אמרי שפר י"ז אב ה'תשע"ח

העולם אומר, אם אתה רואה שני אנשים רבים,  תתרחק מהר משם שלא תקבל בטעות מכה.  אם אתה רואה שני אנשים מחלקים כסף, תתקרב אליהם אולי בטעות יביאו גם לך.

    "ואתחנן" בגימטריא תפילה ובגימטריא שירה שצריך לתפילה ניגון ונעימת קול כעניין כבד את ה' מהונך ממה שחננך כן הוא בירושלמי פאה פ"א ה"ה. ובגימטריא ישרה אשר תפלה עולה כן מפני שצריך להישיר ולכוון רגליו בתפילה כמו ורגליהם רגל ישרה ומלמד שכ"ז עשה משה בתפלתו וכן כל יסודו של פסוק זה הוא שש שמתחיל ב וי"ו שמספרה שש ושש אותיות בתיבת ואתחנן ושש תיבות בפסוק הרי י"ח מלמד שהתפלל תפלת י"ח. (פענח רזא(

     כידוע שאין שום מקרה בעולם, פרשת ואתחנן תמיד נופלת בשבת הראשונה של בין הזמנים, ואולי זה בא לרמז לנו להתחזק בתפילה גם בבין הזמנים: בהקפדה על זמני התפילה, בהקפדה על מקום התפילה ואפילו מי שלא מצליח באמצע השנה לומר קרבנות, הנה הזמן שאפשר לומר אותם.

    מה המשותף בין ט' באב לבין הזמנים? הולכים לבית הכנסת בזמן מנחה עם טלית ותפילין.

כוחה של קבלה טובה אחת (פניני פרשת השבוע(

     את הסיפור סיפר הרה"ג פינחס הכהן שליט"א מנתיבות: כמה גדול כוחה של קבלה טובה אחת.

     באזכרה לרגל יום השנה ליהודי שנפטר לפני כמה שנים ברמת גן. אל האזכרה באו מכרים רבים ובני משפחה. רב מקומי נשא דברים, עורר על גודל הזכות לקבל קבלה טובה אחת לעילוי נשמתו של הנפטר, ועודד את הנוכחים לקבל החלטה לקיים מצווה אחת שיוכלו לעמוד בה.  בתוך הקהל אישה אחת גילתה רצון עז להתחזק בקיום המסורת היהודית. בסיום הדרשה, ניגשה לרב אמרה לו שהיא מבקשה לקבל על עצמה קבלה טובה לזכותו של הנפטר הדגול שהיה קרוב לליבה, אך היא מבקשת שיציע לה הרב קבלה טובה ו 'סבירה' – משהו שתוכל לעמוד בו לקיים תמיד וללא הפסקה.  השיב הרב: 'יש מצווה ייחודית שכתוב עליה 'בשולחן ערוך הרב' שכדאי להקפיד לקיימה כבר מגיל קטן בעריסה, כי ה מקיימה 'קדוש ייאמר לו' והיא מרוממת את האדם. זו המצווה הייחודית והנפלאה ליטול ידיים מדי בוקר בעת הקימה מהמיטה, שלוש פעמים על כל יד לסירוגין. זו קבלה טובה וקלה שכדאי להקפיד עליה, והיא תפתח לך את היום באנרגיה רוחנית טובה!'  

     שמעה האישה והסכימה לקבל עליה את המצווה, ומיד רכשה ספל מתאים, ומידי בוקר, נטלה ידיה כהלכה, כפי שהציע הרב. שמחה ומאושרת המשיכה האישה לעמל יומה. אחרי תקופה ממושכת, הוצרכה האישה לנסוע למדינה נחשלת במזרח הרחוק. היא לא שכחה את הספל כמובן. עם נחיתתה נסעה לעבר מקום אכסנייתה, בעיירה נידחת ונחשלת מאוד, שאותות ה קידמה טרם הגיעו אליה...  למחרת, השכימה קום ופנתה לאכול את ארוחת הבוקר. אל השולחן הוגשה קערת ירקות, היא לקחה מלפפון ועגבנייה והניחה בצלחתה, וכמוה בדיוק – עשו יתר האורחים. לפתע, רגע לפני שאכלה מהירקות, נזכרה לפתע: 'אוי, הבוקר לא נטלתי ידיים!'  היא מיהרה לעזוב את הירקות, ופנתה לחדרה. איתרה את הספל, ניגשה לברז, ונטלה ידיים כהלכה כפי שקבלה על עצמה, ורק אחר כך שבה לחדר האוכל. לתדהמתה, חלק מהאורחים החלו להתפתל בכאבי בטן עזים. הם נפלו ארצה מתייסרים, והיא עזבה את האוכל וניסתה לסייע...

