יום חמישי, 31 במאי 2018
אמרי שפר י"ז סיון ה'תשע"ח
"אומרים שהיכל הנגינה קרוב להיכל
התשובה. ואני אומר שהוא היכל התשובה
עצמו". (האדמו"ר רבי ישראל טויב ממודז'יץ)
ביהדות מקובל לומר שהנגינה מתחילה במקום בו מסתיימות המילים...
בתורת החסידות מבואר כי עלייתו הרוחנית של
הקרבן נעשית על ידי השירה של הלויים. ומכיוון שהתפילות נקבעו במקום הקורבנות, הרי
שכיום זוהי השירה בתפילה, שיש בה כוח להעלות את התפילה לרבדים עליונים יותר.
"דמעות - פותחות שערים. זימרה - מפילה חומות". (ר' נחמן מברסלב)
הפה של "החפץ חיים"
("פנינים" פרשת שמיני)
סיפר אחד מתלמידיו הגדולים של בעל ה"חפץ חיים" זי"ע-בהיותי
מקורב אליו, היה לי הזכות להיכנס אל ביתו פעמים רבות, ולשוחח איתו בלימוד. באחת
מהפעמים, היה זה בשנותיו האחרונות בעת שהיה בגיל 83 בערך, נכנסתי לביתו, ולמרות
החולשה שפקדתהו באותו היום, רבנו היה אז
בעת רצון מיוחדת במינה, והדבר ניכר עליו. מחמת החולשה שכב רבנו במיטתו, ולפתע הוא
מורה לי להתקרב אליו, ומבקש ש... אפתח את פיו. הייתי נרעש ונפחד, ולא רק שלא
הבינותי כלל מה הח"ח רוצה להשיג בכך, אלא שלא ידעתי כיצד אעז לציית להוראה
שכזו!... לפתוח את פיו של הח"ח?! מי מוכן להיכנס אל תוך לוע הארי... אבל לא
עזר לי מאומה. הח"ח הורה לי בשנית לפתוח את פיו. בלית ברירה, ובחוסר אונים
מוחלט התקרבתי אליו, ופתחתי את פיו הקדוש.
לפני נגלו שתי שורות שיניים צחורות כשלג, מסודרות ומתוקנות כדבעי, משל היה
זה ילד קטן שעוד לא הספיק לפגום את השיניים שקיבל מהקב"ה. בעוד אני נתון
בסערת חושים שאי אפשר לתאר, פונה אלי הח"ח ומבקש דבר נוסף. "תספור נא
כמה שיניים יש בפי"!... ואני חישבתי להתעלף... כדי למנות את מספר השיניים,
צריך כבר להיכנס עמוק אל תוך פיו המסולא בקדושה של גדול הדור, כיצד אוכל לעשות
זאת?! אבל גם הפעם, לא אפשר לי רבנו לחשוב הרבה, והאיץ בי לספור את שיניו. מה אומר
ומה אדבר, החילותי במשימה הקשה, ובסיומה הגעתי למספר 32 , בדיוק כמספר השיניים
שברא הקב"ה באדם, שן אחת לא חסרה ולא נפגמה!!! כל השיניים היו בריאות וחזקות
כביום נתינתן!!! למותר יהיה לציין שבגיל מבוגר שכזה שבו היה הח"ח באותה
תקופה, אין הרבה קשישים שזוכים למתנה שכזו...
לאחר שעשיתי את מה שביקש, לקח הח"ח את ידי, ואמר החיוך שאי אpשר
לשכוח לעולמים:" אני שמרתי על הפה שהקב"ה נתן לי, והקב"ה שמר על
הפה שלי!...
החוויה היהודית
תוויות:
דמעות,
היכל הנגינה,
היכל התשובה,
הלויים,
הקרבן,
זימרה,
מפילה חומות,
עלייתו הרוחנית,
פותחות שערים,
שירת,
תורת החסידות
אמרי שפר ט"ז סיון ה'תשע"ח
אם מעוניינים לעבור בשלום
את החיים, יש צורך להחדיר ללב שהכול תלוי בגישתו של
האדם עצמו לחיים. ככל שהוא ייטיב את דרכו ויתבונן בזולת בעין טובה, גם דרכו שלו
תתנהל למישרין.
אם ראית אדם שאינו מוצא מקומו ברוחניות,
שמשתעמם בשיעור תורה, שהתפילה עליו לטורח, הסיבה אחת: מעייניו במקום אחר, לבו
בעולם אחר. "כי מן הנמנע שתתבסס אהבת הבורא בליבנו, עם התבסס אהבת העולם
בנו", "וכבר אמר אחד מן החכמים: כאשר לא יתחברו בכלי אחד המים והאש, כן
לא תתחבר בלב אחד אהבת העולם הזה ואהבת העולם הבא!"
אש התאוות
הוא אש זרה, אש חיצונית, אש הורסת ואינה בונה. אש המותירה אחריה אדמה חרוכה. אבל
אש התורה והמצוות בונה את האדם, מיישרת אורחותיו, ממלאתו תוכן, מזככת ומזככת
וגודשת: "תלמידי חכמים, כל גופם אש!" המטרה, מטרת המורה וההורה ומטרת
האדם משיפורו העצמי, אינה לדכא את האש, אלא להפנימה ולנתבה. להפכה לאש שעל המזבח,
לאש קודש ושלהבת התקרבות לבורא!
