יום רביעי, 31 באוגוסט 2016

אמרי שפר כ"ח אב ה'תשע"ו

 


  המשכילים ברוסיה נהגו לשנות את שפת האידיש לפי טעמם,  ואת המילה "שבת" שינו ל"שאבעס'' . כמו כן הדפיסו עיתון בשם "עמעס" כשכוונתם ל"אמת" , אי לכך, לא ראוי ויתכן שאסור לכתוב "שאבעס" ככינוי לשבת קודש ) .הרה"ג ר' יהושע דומב שליט"א - ב"ב(


     וכתוב מפורש הוא, בפרשתנו (דברים ט"ו, י): "נתון תיתן לו [לעני] כי בגלל הדבר הזה יברכך ה' אלוקיך בכל מעשיך ובכל משלח ידך". קודם כל, "נתון תיתן לו", ואל תסתפק בהטפות אמונה ובטחון. ואם עשית כן, אזי "כי בגלל הדבר הזה", "דבר" לשון דיבור, אם בנוסף גם חיזקת אותו בדברים, "אתה נוטל שכר האמירה עם שכר המעשה" (רש"י) ובנוסף: "יברכך ה' אלוקיך בכל מעשיך ובכל משלח ידיך", ככל שתרבה השתדלות לא תתבע על השתדלות יתרה, אם משתדל אתה גם עבור העניים. אבל אם עבורך תנקוט בהשתדלות ועבורם תסתפק בביטחון, לא תוכל לצפות לברכת שמים!


     טעם שקוראים בשם "לוח" לחשבון השנים וראש חודש ומולדות וקביעות,  לפי שבימים הראשונים טרם שנתפשט הדפוס בעולם היו קובעים חשבון הקביעות והמולדות וכו׳ על לוח גדול של קלף , והיה תלוי על כותל בית הכנסת ולכן ידעו רבים מתי חל ראש חודש ויום טוב ותקופות והשאלה , ומאז ועד עתה נשאר השם הזה : (ספר מטעמים החדש(


     יד בגימטריה זה 14 ועוד יד זה עוד 14 . ביחד זה יוצא 28 , ובגימטריה 28 זה כוח.


המתנות (דברים טובים – פרשת דברים)

     אלה הדברים אשר דבר משה. אל"ה ראשי תיבות ה'ודאה ל'ד' א'לוקיך, זהו היו הדברים אשר דבר משה אל כל ישראל והסביר להם במדבר בערבה וכל המקומות שהיה שם אך ורק השגחה פרטית וניסית מעבר לטבע, וצריכים להודות לד' אלוקיך. ונסביר זאת במשל:
     לדוד שהחיים לא האירו פנים. בגיל 8 כבר היה יתום מאב ומאם,  לאחר ששניהם נהרגו בתאונת דרכים. לא היו לו אחים ולא כל קרובי משפחה ידועים, שלחו אותו למוסד פנימייתי שהיה מיועד ליתומים אמיתיים וגם ליתומים שהוריהם עדיין בחיים, אך העדיפו שהילד ישהה כמה שיותר מחוץ לבית... דוד שהיה עד אז בן יחיד ומפונק להורים אוהבים,  נקלע לחברה שלילית של ילדי מצוקה, ועד מהרה למד מהם כמה וכמה תעלולים מרושעים.  הוא היה כפי הנראה ממשיך להידרדר אילולא נודע ביום בהיר אחד להנהלת המוסד שיש לו דוד רחוק, שהוא גם אדם אמיד ובעל אמצעים.  מנהל המוסד הזמין את הדוד לפגישה. 'הילד פשוט לא מתאים לסוג מוסד כזה', אמר המנהל שהיה אדם בעל לב חם. 'אני מבין שאתה רק קרוב משפחה רחוק, אבל חבל עליו, אם הילד יישאר עם בני הנוער החוסים כאן הוא ייצא מפה פושע לבסוף. אם יש לך אפשרויות, אני מפציר בך להוציא אותו מפה ולהכניס אותו למוסד פרטי שבו יוכל להתחנך כיאות'.
     הדוד קיבל את העצה. הוא העביר את דוד למוסד אחר ואכן שם הוא החל לפרוח ולהיטיב את דרכיו. הדוד המבוגר החל להיקשר אל הילד שהגיע לביתו לחופשות ולחגים, והתייחס אליו כמו לשאר בניו.  הוא ערך לו חגיגת בר מצווה מפוארת, ולאחר מכן המשיך לממן את לימודיו. הוא תמך בו כספית כדי שיוכל לצאת עם חברים ולחיות זה היה כבר ממש טבעי שהדוד מממן לו קצבת קיום, כשם שנהג עם ילדיו האחרים. דוד אכן עשה חיל בלימודיו, וסיים בהצלחה. הוא התכונן להירשם ללימודים הלאה, וגם כאן פתח הדוד הנדיב והאמיד את ארנקו ושילם את עלות הלימודים כדי שדוד יוכל להגיע להישגים בחיים,  ולרכוש מקצוע שיעזור לו לבסס את עתידו. ביום בו החל דוד את התואר השני שלו, הודיע לו הדוד כי ממתינה לו מתנה צנועה בכתובת מסוימת. ' מה המתנה?' הסתקרן דוד, אבל הדוד לא הסכים לתת יותר פרטים ואמר שעליו לגשת לאותה כתובת כדי לקבל את המתנה. דוד לא היה מסוגל לכבוש את סקרנותו. הוא לקח אוטובוס לכתובת שהייתה, אך כשהגיע למקום הוא התבלבל. את כל הבניין תפסה סוכנות מכוניות ולא היו בו שום חנויות נוספות שבהן תוכל להמתין לו מתנתו של הדוד. במשך דקות ארוכות הסתובב דוד מכל צדי הבניין, מחפש בית עסק נוסף, ולבסוף החליט להיכנס לסוכנות המכוניות ולשאול. אחד מאנשי המכירות נגש אליו ושאל: 'אתה דוד?' 'כן', השיב דוד, מופתע מכך שמישהו זיהה אותו. 'מחכה לך פה מכונית ', בישר לו איש המכירות, ורק אז התברר לדוד הנדהם כי המתנה של הדוד היא לא פחות ולא יותר מאשר מכונית חדשה ישר מהניילונים! דוד היה נרגש וליבו הוצף רגשי תודה. הוא החליט ששום דבר לא יוכל להביע את רגשותיו כמו מכתב תודה שהוא ישלח לדוד בצירוף זר פרחים גדול. 'אין לי מילים להביע את תודתי על המתנה הנפלאה שנתת לי. המכונית היא פשוט דבר שלא חשבתי שאי פעם יהיה לי, ואני פשוט  מאושר ומלא שמחה. תודה רבה על המתנה הגדולה, ואני מקווה שאוכל אי פעם להשיב לך כגמולך על נדיבות הלב שלך'.
     דוד לא קיבל תשובה על מכתבו, אך לא ייחס לכך משמעות רבה וממילא היה עסוק כל כך בהכנות לתחילת הלימודים עד שלא חשב על שום דבר אחר. את ההפתעה הבלתי נעימה הוא קיבל בראשית החודש הבא. פקיד הבנק התקשר אליו והודיע לו שעליו לכסות את החריגה בחשבונו, משום שכמה צ'קים נפדו ואילו הקצבה החודשית שלו לא נכנסה. 'איך זה יכול להיות?' תמה דוד.  ההקצבה של הדוד הייתה נכנסת לחשבון הבנק כמו שעון, ומעולם לא איחרה. לא היה לו נעים להתקשר ולשאול, אך הוא אמר לפקיד שללא ספק הכסף ייכנס מחר והחריגה תכוסה. גם למחרת הכסף לא נכנס, וכך גם ביום השלישי.  לדוד כבר לא נותרה ברירה, והוא החליט להתקשר לדודו כדי לברר את העניין. 'אתה כפוי טובה', אמר לו דודו בנוקשות, 'וזה לא נותן לי חשק להמשיך לממן אותך'. 'אני כפוי טובה?' נדהם דוד. 'האם קיבלת את זר הפרחים ואת מכתב התודה שלי על המכונית?' 'קיבלתי גם קיבלתי', השיב הדוד, 'ודווקא משום כך אני חושב שאתה כפוי טובה'. 'למה?' 'תשמע, דוד. אני נותן ומעניק לך כבר שנים רבות. כל חודש נכנסת לחשבונך ההקצבה הקבועה שמאפשרת לך לחיות, ללמוד ולהתפתח בלי דאגות. לזה כבר התרגלת. אתה מרגיש שאני חייב לך את זה. כבר אינך רואה צורך להודות על כך. רק כאשר יצאתי מגדרי ונתתי לך מכונית, חשת צורך לשלוח לי זר פרחים ומכתב תודה. אני אכניס לך את הכסף לחשבון הבנק כבר היום, אבל רציתי רק להזכיר לך שצריך להיות אסיר תודה לא רק על הדברים יוצאי הדופן, אלא גם על הדברים שאתה מקבל יום יום....'
     בפרשת דברים משה רבנו נושא דברים בפני עם ישראל ומזכיר להם את כל הטובות והניסים שהקב"ה עשה עמם מאז יציאת מצרים ועד אותו יום. כי ברגע שאדם אינו זוכר להכיר טובה, זה מראה שחסר לו את היסוד והבסיס בהנהגתו של יהודי, שהרי דרך ארץ קדמה לתורה. חשוב ביותר לזכור להודות ולחוש את רגשי התודה על כל מה שאנו מקבלים, גם מהורים ומהמורים, וכמובן מהקב"ה שידו פתוחה ורחבה ואנו נהנים ממתנות החינם שלו בכל יום ויום.



