יום שלישי, 31 ביולי 2018

אמרי שפר י"ט אב ה'תשע"ח



אמרו חז"ל, אין הפרנסה נקנית לא בחכמה ולא בכישרון ומעש, אלא הכל בגזירת עליון. כמה שנאמר [משלי כב, ב] 'עשיר ורש נפגשו עושה כולם ה' ''.
     בספר "בינה לעיתים" מסביר את הפסוק הנאמר על פרשת המלך "וכסף וזהב לא ירבה לך ... ורם לבבך", כי ריבוי כסף דומה לריבוי דם. כשם שריבוי דם מסכן את בריאותו של האדם, כך ריבוי כסף – עשירות מרובה – מסכנת את נשמתו של האדם מישראל. במיוחד אם זורם בכסף זיהום מה כגניבה, גזלה וכד'. וכשם שריבוי דם זקוק להקזה (הוצאת דם מהעורקים לשם רפואה), כן יש צורך רב בהקזה מתאימה לצרכי צדקה וחסד לריבוי כסף. זוהי הרפואה היחידה הבדוקה והבטוחה ביותר שהכסף לא יגרום לו סחרחורת ועיוורון נפשי.
     בתורתנו הקדושה כתוב לאמר: ״ואכלת ושבעת וברכת את ד׳ א-לוקך״, וכן אמר גם הנביא (יואל ב, כו) ואכלתם אכול ושבוע והיללתם את שם ד׳ א-לוקיכם״, גם על ידי אכילה עד כדי שביעה יכולים לברך ולהלל את ד׳ א-לקינו.
     "והיה אם שכח תשכח את ה' אלוקיך ... העדתי בכם היום כי אבד תאבדון". (ח' יט'). וכהסברו של ה"חוזה מלובלין" שהקשה על הנאמר "והיה" שהוא לשון שמחה בכל מקום, ומה עניין השמחה בשכחה? והסביר: עיקר העונש הוא לא במה שהאדם חטא בשכחה, אלא משום שהוא עוד שמח בזה ומתרברב כאילו עשה דבר חכמה – חכמה כעין זו מסוכנת ומערערת את יסודות הקיום של עם ישראל...
הרגל שנרפאה בחלום ("פניני פרשת השבוע" – הרב קובלסקי, בחוקתי תשע"ח(
     קבוצה קטנה של יהודים התגוררה בדורוהוי, עיירה קטנטנה ומנומנמת בפרבר שקט במזרח אירופה בראשם כיהן כרבי הרה"ק רבי יחיאל (טירר) מדורוהוי זי"ע, צדיק קדוש ונשגב שהתהלך בצנעא הרחק מעין רואים. הרבי היה נכד הרה"ק בעל ה 'באר מים חיים' וה'בעל שם טוב' הקדוש זי"ע, ולימים היה חותנו של הרה"ק רבי מאיר מקרעטשניף זי"ע, ובחר לעצמו את העיירה השקטה, למען יוכל לעבוד את בוראו בהסתר.
     באותה תקופה, התגורר בעיירה בחור צעיר כבן 16 , שביום מן הימים תקפו אותו כאבים ברגליו. לא מדובר בכאבים רגילים, אלא בכאבים עזים שפשוט שיתקו אותו, ריתקו אותו למיטה. בימי ההתקף הקשים לא ידע את נפשו מכאב, לא הצליח להתרכז או לתפקד, כל כולו היה נתון בצער מכאוביו. גם בימים אחרים התקשה ללכת, תמיד נכח הכאב בכף רגלו, לא נתן לו מנוח...  לאחר שכבר התייאש מהבטחות הרופאים, מהתרופות, מהשיקויים, מעשבי המרפא ומסגולות שהעלו חרס, פסע הבחור בצעדים כושלים, תרתי משמע, אל ביתו של הצדיק רבי יחיאל, לבקש את ברכתו ועצתו. הוא שירך את רגליו הכאובות, ובכניסתו אל הרבי פרץ בבכי מתמשך, כשסיפר על הכאבים העזים העוברים עליו. הרבי בירכו וחיזקו, אך ההטבה טרם הופיעה...
     הימים עוברים חולפים, והרה"ק רבי יחיאל נסתלק לבית עולמו, מותיר את יהודי דורוהי שבורים ואבלים, ובתוכם – מיודענו הבחור שכל שיפור לא נרשם במצבו, ההיפך הוא הנכון: עם כל יום שחלף המצב הלך והחמיר, בסתר לבו כאב על שלא זכה להבטחה מפורשת מפי הצדיק כי ייוושע, על שהרבי הסתלק והותירו מיותם וכאוב...
     באחד הימים, הבחור שוהה בבית הכנסת המקומי, ולפתע – שוב התקף עז של כאב ברגליו. הבחור החל לצעוק ולזעוק, לגנוח ולהיאנח. הכאב היה חד ומפלח, כואב ומטלטל... מעומק כאבו העמוק החל הבחור קורא בקול לא לו: 'נשמה מעולם האמת שתעשה עמי טובה ותפעל אצל בורא רפואות את ישועתי, אלמד לזכותה ארבעים פרקי משניות' - - - הבחור עודו מבוסס בכאביו ובדמעותיו, אך התכוון לכל מילה בהבטחתו הנואשת. הוא קיווה שאחת הנשמות בעולם העליון תשמע את דבר הבטחתו, ותפעל עבורו את ישועתו הנכספת. וכך אכן קרה.
     מתוך כאבו וזעקותיו נרדם הבחור, והנה חלום... ובחלומו, והנה הוא ניצב בתוך בית המדרש הגדול בדורוהי , ובכותל המזרח יושב הרבי הקדוש, רבי יחיאל מדורוהי זי"עמעוטר בטלית ותפילין. לפתע התרומם הצדיק ממושבו, ופונה לעברו כשבידיו הוא חובק ספר משניות גדול. עוד כמה שניות הוא מתבונן במראה הנשגב, ואז הרבי אומר לו: 'בני, הלא הבטחת ללמוד 40 פרקי משניות, ואני מבקש לזכות בהם, מעתה הם שלי. וזה לך האות – בקומך משנתך תראה כי רגליך נרפאו והכאב חלף עבר כלא היה. או אז זכור ואל תשכח למלא את הבטחתך באמונה, וללמוד לטובת נשמתי ארבעים פרקי משניות!'
     אחוז בהלה ושטוף זיעה קרה התעורר הבחור משנתו הטרופה זכר החלום עודנו מול עיניו, המראה הנשגב בו ראה את רבו מתגלה אליו מהעולם העליון עודו עומד מולו חד כתער. בידיים רועדות החל למשש את רגליו, בוחן את כל האזור שכאב, את כל המקומות בהם התפרצו ההתקפים, אך למרבה הפליאה ולגודל ההתרגשות – אכן כן, הוא נרפא לחלוטין, אין זכר לכל הכאבים והמחושים שתקפו אותו ברגליו מזה שנים!
     למעשה, היה זה היום האחרון בו חש החסיד בכאב. מאותו יום פסק הכאב ונעלם כליל, ואותו יהודי שש שמח למלא את הבטחתו וללמוד את ארבעים פרקי המשניות שהבטיח, שהיו טובה כה גדולה לנשמתו של הצדיק, והרעיפו עליו את הרפואה לה נכסף!
     את הסיפור הזה סיפר כ"ק האדמו"ר מנדבורנה מבני ברק זי"ע, וללמדנו בא התורה הקדושה רצופת אהבה, אוצר של סגולות. אין סגולה כתורה, אין לומדיה כישראל. לימוד המשנה – הוא היהלום שבכתר, הפנינה שבראש התורן. לימוד המשנה הוא מפתח עוצמתי חד וכביר, שמחולל ישועות נכספות, אף למעלה מדרך הטבע המשנה היא הטובה הגדולה שניתן לעשות לנשמות הנפטרים זיכרונם לברכה – כי משנה אותיות נשמה . גם ברואי מטה זוכים ליטול ממנה ישועות ורפואות, למלא חופניהם באוצר בלום של ברכה הבה נאמץ את המשנה בלימוד קבוע מדי יום, נזכה לקבל את מתנת המשנה מדי יום, ולמלא את נפשנו באוצר תורני נצחי יקר ערך!







