אמרי שפר כ"ב אב ה'תשע"ח

 דברים היוצאים מן הלב, נכנסים אל הלב. גם ללב ממנו יצאו הדברים. (רבי מנחם מנדל מקוצק זצ''ל)

     דברים לא יקרו מעצמם - הם צריכים את עזרתך בכך.

     החיים הם לא תמיד עניין של "להחזיק בקלפים" טובים , אלא לפעמים לשחק חכם בקלפים חלשים.

     "העושה תורתו עיתים, הרי זה מפר ברית" (ירושלמי ברכות סח,א). האומר שיש עיתים לתורה, שיש להתאים את התורה ואת המצוות ולתקנן על-פי העיתים, רוח הזמן – אינו אלא מפר הברית והורס התורה. (כתב סופר)

  

     הרה"ק רבי ישכר דוב מבעלזא זי"ע היה אומר, שהוא מחבב ביותר בעל תפילה שמתפלל בקול גבוה במיוחד, שהרי ב"קול" [צליל גבוה - tone [זה, בודאי לא דיבר לשון הרע...

     הרצון לסלוח הוא החזק ביותר. הרצון להתנצל הוא האמיץ ביותר.  הרצון לשכוח הוא המאושר ביותר

     התכונה המסוכנת ביותר - תירוצים

אמונה בבורא הָעולָם II (פניני עין חמד, עלון 694)

     גם כאשר האדם נמצא במצבים לא קלים חלילה, עליו לזכור,  כי רק בורא העולם הוא שקובע מה שיהיה ויכול הוא לשנות את כל סדרי בראשית, ולכן עלינו לחזק את אמונתנו בחי העולמים.

     הניסיונות הרבים שעל האדם לעבור אינם קלים בלשון המעטה. לא בכדי אמר דוד המלך ע"ה: "לַהִגידַ בבֹּקר חסְּדָך וֱאמּונְָּתָךַ בֵלילֹות" (תהילים צ"ב,ג'). כאשר חיי האדם הולכים למישרין ו'הצלחותיו' ניכרות לעין כל - זו לא חוכמה להודות לבורא העולמים באותם הזמנים.  הקושי הגדול של אמונת האדם ובה הוא נמדד - דווקא בלילות. כלומר, כשהוא נמצא בחושך, הניסיונות גוברים עליו ומוצא הוא את עצמו במצבים לא קלים בלשון המעטה. אז האדם נמדד, האם גם אז אמונתו יסודית ואינה מתערערת אפילו לרגע אחד.  הדברַ החשוב ביותר בכל אותם רגעים 'לא קלים' בהםַ האדםַ מתמודדַ הוא – לאַ לאבדַ אתַ האמונהַ והתקווהַ בחי-  העולמים!!!

     סיפר הרב דוד פלקוביץ שליט"א: פעם אחת הוזמנתי לשאת דברים בארגון 'חי-לייף ליין' (ארגון זה מחזק ילדים חולים או בעלי מוגבלויות וכן את משפחותיהם במצבים קשים, שעליהם להתמודד ביום-יום ומנסה להקנות לילדים ילדות נורמלית ושמחה ככל האפשר.  מוציאים את הילדים לקמפים, טיולים ומחזקים באמונה, משקמים אותם וכו'(.  באמצע נאומי קם אדם מתוך הקהל וביקש את רשות הדיבור וסיפר: "כאשר מלאו לי תשע-עשרה שנים, אובחנה בגופי ל"ע מחלה קשה, והרופאים הודיעו לי שמצבי קשה מאוד, ואיןַ תרופה למחלתי. ניתן לשער, מה מתחולל בקרב האדם באותם רגעים, שבהם מתבשר בדבר זה". "עזבתי את בית הוריי באוסטרליה וטסתי לארצות הברית כדי להעביר את הקיץ ב'מחנה שמחה'- המיועד לילדים חולים.  בחטיבת הבנות של המחנה הייתה חולה צעירה בת תשע-  עשרה, שהרופאים הודיעו לה, שהיא לא תזכה לחגוג את יום הולדתה העשרים !". "הפגישו בינינו והחלטנו בהחלטה משותפת להתחתן !. כולם חשבו, שאנחנו משוגעים. לשם מה? מה הטעם? הריַ שנינו חולים ל"ע במחלה סופנית! לא השגחנו בדבריהםַ והתארסנו" . "החלטתי לחזור לאוסטרליה כדי להודיע להוריי ולהתארגן לחתונה. מיד כשנחתתי באוסטרליה, שמעתי את שמיַ במערכת הכריזהַ בתוספתַ בקשהַ להגיעַ מיידיתַ לטלפון!". שםַ הודיעוַ לי, שארוסתי התמוטטה, ואםַ ברצוניַ לראותהַ שובַ עליי לעלותַ לטיס הַהקרובה, היוצאתַ לניו-יורק”.