"בלי
חוכמת המוסיקה אי אפשר ללמוד סודות התורה". (הגר"א)
בזכות הרדיפות זכה ששני בניו
ישובו לכור מחצבתם ("להתעדן באהבתך", גלון 202)
אל
רבן של ישראל, ה"חפץ חיים" זצ"ל, נכנס רב בקהילה חשובה בישראל,
וביכה את מר גורלו. 'בעיר בה אני רב', סיפר בעצב, 'נמנו וגמרו לרדת לחיי. העלילו
עלי עלילה שפלה ובזויה, וכתוצאה מכך אני מושפל, רודפים אותי בכל מקום, ואין מנוחה
לכפות רגלי. מה אעשה רבי, כי סגרו עלי מכל הצדדים בעלילה הנוראה שלא הייתה ולא
נבראה, אך הפכה את חיי לגיהינום עלי אדמות ?' ה"חפץ חיים" הקשיב לו
בהשתתפות, ואז השיב: 'ישמע נא כבוד הרב. אני יודע שאינך אשם, ואני מבין שרודפים
אותך על לא עוול בכפך. אך זכור נא, שאין הקב"ה מביא רעה על יהודי, ובודאי
תכלית אחרת, טובה ומתוקה, יש לכך שרודפים אותך. שמע לי, עזוב את העיר בה אתה נרדף,
ברח לך מהקהילה הגומלת לך רע, וה' הטוב יהיה בעזרך'.
שמע
הרב את דברי ה"חפץ חיים", חזר לעירו, ארז את מטלטליו, ובאישון ליל,
בבושה ובחרפה, עזב את העיר שהיה רבה עד לא מכבר. למרות הקושי הרב, קיבל עליו את
גזירת שמים באהבה, ונטל את מקל הנדודים. כך היה נודד בין ערים וקהילות בישראל,
מחפש מקום שיוכל לשכון בו. בנדודיו, הגיע לעיר אחת, אשר לא היה בה רב
באותה עת. סיפר להם הרב כי בתפקידו הוא רב ומורה הלכה, ויוכל לשמש להם כרועה נאמן.
לאחר שבחנו את ידיעותיו וכישוריו, נערכה לו מסיבת הכתרה מפוארת, והוא הפך לרב העיר
בכבוד וביקר... אלא שסיפורנו אינו מסתיים עדיין.
הימים
ההם היו ימים קשים לבני הנעורים. רוח ההשכלה השתוללה בחוצות, וסחפה אחריה את טובי
הבנים. גם לאותו רב היו שני בנים שנסחפו עם רוח הקדמה, עד שהפנו עורף למסורת בית
אבא, ומובן כי הדבר גרם לעוגמת נפש וצער רב לאביהם ולכל המשפחה. לכל אורך הנדודים,
הלכו עם הרב גם שני הבנים הללו, אשר לדאבון לב לא היה בהם אף ריח של יראת שמים.
אלא שבעיר בה התמנה מחדש לרב, הייתה קהילה חסידית גדולה, חמה ותומכת, בראשות אחד
מגדולי האדמו"רים, אשר קירבה את הבנים והעניקה להם חום חסידי, והתלהבות לוהטת לעשות רצון אביהם שבשמים. כך, מהביזיון הנורא
של עלילת השקר על מעשי הרב, צמחה לו דווקא טובה גדולה: הוא הפך לרב אהוד ואהוב
בעיר אחרת, ולא עוד – אלא ששני בניו חזרו לדרך התורה והוא רווה מהם רוב נחת דקדושה
עד סוף ימיו! או אז הבין הרב את דברי ה"חפץ חיים",
אשר חזה למרחוק: 'זכור נא, שאין הקב"ה מביא רעה על יהודי, ובודאי תכלית אחרת,
טובה ומתוקה, יש לכך שרודפים אותך'. אז הבין, כי התכלית הטובה שנסתרה באותה עת
מעיניו, בהחלט הייתה שווה וכדאית את הביזיון והרדיפה שעבר, כי בזכותם זכה ששני
בניו ישובו לכור מחצבתם...
החוויה היהודית
תוויות:
אהבת העולם,
אש התאוות,
אש זרה,
אש חיצונית,
בעין טובה,
ברוחניות,
התבסס,
ייטיב את דרכו,
יתבונן,
משתעמם,
שיעור תורה
יום שני, 28 במאי 2018
אמרי שפר ט"ו סיון ה'תשע"ח
אמר ה"שפת אמת"
לאברך: יצר הרע יודע להסתדר אפילו עם ספר "חובת הלבבות" ועם כל חיבור
אחר, פרט לגמרא, ליצר אין שום שייכות לגמרא.
ב"דעת זקנים מבעלי
התוספות" אמרו, שאותיותיה של המילה "ענו" במלואן, דהיינו
'עי"ן נו"ן וי"ו, עולות כמניין רמ"ח, דהיינו שמשה רבנו היה
עניו בכל רמ"ח אבריו.
בספר "יגדיל תורה"
הביא שהרה"ק רמ"מ מלעלוב זצוק"ל חיבב מאוד את דברי ה"אור
לשמים" (תחילת ניצבים): "ותהי ראשית ממלכתו -" היינו, תחילת קבלת
עול מלכות שמיים, היא "בבל -" היינו, תלמוד בבלי. - על ידי שלומד גמרא
יוכל להגיע לכל הדברים הטובים, זוכה ל"וארך -" היינו, לחיים ארוכים, וגם
"ארך" מלשון ארוכה ורפואה שהלימוד מביא גם רפואה לאדם .
הפרנסה שהקב"ה נותן לנו
צריכה להספיק עבורנו, אבל יש מי שאינו מסתפק בכך ומחליט לצאת לחפש עוד מקורות
פרנסה. הקב"ה נותן לכל אחד את האפשרות לעשות בעניין זה כאות נפשו, רק שהתוצאה
הבלתי נמנעת, אשר די קשה להבחין בה בתחילה היא, שהפרנסה מפסיקה להמתין בפתח
הבית... ומאחר שלא מדובר במנה של מן מוחשי, והמשתדל משכנע לגמרי שהוא עושה את
ההשתדלות הנכונה ביותר, כמעט בלתי אפשרי לתקן זאת מיד, וכך יוצא שאותו אדם מעניש
את עצמו ללא הרף.
התינוק מהשבי הוא אני (שיחת
השבוע, עלון 1632)
מילדותו ידע הרב יוסף-קדיש שפירא , תושב ירושלים, כי
בהיותו תינוק בן שנה נלקח עם אביו לשבי הירדני, ושהה שם שבועיים. זיכרונות אישיים
אין לו מאותה תקופה, וגם אביו, ה 'שרף' רבי שמואל ע"ה, לא הִרבה לדבר על אותם
אירועים.