החוויה היהודית










יום ראשון, 29 ביולי 2018

אמרי שפר י"ח אב ה'תשע"ח



אמרו רבותינו [ב"מ פה.] "אמר ר' פרנך אמר ר' יוחנן כל שהוא תלמיד חכם ובנו תלמיד חכם ובן בנו תלמיד חכם, שוב אין תורה פוסקת מזרעו לעולם". ובתוספות [כתובות סב:] ביארו כי הבטחה זו לא נאמרה אלא בזמן שראו שלושת הדורות זה את זה. לכן בירכם משה רבנו "והודעתם לבניך ולבני בניך", אתם עצמכם תזכו להודיע וללמד את בניכם ובני בניכם, אזי מובטח לכם כי "החוט המשולש לא במהרה ינתק". [מלא העומר]
     בספרי המוסר כתבו: יום ט"ו באב הוא תחילה וראש לימי הדין המתחילין באלול, וראוי אדם שיתחיל בו בחשבון נפשו על מעשיו מכל השנה. לפיכך יש גם שנוהגים שאם כותב אגרת לחברו מיום זה ואילך, הוא מברכו ב 'כתיבה וחתימה טובה', כנהוג אצל הכול מראש חדש אלול. והנוהגים כך מצאו אסמכתא נאה למנהג, בדבר של גימטריא אותיות של 'חמשה עשר באב' שעולות בגימטריא 928 ,כ גימטריא של 'כתיבה וחתימה טובה'.
    הרב סולובייצ'יק, ממנהיגי היהדות הדתית בארה"ב, מצייר את האדם המודרני כ"איש ההדר", בעל יכולות רבות בתחום המדע והטכנולוגיה. אולם למרות הכול, האדם המודרני הינו מפוחד מן המחלות, מן הזקנה ומאי הוודאות שבחייו לדבריו, התרופה לבעיה נמצאת אף היא בפרשתנו והיא בנויה על היסודות בהם עסקנו: "וְשַבְתָ עַד ה' אֱלוהֶיָך" (שם ד, ל). אם האדם ישוב ויתחבר אל בוראו וישיב אל ליבו את ההבנה שהכול ממנו יתברך והוא המחזיר לאדם בכל בוקר את נשמתו מחדש ודואג לפרנסתו, אדם כזה, ימצא שלווה ומנוחה בצילו של א-לוקיו. "וְיָדַעְתָ... וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל לְבָבֶך כִּי ה' הּוא הָאֱ-להִּים ...".
     חז"ל אמרו [ברכות ה.] אם רואה אדם ייסורים באים עליו יפשפש במעשיו. פשפש ולא מצא יתלה בביטול תורה. ולכאורה צ"ב מדוע לא יתלה מיד בתחילה ב 'ביטול תורה' כי היא חיינו ואורך ימינוומדוע רק אחר שפשפש ולא מצא יתלה בביטול תורה. ובאר הרה"ק רבי משה מרדכי מלעלוב זצ"ל כי כל עוד שיש לאדם פגם בענייני בין אדם לחברו עליו לתלות בזה ולא בביטול התורה, שהרי דרך ארץ קדמה לתורה, ונמצא שכל עוד שלא תיקן מידותיו, מה לו לדון בעניין ביטול תורה, כשאת 'ההקדמה' לתורה עדיין לא קיים.
התרמית (מאורות הדף היומי, עלון 993)

     שני שוטרים חמורי סבר הדפו את ההתקהלות שעמדה בדרכם והמשיכו להוביל אחריהם קבוצת יהודים אומללים אסורים בנחושתיים מחזה שכזה לא היה נדיר ברחובותיה של אוקראינה. באותם זמנים, לפני שנים רבות, סבלו היהודים קשות מנחת זרועם של השלטונות אשר התאכזרו אל היהודים והתעמרו בהם. רק מתת יד הגונה לידי האדם הנכון, הצילה יהודי זה או אחר שנפל ברשתם מעינויי תופת וממאסר ממושך.

     הקבוצה המשיכה לפלס את דרכה בין מאות היהודים שהתגודדו בצערם כי רב. הכול הביטו בעיניהם של האסירים המפוחדים, שזקנם נמרט על ידי הרשעים ובגדיהם השסועים העידו על מנת חלקם ישראל רחמנים בני רחמנים, מיהרו אל ביתו של רב העיירה ובדמעות שליש תינו בפניו את הצרה שהתרגשה על ארבעת היהודים שנתפסו על לא עוול בכפם. כוותיק וכרגיל עטה הרב את מעילו ומלווה בארבעת פרנסי הקהילה יצא אל השוק להתדפק על דוכני הסוחרים שיוזילו מעות מכיסם לצורך המצווה החשובה שהזדמנה לידם הפרנסים, שתפקידם היה לרכך את לב הסוחרים שעקב המאורעות התכופים נדרשו תדירות לתרום עבור מצווה זו או אחרת, כבר חישבו בראשם את הווארטים שיש לומר לכל אחד מן הסוחרים, לבל יחזרו חלילה בטעות בפני בערל הסוחר על אותו ווארט שאמרו לו רק בשבוע שעבר בעת ששידלוהו להוזיל מעות עבור העמדת חופה לרעכל היתומהיום שישי, ידעו הרב והפרנס, הוא היום הטוב ביותר לאיסוף תרומות. השוק הומה, מצלצלים רבים חולפים מיד ליד והלב פתוח לקראת שבת המלכה שילוב מנצח. יום שלישי היה היום הפחות מוצלח לאיסוף מעות. אנשים עדיין לא החלו לערוך את קניותיהם לרגל השבת, ובמזווה שבביתם נמצאו אי אלו דברי מאכל שנותרו מסעודות השבת, כך שהשוק ודוכניו היו ריקים מהרגיל מה כבר אפשר לצפות מסוחר שיושב לבדו וסופר את מעותיו חזור ושנה. קשה לו להיפרד מהן. הוא יודע כי בימים הקרובים תשוב תנועת הקונים ותתגבר כמעיין, אך תאוות הממון, מי יוכל לה.

