יום ראשון, 31 ביולי 2016

אמרי שפר כ"ו תמוז ה'תשע"ו


 אין קיצורי דרך למקומות ששווה להגיע.

     הבעיה המרכזית שלנו במלחמה נגד היצר הרע היא, שהיצר הטוב מבטיח שכרו בעוד מאה ועשרים שנה, קרי, צ'ק דחוי,  ואילו היצר הרע משלם במזומן - כאן ועכשיו!

     "והורשתם את כל יושבי הארץ מפניכם" (במדבר לג,נב). אף מעל הפנים שלכם תורישו ותגרשו את יושבי הארץ; שתהיה יהדותכם ניכרת גם על פניכם.

     "ויסעו ממרה ויבואו אילימה" (במדבר ל''ג ט') - אפשר לומר בדרך צחות, פירוש הפסוק, שמרירות מביאה לאלימות, כאשר ראינו כי על המדינות בו יאמר, שאותן מדינות שהיו יושביהן ממורמרים, גורם הדבר להתנהג באלימות, ובכל מקום שאתה מוצא מרירות, שם אתה מוצא אלימות, וזהו ויסעו ממרה ויבוא אילימה, (פרפראות פאר פרשת מסעי)

המקרר (קונטרס זכרון "חכמת לב"(
     מיקירי ירושלים היה הגה"צ ר' ישראל שיינקר, בנו של הגאון הצדיק רבי שמואל הלל, איש רב פעלים לתורה וחסד.
     סיפרה אשתו, הרבנית שרה: "אף שברוב השנים חיינו בעניות ובדחקות, הייתה תקופה שהמצב השתפר ואבא הצליח להשיג מקרר לביתנו. דבר שהיה די נדיר באותם ימים. עד אז היינו צריכים ללכת לקנות בלוקים של קרח. לדאוג שהם לא יפשירו ושהמאכלים לא יתקלקלו. הייתה זו הקלה גדולה לבית עם ילדים. היום פריז'דר נראה כדבר המובן מאליו, אי אפשר בלעדיו אבל אז היו אלו ימים אחרים. כמעט לא היו אנשים בשכונתנו שהיה בביתם מקרר.
     ברוך ה', הבית שלנו היה פתוח לכל. השכנים הרגישו כמו משפחה. כאשר אנשים מן השכונה נכנסו וראו שיש מקרר, ממש שמחו "או יופי, ודאי נוכל גם כן להשתמש מעט במקרר שלכם"... אנחנו כמובן ענינו "בוודאי ובוודאי, בשמחה רבה"ואז התחילו להגיע. נשים באו עם בשר כדי לאחסנו בפריזר  .  הביאו דברי חלב .... אמהות שלחו את ילדיהם עם סלים של עופות מן האטליז. פעמים רבות היו גם מבקשים שנזכור להוציא את הבשר שלהם מן ההקפאה בכדי שיפשיר...
     הבית היה מתלכלך מן הסלים שנזלו ומן הבשר שהופשר. מיום ליום התרבו המשתמשים במקרר שלנו. עד שלא היה מקום למוצרים שלנו, פשוט מאד, הוא שימש רק את תושבי השכונה... אתם חושבים שהצטערנו על כך? מה פתאום, אבא קרן מאושר.  הוא היה אומר לי: "אהה, ברוך ה', כזה חסד!" ומוסיף ואומר: "אשתי היקרה, ילדי היקרים, אנחנו ברוך ה' הסתדרנו עד עכשיו מצוין וכך נוכל להסתדר הלאה, אבל כמה אנו צריכים לשמוח שהקב"ה נתן לנו אפשרות שנוכל לעשות חסד כזה, להקל מעט על משפחות מהקושי שלהם!" 

חוויית השבוע שלי

קיצורי דרך,בעיה,מלחמה,מאה ועשרים שנה,צ'ק דחוי, משלם במזומן,דרך צחות,מרירות,אלימות,פרפראות פאר,

