אמרי שפר י"ג אב ה'תשע"ח

אמר הרה"ק רבי יצחק מוורקי זיע"א: כשם שסוכר המתבטל לחלוטין ונעלם לגמרי במים, ממתק את המשקה שבכוס. כך מי הוא זה המסוגל להמתיק חיי הזולת, זה שמבטל את ישותו הוא המסוגל לעזור ולשמח את הזולת ולהמתיק במעט את חייו.

     ״בעת ההיא״ - סתם הכתוב ולא פירש באיזה זמן התפלל. למדנו שאדם צריך תמיד להיות מוכן ומזומן להתפלל לה׳, ואל יאמר שעכשיו אין לו פנאי או סבלנות להתפלל, אלא בכל עת ובכל מקום יעמוד ויתפלל. )ר' נפתלי מרופשיץ(

     הקב"ה מצווה אותנו לדאוג לשמור על המתנה היקרה ביותר שהופקדה בידינו - החיים, ולשמור על גופנו לבל ינזק.

    יהי רצון שנזכה לחגוג בשנה זו את יום ט"ו באב בשמחה רבה; שעד אז ישובו כל בנינו לגבולם; שההרג, הצער והכאב יחדלו; שהאהבה ששורה בינינו כעת, בימות הקושי, רק תעלה, תוסיף ותפרח; ושנזכה סוף-סוף לראות בבניין בית המקדש ולחוות במוחש את קרבת הא-לוקים.

ביזיונות (ברכי נפשי).

     המעשה התרחש בתקופת מלחמת תש"ח, בעת שהלגיון הירדני הפגיז קשות את העיר ירושלים כולה, ובפרט את שכונות מאה שערים ובית ישראל שהיו סמוכות לגבול עם ירדן.  מדי יום היו נופלים מאות פגזים בשכונות הנ"ל, ולאחר כל הפגזה נמנו רח"ל נפגעים רבים מקרב התושבים.  אי אפשר לתאר לבני הדור הצעיר, שלא היה בימים ההם בירושלים, את הרעשים הנוראיים שהיו נשמעים עם נפילת הפצצות, ואת המהומה שהייתה מתחוללת בכל האזור.  למותר לציין שבאותם ימים לא היו עדיין מקלטים רבים, וכאשר הייתה נשמעת האזעקה התכנסו בכל מקלט המונים - המונים מבני ירושלים. הצפיפות הגדולה הוסיפה על הפחדים והחרדות, ולא היטיבה עם מצבם הנפשי של התושבים היהודיים בשכונות הירושלמיות.  

     עקב המצב הקשה, והתדרדרות הביטחונית, הייתה אישה אחת בשכונת בית ישראל שלא שלטה על עצמה, ובכל פעם כאשר נשמע קולה המבעית של האזעקה, הייתה פונה לאנשים ופוגעת בהם באופן מזעזע על לא עוול בכפם,  ומאשימה אותם בדברים שלא היה להם כל קשר אליהם. בעת ההפגזות הקשות נכנסה האישה אל המקלט בשכונת בית ישראל, ופגעה שם, בתוך המקלט, באנשים שהסתתרו מאימת המציק, וגם מצבם-הם לא היה כמובן מן המשופרים. אותה אישה הייתה מסוגלת לפנות לאדם שהיה במקלט, ולצעוק עליו שהוא גנב, שהוא שקרן סדרתי,  או שהוא חצי-גוי, וכו'. ה"מואשמים" הבינו שהדבר נובע כתוצאה מהלחצים הנפשיים בהם נמצאת האישה , ולא הגיבו לדבריה . בשלב מסוים הגיעו הדברים לידי כך שהאנשים לא היו יכולים כבר לסבול את הפגיעות הללו, והחליטו לעשות מעשה, ולא לאפשר יותר לאישה ההיא להיכנס אל המקלט. 'שתישאר בחוץ ואל תפגע בנו יותר', אמרו.  אלא שבין האנשים שהגיעו למקלט, נימנה גם האדמו"ר רבי גדליה-משה מזוויעהל (בנו של רבי שלמה),  ולפני שביצעו האנשים את החלטתם, והוציאוה לפועל, הם באו לשאול את רבי גדליה-משה האם לנהוג כך,  ולסגור את שערי המקלט בפני האישה.  השיב להם רבי גדליה- משה ואמר, בואו ואספר לכם מקרה שהיה אצל אבי הגדול זצ"ל.

     בתקופה מסוימת חלתה אחותי ונפלה למשכב, ומצבה היה בכי-רע, עד שהרופאים הרימו ידיים, ואמרו שאין להם יותר מה לעשות.  אבא ישב ועשה את חשבון נפשו, וחשב מה מוטל עליו לעשות מבחינה רוחנית כדי להיטיב את מצבה הבריאותי הקשה של בתו. הוא חשב וחשב, עד שהגיע למסקנה שהתרופה היעילה ביותר, וסם-החיים הבטוח ביותר, שיוכל להעניק לאחותי, יהיה אם יקבל ביזיונות בפרהסיא... "זה הדבר היחיד שיציל את בתי מן המוות", אמר הרבי לבני ביתו. עכשיו נשאר לו רק לתכנן כיצד לקבל ביזיונות, ולהיות מן הנעלבים ואינם עולבים... הרי הדבר כלל אינו פשוט; מי יהיה מוכן לבזות את הרבי הקדוש מזוויעהל... גם לכך מצא הרבי פתרון.

     ישיבת זוויעהל החזיקה לצורך מוסדותיה בכמה חנויות, שהושכרו לאנשים שונים, ודמי השכירות היו עוברים ישירות לקופת המוסדות. הרבי ניגש להנהלה ובירר מי מבין השוכרים חייב סכום גדול, וכשמסרו לו את השם החליט לגשת אליו הביתה ולתבוע את הכסף.  הייתה זו אישה ששכרה את אחת החנויות ולא שילמה במשך זמן רב את דמי השכירות. ניגש הרבי לביתה של האישה, דפק על הדלת, וביקש מהאישה לשלם את הכסף, תוך שהוא מציין שכיון שמדובר בכספי-הקדש אי אפשר לעכב יותר את התשלום והוא דורש ממנה לפרוע את חובותיה בהקדם האפשרי.  הדברים הללו שנאמרו על ידי הרבי, גרמו לאישה לצאת מכליה, והיא החלה לצעוק על הרבי בקול רעש גדול,  ולהטיח בו דברים קשים, כמו "מי שמך לרבי ומנהיג על העדה", או "הרי אתה מינית את עצמך לאדמו"ר" , "כיצד אתה מסוגל והנהיג את עדתך, הרי אינך יודע להכריע שום דבר בהלכה", ודברי-בוז רבים נוספים.

     אנשים ששמעו את הצעקות, החלו להתקהל ליד הבית, וההתכנסות הזו הוסיפה 'דלק' ותמריץ לאישה כדי להמשיך ולבזות את הרבי יותר ויותר. זו בדיוק הייתה הסיבה שההתקהלות הלכה וגדלה עוד יותר, והאישה המשיכה לבזות את הרבי.  רבי גדליה- משה המשיך לספר לתושבים הירושלמיים, כפי שאתם מבינים, אבא שלי לא הגיב למנת העלבונות הגדושה שהוטחה בו, וכשהביזיונות הללו הגיעו לשיאם, הגיע הרגע שבו אבא החליט שעכשיו הוא צריך להתפלל על רפואת בתו, ולבקש מהשי"ת שישלח לה רפואה שלימה במהרה '. לאחר שהתפלל, אמר למקורביו שאין יותר סיבה לדאוג, ובעזרת השם תחלים הבת ותשוב לאיתנה.  ואכן, סיפר רבי גדליה-משה, כשחזרנו הביתה נוכחנו לראות, לשמחתנו, שמצבה של אחותי הוטב בצורה משמעותית, ובתוך זמן קצר היא חזרה לבריאותה המליאה. אבא קיים את הפסוק 'ואוהביו כצאת השמש מגבורתו', אלו השומעים חרפתם ואינם משיבים, והקב"ה השיב לו באהבה גדולה, ושלח לאחותנו רפואה שלימה מן השמים...