     אותו יום, יום שלישי היה. רק במקרים דחופים שלא סבלו דיחוי יצא הרב עם פמלייתו לאיסוף מעות ביום שכזה עוד לא סיימו הפרנסים והרב לרקום את מחשבותיהם והנה עמדו הם בפתחו של השוק מניסיונם ציפו הפרנסים לראות אי אלו חנויות מוגפות על יושביהן המצפים שפמליית הרב תעבור את חנותם... אך ראה זה פלא, הפעם איש לא הסתתר. הגדיל לעשות הבורסקי, שיצא מתוככי האמבטיות מלאי העורות שבתוכן שהה רוב חייו במירוק ובקרצוף העורות, כשבידיו חבילת מצלצלים מרשרשים, ועיניו דומעות, "כן, גם אני ראיתי את המסכנים האלה קשורים ומוכים. ה' ירחם". עוד לא סיים הבורסקי למחות בכף ידו השחורה את דמעותיו, ומעבר לכתפו הרחבה הציצו פניו של העגלון המרוד שרוקן את כיסיו מכל פרוטה שלא הייתה בהם כך ניגשו אנשי השוק בזה אחר זה אל הרב הישיש שנסמך על אחד הדוכנים, בלא שנאלצו גבאיו המסורים להשתמש ולו בווארט אחד. הפלא ופלא.

     לפתע, עצם הרב את עיניו, הרהר עמוקות וקפץ את ידו. "יהודים יקרים, איני נוטל עוד תרומות!" הגבאים המסורים הרימו גבה, התורמים הביטו ברבם בפליאה, ואילו הוא, החל פוסע נמרצות לכיוון השוטרים והאסירים במהלך הדקות בהן פסע הרב מלווה בגבאיו שגוננו עליו מלחץ ההמון, הצטרפו אנשים רבים אל הפמליה, הכול רצו לדעת מה מתרחש. מדוע זה הפסיק הרב ליטול תרומות, ומה הצעד הבא שהוא מתכוון לנקוט . מרחוק, נראו היהודים שעמדו כל העת סביב ארבעת היהודים האומללים ושני השוטרים הקשוחים, מזמרים שירות ותשבחות לבורא עולם על ההצלה הקרובה לבוא, למראה הכבודה הפוסעת לכיוונם…  והנה, התקרבו הרב ופמלייתו לעבר האסירים , ולתדהמת הכול התקרב הרב הישיש לעבר השוטרים הביט ממושכות בעיניהם, רכן לעבר האסירים שרבצו חסרי אונים על הקרקע, בחן את מראה פניהם והניף את ידו בתנועת ביטול, תוך שהכניס עמוק לכיס מעילו את המעות שאסף עד כה.

     ההמון החל רוטן. הכול נדחפו לעבר השוטרים והאסירים שאותות בהלה ניכרו על פניהם, ולא חלף זמן רב עד שהללו התחננו שיניחו להם להימלט על נפשם כלעומת שבאו. זקני העיירה היו מספרים בערגה, כי במשך שנים ארוכות לא דרכה בעיירתם כף רגלו של נוכל כל שהוא, מאימת נחת זרועם של אנשי העיירה שהפליאו את מכותיהם בקבוצת הנוכלים הנכרים שהתחזו לשוטרים ולאסירים יהודים אומללים. "

     מניין? מניין ידע הרב שהכול עלילה? כלום רוח הקודש נזרקה בו? שאלו הנקהלים לאחר שסיימו להשליך מן העיירה את חבורת הפרחחים. "לא נבואה, וגם לא רוח הקודש יש בי. חושי אמרו לי שמשהו בלתי סביר מתרחש כאן. איסוף המעות היה קל מידי. הכול נתנו. הלבבות נפתחו. המעות זרמו והאנשים צעדו לקראתי כדי לזכות במצווה במקום שאני אדפוק על דלתם כתמיד. הבנתי שאין כאן מצוות פדיון שבויים... מצוות לא הולכות בקלות. את השאר, כבר ראיתם גם אתם".

     בספרים רבים חוזר ונשנה מוטיב זה, שככל שהמצווה יקרה וחשובה, כך נדרש האדם להשקיע מאמצים רבים יותר כדי לקיימה על הצד הטוב , ומי כלומדי הדף היומי ראויים להעיד על כך. למרות טרדות, מטלות ומשימות הצצות ומעיקותרבבות יהודים אינם מוותרים על הקביעות בלימוד הדף היומי, לכבודו יתברך.

    דברים טובים לא הולכים בקלות.



החוויה היהודית

אמרי שפר י"ז אב ה'תשע"ח



העולם אומר, אם אתה רואה שני אנשים רבים תתרחק מהר משם שלא תקבל בטעות מכה אם אתה רואה שני אנשים מחלקים כסף, תתקרב אליהם אולי בטעות יביאו גם לך.
    "ואתחנן" בגימטריא תפילה ובגימטריא שירה שצריך לתפילה ניגון ונעימת קול כעניין כבד את ה' מהונך ממה שחננך כן הוא בירושלמי פאה פ"א ה"ה. ובגימטריא ישרה אשר תפלה עולה כן מפני שצריך להישיר ולכוון רגליו בתפילה כמו ורגליהם רגל ישרה ומלמד שכ"ז עשה משה בתפלתו וכן כל יסודו של פסוק זה הוא שש שמתחיל ב וי"ו שמספרה שש ושש אותיות בתיבת ואתחנן ושש תיבות בפסוק הרי י"ח מלמד שהתפלל תפלת י"ח. (פענח רזא(
     כידוע שאין שום מקרה בעולם, פרשת ואתחנן תמיד נופלת בשבת הראשונה של בין הזמנים, ואולי זה בא לרמז לנו להתחזק בתפילה גם בבין הזמנים: בהקפדה על זמני התפילה, בהקפדה על מקום התפילה ואפילו מי שלא מצליח באמצע השנה לומר קרבנות, הנה הזמן שאפשר לומר אותם.

    מה המשותף בין ט' באב לבין הזמניםהולכים לבית הכנסת בזמן מנחה עם טלית ותפילין.