     התברר, כי באותה עיירה נחשלת, התוצרת החקלאית מרוססת ברעל אימתני, להבריח מהירקות כל מזיק אפשרי. המקומיים מודעים לכך, שוטפים היטב את הירקות לפני האכילה, אך האורחים לא ידעו, והחלו לאכול מהירקות המורעלים – שבתוך דקה או שתים החלו לחוש כאבים עזים, וחלקם נפלו ארצה מעולפים והובהלו לבתי החולים.

    האישה עמדה המומה בחדר האוכל, ואינה יודעת להשיב את נפשה. בעקבות העובדה כי שמרה על קבלתה והלכה ליטול ידיה – ניצלה! לנגד עיניה הוכח, כי הקפדתה על קבלתה הטובה ליטול ידיים בשחרית – היא שעמדה לה להצלה ולהגנה מפני הרעל! האורחים האחרים פונו לבית החולים לבדיקות, וכשנותרה לבדה – היה לה פנאי להרהר עד כמה הקבלה הטובה הזו הצילה אותה מסאת ייסורים קשה ומצערת...

     החוויה המטלטלת הזו, גיבשה בה את ההחלטה לשוב ארצה, ולחקור יותר את שורשי המצוות הנפלאות להן זכתה כבת לעם היהודי. היא השתתפה בסמינרים שונים, ובסופו של דבר – שבה בתשובה שלימה והחלה להקפיד על כל תרי"ג המצוות, קלה כבחמורה. לימים פגשה את הרב שהמליץ לה על אותה קבלה טובה, וכשסיפרה לו את סיפורה המסעיר לא הצליח הרב לכלוא את התרגשותו, וקרא בסערת נפש: ' מדהים להיווכח, כמה גדול כוחה של קבלה טובה אחת, כמה רבה עוצמתה. בזכות קבלה אחת ניצלו חיי האישה ובריאותה, ובזכותה – זכתה לשוב לכור מחצבתה ולעשות רצון קונה. כל זה בזכות קבלה אחת, אחת בלבד, קבלה קלה ופשוטה, ליטול נטילת ידיים בשחרית!'

     כדאי לנו לאמץ קבלה אחת טובה, חזקה ועוצמתית, כי היא יכולה לרומם אותנו, ולהגן עלינו מכל נזק, ולהפוך אותנו לרוחניים ואיכותיים יותר, והיא תיתן לנו כוחות ויכולות להצליח להתעלות מעלה, לעשות נחת רוח לאבינו שבשמים!

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 http://dosanova.co.il/

אמרי שפר י' אדר ה'תשע"ח

אחד מהמעלות שיש לנו, היהודים, שלא זכו לכך המלאכים. וכמו שמובא הרבה בחז"ל, שישנם מלאכים שאומרים שירה לפני השי"ת רק פעם אחת בשבעים שנה וכדו', ואילו אנו יכולים לומר שירה לפני ה' ולהודות לפניו בכל רגע ורגע.

     אמרו חז"ל (ברכות ס"ג) 'שאין התורה נקנית אלא בחבורה', כי אדם הלומד לבד אינו מבין היטב את לימודו ולפעמים אף מתנמנם, משא"כ כאשר לומד עם חבר אזי "איש את רעהו יעזרו" ומבררים היטב את העניין שלומדים, כמובא (תענית ז')'מה ברזל זה אחד מחדד את חברו אף שני ת"ח מחדדין זה את זה בהלכה'...' מה אש אינו דולק יחידי אף ד"ת אין מתקיימין ביחידי'.

     'אף אחד מאיתנו לא קיים בלי סיבה, לכל צמח, חיה ואדם  קיים בשביל מטרה כלשהי.  

     ''בפורים העשיר מקלל את המן, על שגרם לו להוציא כספים, ואילו העני מברך את מרדכי, שבזכותו הוא מקבל מעות פורים. שניהם צריכים לשתות 'עד דלא ידע' מי עשיר ומי עני" (רבי מנחם-מענדל מווישווה)

הכל תלוי במדרגתו (יחי ראובן(

     הגאון הקדוש רבי מרדכי בנעט זצוק"ל . היה לו בביתו חדר ששימש כבית מדרש. שם למד עם התלמידים וענה תשובות.  כל יום שישי, לפני שבת, הייתה הרעבעצין מכינה בחדר של בית המדרש נרות גדולים שיאירו שם בחדר כל הלילה. הנרות עליהם בירכה דלקו בחדר בו אכלו, ובבית המדרש היו נרות נוספים, אותם הדליק השמש.

