נקודה שבועית, שביעי של פסח ופרשת שמיני

נקודה שבועית, שביעי של פסח ופרשת שמיני

פרשת השבוע שלנו, פרשת "שמיני" מציינת לנו את יום חנוכת המשכן.

חז"ל השוו את היום המיוחד הזה ליום בו נבראו שמים וארץ,כפי שכתוב במסכת מגילה: "אותו יום הייתה שמחה לפני הקדוש ברוך הוא כיום שנבראו בו שמים וארץ" - כלומר, לדעתם העולם כאילו הושלם מעשה בראשית ביום ההוא והתבסס העולם על מכונו.

כבר מהיום הראשון של בריאת העולם רצה ה' לדור עם ביריותיו בתחתונים ובאותו היום השמיני חלק ה' טובה גדולה לעם ישראל ושיכן עצמו באוהל מועד שבנו בני ישראל עבורו.

כידוע, לא נגאלו בני ישראל ממצרים אלא רק אחרי שהקריבו את קורבן פסח ומיד כשיצאו ממצרים פניהם היו לקראת הר סיני לקבל את התורה, וכשהגיעו אל ההר הקדימו לקבלת התורה שלושה ימי הכנה והיטהרות.

גם לגילוי כבוד ה' במשכן ביום השמיני קדמה עבודה רבה של העם ובמיוחד של הכוהנים. במשך שבעה ימים הם היו צריכים להתבודד מהקהל בחצר אוהל מועד ולהתקדש לקראת קיום תפקידם והם הצטוו לעבודת את עבודתם בשלמות ללא כל סטייה מהצווים.

בסמוך ולפני השבת הזו נחגוג את חג שני של פסח בו אנו מציינים את יציאת בני ישראל ממצרים ובעיקר את המעמד המיוחד של קריעת ים סוף.

מעמד זה של היציאה הסופית ממצרים דומה ממש ללידה והתחלה חדשה של עם ישראל כעם בפני עצמו, וכעת הם יכולים להתקדם לעבר הגשמת שלמותם על ידי קבלת התורה ובהמשך ההליכה במדבר, החיבור עם ה' בעזרת בניית משכן עבורו.

חג שני של פסח מתחבר היטב לחנוכת המשכן שתיעשה בפרשת השבוע,פרשת "שמיני".

חג שמח

ושבת שלום ומבורך!

תודות : לצחי מיכאלי

חוויית השבוע שלי

www.h-y.xwx.co.il

לע"נ יעקב בובר, שבתאי טורס, שמואל פולק ואברהם פישר שנפלו במלחמות ישראל והיו נצר אחרון למשפחתם

נקודה שבועית,שביעי של פסח,פרשת שמיני,חנוכת המשכן,מעשה בראשית,שמים וארץ,קורבן פסח,

נקודה שבועית חג הפסח ה'תשע"ה

בשעה טובה אנו מגיעים שוב לחג הפסח וביום חמישי בשעת ערב יסתיימו להם לחלוטין כל הניקיונות וההכנות הפיזיות שלנו לקראת החג והבית וכל הסובב אותו יהיה נקי ומצוחצח ונוכל לקיים את מצוות בדיקת החמץ כהלכתה.  

המוטיב החשוב ביותר של חג הפסח ובייחוד של ליל הסדר היא היציאה לחירות. 

אנו מזכירים כמה וכמה פעמים את יציאתם של בני ישראל מהשעבוד המצרי אל החירות הישראלית ועלינו להרגיש בערב מיוחד זה כאילו אנו עצמנו יוצאים ממש ברגע זה ממצרים אל החירות שלנו. אנחנו רוצים בלילה זה לעבור תהליך של זיכוך ושל הסרת כל השעבודים והתאוות ולהיות נאמנים לעצמיות הטהורה והמיוחדת של כל אחד מאיתנו.

אדם היוצא לחירות מרגיש כאילו נולד מחדש. הוא נכנס לעולם חדש מבחינתו. הכל נקי. הכל טהור. 

בפסח אנו חוזרים אל המקור והבסיס של המזון שלנו, המצה.

הרי גם המצה וגם הלחם שהוא חמץ באים מאותו מקור, הקמח והמים, אך המצה היא השלב הראשוני של הבצק. היא לא תופחת ועשויה רק מחומרים בסיסיים. היא המקור של הלחם ובפסח בו אנו מתחילים הכל מהתחלה אנחנו גם מקפידים ממש לאכול את המקור הראשוני של הלחם.

המצה היא סמל לחירות ולא לבריחה משיעבוד. היא הלחם המתוקן והשלם והבסיסי שהיה שייך לעבודת בית המקדש.

היא סמל לענווה ואיתה אנו טופחים לעצמנו שאיננו בעלי גאווה

לאור כל זה אנו רואים שהמצה מסמלת את המהות הפנימית שלנו כפי שהיא בטהרתה ללא כל תוספת: ישרה, פשוטה וטהורה. הבצק של בני ישראל לא הספיק לתפוח לא בגלל חולשה או בריחה ממציאות אלא שעם ישראל הגיע בשלב היציאה למצרים אל הפנימיות שלו ואל העצמיות שלו וכך אנו בעצמנו צריכים להרגיש בחג הפסח.

המצה נקראת בהגדה של פסח "לחם עוני" והעוני שבמצה הוא גם החירות שבה וגם היכולת שלנו להשתחרר מכל העושר החיצוני ולהיות קשורים לעצמיות שלנו ללא כל תוספת.