כוחה של קבלה טובה אחת (פניני פרשת השבוע(
     את הסיפור סיפר הרה"ג פינחס הכהן שליט"א מנתיבות: כמה גדול כוחה של קבלה טובה אחת.
     באזכרה לרגל יום השנה ליהודי שנפטר לפני כמה שנים ברמת גן. אל האזכרה באו מכרים רבים ובני משפחה. רב מקומי נשא דברים, עורר על גודל הזכות לקבל קבלה טובה אחת לעילוי נשמתו של הנפטר, ועודד את הנוכחים לקבל החלטה לקיים מצווה אחת שיוכלו לעמוד בה בתוך הקהל אישה אחת גילתה רצון עז להתחזק בקיום המסורת היהודית. בסיום הדרשה, ניגשה לרב אמרה לו שהיא מבקשה לקבל על עצמה קבלה טובה לזכותו של הנפטר הדגול שהיה קרוב לליבה, אך היא מבקשת שיציע לה הרב קבלה טובה ו 'סבירה' – משהו שתוכל לעמוד בו לקיים תמיד וללא הפסקה השיב הרב: 'יש מצווה ייחודית שכתוב עליה 'בשולחן ערוך הרב' שכדאי להקפיד לקיימה כבר מגיל קטן בעריסה, כי ה מקיימה 'קדוש ייאמר לו' והיא מרוממת את האדם. זו המצווה הייחודית והנפלאה ליטול ידיים מדי בוקר בעת הקימה מהמיטה, שלוש פעמים על כל יד לסירוגין. זו קבלה טובה וקלה שכדאי להקפיד עליה, והיא תפתח לך את היום באנרגיה רוחנית טובה!'  
     שמעה האישה והסכימה לקבל עליה את המצווה, ומיד רכשה ספל מתאים, ומידי בוקר, נטלה ידיה כהלכה, כפי שהציע הרב. שמחה ומאושרת המשיכה האישה לעמל יומה. אחרי תקופה ממושכת, הוצרכה האישה לנסוע למדינה נחשלת במזרח הרחוק. היא לא שכחה את הספל כמובן. עם נחיתתה נסעה לעבר מקום אכסנייתה, בעיירה נידחת ונחשלת מאוד, שאותות ה קידמה טרם הגיעו אליה...  למחרת, השכימה קום ופנתה לאכול את ארוחת הבוקר. אל השולחן הוגשה קערת ירקות, היא לקחה מלפפון ועגבנייה והניחה בצלחתה, וכמוה בדיוק – עשו יתר האורחים. לפתע, רגע לפני שאכלה מהירקות, נזכרה לפתע: 'אוי, הבוקר לא נטלתי ידיים!'  היא מיהרה לעזוב את הירקות, ופנתה לחדרה. איתרה את הספל, ניגשה לברז, ונטלה ידיים כהלכה כפי שקבלה על עצמה, ורק אחר כך שבה לחדר האוכל. לתדהמתה, חלק מהאורחים החלו להתפתל בכאבי בטן עזים. הם נפלו ארצה מתייסרים, והיא עזבה את האוכל וניסתה לסייע...
     התברר, כי באותה עיירה נחשלת, התוצרת החקלאית מרוססת ברעל אימתני, להבריח מהירקות כל מזיק אפשרי. המקומיים מודעים לכך, שוטפים היטב את הירקות לפני האכילה, אך האורחים לא ידעו, והחלו לאכול מהירקות המורעלים – שבתוך דקה או שתים החלו לחוש כאבים עזים, וחלקם נפלו ארצה מעולפים והובהלו לבתי החולים.
    האישה עמדה המומה בחדר האוכל, ואינה יודעת להשיב את נפשה. בעקבות העובדה כי שמרה על קבלתה והלכה ליטול ידיה – ניצלה! לנגד עיניה הוכח, כי הקפדתה על קבלתה הטובה ליטול ידיים בשחרית – היא שעמדה לה להצלה ולהגנה מפני הרעל! האורחים האחרים פונו לבית החולים לבדיקות, וכשנותרה לבדה – היה לה פנאי להרהר עד כמה הקבלה הטובה הזו הצילה אותה מסאת ייסורים קשה ומצערת...
     החוויה המטלטלת הזו, גיבשה בה את ההחלטה לשוב ארצה, ולחקור יותר את שורשי המצוות הנפלאות להן זכתה כבת לעם היהודי. היא השתתפה בסמינרים שונים, ובסופו של דבר – שבה בתשובה שלימה והחלה להקפיד על כל תרי"ג המצוות, קלה כבחמורה. לימים פגשה את הרב שהמליץ לה על אותה קבלה טובה, וכשסיפרה לו את סיפורה המסעיר לא הצליח הרב לכלוא את התרגשותו, וקרא בסערת נפש: ' מדהים להיווכח, כמה גדול כוחה של קבלה טובה אחת, כמה רבה עוצמתה. בזכות קבלה אחת ניצלו חיי האישה ובריאותה, ובזכותה – זכתה לשוב לכור מחצבתה ולעשות רצון קונה. כל זה בזכות קבלה אחת, אחת בלבד, קבלה קלה ופשוטה, ליטול נטילת ידיים בשחרית!'
     כדאי לנו לאמץ קבלה אחת טובה, חזקה ועוצמתית, כי היא יכולה לרומם אותנו, ולהגן עלינו מכל נזק, ולהפוך אותנו לרוחניים ואיכותיים יותר, והיא תיתן לנו כוחות ויכולות להצליח להתעלות מעלה, לעשות נחת רוח לאבינו שבשמים!
החוויה היהודית

יום חמישי, 26 ביולי 2018

אמרי שפר ט"ו אב ה'תשע"ח



 דאגה מקצרת חיי האדםהדאגה מקצרת ימים, לכן כתב הרמב"ם (פיהמ"ש סנהדרין פ"י מ"א) שבימות המשיח "יארכו חיי בני האדם, גם כן לפי שכשיסורו הדאגות והיגונות יארכו ימי האדם".
     ''דבר אחד בטוח, ששום דבר אינו בטוח''
     דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם איש איש כי תשטה אשתו וגו' (ה, יב כתב רש"י "מה כתוב למעלה מן העניין ואיש את קודשיו לו יהיו אם אתה מעכב מתנות הכהן חייך שתצטרך לבא אצלו להביא לו את הסוטה ". המפרשים עמדו על הקשר שבגלל שלא הביא מעשרותיו יביא את אשתו לכהן, וכי מה המידה כנגד מדה בזה בספר "תהילה לדוד", תירץ עפ"י הכתוב בבראשית (ב, כב) "ויבן ה' אלקים את הצלע אשר לקח מן האדם לאישה", ש"צלע" בגימטרי' 190 ו"חוהבגימטרי' 19 שחוה היא 'מעשר' מן הצלע שלוקח מן האדם. לכן, כאשר האדם נמנע מלהביא את מעשרותיו אל הכהן על כורחו יזדקק להביא מעשר אחר אל הכהן דהיינו את אשתו שהיא המעשר שלו כאמור. )תהילה לדוד(
     "דבר אל בני ישראל וישבו ויחנו לפני פי החירות" (יד, ב) - משה נצטווה לדבר אל בני ישראל לעשות תשובה, "וישובו". ועיקרה של התשובה לעשות חניה על יד הפה, שלא לתת לפה יותר מדי חירות. (ר' משה מקוברין)
     דַבֵּר אֶל בּנֵי יִשׂרָאל ויָשֻׁבו ויַחֲנוּ לִפנֵי פִּי הַחִירֹת. - כל אחר מעבירות שבידו, שיעשו חניה, לפני שנותנים דרור וחירות לפיהם – שלא ידברו מה שלא צריך. (דבש השדה)
     דבר אשר אינו מוצא בו עניין קשה לבצעו לזמן ממושך.
     "דבריהם המרושעים של אחרים עלינו, לעתים קרובות אינם מתייחסים כלל אלינו, אלא הם ביטויים של רוגז ומורת רוח, שסיבותיהם שונות לגמרי" (פרידריך ניטשה).
     דברי חז"ל בשלהי קידושין "לא העשירות מן האומנות ולא עניות מן האומנות – אלא הכול לפי זכותו". הקב"ה זן ומפרנס את ביריותיו, והשתדלותנו היא חלק מסוים ממערך הפרנסה. את האמונות הללו יש להנחיל לבנים, להמחיש בפעולות, ולא רק בדיבור.