     עכשיו פנה רבי גדליה-משה לבאי המקלט שהחליטו לסגור את השער בפני האישה, ואמר: אני רוצה לשאול אתכם;  אבא שלי, ברצותו לחפש מזור לתחלואי בתו, חיפש בנרות מי יוכל לפגוע בו ולהעליב אותו, באומרו שהדבר הזה הוא התרופה הכי-טובה שיש לכל המחלות והצרות; ואילו אתם, כאן ליד המקלט, התרופה הזו 'רודפת' אחריכם,  על ידי האישה המגדפת ופוגעת בכם, והנכם רוצים להרחיקה?! - - - הרי בימים הקשים שבהם אנחנו מצויים,  המשיך רבי גדליה-משה, כשאויבינו מנסים לפגוע בנו בכל צורה, אין סם - מרפא גדול יותר ממה שהאישה הזו עושה לנו... וכי איך אתם מעלים בדעתכם שלא להכניסה למקלט?! הלא טוב יהיה אם תעשו כפי שעשה אבא שלי,  ותימנו על החבורה המובחרת הזו של מי שנעלבים ואינם עולבים, ותזכו לכל הטובות שבעולם ! ובאמת מי שינסה לירד לעומק העניין, יבין את גודל - הזכות שיש במעשה זה שאדם שומע את חרפתו, ואינו מגיב.  הרי לפעמים הרצון להגיב הוא כל כך חזק, במיוחד כאשר העליבו את האדם על לא עוול בכפו, והפגיעה הזו באמת לא הגיעה לו, והוא היה רוצה להגיב ולתקוף את מי שביזה וחירף אותו!!!  וכשהוא מתגבר על עצמו ואינו עושה זאת, האם יש זכות גדולה מזו?!

 החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 http://dosanova.co.il/

אמרי שפר ז' תמוז ה'תשע"ח

 בחור שהגיע לבקר חבר בבית הרפואה. בטעות הוא נכנס לחדר של תרומות איברים, וראה שם צנצנות עם תווית מחיר : .₪ 900,000 = ריאות ,₪ 800,000 =כבד₪ 700,000 =כליות ,₪ 1,000,000 =לב הבחור יצא משם כולו צוהל ורוקד כשהוא צועק בקולי קולות "זכיתי, אני עשיר, אני מיליונר, זכיתי, זכיתי!" עובר אורח ניגש אליו ושאל אותו באיזה פרס זכה? ענה לו אותו בחור: "זכיתי שאני בריא, זה שווה מילונים!" .

בכל תענוגי העולם הזה מהול גם קורטוב של עצב, בכל שמחה ועונג בעולם הזה, יישאר האדם עם נימה של 'היה יוכל להיות יותר טוב', בכל דבר חדש ויפה שיקנה, יהיה דבר מסוים שאינו מושלם, וכן יצטער מהפסד הממון, וגם כשיאכל וישבע מכל תענוגים, ריבוי המאכל יזיק לו, ופעמים שיוליד בו חולאים רעים רח"ל וכו'. בעולם הבא לעומת זאת, התענוג הוא אמתי, ללא שום עצבות. והנה, אם ירצה אדם להרגיש מעט בעולם הזה 'מעין העולם הבא', יוכל להגיע להרגשה זאת רק כאשר יהיה שמח וטוב לב בכל ענייניו, ויקבל הכל באהבה ובשמחה, ולא יתעצב מכל המקרים אשר יזדמנו לו, כי יאמר, הלא מתת השי"ת הוא, ולמה זה אתעצב. וגם כאשר יראה אחרים מתעצבים או מתקוטטים, גם כן ירבה שלום וינחם את ליבם. ובאם יתנהג על זה האופן, אז יזכה ליהנות מעט בעולם הזה מעין העולם הבא

    במציאות אנו נוכחים לדעת, שהחלב יוצא מתוכה בדיוק בקצב ובכמות שמתאימים לעגל הקטן שלה. אם כך, כוונת הגמרא במשפט: "יותר משהעגל רוצה לינוק, הפרה רוצה להיניק" היא, שיותר משהעגל רוצה לאכול, רוצה הפרה שהוא יאכל – לא לטובתה שלה, אלא משום שזהו הדבר הטוב ביותר עבור העגל! וזה, אומר הרב וסרמן, הבסיס האמתי לחינוך איכותי וטוב! האידיאלים היהודיים שרדו במשך יותר משלושת אלפי שנים, ובניגוד לכל הסיכויים – וזאת, לא משום שהיינו עסוקים בשטיפת מוח, ושכנוע מתמיד של כל אדם שנקרה בדרכנו, אלא משום שהסברנו את הרעיונות הללו באופן רציונאלי ומעשי ביותר. בית המדרש היהודי הוא בדיוק המקום שבו ניתן לשאול את כל השאלות, לדון בכל הסוגיות, לעבד אותן ולנסות להפנים אותן כאשר נוצרת עמן ההסכמה האמתית.

     הבן איש חי ז"ל מבאר שמכל דבר בעולם ניתן ללמוד מוסר השכל, ואף ממלאכת החשבון. כיצד, אם נכתוב את הספרה "אחת", ולידה עוד "אחת", נקבל את המספר "אחת-עשרה" . נוסיף לידו עוד "אחת", ויתקבל "מאה ואחת-עשרה". אם נכתוב עשר פעמים את הספרה "אחת" ברציפות, יהיה בידינו למעלה ממיליארד, אבל אם נכתוב את עשרת המספרים הללו על עשרה דפים נפרדים, לא יהיו בידינו אלא עשר יחידות.  עלינו ללמוד מכאן את מעלת האחדות. כאשר ניצבים יחדיו,  הכוח מוכפל עשרת מונים, וכאשר כל אחד פועל בנפרד, אין לו אלא כוחו המוגבל. ועוד יש ללמוד מכך, שגם אם מצויים בכפיפה אחת, ועשרת המספרים נרשמים ברציפות, אבל לא זה לצד זה אלא האחד מעל חברו, גם אז לא יקראום כמספר אחד גדול ומכופל, אלא כמספרים בודדים ותלושים. ונלמד מכך, שכח הרבים הוא כח עצום, וזאת רק כאשר הם פועלים בתחושת אחווה ושוויון.

  הרשב"י ואילת (אליעזר היון)

הסיפור המופלא הבא אודות ציונו של רשב"י הקדוש , נבדק – והתברר כאמין לחלוטין.

שני יהודים שנכנסו לציונו של רבי שמעון בר יוחאי בתחילת חודש אייר של שנת תשע"ו, פגשו ביהודי ששפך במקום את שיחו בקריאת תהילים, כשמעיניו זולגות דמעות. מחזה זה אינו נדיר בציון, אך כעבור מחצית השעה קם היהודי ופרץ בריקוד של שמחה ובשירה.

היהודים ניגשו אליו וביקשו לדעת מה אירע, וזה סיפר להם את הסיפור הבא.