     פעם בליל שבת ישב רבי ברוך עם משפחתו לסעודת שבת. כשנגמרה הסעודה נכנס לחדר ללמוד. כעבור מספר שניות יצא משם וקרא: "רעבעצין, שכחנו להדליק נרות בבית המדרש!" צרה שכזו! חושך! " כיצד יתכן הדבר", תמהה הרבנית, "והלא אני במיוחד נכנסתי לפני שבת לחדר וראיתי שיש בו נרות מוכנים להדלקה והכול בסדר. איך יכול להיות שחשוך?"  היא נכנסת פנימה ורואה שהחדר מואר. בכל ארבעת הצדדים יש נר ! נבהלה הרבנית: "מה קורה פה? למה הרב אומר שאין אור? הלא החדר מואר כולו!" " היכן יש אור?" שאל הרב, והרבנית משיבה לעומתו: "בא תראה".  הוא נכנס שוב לחדר ושואל: "היכן האור? הרי חושך מצרים כאן, לא רואים כלום !"... פחד גדול אחז ברבנית: שמא בעלה התעוור. אבל הרי הוא ישב בשולחן והכול היה בסדר ... נכנסה להיסטריה.  ראה הרב שהיא כל כך מבוהלת, פנה אליה ואמר: "רעבעצין הרגעי, תכף נברר את העניין".  שאל את השמש: "מתי הדלקת את הנרות, בזמן או אחרי הזמן?"  השמש הודה על האמת: " באמת איחרתי, אבל היה זה זמן שמותר עדיין להדליק. בטוח שעוד היה יום".  אמר הרב בנעט: "דע לך שכשהדלקת את הנרות היה זה מאוחר מידי, וצריך הנך כפרה על חילול השבת. וזו הסיבה שאיני רואה את האור, כי כל דבר שנעשה שלא על פי דין – אינני רואה!

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 http://dosanova.co.il/

אמרי שפר כ' ניסן ה'תשע"ז

 "אהבת ישראל". ידוע שלכל יהודי יש אות בספר התורה, ואם נפסול יהודי אחד בלבד, נפסיד אות אחת ואז הספר כולו יהיה פסול ח"ו, ואיך נוכל לקבל כך את התורה בכך השבועות?! השמחה הכי גדולה היא שמחה של "בין אדם לחברו", כשאדם מחפש את הנקודה הא-לוקית שנמצאת בכל אחד, הוא מתקרב אל הבורא והוא נמצא כל הזמן בתוך "הטוב".

     "אילו קרבנו לפני הר סיני ולא נתן לנו את התורה, דיינו". כשעומדים באחדות ובאהבת חברים זו בחינה של קבלת התורה, ודיינו רק לעמוד לפני הר סיני כאיש אחד בלב אחד, וממילא כבר נזכה לקבל את התורה בשלמות.

     ''אין מלאכי השרת אומרים שירה למעלה עד שאומרים ישראל שירה תחילה למטה". [תנא דבי אליהו זוטא, כ"ה[

     "היום יום". היום הוא יום וחובה לנצלו עד תום ואין רשות לדחות את היום ליום שלמחרת. אדם נוטה לדחות עבודת ה' מהיום למחר כיון שמדמה לעצמו שהיום הנוכחי אינו מסוגל לעבודת הבורא מרוב עיכוביו, טרדותיו שיש לו בזה היום, וכך עלול הוא לאבד חלילה ימים רבים ויקרים. מצות ספירת העומר מחדדת את הידיעה שכל יום ויום מנוי וספור הוא וצריך למלא בו את חובת היום, לחדור את המחיצה ולהגיע אל הטוב – "היום הזה אנכי מצווך", "אשר אנכי מצווך היום", "היום אם בקולו תשמעו". כל אלו מרמזים לו לאדם שמול עיניו ומחשבתו צריך להיות מיוצג רק "אותו היום", זה היום שעומד בו דווקא ולא יום המחרת.

     "המתנה". בחיים יש "המתן", לא תמיד אפשר לקבל הכל מיד. כדי לקבל מתנות מהקדוש ברוך הוא צריך להכין כלים, וכלים מכינים על ידי כיסופים והשתוקקות והרבה תפילות, ורק כך מגיעים לדבקות בה'. יעקב אבינו חיכה 7 שנים ללאה ועבד 7 שנים לרחל כי הוא ידע כמה צריך לעבוד כדי להיות ראוי להקים בית של תורה וקדושה, בית שממנו עתיד לקום עם שלם. סופרים 49 ימים וביום ה – 50 מקבלים את התורה – אומרים לנו "המתן".

