יום חמישי, 30 במרץ 2017

אמרי שפר ד' ניסן ה'תשע"ז


אדם כי יקריב. למה כתוב אדם ולא כתוב איש, כתב רש"ילומר מה אדם הראשון לא הקריב מן הגזל, שהרי הכל היה שלו, אף אתם לא תקריבו מן הגזל
.     אל פתח אהל מועד יקריב אתו. התורה מרמזת לנו, שכאשר אדם מביא קרבן לה', יכולה לעלות לו מחשבה שכבר הגיע לשלמות ותיקן את הכל, והגיע למדרגות גבוהות מאוד לכן אומרת התורה אל פתח אהל מועד, שצריך לדעת שעדיין הוא עומד בפתח, בתחילת העבודה, ועדיין רחוק הוא מן השלמות.
     ״אם עולה קרבנו״ (ויקרא א,ג). קרבן העולה נזכר ראשון בין הקרבנות, כי העולה באה לכפר על הרהורי הלב, על מחשבות רעות, והמחשבה קודמת תמיד למעשה . )רבנו בחיי(
     אמר האר"י הקדוש שאפילו מי שמשכים ללמוד תורה, נשמתו אינה חוזרת עד שיאמרו ברכו! (כה"ח או"ח סי' נ"ז)   
     הכלי יקר מביא בשם המדרש, למה מתחילין התינוקות ללמוד פרשת ויקרא, מפני שחומש ויקרא מדבר מענייני הקרבנות, ומה הקרבנות טהורים, כן תינוקות של בית רבן טהורים. וזהו הרמז אל"ף קטנה, לרמז שהקטנים יתחילו כאן את לימודם.
    ''והסיר את מראתו בנוצתה והשליך'' (א, טז רש''י: בשביל שניזון מן הגזל אמרה תורה דבר זה אצל קרבנו של העני ללמדנו, שאפילו העני אל יורה היתר לעצמו לשלוח ידו אל ממון חברו. (אלשיך(
      'יבואו טהורים וילמדו טהרות' פעם כאשר הגאון רבי יעקב קמינצקי לימד בשיעור את ההלכה שהנשמה עוזבת את הגוף בשינה וחוזרת בבוקר. הוסיף ואמר: אם רוצים אתם לדעת מתי בדיוק בבוקר חוזרת הנשמה, זה קורה כשאומרים 'ברכו'. כאשר הבחין רבנו שהשומעים משתאים, אמר: 'רואה אני שאתם מביטים עלי בתמיהה, האם בעת תפילת שחרית אתם מרגישים אחרי 'ברכו' כמו לפני 'ברכו'?! אינכם מרגישים שנתווסף לכם איזה דבר? אך אין זה משנה, גם אם אתם לא מרגישים את זה, המציאות היא שהנשמה חוזרת לגמרי באמירת ברכו, כך כתוב בספרים'.   ("במחיצת רבנו")       
      יש נוהגים לומר בגמר הפרשה את הר"ת של "לאשמה בה" ל'קל א'שר ש'בת מ'כל ה'מעשים ב'יום ה'שביעי. יש מוסיפים דכמו שהקרבן מכפר גם שמירת שבת מכפר.
  ההלוויה (מעדני הפרשה)
     בית הכנסת הגדול 'זכרון משה' בירושלים עיה"ק, שוקק חיים יום ולילה לא ישבותו, עשרות בשנים, ורגילים היו המתפללים לראות בשטיבל הגדול הוא 'שטיבל השיעורים' את הרב ה"מ, יהודי חשוב, צנוע ומעלי, יושב ומשתתף בקביעות בשיעורי התורה הנמסרים שם תמידין כסדרם, ושותה בצמא את דברי מגידי השיעורים בכלל, ואת שיעוריו של רבנו המגיד רבי מרדכי דרוק זצ"ל בפרט.
     במיטב שנותיו היה הרב ה"מ כאשר נסתלק מן העולם  שנה ביום כ"ד אדר לאחר מסכת ייסורים ותלאות לפני כ 20-, בהותירו אחריו בחור יתום צעיר ללא משען ומשענה. מכיוון שבחור יתום זה לא היו לו אמצעים לארגן מנין לנסוע לציון אביו ביום היארצייט כנהוג, פנה אלי והצעה בפיו: מכיוון שכל בוקר באשמורת נוהג אני להגיע ברכבי אל שיעורו של הגר"מ דרוק ברחבת הכותל המערבי, אשר על כן נפשו בשאלתו כי אחר תפילת שחרית כותיקין עם הנץ החמה נבקש מכמה מתפללים שיצטרפו אלינו להר הזיתים חלקת הגניזה, הסמוך ונראה למקום המקדש, שם טמון אביו ז"ל, ונאמר פרקי תהילים ואחריה יאמר היתום קדיש, וכך לא יעלה לו הדבר בדמים מרובים וגם ללא טרחה רבה מצד המשתתפים שכבר בין כך נמצאים באזור.
     כך הווה, זכינו לשמח לב יתום ולעשות עילוי נשמה לנפש המנוח הדגול ז"ל. ומאז במשך מספר שנים נמשך נוהג זה. והנה ביום שישי כ"ד אדר תשס"ב, סמוך לעמוד השחר מתקשר אלי אחי ר' דוד שליט"א להודיע בצער רב כי אבי מורי ז"ל נגאל מייסוריו ושבק חיים לכל חי. אחר שנתעטפתי בצערי, וביכיתי את האבידה, אזרתי עוז לעצמי להתארגן לסדר את כל סידורי הלוויה הנדרשים ובראשם לדון  עם אמי ע"ה ואחיי היכן לטומנו וכו'. לא עברו דקות ספורות והטלפון שוב צלצל ועל הקו נשמע קולו של אותו בחור יתום , שהתקשר להזכירני כי היום כ"ד אדר היארצייט של אביו ושלא אשכח להביא את הרכב הגדול לתפילה שנוכל לאסוף מנין לעלות לציון אביו שבהר הזיתים אחר תפילת שחרית כמנהגנו מידי שנה.