פרשת מסעי – גם לסכם צריך לדעת

פרשת מסעי – גם לסכם צריך לדעת
ארבעים שנות נדודים עברו בני ישראל במדבר, פרשת מסעי מסכמת את כל שנות הנדודים ומתחילות בה ההכנות לכניסה לארץ. הפרשה פותחת ברשימת סיכום של כל תחנות בני ישראל במדבר, החל במסע הראשון מרעמסס לסוכות וכלה במסע האחרון מהרי העברים לערבות מואב. ברוב התחנות מוזכר רק שמה של התחנה, בשאר התחנות מוזכר בקצרה גם סיפור קורות בני ישראל באותה תחנה. וכך 40 שנה מקופלות ב-49 פסוקים.
לפרשתנו ניתן לקרוא גם פרשת הרשימות, כי בנוסף לרשימת המסעות ישנן עוד שתי רשימות בפרשה: רשימת גבולות הארץ ורשימת מנהיגי ישראל בכניסה לארץ. שתי רשימות אלו קשורות לאותו נושא– ההכנות לכניסה לארץ ישראל. עם סיום המסע וחניית בני ישראל בעבר הירדן מול יריחו מסתיימת לה תקופה ומתחלף לו דור, דור יוצאי מצרים שהנהיג את העם הלך לעולמו וההנהגה עוברת לדור ילידי המדבר והם אלו שיכניסו את בני ישראל למדבר.
משה רבנו מנהיג יוצאי מצרים לא ייכנס עם בני ישראל למדבר אך כמנהיג אמיתי חשוב לו גורל עמו ולכן הוא דואג גם ליום שאחרי מותו. הוא ממנה מנהיגים חדשים ומפרסם את שמותיהם כדי שיהיה ברור מי המנהיגים אחרי מותו , וכדי שיהיה ברור לבני ישראל להיכן הם נכנסים נותן להם משה רשימה מפורטת של גבולות הארץ.
אחת מן השאלות שנשאלה ע"י פרשני המקרא, היא: "מדוע התורה מונה מספר רב של "מסעות עם ישראל במדבר" [42 מסעות!]? מהי המשמעות של ציון ופירוט השמות של המקומות שבהם "נסעו" בני ישראל מיציאתם ממצריים ועד לכניסתם לארץ"? והאם ניתן ללמוד מ"עובדות יבשות" אלה מוסר ולקח חינוכי, ערכי, אמונתי גם לימינו אנו?!
רש"י, בפרשנותו לפסוק הראשון של "פרשת מסעי", בשמו של ר' משה הדרשן, שואל ומשיב כהאי לישנא: "ולמה נכתבו המסעות הללו? – להודיע (את) חסדיו של מקום…". עפ"י דברי רש"י, ציון ופירוט המסעות בא ללמדנו את גודל חסדיו של הקב"ה לעם ישראל, שאפילו שנגזר עליהם לנוע ולשהות במדבר 40 שנה, הקב"ה לא הניעם "וטרטרם" כל השנים הללו. אלא – אדרבא, התחשב בעם ישראל וצמצם את מסעם הקשה והבלתי נוח למספר שנים מועטות, כדבריו: "… נמצא שכל שמונה ושלשים שנה, לא נסעו, אלא – עשרים מסעות".
הרמב"ם בספרו "מורה נבוכים"  הולך בעקבות ר' משה הדרשן ומדגיש שציון ופירוט המסעות בא ללמדנו את גודל חסדיו של הקב"ה לעם ישראל. אולם, מהיבט אחר, והוא: שאף על פי שהמדבר מייצג מקום של צייה, יובש, חוסר חיות וחוסר מים, בכל זאת הקב"ה סיפק את צרכי עם ישראל "בכל מכל כל".
לעומתם, ה"ספורנו" רואה את החסד בכוון ההפוך, דהיינו: ציון ופירוט המסעות בא ללמדנו את חסדם, זכותם ושבחם של עם ישראל כלפי הקב"ה. שאף על פי שנגזר עליהם לחיות ולשהות במדבר 40 שנה, הם הולכים אחר הקב"ה ב"ארץ צייה וצלמוות", בארץ של יובש ושממון, וזאת, מבלי להרהר [ובוודאי, מבלי לערער] אחרי גזרתו והחלטתו האלוהית. כדבריו: "רצה האל יתברך שייכתבו כל המסעות של בני ישראל, כדי להודיע זכותם בלכתם אחריו במדבר בארץ לא זרועה, באופן שיהיו ראויים להיכנס לארץ", וכמו שאומר הנביא ירמיהו [פרק ב' פס' ב]: "הלוך וקראת באזני ירושלים לאמור כה אמר ה' זכרתי לך חסד נעוריך אהבת כלולותיך לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה''. 
לחזק ולהתחזק, יתמיד בדרך הזו ובוודאי ינחיל זאת לבניו, בנותיו וצאצאיו אחריו.
וכן ניתן להוסיף רעיון קצר, אך מהותי גם לחיינו ובחיינו, כדלקמן: בתחילת פרשת מסעי (בפסוק השני) התורה קושרת בין "המוצאות" ובין "המסעות", כשהיא מקדימה את "המוצאות". מה רצתה התורה ללמדנו? – ש"מסעו" של האדם יש לו זיקה ישירה ל"מוצאו" של האדם. "מסע מוצלח" תלוי באם האדם מכיר ומכבד את "המוצא" שלו, כלומר: "את "שורשיו". "מסעו" של אדם הוא הבבואה והראי שמשקפים את "מוצאו" של האדם, וד"ל. אשריהם ישראל ש"מוצאם" הוא בהררי קודש.
ועוד הערה לסיכום, פרשה זו נקראת תמיד בימי בין המייצרים כדי לחזק את ליבם של ישראל שהיו בגלות, וגם כיום כאשר צרות רבות פוקדות את עם ישראל ועדיין לא הגענו ליעוד שלנו בגאולה השלמה, עלינו לזכור שעוד יבוא ימים טובים יותר.כשם שעם ישראל היה במדבר ארבעים שנה בדרך ''וייסעו …ויחנו'', ואחרי המסעות והתלאות זכה להיכנס לארץ ישראל ולשבת בארצו ובנחלתו, כך אנחנו  ''בדרך'' – אל הגאולה השלמה, עברנו "מסעות" ובעזרת השם נגיע אל היעד והתכלית – ביאת משיח צדקנו ובניין בית המקדש במהרה בימינו אמן.
תודות : ליהודה נוימן

חוויית השבוע שלי



אמרי שפר כ"ה תמוז ה'תשע"ו


אדם כמו ציפור בכוחה של ציפור לדאות מעלה מעלה בתנאי שתניע כנפיה ללא הרף אם תפסיק את מעופה הרי היא צונחת ונופלת--{הרב קוק}

     אדם לא יכול להיות אחראי על אחר לפני שהוא אחראי על עצמו.

     אדם לא יכול לבנות את עצמו מבלי לסבול שכן האדם הנו גם אבן שיש וגם האזמיל החוצב בה.

"     אדם לא מת מרעב הוא מת מכבוד" החכמה היא איך להעניק את החסד והצדקה,  הדרך חשובה .לא פחות מהנתינה עצמה.

"דרך כוכב"  ("השמש בגבורתו" ח"ב - יש"כ להרה"ג ש"פ)

     היה זה לפני עשרות שנים - אחד מילדי הקהילה בעיירה אופקים עלעל בעלון תורני, באחד המדורים מצא את השאלה הבאה: 'היכן מצאנו פסוק בתורה, שבו מופיעה האות ל' חמש עשרה פעמים. בין הפותרים נכונה תיערך הגרלה'. חשקה נפשו של הילד לנסות את מזלו.
     באותם שנים - עדיין לא היו מצויות תוכנות חיפוש למיניהן, שהיום הן נחלת הכלל, ומחשבים בכלל היו נדירים ויקרי המציאות. אבל שמועה שמע אותו ילד, כי במכשיר הפלאי ששמו "מחשב" ניתן לקבל במהירות פתרון לכל חידה.
     היכן ניתן להשיג מחשב באופקים הדרומית הרחוקה? סיפרו לו שבבית הרב יש אחד כזה, המחשבה על הפרס שאולי יעלה בגורלו הביאה את רגליו במהירות אל ביתו של המרא דאתרא... "רציתי לשאול את המחשב שאלה" אמר הילד לרב פינקוס שפתח את הדלת...
הרב חייך למשמע נוסח הבקשה, ואמר לילד שאין אפשרות לשאול את המחשב שאלות, אבל בכל זאת התעניין לדעת איזו שאלה חמורה עשוי המחשב לפתור לבן שיחו הצעיר. היטב הבחין בעיניו הלהוטות של הילד, שרצה לדעת היכן הפסוק מרובה הלמדים בתורה.
     בענוותנותו וטוב לבו, לא פטר אותו רבי שמשון תכף לשלום אלא השעין ראשו על משקוף הדלת שלצידו, כשהוא שוקע במחשבה ומפעיל אגב כך את "תוכנת החיפוש" האנושית שלו... שלושים שניות חלפו!!! עד שהכריז הרב פנקוס באוזני הילד המרוצה: "יש לי פתרון לחידה - הפסוק נמצא בפרשת בלק, פרק כ"ב פסוק ל"ז!" "ויאמר בלק אל בלעם הלא שלח שלחתי אליך לקרא לך למה לא הלכת אלי האמנם לא אוכל כבדך". (כ"ב ל"ז) 
חוויית השבוע שלי
ציפור,לדאות,מעלה,מעוף הציפור,צונחת,נופלת,אחראי,לבנות,לסבול,אבן,שיש,איזמל,נתינה,חכמה,חסד,צדקה,,חוצב,מת מרעב,מת מכבוד,