     ואמר רבי יהושע בן לוי כל האומר שירה בעולם הזה, זוכה ואומרה לעולם הבא, שנאמר "אשרי יושבי ביתך עוד יהללוך סלה". [סנהדרין צא:[

    ''ולפי שהוציא את עצמו מן הכלל כפר בעיקר". לכאורה היה צריך לומר הפוך - "ולפי שכפר בעיקר", גרמה הכפירה ש"הוציא עצמו מן הכלל", ולא שהיציאה מהכלל גרמה לכפירה ? ויש לתרץ, במה ששמעתי על גאון אחד, שאמר לו יהודי פוקר שיש לו קושיות על דרכי היהדות הנאמנה, וענה לו הגאון - אם קושיותיך היו קושיות הייתי יכול לתרצם, אך כיון שכל קושיותיך הינם תירוצים שתירצת לעצמך, אחרי שהרשעת, על מה שאינך הולך בדרך הישר, אני דרכי לתרץ קושיות ולא תירוצים... והיינו הך כאן, שכיון שהרשע יצא מהכלל ורצה לילך אחר תאוות ליבו, זה דווקא מה שגרם לו לכפור בעיקר, ולא להיפך ! )הג"ר איסר זלמן מלצר, אבן האזל, מעילה פ"ח ה"ח(

    "וספרתם לכם" – לכם, לעצמכם. כל אחד צריך לספור ספירת העומר לעצמו – כפי מה שהוא,

אשר נשיא יחטא" (ד, כב(   (מעשיהם של צדיקים(.

     לשון אשרי – אשרי הדור, שהנשיא שלו נותן לב להביא כפרה על שגגתו. (רש"י)

     לקהל המשתתפים בשמחת בר המצווה של אחד מילדי העיר בני ברק נכונה הפתעה: בפתחו של אולם השמחות נראתה לפתע דמות מוכרת. "הסטייפלר! " עברה לחישה מפה לאוזן . והכל קמו ממקומותיהם, מבקשים לחזות בהדרת פניו של הצדיק, אשר זה זמן רב אינו יוצא-מפאת חולשתו-מפתח ביתו.  נרגשים במיוחד היו בני משפחתו של חתן השמחה, נרגשים ונבוכים כאחת, הן אין הם קרובי משפחה של רבי יעקב ישראל קנייבסקי. על מה ולמה זכו הם אפוא, כי הצדיק, ששנים רבות אינו משתתף אף בשמחות משפחתיות יגיע דווקא לשמחתם?  עד מהרה התבררו הדברים. שכן, עם היכנסו לאולם השמחות בקש הסטייפלר לשוחח ביחידות עם חתן בר המצווה. נפעם לחלוטין שמע הנער מה בפיו של הצדיק הדור. ובתם השיחה,  עזב האורח הנכבד את המקום. "מה אמר לך? " הקיפו הנוכחים את הנער, "מה אמר לך הסטייפלר? " נחנק מהתרגשות הצליח הנער לפלוט: "הוא בא לבקש ממנו מחילה"... .

     הסתבר, כי אביו של חתן השמחה נוהג להתפלל בבית המדרש "לדרמן", בו התפלל הסטייפלר זצ"ל. בעת שהיה הילד כבן שבע שנים,  נדמה היה לו, למרן זי"ע, כי הילד לומד בזמן התפילה. הוא גער בו על כך, ואחר כך התברר לו כי סידורו של הילד דומה היה לגמרא, והילד אמנם התפלל ולא למד. כיון שכך, חפץ הצדיק לבקש את מחילתו של הילד אך לפי שקטנים (טרם בר-מצווה(  אינם בני מחילה – לא יכול לבקש את מחילתו. לפיכך בירר הסטייפלר זצ"ל מה שמו של הילד ומה גילו. שש שנים שמר את הדבר בליבו, ובהתקרב מועד בר המצווה של הנער, בקש לדעת היכן תיערך שמחת המצווה. ומיד עם צאת הכוכבים, ביום בו מלאו לנער י"ג שנים והוא יצא מגדר "קטן", מהר הצדיק לבקש את מחילתו... 

להריח טבק (סיפורי צדיקים, עלון 250)

     מסופר על הגה"ק החיד"א זיע"א,  שהיה רגיל להריח טבק, בכל עת ובכל זמן קופסת אבק הטבק לא זזה מידו כל היום וגם בלילה, היה ננער משנתו משעה לשעה, נוטל את ידיו ומריח מן הטבק וחוזר לישון. פעם בהיותו בדרך מסעיו כשד"ר שליח דרבנן מארץ הקודש בצרפת, שבת שבתו בביתו של אחד הגבירים, ולן אצל גביר שני כי כך היה המנהג,  שהיו קונים בתרומה גדולה לטובת ארץ ישראל את הזכות שהשליח ה שד"ר יסעד או ילון אצל מישהו,  ושנים זכו בו, אותה שבת אחד לסעודה ואחד ללינה. הימים מות החורף היו, שלגים ורוחות עזים השתוללו וסערו בחוץ. וכשניעור הרב כדרכו באמצע הלילה לשאוף טבק, חיפש וחיפש ולא מצא את קופסתו. בתוך כך נזכר כי שכח והשאיר קופסתו במקום הסעודה בבית הגביר השני. מיד התלבש בזריזות והלך למקום שסעד שם ודפק בשער. ירדו בני הבית לראות מי הדופק ונתחלחלו חיל ורעדה בראותם כי מרן החיד"א בכבודו ובעצמו בא באמצע הלילה ובמזג אויר כזה. הרב הרגיעם באמרו שרק שכח משהו באולם הסעודה, נכנס ונטל את קופסת הטבק, ומיהר וחזר לבית מלונו.