•

האיש, תושב אשדוד, נהג לנסוע בכל ל"ג בעומר למירון, לציונו של רשב"י. באחת השנים ביקר במירון בחורף עם אשתו, והתנאים הגשמיים היו מאוד לא נוחים: החימום לא עבד, האוכל לא היה מאורגן.

כשחזר למחרת במצב רוח עגום לאשדוד, נשאל איך היה – והשיב: "בכסף שהשקעתי יכולתי כבר לקחת חדר באילת".

באותה שנה, כאשר הגיע ל"ג בעומר התכונן האיש לחגוג חלאקה לבנו במירון. אלא שאז הילד לא הרגיש בטוב והם נשארו בבית. את ה חלאקה הם עשו באשדוד.

שנה לאחר מכן, תכננה המשפחה לנסוע שוב למירון, אך אז האישה לא הרגישה בטוב והם שוב נשארו באשדוד. שנה לאחר מכן, שוב נוצר עיכוב מפתיע – והם לא נסעו למירון.

הגיעה השנה הרביעית, ולילד נוסף צריך היה לערוך חלאקה.  בני המשפחה ארזו את כל הדרוש, עלו על הרכב ויצאו לכיוון מירון. בצומת חנניה עלה עשן ממכסה המנוע והגרר שהוזמן קבע: המנוע נשרף. הוא נסע עם הגרר למוסך ובני המשפחה נאלצו לחזור לביתה.

החלאקה גם בשנה זו נערכה באשדוד.

בשנה חמישית, שנת תשע"ו, אמר היהודי לאשתו, עלינו לנסוע למירון, אך משום מה זה לא מצליח.

האשה התבוננה בו ואמרה: "אתה לא מבין מה קורה כאן? אתה אמרת לפני חמש שנים שבאילת טוב יותר ממירון, אז רבי שמעון לא רוצה אותך…"

היהודי נזכר באחת באותו ביקור, וכשהוא נרעש התיישב בסלון ופרץ בבכי תמרורים.

במשך שלשת רבעי שעה ישב, בכה וביקש שרבי שמעון ימחל לו. כשגמר לבכות, באותה שניה ממש, נשמעה דפיקה בדלת ושכנו נכנס עם בקשה: "רכשתי רכב חדש, מהניילונים, ואני רוצה שהנסיעה הראשונה שלי איתו תהיה לרבי שמעון, תרצה להצטרף?"

היהודי ראה בזה אות משמים ונסע עם שכינו בשמחה לציון. שם פגש את שני היהודים וסיפר להם את הסיפור.

בתשע"ו, בל"ג בעומר, הוא הגיע כבר עם משפחתו לציונו של רבי שמעון.

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 http://dosanova.co.il/

אמרי שפר כ"ז שבט ה'תשע"ח

גדרות טובות מסייעות ליחסי שכנות טובים.(פתגם אנגלי)

    גדר יו"ט – ט''ו באב. יו"ט לעניין שמחה והודאה ולא כיו"ט שהוא חג ואסור במלכה ומצאנו כדבר הזה יו"ט לעניין שמחה והודאה בשבת (קיח, ב) אמר אביי תיתי לי דכי חזינא צורבא מרבנן דשלים מסכתיה עבידנא יומא טבא לרבנן, וכן ביומא (פרק ז משנה ד) "ויום טוב היה עושה לאוהביו בשעה שיא בשלום מן הקודש" ואינו יו"ט של איסור מלאכה אלא משמח=D7 והדאה (מ=D7ירי תענית פ"ד משנה ח(.

    גדר - קמצן העיירה סירב להשתתף במגבית לבניית גדר לבית הקברות. "אינני נותן לדברים מיותרים", הסביר. "המתים לא יכולים לצאת מהקברים והחיים לא רוצים להיכנס אליהם, אז בשביל מה גדר".

    גדר שומרת על מרחק בטוח מסכנה , אם אתה מוצא "בור" בחייך , בנה סביבו גדר ביטחון.

הרמב"ם,ִ הווזירִ וַטבעת הֶמֶלך (ובחרת בחיים)

    הרמב"ם, שחוץ מגדולתו העצומה והנוראה בתורה - עד שכינוהו ה 'נשר הגדול', שכל התורה פרושה לפניו כנשר שרואה הכול , וחוץ מהיותו רופא מומחה ביותר, היה גם מהנדס. לכן ביקש ממנו המלך שיהנדס ויתכנן לו ארמון פאר שלא יחסר בו שום דבר.

הרמב"ם ביצע את עבודתו על הצד היותר טוב, ובסיום התהליך המלך הביט משתאה בארמון המרהיב ביופיו, ואמר לרמב"ם 'כל אשר תבקש ממני - אתן לך, כי הארמון מצא חן בעיניי עד מאוד'. אמר הרמב"ם 'אני מבקש דבר אחד: יש אסיר גוי, ווזיר, שיושב בבית הסוהר. הייתי רוצה שישחררו אותו ויחזור לחיק משפחתו'. 'אין בעיה', אמר המלך ומיד הורה לשחרר את הווזיר מבית האסורים. בינתיים המלך קרא לאומן אחר, גוי, שיבוא לעשות ציורים וכיורים על הארמון. אותו אומן הגיע והחל לצייר ציורים לשביעות רצון המלך. גם כאן אמר המלך לאומן 'אני אמלא את כל מבוקשך'. אמר לו 'יש לי גם כן רק בקשה אחת - להשליך את הרמב"ם לתוך הים, כיוון שאני שונא אותו' . 'אולי תבקש בקשה אחרת?', ביקש המלך. אך האומן הרשע אמר שאת זה בלבד הוא רוצה. המלך אמר 'בסדר, אם זה רצונך. אני חייב למלא אותו כפי שהבטחתי', ושלח לקרוא לרמב"ם. אמר לו המלך 'יש לך שלושה ימים אחרונים עלי אדמות '. ניסה הרמב"ם להעביר את רוע הגזירה, אך ללא הועיל. לאחר 3 ימים העלו אותו על אוניה, והגוי הווזיר היה אמור להשליכו ללב הים. אך אותו ווזיר לא שכח שהוא נמצא מחוץ לכלא בזכות הרמב"ם, ולאחר שנתרחקו מהחוף הוריד את הרמב"ם באיזה אי נידח, והבטיח לו שמדי כמה ימים הוא יבוא לתת לו אוכל ושתייה. וכך היה. הרמב"ם הודה לו מאוד, וביקש שיביא לו גם רשת דייגים, שיוכל מדי פעם לדוג דגים.

ויהי היום והמלך נשען על אדן החלון, והטבעת שעל ידו נפלה ישירות לתוך הים )כיוון שהארמון היה בנוי על שפת הים(. המלך לא ידע את נפשו מרוב צער, כיוון שבטבעת זו היה גם חותם המלך. בכעסו הגדול הוא אמר לווזיר שאם תוך 40 יום הוא לא ימצא את הטבעת - יכרתו את ראשו. ולא עזרו תחנוני הווזיר שאינו יכול למצוא את הטבעת. בינתיים הרמב"ם זרק את רשת הדיג שהביא לו הווזיר, והעלה כמה דגים ברשתו. הוא פתח את אחד הדגים, מצא בה את טבעת המלך ושמר אותה אצלו. כעבור כמה ימים הווזיר בא להביא לו אספקת אוכל נוספת, והרמב"ם הבחין שפניו לא כתמול שלשום, ושאלו 'למה נפלו פניך? '. סיפר לו הווזיר: 'המלך איבד את טבעתו שנפלה לים, והוא רוצה שאמצא אותה. ואם לא אביא אותה תוך 40 יום - הוא יהרוג אותי'. כששמע הרמב"ם את הדברים, הוציא מאמתחתו את הטבעת, הראה אותה לווזיר ואמר לו 'זאת הטבעת שאתה מחפש'. הווזיר שמח מאוד וביקש את הטבעת מיד.. הרמב"ם אמר לו שעליהם להתאזר בסבלנות, כיוון שהוא מתכנן פתרון מעניין. בינתיים ביקש מהווזיר שייקח עורות של דגים, ייבש ויביא אותם אליו. עשה הווזיר את כל מה שרבנו הרמב"ם הורה לו. ביום ה- 40 אמר הרמב"ם לווזיר 'עכשיו תיקח אותי לארמון המלוכה, ובעזרת ה' תבוא הישועה'.