חג ראשון של פסח היה החג הראשון של בני ישראל והוא היום בו יצאו לחירות. הם יצאו ממ"ט שערי טומאה ונהפכו להיות עבדיו של ה' ולכן היה עליהם להקפיד היטב בקורבן פסח טרם היציאה מפני שהכל הולך לפי ההתחלה, ואם ההתחלה היא "לשמה" כך יהיה גם ההמשך. 

לאור זה אנו מבינים עד כמה חשוב בחג פסח ובטח בליל הסדר להקפיד במצוות מפני שזהו היום טוב הראשון של השנה וכל מעשנו בו יתנו את הרושם והעוצמה לכל השנה ומתוך שאיפה זו עלינו להמשיך את החירות והעוצמה הרוחנית במשך השנה כולה.

בהזדמנות זו אני רוצה להודות לכל הקוראים, המגיבים, התומכים שקוראים דבר תורה זה מידי שבוע. 

חג פסח שמח וכשר

ושבת שלום לכולם!

תודות : לצחי מיכאלי

חוויית השבוע שלי

www.h-y.xwx.co.il

 לע"נ יעקב בובר, שבתאי טורס, שמואל פולק ואברהם פישר שנפלו במלחמות ישראל והיו נצר אחרון למשפחתם

נקודה שבועית פרשת "ויקרא" ה'תשע"ה

בשעה טובה הגענו אל החומש השלישי הוא חומש "ויקרא". לאחר שבחלק השני של חומש "שמות" שסיימנו בשבת שעברה למדנו על בניית המשכן וכליו, חלקו הראשון של חומש "ויקרא" עוסק בעבודה המרכזית שבמשכן היא עבודת הקרבנות. הקרבן אמור לקרב בין האדם לאלוקים. אחד הקרבנות, קרבן חטאת, משיב לאישיות של האדם את השלמות שלה: "נפש כי תחטא בשגגה מכל מצוות ה'...ועשה אחת מהנה" - קרבן זה פונה ושייך לאדם שחוטא בשגגה. אולם עולה השאלה מה כל כך מיוחד או נפוץ במעשה בשגגה? הרי כולנו, אפילו מבלי לשים לב, עושים טעויות ביום יום שלנו: כועסים לרגע, דוחפים בטעות מישהו בתור, לצערנו גם נופלים בלשון הרע. ברור שאנו מיד מתנצלים ומבקשים סליחה ממי שפגענו בו,אבל מבחינתנו בזה הסתיים האירוע. לפעמים אנחנו אפילו מנסים להצטדק לומר שאיננו אשמים, שהדבר נעשה בלי כוונה ועוד ועוד. אם כך, למה דורשת מאיתנו התורה באופן כה חמור להביא קרבן חטאת? למה התורה מענישה אותנו כאילו עשינו מעשה במזיד? הרי ברור שאם היינו מודעים למעשינו מראש לא היינו נכשלים בהם?! אלא שאנחנו צריכים להבין שלא המעשה בפועל הוא מה שמביא וגורם להבאת הקרבן אלא מה שעומד מאחורי המעשה. כאשר אנו עושים משהו בלי כוונה יש משהו פנימי שגורם לזה לקרות. אדם שלם ומנומס באמת ובתמים לא ייפול למעשים לא טובים, אפילו למשל לדיבור לא ראוי, אך אם בכל זאת נפל כנראה שעדינותו לא שלמה כפי שרצה שתהיה. התורה מצפה ורוצה מאיתנו שנהיה חברה כוללת של אנשים שלמים ובריאים בתכלית הרוח עד המדרגות הפנימיות ביותר שלנו, ועל כן, אם בנקודות הפנימיות האלה יש גם חיסרון עלינו לתקן אותו. לכן השתמשה התורה בניסוח מדויק: "ונפש כי תחטא בשגגה" - לא האדם חטא אלא עמוק יותר,הנפש שלו חטאה בשגגה ושם שוכן החטא. המעשה הזה של האדם הוא מעין גילוי וסריקה של מה שקורה בתוככי האדם פנימה ואם יש שם חיסרון הוא יוצא החוצה על ידי אותו מעשה ועלינו לתקנו בעזרת קרבן החטאת. במדרש כתוב: "מצוה גוררת מצוה ועבירה גוררת עבירה,לא יצטער אדם על עבירה שעשה בשוגג אלא שנפתח לו פתח שיחטא ואפילו בשוגג" - מעשה רע, גם אם נעשה בתום לב יכול לשנות את האדם ועלול לדרדר אותו,ולכן מיד אחרי המעשה הראשון שאדם סוטה מדרך הישר הוא מביא קרבן כדי לשוב בחזרה. שבת שלום ומבורך! חוויית השבוע שלי http://h-y.xwx.co.il/ לע"נ יעקב בובר, שבתאי טורס, שמואל פולק ואברהם פישר שנפלו במלחמות ישראל והיו נצר אחרון למשפחתם נקודה שבועית,פרשת ויקרא,עבודת הקרבנות,קרבן חטאת,שגגה,מזיד,מצווה גוררת מצווה,עבירה גוררת עבירה,