אך תמונה שקיבל לפני כמה
שנים, מעיתון אנגלי באותם ימים, ובה הוא נראה בחיק אביו במהלך השבי, הצליחה
להפתיעו ולרגשו. כך, ברגע אחד, קיבל תיעוד היסטורי לאותו שבי, בעת נפילת הרובע
היהודי במלחמת השחרור. אחרי שבעים שנה אנו חוזרים עם הרב שפירא לאותם ימים, על-פי
עדויות וזיכרונות שליקט במרוצת השנים.
ביזה והצתת בתים
הוא נולד בשנת תש"ז,
ברובע היהודי בירושלים העתיקה. במלחמת השחרור נלכדה משפחתו בתוך הרובע. בהסכם
הכניעה נקבע שהרובע יטוהר מיהודים, והגברים בגיל לחימה יילקחו לשבי. כשחיילי
הלגיון נכנסו פנימה, גילו שכמעט אין במקום לוחמים, שכן רובם נהרגו או נפצעו.
הלגיון החליט להפר את ההסכם ולקחת לשבי גם נערים וקשישים.
"אבא בא הביתה, להוציא
מעט חפצים", מספר הרב שפירא (71), תושב ירושלים, המוסר שיעורים בהלכה בבית
הכנסת הגדול של חסידי ברסלב במאה שערים. "כשעלה הביתה מצא שם את הלגיונרים.
כשהבינו שהוא בעל הבית גירשו אותו משם ובזזו את כל תכולת הבית. אחרי הביזה שרפו
בתים רבים. ספרי תורה עתיקים מאוד עלו באש".
לשבי בחיק אבא
מפקד הלגיון הורה להפריד את
הלוחמים מכל השאר. "ידידים סיפרו לי כי בקבוצת השבויים בלטה דמותו של אבי,
ראשו מורכן ועיניו עצומות, פיו ממלמל מזמורי תהילים ועל זרועו תינוק. התינוק הייתי
אני, כמובן".
בתוך האנדרלמוסיה צצו מלאכי
הצלה, שסייעו לאב לשמור על התינוק הרך. "אחד מהם היה רבי דוד שכטר",
מספר הרב שפירא. "תחילה ניסה לשכנע את האחראי להוריד אותי מהאוטובוס ולהשיבני
אל אימי, ואולם הלגיונר סירב. 'הוא עלול למות', ניסה רבי דוד להתריע, אך הלגיונר
לא התרשם. בהמשך לקיתי בליסטריה וסבלתי מאוד. אחד החיילים רצה להשליך אותי
מהאוטובוס, אבל רבי דוד איים עליו שידאג לפרסם זאת בכל העולם, והוא חזר בו. כך
ניצלו חיי".
המאבק לא תם
שבועיים תמימים שהה התינוק
במחנה השבויים הירדני. לימים שמע עדויות על החוויות הקשות שעברו על החטופים,
הגידופים והאלימות של החיילים הירדנים, והמתח הנורא שבו כולם היו שרויים. לאחר
מכן, בפעילות של הצלב האדום, הוחזר לחיק אימו, שעברה עם ילדיה לשכונת קטמון, עד
שגם האב שוחרר.
שבעים שנה חלפו מאז ועדיין
המאבק מול אויבינו לא תם. "על דבר אחד הכול יסכימו", חותם הרב שפירא את
שיחתנו – "רק משיח יגאל אותנו מכל הצרות".
החוויה היהודית
תוויות:
אברך,
גמרא,
חובת הלבבות,
חיבור,
יצר הרע,
להסתדר,
מלכות שמיים,
קבלת עול,
שייכות,
שפת אמת,
תלמוד בבלי
אמרי שפר י"ד סיון ה'תשע"ח
אדם צריך להתחרות מול צדדיו
השלילים, ולא מול התכונות הטובות של חברו.
אוי
למי שלא מכיר חסרונותיו, אבל אוי ואבוי למי שלא מכיר מעלותיו. (הגרי"ס
זצ"ל)
אמרו
חז"ל [בבא בתרא ט]: הנותן פרוטה לעני, מתברך בשש ברכות, והמפייסו בדברים, מתברך באחת עשרה ברכות.
במעשיהם של
כל בני האדם אין הקב״ה שולט כביכול... אולם ביחס למחשבותיהם של המלכים, מעשיהם ורצונותם - נוצרת פרצה
בכלל של ידיעה ובחירה.
בגדיו יהיו פרומים" [תזריע - יג, מה]. (ברכי נפשי).
שונה הוא
הדור שלנו בתכלית השינוי מהדורות שקדמו לו. אחד השינויים הבולטים בא לידי ביטוי
בעניין החיפוש אחר בן - הזוג בתקופת השידוכים. אם פעם התמקדו הבירורים בעניינים
רוחניים בלבד, היום נסובה לפעמים תשומת הלב גם על נושאים אחרים, ואין המקום להאריך.
בואו ונשמע
מה עמד פעם במוחו של בן - תורה שהגיע לפרק 'האיש מקדש', וכיצד בחר את הרעיה
המתאימה לו לבניית ביתו.
הדמות עליה
מסופר בקטע שלפנינו הוא רבי דוד שפיגל זצ"ל, שהיה רב בגרמניה, ונודע כתלמיד
חכם גדול וירא שמים מרבים. בהגיעו לגיל שידוכים, נפטרה במקום מגוריו אשתו של ראש
השוחטים, חיים כהן שמו, ובתה הבכורה נאלצה לנהל מעתה את הבית, במקום אימה.
בשלב מסוים
הציעו לר' דוד את הבת ההיא. תשובתו הייתה שלפני שיסכים לשידוך, הוא מעוניין לבדוק
את המשודכת בדבר מסוים, ולא פירט בפני השדכן מה הוא הדבר. 'אשוב אליך בעוד כמה
ימים, עם תשובה ברורה, לכאן או לכאן', השיב ר' דוד לשדכן.