    הגיע הרמב"ם לארמון המלוכה כשכולו לבוש בעורות של דגים, וביקש להיפגש בדחיפות עם המלך. מיד הביאו אותו למלך, אלא שלא הכירוהו כי ידיו, רגליו וכל גופו היו מכוסים בעורות של דגים, והיה נראה כמן דג-אדם שיצא מהמים. הציג הרמב"ם את עצמו בפני המלך, והמלך הביט בפניו, הכירו ושאל אותו 'איך יתכן שאתה חי? הרי נזרקת למצולות הים' . אמר לו הרמב"ם 'כשנזרקתי למצולות הים בא דג גדול ולקח אותי ללווייתן. אמר לי הלווייתן 'מה מעשיך וכישרונותיך?'. אמרתי לו שאני מהנדס, ושעשיתי למלך ארמון נפלא ביבשה. 'אם כך', אמר לי הלווייתן, 'תעשה לי גם ארמון בתוך הים', ועשיתי לו ארמון כזה. אמר לי הלווייתן 'עכשיו צריך לייפות את הארמון מבחוץ בציורים וכיורים למיניהם', ואמרתי לו שאני לא מומחה בזה, אבל יש אומן של המלך שהוא עשה את הציורים והכיורים לארמון. אמר לי הלווייתן 'אזי לך תבקש מהמלך שישלח אותו אליי רק לכמה ימים'. עניתי לו 'המלך לא יאמין לסיפור שלי'. מיד הוציא הלווייתן את טבעת המלך ואמר לי 'תן את זה למלך, כי הוא מחפש את הטבעת הזו זמן רב, וזו הראייה'... וכשראה המלך את הטבעת, שמח מאוד ואמר לרמב"ם 'אני מאמין לכל מילה. תקראו לאֹומן וקחו אותו לים'. והרמב"ם ביקש שימסור ד"ש ללווייתן.

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 http://dosanova.co.il/

אמרי שפר כ' שבט ה'תשע"ח

גדולה תשובה שבשביל יחיד שעשה תשובה מוחלים לכול העולם כולו.

    ''גדולי החכמים - היו מהם חוטבי עצים, ונושאי הקורות, ושואבי המים לגינות, ועושין הברזל והפחמים; ולא שאלו מן הציבור, ולא קיבלו מהם כשנתנו להם".(הרמב''ם)

    גדולי החסידות אמרו שכל הדברים שמשיגים בראש השנה וביום הכיפורים על-ידי בכי ולב נשבר, משיגים בשמחת תורה על-ידי שמחה וריקודים. אם אתם רוצים לשמוח בשנה החדשה – צאו בריקוד נלהב בשמחת תורה, וקחו שפע של שמחה לכל השנה כולה!

    גדולתו ועליונותו של הכוהן הגדול, של המנהיג בישראל, צריכה להיות בעיקר "משל אחיו" — גדולה יהודית, גדולה בתורה וביהדות, ולא בתורות זרות. )עיטורי תורה(

אמת - דרך חיים (מאורות הדף היומי, גיליון 971)

    מעשה מעניין התרחש עם רבה של קוממיות, הגאון רבי בנימין מנדלזון זצ"ל.

    לאחר השואה האיומה, שרדו לו לרב מנדלזון זצ"ל, קרובים ספורים בלבד שעלו לארץ ישראל, שאחד מהם זכה להקים משפחה שהרב מנדלזון זצ"ל היה לה כאב אוהב, דואג ומכוון בכל ענייניה. פעם אחת, היה זה מספר ימים לפני פרוס חג הפסח, חשק בחור צעיר בן לאותה משפחה, לראות במו עיניו את אפיית המצות במאפיית קוממיות שבהשגחת קרובו הדגול. השמש להטה באותו יום, והבחור עשה את דרכו באוטובוס מיושן בואכה המושב קוממיות. כדרכו, קיבלו הרב בביתו במאור פנים, וכפי שנוהג היה תמיד, צירפו אליו ללימודו תוך שהוא מקלף עבורו פרי ומגישו לו למען יתרענן מן הדרך הארוכה והמייגעת. כעבור זמן מה סיימו השניים את לימודם, והבחור שח בפני קרובו הגאון, כי טרח ובא אליו כדי לראות את אפיית המצות שבמאפיה הנמצאת תחת פיקוחו של הרב. "וודאי, וודאי" נענה הרב, ונטל את הצעיר בזרועו להוליכו לעבר המאפיה.

    כאשר נגלה לעיניו המבנה בו שכנה המאפיה, החל הבחור לנקות את בגדיו במרץ, ופשפש בכיסיו שוב ושוב כדי לבדוק שאין בהם פירור חמץ חלילה והמשיך לצעוד בחדווה עם הרב לעבר פתח המאפיה. משהגיעו השניים אל המבנה, החל הרב לסובב את בניין המאפיה אנה ואנה, כשהוא תר בעיניו אחר דבר-מה. הבחור ביקש לעזור, ושאל את הרב מנדלזון זצ"ל במה הוא יכול לסייע לו. "כסא או שרפרף אני מחפש", השיב הרב. "כסא? שרפרף?" שאל הצעיר, "לשם מה?" הרב כבר אחז בידו שרפרף עץ ישן ורעוע, כאשר הניח יד רכה על כתפו של קרובו הצעיר ולידו  לקח מופלא בהלכות דרך ארץ: "הבט חביבי. כדי להימנע במאפייתנו מחשש חמץ, חס וחלילה, הנהגנו חוק ולא יעבור, שלאיש אין זכות כניסה לתוך המאפיה לבד מאשר לעובדיה". הבחור כבר עמד להצביע על עצמו, כאומר: "אבל דוד, הן קרובים אנו, כלום אינך יכול לעשות דבר-מה עבורי?" אך הרב מנדלזון זצ"ל המשיך בדבריו, תוך שהוא מתבונן בו בעיניו הפיקחיות: "אלא מה אתה רוצה לומר, שמשום שאתה קרובי היקר אעשה עמך "פרוטקציה", אה? ובכן יקירי, "פרוטקציה איז חוסר יושר!" - פרוטקציה הינה חוסר יושר - לצערי הרב איני יכול להיענות לבקשתך להיכנס אל המאפיה ". הרב מנדלזון זצ"ל סיים את דבריו, והעמיד את השרפרף ליד קיר המאפיה כשהוא מסמן לקרובו: "עלה על השרפרף. שם, למעלה, ישנו אשנב צר דרכו תוכל להביט על מלאכת האפייה"... "

    כל חיי", סיפר אותו בחור, "לא אשכח את הלקח שלמדתי מקרובי הגאון רבי בנימין מנדלזון זצ"ל, שהאמת הייתה נר לרגליו, ובכל מצב ואופן הוא לא סר ממנה ימין ושמאל".