נקודה שבועית פרשות "ויקהל פקודי" ה'תשע"ה

כשאדם אוהב מישהו הוא דואג להשמיע לו את זה הרבה פעמים. הוא מרגיש צורך לומר את זה. להשמיע. האהבה גורמת להביע ולהוציא את הרגש שלה החוצה. פרשות השבוע שלנו, פרשות "ויקהל - פקודי" ממשיכות את רצף הפרשות שעוסקות בבניית המשכן וגם הן מתארות שוב את תהליך הבנייה שלו. בשתי הפרשות שנקרא השבת אין שום חידוש של משהו שלא ידענו קודם מהפרשות "תרומה - תצווה" ולכאורה היינו חושבים שפרשות אלה מיותרות. חמש פעמים חוזרת התורה על ענייני המשכן. כמעט חמש פרשות שלימות שעוסקות בנושא הזה ורובם של הפסוקים פשוט חוזרים עוד ועוד על מה שכבר נאמר. בשתי הפרשות השבת נקרא אמנם על ביצוע העבודה ממש אבל התורה היתה יכולה לסכם הכל בפסוק אחד- שמשה ובני ישראל בנו את המשכן על פי מה שהצטוו. את השאלה הזאת שואלים הרבה מהפרשנים על התורה ולמעשה כולם עונים את אותה התשובה רק במילים אחרות. הרמב"ן מסביר את זה בצורה יפה מאוד: "דרך חיבה ודרך מעלה לומר כי חפץ ה' במלאכה ומזכיר אותה בתורתו פעמים רבות" - הסיפור של ה' ובני ישראל הוא סיפור אהבה ותיאור בניית המשכן וכל הסובב אותו זאת הצורה הטובה ביותר לספר את סיפור האהבה הזה כי הרי המשכן/המקדש הוא התכלית של הכל. הנה פה אנו רואים כמה אוהב ה' את ישראל וטורח להזכיר ולכתוב את זה חמש פעמים ברציפות פעם אחרי פעם. האהבה הזאת בעניין המקדש באה גם לידי ביטוי בצוות ההקמה של המשכן: בצלאל ואהליאב בן אחיסמך למטה דן. למרות הפילוגים חלקם אמיתיים וחלקם מלאכותיים שקיימים בין השבטים ה' רוצה שתהיה אחדות ודואג שגם מהשבט הנחות ביותר לכאורה, שבט דן, תהיה נציגות בבניית המשכן והתכנון שלו. מצד אחד בצלאל משבט יהודה, שבט ההנהגה והמלכות ומצד שני אהליאב משבט דן, בן אחת השפחות. כל זה בא ללמד אותנו על האחדות והשיוויון והאהבה בתוך העם של כל עדות ישראל בעיני אלוקים. שבת שלום ומבורך! תודות : לצחי מיכאלי חוויית השבוע שלי http://h-y.xwx.co.il/ לע"נ יעקב בובר, שבתאי טורס, שמואל פולק ואברהם פישר שנפלו במלחמות ישראל והיו נצר אחרון למשפחתם

נקודה שבועית פרשת "תרומה"

השבת נתחיל לקרוא סידרה של חמש פרשות שכולן עוסקות במשכן. בתחילת הפרשה שלנו השבוע, פרשת "תרומה", אנו מקבלים את הציווי הראשון על המשכן: "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם". ייעודו של עם ישראל הוא להגיע לארץ ישראל ושם לבנות את בית המקדש, ביתו של ה', אך כעת שהם נמצאים במדבר עליהם לבנות את המשכן שיהווה תחליף זמני לבית המקדש עד הגיעם לארץ ישראל. אולם, אם נשים לב למילים של הציווי, נראה שה' לא מתכוון לשכון במקדש/משכן אלא שהוא ישכון בתוך עם ישראל: "ושכנתי בתוכם". המקדש, הכלים, הבגדים וכל מה שקשור אליו יהיו קדושים על ידי ה' אך השכינה עצמה תהיה בתוך בני ישראל. זהו הייחוד של העם הזה. התכלית של היציאה האדירה ממצרים, שהייתה הגאולה הגדולה רק לפני רגע, היא עשיית המשכן. לא ההגעה להר סיני לקבל את התורה, לא ההגעה לארץ ישראל, אלא עבודת המשכן היא התכלית, כפי ששרו בני ישראל ביציאת מצרים: "תביאמו ותטעמו בהר נחלתך מכון לשבתך פעלת ה' מקדשה' כוננו ידיך" - הקדושה של ה' שתשרה דרך המשכן, דרך המקדש ש"כוננו ידיך". הרמב"ן בהקדמה לחומש שמות מחבר בין כל הנקודות,וקורא לחומש "ספר הגלות והגאולה". הרמב"ן מסביר שהגלות היא לא רק פיזית, היא לא רק מציאות של עם שנמצא על אדמה אחרת שלא שלו. גלות היא ריחוק של האדם מהמצב המקורי שלו ולכן גאולה אינה רק שיבה למקום פיזי הוא המולדת האהובה אלא גם שיבה אל המצב הרוחני והנפשי שאליו צריך לחזור האדם. כשהתורה אומרת בשנת היובל "גאולה תהיה לארץ" היא לא עוסקת בשיבת העם לארצו אלא בשיבת האדמה לבעליה. בשיבת העבדים למצבם הטבעי כבני חורין. זו השנה בה הגאולה הגדולה מתרחשת וכל דבר שב למקומו ולכן על שנה זו נאמר "דרור בארץ לכל יושביה" - משמעות המילה דרור היא מדור לדור. כשיש חיבור בין הדורות הקודמים לדורות הבאים כשבנים חוזרים לנחלת אבותיהם ושאין דבר שמפריע לחיבור בין הדורות האלה אז נוצר בעולם "דרור בארץ לכל יושביה". דווקא פה מתגלה שהדרור הוא בחיבור בין בנים לאבותיהם ולא יציאה אל החופש. כשאדם יודע שיש לו שורש, הוא יודע שהוא יוכל לפרוח ולעלות. ה' רוצה שעם ישראל יבנה את המשכן כדי להחזיר אליו את הרוח שהעם איבד בשעבוד הגדול במצרים ובהמשך יחזור גם העם לארצו. שבת שלום ומבורך! תודות : לצחי מיכאלי חוויית השבוע שלי http://h-y.xwx.co.il/ לע"נ יעקב בובר, שבתאי טורס, שמואל פולק ואברהם פישר שנפלו במלחמות ישראל והיו נצר אחרון למשפחתם