בערב שבת,
כשעה לפני כניסת השבת, יורד ר' דוד לרחוב, וקורא לשני עניים, שבגדיהם היו פרומים , וחזותם
מצביעה על אביונות אמתית, ואומר להם כדברים בללו: בקשה לי אליכם, ואשלם לכם במיטב
כספי אם תמלאו לי אותה. עיניהם של העניים נדלקו בשמחה, והם הסכימו לעשות כל אשר
יאמר להם. ר' דוד פונה אל העני הראשון, ואומר לו
לדפוק עתה על דלת-ביתה של משפחת כהן, 'וכשהבת הגדולה תפתח לך את הדלת , תאמר
לה שאתה מאוד רעב, וברצונך לאכול סעודה. אחר כך תבוא ותספר לי כיצד התגלגלו
העניינים'. ר' דוד פונה עתה אל העני השני, ואומר לו שלאחר שירד העני הראשון מבית
משפחת כהן, 'תעלה לשם אתה, ותעשה כמעשהו, ותאמר גם אתה שהינך רעב, ותבקש שיתנו לך
סעודה, ותספר לי אחר כך כיצד קיבלו אותך, והאם נתנו לך לאכול'. הבחור דוד שפיגל
שלשל לשני העניים כסף רב על מנת שימלאו את המשימה שהטיל עליהם,
והנה
הראשון כבר מתדפק על דלת המשפחה . הדלת נפתחת על ידי הבת הגדולה,
זו שהוצעה לר' דוד שפיגל. היא שואלת את העני למבוקשו, והלה משיב שמזה כמה ימים לא
בא אוכל טעים אל קירבו, 'ואני מבקש שתערכי לי עכשיו שלחן יפה, וסעודה נאה, כדי
שאוכל להשביע את רעבוני'. למרבה הפלא, ולמרות שהשבת כבר עמדה בפתח,
וזו העת שהשטן פותח את המשרד הראשי שלו, ומנסה להבעיר את אש-הכעס בבתים היהודיים,
מנענעת לו הבת הגדולה בראשה בסבלנות רבה, לאות שהיא משתתפת בצערו, וברעבונו, ומזמינה אותו להיכנס אחר-כבוד הביתה. היא עורכת לפניו שלחן
עם מטעמים רבים, ועומדת לפניו כדי לשרתו ולהגיש לו כל אשר יבקש. העני סיים לאכול,
וירד אל הרחוב, ועתה ניתן האות לחברו לעלות לבית המשפחה. לא קשה לתאר מה הייתה
תגובתם של רבים מבני דורנו אל מול מקרה שכזה... ועוד בפרשיה החוזרת על עצמה פעם
שנייה... גם אם היה מתגבר על עצמו בפעם הראשונה, ונותן לעני את מבוקשו, אבל כשמגיע
אביון נוסף, ובשעה כה לחוצה... ובאמת, היה מותר לכאורה לבת ההיא לחשוב שאולי
ממתינה ברחוב שורה ארוכה של אביונים, וברגע שגם זה ירד, יעלו השלישי והרביעי, ואני
אנה אני באה... הרי עוד רגע שבת.... אבל היא לא עשתה את כל החשבונות הללו, והוכיחה
את מידת הסבלנות השוכנת בקרבה. היא אירחה במאור פנים גם את העני השני, האכילתהו והשקתהו,
והוציאה אותו מן הבית כשהוא שבע לחלוטין.
משבאו שני
העניים וסיפרו לר' דוד את הקורות אותם, החליט על-אתר להסכים להינשא לה.
בענייני קבלת
אורחים בסבר פנים יפות, כדאי לצטט כאן את לשון המאירי על מסכת אבות וזו לשונו:
'והוי מקבל את כל האדם בסבר פנים יפות, כלומר שאפילו לא היה לבך שמח בכך, הראה את
עצמך לפניו כשמח על ביאתו, עד שיהא סובר עליך שיהיו פניך מצהיבות לשמחתך על ביאתו.
'ובדרש אמרו (אבות דר' נתן ספי"ג), נתן אדם לחברו כל מתנות שבעולם, ופניו כבושות בקרקע, מעלה לו כאלו לא נתן לו כלום, אבל
המקבלו בפנים יפות, אפילו לא נתן לו כלום, הרי הוא כאלו נתן לו כל מה שבקש ממנו'
יום ראשון, 27 במאי 2018
אמרי שפר י"ג סיון ה'תשע"ח
אמר אדם גדול: לימודים חשובים
אנו לומדים ממסכת נדרים: ראשית - אודות כוח הדיבור של האדם. בדיבור
האדם יש כוח להחיל קדושה, התחייבות ואיסור. דבר נוסף שמסכת נדרים מלמדת אותנו: אי
קיום נדרים גורר עונשים חמורים של מיתת אישה ובנים. אנחנו למדים דבר נורא:
כשדיבורו של האדם פרוץ, אין לו זכות להקים בית ואינו ראוי לחנך את ילדיו, כי יסוד
החינוך הוא קדושת הדיבור, ואם חלילה הוא נכשל - הקב"ה לוקח ממנו את מחמד
עיניו.
אמר
הגה"ק בעל "דברי יואל" מסאטמאר זי"ע בשם אביו הרה"ק בעל
קדושת יו"ט זי"ע, עה"פ נשא את ראש, היינו כשקורין בפרשת נשא, צריכים כבר להכין עצמו לאת ראש,
היינו ראש השנה שכבר בפרשה זו צריכים לעשות הכנה לראש השנה הבעל"ט.
הגה"צ מנאנאש שליט"א
העומד
בבהכ"נ מאחורי קיר או מחיצה, אינו צריך לזוז בברכת כוהנים, שאף מחיצת ברזל לא
מפסקת בין ישראל לאביהם שבשמים.