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 http://dosanova.co.il/

אמרי שפר כ"ט כסלו ה'תשע"ח

אומרים בהלל "עצביהם כסף וזהב מעשה ידי אדם " –  שבדרך רמז יש כאן הסבר = מדוע אנשים עצבניים ולחוצים ?   כי הם חושבים שכסף וזהב זה מעשה ידי אדם, וחושבים שככל שיותר ירדפו אחרי הכסף כך ירוויחו, אך אינם מכירים בזה שהכול מאת ה' ומה שנגזר על האדם זה  לתת ורק לתת זה  מה שהוא יקבל .   ( הגאון רבי שלמה לוינשטיין שליט"א) 

    אמר רבי משה מפשבורסק: מהו ההבדל בין מצווה לעבירה? במצווה, שמח אדם לאחר מעשה ,   ובעבירה – לפני המעשה .

     בדרך צחות אמרו בפסוקים על הנפקא מינה בין תיבה זו לזו  –  שאותיותיהם שוות, זולתי אות ח' וכ' המתחלפות ביניהם. והנה האות 'ח' עומדת על ב' רגליה, ואילו האות 'כ' שוכבת, והיינו כי כאשר האדם משכיב עצמו ונותן לייאוש לשלוט עליו ואינו עושה מאומה להמשיך בדרכו, זה גופא 'סוף וכילוי' דרכו, והיינו 'ותכלינה'. משא"כ המעמיד עצמו על ב' רגליו ואינו מתפעל אלא ממשיך בדרכו על זה אמרו 'ותחילנה' – שבזה עצמו נולד מחדש ופתח לעצמו פתח לשוב ולהתרומם. )באר הפרשה(

     חנוכה הוא חג של פרסום הנס. כשאדם שמח, באופן טבעי, הוא רוצה לשתף גם אחרים בשמחתו. כשיש לאדם חתונה, והוא עצמו מקור השמחה, הוא מזמין אחרים. כך בח־ נוכה אנחנו רוצים לפרסם את הנס, לשתף אחרים .

דפיקות באמצע הלילה ...   (לקראת שבת מלכתא – וירא)

     תקופת מלחמת השחרור בשנת תש"ח, לא הייתה תקופה קלה לעם היושב בציון. ארץ ישראל הקטנה הוקפה מכל עבר באויבים, וגם בפנים הארץ המצב היה רחוק ממזהיר. כמו בימינו אנו, בני ישמעאל חיפשו כל דרך להזיק, להרע, לרצוח ולטבוח ביישוב היהודי הקטן המתרקם לאט לאט, וקרבות עם ערביי הסביבה היו מעשה של יום יום ושעה שעה .   אחד ממעוזי המלחמה העקובה מדם, היה בירושלים, במקום בשם  ' שער מנדלבאום'. הייתה זו נקודת החיכוך המרכזית בין העיר העתיקה לעיר החדשה, בין ירדן ותושבי המקום הערבים לבין הציבור היהודי הקטן והחלש. הנקודה הזו הייתה למעשה חזית המלחמה, שם הייתה נטושה המערכה בעוצמה כפולה ומכופלת מיתר ערי הארץ .

     סמוך מאוד לשער מנדלבאום, התגורר באותה תקופה כ"ק האדמו"ר בעל ה 'דבר חיים' מנדבורנה זי"ע. התקופה הקשה התאפיינה באיום ממשי על החיים, באיסור יציאה מהבית, ובמחסור חמור במזון ואף בשתייה .   לא קלים היו החיים בחזית המלחמה, אך בחזית כמו בחזית - לא ניתן לצאת ממנה, הן כל יציאה מהמקום כרוכה בסיכון חיים !   ששה שבועות רצופים נמשכה המערכה במלוא עוזה. יריות הרובים שרקו בכל עוז, הפילו אימתם על תושבי השכונה. רעם התותחים היה כה חזק, עד שבקושי היה ניתן לישון גם בשעות הלילה. הרבי ובני משפחתו ישנו על מחצלות פשוטות במקלט ציבורי נטוש, מקום שנחשב לבטוח יחסית בתנאי החיים הקשים  ...  לאחר ששת השבועות הקשים, ובסיוע התערבות בינלאומית ענפה ,   הוכרזה הפסקת אש למשך שש שעות בלבד, באחד הלילות, מחצות הלילה ועד שש בבוקר. הייתה זו הזדמנות לכל מי שחפץ בכך להתרחק מהמקומות המאוימים ביותר, או לחילופין - להצטייד לתקופה סוערת וממושכת נוספת. הרבי שמע על ההכרזה על הפסקת האש, ומיהר לקבוע כי יש לנסוע לתל אביב באותו לילה, לברוח מהמקום המסוכן עד יעבור זעם.

     מכשירי טלפון לא היו זמינים, למעשה לא היה קשר בכלל בין אזור המרכז לאזור ירושלים. מיד כשהודיע הרבי על החלטתו לנסוע לתל אביב, ביקשה הרבנית לשאול ולברר היכן הרבי מבקש לשכון, והאם ידוע לו אצל מי יתארח בתל אביב. 'הן אם נצא בשעת חצות הלילה - עם כניסת הפסקת האש לתוקפה ,   נגיע לתל אביב רק בשעת לפנות בוקר. היכן נשהה? להיכן נלך?' שאלה הרבנית בחשש מה . '  אני לא יכול לתאם זאת מראש', השיב הרבי, 'אך מכר לנו בתל אביב, יהודי יקר בשם רבי יעקב שכטר, הידוע בהכנסת האורחים שלו בכל עת ושעה. אנו ניסע אליו, ננקוש על הדלת באמצע הלילה, ונבקש לבוא בשערי ביתו להתאכסן בו. ייתכן כי המקום צפוף, בוודאי הייתה עדיפה הודעה מראש, אך בתנאי הזמן הנוכחיים - נאלץ להסתמך על טוב לבו הידוע, ולצאת לדרך בתקווה כי לבטח לא ישאירנו ר' יעקב ברחובה של עיר עד שעת הבוקר. משיאיר השחר - נוכל לשוב ולכלכל צעדינו בתבונה,' סיכם הרבי, ונחפז לארוז מיטלטלים בודדים ...   