     ראשי היה עלי סחרחר, טרם עיכלתי את הבשורה על התייתמותי מאבי, ואמרתי לבחור בטלפון כי זה עתה התבשרתי על הסתלקותו של אבי ואונן אני, על כן לא אגיע הבוקר לתפילת שחרית כוותיקין, וגם איני יודע אם יהיה סיפק בידי לעזור לו בשעה קשה זו, שמתו מוטל לפניו. החל הבחור לבכות ולהתחנן כי אין לו מי שיעזור לו ומה יוכל לעשות ? אמרתי לו כי אחר שאסיים לארגן את ענייני הלוויה של אבא אנסה להתרכז ולראות מה אפשר לעשות. נסעתי לבית אמי והחל דיון. מצד אחד יש עניין לקוברו בהר הזיתים סמוך לקברי אבותיו, ומאידך, היה זה בימי האינתפדה הקשים וראשי הציונים הסכימו אז לערוך 'מכירת חיסול' ואולי יותר נכון 'חלוקת חיסול' והתנהל מו"מ די רציני כי כל מזרח ירושלים יועבר במתנה לידי הפלישתים כתודה ומחווה על כל פעולות הטרור, וזה היה סיבה מספקת לקוברו בהר המנוחות, מה גם שהיה סכנה בדבר לילך להר הזיתים כי מעשים בכל יום שסקלו משפחות שבאו להר, באבנים שיש בהם כדי להמית. סיפרתי אז לאחיי, כי זכורני לפני שנים רבות כי ביקרתי עם אבי בהר הזיתים ואמר לי כי יש ענין גדול להיקבר בהר הזיתים דווקא, כי יש סיד באדמת ההר, המכלה את הגוף במהירות וזה תיקון גדול לנשמה כאשר מתקיים ואל עפר תשוב, על כן הוחלט כי אם זה היה רצונו, מצווה לקיים דברי המת, ויש לקוברו  בהר הזיתים.
     עלינו למשרדי החברה קדישא, לבדוק אם יש מקום קבר פנוי, ואכן מקום אחד נשתייר בין קבר אביו ר' גרשון אביגדור, שנהרג בשנת תרצ"ו בהיות אבי עולל בן פחות משנה לבין סבו אבי אביו ר' יעקב לייב קלצקי. ומה מתברר לי? אותו יהודי מזיכרון משה קבור באותה חלקה, ואך שורות בודדות מפרידות בין קברו לקבר שיועד לקבור שם את אבי. מיד התקשרתי אל היתום הנ"ל ואמרתי לו: תשתתף בהלוויית אבי, ובעת הקבורה יהיה לך מנין בשופי לומר קדיש על קבר אביך. ומני אז, מדי שנה בשנה עולים אנו על ציון אבינו ואותו בחור עולה איתנו ואומר קדיש על ציון אביו, כי 'אבי היתומים' דאג עבורו למניין לכל השנים ביום היארצייט עדי יקוצו וירננו שוכני עפר.      
 הסידור והדגים (דברים טובים – כי תשא)
     צדיק אחד כיתת את רגליו בין ערים וכפרים לצורך הרגשת גלות. באחד הימים הגיע לכפר של גויים ומה רבה הייתה פליאתו עת שראה על בית אחד מזוזה ישנה. שמח האיש בליבו כעת יוכל לשבות בכפר בחברת יהודי ומי יודע אולי גם אוכל כשר. הוא נקש בעדינות על הדלת ושאל בעדינות האם דיירי הבית יהודים? כן. השיב האיש שפתח את הדלת - אם כי לא ניכר על פניו ששומר תורה ומצוות הוא. בכל מקרה שמח הצדיק על האפשרות להיות במחיצת יהודי. בין הדברים שאל האורח את בעל הבית: "אמור לי בבקשה זהו כפר של גויים מה לך וכאן? השיב המארח: "ראה אני מאד מכבד את היהדות אבל.. לא מסתדר לי כל כך עם כל המצוות שיש בתורה... לכן עזבתי את הכפר הסמוך וכבר 16 שנה אני מתגורר כאן". לאחר כמה דקות ביקש הרב ספר ללמוד בו. המארח הסביר לו שהוא יהודי פשוט ואין לו ספר... הרב שאל: "אולי חומש?" וגם זה לא היה לפתע הבחין הרב בסידור גדול וישן הוא קם ופתח אותו וגילה חידושים יפים הכתובים בכתב יד. עד מהרה התברר שסידור זה שייך לסבא של בעל הבית אשר לא הבין איזה אוצר בלום טמון בין דפי הסידור.
     כשרצה הצדיק להיפרד חשקה נפשו בסידור היקר ופירושיו הנפלאים למרות שחסרו ממנו כמה דפים בתחילתו. הוא ביקש ממארחו להחליף את הסידור הגדול בסידור תפילה קטן שנשא עימו אך שלם הוא. צחק המארח והתריס כנגדו: "וכי חושב אתה שטיפש הנני?!.. סידור כזה קטן בעד סידור גדול שכזה"? וכי מה זה חשוב הגודל? תמה הרב. צחק האיש ואמר: "בדפי הסידור הזה אני עוטף את הדגים שאני מביא מהשוק זוהי הסיבה שחסרים בו דפים.. בסידור שלך בקושי אוכל לעטוף סרדינים.