בחירה נאמנה (על-פי 'עלי זיכרון', מעדותו של רבי ישכר-שלמה טייכטל הי"ד, המבוססת על ארכיון הקהילה היהודית בווינה)
שמו של שמשון ורטהיימר, בחיר תלמידי הישיבה בווינה, נודע למרחקים. אף שבא מבית עני, עשירים רבים חשקו בו לחתן לבנותיהם. מנעוריו התבלט שמשון כתלמיד חכם בעל שיעור קומה ומידות נאצלות. בסופו של דבר זכה בו ראש הקהל של העיר מדלינג, הסמוכה לווינה, אחרי שפנה אל רבו וביקש לשדך את תלמידו האהוב לבתו. "אתן ככל שיורה הרב", התחייב; "עשיר אני ובעל יכולת".
הברכה ניתנה, והשידוך יצא אל הפועל. הבשורה על שידוכי החתן העילוי הייתה לשיחת היום באזור. זו הגיעה גם לאוזניו של ראש הקהל בווינה, וזה חש צביטת אכזבה. אף הוא השתוקק לקחת את שמשון לחתן, אך החמיץ את המועד.
ההכנות לחתונה החלו, ואז אירע פתאום אסון כבד – שריפה גדולה פרצה בעיר מדלינג. הלהבות התפשטו במהירות מבית לבית. כשהושגה שליטה על האש התבררו ממדי האסון: הדליקה גבתה קרבנות רבים, ורכוש רב עלה בלהבות. גם בית ראש הקהל נהפך לאפר, ובין האודים העשנים נמצאו גופותיהם של החותן והחותנת העתידיים של שמשון.
שמשון היה מוכה הלם וצער. ככל שניסה לברר את שלומה של כלתו, לא הצליח להשיג מידע ממשי. היא נעלמה. איש לא מצאהּ בין הנספים או הפצועים. ההערכה הייתה כי אף היא קיפחה את חייה.
ליבו של שמשון לא קיבל את ההנחה כי כלתו נספתה. הוא הוסיף לשאול ולברר על דבר גורלה. אולי אחרי מות הוריה ואובדן רכוש המשפחה החלה לנדוד ממקום למקום? אולי אין היא מעיזה ליצור עמו קשר, אחרי שאין ביכולתה לאפשר לו ללמוד תורה אחרי החתונה, כפי שהבטיח לו אביה?
העלם הצעיר החליט: הוא לא ינוח ולא ישקוט עד שימצא את כלתו, וכל עוד לא יידע בבירור מה עלה בגורלה, לא יקבל שום הצעת שידוכים.
הימים חלפו. אט-אט החל הספק לכרסם בליבו של שמשון. באותה עת החל ראש הקהל של וינה ללחוץ עליו לשאת את בתו. "היא ברוכת מעלות", ניסה לשכנעו, "וגם אני התברכתי בעושר רב ואוכל לפרנס אותך ברוחב יד. ובאשר לכלתך האבודה – אם יתרחש הנס והיא תופיע פתאום, אפצה אותה בסכום גדול, כדי לפייסה".
אלא ששמשון עמד בסירובו. ראש הקהל לא ויתר. הוא פנה אל רבו של שמשון, וביקשו להורות לתלמידו להינשא ולהקים משפחה.
אחרי השיחה עם רבו לא יכול היה שמשון למאן עוד. "אני מסכים", אמר לרבו בלב חצוי, "ואולם אני מבקש להציב תנאי לפני המחותן: החתונה תתקיים בעוד חצי שנה. עד אז המחותן מתחייב לערוך בכל שבוע סעודה בעבור עניים נודדים. עליו לפרסם על דבר הסעודות האלה באזור. אני עצמי אשרת את האורחים ואגיש להם את מנתם".
המחותן הביע מיד את הסכמתו למהלך, והצדדים הכריזו על השידוך. החותן החל לממש את התחייבותו. הוא ערך סעודות כיד המלך, והשמועה עליהן עשתה לה כנפיים. עניים רבים נהרו לווינה כדי לסעוד את נפשם בארוחה טובה.
פעם אחת הבחין אחד הסועדים באישה צעירה היושבת בפינת האולם וממררת בבכי. הלה הניח שבוודאי נותרה רעבה, והגיש לפניה מנה ראויה. אלא שהאישה דחתה את הצלחת מעל פניה, והוסיפה להתייפח. "אנא, מדוע את בוכה?", הפציר בה האיש. בסופו של דבר פלטה: "כיצד לא אבכה בשעה שלוקחים ממני את חתני!".
דברי האישה התגלגלו מפה לאוזן, עד שהגיעו לשמשון. הוא נדרך וביקש לראות את האישה הבוכייה. כשראה אותה זיהה מיד שזו כלתו הנעלמת. מיד ניגש אל המחותן והודיעו: "צר לי, עלינו לבטל את השידוך. מצאתי את כלתי הראשונה".
המחותן נדהם מההתפתחות הפתאומית, ומגדלות הנפש של שמשון, המוכן לוותר על חיי שפע נטולי דאגה ולשאת כלה יתומה וענייה. בהתייעצות עם רעייתו החליטו השניים לשאת בהוצאות חתונתם של שמשון וכלתו הראשונה.
הסיפור המרגש התפרסם במהירות בעיר. הכול שחו באישיותו האצילית של שמשון, שוויתר על עושר וחיי רווחה כדי לשמור על נאמנותו לכלתו הראשונה. אפילו לחצר הקיסר לאופולד הראשון הגיעו הדברים, והוא ביקש לתהות על קנקנו של האיש.
"מניין באה מידת הנאמנות הזאת?", ביקש לדעת.
שמשון השיב בפשטות: "אם אדם חדל להיות נאמן, הוא חדל להיות אדם!". התשובה כבשה את לב הקיסר, והוא אמר: "אני זקוק לאדם נאמן כמוך", ומינה אותו לגזבר החצר.
מעתה נזדמנו על שולחנו של רבי שמשון ורטהיימר תורה וגדולה כאחד. הוא שימש ראש הרבנים באוסטריה, מורביה ובוהמיה, והעושר והחוכמה לא פסקו גם מבניו אחריו. דורות של תלמידי חכמים יצאו ממנו, ובהם גדולי ישראל מפורסמים, ואף משפחת הלפרין המיוחסת מוצאהּ ממנו.