חוויית השבוע שלי

http://h-y.xwx.co.il/




נקודה שבועית, פרשת השבוע "ראה" ה'תשע"ו




בפרשת השבוע, פרשת "ראה", עוסקת התורה בדיני מעשרות. 
אחד מסוגי המעשרות הוא מעשר שני.  פעם אחת בשנה אדם יפריש מהיבול שלו עשירית, וכן עשירית מצאנו ובקרו ויוליכם איתו לירושלים ויאכל שם הוא ובני ביתו, וכך ינהג ארבע שנים משנות השמיטה.
למרות שהתורה נכתבה וניתנה במדבר היא הסתכלה קדימה לשנים בהן ישב עם ישראל בארץ ישראל ושם ישבו אנשים גם במקומות רחוקים מירושלים והדרך תהיה ארוכה ומשא המעשר יהיה כבד.
לכן התורה מקלה על האדם ומאפשרת לו לפדות את המעשר בכסף כפי שוויו והכסף הזה יהיה קדוש בקדושת מעשר שני ורק את הכסף יוליך האדם לירושלים ובו יקנה אוכל כפי שהיה לו בתחילה ויאכל שם בירושלים. 
מצווה זו תביא את האדם לשהות בירושלים ולהיות במחיצת חכמים וחסידים וללמוד מהם תורה ומעשים טובים. בנוסף לכך, מצוות מעשר שני מביאה את האדם לעמוד בפני יצרו שדוחק בו ליהנות מכל קנייניו הנאה חומרית ולא יהא דבר שיגביל אותו אלא הוא כובש את יצרו ומציב גבול להנאה בכך שעוזב את ביתו ועולה לירושלים. 
אותה עלייה לירושלים עם כל בני המשפחה תעשה טוב לכל בני הבית מפני שיהיו כולם מאוחדים בעשייה של המצווה וזה יביאו לידי הנאה ושמחה של כשרות וטהרה, ולא יטה את ליבו אחרי שמחות והנאות אסורות. 
שבת שלום ומבורך!