יום חמישי, 28 ביולי 2016

אמרי שפר כ"ג תמוז ה'תשע"ו



  ''אדם ובהמה תושיע ה''' בגמטריא 'רבי שמעון בר יוחאי' (מגדיל ישועות מלכו מבארניב נה(
     אדם חייב לעצב את אישיותו כבן תורה, מתוך הכרה שההלכה תלווה אותו גם בעיסוקים אחרים.(הרב אהרן ליכטנשטיין שליט"א)
      אדם חכם זקוק רק לכמה מילים. על תוף טוב אין צורך להכות בחזקה. (פתגם סיני)
     אדם טוב אינו זה אשר נותן מהעודפים שלו משפע שלו אלא הוא זה אשר מחלק איתו את המעט שיש לו—
     "אדם יורד לתוך שדהו ורואה תאנה שביכרה, כורך אותה בגמי לסימן ואומר: הרי זו ביכורים" (ביכורים ג). אדם היורד לתוך שדהו, ונפשו חומדת לאכול את התאנה שביכרה, כורך מעליה גמי – יחסום את תאוותו ויסגור בעדה. (רבי אלימלך מליז'נסק)
      אדם יכול לתת מבלי לאהוב - אבל הוא לא יכול לאהוב מבלי לתת.
     אדם ירא שמים נזהר שלא להישבע אפילו לדבר אמת!...   
     אנו מגשימים את המחר באמצעות מה שאנחנו לומדים היום.