השותה לשוכרה מביא את עצמו לידי חטא. כפי שמובא במדרש רבה, במדבר, פרק ו: "כל מקום שיש יין אין דעת, נכנס יין יצא
סוד". היצר הרע מחכה לרגע שתאבד את דעתך על מנת 'לתקוף'
כחּה שלַ לשֹוןַ רכה (פניני
עין חמד, עלון 685)
עד
כמה גדול כוח הפה - זאת לא ניתן לתאר ולשער. אולם עלינו לדעת, שכשם שניתן להרוס
ולהחריב בעזרת הדיבור, הרי שאם אנו משתמשים בלשון רכה - אזי ניתן להשיג בדיוק את
ההיפך. להלן
סיפר מופלא המעובד מתוך 'האמנתיַ ואדברה' .
שמונה
ילדים בדירת שלושה וחצי חדרים. כמה זמן אפשר לשרוד כך? התקשינו למצוא מקום לילדים,
בעיקר בגלל העובדה שהרוב המוחלט הוא בנות. שני הבנים הם דווקא הקטנים, כך שכולם
נמצאים בבית ולא בישיבות, והילדים נולדו ברוך השם בהפרשים של שנה-שנתיים. כאשר נולדה
בתי התשיעית, הבנו שזה הזמן לשפץ. התרוצצתי רבות כדי לקבל אישורי בניה. אנחנו גרים בקומה
ראשונה ולא אמורים להיות מתנגדים. קיבלנו אישור, הזמנו קבלן, תיאמנו מחירים. היום
הראשון הגיע. הערנו את הילדים מוקדם ושלחנו אותם ללימודים, סגרנו את החלון מרעש
ואבק , ואז
נקישות בדלת. בפתח שני פקחים, ובידיהם צו עיכוב. ' הגיעה
תלונה נגדך, אתה חייב להפסיק את הבניה', הודיעו לי חד משמעית.
רוב
השכנים חתמו. לגבי השאר- לא הייתי זקוק להם כי היו לי שבעים אחוז חתימות. הבנייה
שעוד לא התחילה נפסקה. הקבלן התרגז, העובדים התפזרו, ואני מיהרתי לעירייה לסדר את
העניינים. הם טענו שהאישור לא תקף, כי השכנים מתנגדים. ושוב עולה השאלה: מי עלול
להתנגד? הנחתי שוב את האישורים של השכנים, הבטיחו לתת לי תשובה למחרת. אחרי יומיים הגיעה התשובה המיוחלת: האישור תקף. אפשר להמשיך.
התקשרתי לקבלן, עדכנתי אותו, שהפעם הכול בסדר. היום הראשון עבר בשלום. ביום השני בשעות הצהריים מזעיקה אותי
רעייתי. שוב הפקחים נמצאים ומורים על הפסקה. שוב אני הולך לעירייה. בודק. מתברר, שהגיעו תלונות חמורות, האמורות
לגרום לי נזק אמיתי של קנסות. 'כדאי שתברר, מיהו האיש שמתלונן', מסביר לי הקבלן
בייאוש. 'רק כך תוכל לפתור את הבעיות'. בינתיים, נפסקת הבניה. רעייתי על סף דמעות.
תקופת
שיפוצים אינה קלה ובפרט בבית עם שמונה ילדים ותינוקת, שזה עתה נולדה. הלכתי שוב לעירייה. דיברתי עם אחד הפקידים. נראה שהדבר נגע
לליבו, אבל הוא סירב לגלות מי ה 'מלשין'. הוא רק אישר, שמדובר באותו אדם שהלשין פעם קודמת. הייתי חסר אונים. שילמתיַ קנסַ בסכוםַ רציני, והתפללתיַ לטוב. בינתיים התחלתי
להפיץ בין השכנים את מה שאירע, תוך שאני חוזר ואומר, שאם למישהו יש בעיה, אני קשוב
ומוכן לשמוע. אבל איש לא בא.
אחרי
יומיים המשכנו את הבנייה. כצפוי, באותו בוקר, שוב מגיעים הפקחים. הפעם יש בידם
הוראת הפסקה ודיון מחודש באישור שניתן לי. רצתי כאחוז אמוק לעירייה. הקבלן רמז על
פיצוי כספי. העובדים היו מרוגזים ונעצו בי עיניים כעוסות. הצלחתי להגיע לאותו פקיד, שחמל עליי בפעם קודמת. הוא השפיל
את מבטו ולבסוף אמר: 'אסור לחשוף את השמות של המלשינים. אבל אני רואה שאתה חסר
אונים. אגלה לך, רק תבטיח לי, שתתנהג עם המידע הזה בהתאם'. הבטחתי. ואז הוא נקב
בשם. הייתי המום. מדובר בשכן המתגורר מולי. יהודי ישיש, אלמן, קצת נרגן, אך בסך הכול נסבל.
חזרתי
לביתי. ראשית, הודעתי לקבלן על הפסקת בניה. שנית,
ישבתי עם רעייתי וניסיתי לחשוב כיצד לפעול. נזכרנו, שמהשכן הזה לא ביקשנו כלל חתימה. תחילה עלה הרעיון
לגשת אליו ולשאול, האם הבנייה מפריעה לו. אחר כך הבנו, שמהלך כזה עלול לגלות לו, שאנחנו יודעים, כי הוא המלשין.