החוויה היהודית



חוויית השבוע שלי,פרשת השבוע,"ויקרא",ה'תשע"ז





אמרי שפר ג' ניסן ה'תשע"ז



אמר פעם הרב הקדוש ר' לוי יצחק מבארדיטשוב זי"ע בדרך צחות, שזה כוונת ה'יהי רצון' שאומרים אחר תקיעת שופר בראש השנה 'המלאכים היוצאים מקשר"ק', שהוא ראשי תיבות 'קראצין (- גירוד), שאבין (קרצוף), ראבין (שפשוף), קאשרען (הגעלה('.

            בניסן עתידין להגאל, הר"ת הוא בגימטריא אמונה, וידוע שבזכות הצדקה נגאלין, ולכן אנו רואים בניסן כל כך הרבה צדקות מ "קימחא דפסחא" ובוודאי זוהי שמקרב הגאולה, "ניסןבגימטריא "חסד חינם" שעושים חסד בחינם,  ובזכות אהבת חינם בוודאי יבוא גואל.
     זכר לשעבוד מצרים. כאילו הוא יצא: כתב הגרי''מ שכטר שליט''א (קונטרס על פסח) בדרך צחות, כשם שבפסח כל אדם חייב להראות בעצמו כאילו הוא יצא ממצרים, כך בערב פסח בניקיונות כל אדם מראה בעצמו זכר לשעבוד מצרים..
.              חמץ – מצה. מובא בשם חידושי הרי"ם זי"ע,  בזוהר הקדוש מובא כי ההבדל בין חמץ למצה היא הנקודה הקטנה, המבדילה בין האות "ה' "לאות "ח'", וזוהי הנקודה היהודית, קוצו של יודהנצרך למסירות נפש, כי בזה תלוי כל היהדות,  כמו השעון אם מתקלקל בנקודה אחת, עומד השעון, כן ביהדות
.ואת השולחן ואת כליו (לא ח). (דברים טובים – כי תשא)

     בבני ברק נפטרה לפני מספר שבועות אישה צדקת ויראת– השם, בשם מרת לאה ברבר ע"ה. מי שהשתתף בהלווייתה הבחין שאנשי הח"ק מניחים בתוך קברה לוח– עץ גדול. בימי ה 'שבעה' שמענו מהבנים שיחי' את הסיפור המלא אודות לוח – העץ. מרת לאה ע"ה ובעלה הרב אברהם– צבי ברבר זצ"ל, הקפידו מאוד שלא לשבת אף פעם לסעודת-השבת בלי אורח עני. גם אם לא הזדמן להם למצוא עני בקרבת– מקום, השקיעו מאמצים עליונים על מנת להביאו לסעודת– השבת.
     הבנים מעידים ש 'אף פעם לא ישבנו לסעודת-שבת בלי אורח.' והיו האורחים הללו בצורתם ובתואר-פניהם של האורחיםשל-פעם, בעיירות ישראל בגלות. עניים ואביונים שריח לא-טוב עלה מהם, ובזמן הסעודה נקטו במעשים שנפשו של אדם סולדת מהם. והיו גם כאלה שלא הסתפקו בסעודות השבת, אלא נשארו כמה ימים – ולפעמים שבועות – לאחר מכן. למרות הכל, לא התעייפו בני הזוג הצדיקים הללו, לבית ברבר, והקפידו בתמידות על הבאתו של אורח מהסוג הנ"ל, כדי 'להתפאר' בו במהלך השבת. כך היה גם בסעודות החגים, ובסעודת פורים. והנה, ביום פורים אחד, שהיה גשום במיוחד והבריות לא הסתובבו ברחובות, לא הזדמן להם בשום אופן להשיג עני שיאכל על שולחנם בעת הסעודה. מרת לאה ע"ה שיגרה את בעלה שוב ושוב אל הרחוב, אולי בכל זאת יימצא עני כלשהו, ואין אבל היא לא וויתרה. הוציאה מארנקה כסף, וביקשה מבעלה שייסע לתחנה המרכזית בתל אביב, שם מסתובבים מאות עניים, ויביא משם את אחד מהם לסעודה. האבא מילא את רצון אשתו, נסע לתל אביב והביא משם אורח עני, אבל כזה שכל צורתו אמרה עניות, על כל המשתמע מכך... 'עד היום אנחנו זוכרים את הרגע שבו פתח אבא זצ"ל את הדלת, ועימו העני ואימא פורצת בשאגות– שמחה על המצווה הגדולה שהזדמנה להם. אורח זה, אגב, נשאר בביתם זמן רב לאחר פורים. כל כך היה טוב לו, שלא רצה ללכת...'
     את המצווה הגדולה הזו של הכנסת-אורחים, קיימו בני הזוג ברבר, וכל משפחתם, על השולחן בסלון-הבית. והיה השולחן הזה עד למצווה שנעשתה במסירות נפשוהנה, לפני פטירתו, אמר בעל-הבית, הרב אברהם-צבי זצ"ל, שכיון שאמרו חז"ל (ברכות, דף נ"ה עמוד א'(  ש 'כל זמן שבית המקדש קיים מזבח מכפר על ישראל , ועכשיו שלחנו של אדם מכפר עליו' – ברצוני לחלק את לוח-העץ של שולחן-המצווה שלנו לשני חלקים כשחלק אחד יונח בתוך קברי-שלי, והחלק השני בקברה של רעייתי, ויבוא השולחן ויכפר עלינו בבית דין של מעלה.
     ומנהג חסידים שבצרפת שעושים משולחנם ארון לקבורה, להורות כי האדם לא ישא מאומה בידוולא ילונו בעמלו כי אם הצדקה שעשה בחייו והטובה שהוא מיטיב על שולחנו. ולכך אמרו חז"ל (ברכות נ"ד ע"ב) המאריך על שולחנו מאריכין לו ימיו ושנותיו'.

החוויה היהודית





נקודה שבועית פרשת "ויקרא" ה'תשע"ז



בשעה טובה נתחיל השבת את החומש השלישי, חומש "ויקרא".

בחומש "ויקרא" המשופע במצוות, נמצאים כ 40 אחוז ממצוות התורה, ואם נדייק 247 מצוות, מהן 95 עשה ו 152 לא תעשה.

הפרשה הפותחת את החומש, כמו למעשה רוב החצי הראשון שלו, עוסקת בקורבנות.
המילה "קורבן" מבהירה את משמעות הקורבן ומטרתה לקרב את ישראל לאביהם שבשמים.

לאחר שחרב בית המקדש תקנו את התפילות שבאו להחליף את הקורבנות אולם הקורבן היה יותר רצוי בזמן שהיה אפשר להקריבו כי הוא היה מקרב את האדם על ידי מעשה לעומת התפילה שמקרבת אותו רק על ידי כוונה, ולפי תורתנו יש צורך בעשיית מצוות מעשיות ולא רק עיוניות.

עיקר הקרבת הקורבן היא הסמיכה והווידוי שמעוררים את האדם לחרטה ולתשובה על חטאיו. ישנם טעמים רבים בספרות הפשט והמחקר על עניין הקורבנות. בעל העקידת יצחק רואה בקורבן עניין של הבעת תודה מצד האדם לאלוקיו. לעומתו המהר"ל מפראג רואה בקורבנות התבטלות מציאותו של האדם מול כבוד אלוקים. האדם על ידי הקרבת הקורבן משתחרר מכבלי חטאיו ועל ידי כך הוא יכול להתחיל בדרך חדשה ללא ייסורי מצפון. בעלי ופרשני הסוד רואים בו מתת למידת הדין ולעומתם בעלי הפשט רואים בו עניין של "נפש תחת נפש".  הכוזרי מאריך על כך ומסביר שתכלית הקורבן לקשר בין העולם של מעלה ועולם של מטה אך מסיים שם: "...אבל מה שהוא יותר נפלא ונעלה שהיא תורה מאת אלוקים יתברך..."