     משהגיע לאכסניה שלו ושכב על משכבו נתן לעצמו דין וחשבון, מה עשה, בשביל קופסת טבק העיר משנתם את בני ביתו של הגביר, ואף את משרתי הבית שבודאי היו עייפים ויגעים מעבודתם במשך היום ומתוקה שנת העובד. מיד נתמלא כל לבו חרטה וצער גדול על המעשה אשר עשה, הניח את קופסת הטבק הצדה ושוב לא נגע בה והדיר עצמו מן הריח, וכל הלילה נדדה שנתו מעיניו בשל רגשי נוחם ומוסר כליות. למחרת בשבת בבקר צוה הרב להכריז בעיר שידרוש בבית הכנסת הגדול אחרי קריאת התורה וכל בני העיר יתאספו לשם.  

     כשסיימו קריאת התורה, עלה הרב על הבימה ובקול ספוג דמעות סיפר לקהל כל אותו מעשה שהיה לו עם קופסת הטבק. והמשיך ואמר רבותי גם מקודם ידעתי גם ידעתי מיעוט ערכי הדל אדם מועט לעולם, אך מתוך מכשול הטבק שקרה לי נוכחתי כי חדל אישים הנני, שלא יכולתי למשול בעצמי ולשלוט על רצוני אפילו שעה קלה. רבותי במטותא מכם אם יש את נפשכם לחלק כבוד לארץ הקודש, אינני רשאי למנוע,  אבל לי לשמי עיניכם הרואות כי אינני כדאי וראוי לכבוד. הריני מבקש סליחה ומחילה, סיים מרן החיד"א מכל העובדים בבתי שני הגבירים ומבעלי הבתים, שהעזתי בהם פנים להפריע מנוחתם. ולשם תשובת המשקל הנני נודר בזה נדר גדול לא-לקי ישראל, על דעת המקום ברוך הוא ועל דעת הקהל הקדוש הזה, שמהיום והלאה לא אוסיף לשאוף טבק כל עיקר מעתה ועד עולם. ו ה' הטוב יכפר בעדי.  בשמעם את הדברים האלה געו כל העם בבכייה. ואמרו שמעולם לא נשמעה דרשה שתעורר להרהורי תשובה בכל הלבבות כדרשה זו שדרש מרן החיד"א באותה השבת.

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

אמרי שפר ט"ז שבט ה'תשע"ז

 האדמו"ר ממודז'יץ בעל ה"דברי ישראל" מפליג בספרו, בשבח שבעת האוקטבות המרכיבות את התווים, ומסביר שלא רק בחכמת הנגינה ישנם רק שבעה קולות באוקטבה, אלא אין בעולם בכלל יותר משבעה סוגי קולות, אלא שיש בהן אוקטבות חלוקות, גבוה מעל גבוה, אין מספר, והסימן לכל הם דברי חז"ל (פסחים קיב, א) "שבעה קולות שאמר דוד על המים"...

   החסידות החשיבה ביותר את השירה והזמרה. הרה"ק רבי פינחס מקוריץ זצ"ל העיד שהמהרי"ל, אביהם של מנהגי אשכנז, זכה למדרגות עליונות, מפני שעבר לפני התיבה כשליח ציבור בכוונת הלב ובמנגינות יפות ומיוחדות, שהעלו את תפילות הקהל לפני הקב"ה. רבי פינחס מקוריץ זצ"ל אמר שאילו הוא עצמו היה "בעל מנגן", היה מקבל על עצמו לנסוע מעיר לעיר ולעבור לפני התיבה בבתי כנסיות, לכבוד ה' יתברך. מרן החתם סופר אמר, שמוכן הוא להעניק שליש מתורתו למי שילמדו את עולם הנגינה.

     השירה הקיפה, ומקיפה עדיין, את כל חיי היהודי. החל משירת הלויים, דרך "פרק שירה", שירת המלאכים ושירת שבת ומועד.  אדונינו הגר"א מוילנא זי"ע אמר ש"חכמת המוזיקה שבחה הרבה, ורוב טעמי שירת הלויים וסודותיה, יסודות תיקוני הזוהר,  אי אפשר בלעדיה". 