     הגיעה שעת חצות, חושך אפילה כיסה את ירושלים, וגם רעם התותחים השתתק לפתע פתאום. 'הפסקת אש', סחו היהודים זה לזה, ויצאו לרחובה של עיר, לשאוף מעט אויר צח, כשעיניהם נוצצות בחושך ככוכבי השמים ברקיע הקטיפתי. הרבי ובני משפחתו צוררים את מעט המיטלטלים ,   ועולים על מונית העושה דרכה לתל אביב ...  שתיים בלילה, תל אביב. הרחובות ריקים מאדם, דומיה מוחלטת שוררת בחלל. רק מונית אחת קטנה מפלסת דרכה בחושך, תרה אחרי כתובתו של ר' יעקב שכטר. אחרי חיפוש קל נמצא המקום, בית קטן ורעוע ועליו דלת צהובה מיושן, עם כיתוב בכתב יד קטן ואצילי על הפעמון: משפחת שכטר ...   הרבי משלם לנהג המונית, מוריד בעצמו את צרורותיו וגוררם לכיוון ביתו של ר' יעקב. הוא דופק דפיקות שקטות, מבקש למנוע מבני הבית פחד פתאומי בזמנים הטרופים גם בלאו הכי. ר' יעקב מתעורר לשמע הדפיקות, נוטל ידיו ומציץ בחרך הדלת, ומגלה לתדהמתו את דמותו הנערצת של הרבי האהוב מירושלים, עומד עם בני משפחתו על מפתן הדלת ... חיש קל מסובב ר' יעקב את המפתח, ומקבל את הרבי בפנים מאירות . ' ברוכים הבאים', הוא אומר בחיוך וביראת כבוד, וממהר להציע שתייה חמה ועוגה ביתית מעשי ידי רעייתו, המתעוררת גם היא לשמע ההתפתחויות במבואת הכניסה לבית. ר' יעקב נרגש מהאורח המכובד והפתאומי, ומוצא עצמו מתנצל על כי לא נערך לבואו של אורח כזה, פשוט כי לא ידע ...   הרבי מבטל את ההתנצלות בהנפת יד מחויכת, ומספר את סיפור הבריחה הפתאומית, בחלון זמן צר וקצר שנוצר בנסיבות הימים האחרונים  .  ר' יעקב שמח על כי הרבי בחר דווקא בו כמקום אכסנייתו, ורעייתו ממהרת להעיר את הילדים ולהעבירם לישון על שמיכות בסלון, כדי לאפשר לרבי ולמשפחתו לישון על המיטות בחדרי השינה ...   הרבנית, אשת הרבי, נחרדת לנוכח הערת הילדים. 'אין צורך, חלילה וחס להעיר את הילדים', היא אומרת בנחישות, 'אנחנו כבר נסתדר בסלון .   בבקשה, אל תעירי את הילדים עבורנו,' היא מבקשת, כמעט מתחננת ...   רעייתו של ר' יעקב, לעומתה, אינה מבינה על מה מדברת הרבנית - 'הן לא יתכן כי הרבי ייאלץ ללון על שמיכה בסלון, בעוד ילדיי ישנים היטב במיטות מוצעות ונוחות. הנה, אני כבר מעירה אותם,' וכבר נחפזת לעבר חדרי השינה ...   אך הרבנית מת קשת. 'לא ולא,' היא קוראת, 'הן כבר התרגלנו לישון על הרצפה, מזה כחודש וחצי שאנחנו ישנים על מחצלות במקלט ציבורי ,   נוכל לישון כך בנינוחות גם בסלון ביתכם. חלילה לנו להעיר את הילדים הישנים, הזקוקים לכוח ליום המחר ...'    לבסוף, ניצחה רעייתו של ר' יעקב בוויכוח אציל המידות הזה, באומרה את הטיעון המנצח: 'וכי כיצד אחנך את ילדיי למצות הכנסת אורחים ,   אם יידעו שנקלעו לכאן אורחים בשעת לילה שנאלצו ללון בסלון, בעוד הם נותרים במיטותיהם? וכי יכולה אני לוותר על הזדמנות חד פעמית כזאת לחנך את הילדים ולהטביע בהם חותם של הכנסת אורחים, כמו ויתור על המיטה באמצע הלילה לטובת אורחים מזדמנים ?'   לנוכח הטיעון הזה, לא היה לרבנית מענה, והיא נאלצה להסיר את התנגדותה. וכך, בשעת לילה מאוחרת הוערו ילדי משפחת שכטר בזה אחר זה, ואלה שמחו לכבד אורחים באמצע הלילה, ולפנות את מיטותיהם לטובת אורחים לא צפויים מירושלים... כל זאת לא עשתה אמם, אלא כדי שיבינו ויכירו את מעלתה וגדולתה של מצות הכנסת אורחים, הכול כדי שיפנימו ויטמיעו לוותר על נוחיותם הפרטית לטובת אורח מזדמן !

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 http://dosanova.co.il/

אמרי שפר כ"ה כסלו ה'תשע"ח

אם כל אחד מאתנו יהיה נר קטן, שיפיץ בסביבתו ערכים של אמונה, שמחה ותקווה, נגלה עד מהרה כי מצבנו טוב לאין שיעור מכפי שנדמה לנו. האור הקטן ימשוך אליו עוד יהודי ועוד יהודי, ובסופו של דבר יתחברו כל השלהבות לאבוקה הגדולה של הגאולה .

    גישתה הבסיסית של תורת החסידות – היא לראות את הטוב שבכל אחד ואחד, להאמין בהשגחה העליונה המנחה אותנו, לשמוח על כל רגע של נחת ועל הטוב שניתן לנו מאת הבורא .

   ״וישנאו אותו ולא יכלו דברו לשלום״ (בראשית ל"ז,ד). זו עיקר הצרה בכל מחלוקת – שאין מגיעים לכלל הידברות; שאין האחד רוצה להאזין לזולתו ולהבינו. אילו ידעו בני-האדם להידבר ביניהם, היו נוכחים על-פי-רוב שאין להם כלל על מה לריב . (רבי יהונתן אייבשיץ)

     ''יש בן חורין שרוחו רוח של עבד, יש עבד שרוחו מלאה חירות, הנאמן לעצמיותו – בן חורין  הוא, ומי שכל חייו הם רק במה שטוב ויפה בעיני אחרים – הוא עבד''  (הרב אברהם יצחק הכהן קוק זצ''ל)

חסד שאין מצפים בו לפרסומת וכבוד - הוא החסד האמיתי  (אור דניאל, אנשים מספרים על עצמם) .

 אני אברך ואשתי פקידה. מטבע הדברים, אנחנו נמצאים בעשירון התחתון מבחינת הכנסות. למעשה אנחנו עניים מרודים ,   ואם תוסיף לכך את העובדה שאפילו הדירה שלנו שכורה, תבין שעוד לפני שאנחנו מתחילים את החודש – אנחנו כבר גומרים אותו... אני שומע כמעט כל יום בני אדם שמתבכיינים כי המזגן באוטו עושה בעיות או שהשיפוץ בביתם מתנהל בעצלתיים  , ואני שואל בלבי: על מה אתם מתבכיינים, אנשים? אין לי אוטו וכנראה גם לא יהיה. אני עושה חשבון מתמיד אם לנסוע באוטובוס או ללכת ברגל. אני צריך לחשוב כל החודש על משהו פשוט כמו קורת גג, ביגוד ואוכל לילדיי .    אינני יודע כיצד אנו מצליחים לשרוד, אבל עובדה, אנחנו שורדים בסייעת דשמיא וילדינו גדלים ומצליחים בלימודים ובחברה .

     זכיתי לשתי בנות, שהיו סימן יפה לחמישה בנים אחריהן. מסתבר שבנות הן הוצאה פחות גדולה מבנים. לא צריך להוציא כספים על ברית יצחק ואפילו לא על בריתו של אברהם אבינו. הן נולדות להוצאות רגילות של טיטולים ומטרנה. לעומת זאת הבנים ,   ברגע שנולדים – כבר הוצאות. מצד שני, יש מענקי איזון בדמות המתנות לברית, שבדרך כלל מכסות את ההוצאות, אלא אם נפלה הברית בשבת, אז האנשים שוכחים לתת מתנה ואתה נשאר עם ההוצאות. מעולם לא רדפתי אחר הממון. מה שמעסיק אותי הוא הרוגע והשלווה. החלומות שלי הם יותר בכיוון של קורת גג קבועה, ביגוד ואוכל. אולי אנשים רגילים אינם מבינים על מה אני שח ,   אבל בשבילי אלה הן מחשבות של יום-יום ושעה-שעה .   כאמור, הילד השלישי שלי הוא בן. כשהגיע לגיל שתים- עשרה וחצי, דנתי עם אשתי בכובד ראש כיצד נערוך את בר המצווה שלו .   היה ברור שלא נערוך חגיגה מפוארת ומנקרת עיניים. כל הדיון היה אם נעשה זאת בבית או באולם של בית הכנסת. אשתי פסלה את רעיון הבית. היא אמרה שאף אחד מחבריו לא ערך את בר המצווה שלו בביתו, ושזה ממש יפגע בו. הזכרתי לה שבר המצווה של חבריו גם לא נערכה בבית כנסת מה שפוסל גם את האפשרות השנייה. ישבנו על המדוכה ובסופו של דבר החלטנו לסגור על אולם בפאתי השכונה, שאחדים מבני השכונה עורכים שם מסיבת בר מצווה, וכך בנינו לא ירגיש נחות מאחרים, על כל פנים ,   לא מכולם.