בסופוַ של דבר החלטנו ללכת על הכיוון החיובי. ניגשתי לשכן בערב וסיפרתי על התקריות
שאירעו, ושאני רוצה לערוך אסיפת שכנים כדי לדעת למי הבנייה מפריעה. מאחר שאת
האסיפה אי אפשר לעשות אצלי בגלל התחלת הבניה, ביקשתי לערוך אותה בביתו . הוא
התלבט מאוד, אבל הסכים. הזמנו את כל השכנים. עמדתי מולם ודיברתי, כאשר אני בעצם
מדבר לשכן אחד ויחיד. הודיתי על הכנסת האורחים של השכן. דיברתי על החובות שלקחתי,
סיפרתי על עוגמת הנפש, שנגרמה לי ולמשפחתי ואמרתי, שאני מצפה לשמוע על כל התנגדות
שישנה. שתיקה כבדה שררה במקום. שכנים הביטו בי ברחמים. גם שכני הקשיש לא
פצה פה. אחרי שיצאו השכנים נשארתי לשבת בביתו. ביקשתי ממנו, עקב ניסיונו בחיים,
שייתן לי עצה מה לעשות. הוא לקח נשימה עמוקה ואמר: " אתה צריך להבין, שיש כאלו שישנים בצהריים מפני שאינם נרדמים
בלילה. אדם שסובל מנדודי שינה בלילה - בשבילו שנת הצהריים היא הדבר היחיד שמחזיק
אותו. אולי תתחייב להפסיק את העבודה משתיים עד חמש אחר הצהריים ". פנינו
לקבלן. הוא התמרמר מאוד, כאשר שמע על זמני העבודה ושאל: "איך ייתכן להפסיק
לבנות בצהריים?" הסברנו לו, שאלו התנאים שלנו והוא גבה בהתאם לכך סכום נוסף
אותו שילמנו בלי לפצות פה. באופן מפתיע התקשרו מהעירייה וסיפרו על ביטול התלונה
ועל האישור להמשיך את הבניה כרגיל. למחרת חידשנו את הבנייה.
השבוע
כולו עבר ללא פקחים. לקראת שבת שלחתי לשכן זר פרחים ענק בתוספת מילות תודה, שבח
ומחמאות. הוא הגיע להודות ולומר ש 'לא הייתם חייבים'. הסברתי לו, שהעצה שלו 'שווה
זהב'. הוא נכנס חזרה עם הפרחים לביתו וחזר שוב אלינו. הוא הושיט לי מעטפה. כשפתחתי
אותה לא האמנתי. היה שם את הסכום, שהיה עליי לשלם לקבלן וגם את הכסף של הפיצויים.
'אני יודע, שאתה יודע'... הטיח בפניי את האמת. 'היום בבוקר התקשר הפקיד מהעירייה
וסיפר לי, שהוא הודיע לך'. 'אז למה אתה משלם לי? שאלתי בחוסר הבנה. עיניו הקשישות והקמוטות זהרו לפתע. "מצאה חן בעיניי
הגישה שלך לעניין. לא כל אחד היה מתנהג כך. עשיתי 'חושבים' והבנתי, שאת התלונות שלי אני צריך לממן בעצמי ולא להפריע לכם. וחוץ
מזה אני לא זקוק לכל החסכונות שלי. את הקבר שלי לא יצפו בזהב, אבל מעשים טובים
ילכו איתי'. אני הדוגמא החיה ללימוד הגדול, שלשון
רעה גודעים בעזרת לשון טובה ומתנות. כדאי מאד להיות חכם ולהישאר צודק".
החוויה היהודית
תוויות:
ברכת כוהנים,
דיבור פרוץ,
יסוד החינוך,
כוח הדיבור,
להחיל קדושה,
מחיצה,
מחיצת ברזל,
מחמד עיניו,
קדושת הדיבור,
קיר
יום חמישי, 24 במאי 2018
אמרי שפר י"א סיון ה'תשע"ח
אמר
מתנגד אחד לרבי ישראל מרוז'ין: "ראה, רבי, מה בין מתנגדים לחסידים: המתנגדים, כשהם
מסיימים את התפילה יושבים ולומדים פרק משניות. ואילו החסידים, משסיימו את התפילה
הרי הם יושבים ושותים יי"ש!"
" אומר
לך", השיב לורבי ישראל, "המתנגדים תפילה קרה וללא רוח חיים ולזכרו של
המת לומדים משניות; ואילו החסידים תפילתם בהתלהבות, כולה חיים, והחי זקוק למעט משקה.
"אם
תתבוננו היטב תגלו שאתם לא שונאים מישהו, אתם פשוט מרחמים עליו"
"אני יודע שיש אנשים שקוראים לי 'פוסק הדור' ואין ניחא לי בכך. אבל
בדבר אחד אני מוכן שיקראו לי 'פוסק הדור' - כדי לעשות תקנה שיגמרו את השמחות
מוקדם, וכל היום למחרת לא יהרס - בשביל זה אני מוכן שיקראו לי 'פוסק הדור' רק
שישמעו לי"... (אמרי אמת)
אצל
הרבי ר' בונם מפרשיסחא זי"ע בא פ"א איש א' מחסידיו לקחת ברכת פרידה אחר
חג השבועות, ובתוך כך אמר אליו: די
ווייסט, מען וועט באלד בלאזען שופר ]הנך יודע, עוד מעט תוקעים בשופר[ והבן. (שיח שרפי קודש ח"א דף רל"ח אות כ"ג(
בספר
נהגו העם (לרבי דוד עובדיה מקהילת צ'פרו במרוקו עמ' רמב שונות אות ב) כתב: שאחרי
התספורת הראשונה לתינוק היו נוהגות הנשים ללקט את השערות ושמים אותם בתוך הכרית של
התינוק, ומביא טעם לזה שהוא משום חיבוב מצוה שבפעם הראשונה מקיים מצוות הפאות,
ולכן לחיבוב מצוה שמרו על השערות שעל ידם נתקיימה המצוה כדכתיב "ראשית גז
צאנך תתן לו", וישראל נקראים צאן.
ברכת הכהנים, הינה ההגנה היחידה שנותרה בידינו
מימי המקדש, וכאז כן עתה - היא ממשיכה להגן עלינו גם כיום, כי זו עבודת הכהונה
היחידה שנותרה עימנו. זאת מגלה הרמב"ן בפרשת 'בהעלותך', כי בעידן בו כל
הקרבנות - בטלו וכל עבודות הכהונה - אינן, נותרה לנו רק ברכת כהנים, כעבודת הכהונה היחידה הפעילה בימינו אנו.