שנזכה לקיים את מה שאנו מתפללים: "והשב כוהנים לעבודתם ולווים לשירם ולזמרם".


שבת שלום ומבורך

החוויה היהודית




תודות : לצחי מיכאלי



לע"נ יעקב בובר,שבתאי טורס, שמואל פולק, מאיר גרינברג, יצחק שניצר ואברהם פישר שנפלו במלחמות ישראל והיו נצר אחרון למשפחתם



יום שלישי, 28 במרץ 2017

אמרי שפר ב' ניסן ה'תשע"ז


אנשים בעלי אור פנימי לעולם לא ילכו לאיבוד באפילה.
     הרה"ק מקאצק אמר "ויקח מן הבא בידו מנחה לעשיו אחיך" אם אתה בא בלי הכנה ואתה לוקח מן הבא בידך, זוהי מתנה לעשיו.


'     והסיר את מראתו בנוצתה והשליך אותה..'.רש"י מפרש שהעוף ניזון מן הגזל, לכן משליכים את המעיים, שהקב"ה שונא גזל בעולה.  הדברים נוראים -אם עוף, שאינו מצווה על גזל, בכל זאת הקב"ה לא רוצה קרבן מהמעיים שלו, ............  אזי אדם יהודי שנוגע בגזל, כמה צריך לעשות תשובה...
     וכבר המליץ האדמו''ר רבי אליעזר זוסיא פארטגאל זצ''ל, מסקולען. עה"פ ''שלוש רגלים תחוג לי בשנה'' (שמות כ''ג, י''ד) לא רק בזמן הרגל,  בעיצומו של חג, כי אם ''בשנה'' זכור תזכור את המועדים במשך ימות השנה. ראה, שהשפעת החגים תלווה אותך, כל שס''ה ימים. כל י''ב חודש.
אני אעביר כל טובי על פניך" [לג, יט] (ופריו מתוק). (אוצרות הפרשה, גליון 745)
     הבה ונאזין לסיפור מרטיט ומרגש, שבעקבותיו התעוררה שאלה מעניינת שהגיעה אל מו"ר יצחק זילברשטיין שליט"א:
     מעשה בבני זוג יראי שמים, שחלפו עשר שנים מנישואיהם, ועדיין לא זכו להיפקד בזרע של קיימא. הבעל ואשתו נקטו בכל הפעולות והטיפולים, בארץ ובחו"ל, ואף ניסו סגולות רבות, הרבו בתפילה ובתחנונים, אך עדיין לא נושעו. בנסיעתם האחרונה לאחת המדינות, נכנסו אל מומחה עולמי בתחום. לאחר התבוננות קלה בתיק הרפואי שלהם,  ה 'מומחה' פתח בפניהם את כף ידו הימנית, תופף עליה באצבעות ידו השמאלית, ואמר: אם תצמחנה שערות על כף ידי זו ,יהיה לכם ילד... ביציאתם מהמרפאה, שבורים ורצוצים, פונה הבעל לרעייתו ואומר לה כשעיניו מלאות בדמעות: כנראה שהאפשרות היחידה שלנו לחבוק ילד, היא רק על ידי אימוץ, אולי זו השליחות שלנו בעולם. האישה הסכימה להצעתו, ובני הזוג נרשמו לבקשת ילד לאימוץ. כידוע, אימוץ ילד כלול בדרך כלל בבירוקרטיה גדולה, ובהמתנה ממושכת לאישורים מתאימים,  שנועדו לבדוק שאכן בני הזוג מתאימים לאימוץ, ושמצבם מאפשר גידול ילד על כל המשתמע מכך.  לאחר תהליך מורכב וממושך, בני הזוג עברו את כל בחינות ובדיקות הוועדות הסוציאליות ופקידי הסעד והרווחה,  ונמצאו מתאימים לאמץ ילד. כעת עליהם להמתין עד שיימצא ילד עבורם. חלפו להם עוד חודשים ארוכים של המתנה בכיליון עיניים לקבלת הילד, והנה, ביום בהיר אחד, מודיעים לבני הזוג אודות תינוק שנולד זה עתה, ומחפשים עבורו הורים מאמצים. הבעל ואשתו מיהרו לנסוע לבית החולים, ומיד בראותם את התינוק, שהיה חמוד ביותר, החליטו שיקבלו אותו לאימוץ. האחראים על מסירת הילד, הודיעו לבני הזוג שלא יקבלו לידם את הילד אלא לאחר הכנת הבית לקבלתו ורכישת כל צרכיו.  כמובן שהשניים מיהרו להכין חדר תינוקות בביתם, רכשו עריסה, עגלת- תינוק ואת שאר אביזרי וצרכי התינוק.
     והנה, יום אחד בלבד טרם קבלת הילד לידם, פונים בני הזוג לבדיקות שגרתיות בקופת החולים, וכאן התגלה דבר מפליא,  שגרם להם ולכל צוות הרופאים לתדהמה-רבתי... הבדיקות הראו באופן ברור, שהאישה נפקדה !! כעבור שתים-עשרה שנה של נישואין, זוכים בני הזוג להתבשר סוף סוף שזכו להיוושע, ולא בילד אחד בלבד - אלא ב...תאומים!!  לא ניתן לתאר במילים את שמחתם של ההורים שפרצו בבכי נסער של התרגשות לנוכח הבשורה המפתיעה.  אלא שעכשיו, הטרידה מאוד את בני הזוג השאלה: מה אנו עושים כעת עם הילד שעמדנו לאמצו? לגדל בבת אחת שלישיית תינוקות, אין זה דבר פשוט כל כך (בפרט לבני זוג שטרם גידלו ילדים), ואם כן, שמא נוכל 'לוותר' על אותו ילד,  ולהודיע לממונים שימסרוהו לאימוץ משפחה אחרת?... באו אפוא השניים אל מו"ר הגאון רבי יצחק זילברשטיין שליט"א, וביקשו לקבל ממנו עצה והדרכה, כיצד עליהם לנהוג במקרה שכזה...
     ראשית כל, אמר מו"ר שליט"א להורים: עליכם לדעת, שאותו תינוק נטוש שהחלטתם לאמץ - הוא ה "קמע" שלכם!!  יתכן מאוד, שרק הודות לאותו תינוק, זכיתם להיוושע, ואם כן, אתם עלולים להפסיד, חלילה, אם תוותרו עליו ... ואם נראה לכם שזה בלתי אפשרי לגדל שלישייה, תמסרו אותו לעת עתה למשפחה אחרת, תמורת תשלום, ובבוא העת תקבלו אותו כילד שלישי, ותחנכו אותו לתורה ומצוות.