     הודענו לבן שלנו היכן אנו מתכוננים לערוך את הבר המצווה שלו. ראינו שפניו התכרכמו. הוא לא היה מרוצה, אך לא אמר מילה. הסברתי לו את מה שהוא כבר יודע ממילא, שאין לנו מספיק כסף בשביל אולם מפואר. בני שאל אם נזמין אורגניסט ,   ואני אמרתי שאין צורך בכך, כי ניתן להביא טייפ עם דיסקים ולהשמיע לנוכחים .   הוא לא אמר מילה. ראיתי שאינו מרוצה, אך הוא השלים עם המצב כפי שהשלים עם דברים רבים, כמו אי השתתפות בקורס שחייה (לימדתי אותו בעצמי, בים), אי השתתפות בקייטנות, ובאופן כללי, כל ה'איים' הגדולים שליוו את חיינו .   

     ההתנגדות לאולם הגיעה ממקור מפתיע. דוד שלי. מדובר באדם אמיד מאד בעל רשת חנויות מצליחה. איש עשיר בכל קנה מידה .   במקרה שמע היכן אנו מתכוננים לערוך את בר המצווה, וכשפגש אותי בשמחה אחרת אמר בצורה ישירה: "האם אתה מתכוון לערוך בר מצווה בצורה לא מכובדת?". אמרתי לו: "מהי בר מצווה מכובדת  ?" " איני מבקש שתשכור אולם אירועים מהמובילים בארץ, כמו שאני בוחר לשמחות שלי, אבל קח אולם מכובד, מעוצב, עם מראות ,  ותאורה יפה. רי כיסאות עטופים עולים לך שקל לכיסא ועושים מראה אחר. קח אוכל טוב, תזמורת טובה, תעשה לבן שלך אירוע מכובד. זה בן ראשון שלך שחוגג בר מצווה, לא ?" " כל זה נכון", אמרתי, "אבל... אתה יודע, הדברים הללו עולים הון תועפות " . " בוא אלמד אותך משהו", ענה לי, "אנשים עושים חשבון צר, ולא מבינים שאם אתה עורך אירוע באולם עלוב, המוזמנים נותנים לך פרוטות בתור מתנה, לא כדי העניש אותך, אלא מפני שהם קולטים מה המושגים שלך. אתה כאילו צועק להם שסכומים נמוכים הם המון בשבילך, אז הם נותנים לך 'המון' מסוג זה. אם אתה עורך אירוע במקום מפואר, אנשים מתביישים לתת סכומים נמוכים, ובשורה התחתונה כיסית את השמחה –   גם כאן וגם כאן " .  אמרתי לו: "אבל מי ערב לי שבאמת אנשים יתנו? אולי בסוף אשאר בלי כלום ?"   הוא קרץ בעינו. "אתה יכול לסמוך עליי", חייך .  בקריצה הזו היה משהו ברור: "אתן לך מתנה כזו, שהכול ישתלם לך". כך לפחות הבנתי זאת .

     דיברתי עם רעייתי ואמרתי לה שאני מתכונן לשדרג את האולם וגם להזמין אורגניסט. היא לא הבינה מניין זה הגיע .   סיפרתי לה על השיחה עם הדוד, אך היא עדיין לא השתכנעה וציינה באזני שמה שאנחנו עושים לילד הזה – נצטרך לעשות גם לילדים האחרים, אך אני התעקשתי ואמרתי שאם הדוד מציע דבר כזה, זה עוול כלפי הילד אם לא נערוך לו בר מצווה כמו שעורכים שאר חבריו. מלבד זאת, יהיה זה עלבון לדוד שבעצם דואג כנראה לכבוד המשפחה .   אמרנו ועשינו. ביטלנו את הזמנת האולם הראשון. שילמנו עמלת ביטול כמה מאות שקלים והזמנו אולם מכובד עם מנות ראויות ואורגניסט. הבן שלי היה בעננים ואנחנו קיווינו שזו הייתה ההחלטה הנכונה .

     האירוע עבר, והוא באמת היה מקסים. אמנם הייתה לנו קצת עוגמת נפש בשל אורחים שהזמנו ולא הגיעו. אנשים לא יודעים כמה חשוב לאדם שישתתפו בשמחתו, אך אלה שהגיעו, יחד עם החברים של החתן, דאגו לכך שתהיה שמחה באמת גדולה  .  הדוד שלי הגיע עם כל משפחתו, כולל חתנים וכלות. שמחתי מאוד. זכרתי את הקריצה שלו, שהייתה בה הבטחה מפורשת ליטול חלק משמעותי במימון השמחה .   השמחה הסתיימה, אספנו את המתנות ולאחר מכן פתחנו את הכספת. יחסית למספר המוזמנים, היו בה מעט מאד מעטפות .   הייתי מתוח מעט, כי ידעתי שכל האירוע הזה היה סוג של הימור, בהנחה שהאורחים יממנו אותו או את רובו .   הגענו הביתה, החתן הסתער על המתנות, שכללו בעיקר ספרים, ואילו רעייתי ואני התחלנו לפתוח את המעטפות .   הסכומים היו דיי זועמים, אך כל העת ציפינו למעטפה המיוחלת של הדוד. פתיחת המעטפות לא ארכה זמן רב, כי לא היו הרבה .   בסופו של התהליך הבנו שני דברים בסיסיים : 1 .  כמות המוזמנים שהייתה במעטפות אינה מספיקה אפילו לעשר אחוז ממחיר האירוע . 2 . בין כל המעטפות לא הייתה אפילו מעטפה אחת מהדוד שלי .   אשתי ואני הבטנו זה בזו, המומים. חשתי צמרמורת של פחד הפושטת בגופי. אולי אנשים לא יבינו זאת, אך כך מרגיש מישהו שמבין כי הוא אמור לשלם סכום שאין לו מושג קלוש מהיכן יגרד אותו. אשתי החלה לבכות, ואני ביקשתי ממנה שתלך לחדר ,   כדי שהילדים לא יבחינו וייכנסו גם הם לחרדה. בנקודה הזו אני חייב להבהיר, שמעולם לא שיתפנו את הילדים במצבנו הכלכלי הקשה. תמיד עשינו ככל יכולתנו כדי להשאירם מחוץ לדאגות הכלכליות. הם אולי הבינו שיש מחסור, אך מעולם לא חשדו שאנו דואגים, לחוצים או חרדים ממצב זה. אני ממליץ לכל מי שמתמודד עם בעיות כלכליות לנהוג כמונו, כי אם יש חיסרון גדול בעוני ,   הרי הוא החרדה, הפחד והחולשה שמתלווים אליו.