גמר"א. "בספר החיים" (לרבי חיים
אחי המהר"ל מפראג) כתב: גמר"א ראשי תיבות ג'בריאל מ'יכאל ר'פאל א'וריאל,
(וכמו שכתוב) "מימיני מיכאל ומשמאלי גבריאל ומלפני אוריאל ומאחורי רפאל ועל
ראשי שכינת אל , "כשיהודי דבוק לגמרא - שומרים עליו מלאכים".
המשנה
אומרת: "איזוהי דרך רעה שיתרחק ממנה האדם?... הלווה ואינו משלם" (אבות
ב', ט') - אדם שלווה ואינו משלם, הוא לא אדם שאין לו אפשרות לשלם, אלא אדם שלא
מעריך מה עשו בשבילו. מישהו טרח והלווה לך מאה שקלים, מה אתה מחזיר לו על כך? עצם
העובדה שאדם לוקח ולא משלם לנותן על מעשהו גורמת שייקרא 'רשע'.
המגמגמת (הרב
יצחק פנגר שליט"א):
היה
זה ביום בהיר אחד. קולות שוד ושבר נשמעו בביתה של אחת המשפחות. מה קרה? אחת מבנות
המשפחה, ילדה בת שבע, קמה בבוקר כשהיא מגמגמת ואינה מצליחה לדבר בצורה נורמאלית. תחילה
הוריה חשבו שמא הילדה חלמה חלום מפחיד שהשפיע עליה ובעוד זמן קצר הכול יחלוף , אך, לצערם, הילדה המשיכה לגמגם בכל שעות היום ולא
הצליחה להוציא משפט אחד ברור. ההורים לא ידעו מה אירע לבתם. הם פנו למיטב
הרופאים והיועצים בארץ, והם התפלאו מהמקרה ואמרו כי הדבר יעבור מעצמו או שלא. והיא
תישאר מגמגמת כל ימי חייה. הרופאים סיכמו את חוות דעתם – שהילדה צריכה להתרגל לגמגום
ולא להילחץ ממנו. ולפני כל משפט תחשוב ולדבר לאט.
חודשים רבים חלפו, והילדה נשארה עם הגמגום וניסתה
להסתדר עמו במהלך יום הלימודים בבית הספר ובשעות הפנאי עם חברותיה והמשפחה. חלפו
השנים, הילדה סיימה בהצלחה את בית הספר ואת התיכון. היא החלה ללמוד הנהלת חשבונות
וסיימה את הלימודים בהצלחה. מיד לאחר מכן היא פנתה לחפש עבודה בתחומה. באחד
הימים הגיעה לראיון עבודה במקום מכובד. היא נכנסה למשרדו של המנהל והחל בשאלות. לאחר
השאלה הראשונה, ניסתה הנערה להתגבר על הגמגום וקיוותה כי לא ישימו לב אליו. היא לקחה
אוויר ולאחר שניות בודדות השיבה לאט על השאלה, כשהיא מנסה לא למעוד בדיבורה. המנהל
שם לב מיד שיש לה בעיה בדיבור שהיא סובלת מגמגום. עוזרו, סימן למנהל שהיא אינה
מתאימה לעבודה. הנערה, שהבינה משפת גופו של העוזר כי מצפה לה תשובה שלילית, פרצה
בבכי . וכי מה היא אשמה שהיא מגמגמת? המנהל שעיין בקורת חייה ובתעודות הסיום שהביאה,
התרשם מאוד ופנה אליה: 'התקבלת! אני בעל החברה ואני מחליט שאת מתאימה לעבודתנו.
האם תוכלי להתחיל לעבוד כבר ממחר? הנערה הייתה המומה. היא ניגבה את הדמעות ולא הבינה
מה מתרחש כאן. הרי היא גמגמה רבות בראיון, ואף הבינה שהיא לא מתאימה לעבודה, ולפתע
המנהל מקבל אותה ואף רוצה שהיא תתחיל לעבוד כבר ממחר... היא לא אמרה מילה. רק הנהנה
בראשה בשמחה כשדמעות בעיניה.
למחרת הגיעה והחלה לעבוד במסירות ובנאמנות. והיא
חייבת למנהל הכרת הטוב על שקיבל אותה. היא עשתה את עבודתה על הצד הטוב ביותר ולאט
לאט התקדמה עד שמונתה למנהלת חשבונות בכירה של החברה. עברו
מספר שנים ומנהל החברה חגג בר מצווה לבנו בביתו. אותה עובדת הגיעה לאירוע עם מתנה
ועוגה וישבה ליד אשתו. הן התיידדו מהר ופיתחו שיחה בניהן וגם המנהל הצטרף לשיחתן.
ואז פנתה העובדת למנהל בנוכחות אשתו ושאלה: 'יש לי שאלה שמהדהדת בראשי זמן רב, האם
תוכל לענות עליה?' 'בשמחה!' – השיב . 'אמור נא לי, לפני חמש שנים, מדוע הסכמת לקבל אותי
לעבודה? הרי ראית שאני מגמגמת ומי יסכים לקבל עובדת שקשה לה לדבר?' המנהל הביט באשתו ואחר כך השיב לה: 'דעי לך, כי
לפני כחמש שנים, כשבני חתן הבר מצווה היה בן שמונה, שהיתי בחו"ל. והנה לפתע
אשתי מתקשרת אלי בבהלה ואומרת: 'הבן התחיל לגמגם ! מה עושים?' שבתי
מהר ארצה ולקחנו אותו לרופאים רבים. הרופאים אמרו לנו או שזה יעבור לבד בקרוב או
שיישאר הגמגום לכל החיים. ' לא
ידענו מה לעשות וציפינו רק לישועה. ואז – לאחר מספר ימים הגעת לראיון העבודה ושמתי
לב מיד כי את מגמגמת. מיד אמרתי לעצמי בתחילה שאין מקומך בחברה חשובה כמו שלנו.