ְבזכות שִמַירת ֵעַיניִם (פניני עין חמד, גיליון 594)
ִ     לפנינו מעשה מפעים ומרתק , שסיפר הרב חיים זאיד שליט"א שיאלפנו מוסר כמה ה' מחזיר למוסרים נפש עבורו: "המעשה המדהים אירע במעונה של משפחה חרדית בשכונת 'קריית הרצוג' שבבני ברק. אותה משפחה, כמו משפחות רבות , תכננה מספר חודשים טרם הגיע הקיץ, יציאה לנופש בבית מלון. אבי המשפחה שהיה אדם ירא שמיים המקפיד על קלה כבחמורה, בירר על מספר מלונות בארץ ובדק שהם אכן מתאימים לרוח משפחתו.  לאחר מספר בירורים, סגר האב עם אחד מבתי המלון, שהיה מיועד אף לציבור החרדי, הכולל הפרדה מלאה וצניעות בשעות פעילות הבריכות, אוכל כשר בכשרות מהודרת ואווירה רוחנית טובה, בה תוכל המשפחה גם לנפוש ולהחליף כוחות, וגם לשמור על קדושת הילדים והמשפחה.  העסקה נסגרה והאב שילם בכרטיס אשראי עבור ארבעה ימי נופש לכל משפחתו 12,000 ש"ח . חופשת הקיץ החלה ותאריך הנופש הגיע. כולם קמו מוקדם עם שחר בהתלהבות,  הכניסו את התיקים והמזוודות והחלו בנסיעה לחופשה.  ההתרגשות הייתה רבה , ולאחר מספר שעות של נסיעה הם הגיעו אל היעד. המזוודות הורדו מהרכב , והם שעטו בשמחה אל לובי בית המלון.  
     בעודם ממתינים בלובי לקבלת מפתחות החדרים, רואה האב אל מול עיניו מראות של חוסר צניעות. הוא ניגש למנהל ושואל: "סליחה, הלא אמרתם , שזה נופש לציבור החרדי?!".  המנהל התנצל וסיפר , שאמש בשעת לילה הגיעה משפחה שנתקעה ללא מלון, אך אל דאגה, עוד היום הם ישובו לביתם. " טוב, אם הם עוזבים הערב, אני מוכן להתפשר", אמר האב שדאג לקדושתם וחינוכם של עולליו הרכים. הם עולים במעלית בהתלהבות, נכנסים לחדרים הממוזגים ורצים למרפסת לצפות בנוף. "אבא, בוא תראה את הבריכה איזו גדולה", אומר אחד הילדים. האב מגיע למרפסת ומזדעזע שוב ממראה עיניו. הבריכה אומנם ניתנת בשעות נפרדות לגברים ולנשים, אך כל אנשי המלון יכולים לצפות בנעשה בתוכה בכל רגע נתון!.  הוא לא יכל לחשוב , שילדיו יטמאו את עיניהם וליבם. אך זה לא הסוף, כשירדה המשפחה לחדר האוכל , היא מגלה שהאוכל לא בכשרות שהובטחה להם. לבסוף נתברר , כי הנופש בבית המלון היה מיועד לחרדים, אך כיוון שהמלון לא מילא את מכסת האנשים שרצה, פתח הוא את שעריו לציבור הרחב. האב לא ידע את נפשו.  הוא צלצל אליי מיד", ממשיך הרב חיים זאיד, "ושאל מה לעשות. השבתי לו , כי זהו ניסיון קשה, אך וודאי מן הראוי לעזוב את בית המלון. האב הוסיף להסביר לי את התלבטותו , שהרי אם יעזוב הוא את הנופש, הוא מאבד את כל  12,000 ששילם כבר ללא קבלת החזר. אמרתי לו , כי אני בדיוק בדרך לנהריה, אל הצדיק ר' דוד אבוחצירא שליט"א ואספר לרב על כך, אך אמרתי לו , כי יש לו ניסיון גדול ואם יעשה מסירות נפש לכבוד ה' – ודאי לא יפסיד.
     האב , שהיה ירא שמיים וידע לחשב את ההפסדים ברוח ובנפש מול ה'רווחים' מהנופש, החליט , כי הוא מוכן לוותר על 12,000 ובלבד שילדיו ומשפחתו ישמרו על קדושת וטהרת נפשם. הוא כינס את בני המשפחה והסביר להם בנחת את הבעיות הרבות בבית מלון הזה , וכי אין לה' נחת רוח מנופש שכזה. לבני המשפחה, ובפרט לילדים הרכים, היה קשה מאד עם הבשורה, אך אף הם שקיבלו חינוך בקדושה מאביהם, הבינו , כי אין להם מה לעשות במקום כזה, והשלימו עם ההחלטה באהבה. הם ארזו את החפצים וחזרו בחזרה ל'קרית הרצוג''.
     באותו לילה, סיפרתי זאת לר' דוד אבוחצירא", ממשיך הרב זאיד, "ור' דוד התפעל כל כך ואמר: 'ה' יחזיר להם , על כך פי שלושה בעזרת ה'". מיהרתי להתקשר לאב המשפחה ולספר לו על הבטחתו של ר' דוד. האב שמח ובישר זאת למשפחתו , שעמדו בניסיון בגבורה.  לאחר חודש ימים, מתקשר אליי האב ומספר לי: "הרב זאיד , אתה לא תאמין!". "מה קרה?", שאלתי. "לפני כארבע שנים נגנב לי הרכב וחברת הביטוח טענה , כי היא לא תשלם על כך,  מפני שבדיוק ביום הגניבה נגמר לי הביטוח. אני טענתי , שהם טועים מפני שהביטוח נגמר ביום למחרת, אך מאז לא קיבלתי דבר. והנה, היום הם מתקשרים אליי ומספרים לי , כי אכן הייתה להם טעות, הם התנצלו והעבירו לחשבוני סכום של 36,621.₪ ! הברכה של ר' דוד אבוחצירא ממש התקיימה" . שמחתי מאד לשמוע על כך, אך אז המשיך האב ואמר: "אבל ר' דוד הבטיח שאקבל פי שלושה, אם כן, הייתי אמור לקבל 36,000 ₪ ומדוע קיבלתי עוד 621 נוספים?!". נדהמתי משאלתו, אך אמרתי לו , שיחשב גם כמה עלה הדלק הלוך חזור וכמה הוצאות הוציא בדרך על הקניות, כי בוודאי ה' מחזיר על מסירות נפש עד לשקל האחרון. הוא הוציא את חשבון ההוצאות ונדהם לגלות: 300 ₪ הוצאתי על הדלק ו- 20 נוספים הוצאנו על קניות בסופר בדרך לבית מלון. " מדהים, יחד זה יוצא 620 אבל עדיין", הוא המשיך לשאול, " אם כך הייתי צריך לקבל החזר משמיים של 36,000 ₪ מחברת הביטוח, ומדוע קיבלתי עוד שקל נוסף?!". חייכתי ואמרתי לו , שינסה להיזכר אולי קנה עוד משהו קטן בשקל בדרך לבית המלון. הוא חשב קמעא ונעתקה נשמתו: "נכון, זה מדהים! טרם נסיעתנו למלון, קניתי לבני מסטיק , שעלה שקל, בחנות ליד ביתי". התפעלתי אף אני מההשגחה ואמרתי: "ראה כיצד בורא העולם לא נשאר חייב ומשלם שכר , למי שמוסר נפש עבורו".
החסיד שזעק
     חסיד קרלין הגיע לווינה. שם צריך היה להישאר עד אחרי שבת. הוא נכנס אל הרה"ק רבי ישראל מטשורטקוב זצוק"ל, ובקש את רשותו של הצדיק להתפלל בבית מדרשו. תמה הרבי למשמע בקשה מוזרה זו. "למה צריך לבקש רשות כדי להתפלל בבית המדרש? לשם מה יש לנו בית מדרש, אם לא כדי שהיהודים יתפללו בו?". הסביר האורח: "חסיד קרלין אני. דרכנו להתפלל ברגש ובקול זעקה. יודע אני שאצלכם רגילים להתפלל בשקט ובנחת. לכן שואל אני, האם צעקותיי לא תפרענה לכם לתפלה". נענה הרבי: "אכן, אין זו דרכנו בתפלה. אם אכן תרצה להתפלל עמנו אבקש ממך להתפלל כמנהג המקום". חשב לו האורח וקבל עליו את דברי הרבי. "אתאפק בכל כחי, לא אסער ולא אצעק", החליט.
     בשבת הגיע לתפלה. עד ל"נשמת" הצליח להתפלל בשקט, אולם כשהגיע לשם - שכח עולם ומלואו, נעלמה ממנו הבטחתו, לבו רגש לאל-חי והוא שאג במלא גרונו. "עד הנה... אברים שפלגת בנו... ורוח ונשמה שנפחת באפנו"... לאחר התפלה – הבין האורח שעבר על התנאי המפורש שהתנה עמו הרבי מטשורטקוב, ועורר סערה בבית המדרש של הצדיק בתפילתו הבוערת. נכנס אליו כדי להתנצל, להביע צער ולבקש סליחה ומחילה. רצה להסביר שלא שלט ברוחו, ומרוב התלהבות שכח את הבטחתו. שוב תמה הרבי למשמע הבקשה. "למה יהודי שמתפלל בהתלהבות צריך להתנצל על כך?" – שאל. התבלבל החסיד. "הרי לפני שבת אמר לי הרבי כי הוא אינו מסכים שאתפלל בקול רם. בתנאי זה קבלתי רשות להתפלל, ועברתי על התנאי!" חייך הרבי ואמר: אינך מבין? לפני שבת באת כדי להודיע מראש שאתה עומד לצעוק. קולות מזומנים איני סובל. לא זה מה שהקב"ה רוצה. אבל כשבאת להתפלל והתלהבת התלהבות דקדושה עד שפרץ מקרבך הזעקות הללו – נו כך נאה וכך יאה"!
חוויית השבוע שלי


חוויית השבוע שלי,פרשת השבוע, "מטות", ה'תשע"ו





יום רביעי, 27 ביולי 2016

אמרי שפר כ"ב תמוז ה'תשע"ו


 אם עברתם את גיל החמישים, יש לכם יותר אתמולים ממחרים. (שמואל אייזיקוביץ)
     חיתולים ופוליטיקאים צריכים להחליף בתדירות גבוהה, ומאותו סיבה (רונלד רייגן)
     אדם הנחשב בעיניו לכלום, מאומה לא יחסר לו, כי לכלום – לא חסר כלום. (הרה”ק רבי חיים מצאנז)
     אדם זורע כעס, הוא קוצר חרטה, סבלנות..... קח אוויר....