הסוכריות של הרב
בחור בבני ברק, למרבה הצער, עזב את היהדות ועבר לגור יחד עם בן דודו החילוני. למרבה הצער, העניינים הידרדרו והוא התארס עם בחורה לא יהודיה. בן דודו החילוני כעס ומאד הוטרד מהעניין אבל לא הצליח לשכנע אותו לבטל את האירוסין. בכל זאת, הוא הצליח לשכנע אותו שמכיוון שהוא עכשיו מתנתק מהעם היהודי וממשפחתו, לפחות שילך איתה, ויגיד להוריו בשיחה פנים מול פנים מה התוכניות שלו. הבחור השתכנע והזמין את עצמו לשבת אצל הוריו לפי "התנאים שלו". הוא בילה את ליל השבת בעישון על המרפסת, וביום השבת שוב בילה על המרפסת עם האייפון שלו

בשבת בצהריים אביו ניגש אליו והזמין אותו להצטרף לשיעור שהוא הולך אליו, אותו ימסור הרב אהרון לייב שטיינמן זצ"ל

בצעד מפתיע, הבחור הסכים. אחרי השיעור הביא אותו אביו לרב שטיינמן להגיד שבת שלום, והודיע לגדול הדור שלמרבה הצער בנו אינו שומר שבת. הרב שטיינמן הביט בו ושאל, "כמה זמן אינך שומר שבת?". הבחור ענה, "שנתיים". "ובמשך הזמן הזה היה לך הרהור תשובה?" "כן, בערך ארבע פעמים". "ולמשך כמה זמן הרהרת בתשובה בכל אחת הפעמים?" "בערך 10 דקות". "אה, אז יוצא שלמשך 40 דקות במשך השנתיים האחרונות היית במצב של 'במקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד', ועל כך אני מקנא בך. שבת שלום". הבחור הלך הביתה וחזר לדירה של בן דודו. המילים של הרב שטיינמן לא נתנו לו מנוח. הוא ביטל את האירוסין, ומשם העניינים התגלגלו, עד שכיום הוא ב"ה שומר תורה ומצוות
שאלו אותו מה גרם לו ללכת לשיעור. הנה הוא מעשן ומשחק באייפון בשבת ר"ל והוא הלך לשיעור? הוא השיב שכשהיה בכיתה ד' בחיידר, הכיתה שלו הלכה להיבחן אצל הרב אהרון לייב שטיינמן. המלמד ביקש שהילדים יקבלו שאלות קלות, ואכן הרב שטיינמן שאל שאלות שכל ילד ידע. כל ילד, כשענה את תשובתו, קיבל סוכרייה מהרב אהרון לייב. כשהגיע תורו של ילד זה הוא לא ידע את התשובה. הרב אהרון לייב שאל אותו שאלה קלה יותר. שוב לא ידע הילד לענות. משכך, גדול הדור שאל שאלה עוד יותר קלה ושוב לא ידע הילד. כשהסתיימה הבחינה, לכולם הייתה סוכרייה חוץ מהילד הזה. תוך שהילדים יצאו מהחדר ביראת כבוד, הרב אהרון לייב סימן לילד לגשת אליו. הוא אמר לו - "בתורה וביידישקייט אנחנו מקבלים שכר לפי המאמץ, לא לפי התוצאות. כל הילדים התאמצו לענות על שאלה אחת, ולכן הם קבלו סוכרייה אחת. אבל אתה התאמצת ב-3 שאלות, ולכן אתה תקבל 3 סוכריות." ובחיוך, הושיט לילד 3 סוכריות...!