תודות : לצחי מיכאלי

חוויית השבוע שלי

http://h-y.xwx.co.il/

לע"נ יעקב בובר, שבתאי טורס, שמואל פולק, מאיר גרינברג, יצחק שניצר ואברהם פישר שנפלו במלחמות ישראל והיו נצר אחרון למשפחתם



אמרי שפר כ"ז אב ה'תשע"ו

 


אדם לא צריך להשליך את שכלו כשהוא שומע מהרב דברים שהם לא כהלכה. כך אומר הפסוק: "הטה אוזנך ושמע דברי חכמים ולבך תשית לדעתי" - "הטה אוזנך ושמע דברי חכמים ללמד חוכמתם, ושים עם זה לבך לדעתי ולא תישען על דברי החכמים לבדם, רק במה שיסכים מהם עם מה שהודעתי לך המיוסד על יסודות התורה" (משלי כ"ב, ורלב"ג שם על פי חגיגה טו.( 


     אומרת התורה: תן צדקה, וכמה שתיתן - הנתינה תביא לך מזל. "עשר" (חלק בעשר) את המילה "תעשר": עשירית של האות ת' יוצאת האות מ'. עשירית של האות ע' יוצאת האות ז'. עשירית של האות ש' יוצאת האות ל'. עשירית של האות ר' יוצאת האות ך'. קיבלנו: "מזלך". המעשר - הוא מזלו והצלחתו של האדם.


     הרה"ק רבי דוד מטאלנא זיע"א שאל פעם את אחד מחסידיו הנה הגיע חדש אלול וצריך אדם לפשפש במעשיו, האם אתה עושה כן, ענה לו החסיד העולם אומר אלול בא ואלול חולף ובעל הבית לעולם עומד, א"ל הרה"ק ואנו אומרים בעל הבית בא ובעל הבית חולף ואלול לעולם עומד



     חכמה זה לדעת את הצעד הבא, כשרון זה לדעת איך לעשות את זה, וגדולה זה פשוט לעשות אותו.