כל מה שאדם עושה - הוא עושה לעצמו. (סיפורי צדיקים גליון מ''ה)

     כשהוא יושב מבודד בארמון המלכות, מוקף בשריו וביועציו, אין המלך יכול לדעת בדיוק מה נעשה בקרב המון העם, מה חושבים האנשים תושבי מדינתו, מה הם מבקשים, מה הם דעותיהם על המלך, מהן תלונותיהם? וכו'. לפיכך, עשה אחד המלכים מעשה שכזה: מפעם לפעם היה פושט את בגדי מלכותו ובמקומם לבש על גופו בגדים פשוטים, וכך שנראה הוא ככל האדם, יצא מהארמון לסייר בחוצות עיר הבירה, או אז יכול לראות מקרוב, ובלא כל מחיצות, את האזרחים, ואכן, המלך עקב אחר אורחות חייהם, מנהגיהם, ובחן את כל מעשיהם.
     תשומת לב מיוחדת הקדיש המלך, אשר היה לבוש בבגדי אזרח פשוט, לקבצנים היושבים בכיכר השוק. כדרכם של העוברים והשבים, השליך אף הוא לעברם מטבעות, והאזין בקשב רב למילות הברכה והתודה שהעתירו הקבצנים על ראשו. רק אחד הקבצנים היה שונה מכל חבריו, כשהוא קיבל את המטבע, לא השיב במילות תודה, אף לא ברך את הנותן, ורק משפט אחד היה שגור תמיד על פיו: "כל מה שאדם עושה בין אם טוב ובין אם רע, לעצמו הוא עושה". כך היה אומר העני בכל פעם ששלשל המלך מטבע לתוך ידו המושטת.
     בתחילה האזין המלך למשפט זה ברוח טובה. סבור היה כי העני אינו אלא חומד לו לצון, אך, כשעברו ימים רבים, ובכל פעם שהיה המלך המחופש בא לכיכר השוק ונותן לעני נדבה, נענה באותו משפט. החל הדבר לקומם את המלך. ואמר לעצמו: כיצד מעיז העני להשיב על נדבה שנותנים לו במילות עלבון שכאלה? זוהי פשוט כפיות טובה. כעסו של המלך על אותו קבצן חוצפן הלך וגבר, עד אשר באחד הימים כששוב נתן לו מטבע ושוב נענה במשפט הידוע, גמר אומר להרוג את האיש הקבצן.
     מה עשה? שוב התחפש המלך ויצא לכיכר השוק, שם שלף מכיסו מטבעות רבים, והחל משליכם לתוך תיבותיהם של כל הקבצנים אשר ישבו שם. והללו, שמחו לקראתו והרעיפו עליו דברי תודה. כשהגיע המלך אל מקום מושבו של אותו קבצן ידוע, עצר כדי רגע ונעץ בו מבט נוקב: "ראוי אתה לנדבה הגונה" הפטיר בפנים שוחקות, הנה קח לך מאכל טעים, בטוח אני שתתענג עליו". והמלך הגיש לו תרנגולת מפוטמת, צלויה היטב, שריחה הטוב הולך למרחוק. הקבצן המופתע פער את עינו לרווחה, אכן, מאכל כה טעים לא אכל מעודו, ומה משתוקק הוא לטעום ממנו, ואולם, אולי חומד לו האיש שלפניו לצון, וכלל אינו מתכוון לתת לו את המאכל הערב. ראה המלך כי הקבצן מהסס, אמר לו: "קח, שלך היא התרנגולת" והגיש לו את העוף הצלוי. בהתלהבות רבה הושיט העני את ידיו ולקח את התרנגולת מידי המלך המחופש. מסביבו התקהלו חבריו הקבצנים. ניחוח המעדן עלה באפיהם, ומבלי להסתיר את קנאתם הביטו אל חברם בר המזל. ואז שמעו כולם את המשפט המפורסם והידוע יוצא שוב מפיו של הקבצן: "כל מה שאדם עושה בין אם טוב ובין אם רע, לעצמו הוא עושה". חמתו של המלך התלקחה בו מחדש, אולם הוא הבליג ולא אמר מאומה, וכשחיוך קל על שפתיו פנה ולהלך לו לדרכו.
     העני המאושר הביט עדיין כלא מאמין על התרנגולת שבידו, ומלמל לעצמו: "אהה תרנגולת צלויה.. מעדך מלכים ממש". מעדן שכזה אין זה יאה לאכול בכיכר השוק לעין כל. אלך לי הביתה, אפרוש מפה נקיה על השולחן, אוסיף כמה ירקות לצלחת, ואז אשב לי לאכול את התרנגולת הצלויה והטעימה בשקט ובנחת.
     הוא קם ממקום מושבו, אחז את העוף כאילו היה אוצר יקר ערך, ופנה לביתו השחוח הניצב בפאתי העיר. רק הריח הערב שהותירה התרנגולת הצלויה הזכיר ליושבי כיכר השוק באיזה אוצר זכה חברם. כפי שתכנן, ערך העני בביתו את השולחן לסעודה, ובמרכזו העמיד את התרנגולת השחומה. זו התנוססה בכל תפארתה, וריחה מילא את כל חלל הבית. עוד רגע קט ויגש לסעודה הדשנה.
     ואז... כשהתכוון לשבת ליד השולחן, נשמע מבחוץ קול הלמותן של פרסות סוסים, מלווה בקול תרועה. ידע הקבצן: אלו הם ציידי חצר המלוכה, השבים מן הציד ביער הסמוך, רגיל היה לשמוע את קולותיהם מפעם לפעם. כשגברו הקולות והלכו, הציץ האיש מבעד לחלון, והנה מה רואות עיניו? כל השיירה מתקרבת לכיוון ביתו, ובראש רוכב בן המלך, ניכר על פניו שהוא עייף ויגע עד מאד, נראה שמלאכת הציד קשתה עליו במיוחד הפעם.
     אך מה לפמליה הנכבדת הזו ולביתו שלו, הדל והנידח? דומה שליבו החסיר פעימה אחת או שתים מרוב פחד. עוד רגע, ונקישות רמות נשמעו בחלל הבית. הבאים התדפקו על הדלת, מיהר העני לפתוח את דלת ביתו, ועל הסף ניצבה כל הפמליה המלכותית, למראה הבאים נאלם בעל הבית דום. אך הללו לא המתינו להזמנתו, בן המלך מיהר להיכנס פנימה, וצנח מתנשם בכבדות על הכיסא הראשון שנזדמנה לו.
     שליחו של הנסיך פנה אל בעל הבית ואמר: "הנסיך חש ברע, רעב הוא מאד ויש להגיש לו מיד דבר מאכל". וכי מה יגיש בעל הבית העני לאורח רם המעלה שפרץ לפתע למעונו? כמובן את התרנגולת הצלויה שקיבל מהאיש רב החסד בכיכר השוק. חיש מהר הובא המעדן, והנסיך שרגיל היה במעדנים כאלה, לא התמהמה לרגע, ומיד החל לסעוד את לבו בתיאבון גובר והולך, הוא אכל ואכל עד כי מהתרנגולת הטעימה לא נותר אפילו פירור אחד.
     החבורה כבר עמדה לקום ולצאת לדרך, כשלפתע החל הנסיך בן המלך לצרוח בקול רם: "הצילו! הצילו!" זעק והתפתל מכאבים. לא חלפו דקות רבות - והוא צנח ארצה ללא רוח חיים. "רוצח!" זעקו שומרי בן המלך המזועזעים, והתנפלו על בעל הבית, "הרעלת את בן המלך! אתה גרמת למותו!" הם תפסו את העני והביאו אותו למשפט לפני המלך. רועד מפחד בא העני לפני המלך, בודאי יצוה המלך להרגו מיד על כי הרעיל למות את בנו, חשב הקבצן המסכן. כשראה המלך מי עומד לפניו, התחלפה הבעת פניו הזועמות בתדהמה: הן זהו אותו עני קבצן, לו הגיש הבוקר את התרנגולת, הן המלך רצה להמיתו, ובחר להרעיל אותו בתרנגולת הצלויה, בה טמן סם מוות, ביקש להמית את העני - והנה, בדרך זו גרם למות בנו אהובו. "שחררו את האיש" הורה המלך למשרתיו, ואל העני פנה ואמר:
"אכן צדקת בדבריך: כל מה שהאדם עושה - בין אם רע ובין אם טוב - לעצמו הוא עושה".
חוויית השבוע שלי