     ומעשה שהיה בימי קדם באחת העיירות: מושל עריץ גזר על כל יהודי העיירה לאסוף עבורו סכום כסף גדול, והודיע, שאם לא ימסרו את כל הממון תוך חודש ימים - יהרוג את כל היהודים! יהודי העיירה שלחו לצדיק מפורסם שיתפלל בעדם, למען תוסר מעליהם הגזירה הקשה. הצדיק הציע שישלחו כספי צדקה בעד פדיון נפשם, והוא יחלקם ליתומים ולאלמנות, והאנשים הסכימו בחפץ לב לשלוח את הכסף. שליח מטעמו של הצדיק הגיע,  ואסף מכל בני המקום את כספי הצדקה. והנה, אך יצא השליח, ולפתע הגיעה איגרת מבית המלכות בידי שליח המושל.  באיגרת נכתב, כי הגזירה בוטלה!! ומה התברר? - הגזירה בוטלה כבר מלפני ימים רבים.  משכך, קמו מספר אנשים מבני המקום, ודרשו את כספם בחזרה, שכן נתברר שהייתה זו נתינה בטעות...  הסיפור התגלגל לשולחנו של רבנו המהרש"ם, ובגאונותו, פתח לאלתר את הגמרא במסכת ברכות (ס"ג:), ומשם ביקש להכריע בנידון; הגמרא מביאה את הפסוק בנביא (בשמואל- ב', ו'): "וישב ארון ה' בית עובד אדום הגיתי שלושה חודשים, ויברך ה' את עובד אדום ואת כל ביתו". ודורשת הגמרא: "והלא דברים קל וחומר, ומה ארון שלא אכל ושתה, אלא כיבד ורבץ לפניו (עובד אדום הגיתי), כך (שכרו), המארח תלמיד חכם בתוך ביתו, ומאכילו ומשקהו ומהנהו מנכסיו, על אחת כמה וכמה.  מאי היא ברכה שברכו (את עובד אדום)? אמר רב יהודה בר זבידא: זו חמות (אשת עובד אדום) ושמונה כלותיה שילדו ששה שישה בכרס אחד". ויש להבין - העיר המהרש"ם - הרי הארון היה מונח בבית עובד אדום רק שלושה חדשים, כמבואר בפסוק דלעיל,  ואיך יתכן שבזמן זה כבר התברכו וילדו שישיות? -  אלא, רואים אנו, שבזכות המעשה הטוב שעשה עובד אדום, ציוו בשמיים את הברכה כבר קודם לכן, שהיות וכלפי שמיא גליא,  שעתיד הארון להיות בביתו והוא יכבדו ביותר - שלח ה' יתברך את הברכה עוד טרם בא הארון (חצי שנה טרם בואו כבר נפקדו הנשים בהריון), וזאת כדי שהברכה המיוחדת תחול בזמנה. הסיק מכאן המהרש"ם בעניינו - מאחר ובני העיירה קיבלו על עצמם ליתן את הצדקה - ה' יתברך הסיר מעליהם את הגזירה למפרע. בשמיים כבר גזרו מראש שהגזירה תתבטל, משום שידעו בשמיים שאנשי העיירה יתנו את הצדקה. ולכן עליהם לקיים את קבלתם וליתן את הצדקה!
     ולענייננו - יתכן מאוד שגם כאן, בשמים ראו את קבלתם של בני הזוג להכניס לביתם ילד נטוש, שדינו כיתום, ולהתמסר לגידולו - זכות עצומה זו, גרמה להם להיוושע עוד בטרם הכנסת היתום לביתם...  אשר על כן, בני הזוג צריכים לעמוד בקבלתם, ולקבל את הילד לאימוץ. (וגם אם אין זה ברור לגמרי שזו הזכות שבעטיה נפקדו, מכל מקום, לא יהא אלא ספק, ומספק, בוודאי שכדאי מאוד לקבל את הילד, ולא להיכנס לחששות של איבוד הישועה... ). עוד הוסיף מו"ר שליט"א ואמר לבני הזוג, שלמצווה זו של אימוץ, אין גבול וחקר, (כמובן תוך הקפדה על דיני ייחוד ושמירת שאר ההלכות הנוגעות לאימוץ ילד זר). והמדרש (פרשת כי תישא, פרשה מ"ה) אומר על הפסוק "אני אעביר כל טובי על פניך" (שמות ל"ג, י"ט): באותה שעה הראה לו הקב"ה למשה רבנו, את כל האוצרות של מתן שכר שהם מתוקנים (מיועדים) לצדיקים, ובין השאר,  הראה הקב"ה אוצר מיוחד השמור למגדלי יתומים. ואשרי הזוכה לכך, שכן אמרו חז"ל (בכתובות נ'.): 'אשרי שומרי משפט עושה צדקה בכל עת' (תהלים ק"ו, ג'), וכי אפשר לעשות צדקה בכל עת?! - אלא זה המגדל יתום ויתומה בתוך ביתו ומשיאן! ועוד אמרו (בסנהדרין י"ט:): כל המלמד את בן חבירו תורה, מעלה עליו הכתוב כאלו ילדו! עם כל זאת - סיים מו"ר - צריכים בני הזוג לפנות תחילה לבית הדין, כדי שיבדקו (ע"י הרשויות) שני דברים: א) האם בקבלת התינוק אליהם קיימת עוולה כלפי חשוכי ילדים הממתינים ומצפים לקבלת תינוק שכזה. ב) האם זו באמת טובת התינוק המאומץ שיגדל כתינוק שלישי בביתם, או שמא טובתו היא שיגדל בבית אחר של חשוכי ילדים שומרי תורה.
     לסיכום: מצווה על ההורים לקבל את התינוק לאימוץ, במידה והדבר אפשרי, וכשזו טובת הילד. ויגדלו אותו כבנם, לתורה לחופה ולמעשים טובים, ובזה ייחשב כאילו ילדו גם אותו, ויתברכו על ידו מהאוצר הטוב המיועד למגדלי יתומים! 