'ה' יילחם לכם, ואתם תחרישון'. (דברים טובים – פרשת דברים)
     עשן סמיך היתמר מבין חורבות הכפר הסמוך לעיר יל. גדוד חיילים מותשים, רכובים על סוסים מאובקים, נכנס אל הכפר. אלו היו חיילי חטיבה 4 של הלגיון הצרפתי. החיילים רכבו בדממה ברחובות הנטושים עד שהתרכזו בכיכר המרכזית. קול רעמי התותחים נדם בשעות האחרונות, מאז נכנסה הפסקת האש לתוקפה . במשך ימים ארוכים נלחמו שני הצדדים,  הצרפתים והגרמנים, משני עברי קו הביצורים הידוע בכינויו 'קו מאז'ינו', עד שבצד הגרמני של הגבול הכריזו על הפסקת אש. מפקד הגדוד הצרפתי החליט לנצל את ההזדמנות ולקחת חלק מחייליו אל הכפר המרוחק כקילומטר וחצי מקו הביצורים, כדי להשיג אוכל ולהתארגן לקראת המשך הלחימה. החיילים ירדו מעל סוסיהם, ונשכבו למנוחה קצרה כשתרמיליהם משמשים להם ככרים למראשותיהם. טבחי הגדוד הבעירו אש במרכז הכיכר והעמידו עליה דוד ענק. הם שפכו לתוך הסיר חלב, סוכר וסולת,  על מנת להכין דייסה לגדוד החיילים הרעב והמותש. ריח הדייסה המגרה כבר החל להתפשט באוויר, והחיילים ציפו בקוצר רוח לסעודה, אבל אז הגיח רץ בהול מקצה הכפר. 'המפקד! המפקד!' קרא בקול חסר נשימה, 'הגרמנים החלו לתקוף! הם הצליחו להבקיע את קו הביצורים והם מתקדמים לעברנו!'
     תרועת חצוצרות פילחה את חלל האוויר. 'חיילים,' נשמע קולו הרועם של המפקד, 'אנחנו תחת התקפה! כולם לעלות על הסוסים! אנו יוצאים לכיוון החזית!' החיילים זינקו כאיש אחד על סוסיהם, והחלו לדהור לכיוון החזית. תוך דקות אחדות התרוקנה הכיכר מאדם ושקט מוחלט השתרר בה. רק מחלון אחת הבקתות החרבות, הציץ ראשו של טוראי ז'אן בוטאנקו, חייל צעיר מכפר קטן ליד מרסיי. הוא הביט לכל הכיוונים כדי לוודא שכולם עזבו, ואז יצא וניגש אל סיר הדייסה שנותר מבעבע על האש במרכז הכיכר . ז'אן היה חייל צעיר ומפונק שלא הורגל במלחמות, והרעב הציק לו. הוא שלף את שתי מימיות המתכת הקשורות בחגורתו, ומילא אותן בדייסה הרותחת. לאחר מכן קשר אותן משני צידיו של אוכף הסוס, ויצא בדהרה להדביק את חבריו לגדוד.
     מימיות הדייסה הרותחות הציקו לסוס, והוא פרץ בדהירה מטורפת. ז'אן הגיע אל הגבעה שסביבה התחפרו שני הצדדים, אך התקשה לעצור את הסוס. שתי המימיות רתחו והכאיבו לסוס, והוא המשיך בדהירה חסרת רסן לכיוון החיילים הגרמניים. ז'אן נופף בידיו לכל עבר כדי שמישהו יעצור את הסוס, ומפיו בקעו צרחות מבוהלות. אבל הגרמנים לא הבינו מה מתרחש. הם ראו פרש צרפתי בודד מגיח לעברם בלי פחד, כשהוא מנופף בידיו וצורח בכל כוחו. הגרמנים נבהלו ממתקפת היחיד של החייל הצרפתי הנועז, והחלו לסגת לאחור מהגבעה.  חיילי הלגיון הצרפתי שאגו בשמחה, הצליפו בסוסיהם, והסתערו בעקבות ז'אן אל תוך השטח הגרמני, כשהגרמנים נסוגים ובורחים כל עוד נפשם בם. המתקפה הגרמנית הסתיימה בכישלון חרוץ.
     ז'אן הפך לגיבור הגדוד, והמפקד המליץ להעניק לו את אות הכבוד של הלגיון הצרפתי על גבורתו הרבה. המלחמה תמה, וז'אן חזר לכפר מגוריו הקטן ליד מרסיי. גם שם הוא התקבל כגיבור מלחמה, ומועצת הכפר ערכה טקס קבלת פנים מיוחד לבן הכפר שהפגין אומץ כה רב והכריע בעצמו קרב גורלי. בתחילה ז'אן חשב לספר שהוא לא גיבור ולא אמיץ, ובסך הכול המימיות הרותחות מלאות הדייסה גרמו לסוס לדהור לכיוון הגרמנים, אבל זה היה מאוחר.  אביו ואמו התגאו בו והכפר כולו העריץ אותו. אם הוא היה מספר את האמת, הייתה נגרמת לכולם עגמת נפש ואכזבה רבה, והוא היה נידון לבוז ולקלון.
     ז'אן התחתן ונולדו לו ילדים. ומדי שנה הוא היה מוזמן לטקס הרשמי לכבוד מקבלי אותות הגבורה של הלגיון הצרפתי. אבל הסוד הגדול העיק עליו והכביד על ליבו. הוא ידע שהוא זוכה בכבוד הגדול בלי שום הצדקה, ולמעשה הוא בסך הכול פחדן שרצה לגנוב מעט דייסה כדי לשבור את רעבונו. אבל למי הוא יכול לומר את זה? עם מי הוא יכול להתייעץ? ברגע שהוא יגלה את הדבר לאיש אחד - זה כבר לא יהיה סוד, והדבר לא יהיה בשליטתו.
     ז'אן כבר היה זקן,  ולעת זקנה החל לחזור ולהיזכר בילדותו. הוא נזכר כיצד אמו הדליקה נרות בשבת, וכיצד אביו היה הולך בחגים לבית הכנסת. הוא נזכר כיצד פעם אחת סבו לקח אותו לרב יהודי זקן וחכם,  ורעיון חדש צץ במוחו: 'אולי אתייעץ עם רב', הרהר ז'אן. 'אני יהודי, וכשיש לי בעייה, עלי להתייעץ עם רב. הרב הוא אדם חכם, ונראה לי שהוא לא יגלה את הדבר לאיש בלי רשותי' . ביקש ז'אן להתקבל לשיחה אצל רבה של העיר הסמוכה לכפר מגוריו, ושטח לפניו את ההתלבטות שלו. 'אני חי בשקר כל ימי', אמר ז'אן, 'אנו זוכה בכבוד על דבר שלא עשיתי'. השיב הרב הזקן לז'אן: 'בתורה יש פסוק האומר: 'ה' יילחם לכם, ואתם תחרישון'. מי שעושה את המלחמות ומי שמחליט איזה צד ינצח הם לא החיילים ואפילו לא הגנרלים. הקדוש ברוך הוא מנהל את העולם, והוא קובע מי ינצח במלחמה.  גם הגיבור הגדול ביותר, לא היה מצליח לעשות את מעשה גבורתו, אם ה' לא היה נותן בליבו את האומץ. ובכן, מי שנתן את האומץ בליבו של האמיץ, הוא אשר נתן את הדייסה במימייה שלך.  אתה היית שליחו של הקדוש ברוך הוא להפחיד את הגרמנים ולגרום להם לברוח. ולכן, נצור את הסוד הזה בלבך, ותן לילדיך ולמשפחתך להעריך ולכבד אותך, והשתדל להיות אדם טוב וראוי,  כיאה למי שהקדוש ברוך הוא בחר בו להיות שליח'.
     הפסוק הזה, שאותו רב זקן ציטט, מופיע בפרשת השבוע שלנו, פרשת דברים. הפסוק הזה ממלא אותנו באמונה ובביטחון. הקדוש ברוך הוא מבטיח לנו שהוא יילחם עבורנו בכל אויבינו, וינצח אותם. ככל שנחזק את האמונה שלא טילים ולא מטוסים עושים את המלחמה,  אלא הקדוש ברוך הוא מחליט מה יקרה, כך נזכה שה' יילחם למעננו, וימגר את כל אויבינו. אבל חשוב לזכור: הדבר נכון גם למלחמות הפנימיות שעוברות על האדם בימי חייו. לאדם יש מלחמות נגד היצר הרע, נגד תכונותיו ומידותיו השליליות ונגד הסביבה שלפעמים לא מעודדת אותו להשתפר. גם במלחמה הזו, מלחמת החיים שלנו, מבטיח לנו הקב'ה לעמוד לצידנו ולהילחם למעננו. מי שרק רוצה ומבקש - הקדוש ברוך הוא נותן לו את כל הכוחות להתקדם ולהתעלותונלחם בשבילו נגד כל המפריעים.

חוויית השבוע שלי

http://h-y.xwx.co.il/







יום שלישי, 30 באוגוסט 2016

אמרי שפר כ"ו אב ה'תשע"ו

 


"אמר ר' יוחנן, מאי דכתיב עשר תעשר? עשר בשביל שתתעשר. (תענית ט.)

     את הברכה אשר תשמעון. עצם אשר תשמעון זאת הברכה הכי טובה.

     ''בנים את לה' א-לקיכם'' ועם כל זה "לא תתגודדו" בבית הכנסת, וכדרשת חז"ל על זה, לא תעשו אגודות אגודות (יבמות י ג" :).