     ישבתי בסלון וחשבתי מה לעשות. הדרך היחידה להתמודד עם זה הייתה לחשוב באופטימיות שהדוד אולי שכח, או התכוון להעביר לי את המתנה מספר ימים לאחר החגיגה. אולם חלפו ימים אחדים, הוא לא התקשר וגם לא העביר מתנה, ואנו שקענו בייאוש. ידענו שאנחנו צריכים לשלם לאולם הון של ממש, ולא היה לנו אפילו חלק קטן ממנו .   שוחחנו בינינו רבות על כך. מה שהכעיס אותנו ביותר היה העובדה, שהדוד בעצם הביא אותנו להחליף את האולם הפשוט שהזמנו מלכתחילה, גרם לנו לשלם את הקנס, להתחייב על סכומים שאין ביכולתנו לעמוד בהם, בהבטיחו בחצי קריצה ש"יהיה בסדר  ".  התמיהה אותנו גם העובדה, שברוב חוצפתו הוא הביא את כל משפחתו, כולל ילדיו הנשואים וכלותיו. לא הבנו כיצד אדם מסוגל להתנהג באטימות כזו. אשתי רצתה שאשוחח על כך עם אחיי ואחיותיי או עם הוריי. בתחילה סירבתי, כדי לא לצערם, אך אשתי לחצה עליי שוחחתי עם הוריי. הם הזדעזעו מאד, אך אמרו שאינם מתכוונים לדבר על כך עם הדוד, מפני שהוא ייפגע .   הבנתי אותם לגמרי, הוריי נתמכו על ידו פה ושם, להם עצמם לא היה שקל מיותר, והערה אחת לא במקום הייתה עלולה רק להרע את המצב. מצד שני, הוריי לא חסכו מילים כדי לגנותו ולכעוס עליו. זה היה הסיוע היחיד שהעניקו לי .

     בינתיים עובר חודש, ויום אחד שואלת רעייתי: "תגיד, מה עושים עם החוב לאולם?". אני אומר לה: "אין לי ". " אולי תלווה ממישהו?"... "ממי?". – "חייבים לעשות משהו", היא אמרה . יום שלם הלכתי, תפוס במחשבות, ולאחר מכן החלטתי לעשות מעשה. החלטתי לעבוד כמנקה מדרגות בבניין בקצה השני של העיר. על פי החשבון שלי, עם המשכורת הזו תוך חודשים ספורים אוכל להחזיר את החוב של האולם .   ידעתי שבימים הקרובים יתקשר אליי בעל האולם, ואז אצטרך לספר לו את האמת ולבקש ממנו לפרוש לי את החוב לתשלומים ,  כדי שאעמוד בו. שמחתי על כך שהוא אינו מתקשר, כי ידעתי שברגע שיתקשר – יתחיל הלחץ האמיתי .   עבר חודש נוסף, והוא עדיין לא התקשר. אני מצדי המשכתי לעבוד ולצבור את הכסף. בלבי נטרתי לדוד שלי ,   והתוצאה הייתה שפשוט לא יצרנו אתו שום קשר. גם הוא לא יצר קשר, כנראה התבייש ממה שעולל לנו .   כעבור שלושה חודשים הרגשתי שיש בידי סכום כסף מספיק כדי לבוא לבעל האולם עם "משהו" ביד. אשתי כל הזמן האיצה בי להתקשר, שכן היא מקפידה בענייני כספים בצורה מיוחדת. הגעתי לאולם וביקשתי להיפגש עם בעל הבית. ציפיתי למעט כעס או ביקורת, אך הוא קיבל את פניי במאור פנים. "מה שלומך?" שאל, "אתה עורך עוד שמחה ?" "  עוד לא גמרתי עם השמחה ההיא, ואתה כבר מדבר על השמחה הבאה?" ניסיתי להיכנס לנושא . "  לא הבנתי", הוא אמר, "מה זה אומר שלא גמרת עם השמחה ההיא?". "האם אינך מבין על מה אני מדבר ?" "  לגמרי לא, יש לך טענות על האוכל או משהו?". "החוב", אמרתי לו, "אתה... אולי שכחת, אבל עדיין לא שילמתי לך " . " ודאי ששילמת", הוא אומר, "אני נראה לך כמו מישהו ששוכח שקל שחייבים לו?". הייתי בהלם. "אבל... אבל אני לא שילמתי", אמרתי. "אתה קיבלת ממני כסף?". "לא, אני לא נשאר עד סוף השמחה, אבל העובד שלי קיבל ממך את הכסף " ... " אפשר לדבר אתו?". "ברצון", אמר וחייג אל העובד ששהה באחד האולמות למטה. העובד הגיע. "אתה זוכר אותי?" שאלתי . "  בוודאי. אתה ערכת כאן בר מצווה", אמר, "אבל לא בגלל זה אני זוכר אותך, כי יש המון שעורכים כאן בר מצווה, אבל טיפ כמו שאתה נתת – איש עוד לא נתן לי".... "אני נתתי לך טיפ? אני בכלל לא שילמתי  ?!" " בוודאי", אמר. שלחת את אבא שלך או משהו כזה. הוא שילם על השמחה וגם נתן בשמך טיפ יפה לי ולמלצרים " .  הרגשתי שהעולם מסתחרר סביבי. "איך הוא שילם?". "בהמחאה, למה ?" "  אתם יכולים אולי לבדוק את פרטי ההמחאה?" שאלתי. "אין בעיה, הכול רשום", אמר בעל האולם, "באיזה תאריך הייתה השמחה?" נקבתי בתאריך, הוא הביט בפנקס הקבלות והציג בפניי: "הנה ההמחאה ".   השם שהיה רשום שם היה שמו של דודי. התמוטטתי על כיסא והתחלתי לבכות. הם הביטו בי, נדהמים. לא הבינו מה קרה לי . "  שלושה חודשים אני כועס על האיש הזה", אמרתי, "בגלל שלא הביא לי מתנה לבר המצווה, אף שנתן לי להבין שייתן. אני כועס עליו וחושב עליו מחשבות איומות ולא מדבר אתו, וכעת מתברר לי כמה טעיתי" .  הם שמעו מה עבר עליי בחודשים שחלפו, ובעל האולם רק אמר: "אם היית מכיר אותי, היית מבין כי אין סיכוי שלא הייתי מתקשר אליך יום לאחר השמחה ולאחר מכן מדי יום ביומו ".  מיהרתי לבשר את הבשורה הטובה לאשתי. הגעתי למקום עבודתה וסיפרתי לה אודות החדשות המרעישות. שנינו שמחנו ונעצבנו כאחד, על הבשורה הנפלאה ועל כך שחשדנו בדודנו הנדיב לשווא . "  מה עושים כעת?" שאלה אשתי. "נוסעים להודות לו ולספר את האמת",אמרתי .

     באותו ערב נסענו אליו עם מתנת הוקרה וזר פרחים. התיישבנו וסיפרנו בגילוי לב מה עבר עלינו בחודשים האחרונים .   מובן שלא סיפרנו מה חשבנו ודיברנו עליו, רק על הדאגה והתמיהה שהייתה לנו. דודי התרגש מאד. הוא סיפר שהייתה לו תמיהה על השקט מצדנו, ואפילו התעורר בו כעס מסוים כלפינו. הוא לא העלה על דעתו שפשוט איננו יודעים על מתנתו .  הסיפור הסתיים טוב. קיבלנו בר מצווה נפלאה ונשאר לנו סכום כסף נאה מהמתנות ומהכסף שחסכתי במטרה לשלם עליה ...   ואנחנו למדנו בצורה מוחשית ביותר לדון כל אדם לכף זכות .

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 http://dosanova.co.il/