נקודה שבועית פרשת משפטים ה'תשע"ה

בשבוע שעבר עלה משה על הר סיני לקבל את התורה מאת ה'. בפרשה הקודמת, פרשת יתרו, הבנו שמשה הולך לקראת כריתת ברית עם ה': "אם שמוע תשמעו בקולי ושמרתם את בריתי", אולם כל מה שנאמר אז היה כעין הכנה לקראת כריתת הברית. מעמד הר סיני והשמעת הדיברות לכל העם היה כדי להכשיר את לבבות בני ישראל כדי להסכים לקראת הברית הקרבה להיחתם. בפרשתנו אם כן, הם התנאים העיקריים לברית ואותם שומע משה מפי ה' ולאחריהם אנו קוראים על מעשה כריתת הברית. משה מצווה לא לעלות לבדו: "עלה אל ה' אתה ואהרון נדב ואביהוא ושבעים מזקני ישראל" - מה שבא ללמד אותנו שלצורך הברית בין ה' לעם ישראל לא מספיק בתיווך של משה בלבד אלא יש צורך שכל בני ישראל שיבואו בברית הזאת יהיו קרובים אליה כמה שיותר ושתהיה כמה שיותר הסכמה לדבר מצד כולם, וזו הסיבה שמצטרפת אל משה משלחת של נציגים רבים מהעם שבאים עם משה אל מקום שכינת ה'. כבר בתחילת כריתת הברית כשמשה מספר לעם את דברי ה', עונה כל העם בקול אחד: "ויען כל העם קול אחד ויאמרו כל הדברים אשר דיבר ה' נעשה" - כל העם מביע את הסכמתו לדברים האלה ממש והמילים יוצאות לכולם בבת אחת ובקצב אחד וכולם מסכימים ומקבלים לנהוג לפי המשפטים ששמעו מפי משה בשם ה'. אולם, בהמשך כריתת הברית, אחרי שמשה בונה מזבח עם שנים עשר אבנים כנגד שבטי ישראל, הוא לוקח את ספר הברית ומקריא באזני העם ואז: "ויאמרו כל אשר דיבר ה' נעשה ונשמע"', אבל הרי רק לפני כמה פסוקים נאמר לנו שהעם מקבל את הדברים, למה חוזרים על זה והפעם עם תוספת של "נשמע"? בפעם הקודמת זה נאמר על הדברים שהשמיע משה לעם בעל פה, וכאן העם אומר זאת על דברי הספר שקרא משה. שם, בתחילת הפרשיה, נכתב: "ויען כל העם קול אחד ויאמרו", וכאן נכתב "ויאמרו" בלבד בגלל שהכתוב סמך עצמו על מה שנאמר כבר קודם. שם הייתה התלהבות ראשונית על הדברים החדשים שנאמרו לעם ופה הדברים כבר לא היו חדשים ונהגו פה ישראל ומשה כפי שמתנהגים בני אדם שמתקשרים בברית: בתחילה מסכימים בעל פה על דברי הברית, ואחר כך כותבים את התנאים בספר וקוראים בקול רם את הכתוב ומפרשים בפיהם את הסכמתם לכתוב. לכן, שם נאמר "נעשה"בלבד, וכאן, כדי לחזק את הדבר נאמר: "נעשה ונשמע", כלומר נקיים ונמלא את הדברים במדוייק. והקדים הכתוב שישראל אמרו קודם את ה"נעשה" ל"נשמע" מפני שהסכימו לקבל עליהם את הדברים קודם ששמעו עד תומם, וזהו שבח גדול לישראל שהיו במידת מלאכי השרת שנאמר עליהם: "עושי דברו לשמוע בקול דברו". שבת שלום ומבורך! תודות : לצחי מיכאלי חוויית השבוע שלי http://h-y.xwx.co.il/ לע"נ יעקב בובר, שבתאי טורס, שמואל פולק ואברהם פישר שנפלו במלחמות ישראל והיו נצר אחרון למשפחתם

נקודה שבועית פרשת "יתרו"

עם ישראל משוחרר מהעבדות המצרית! הוא עם בפני עצמו ונמצא לבדו במדבר הגדול! עמים רבים בעולם באותו הזמן שמעו את נפלאותיו של ה' ואת מעשיו וביניהם היה גם יתרו מנהיג מדיין וחותנו של משה והוא שמח מאוד לשמוע את הדברים האלה והחליט להצטרף למשה ולכל העם בדרכו במדבר. יתרו, שהיה קרוב למשה,ראה את ההתמודדות הגדולה של חתנו כמנהיג וכשופט של ישראל וראה לנכון להציע למשה הצעת ייעול בענייני המשפט, וכל זאת כדי להקל על משה בהנהגת העם. מהצעתו של יתרו אנחנו לומדים דברים חשובים מאוד על דרכו של מנהיג: לא משנה כמה גדול יהיה האדם, אפילו משה רבנו, הוא אינו יכול לבדו להנהיג את העם אלא עליו להקים ולקיים משטר מסודר, ובו יש חלוקה של תפקידים, דרגות, סמכויות שונות ומגוונות לבעלי הפקידים, כמובן שעליו גם להתייעץ עם העם ולשמוע את דעתם ורצונותיהם לאותם בעלי תפקידים שונים, על מנת שיהיה חיבור מקסימאלי של העם אל מנהיגיו. דבר נוסף שאנו לומדים מפרשייה זו, שמשה למרות מעמדו החזק בטח אחרי הוצאת בני ישראל ממצרים, אינו מתרברב ויושב ומקשיב ליתרו כדי לקבל את הצעתו. הוא משתף את יתרו בבעיותיו ובקשיים ופותח את ליבו ואוזניו בפניו כדי להתייעל. דווקא בגלל המסירות הגדולה של משה אל עם ישראל הוא מבקש להקדיש את כל כולו למענו, הוא מוחל על כבודו הרם, ונותן ליתרו ללמד אותו מחוכמתו שלו. זה שיעור גדול בענווה. כך מתחיל משה את דרכו כמנהיג העם אחרי היציאה ממצרים. הוא קשוב. הוא מקבל. הוא לומד. הוא לא אוטם את מחשבתו וליבו בפני רעיונות ודעות מבחוץ. זוהי גדולה של מנהיג לדעת גם לשמוע לפני שהוא משמיע. דווקא בימים אלה של בחירות עלינו להתפלל שנזכה למנהיגים של אמת. שבת שלום ומבורך! תודות ל : צחי מכאלי חוויית השבוע שלי http://h-y.xwx.co.il/ לע"נ יעקב בובר, שבתאי טורס, שמואל פולק ואברהם פישר שנפלו במלחמות ישראל והיו נצר אחרון למשפחתם.