     האם מותר לעשות נרתיק מברזל? מובא בפוסקים לא לעשות הנרתיק מברזל, שמזוזה מאריכה ימיו של אדם, וברזל מקצר

החמין של שבת II (דברים טובים – פרשת דברים)
     סיפר הרב ברוך רוזנבלום שליט"א, שסיפר הרב שמחה וסרמן שליט"א [זצ"ל] בנו של הגאון ר' אלחנן וסרמן זצ"ל, הי"ד, אשר שימש כרב בלוס אנג'לס: הייתה שם משפחה של בעלי תשובה שהתקרבה ליהדות דרכו, ובנם הגדול הגיע ב"ה לגיל בר מצווה. לאותה משפחה היו הרבה ידידים וקרובי משפחה, והם החליטו לערוך את שבת העלייה לתורה בבית מלון, ומאחר ובית המלון היה מחוץ לעיר, בהזמנות ששלחו הם ציינו שמי שאינו יכול לבוא ולשהות שם כל השבת, יוכל לחלופין להשתתף בסעודת המצווה שתיערך באמצע השבוע, והדגישו שהם מבקשים לא לנסוע בשבת.
     הרב וסרמן, מסיבה כלשהי לא היה יכול להגיע לשם לשבת, וביום ששי בבוקר הוא התקשר לבעלת השמחה, איחל לה מזל טוב, והתנצל שלא יוכל להשתתף בפועל בשמחתם. בהמשך שאל אותה הרב אם הכינה חמין [טשולנט] לשבת, והיא ענתה שלא. "כבוד הרב", כך היא אמרה, "הידידים שלנו אינם יודעים מה זה חמין. כל המאכלים שהכנו לסעודת היום יהיו קרים. כולל הבשרים והתוספות". אמר לה הרב: "אני מבקש ממך שבכל אופן תכיני חמין" , וכמובן שבקשתו של הרב התקבלה.
     בבוקר יום השבת, נעצרה ליד המלון מכונית, ומתוכה יצאו זוג אנשים מבוגרים. הם נכנסו לבית המלון,  ולפתע נעצרה האישה ואמרה לבעלה: "אינני יכולה, בוא נצא מכאן מיד!" ועוד בטרם הספיקו בעלי השמחה לגשת אליהם, הם כבר נעלמו מן האופק. במוצאי שבת התקשרו בעלי השמחה לברר מה ארע בדיוק, ואז שמעו מהם את המעשה המופלא הבא:
     אישה זו הייתה ניצולת שואה. היא נלקחה מביתה בגיל שש, שהתה שנים מספר במחנות, ובתום המלחמה היגרה לאמריקה, שם בנתה את ביתה. היא לא זכרה שום דבר מתקופת הילדות שלה בפולנייה, לא אבא ולא אימא, לא שבת ולא כל סממן יהודי אחר, ועובדה זו ממש הרסה לה את החיים. היא ניסתה אפילו להיוועץ בפסיכולוגים ופסיכיאטרים שיסייעו לה לשחזר את עברה, ולא עלתה בידם. והנה באותה שבת גורלית, כשנכנסה לבית המלון והריחה את ריח החמין - לפתע הכול צף ועלה לנגד עיניה כאילו קרה היום ! מה קרה ? כאשר חטפו אותה מהבית בפולנייה, היה זה בשבת קודש, ובבית היה ריח של חמין. ועתה, כשהריחה את ריח החמין, הכול חזר לה, כל זיכרונות הילדות מהבית החם והאהוב. היא הייתה בהלם! לכן לא הייתה יכולה להמשיך, והחליטה לשוב לביתה.  ושמעתי, שהזוג הזה נעשו בעלי תשובה אמתיים - הרי לנו כמה גדול כוח ריח החמין של שבת.


חוויית השבוע שלי

http://h-y.xwx.co.il/





יום שני, 29 באוגוסט 2016

אמרי שפר כ"ה אב ה'תשע"ו

 


באיזה מקום תמיד מכוונים בתפילה "? שיר של יום " כי חייבים לחשוב איזה יום היום .....


      בכל מקום דבר טובות, כי אוזניים יש גם לקירות.


      הרבי מסאטמר בעל "ויואל משה" זצ"ל, היה אומר: לפנים בישראל רווחה מידת הכנסת אורחים, כשיהודים נדדו ממקום למקום ואחרים פתחו בפניהם את שערי ביתם ולבם,  אבל היום, איך ניתן לקיים מצוות הכנסת אורחים בהידור, והלוא כמעט ואין אדם שאין לו בית? הוא השיב: כשאתה נוסע ביום חם עם רכב ממוזג ואתה רואה יהודי נוטף זיעה עומד בחום השמש, זוהי הכנסת אורחים בדורנו.


     חינוך: כתוב בפר' דברים 'כאשר תעשינה הדבורים', דבורה נותנת עקיצה וגם דבש, לימוד על מחנך את אחרים שאם נותן עקיצה שייתן גם דבש.


הבקשות (דברים טובים – פרשת דברים)
     החיים של זלמן היו קשים מנשוא, בעיות בשלום בית, ילד חולה עם תרופות שאינן בסל, משכנתא חונקת, בנות מבוגרות בבית, חוב לעירייה... בקיצור, מה לא...  אנשי הרווחה הבינו שכדי לפתור את בעיותיו צריך לערב כמעט את כל משרדי הממשלה, החל מהרווחה וכלה בבריאות. לכן, הוחלט להפגישו עם המלך בכבודו ובעצמו. רק המלך יכול לפתור את כל הבעיות.
     זלמן הגיע לפגישה עם רשימה מסודרת והוא גולל בפני המלך את כל צרותיו. הסיפור נגע ללבו של המלך, והוא הבטיח לעזור. זלמן קד קידה והחל ללכת אחורנית, ואז הוא פונה שוב למלך ושואל: "אפשר להוסיף משהו?", "בבקשה", ענה המלך... "אדוני המלך, אם אתה יכול לטפל בבקשה דבר ראשון בבני החולה, אם הוא לא יהיה חולה, הילדים יהיו יותר רגועים, אשתי תוכל לחזור לעבודה, הבית יחזור לתפקד וגם בנותיי תנשאנה..."
     בתפילת שמונה עשרה אנו מבקשים מהבורא על הכול! בריאות, דעת, פרנסה, שלום, הכול! בסיום התפילה, לאחר שפסענו שלש פסיעות אנו מוסיפים: "יהי רצון מלפניך... שיבנה בית המקדש במהרה בימינו...", אנו כאילו אומרים לקדוש ברוך הוא: יש לנו מכלול של צרכים ובקשות, אבל יש לנו בקשה נוספת: דבר ראשון תבנה את בית המקדש, כשהוא יבנה וירושלים תעמוד על תילה, כל שאר הבעיות תעלמנה כלא היו...