החוויה היהודית





אמרי שפר א' ניסן ה'תשע"ז



אמר רבי טרפון, תמה אני אם יש בדור הזה מי שיכול להוכיח...
*אמר רבי אלעזר בן עזריה, תמה אני אם יש בדור הזה מי שמקבל תוכחה.
אמר רבי עקיבא, תמהני אם יש בדור הזה שיודע להוכיח (ערכין טז ע"ב). שיודע להוכיח - דרך כבוד, שלא ישתנו פני השומע מחמת הבושה (רש"י שם)


     אשר נשיא יחטא - ללמדך שאם העם חוטא והמנהיג מעלים עינו ולא מוחה בחוטאים, הרי הוא נתבע על אותו עוון ונענש כמותם. כיוון שלציבור יש יראת כבוד מהמנהיג והם נשמעים לדבריו - ואם ימחה בהם יתכן שישובו מדרכם. משום כך, אם המנהיג מעלים עינו ולא מוחה בהם, הקולר תלוי בצווארו וחטאם רובץ על ראשו (הקמח תורה ב 'כד).
    במלח תמלח (ב,יג). גם ילד ממלח, צריך תוספת מלח – חזר ואמר רבי שלמה זלמן – ילד מוכשר צריך רב מעולה יותר, וחריף יותר, כדי ללמדו תורה, ובמקביל עליו לזכות לעידוד גדול ולהדרכה אמיתית בלמוד, כשבהתאם לכישרונותיו הברוכים הוא זוכה לרמת למודים גבוהה יותר.


     יש נוהגים, כשילד מגיע לגיל שבו הוא יכול להתחיל ללמוד תורהמתחילים את הלימוד בפרשת ויקרא, שהיא פרשת הקרבנות, על פי מאמר חז"ל: ......... 'יבואו טהורים )ילדים( ויעסקו בטהורים )קרבנות('.
ועתה אם תשא חטאתם ואם אין מחני נא מספרך אשר כתבת" [לב, לב]. (נצוצות).(אוצרות הפרשה, גליון 745)
     בכפר קטן ביפן, ששכן על אחת הגבעות. ולמרגלותיה רבץ גדול ותכול האוקינוס השקט כשמימיו מלחכים בנחת את החוף תושביו של הכפר היו אנשים חרוצים שעיבדו את שדותיהם וחיו את חייהם בשלווה ובנחת. ממש בראש הגבעה שכן לו ביתו של זקן הכפר, כמדומני שקראו לו ביפנית ה"מגהוצי". הוא היה ישיש נשוא פנים, נכבד ונערץ על כל בני הכפר . והנה ימים קשים הגיעו לכפר הקטן והשלו. בצורת קשה ואיומה ייבשה את שדותיהם ואת מקור מחייהם. שנה ועוד שנה ועוד שנהובני הכפר טומנים את פניהם באדמה הסדוקה, ומרטיבים אותה בדמעותיהם. כך חלפו להן כמה שנים קשות, עד שסוף סוף נפתחו ארובות השמים וגשם של ברכה החל לרדת. חורף מבורך כזה לא זכרו גם האיכרים. וכשהגיע האביב והיבול הלך ומילא את המחסנים, החליטו בני הכפר לערוך מסיבה רבתי לכל בני הכפר, למגדול ועד קטון על שפת הים נערכו שולחנות עמוסים בכל טוב. אנשים, נשים וטף לבושים במיטב מחלצותיהם נאספו כשפניהם קורנות וחגיגיות רק שניים מכל בני הכפר נשארו מאחור, היה זה המגהוצי הזקן שרגליו לא היו נאמנות לו עוד כפעם, והוא נותר בביתו שבראש הגבעה, כשאיתו נכדו הצעיר.
     ישב לו המגהוצי והביט בחיבה על בני הכפר החוגגים למטה. והנה לפתע הוא מבחין בדבר מדהים הים הגדול והתכול שעד לפני רגע ליטף את החול בגליו הרגועים, הולך לאחור. תוך שניות אחדות נסוגו המים עוד ועוד כשהם חושפים לעין כל את קרקעית הים לא רק המגהוצי הבחין בתופעה המוזרה. גם בני הכפר שנתונים היו בשמחתם, שמו לב לפלא המתרחש מול עיניהםהשולחנות הגדולים עמוסי התקרובת נעזבו מיושביהם וכולם החלו להתקדם לכיוון הים שאיננו. היה זה מראה מרתק הים הלך והתרחק בצעדים מהירים לעבר קו האופק, משאיר אחריו את אוצרותיו הסמויים. בני הכפר התרוצצו נרגשים בין המוני דגים שפרפרו על רצפת הים, ביניהם התנוצצו בעין השמש קונכיות, צדפים מעניינים וחלוקי אבנים נהדרים לצד האוצרות מידו הרחבה של הים, היה גם שלל שהים חמס מן האדם, סחף וכיסה ??גליו כל השנים. פריטים של כסף וזהב מאוניות שאולי טבעו באזור במאות השנים האחרונות, סירות שהתהפכו ותכולתן נבלעה בים. כל אלו, מכוסים אזוב וחלודה הציצו מול פניהם הנדהמות של בני הכפר.
     מלמעלה הביט במראה בעיניים קמות המגהוצי הזקן. זיכרון ישן הלם בו. בהיותו ילד הירבה לשבת ולהקשיב לסיפוריו של סבו שהיה אף הוא זקן הכפר, וסיפוריו שפעו מתוכו, מתובלים בחכמת שנותיו. פעם אחת סיפר לו הסב על מאורע מפליא ומרהיב שהסתיים באסון נורא, כאשר הים נסוג לאחוריו ולאחר זמן מה חזר לאיתנו בעוצמה אדירה ושטף את כל הנקרה בדרכו כשהוא עולה ומכסה כברת ארץ נכבדה. הנה, כאן ועכשיו, כשכל בני הכפר למטה, עומד הסיפור הנורא לקרות שוב. המגהוצי קפא לרגע על עומדו, צמרמורת נוראה עוברת בו ומשתקת אותו לגמרי. לידו עמד נכדו כשהוא פולט קריאות התפעלות נרגשות גם למטה גברה ההתרגשות, ילדים החלו לאסוף צדפים וקונכיות, כשהם מתחרים ביניהם מי יצבור יותר. מבוגרים סקרניים הסתובבו בין החפצים התקועים בקרקע הים החולית, כדי לאגור אוצרות. דייגים זריזים וממולחים רצו והביאו רשתות כדי לאסוף את הדגים הרבים הפזורים לרגליהם, וכך הקיפה התכונה העולזת את הכל, מבלי לדעת מה עומד להתרחש כאן. ובראש הגבעה התעשת ה"מגהוצי" וידע את אשר לפניו. עליו לעשות מעשה ומהר. אין ברירה, כל רגע יקר. אסון נורא עומד לבוא על בני הכפר שאינם יודעים כלל כי יש להימלט מפניו. עוד מעט יבוא נחשול איום ויכסה עליהם מה הייתם עושים בכזה מצב, אתם לא יכולים להזהיר אותם כי אתם למעלה והם למטה, אתם לא יכולים לרדת אליהם ולהזהירם כי רגליכם חלושות, ובנוסף לזאת כל רגע יקר אנשים אומרים לא יודע, אבל מנהיג לא אומר לא יודע, הוא ממשיך לחפש במוחו את הפתרון, הוא חושב על דרך חדשה איך להזהיר את היושבים ליד הנהר, אנשים לא יודעים דרך אחרת, כי הם לא חושבים, לא מתאמצים, הם לא מרגישים שחיי עדתם תלויים מנגד, אם הם היו יודעים וחשים זאת בוודאי היו חושבים ומוצאים פתרון כאותו זקן הכפר מה עשה זקן הכפר: ברגליו החלושות מיהר המגהוצי לצאת מן הבית כשהוא נושא בידו לפיד בוער. הוא מיהר וצעד את השדה המקיף את ביתו והטיל את הלפיד לתוכו. השדה שיבולו צימח ועלה, שש אלי אש, ותוך דקות ספורות היתמרה ועלתה להבה גדולה השמימה. מה אתה עושה, סבא? נרעש הנכד. והסבא במקום לענות ממהר אל הבית ברגליו התשושות ומביא עוד לפיד בו הוא מבעיר עוד חלקת שדה. השדות של המגהוצי בוערים", נשמעו סוף סוף הקריאות המיוחלות מן ההמון שלמטה. מהר מהר עזבו הכל את השלל הבוגדני שהציע הים, ורצו במעלה הגבעה. אש משתוללת, אש בשדותיו של המגהוצי היקר. עוד הם עולים ומטפסים, ??צים ומתרחקים מן הים נשמעה נהמה נוראה מרחוק. בני הכפר הפכו את פניהם וגילו נחשול אדיר שוצף קוצף והולך ומתקרב, בולע הכל בדרכו כולם ניצלו. הם כבר היו במעלה הגבעה רחוקים מן הנחשול הנורא. וכשדעכה האש בשדותיו של המגהוצי, התאספו כל בני הכפר סביבו. הם עמדו דוממים ומביטים בים ששב וכיסה על כל מחמדיו, כשהוא ממשיך ומכלה זעמו בבתים ובשדות שעל שפתו המבטים שבו וחזרו שטופי דמעות תודה אל המגהוצי הזקן שבזכות חכמתו וניסיון חייו היתה להם נפשם לשלל.
     הסיפור הזה, הוא הסיפור של זעקת גדולי הדור על כל הניסיונות, זקני הדור המורמים מעם עומדים מלמעלה, הם רואים כיצד ים של גירויים ופיתויים נחשף בפני הדור הצעיר. בכל התחומים, ובפרט בתחום הקדושה בשיכלולים הטכנולוגיים של פלאפונים ואייפונים וכדו'... ומלמעלה מביטים הזקנים שקנו חכמה, שעיניהם ומבטם צופה למרחוק, יודעים את גודל האסון המתרגש לבוא עוד מעט קט, ונחשול אדיר יבוא ויציף את הכל, נחשול של טומאה, של הפקרות, נחשול עכור של כיעור, סחף בוצי טובעני שקשה יהיה לעמוד בפניו, כל מי שרוצה להציל את עצמו חייב לברוח, לברוח. מי שישאר יטבע והרשעים כים נגרש. ממעלה הגבעה קוראים אלינו, גדולי ישראל באש לבם, הם מוכנים לעשות הכל, אפילו לשרוף את שדותיהם כדי לזעוק אלינו את זעקת החיים, חיי הנצחלעזוב את דגי הרקק את הקונכיות והצדפים הריקים, את הגרוטאות שמציע הים הבוגדני, להתרחק מן המראה החדש והלא מוכר המסקרן והמושך, ולברוח כל עוד נפשינו בקרבנו לעולם התורה והקדושה והיתה היא לנו לשלל... 