נקודה שבועית פרשת השבוע "בשלח"

הרגע המיוחל הגיע. בני ישראל יוצאים ממצרים, מתנתקים מהשעבוד הגדול ופניהם אל הר סיני שם הם עתידים לקבל את התורה. למרות זאת אנו רואים שהעם לא עושה את דרכו מים סוף ישירות אל ההר אלא עובר כמה תלאות בדרך. ה' מוליך אותם במסע הזה כדי לתת להם מרווח של זמן בין העלייה מים סוף אל המעמד הגדול בהר סיני, ובדרך הזאת הוא מעמיד אותם במספר ניסיונות על מנת לחזק את אמונתם, וכן מציב להם בכל מקום ומקום מצוות חדשות שבעזרתן תתבסס האמונה שלהם. במסע הזה הם עוברים שלוש פורענויות ידועות: במרה הם לומדים שה' מציל ממחלות, באילים ובאירוע הכאת הצור הם רואים שה' מציל מרעב וצמא, ובמלחמת עמלק ברפידים הם נוכחים לראות שה' מציל מחרב האויב. בכל אותם מקומות,כהכנה למעמד הר סיני ומתן תורה נותן להם ה' מצוות: במרה נאמרו הלכות שבת, במלחמת עמלק הצטוו במחיית עמלק. אולם העניין שחוזר על עצמו בכל המקומות הוא הנסיונות: במרה - "שם שם לו חוק ומשפט ושם ניסהו", במדבר סין - "למען אנסנו", ברפידים - "ויקרא שם המקום מסה ומריבה על ריב בני ישראל ועל נסותם את ה'". הניסיונות האמורים כאן הם הדדיים: ה' מנסה את ישראל והם מנסים את ה'. ה' מעמיד את העם במצוקה כדי לבחון אם יזעקו אליו כדי שיושיע אותם או האם יתלוננו ויטיחו בו האשמות, או שהוא נותן להם מצוות ומנסה אותם אם ישמרו אותם או לא. לניסיון מצד ישראל אל ה' יש כמה פנים: יש שהם תוהים האם היציאה ממצרים הייתה טובה ומועילה או שמא רעה ומתוך כך הם מפקפקים האם הוציא אותם ה' בכוחו וגבורתו או אולי היו אלה משה ואהרון שעשו זאת בעצמם. יש מהם שמתלוננים שמשה ואהרון הם שהוציאו את ישראל ממצרים כי הם ביקשו לעשות רע לישראל, ובעניין הזה הם מגזימים בטוב שהיה להם במצרים ומעלימים עין מכל הרע והסבל שהיה להם שם והם מעדיפים למות כשהם שבעים מאשר רעבים במדבר. ויש כאלה שמפקפקים באמונתם האם אחרי שה' הוציא אותם ממצרים הוא יישאר איתם או שמע יעזוב אותם לנפשם הואיל וכבר לא רוצה בהם. דווקא בניסיון האחרון, במלחמה עם עמלק זכו ישראל לראות את ישועתו של ה' שעזר להם לגבור במלחמה, וזו הייתה ההוכחה האחרונה "כי יש ה' בקרבם" והיא הייתה הכנה אחרונה למעמד הר סיני שבו ראו את כבוד ה' על הר סיני שם ראו את ה'. שבת שלום ומבורך! תודות : לצחי מיכאלי חוויית השבוע שלי http://h-y.xwx.co.il/ לע"נ יעקב בובר, שבתאי טורס, שמואל פולק ואברהם פישר שנפלו במלחמות ישראל .

נקודה שבועית פרשת השבוע "בא"