חוויית השבוע שלי

http://h-y.xwx.co.il/






יום ראשון, 28 באוגוסט 2016

אמרי שפר כ"ד אב ה'תשע"ו

 


 ברוך תהיה מכל העמים. אם תסתכל על הגויים מה הם לעומת ישראל, בכל מצב ברוך תהיה.


     הרבי אמר לתלמידים סימן, הגרעינים 1" .זית" יש לו רק גרעין אחד. " .תמר" יש לגרעין סדק וזה כמו שנים. 3" .גפן" כשיש בענבים גרעינים, יש בהם שלשה גרעינים זה שלישי. (וגם המילה גפן מתחילה באות ג' סימן לשלישי). 4" .תאנה" יש לה הרבה גרעינים קטנים זה רביעי. 5 .ו"רימון" יש לו הרבה גרעינים גדולים זה חמישי.  זית שמן למה לא מזכיר זית בעצמו, מפני שהזית קשה לשכחה לכן מזכיר זית שמן.


     ואכלת ושבעת. ההלכה היא שבעת ברכת המזון צריך לשבת,  וכתוב בתוס' ברכות רמז שבעת שהוא מילים שב-עת.


     "והיה עקב תשמעון" (דברים ז,יב). "והיה עקב" – ב'עקב' הימים, בסוף הימים, "תשמעון", לא תהיה לכם ברירה ותשמעו לי. (רבי מנחם-מענדל מקוצק)


הבכיה של הגנרל (דברים טובים – פרשת דברים)
     לגנרל הגדול לא היה חסר שום דבר בחיים. הוא היה אסטרטג בכיר בצבאו של נפוליון, וזכה לכבוד ולהערכה. מבוקר עד ערב הוא שקד על המפות באוהל המפקדה, כשהוא מתכנן מתקפות ותכניות הגנה שונות מפני אויביה של צרפת. הגנרל התהדר במדים מפוארים, ועל חזהו התנוססו בגאווה מדליות ואותות הצטיינות רבים. איש לא ידע שבתוככי לבו, הגנרל לא נאמן לארצו. בכמה הזדמנויות הוא נפגש עם סוכני אויב, ומכר להם תמורת כסף רב את תכניות ההתקפה וההגנה שהוא עצמו תכנן. נפוליון חשד שהגנרל המוכשר בוגד בו בחשאי, אך לא היו לו הוכחות. יום אחד נחל צבא צרפת מפלה מוחצת בקרב. חקירה נמרצת העלתה שהגנרל הגדול מסר לאויב מראש את תכניות הקרב. נפוליון זעם וחשב להטיל על הבוגד עונש מוות, אך לבסוף החליט על עונש אחר: הוא ישלח אותו לאי נידח ושומם, שם יחיה עד סוף ימיו בבדידות ויוכל להרהר במעשיו הרעים. הגנרל הורד מכל דרגותיו, הולבש לבוש אסירים, והועלה לאנייה. במשך שבועות רבים שטה האנייה עד שהגיעה לאי נידח בלב האוקיינוס, שם הושלך לחוף על ידי המלחים הצרפתים.  במשך שעות רבות שכב הגנרל המודח על החוף ובכה על מר גורלו. כשירד הערב, החל הרעב להציק לו. הוא טעם מפרותיו של עץ שגדל בסמוך, והשביע את רעבונו. לאחר מכן אסף עלים יבשים והכין לעצמו מצע. כך עבר עליו הלילה הראשון על האי הבודד. הימים חלפו, והגנרל הגדול החל להשתקע באי. הוא בנה לעצמו בית מגזעי עצים ומצא כמה עזים שנתנו לו חלב. הוא היה צד חיות קטנות וצולה אותן על האש.  החודשים חלפו והגנרל התרגל לחיים על האי השומם, אך כשהגיע התאריך שבו הושלך את האי, הלך הגנרל אל החוף,  לבש את בגדי האסיר שאותם לבש באותו יום, והחל לבכות.  הוא נזכר במעמד הנכבד שהיה לו בצרפת, שבה הוא היה אחד האנשים החשובים ביותר. הוא חש חרטה עמוקה על מעשה הבגידה שלו וייסר את עצמו על כך. כל היום ישב ובכה, אך למחרת התאושש והחליט להמשיך בחייו.
     באחד הימים נטרפה אוניה סמוך לאי. כל נוסעיה טבעו ומתו, ורק נערה אחת ניצלה והגיעה לחוף. הגנרל נשא אותה לאישה והם חיו באושר ובשמחה, אך יום אחד הופתעה האישה לגלות את בעלה יושב על החוף בבגדים מוזרים ובוכה בכי סוער. ״מה קרה?״ נחרדה האישה. ״האם לא טוב לך איתי?״ ״בכל יום אני מודה לבורא עולם ששלח אותך אלי״, אמר הגנרל הגדול,  ״אבל היום לפני שנתיים הוגליתי מצרפת, שבה הייתי אדם חשוב ומקורב למלכות. בכל שנה, כשהיום הזה מגיע, אני נזכר מה הייתי והיכן אני היום, ולכן אני בוכה''. אחרי שנה נולד לגנרל ולאשתו בן. הילד גדל והיה לילד פיקח. כשגדל מעט הבחין הילד כי מדי שנה, ביום מסוים, אביו יושב על החוף,  לובש בגד מוזר ובוכה מהבוקר עד הערב. ״אבא, למה אתה בוכה?״ שאל הילד, והאב הסביר לו שביום הזה לפני כך וכך שנים, הוא הושלך אל האי השומם והנידח, וסולק ממעמד חשוב שהיה לו בממלכה רחוקה. בנו של הגנרל גדל ונשא אישה, וגם לו נולדו ילדים. בכל שנה, באותו תאריך, היה יושב הסב עם ילדו ועם נכדיו, ומקונן על מר גורלם ועל הגלות שלהם באי הבודד, הרחק מצרפת. היישוב על האי התרחב, משפחות נוספו וילדים נולדו, אך בכל שנה, באותו תאריך, היו מתאספים כולם ובוכים על מר גורלם, ועל כך שהם חיים מבודדים בלי קשר עם כל נפש חיה. עד שבשנה אחת קם אחד הצעירים והכריז: ״די! אינני מוכן יותר! בכל שנה מכריחים אותנו לבכות בתאריך הזה, אבל אני לא מבין מה רע פה: יש פירות טעימים על העצים, יש עזים שנותנות חלב, יש עצים לבנות קורת גג ועלים יבשים להכין מהם מצעים. טוב לי פה,  ואני לא מעוניין בשום ארץ אחרת...״ שמע זאת הגנרל הגדול,  הסב שכבר היה ישיש וחלש, קרא לנכדו הצעיר ואמר לו:  ״אינך מבין מדוע אנו בוכים, משום שנולדת באי הפרימיטיבי הזה ולא יצאת מפה אף פעם. אתה פשוט לא ראית את העולם האמתי והמפותח, ולכן אינך יודע מה אתה מפסיד. אני ראיתי עולם מופלא ובו רכבות דוהרות, מגדלי ענק, כדורים פורחים וארמונות נהדרים. יכולתי להיות היום חלק מאומה גדולה,  שבה יש מדענים וחכמים, אמנים ואצילים. אכן, מי שגדל כל ימיו כשהוא מתרוצץ יחף על החול, לא מבין מה חסר לו. אך דע לך שכל החיים הטובים שלך פה, הם כאין וכאפס לעומת החיים הגרועים ביותר בצרפת. ולכן יש לך הרבה מה לבכות - על זה שאפילו אין לך מושג מה הפסדת..."
     אנו מצויים בעיצומם של שלושת השבועות שבהם אנו מקוננים על חורבן בית המקדש, ולעתים באמת קשה לנו להתחבר לעצב ולצער,  כי בסך הכול די טוב לנו פה... העולם יפה ומתקדם, והחיים נוחים, ואנו חשים כי שום דבר לא חסר לנו. התחושה הזו דומה לאותו בן אי שמעולם לא ראה את צרפת המשגשגת. כאשר בית המקדש היה קיים, עם ישראל חי בצורה שונה לחלוטין,  צורה רוחנית ומאושרת ברמות שאיננו מסוגלים לתאר לעצמנו. הייתה אז השראת השכינה והייתה בישראל נבואה, ולכל אדם היה ברור מה תפקידו בעולם. לכן, גם אם איננו מצליחים להבין מה הפסדנו, אנו חייבים לנסות ולהתחבר לצער על חורבן בית המקדש, וכבר הבטיחו לנו חז"ל שמי שמתאבל על ירושלים, זוכה ורואה בבניינה.