החוויה היהודית





יום ראשון, 26 במרץ 2017

אמרי שפר כ"ט אדר ה'תשע"ז


  “אדם כי יקריב מכם”, האיש אשר יחפוץ להתקרב לבורא יתברך, ינקוט בשלושה דברים אלו שבהם ייקח לעצמו מוסר ומזה יתעלה בעבודת ה’. האחד הוא שיהיה “מן הבהמה”, מה בהמה זו אילמת היא ואין בכוחה לדבר או להוציא מילים מפיה, כן ירגיל האדם עצמו בכל ענייני העולם לא לפטפט ולאבד זמנו, אלא יהיה כבהמה זו שאינה מבינה לא בפוליטיקה ולא בכלכלה ולא בחדשות החוץ. השני הוא “מן הבקר”, יבקר את עצמו ואת מעשיו האם טוב עשה או שמא לא. כך ידע ברבות הימים מה לקרב ומה לרחק. מה גורם לו להיכשל ומה דווקא מסייע לו בעבודת ה’. “מן הצאן” הוא הפרט השלישי, וזה מלשון “צאינה וראינה בנות ציון”, שילך האדם ללמוד מהנהגותיהם של גדולי ישראל ואפילו של בני אדם פחותים ממנו, ויקלוט ממעשיהם הטובים מה שיוכל לקחת ולקיים בעצמו גם כן.


     בגמרא נאמר: אמר רבי פינחס בן יאיר תורה מביאה לידי זהירות, זהירות מביאה לידי זריזות... ענווה מביאה לידי יראת חטא. המסקנה שמביאה הגמרא: ענווה גדולה מכולן!


     ה"פלא יועץ": "ואין אתנו יודע מה הוא גאווה, אבל סימן יש מכוח הבן להכיר כוח האב, כי ההקפדה והכעס וכד' הם בני הגאווה, ואם אין אבות – מאין יצאו תולדות? והאיש הירא ורך הלבב תסמר שערו מראות חומר וגודל רעת הגאווה ויתלהב לבו בראותו גודל שבח הענווה, וישתדל בכל כוחו במחשבות טהורות להכיר מיעוט ערכו ולהיות מן הנעלבים לכל אדם."