הנתונים שלך אומנם מצוינים וכו', אך הגמגום שלך לא מתאים לנו ... ואז לפתע נזכרתי בבן שלי ואמרתי לעצמי: רק רגע,
חשוב: האם תרצה שגם כך יתייחסו לבן שלך המגמגם כשילך לראיון עבודה? ' צמרמורת
עברה בבשרי. כיצד אני יכול לעשות לאחרים דבר שאיני רוצה שיעשו לבני אהובי! מיד
החלטתי להתעלם מהגמגום שלך והודעתי לך שאת מתאימה לעבודה אצלנו, כי שאר הנתונים
שלך היו מצוינים . 'ואינך יודעת איזה נס אירע לנו אחר כך! שלושה
שבועות לאחר שהתקבלת, הגמגום של בננו חלף ועבר כלא היה! דעי לך, שאיננו מבינים
חשבונות שמיים, אך אני ואשתי בטוחים שהקב"ה עשה שהבן שלנו יגמגם רק על מנת
שאקבל אותך לעבודה, ולאחר שקיבלנו אותך הוא הסיר זאת ממנו.'
חידת
הסנסאיי )מורה
לקראטה(:
אי שם ביפן הרחוקה לפני שנים רבות, התלמיד המצטיין
של מאסטר אומניות לחימה הגיע סוף סוף לשלב החגורה השחורה. הוא התרגש מאוד לקראת
יום הטקס, לאחר שנים ארוכות של השקעה ואימונים מפרכים. יום הטקס הגיע והתלמיד
התייצב בפני המאסטר, מוכן ומזומן לקבל את החגורה הנכספת. 'לפני שאעניק לך את
החגורה, עליך לעבור עוד מבחן אחד' אמר לו הסנסאיי. ' אני
מוכן', השיב לו התלמיד שהיה רגיל לבחינות של המאסטר, וחשב שמצפה לו אולי לסיבוב
נוסף ואחרון. להפתעת התלמיד, במקום קרב נוסף או אתגר פיזי
מאומץ, הסנסאיי אמר: 'עליך לענות על שאלה מהותית - מהי המשמעות האמתית של החגורה
השחורה ?' 'קץ המסע שלי' ענה התלמיד, 'גמול ראוי לעבודה
שהשקעתי'. הסנסאיי המתין לשמוע עוד וניכר בו שאינו שבע רצון מהתשובה. לבסוף הוא
אמר לתלמיד: 'עדיין אינך מוכן לקבל את החגורה השחורה. עליך לשוב בעוד שנה'.
התלמיד
המבולבל הבין מה בדיוק התרחש ויצא לדרכו. כעבור שנה שב התלמיד אל מורהו ומצא את
עצמו שוב כורע ברך בפניו וממתין לקבל את החגורה. 'מהי המשמעות האמתית של החגורה
השחורה?' שאל הסנסאיי בפעם השנייה. ' סמל
להצטיינות ולהישגיות הנעלה ביותר באמנות שלנו', סח התלמיד, שבמשך כל השנה חשב על
התשובה במוחו. הסנסאיי
לא אמר מאומה במשך דקות ארוכות והמתין. ניכר שאין הוא מרוצה. לבסוף הוא אמר:
'עדיין אינך מוכן לקבל את החגורה השחורה. חזור הנה בעוד שנה אחת'.
התלמיד
לא ידע את נפשו מצער על כך שאאכזב פעם נוספת את המאסטר הגדול. הוא יצא שוב פעם
לדרכו ובמשך השנה ניסה לחשוב על התשובה. הוא חזר אל הסנסאיי עם התשובה וגם הפעם
היא לא סיפקה אותו. כך הלך וחזר התלמיד במשך כמה שנים וכל פעם לא מצא את התשובה. אחרי
10 שנים של חיפושים הגיע שוב התלמיד אל הסנסאיי. ושוב שאל אותו הסנסאיי 'מה
המשמעות האמתית של החגורה השחורה?' התלמיד כבר היה מיואש ואמר למאסטר 'איני יודע
מה התשובה ואני מתחיל להאמין שלעולם לא אדע. כל מה שאני יודע הוא שכדי להגיע
לחגורה, עלי לעבור מסע בלתי נגמר של משמעת עצמית, חקר ולמידה, עמל
רב והתגברות על מכשולים, שהאימונים שעברתי אתך היו רק ההכנה למסע הזה'. פניו
של המאסטר אורו וחיוך רחב, כפי שהתלמיד לא ראה מעולם, נפרש על פניו... 'עתה הנך
מוכן וראוי לקבל את החגורה השחורה, תלמידי היקר!'
מוסר
השכל: כל החיים אנו שואפים להגיע להישגים ומצפים שהם יהיו אלה שיעשו אותנו
מאושרים. זה יכול להיות ציונים בבית הספר, תואר באוניברסיטה, עבודה, רכבִ חדש,
העלאה במשכורת וכן הלאה. אך אם נסתכל סביבנו, תמיד
נגלה שגם האנשים בעלי ההישגים עדיין מחפשים את האושר. הסיבה לכך היא שהמשמעות
האמתית של 'החגורות השחורות' שלנו היא המסע עצמו. במילים
אחרות, החיים הם לא הדרך לאושר, האושר הוא דרך לחיים. * אנו
מבקשים כוח, ומקבלים קשיים שיחשלו אותנו; *אנו מבקשים חוכמה, ומקבלים בעיות לפתור;
*אנו מבקשים שפע, ומקבלים מוח וכוח ליצור; *אנו מבקשים אומץ, ומקבלים מכשולים
להתגבר עליהם; *אנו מבקשים למצוא אהבה אחת, ומקבלים מגוון אנשים לבחור מתוכם; *אנו
מבקשים טובות, ומקבלים הזדמנויות; *אנו לא מקבלים דבר מהחלומות שלנו, אבל מקבלים
את אבק הכוכבים הדרוש כדי ליצור אותם.
החוויה היהודית
הירשם ל-
רשומות (Atom)