    ''ויצעק אל ה' וַיורהו ה' עץ וישלך אל המים וימתקו המים'' (שמות ט"ו, כ"ג) הגאון רבי יחזקאל אברמסקי זצ"ל הביא בשם אחד האדמו"רים פירוש על פסוק זה, "אמנם אין זה פשט הפסוק", העיר רבי יחזקאל על דברי האדמו"ר, "אך המסר שבו נכון הוא עד מאוד" . האדמו"ר ביאר שפסוק זה משול הוא לדברי תורה, שהרי אין מים אלא תורה, "ולא יכלו לשתות מים ממרה כי מרים הם" - פעמים קורה שהתורה היא מרה,  קשה ללימוד, הדברים אינם מובנים. עמל רב נדרש, ולא קלה היא המלאכה. "ויצעק אל ה''" – דבר ראשון, עלינו להתפלל להשי"ת שיאיר עינינו בתורתו, אך תפילה לבדה איננה מספיקה, אלא "ויורהו ה' עץ" – ה' נותן לנו עצה, מה עלינו לעשות בעת הזאת: "וישלך אל המים" – זרוק עצמך אל התורה,  אל תיפול ברוחך, המשך לעמול למרות הקשיים, " וימתקו המים" – או אז תאיר לך ההצלחה פנים, והתורה תהיה מתוקה בפיך.

ויעתר אל ה'" [ח, כו]. נתאמץ בתפילה (רש"י).  (ופריו מתוק).

     לפנינו סיפור מפעים ומרגש עד דמעות, אותו סיפר מו"ר הגאון רבי יצחק זילברשטיין שליט"א:  לאחר אחד מ 'שיעורי הרופאים' שמסרנו לפני רופאי ישראל, הבחנתי ברופא בכיר, הממתין לי מחוץ לפתח בית המדרש. כשפניתי אליו, ראיתי שהוא מרוגש מאוד, ובידו הייתה שקית. שאלתי אותו: דוקטור, רצית לומר לי משהו? מחמת סערת- הרוחות בה היה נתון, היה קשה לו לדבר. הוא הכניס ידו לשקית, והוציא מתוכה סידור תפילה לתלמידים, השייך לבנו.  מה מיוחד כל כך בסידור הזה? - התעניינתי - מדוע גרם לך להתרגשות רבה כל כך?  והרופא סיפר:

     לפני כחמש עשרה שנה התחתנתי עם אשתי. כעבור כמה שנים בהם לא זכינו להיפקד, נודע לנו, כי על פי הרפואה, אין סיכוי שנזכה להביא ילדים לעולם.  משכך, החלטנו לאמץ ילד, וקיבלנו לאימוץ תינוק חמוד. גידלנו וחינכנו אותו בנאמנות ובמסירות רבה.  לפני כשנה - ממשיך הרופא לספר - הבן המאומץ עלה לכיתה א' בתלמוד תורה מסוים. כעבור כמה חודשים, נערכה לילדי הכיתה 'מסיבת סידור', בה קיבל כל ילד סידור תפילה מהודר.  והנה, לאחר המסיבה, הבחנתי שהבן נתון בהרגשת רוממות לא רגילה. פניו היו קורנות מאושר, היה אפשר לחוש את ההתרגשות הגדולה המתחוללת בקרבו. גם כשהגענו הביתה הוא עדיין היה מרוגש מאוד. הרגשתי שהוא נתון בסערה נפשית.  בני היקר - פניתי אליו - מה עובר עליך, מדוע אתה כל כך מרוגש?...  מה השאלה - תמה למולי - הרי קיבלתי היום סידור!  המשכתי להתעניין: ורק בגלל שקיבלת סידור אתה כל כך מרוגש ונסער?! והבן, שעדיין בטוח שאני אביו הביולוגי, השיב כשעיניו מוצפות בדמעות: אבא, הרי עכשיו שיש לי סידור, וברוך ה' יודע אני להתפלל, אוכל לבקש מהבורא - תן לי אח!!  כעת לא אפסיק להתפלל ולהתחנן - אנא ריבונו של עולם, חוס ורחם עלי, אני רוצה אח!...  כל כך ריחמתי על הילד הצדיק. ליבי ממש נחמץ. אך בוודאי שלא גיליתי לו שאין כמעט סיכוי שנוכל להביא ילד לעולם שיהיה כאחיו.

     וכאן, פורץ הרופא בבכי, ומסיים את סיפורו: מסיבת הסידור ההיא, נערכה לפני תשעה חודשים. היום, זכינו בסייעתא דשמיא להכניס את בננו הנולד לנו - לאחר 15 שנות עקרות - בבריתו של אברהם אבינו!... 

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

אמרי שפר ו' כסלו ה'תשע"ז

בשם כ"ק מהרי"י מספינקא זצוק"ל, השפל בעיני עצמו ונכנע ומתבטל בבחינת מוצב ארצה, סימן שראשו מגיע השמימה.