החוויה היהודית

יום רביעי, 25 ביולי 2018

אמרי שפר י"ד אב ה'תשע"ח



אין אויר זך בכל ארץ ישראל כמו אויר צפת, שכל הדר בעיר צפת יש לו יתרון על כל שאר ערי ארץ ישראל , ומרן שר התורה הגר"ח קניבסקי שליט"א סח על השנים שהיה נוסע בתקופה הזו לצפת, ש' את מה שהוא מספיק ללמוד בבני ברק בשלושה שבועות, הוא מספיק בצפת בשבוע אחד'... ]ובבדיחותא בעלמא: כבר היה מי שהמליץ, שבבני ברק יש 'אויר עוצר נשימה'...[
    במשנה )קנים ג, ו( מצינו: 'זקני עם הארץ, כל זמן שמזקינין דעתן מטרפת עליהן, שנאמר )איוב יב, כ(: "מסיר שפה לנאמנים וטעם זקנים ייקח", אבל זקני תורה אינם כן, אלא כל זמן שמזקינין - דעתן מתיישבת עליהן, שנאמר )שם(: " בישישים חכמה ואורך ימים תבונה"
     "בעצם העובדה שהקב"ה הוא המנחם את עם ישראל אנו מוצאים ניחומים. אם המלך עצמו מנחם אותנו, דברי הנחמה עצמם משמחים את ליבנו" (רבי לוי-יצחק מברדיצ'ב)
     הגמרא (בסוף מסכת תענית) אומרת שיום ט"ו באב, שבו הלילות מתחילים להתארך, מסמן את נקודת הזמן שממנה יש להוסיף בלימוד התורה: "מכאן ואילך דמוסיף יוסיף". מפרש רש"י: "דמוסיף לילות על הימים לעסוק בתורה (בלילות), יוסף חיים על חייו". זאת על-פי מאמר חז"ל (עירובין ס"ה,א): "לא איברא ליליא אלא לגירסא" – לא נברא הלילה אלא ללימוד.
כַָּלַָּ מאןַ דֲעביד רחָּמָּנא-לָּטבַ עִביד (פניני עין חמד, עלון 962)
     אין אדם, שלא עובר ניסיונות בחיים. לעיתים עלול הוא חלילה להתריס כלפי מעלה ולשאול: "ריבונו של עולם מדוע זה קרה לי?". אולם עלינו להאמין, כי כל מה שהעושה - הוא לטובה.
     סיפר הרב זמיר כהן מעשה מדהים על יהודי המתגורר בירושלים בשם יהושע (שם בדוי). הלה למד את מקצוע 'טכנאי רנטגן' אשר מעטים הם אלו המתמקצעים בו . אולם הוא פוטר לצערו הרב לפני שנתיים וחצי. מצבו הכלכלי מידרדר מיום ליום, ועימו אף מצב רוחו, וזאת בשל העובדה, כי עדיין לא מצא מקור פרנסה חילופי בוקר אחד, מקבל מיודענו, הצעת עבודה חדשה. מדובר בעבודה פיזית עם משכורת דחוקה, אולם הלה היה מוכן לכול - רק לצאת מ 'מעגל האבטלה'.  הוא זומן לראיון עבודה במשרד החברה הנמצא ביישוב הסמוך לירושלים. יהושע בירר על האוטובוס היוצא מוקדם עם בוקר מירושלים לישוב הסמוך, וחיכה ליום המחר בקוצר רוח על אף שהקדים מספר דקות, מבחין הוא מרחוק באוטובוס הסוגר את דלתותיו וממשיך בשעטה לעבר התחנה הבאה ליבו הלם בפראות. הוא ניסה בכל כוחותיו לרוץ לעבר האוטובוס ולנופף בידו - אולם ללא הועיל בדיקה קצרה העלתה, כי האוטובוס הבא אמור להגיע רק בעוד כשעה. "אין טעם", מירר בבכי, "אשוב לביתי. איחור כה משמעותי רק יגרום לרושם שלילי!".  לפתע הוא שומע צפירות חזקות. הוא הרים את עיניו וראה את חברו הטוב הצופר מתוך רכבו: "הכול בסדר? אתה לא נראה טוב". יהושע גולל בפניו את האכזבה הנוראה בכך שהפסיד את האוטובוס, וכנראה אף את העבודה החדשה שלה ציפה. " היכנס לרכב", קרא חברו, "יש לך מזל. למרות שאני עובד כאן בירושלים, היום אני חייב לצאת מחוץ לעיר לצורך סידורים, לכן אקח אותך לשם ". יהושע לא ידע את נפשו מרוב אושר, הוא לא האמין, כי הוא שוב בדרך לראיון עבודה. "תודה רבה", קרא בקול גדול, "כעת אני מבין, מדוע הפסדתי את האוטובוס - הכול כדי לעלות איתך ובכך לחסוך זמן וכסף נסיעות, ב"ה הכל לטובה".
     אלא בשמיים חשבו אחרת. לפתע, ממש ביציאה הראשונה מירושלים, סטה אחד הרכבים מנתיבו והתנגש ברכבם של השניים. שתי המכוניות איבדו את היציבות וסטו מהכביש הרכב ניזוק קשה, אך בחסדי שמים הם יצאו בשריטותַ וחבלותַ קלות צוות מד"א שהוזעק למקום, הגיע תוך מספר רגעים וחייב אותם להתפנות לבית הרפואה 'הדסה עין כרם', על מנת לוודא שהכול בסדר יהושע שכב באמבולנס, ממורמר ושבור: "מה קורה פה? בסך הכול רציתי להגיע לראיון עבודה ולפתוח דף חדש בחיי. על מה חרי האף הגדול הזה? מה עשיתי רע בחיים? מדועַ מענישיםַ אותיַ כךַ בשמיים?", התייפח בצער תוך זמן קצר הגיעו שניהם לשערי בית-הרפואה. שם הוכנסו לחדר טראומה ועברו עד מהרה סדרת בדיקות וצילומים שארכה מספר שעות, כשבסיומם מסר להם הרופא מכתב שחרור, ב"ה מצבם הרפואי טוב.
     יהושע לקח את מכתב השחרור והעבירו לפקיד הקבלה. והנה הלה רואה פנים עצובות ושבורות. הלה הביט במיודענו ושאלו: "מדוע הנְָך עצוב? הרי שוחררת בריא ושלם מבית - הרפואה. אם כן מדוע פניך נפולות?". " איני מצטער מכך", השיב יהושע, "דע לך, כי אני טכנאיַ רנטגן במקצועי, וכבר שנתיים וחצי שאני מובטל, והנה עד שסוף כל סוף קיבלתי היום זימון לראיון עבודה, הרי שמצאתי את עצמי בבית הרפואה ופספסתי את העבודה החדשה".  עיני הפקיד אורו, והוא שאל: "אתה 'טכנאי רנטגן?" - "כן עסקתי בזה במשך שנים עד שפיטרו אותי", השיב יהושע. " תגיד לי, האם לא ראית את המודעות הרבות, שמפרסם בית החולים כי הוא מחפש כבר זמן רב טכנאי רנטגן?". " כבר כמה שבועות שבית הרפואה מחפש אדם כמוך!".  הפקיד ניגש עם מיודענו לאחד החדרים ולאחרַ דקות ספורותַ מצא מיודענו את עצמו בראיון מאולתר מול מנהל 'הדסהַ עיןַ כרם'.ַ לאחרַ דקותַ קצרותַ התבשר, כיַ התקבלַ לתפקיד ! אותוַ יתחילַ כברַ למחרתַ השכםַ בבוקר.
     יהושע היה המום ונרגש, משמיים הוא פספס עבודה שאינה במקצוע שלו, הנמצאת ביישוב מרוחק מביתו ואף הרווח ממנה הוא זעום ודל, והנה כעת גְלֵגל ּבֹוֵרא עֹולָם, כי הוא יגיע לבית הרפואה על מנת לקבל עבודה מכובדת הקרובה לביתו ואףַ עם שכרַ הגדולַ פיַ כמה, ממהַ שהוצעַ לו. "
     תודה בורא עולם על כל הגלגולים, שעשית לי היום. עלַ מנתַ שאקבל את העבודה הזאת - נתת לי להפסיד את האוטובוס, לעלותַ עםַ חבר,ַ לעשותַ תאונה ולהגיעַ אלַ ביתַ הרפואה,ַ והכולַ בשביל להגיעַ לעבודהַ טובהַ ומסודרת". כך מירר בדמעות של שמחה יהושע בצאתו מבית-הרפואה.


החוויה היהודית

אמרי שפר י"ג אב ה'תשע"ח



אמר הרה"ק רבי יצחק מוורקי זיע"א: כשם שסוכר המתבטל לחלוטין ונעלם לגמרי במיםממתק את המשקה שבכוס. כך מי הוא זה המסוגל להמתיק חיי הזולת, זה שמבטל את ישותו הוא המסוגל לעזור ולשמח את הזולת ולהמתיק במעט את חייו.