נקודה שבועית, פרשת השבוע "מטות" ה'תשע"ו



לאורך דורות רבים יש דיונים בעניין היורדים מן הארץ.
בפרשת השבוע שלנו, פרשת "מטות", אנו קוראים על היורדים הראשונים. למעשה הם ירדו מהארץ עוד בטרם עלו אליה. שניים וחצי השבטים: ראובן, גד וחצי שבט מנשה ביקשו ממשה, עוד כשהיו בצד המזרחי של הירדן, שלא לעבור עם כולם ולהיכנס לארץ ישראל אלא להישאר שם בנחלתם, והמניע שלהם היה מפתיע באותם הימים- משום אהבת ממון:
"ומקנה רב היה לבני ראובן ולבני גד עצום מאוד, ויראו את הארץ... גלעד והנה המקום מקום מקנה. ויבואו בני גד ובני ראובן ויאמרו אל משה... הארץ אשר הכה ה' לפני עדת ישראל ארץ מקנה הוא ולעבדיך מקנה" - המילה הבולטת בפסוקים אלה היא "מקנה", ללמד אותנו שהמקנה הרב שזכו בו הוא מה שהכתיב את התנהגותם והיה המניע לרצון שלהם להישאר בצד המזרחי: "ויאמרו אם מצאנו חן בעיניך ייתן את הארץ הזאת לאחוזה, אל תעברנו את הירדן".
משה מאזין לבקשתם היטב ובעיקר למילים החשובות שלהם בנושא: "וייגשו אליו ויאמרו גדרות צאן נבנה למקננו פה וערים לטפנו" - ואולם משה עונה להם באותו הנוסח רק עם שינוי קל: "בנו לכם ערים לטפכם וגדרות לצאנכם" - אהבתם הגדולה לממון שלהם הפכה אצלם את הטפל לעיקר ואת העיקר לטפל וכעת ערך הצאן שלהם גבר על ערך בניהם ולכן משה משנה להם בחזרה את סדרי העדיפויות הרצויות שקודם ילדיהם יהיו החשובים.
או אז קבע להם משה תנאי: "האחיכם יבואו למלחמה ואתם תשבו פה?"
בני השבטים האלה יזכו בנחלה אם יתגייסו לצבא שעתיד לכבוש את הארץ ורק אז ישובו לנחלתם בצד המזרחי של הירדן.
14 שנים היו שותפים שבטים אלה לכיבוש הארץ אולם למרות מסירות הנפש שלהם לא נמחק המניע לכל העניין והוא אהבת הממון. זה הטביע בהם ריחוק מה מארץ ישראל, מקדושתה והשפע הרוחני שלה.
אף בתלמוד  העניין מוזכר: "אתה מוצא בבני גד ובני ראובן שהיו עשירים והיה להם מקנה גדול וחיבבו את ממונם וישבו להם חוץ מארץ ישראל, לפיכך גלו תחילה מכל השבטים" - במאורעות ההיסטוריים שזורים זה בזה ויש בהם השפעה אחת על השנייה.
הם מלמדים אותנו שהפורענות שהביאה לחורבן ארץ הראובני והגדי לאחר מאות שנים נזרעה בבקשה ההיא לא לעבור את הירדן, ולכן הם גלו ראשונים.

השיעור העיקרי הנלמד מפרשה זו הוא שתמיד כדאי לעשות אבחנה מהו העיקר ומהו הטפל ולא לערבב ביניהם. שנדע לשים דגש ולהעמיק במחשבה על הדברים החשובים והמהותיים ביותר בחיינו!
שבת שלום ומבורך!



חוויית השבוע שלי
תודות : לצחי מיכאלי
ע"נ יעקב בובר, שבתאי טורס, שמואל פולק, מאיר גרינברג, יצחק שניצר ואברהם פישר שנפלו במלחמות ישראל והיו נצר אחרון למשפחתם




יום שלישי, 26 ביולי 2016

אמרי שפר כ"א תמוז ה'תשע"ו



, אדם הנוהג בכוחנות מוגזמת ומשתדל להפגין את גבורתו, מעיד בעצמו כי בקרבו מסתתר אדם רפה וחסר אונים, המנסה לחפות על חולשתו בכוחנות שווא (עצות דברי יאשיהו)
     אדם הנוהג שלא כדין ומזלזל במצוות, ואפילו מורה היתר לעצמו לבטל מנהג שנשתרש ישראל, עליו לדעת שהוא שיחת לא רק לו לעצמו, אלא גם "בניו מומם": הוא פוגם ומשחית גם את בניו אחריו. שאם האב מוותר על קיום מצווה "קלה" - הוא פותח בכך פתח לבניו לזלזל גם במצווה "חמורה", וכתוצאה מכך יגדל חלילה בישראל "דור עיקש ופתלתול". (חפץ חיים(
     אדם שיש לו חוק קבוע ללמוד בזמן מסוים בכל יום, נעשה חוק זה "נדר". (או"ח רל"ח ב' מג"א ומשנ"ב שם, הרוצה להחכים יעיין "כל נדרי" פרק ס'(
"     ויקצֹף משה על פקודי החיל" (ל"א י"ד). משה רבנו ה"עניו מכל אדם", שאמר "עוד מעט וסקלוני" (שמות י"ז ד'), ידע בשעת הצורך גם להרים את קולו. כי לא תמיד אפשר לנהוג עם הבריות בענווה. יש שהמנהיג חייב לדעת גם להשמיע דברים חריפים ולהלום בידו על השולחן. (א"ב(