    הגאון מוילנא אמר שיהודי צריך לדאוג 'לעולם הבא' שלו 'ולעולם הזה' של זולתו.

     השתיקה - אנו יודעים כי לשון הרע זו עבירה חמורה. וזה נכון. אבל עלינו לדעת כי מלבד עצם האיסור לדבר לשה"ר על אנשים, על חברים, ישנו חלק נוסף בנושא זה, והוא: המידה הכללית הנקראת שתיקה, לאו דווקא מלשה"ר.  ישנו מעשה מופלא שמספרים על האדמו"ר מרוז'ין זיע"א, מנהגו היה, שעל השולחן שהוא ערך [ה 'טיש'] היה יושב בשקט, בדממה.  מספרים שפעם שאלו את הגוי שהיה מנקה את בית המדרש של האדמו"ר,  מה ראה שם. נענה הגוי ואמר בזה הלשון: "ראיתי שם שולחן ארוך שיהודים יושבים משני צדדיו. בראש השולחן יושב זקן אחד, הוא שותק וכולם מקשיבים" ... איזו הגדרה נפלאה: המילה היפה ביותר שנאמרה שם – זו השתיקה!

     חז"ל אומרים: איזו שירה מחזיקה את העולם? "תולה ארץ על בלימה", כשאדם יודע לשתוק לכבוד שמים, כאשר הוא מתפוצץ לומר מילה, לעקוץ את השני,  להראות את עצמו חשוב יותר. אך הוא צועק שתיקה לכבוד השי"ת – זוהי הגדלות שבגדלות!

כיצד יש לבקש

     להלן סיפור מאלף , שעובד מסדרת הספרים "אמונה שלמה " שהובא מהספר "שמחים לשמרו" של ר' משה מאנדל שליט"א ויש בו כדי ללמדנו כי עלינו לברור את המלים היטב, כשאנו מבקשים דבר מאת הבורא, שכן בקשתנו עשויה להתקיים לא כפי שהתכוונו. "

     בשנת ה'תשנ"ט עמדתי לנסוע לא"י כדי להשתתף בחתונת קרוב משפחה שהתקיימה ב- ט"ו מנחם אב. בגלל סיבות שונות הרגשתי חובה להשתתף בחתונה זו למרות קושי הנסיעה,  ועשיתי את כל ההכנות לצאת לדרך. במהלך ההכנות עלה בדעתי לנסוע דרך בודפשט ולעלות על קברי אבות שם. כיוון שבאותם ימים בדיוק יחול היארצייט של זקני הגדול הרב הגה"צ ר' יעקב צבי מאנדל זצ"ל המפורסם בשמו "ר' קאפל הערש" . לפי התכנון חישבתי , שאני יכול להיות בדיוק ביום היארצייט, ו' אב, בבודפשט על כן, החלטתי לנסוע לארץ הקודש דרך בודפשט כך אזכה להתפלל על ציונו של זקני, כמו גם לפקוד את קבריהם של קרובי משפחה נוספים שלי מן הדורות הקודמים הטמונים בהונגריה וברומניה.