     ישנם אנשים שכל הזמן נסוכה על פניהם הבעת כעס. מידה זו איננה נכונה כלל וכלל, שהרי על האדם להאיר ולהסביר פנים לסובבים אותו. לעומת זאת ישנם אנשים שכל הזמן שמחים ומקלים ראש בכל דבר. גם מידה זו אינה נכונה שהרי פעמים על האדם לכעוס כגון: כדי להחזיר את בניו לדרך המוטב או שכשרואה עוברי עבירה וכדומה... וזה מה שמרמז בפסוק: "כי כל שאר וכל דבש לא תקטירו ממנו אשר לה' " שני המידות הללו בהקצנה אינם ההנהגה הרצויה לפני ה'!...


כופר נפש (פניני עין חמד, עלון 629)
     עד כמה גדולה מצוות הצדקה - זאת אין אנו יכולים לתאר ולשער. לא בכדי התורה הקדושה מתארת זאת 'ונתנו איש כפר נפשו' (שמות ל, יב) -  ודרשו זאת רבותינו לגבי הצדקה אכן, לא בכדי רבותינו אמרו 'צדקה תציל ממות' (משלי יא, ד) כפי שנראה מהסיפור המופלא הבא, המעובד מתוך 'איש לרעהו'. ומעשה שהיה - כך היה:
     גיבור סיפורינו הוא מר אליהו זרבי, מהנדס מיזוג אוויר במקצועו. כיום מתגורר הוא בהרצליה, אולם הסיפור התרחש בהיותו בחולון לפני כ-15 שנים. וכך הוא מגולל את סיפורו: " הייתי מתפלל בבית כנסת 'סודאי' בעיר. בית כנסת? זה ממש לא רק בית כנסת, אלא מרכז תורני של תורה תפילה וחסד אשר פעיל עשרים ושתיים שעות ביממה יש שם הכל, פשוט הכל. החל מתפילות דרך שיעורי תורה ועד בית תמחוי ועוד באחד הבקרים, היה זה בעיצומו של קיץ, התעוררתי בבעתה לאחר חלום בלהות. בהחלט חששתי ממנו, ולכן אמרתי את הנוסח המופיע עבור 'הטבת חלום' בברכת כוהנים . לא הסתפקתי בכך. לאחר התפילה חישבתי את סכום המעשרות שעלי י להפריש לצדקה, ויצא כי עליי להפריש 1036.00  ש''ח חיפשתי את הגבאי ומיד מסרתי לידיו את הכסף כשבליבי תפילה, שבורא עולם יוציאני מן המצר ומה שחלמתי יתבטל ולא יתגשם !.
     באותם ימים עבדתי בבית לחם. שם הקימו בית מלון, ואני עשיתי את הנדסת מיזוג. מבית לחם הייתי אמור להגיע בהמשך לאריאל הדרך הקצרה היא דרך רמאללה, אך כדי לא להיתקל בערבים משליכי אבנים העדפתי להאריך את דרכי בנסיעה בכביש אלון מדובר בדרך צרה , שבצידה האחד הר ובצידה השני תהום... ולפתע מכונית "ריאו" ענקית מגיחה הישר מולי הנהג לא מאט אלא שועט לעברי במהירות עצומהכנראה נרדם ! מה עושים? יש לי שבריר שנייה כדי להחליט: לחתוך ימינה ל... כיוון התהום, או לשבור שמאלה לכיוון ההר - אז יש יותר סיכוי שהוא יפגע בי לתאר לכם את הפחד שעטף אותי באות ו רגע? זה בלתי אפשרי בעליל. רק תנסו לתאר לעצמכם , כי ישנן שלוש אפשרויות , שכל אחת רעה מהשנייה או להתנגש בהר או להידרדר לתהום - או להמתין , שרכב כבד יתנגש בך במהירות עצומה. מהי האפשרות הפחות גרועה מבין השלוש? מה עליי לעשות? ועוד שרק שניות אחדות זהו הזמן העומד לרשותי כדי לקבל החלטה מושכלת נו, מה עושה יהודי בעת צרה? אני צועק 'שמע ישראל' בכל הכוונה, חותך ימינה, ו"מרגיש" את הרכב הכבד שועט צמוד אלי . רק מההדף יכולתי לעוף לתהום בחסדי השם המרובים, בדרך נס ופלא, לא התממשה אף אחת משלושת האפשרויות הנ"ל! הקב"ה יצר אפשרות רביעית מופלאה: להינצל מהתקרית לחיים טובים ולשלום 
     עדיין לא סיפרתי , שאני יליד אירן. כאשר עזבה אמי ע"ה את אירן, היגרה משם הישר לארה"ב. אבי , זכרונו לברכה , נפטר כבר באירן ונטמן בטהרן אימא העדיפה להתגורר בלוס אנג'לס לצד שמונת אחיה ואחיותיה , להיות קרובה למשפחה. אני עדיין לא מעכל את הנס הגלוי שהיה לי, וממשיך בדרכי. בשעה חמש אחר-הצהריים כבר הייתי בבית, ואימא מתקשרת מלוס אנג'לס. בשל הפרשי השעות אצלה היה שבע בבוקר! " אליהו, מה קרה לך היום ,?" כך היא פותחת ושואלת. "אימא, למה את שואלת?" אני משיב בשאלה. היא לא מוותרת ואומרת: "אליהו, מה קרה איתך היום?". אני שותק ושוב היא שואלת: "אליהו, אמור נא לי בבקשה, מה קרה איתך היום? . " התעקשתי להבין מהיכן אמי יודעת שקרה משהו לפני שאספר לה מה קרה. ואז היא מספרת לתדהמתי את הסיפור הבא : "לפני שעתיים (בשעה חמש לפנות בוקר בלוס אנג'לס שלוש בצהריים כאן) חלמתי , שאבא שלך מגיע אליי בחלום ואומר לי: 'אליהו שילם אלף ומשהו שקל והצילו אותו ממוות בטוח!'. החלום נראה מוחשי ונראה כחלום אמת. אז תספר לי בבקשה, מה בדיוק קרה!" כמובן שסיפרתי לה על התרומה בסך .1036.00 ש"ח שזכיתי לתרום באותו בוקר! ועל נס הצלתי מאוחר יותר באותו יום ."

החוויה היהודית