"כל יוצא צבא בישראל" [א, ג]. (והערב נא)

     שאלה חמורה ביותר, העוסקת בפיקוח נפש, התעוררה במהלך אחת המלחמות אצל קצין רפואה ראשי, ושלח לשטוח את ספקו למו"ר יצחק זילברשטיין שליט"א : לכבוד הגאון רבי יצחק זילברשטיין שליט"א,  קבוצת חיילים יצאה לפעולה נועזת מאחורי קווי האויב. את הקבוצה ליוויתי אני, הרופא, וגם חובש. במהלך הפעולה, נורה אחד החיילים באזור בית החזה. נאלצתי לנתח אותו תחת אש כבדה, ולהוציא את הקליע שחדר לגופו. לאחר הניתוח, נוצר צורך דחוף להטיס את הפצוע לבית חולים, תוך כדי טיפול והנשמה כל העת. ברור היה שאם אני אלווה את הפצוע ואנשים אותו בדרך, יגדלו סיכוייו לחיות, יותר מאשר אם ילווהו החובש (שהרי הרופא יותר מיומן ומנוסה מאשר החובש) . אולם, כאן נתעוררה שאלה כבדת משקל: האם עלי להתלוות אל הפצוע, באופן שאשאיר את הכח הלוחם ללא רופא, או שמא יתלווה החובש אל הפצוע, ואני אשאר עם הלוחמים, כדי להחיש להם את העזרה הרפואית בעת הצורך, וכדי לחזקם ולעודד את רוחם ביודעם שיש עמם רופא? בברכה, ד"ר ... קצין רפואה.
     להלן תמצית תשובתו של מו"ר שליט"א: לכאורה היה נראה שעל הרופא ללוות את הפצוע הקשה העומד לפניו , ואינו רשאי להימנע מהצלתו ולחשב חשבונות על סמך העתיד שאינו קיים עדיין, כי אולי לא יפצעו חיילים נוספים ולא יזדקקו לו. וכבר חקק לנו הנודע ביהודה את פסקו המפורסם, שאין רשות לנוול מת על מנת ללמוד ממנו חכמת רפואה, עבור חולים שעדיין לא נמצאים לפנינו, מאחר ואיסורי תורה נדחים רק בפני חולה שלפנינו. וגם בענייננו נאמר כך: את החולה שהוא לפנינו הוזהרנו להציל, ולא את החיילים הבריאים, שהלואי ולא יפצעו.  ברם, כאשר הצעתי את הדברים לפני מורי חמי, מרן הגאון רבי יוסף שלום אלישיב זצ"ל, חיווה דעתו כי על הרופא להישאר עם החיילים הנלחמים, וזאת משום שגם שאר החיילים הנלחמים תחת אש כבדה של האויב, מוגדרים כחולה לפנינו, ואף על פי שעדיין כולם בריאים, בכל זאת מאחר וידוע לנו ש"כזה וכזה תאכל החרב" (כי דרך המלחמה שאוכל החרב, מצודות), לכן כל החיילים הם בחזקת סכנה, ולא רק פצוע קשה זה. ובפרט aביטחונם וכושר הלחימה שלהם יגבר ביודעם שבמקרה ואחד יפצע יהיה לו ממי לקבל עזרה רפואית, ולא יאחז בהם הפחד,  שהוא עצמו סכנת נפשות, שהרי "תחילת נפילה ניסה" . לסיכום: יש לשלוח את החובש עם הפצוע הקשה, והרופא יישאר עם החיילים. ויהי רצון ולא נצטרך עוד לשאלות מעין אלו להלכה ולמעשה, אלא נעסוק בהם בבית המדרש בלבד.
     ברצוני לספר, סיים מו"ר, שלאחר שאמרתי לרופא את תשובת מורי חמי זצ"ל, שעל הרופא להישאר עם החיילים,  שאלתי אותו: איך נהגת למעשה? האם לוות את הפצוע או נשארת עם החיילים? השיבני הרופא: לא ידעתי מה לעשות. התחלתי להתפלל לה' יתברך מעומק לבי ולצפות לישועה, והנה אני רואה ששלחו לי מסוק ענק שאסף את הפצוע עם כל החיילים, וב"ה הפצוע ניצל עם החיילים כולם... רופא זה מסר נפשו להצלת פצועים, וה' יתברך העלה אותו מעלה מעלה.