בני ישראל מתקרבים אל שעת היציאה ממצרים, אל סיום תקופת השעבוד הנוראה לעם המצרי. והנה, רגע לפני שמנחית ה' את המכה הנוראה ביותר על המצרים עוצרת התורה מתיאור המהלך הגדול הזה ועושה פסק זמן מלאכותי שפותח בציווי קצת משונה לנקודת הזמן הזאת: "ויאמר ה' אל משה ואל אהרון בארץ מצרים לאמור, החודש הזה לכם ראש חדשים ראשון הוא לכם לחודשי השנה" - בני ישראל מצווים לעשות את חודש ניסן לראש החודשים, ובו להתחיל את מניין חודשי השנה. זוהי המצווה הראשונה שהצטוו בני ישראל מפי משה. עולה השאלה מדוע דווקא המצווה הזאת היא המצווה הראשונה שהצטוו בני ישראל עוד בטרם יצאו ממצרים? הדגש המיוחד במצווה זו טמון בהוראה במיוחדת של הציווי: "החודש הזה לכם ראש חודשים" - המילה "לכם" בציווי הזה מעידה בפנינו על חובת המעורבות האישית של עם ישראל ובית הדין בתהליך קביעת ראשית כל חודש. כידוע, בכל חודש וחודש ישב בית הדין וחיכה לבואם של העדים שיעידו בפניהם שראו את מולד החודש והיום הוא היום הראשון של החודש (למרות שהיה לבית הדין את הידע לקבוע את מולד החודש על פי ידע אסטרונומי שהיה בידי החכמים). זוהי השתתפות מלאה של העם בקביעתו של לוח השנה. אפילו בהלכה זה בא לידי ביטוי: "ראוהו בית דין וכל ישראל. נחקרו העדים, ולא הספיקו לומר :"מקודש" עד שהחשיכה - הרי זה מעובר" - למרות העדות של העדים, שראו כעת את מולד הירח, למרות שעדותם התקבלה בבית הדין לאחר חקירה, הואיל ולא הספיקו להעיד לפני החשיכה הפך היום הזה ליום השלושים של החודש שעבר ולא ליום הראשון של החודש הבא. יוצא מכאן, שהאדם הוא זה שקובע את אורך חודשי השנה והצהרת בית הדין נותנת תוקף לדבר. לאור זאת ניתן לומר שאנו בני האנוש,אנו קובעים את גורלנו וגורל לוח הזמנים שלנו בהתאם להתנהגותנו המוסרית. בניגוד לחישוב אסטרונומי שקיים בעולם עדיין אנו בני האדם אלה שקובעים את הדברים. אותה חכמה אסטרונומית הייתה מנת חלקם של המצרים. היא הייתה פולחן טבע שלהם ובני ישראל היו זקוקים להתנתק ממנה בטרם הם יוצאים ממצרים. מצווה זו שהצטוו בני ישראל רגע לפני יציאתם ממצרים, צריכה להביא אותם לשמור את תחושת ההתפעמות כפי שהייתה בשעת הגאולה. זהו סם החיים של עם שחפץ להאריך חיים וימים. זהו טעם של התחדשות וכך זה קורה מידי חודש בחודשו בשעה שמתחדשת לה הלבנה ונקבע חודש חדש. תהליך התחדשות זה מלווה את עם ישראל במשך כל הדורות והשנים מרגע לפני יציאתם ממצרים ועד היום הזה. שבת שלום ומבורך! תודות : לצחי מיכאלי חוויית השבוע שלי http://h-y.xwx.co.il/ לע"נ יעקב בובר, שבתאי טורס, שמואל פולק ואברהם פישר שנפלו במלחמות ישראל והיו נצר אחרון למשפחתם

נקודה שבועית פרשת השבוע "וארא"

למנהיג אמיתי של עם יש יכולות חזקות. הוא יכול להשפיע, למשוך, לעודד ולסחוף עם שלם (או לפחות את רובו) בדרכו אחריו. אולם, גם הכיוון ההפוך אפשרי מאוד. עם יכול לשאוב את מנהיגו לאי שליטה,אי הנהגה ולרוח חלשה. בתחילת פרשת השבוע נותן ה' למשה חזון גדול שעתיד להיות לעם ישראל ועליו להעביר להם את הבשורה: "והוצאתי אתכם מתחת סבלות מצרים, והצלתי אתכם מעבודתם וגאלתי אתכם בזרוע נטויה ובשפטים גדולים, ולקחתי אתכם לי לעם והייתי לכם לאלוקים וידעתם כי אני ה' אלוקיכם המוציא אתכם מתחת סבלות מצרים" - אלו פסוקים הנותנים תקווה בתחילת שליחותו של משה כמנהיגם של ישראל. מילים אלה מבשרות על הגאולה העתידית שתבוא על עם ישראל כולו ולכן ה' מבקש ממשה שכמנהיג ישמיע דברים אלה לעם ישראל. למרות הדברים הטובים האלה ששומע עם ישראל בשעה שהוא נמצא תחת שיעבוד גדול, העם מגיב באופן כואב ביותר עבור משה: "ולא שמעו אל משה מקצר רוח ומעבודה קשה" - עם ישראל מורכב בשעה זו מאנשים מרי לב, שכל רצונם כעת הוא פיתרון לרגע זה. הם לא מסוגלים בכלל להסתכל שנים קדימה. הם מעוניינים רק בפתרון מהיר ועכשווי. הם אינם מוכנים להיות שותפים למשה ולחלום הרחוק של הגאולה. הם לא רוצים כלל חופש. הם סך הכל רוצים מנוחה מהעבודה הקשה בה הם שרויים. משה עומד מול העם קטן האמונה ומופתע מהתגובה שלהם. הפער בין החלום הגדול שנרקם בזכות דבר ה' לבין המציאות הנגלית מול עיניו גורם לו לעגמת נפש גדולה. משה מאוכזב. משה מאבד תקווה. כוחותיו אוזלים. את האכזבה הגדולה שלו הוא שוטח בפני ה' רגע לפני שהוא יוצא לשליחותו: "הן בני ישראל לא שמעו אלי ואיך ישמעני פרעה" - אם העם לא משוכנע באמת שבבשורה הזאת וכל כך מפקפק בה, מה תהיה האמינות שלי מול פרעה כשאופיע מולו? בנקודה זו אומרת התורה: "וידבר ה' אל משה ואל אהרן ויצום אל בני ישראל" - הכתוב לא מפרט מה ה' ציווה אבל המדרש אומר לנו: "אמר לו הקב"ה: בני סרבנים הן, רגזנים הן, טרחנים הן, על מנתכן תהיו מקבלים עליכם שיהיו מקללין אתכם שיהיו מסלקין אתכם באבנים" - ה' נותן למשה שיעור בהנהגה. כך נראה העם שלך, רגזן, טרחן, כעסן, מקטר, אבל אתה כמנהיג צריך לקבלו על יתרונותיו על חסרונותיו. עליך לאהוב אותו ולגאול אותו כפי שהוא. אתה כמנהיג אמור להנחיל לו את הערכים אותם הוא אמור לשאת גם אם תזכה לקללות וטענות תמיד. מנהיגותו של משה, שהיא מנהיגות אמיתית, היא עבודה ולא שררה. כך אנו רוצים לראות את מנהיגנו תמיד. שבת שלום ומבורך! תודות לצחי מיכאלי חוויית השבוע שלי http://h-y.xwx.co.il/ לע"נ יעקב בובר, שבתאי טורס, שמואל פולק ואברהם פישר שנפלו במלחמות ישראל והיו נצר אחרון למשפחתם