     יצאתי מארה"ב בתאריך ה מנחם אב, והגעתי לבודפשט למחרת . יום שני ו' לחודש, הוא היארצייט לכן שכרתי רכב ונסעתי לקברו של זקני זצ"ל. המצבה על הקבר חודשה מספר שנים לפני כן ע"י קרובי משפחה. חצי שנה לפני נסיעתי הגיע לביתי אחד מקרוביי, שביקר בבודפשט והביא תמונות מן הציון.  שמתי לב שקופסת הפח שהונחה שם להדלקת הנרות על הקבר נעלמה, כלומר, מישהו חמד אותה. החלטתי, באותה שעה,  שכאשר אי"ה אסע פעם להונגריה אקנה קופסה חדשה. כמו כן,  אקנה דבק מיוחד כדי להדביק קופסה זו למצבה, כך שיהיה קשה להוריד אותה. וכך עשיתי, לפני נסיעתי קניתי פח המיוחד לנרות ודבק.  ואכן, כשהגעתי ב- ו' מנחם אב לקברו של זקני, הדבקתי את הפח היטב למצבה, הדלקתי מספר נרות והכנסתי אותם אל תוך הקופסה, מתוך הרגשת סיפוק , שתיקנתי את המעוות. כך עמדתי ליד הציון הקדוש ואמרתי תהלים.  סיימתי את אמירת תהילים בצירוף התפילות המקובלות,  התכוונתי לעזוב את המקום והחלטתי לבדוק האם קופסת הנרות דבוקה היטב למצבה. באותו רגע שכחתי , שבפנים דולקים נרות. בלא לחשוב אחזתי בידי השמאלית את הקופסה, וניסיתי לראות , אם אפשר לטלטלה ולקרוע אותה מן המצבה.  הפח היה לוהט מחום וידי נכוותה קשות, הכאב היה עצום. ידי התנפחה מיד והופיעו עליה סימנים של כוויות. אי אפשר לתאר את גודל הייסורים. מיד קראתי בקול רם: "זקני הקדוש, רבי יעקב צבי ב"ר שמעון, הלא אתה יודע , שאת קופסת הנרות הזאת הבאתי והדבקתי לכבודך. הבאתי אותה למען יוכלו אלו הבאים לפקוד את קברך להדליק נרות לעילוי נשמתך.  ועתה, אני בדרכים, בארץ זרה, ועליי לנסוע הלאה לרומניה למספר ימים לבקר בכמה מקומות. לאחר מכן אני צריך לנסוע לארץ ישראל, אני מבקש ממך זקני הקדוש, שתפעל בתפילותיך,  בשמים שתהיה לי רפואה , כדי שלפחות אוכל לעבור את המסע בלי ייסורים ". כך אמרתי בקול רם בלשון אידיש. הלכתי לקחת מים ולשפכם על ידי כדי לצנן את היד שנכוותה והתנפחה. בלבי חשבתי: "יהיה מה שיהיה, אני ממשיך לנסוע לרומניה" . בכל כוחי ניסיתי להסיח את דעתי מן היד הכואבת. עטפתי אותה במטפחת, ויצאתי לדרך.  והנה הפלא ופלא: מיד כשהתחלתי לנסוע נעלמו הייסורים.  לאחר נסיעה של כשעה, נזכרתי בידי שנכוותה, והחלטתי לראות מה מצבה של היד. הסרתי את המטפחת מידי השמאלית ולא ראיתי שום סימן של כוויה כל שהיא! הייתי כל כך נרגש מן המעשה , עד שנראה היה לי שטעיתי, בוודאי הייתה זו ידי הימנית שנכוותה. התבוננתי גם בידי הימנית, והנה גם היא ללא שום סימן . הסתכלתי שוב בידי השמאלית ולא הבחנתי בשום הבדל בין שתי כפות ידי, כאילו לא היו דברים מעולם, עדיין לא הבנתי , כי תפילתי התקבלה וזכיתי לרפואה, חשבתי לעצמי, שטרדת הדרך ומוחי העייף הן הסיבות שאינני מבחין בסימני כוויה על ידי.

     כאשר הגעתי בערב למלון בעיר קלויזנבורג, רומניה, נחתי מעט והתבוננתי עוד פעם היטב ביד שמאל, שוב הסתכלתי על יד ימין והנה שתי הידיים שוות לטובה, היד בריאה לגמרי. תפילתו של הסבא התקבלה. לאחר מספר ימים, אחרי מסע על קברי צדיקים וקברי משפחתי, נסעתי לארץ ישראל, נשארתי שם עד אחרי שבת שבע ברכות. ביום ראשון אחר כך, כלומר: שבועיים אחרי שיצאתי לדרכי, דרך הונגריה, לאחר ביקורי על קברו של זקני הגדול,  נסעתי הביתה לארצות הברית. כאשר הגעתי לביתי, ביום ב' בבוקר כ' אב ורציתי ליטול את ידיי,  ראיתי , והנה היד השמאלית נפוחה ועליה בועות של כוויה  בדיוק כפי שהייתה שבועיים קודם לכן, ליד הציון של זקני הגדול בעיר בודפשט. נבהלתי, כי לא יכולתי להיזכר , אם שוב נגעתי באיזה פח חם שעורר את הכוויה מחדש. והפלא הגדול היה שהנפיחות על הכוויה הייתה בדיוק באותו מקום , שהייתה לפני שבועיים בבודפשט. לאחר מחשבה, הגעתי למסקנה , שלא נגעתי בשום דבר חם. לפתע נתקפתי בהתרגשות עצומה, הבנתי מה קרה: בשעה שהתפללתי על ציונו של זקני הגדול הרי ביקשתי רפואה משום שאני בדרכים הרחק מביתי, ותפילתי אכן התקבלה.  כל זמן שהייתי בדרכים, נעלמה הכוויה כלא הייתה. אולם כאשר כבר שבתי לביתי - חזרה אליי הכוויה, אם כי ברוך השם בלי כאבים, כי הסכלתי ולא ביקשתי רפואה שלמה באופן כללי, אלא רפואה משום שאני בדרך, ותפילת מֶחצה זו עשתה ופעלה במקרה זה את כל המחצה.

     באותה שעה למדתי מהקורות אותי דבר חשוב ביותר: שחייבים להתפלל לבורא עולם על רפואה שלמה, שלמה ממש. שצריך לדעת כיצד ומה לבקש.

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/