חוויית השבוע שלי




פרשת השבוע שלי ,"מטות" ,ה'תשע"ו


לאחר ארבעים שנה של הסתובבות במדבר, עם ישראל מתקרב סוף סוף אל גבולות הארץ המובטחת. משה רבנו ניצב, בערוב ימיו, אל מול דור ההמשך – בניו של הדור שאותו הוציא ממצרים. הדור החדש מכיר רק את תנאי המדבר, ולעולם לא חי ללא מנהיגותו של משה. משה בעצם היה המנהיג היחיד שהכירו. משה הוא בעצם האב של הדור הזה, אותו הוא ליווה מינקותו, בו הוא תולה את כל תקוותיו.
נוכח ארבעים שנה של ציפיות, מובן מדוע בקשת בני גד ובני ראובן "אל תעבירנו את הירדן" נתקלה בנאום כאוב כל כך של משה.
הבה נרחיב מעט נקודה זו.  לאחר הניצחון על סיחון ועוג וכיבוש ארצותיהם, פנו בני גד ובני ראובן אל משה וביקשו לקבל חבל ארץ זה לנחלה. שנאמר: "ויאמרו אם מצאנו חן בעינך יותן את הארץ הזאת לעבדיך לאחוזה אל תעבירנו את הירדן" (במדבר לב, ה). נימוקם היה, שמכיוון שאזור זה התברך בשטחי מרעה נרחבים, ולבני גד וראובן היה מקנה רב, הוא מתאים במיוחד עבורם.
התורה מספרת, כי כששמע משה רבנו בקשה זו, הוא חשש שמא היא נובעת מיראתם מעמי כנען. שנאמר: "ולמה תניאון את לב בני ישראל מעבור אל הארץ אשר נתן להם ה'" (במדבר לב, ז). עדיין הדהדו באוזניו דברי המרגלים שהניאו את לב העם מלהיכנס לארץ ישראל מפחד חוזקם של יושבי הארץ. הוא חשש, שמא זהו המניע לבקשת בני גד ובני ראובן להישאר בעבר הירדן. אילו כך היה באמת, הרי שמלבד זאת שמצדם הייתה בכך הבעת חוסר בטחון בבורא, עלולות היו להיות לבקשתם זו השלכות חמורות על כל השבטים. הימנעותם של שני שבטים אלו מלחצות את הירדן, הייתה עלולה להחדיר מורך ללבבות. בני גד ובני ראובן ידועים היו כגיבורים ואמיצים, ולכן, אם היו נרתעים מעוצמת עמי כנען, היה הדבר משפיע לרעה על תחושות העם כולו.
בקשתם של בני גד וראובן היא התגלמות הסיוט הגרוע ביותר של משה, ירידת ארבעים שנותיו האחרונות לטמיון. את חטא המרגלים היה יכול לתלות בחינוכם הקלוקל של עם ישראל, עבדים שאינם מוכנים למלחמה. אך עַם זה הוא עַם חדש וחזק, שאותו חינך הוא בעצמו, עם שלא הכיר אלא את הנהגתו של הקב"ה ושל מלאכו! משה רואה בבקשתם כישלון חינוכי ממדרגה ראשונה.
לכן, הוכיח משה רבנו בחריפות רבה את בני גד ובני ראובן על בקשתם זו. אולם הם התנצלו ואמרו, שלא בגלל מניעים אלו הם מבקשים את עבר הירדן לאחוזה. כדי להפיג כל חשש הם הצהירו, שגם אם יקבלו את חבל הארץ המזרחי, יש בדעתם לעמוד בראש המחנה העובר את הירדן ולהילחם כחלוצים בראש מערכות ישראל עד לכיבוש הארץ מידי הכנענים. בסופו של דבר מתברר כי בעצם אין כאן חטא כלל, אלא בקשה להתיישב  באזור אחר, ולהחשיב גם אותו (במידת מה) כארץ ישראל.
גם בתנאי החינוך האופטימליים ביותר, בתוך הבועה הסגורה ביותר – תמיד יהיה רצון לפרוץ ולצאת מהמסגרת. רצון זה אינו שלילי מצד עצמו, אם הדרך המיוחדת שאותה מבקש התלמיד היא לגיטימית, ויכולה אף להביא לחידוש ורענון. משה רבנו, למרות – ואולי בגלל – הקשר החזק שלו לדור, מבין את העיקרון הזה, ומאשר את הבקשה, למרות כל אכזבתו והתנגדותו.
ועדיין עולה תמיהה גדולה: האם עכשיו בקשתם של בני גד ובני ראובן מקובלת? האם כל מה שמשה רצה הוא ששניים וחצי השבטים יעזרו בכיבוש הארץ, ועצם הבקשה לעזוב את הארץ לא הייתה בעייתית??
אומר הרב ליכטנשטיין המשנה בתרומות אומרת, שמדאורייתא אין מביאים תרומות ומעשרות מעבר הירדן. הגמרא מסבירה שיש צורך להביא תרומות ממיטב התוצרת, ועבר הירדן אינו נחשב "ארץ זבת חלב ודבש". במבט ראשון תשובה זו קשה: האם ההבדל החקלאי בין הארץ לבין עבר הירדן הוא כ"כ גדול? האם לא יכול להיות שגם בעבר הירדן יהיו גידולים טובים? נדמה שהסיבה שאין מביאים תרומות ומעשרות מעבר הירדן היא עמוקה יותר – עבר הירדן מוגדר כארץ טמאה ואין להביא קורבן לה' מגידול טמא!
כעת ניתן להבין את תוכחתו של משה. כיצד ייתכן להעלות בכלל בקשה לגור בארץ שהיא טמאה? האם הסיבה הכלכלית ש"לעבדיך מקנה" מצדיקה את הבחירה בארץ, פורייה אמנם, אבל טמאה??!
הירושלמי מביא טעם נוסף מדוע אין מביאים תרומות ומעשרות מעבר הירדן, ומסביר שתרומות ומעשרות יש להביא מארץ שנתן ה' ולא מארץ שלקחנו בעצמנו. ואמנם, גם בהקשר זה תוכחת משה זועקת מתוך הפסוקים: כיצד ייתכן שבגלל שיקולים כלכליים מחליטים חלק מהשבטים לעזוב את הארץ "אשר עיני ה' אלוקיך בה" ושאותה ייעד לעם ישראל? האם הם מחליפים את ארץ ישראל בארץ שלקחו בעצמם והקב"ה איננו נמצא בה בצורה אינטנסיבית כבארץ ישראל?
לאחר כל דברינו מתחייב ההסבר, שגם לאחר שינוי בקשת בני גד וראובן תגובת משה למהות הבקשה איננו משתנה. הרצון להתנתק מארץ ישראל הוא רצון שלילי הראוי לכל תוכחה. למרות זאת, המהפך שחל בתגובתו של משה נובע מכך, שבתחילה חשב שהשבטים מבקשים להתנתק משאר העם, ואילו לאחר ההסבר משה מבין שאמנם זו בקשה בלתי מוסרית ורעה, אולם לא מדובר בבקשה של 'חוטאים'.
האם החלטת שניים וחצי השבטים לגור בעבר הירדן בגלל שיקולים כלכליים מקובלת – לא ולא! אנשים שמחליטים לעזוב את הארץ בגלל שיקולים כלכליים ואחרים אולי אינם "חוטאים" במובן הרגיל של המילה,  אולם אין ספק שהם "חוטאים" למטרה שאותה ניסה משה, ואחריו כל שאר מנהיגי ישראל, לחנך ולהוביל!
ועוד נקודה חשובה בסיפור שנים וחצי השבטים. בדברי ההסכמה של משה לנציגי שנים וחצי השבטים הוא אומר להם  "והייתה הארץ הזאת לכם לאחזה לפני ה' " (במדבר ל"ב, כג)  – לאחר משא ומתן ממושך ניתן עבר הירדן לנחלה לבני גד וראובן, ומכאן ואילך מקודש הוא לעד בקדושת ארץ ישראל. דברים מפורשים בנדון, אנו קוראים מידי שבת בשבתו במזמורי תהלים העוסקים הנחלת סיחון ועוג: "ונתן ארצם נחלה – נחלה לישראל עמו" (תהילים קל"ה, יב). יש כאלה שיאמרו: יש דברים שהשתיקה יפה להם. והס מלהזכיר את עבר הירדן, בשעה שאנו נאבקים על לב הארץ. אך גם אם רחוקה הדרך להתיישבות וריבונות בחבלי עבר הירדן, וגם אם יש שוכחים ומשכיחים, אנו לא שכחנו ולא נשכיחם. ולא נשכח גם אם זעקתו של  הרצי"ה, ערב מלחמת ששת הימים:"…וכל עבר הירדן שלנו הוא כל רגב ורגב… הבידינו לוותר על מילימטר אחד מהם?!"