חוויית השבוע שלי

http://h-y.xwx.co.il/





יום חמישי, 25 באוגוסט 2016

אמרי שפר כ"ב אב ה'תשע"ו

 


אדם צריך לדעת שכל פעולה שהוא עושה לא משנה גדלה משפיע על כל העולם. (שמואל אייזיקוביץ)


     אל תיתן לאתמול לנדוף ברוח מבלי משים. הצלחת העתיד תלויה בלמידת העבר.


     אמר האדמו"ר רבי שלמה מזויעהל זצ"ל: המקפיד לברך ברכת המזון בכוונה ומתוך הכתב - גורם שיזכה שבניו יהיו יראי ה'.


      ''האדם מתכנן וא-לוקים צוחק"


     ההבדל בין עשיר לעני: העני רואה את השגחת הקב"ה עליו בכל יום ויום ואילו העשיר הבטוח שהוא זה אשר עשה את כל החייל אשר לו רואה בהשגחה רק אחת לכמה שנים... (רבי חיים מוואלוז'ין)


"     המברך ברכת המזון מתוך שמחה יזכה לעשירות, שנאמר: "ברכת ה' היא תעשיר", וזאת כתנאי שיברך: "ולא יוסיף עצב עמה". (ה'חת"ם סופר')


     הרוצה להציל את בניו שלא ימותו בקטנותם, יקפיד לברך ברכת המזון במתינות ובכוונה ומתוך הכתב, ואז 'ונס יגון ואנחה'. (המהרי"ל דיסקין זצ"ל)


     התקשרה אישה לאחד מבתי הדין בבני ברק. נוסעת היא עתה והתעוררה לה "הארה" - שאלה בהלכות צניעות.  בדרך כלל, כשהיא נוסעת באוטובוס, כדי לא לבטל את זמנה,  היא סורגת. אולם עתה חוששת שהדבר אינו כה צנוע, זה בולט. מסתכלים עליה... שואלת היא - האם אכן יש בזה חוסר צניעות?  השיבה אחד מהדיינים החשובים בב"ב: "יש בזה משהו, אולם לדבר באוטובוס בסלולרי זה יותר גרוע..." ("נר לשולחן שבת")



זהירות, כלי נשק בידיך! ) סיון רהב מאיר)