נקודה שבועית פרשת השבוע "שמות"

השבת נתחיל בשעה טובה את חומש "שמות". פרשת השבוע, פרשת "שמות", הפותחת את החומש עוסקת בעיקרה בהתהוותו של עם ישראל ממשפחה פרטית לעם שלם וחדש ולאחר מכן לידתו והסמכתו של משה למנהיגם העתידי של ישראל שיוציא אותם ממצרים. במעשיו ודרכיו של משה יש הקבלה לדרכיו ומעשיו של יעקב אבינו, ולעיתים היא הקבלה ניגודית: יעקב ברח מבית לבן בלי רשותו, ומשה יצא מביתו של יתרו לאחר שביקש את רשותו ובירכתו, משה אף לא גילה ליתרו את מטרת הליכתו למצרים אלא רק אמר לו שרצונו לראות את אחיו "העודם חיים". משה לא גילה את האמת הגמורה מפני שהיה עניו, אך ברור שגם לא שיקר שהרי אכן הלך לראות אם אחיו "עודם חיים". דמיון נוסף בין משה ליעקב נמצא כשמשה פגש בדרך את חתן הדמים, מלאך ה', שניסה להורגו וציפורה הצילה אותו, כפי שיעקב נאבק עם מלאך ה' שהתבקש לשוב לארצו. שניהם,גם משה וגם יעקב התבקשו לשוב לארץ מולדתם על ידי המלאכים. אצל יעקב היה זה שרו של עשיו, ואצל משה היה זה שר של מצרים. עיקר הכוונה אצל שניהם היא להזהיר אותם בדרך המוחשית כמה גדולה הסכנה שהם מכניסים את עצמם,הן יעקב והן משה וכמה עצומים הכוחות העוינים העתידים לעמוד נגדם. אצל יעקב מי שנאבק איתו זה "איש" או "אלוקים" או "מלאך" ואצל משה נאמר השם המפורש שנתגלה למשה בשעה שנצטווה בשליחות זו. כאשר פגש משה את מלאך ה' הצילה אותו ציפורה על ידי מילת בנם. את דם המילה היא שמה לרגליו של משה ואמרה "כי חתן דמים אתה לי" - הכוונה שהדם הזה הוא אות למשחית שלא ייקח מעליה את משה. ניתן לפרש את האירוע הזה בשתי דרכים: האחת שהדם הוא מעין מחסום בדרכו של המשחית, ובמקום שנמצא דם אין רשות למשחית לפעול. הדרך השנייה היא שהדם הוא מעין כופר. דם המילה הוא פדיון דמו של משה, ובכל מקרה על ידי הדם הזה נעשה שוב משה לחתנה של ציפורה,ודווקא הדם הזה שהניחה ציפורה תחת רגליו של משה,דם מילת בנה, הוא הדם המעיד שמשה הוא בעלה,חתנה, והיא ילדה לו את הבן הזה שזהו דמו שלו. גם במקרה זה יש דמיון ליעקב, שאצלו נאמר "ויגע בכף ירכו". משה היה צאצא ישיר של יעקב. כשם שיעקב היה פעיל ועסוק בעשייה כל חייו כך משה מרגע לידתו ועד סוף ימיו היה עסוק וטרוד בעשייה ציבורית ללא הפסקה. שבת שלום ומבורך! תודות : לצחי מכאלי חוויית השבוע שלי http://h-y.xwx.co.il/ לע"נ יעקב בובר, שבתאי טורס, שמואל פולק ואברהם פישר שנפלו במלחמות ישראל והיו נצר אחרון למשפחתם