     התקשרתי מיד לרב שלי ואמרתי לו: 'אני בטוח ללא צל שלַ ספק, שבעזרתַ ה' אניַ וארוסתיַ נתרפאַ ממחלתנו, אז אבקשךַ לערוךַ לנוַ חופהַ וקידושיןַ בבית-הרפואהַ בניוַ יורק'. "לשאלתו של הרב, באיזה מצב נמצאת ארוסתי, עניתי: 'בחצי תרדמת'.

     הרב הסביר לי, שאי אפשר לערוך חופה וקידושיןַ במצבַ שבו הכלהַ אינהַ בהכרהַ מלאה". "כמובן, מיד עליתי על טיסה בחזרה לניו-יורק. הגעתי לשם בשעת בוקר מוקדמת ומיהרתי לבית-הרפואה. ראיתי את ארוסתי חיוורת כסיד. האור בעיניהַ הלך ודעך. הרופאים ניגשו אליי ואמרו: 'אנו מצטערים מאוד, אך דע לך, אלו הן שעותיה האחרונות'. "לא האמנתי להם בשום אופן, ואמרתי בקול רם: 'שנינו חולים ושנינו ננצח את המחלה ואף נזכה להביא ילדים לעולם'. עמדתי ליד מיטתה של ארוסתי והתחלתי להתפלל תפילת שחרית. בירכתי באוזניה את 'ברכות השחר'. " מימיי לא בכיתי כך. הבכי הלך וגבר וכשאמרתי 'פוקח עיוורים', 'זוקף כפופים', 'הנותן ליעף כוח', בכיתיַ כלַ כך,ַעדַ שלאַ יכולתיַ לבטאַ אתַ המילים". "כשהגעתי בתפילת העמידה למילים: 'וברכנו אבינו כולנו באור פניך...'. זעקתי בליבי: 'אנא! ריבוןַ העולמים, תחזיר אתַ האורַ לעיניהַ שלַ ארוסתי'. " סיימתי להתפלל ונדהמתי לראות, שמעט מן האור חזר לפניה והיא אפילו חייכה".

     בשלב זה, הפסיק הבחור את סיפורו ושאל את הקהל שבאולם: 'אתםַ יודעים, מהַ קרהַ בסוף?'. הקהל כולו עמד מרותק מחכה בכיליון עיניים לדעת, מה היה בסוף הסיפור.  את הדממה ניתן היה 'לחתוך בסכין', וכולם חיכו במתח רב למוצא פיו.  לאחר שתיקת דומיה, שנראתה נצחית, קרא הוא לפתע בקול : "רפא-ל! חננא-ל! רוצו אליי!". ומתוך הקהל רצו אליו שני ילדיםַ תוךַ כדיַ קריאתַ "אבא! אבא!" וכשהגיעוַ הם אליו, הריםַ הוא אותםַ בשתיַ זרועותיוַ ואמר: "זהַ מהַ שקרהַ בסוף!". "

     לא נותרה עין אחת יבשה בכל האולם. כולם דמעו. חלקםַ בכוַ בקול. וכשהצביע הוא על אשתו, שישבה בתוך הקהל ואמר : "הנה היא, זאת שחזר לה ה'אור לעיניים' וחזרה את כל הדרך חזרה", קמוַ כל הקהלַ עלַ רגליהםַ ומחאוַ כפייםַ סוערותַ וניגבוַ אתַ הדמעות, שירדו עלַ לחייהם.