     ״בעת ההיא״ - סתם הכתוב ולא פירש באיזה זמן התפלל. למדנו שאדם צריך תמיד להיות מוכן ומזומן להתפלל לה׳, ואל יאמר שעכשיו אין לו פנאי או סבלנות להתפלל, אלא בכל עת ובכל מקום יעמוד ויתפלל)ר' נפתלי מרופשיץ(
     הקב"ה מצווה אותנו לדאוג לשמור על המתנה היקרה ביותר שהופקדה בידינו - החיים, ולשמור על גופנו לבל ינזק.
    יהי רצון שנזכה לחגוג בשנה זו את יום ט"ו באב בשמחה רבה; שעד אז ישובו כל בנינו לגבולם; שההרג, הצער והכאב יחדלו; שהאהבה ששורה בינינו כעת, בימות הקושי, רק תעלה, תוסיף ותפרח; ושנזכה סוף-סוף לראות בבניין בית המקדש ולחוות במוחש את קרבת הא-לוקים.
ביזיונות (ברכי נפשי).
     המעשה התרחש בתקופת מלחמת תש"ח, בעת שהלגיון הירדני הפגיז קשות את העיר ירושלים כולה, ובפרט את שכונות מאה שערים ובית ישראל שהיו סמוכות לגבול עם ירדן מדי יום היו נופלים מאות פגזים בשכונות הנ"ל, ולאחר כל הפגזה נמנו רח"ל נפגעים רבים מקרב התושבים אי אפשר לתאר לבני הדור הצעיר, שלא היה בימים ההם בירושלים, את הרעשים הנוראיים שהיו נשמעים עם נפילת הפצצות, ואת המהומה שהייתה מתחוללת בכל האזור למותר לציין שבאותם ימים לא היו עדיין מקלטים רבים, וכאשר הייתה נשמעת האזעקה התכנסו בכל מקלט המונים - המונים מבני ירושלים. הצפיפות הגדולה הוסיפה על הפחדים והחרדות, ולא היטיבה עם מצבם הנפשי של התושבים היהודיים בשכונות הירושלמיות 
     עקב המצב הקשה, והתדרדרות הביטחונית, הייתה אישה אחת בשכונת בית ישראל שלא שלטה על עצמה, ובכל פעם כאשר נשמע קולה המבעית של האזעקה, הייתה פונה לאנשים ופוגעת בהם באופן מזעזע על לא עוול בכפם ומאשימה אותם בדברים שלא היה להם כל קשר אליהם. בעת ההפגזות הקשות נכנסה האישה אל המקלט בשכונת בית ישראל, ופגעה שם, בתוך המקלט, באנשים שהסתתרו מאימת המציק, וגם מצבם-הם לא היה כמובן מן המשופרים. אותה אישה הייתה מסוגלת לפנות לאדם שהיה במקלט, ולצעוק עליו שהוא גנב, שהוא שקרן סדרתי או שהוא חצי-גוי, וכו'. ה"מואשמים" הבינו שהדבר נובע כתוצאה מהלחצים הנפשיים בהם נמצאת האישה , ולא הגיבו לדבריה . בשלב מסוים הגיעו הדברים לידי כך שהאנשים לא היו יכולים כבר לסבול את הפגיעות הללו, והחליטו לעשות מעשה, ולא לאפשר יותר לאישה ההיא להיכנס אל המקלט. 'שתישאר בחוץ ואל תפגע בנו יותר', אמרו אלא שבין האנשים שהגיעו למקלט, נימנה גם האדמו"ר רבי גדליה-משה מזוויעהל (בנו של רבי שלמה) ולפני שביצעו האנשים את החלטתם, והוציאוה לפועל, הם באו לשאול את רבי גדליה-משה האם לנהוג כך ולסגור את שערי המקלט בפני האישה השיב להם רבי גדליה- משה ואמר, בואו ואספר לכם מקרה שהיה אצל אבי הגדול זצ"ל.
     בתקופה מסוימת חלתה אחותי ונפלה למשכב, ומצבה היה בכי-רע, עד שהרופאים הרימו ידיים, ואמרו שאין להם יותר מה לעשות אבא ישב ועשה את חשבון נפשו, וחשב מה מוטל עליו לעשות מבחינה רוחנית כדי להיטיב את מצבה הבריאותי הקשה של בתו. הוא חשב וחשב, עד שהגיע למסקנה שהתרופה היעילה ביותר, וסם-החיים הבטוח ביותר, שיוכל להעניק לאחותי, יהיה אם יקבל ביזיונות בפרהסיא... "זה הדבר היחיד שיציל את בתי מן המוות", אמר הרבי לבני ביתו. עכשיו נשאר לו רק לתכנן כיצד לקבל ביזיונות, ולהיות מן הנעלבים ואינם עולבים... הרי הדבר כלל אינו פשוט; מי יהיה מוכן לבזות את הרבי הקדוש מזוויעהל... גם לכך מצא הרבי פתרון.
     ישיבת זוויעהל החזיקה לצורך מוסדותיה בכמה חנויות, שהושכרו לאנשים שונים, ודמי השכירות היו עוברים ישירות לקופת המוסדות. הרבי ניגש להנהלה ובירר מי מבין השוכרים חייב סכום גדול, וכשמסרו לו את השם החליט לגשת אליו הביתה ולתבוע את הכסף הייתה זו אישה ששכרה את אחת החנויות ולא שילמה במשך זמן רב את דמי השכירות. ניגש הרבי לביתה של האישה, דפק על הדלת, וביקש מהאישה לשלם את הכסף, תוך שהוא מציין שכיון שמדובר בכספי-הקדש אי אפשר לעכב יותר את התשלום והוא דורש ממנה לפרוע את חובותיה בהקדם האפשרי הדברים הללו שנאמרו על ידי הרבי, גרמו לאישה לצאת מכליה, והיא החלה לצעוק על הרבי בקול רעש גדול ולהטיח בו דברים קשים, כמו "מי שמך לרבי ומנהיג על העדה", או "הרי אתה מינית את עצמך לאדמו"ר" , "כיצד אתה מסוגל והנהיג את עדתך, הרי אינך יודע להכריע שום דבר בהלכה", ודברי-בוז רבים נוספים.
     אנשים ששמעו את הצעקות, החלו להתקהל ליד הבית, וההתכנסות הזו הוסיפה 'דלק' ותמריץ לאישה כדי להמשיך ולבזות את הרבי יותר ויותר. זו בדיוק הייתה הסיבה שההתקהלות הלכה וגדלה עוד יותר, והאישה המשיכה לבזות את הרבי רבי גדליה- משה המשיך לספר לתושבים הירושלמיים, כפי שאתם מבינים, אבא שלי לא הגיב למנת העלבונות הגדושה שהוטחה בו, וכשהביזיונות הללו הגיעו לשיאם, הגיע הרגע שבו אבא החליט שעכשיו הוא צריך להתפלל על רפואת בתו, ולבקש מהשי"ת שישלח לה רפואה שלימה במהרה '. לאחר שהתפלל, אמר למקורביו שאין יותר סיבה לדאוג, ובעזרת השם תחלים הבת ותשוב לאיתנה ואכן, סיפר רבי גדליה-משה, כשחזרנו הביתה נוכחנו לראות, לשמחתנו, שמצבה של אחותי הוטב בצורה משמעותית, ובתוך זמן קצר היא חזרה לבריאותה המליאה. אבא קיים את הפסוק 'ואוהביו כצאת השמש מגבורתו', אלו השומעים חרפתם ואינם משיבים, והקב"ה השיב לו באהבה גדולה, ושלח לאחותנו רפואה שלימה מן השמים...
     עכשיו פנה רבי גדליה-משה לבאי המקלט שהחליטו לסגור את השער בפני האישה, ואמר: אני רוצה לשאול אתכם אבא שלי, ברצותו לחפש מזור לתחלואי בתו, חיפש בנרות מי יוכל לפגוע בו ולהעליב אותו, באומרו שהדבר הזה הוא התרופה הכי-טובה שיש לכל המחלות והצרות; ואילו אתם, כאן ליד המקלט, התרופה הזו 'רודפת' אחריכם על ידי האישה המגדפת ופוגעת בכם, והנכם רוצים להרחיקה?! - - - הרי בימים הקשים שבהם אנחנו מצויים המשיך רבי גדליה-משה, כשאויבינו מנסים לפגוע בנו בכל צורה, אין סם - מרפא גדול יותר ממה שהאישה הזו עושה לנו... וכי איך אתם מעלים בדעתכם שלא להכניסה למקלט?! הלא טוב יהיה אם תעשו כפי שעשה אבא שלי ותימנו על החבורה המובחרת הזו של מי שנעלבים ואינם עולבים, ותזכו לכל הטובות שבעולם ! ובאמת מי שינסה לירד לעומק העניין, יבין את גודל - הזכות שיש במעשה זה שאדם שומע את חרפתו, ואינו מגיב הרי לפעמים הרצון להגיב הוא כל כך חזק, במיוחד כאשר העליבו את האדם על לא עוול בכפו, והפגיעה הזו באמת לא הגיעה לו, והוא היה רוצה להגיב ולתקוף את מי שביזה וחירף אותו!!!  וכשהוא מתגבר על עצמו ואינו עושה זאת, האם יש זכות גדולה מזו?!
 החוויה היהודית