נקודה שבועית פרשת "ויחי" ה'תשע"ה

השבת נסיים את חומש "בראשית", פרשת "ויחי" המסיימת את החומש מסכמת וחותמת את תקופת חייו של יעקב אבינו, האב שזכה לרוב הפרשיות לאורך החומש. לא במקרה פותחת הפרשה בסיכום חייו של יעקב: "ויחי יעקב בארץ מצרים שבעה עשרה שנה ויהי ימי יעקב שני חייו שבע שנים וארבעים ומאת שנה" - אלה הם חייו של יעקב. מדוע היה צריך להזכיר ולציין עבורנו שיעקב סיים את חייו בשבע עשרה השנים האחרונות במצרים? מדוע היה צורך בהבדלת השנים הזאת? מסביר הרש"ר הירש בפירושו, שאותם שבע עשרה שנים שהיה יעקב עם בניו במצרים, היו שנות השלווה היחידות בחייו. לאורך כל ימי חייו, מרגע שנולד ועד ירידתו למצרים עבר יעקב מסכת חיים מסובכת וקשה וכעת הוא זוכה לעדנה עבור כל הקושי הזה בדמות שבע עשרה שנים טובות ונעימות. ממשיך הרש"ר הירש ומסביר, שדווקא שנים אלה לא חשובות כמו השנים הקשות והקודמות להן, כי אמנם הן היו גם מדכאות אך בהן הוא עמד בנסיון וזכה בשם "ישראל" ושנים אלו הן שנתנו לו את החשיבות הלאומית והנצחית ושבע עשרה השנים הטובות שעבר לאחרונה, הן סיום של ימי שמחה ושכר טוב. בפרשה הקודמת, פרשת "ויגש",נכתב: "ויאמר יעקב אל פרעה ימי שני מגורי שלושים ומאת שנה מעט ורעים היו ימי שני חיי ולא השיגו את ימי שני חיי אבותי בימי מגוריהם" - וגם פה מסביר הרש"ר שה"ימי" השני שיעקב קורא להם "חיי" ובהם הוא מילא את תפקידו במלואו היו מעטים אך דווקא הם היו רעים ומלאים במרירות ודאגה. אך אבותי היו מלאי חיים והם זכו לחיים של אושר. זו אינה תלונה של יעקב אלא ענווה על החיים שעבר והערך המוסרי שלהם. הפרשה הראשונה בחומש שלנו שנקראת על שם חיים של מישהו, היא פרשת "חיי שרה", סבתו של יעקב. גם בתחילת פרשת "חיי שרה" מוזכרות שנות חייה, מאה עשרים ושבע שנים, אך אלה היו חיים, חיי חיוניות ושמחה ובעלי משמעות ולא היה בהם אף רגע אחד שלא היה מוטב שלא תחיה. ולמרות כל זה נכתב שם "שני חיי שרה", שהכוונה לשנים מתוך חיי שרה, שהיו פרק זמן, שהרי אין שיעור חיים נמדד במידת זמן שניתנת לנו בעולם הזה. הן על חיי שרה והן על חיי יעקב אפשר לשייך את מה שנכתב במסכת ברכות: "צדיקים אפילו במיתתן קרויין חיים" - כל יום בחיי שרה ויעקב היו בעלי חשיבות בעולם הזה אך נחלתם ותורתם נשארה עולמי עד. שבת שלום ומבורך! תודות : לצחי מכאלי חוויית השבוע שלי http://h-y.xwx.co.il/ לע"נ יעקב בובר, שבתאי טורס, שמואל פולק ואברהם פישר שנפלו במלחמות ישראל והיו נצר אחרון למשפחתם.

נקודה שבועית פרשת השבוע "ויגש"

שיא המערכה בין יוסף והאחים מגיע בפתיחתה של פרשת השבוע, פרשת "ויגש". יוסף כמלך מצרים, עוד בסוף הפרשה הקודמת, פרשת "מקץ", תובע להשאיר את בנימין במצרים בעקבות מציאת הגביע בשקו. והנה, פותחת פרשתנו בלקיחת האחריות של יהודה על המצב. יהודה מרגיש, באופן טבעי כמובן, שהוא נמצא במשפט. זוהי שעת הכרעה על אחיו הקטן: "ויגש אליו יהודה ויאמר בי אדוני ידבר נא עבדך דבר באזני אדוני ואל יחר אפך בעבדך כי כמוך כפרעה" המלבי"ם, בפירושו לפסוק הפותח את הפרשה, מנתח את המצב באופן מעניין: אדם שנמצא במשפט יש לפניו שתי דרכים לבוא אל הדין: האחת היא שילחם על זיכוי דרך המשפט או שיבקש מחילה על החטא דרך חסד. בין שתי הדרכים האלה, אומר המלבי"ם, ישנם שני הבדלים: 1. מי שרוצה זיכוי דרך משפט צריך להאריך בדברים ולהציע ראיות וזכויות,אבל מי שמבקש חסד צריך לקצר ורק להודות על עוונו ולבקש מחילה. 2. בדרך של משפט הוא יזכה אצל שופטים, אבל חסד אפשר לקבל רק אצל המלך, שלו הסמכות להעביר את העוון ולפטור מעונש. יהודה יודע בשעה זו שהוא לא יזכה במשפט, ועל כן הוא מבקש חסד ופונה ישירות למלך, ליוסף עצמו שרק בכוחו לגמול את החסד הזה. הוא פונה ליוסף המלך בדרך של בקשה (="בי אדוני") שכל כולה חסד ורחמים ולא פניה לדרך המשפט (="ידבר נא עבדך דבר"), וכל זאת רק באוזניו של יוסף כי רק בידיו הכח למחול לו מצד החסד (="כי כמוך כפרעה") ולא שאר השופטים שאין להם את היכולת למחול (="באזני אדוני"). בהמשך דבריו של יהודה אנו רואים עד כמה הוא דואג לשלום אביו יעקב שהוא מוכן לפשוט מעליו את האיצטלה של מלכות ולהיות לעבד למלך זר, וכל זאת רק כדי להציל את אחיו מהאישה האהובה של אביו. הדברים האלה משכנעים את יוסף שהסיבה לשנאת האחים והקנאה בו אינה היחס אל האישה האהובה אלא פגמים מוסריים שבו. כאשר יוסף משוכנע לחלוטין בכנות יהודה בחיר הבנים של לאה הוא כבר לא יכל להתאפק וחושף את האמת על עצמו לאחיו. שבת שלום ומבורך! תודות : צחי מכאלי חוויית השבוע שלי http://2all.co.il/web/Sites13/hy3/ לע"נ יעקב בובר, שבתאי טורס, שמואל פולק ואברהם פישר שנפלו במלחמות ישראל והיו נצר אחרון למשפחתם.