     כדי להשיג את כלי הנשק הכי עוצמתי לא צריך להוציא שום רישיון. הוא כבר שלנו. יכולת הדיבור. זוהי מעלתו של האדם – היכולת לתקשר, להוציא מילים מפיו, לחבר משפטים בעלי משמעות ותוכן. א-לוקים כידוע ברא את העולם בדיבור ("ויאמר אלוקים יהי אור – ויהי אור", וכן הלאה) אבל גם אנחנו בוראים ומחריבים עולמות באמצעות הדיבור שלנו בלבד. זה הנושא שפותח את פרשת "מטות". משה מכנס את העם ומודיע שאדם שמבטיח משהו, שנודר, לא יחלל את מה שאמר: "כְּכָל הַיֹּצֵא מִפִּיו – יַעֲשֶׂה".
     רבי נחמן מברסלב כותב על תחילת הפרשה כי ממנה "רואים ומבינים גודל עוצם כוח הדיבור". הרי כשאומרים "הרי את מקודשת לי" – יוצרים מציאות חדשה. משהו בעולם השתנה אחרי המשפט הזה. גם כשאומרים למישהו "אתה טיפש ומכוער" – יוצרים מציאות חדשה, שקשה לשנות אחר כך. חיים ומוות ביד הלשון, והבחירה האם להביא באמצעות כוח הדיבור חיים או מוות היא שלנו. הרבי צבי יהודה קוק כתב שאם אתה רוצה לדעת מיהו האדם, בדוק איך הוא מדבר. האדם נבחן באמצעות הדיבור שלו, שבעצם חושף את אישיותו: "האדם מתגלה בדיבורו. צלם הא-לוקים שבו מופיע בדיבור שלו, שמעיד על תוכנו הפנימי".
     בפרשה גם רואים שאלעזר נאלץ ללמד את העם פרט כלשהו בהלכה, במקום משה: "ויאמר אלעזר הכהן אל אנשי הצבא הבאים למלחמה, זאת חוקת התורה אשר ציווה ה' את משה". רגע, משה עדיין כאן. מדוע אלעזר הוא שמזכיר לעם כיצד לנהוג? מה קרה למשה? הוא הרי יודע את ההלכה היטב. הסיבה, לפי חז"ל: "משה בא לכלל כעס, ולכן בא לכלל טעות". 
     פעמים רבות קובעים חז"ל שכעס הוא לא סתם מידה רעה. כעס ממש גורם לך לאבד את מה שכבר יש לך מבחינה רוחנית: "כל אדם שכועס, אם חכם הוא – חכמתו מסתלקת ממנו, אם נביא הוא – נבואתו מסתלקת ממנו" (מסכת פסחים). וגם: "כל הכועס כאילו עובד עבודה זרה" (מסכת שבת)
     הרב חיים פרידלנדר, שנמנה על תנועת המוסר, בתוך עולם התורה המגוון, מסביר את הנקודה הזו. לדבריו, הסתלקות החכמה היא לא עונש על הכעס, אלא פשוט תוצאה טבעית. התורה לא יכולה להיות בתוך "כלי קיבול" שיש בו מידות רעות: "כלי הקיבול לחכמת התורה הוא גוף טהור ממידות רעות, וכשנולדה באדם מידה כזו - הרי בשעה זו, חכמתו מסתלקת ממנו, ואין זה בתורת עונש, אלא שכך היא טבעה של מידה רעה שמברחת את החכמה". 
     ומה המסקנה של הרב פרידלנדר לגבינו? אם זה קורה למשה רבינו, והכעס מביא אותו עד כדי טעות, מה המסקנה ביחס לכל אחד ואחד? כך הוא כותב: "כמה אנו צריכים להישמר מכל נגיעה של כעס... לא להיות במצב של בלבול הדעת וחוסר מנוחת הנפש, ועל אחת כמה וכמה כעס בפועל, שעל ידי זה מפסיד את מעלותיו הרוחניות, ומסכן את חייו הגשמיים, ובמיוחד שהוא מזיק ומאבד את המעלה העיקרית של מנוחת הנפש".
חכמה, בינה ודעת של רבי (קול ברמה, גליון 248)
     ידוע שלרבנים יש בכל מרכז של חסידים, כל עירה, כל קהילה של חסידים, צדקה מיוחדת להחזיק את בית הרב – כספי מעמד )מעמד געלט). יש כל מיני סוגים של קופות צדקה, אבל זו קופה מיוחדת שזו זכות לתרום אליה, כי היא מיועדת להחזיק את הרבי בעצמו – זה כמו הפרנסה של הרבי וביתו. כמובן שאם מגיע לרבי המון כסף הוא לא לוקח לעצמו, אבל זה שייך לו – כסף שהוא עושה בו כראות עיניו. קוראים לזה 'מעמד געלט', וזו הצדקה הכי יקרה אצל החסיד. בכל שנה בכל קהילה כל החסידים היו תורמים את המעמד שלהם אצל אחד מזקני החסידים, ואותו זקן היה נוסע לרבי ומכין רשימה של כל התורמים עם שמות המשפחה וכמה שתרמו והיה מביא את הרשימה לרבי מדי שנה. כך היה נהוג.
     שנה אחת בא הגבאי עם רשימת התורמים לאדמו"ר הזקן- ר' שניאור זלמן זצ"ל. הרבי היה זוכר את הכל, הוא הסתכל ואמר שיש אחד שחסר ברשימה. יש אלפי ורבבות חסידים, אבל הרבי זכר כל אחד בפני עצמו כמובן, ואמר שחסר ברשימה מישהו – ושאל מה אתו? לא היה נעים לגבאי לומר, אבל הוא השיב לרבי – צר לי לספר, אבל אותו אחד ר"ל ירד מהדרך. פשוט, הוא עזב את החסידות, והוא כבר לא עושה מצוות, לכן,  אחרי שהיהודי הזה התקלקל, אנחנו הרחקנו אותו מהמניין הפנימי – מהחברים הפנימיים – לכן הוא גם לא מתפלל יותר במניין שלנו, וגם כמובן שלא לקחנו ממנו את המעמד, בגלל שהוא בחוץ. אדמו"ר הזקן נעשה מאד רציני. אותו גבאי לא היה אדום פשוט, הוא היה אחד מזקני החסידים של אדמו"ר הזקן – הם לא פעלו מתוך הרגש, אלא לפי השכל שלהם. הרבי נעשה רציני ואמר לאותו חסיד נכבד – אתה לא יכול לשער לעצמך מה זה עושה לנשמה שהיא נמצא ב-ד אמות של שטיבל של חסידים.–אתה לא יכול לשער לעצמך כמה נחת רוח יש למעלה כשיהודי עושה עבירה אחת פחות. האדמו"ר לא אמר תחזיר אותו בתשובה,  אלא שלא נכון שהרחקתם אותו, כי אף שירד מהדרך ועשה עבירות, אבל אם ישאר במניין יש סיכוי שיעשה עבירה אחת פחות,  ואין דעת לשער כמה נחת רוח יש למעלה לקב"ה כשיהודי עושה עבירה אחת פחות,

חוויית השבוע שלי

http://h-y.xwx.co.il/