     צריךַ להתחזקַ באמונהַ במיַ שאמרַ והיהַ העולם!".

הבטחות צריך לקיים (אור דניאל(.

     מעשה בזוג שהמתינו שנים רבות לילדים, אך לא זכו להיפקד. כל מאמציהם עלו בתוהו, סכומי כסף אדירים הושקעו ברופאים מומחים - אך לשווא. כאשר נואשו מפתרונות ביד אדם, החליטו לפנות לרבנים, אולי שם ימצאו מזור לבעייתם. האישה לא האמינה שהרבנים יצליחו לסייע היכן שרופאים מומחים ובעלי שם בתחום הרפואה לא הצליחו, אך מכיוון שבלב היהודי מקננת תקווה, והניצוץ היהודי חבוי לו אי-שם, החליטו לפנות ל"בבא סאלי" זיע"א,  ששמעו יצא למרחוק וניסים גלויים התרחשו בזכות ברכותיו הקדושות.

     בני הזוג נסעו אל הצדיק וביקשו את ברכתו.  ה"בבא סאלי" בכוח קדושתו ביקשם לבכות ולהתפלל בקבר "רבי מאיר בעל הנס" בטבריה, ולקבל עליהם ג' דברים: שבת, כשרות וטהרת המשפחה. כמובן שנושאים אלו לא היו "הצד החזק" שלהם... אך כדי לזכות בילדים היו מוכנים להתאמץ ולעשות זאת. הבעל והאישה הבטיחו ל"בבא סאלי" שאכן הם מקבלים עליהם את ג' הדברים.

     הזוג נסע מה"בבא סאלי" לטבריה מתוך אמונה שאכן הפעם תבוא הישועה. ואכן בקבר "רבי מאיר בעל הנס" שפכו תחינתם בבכי קורע לב, מתוך תקוה שהבטחתו של ה"בבא סאלי" תתקיים. וראה זה פלא: בתוך שנה נפקדה האישה בבן זכר!. כולם הבינו שיד ההשגחה העליונה היא זו שזיכתה אותם ביקר מכל. אך דא עקא, האב,  שהבין את הקשר בין ברכת הצדיק להולדת בנו, מיד קיבל עליו עול תורה ומצוות, שמירת שבת, כשרות, תפילות ועוד. ומנגד - גם האישה הבינה שזכתה לבן בזכות ברכת הצדיק, והיא ידעה שאם ה"בבא סאלי" לא היה מברך אותם - היא הייתה ממשיכה להסתובב בין הרופאים ללא סיכויים רבים. הבעל, שהתחזק מאוד ברוחניות, ביקש מאשתו שתקיים את הבטחתם לרב, וטען בפניה כי הוא חושש שאם לא יקיימו את הבטחתם - מי יודע מה יהיה עם הילד... אך האישה סירבה להמשיך לקיים את הבטחתה לאחר שבנם נולד. היא כבר לא ראתה צורך לשמור על שבת וטהרת המשפחה. פתאום הנס התגמד לנגד עיניה, בתוך תקופה קצרה שכחה היא כיצד זכתה במרגלית יקרה זו. כל ניסיונותיו של הבעל לשכנע את אשתו עלו בתוהו, והיא חזרה לסורה.

     לאחר כמה שנים הרגישה האישה שהילד "בורח לה", אינו ממושמע, החל לגדל שיער בצורה שאינה הולמת אדם, חוצפתו הפכה לדבר שבשגרה, ולפתע היא החלה להבין שאם לא תקבל עליה את שהבטיחה, מהר מאוד היא תישאר רק עם בעלה, כי לא תוכל להשלים עם מעללי בנה. באחד הימים ניגשה האישה לרב והתחננה: "אנא, כבוד הרב, אני מוכנה לעשות הכל! אני רואה שאני מאבדת את בני היחיד היקר מכל, אשר ששנים כה רבות ייחלתי לו. אנא, הצל את בני!". הרב שהבין לרוחה, הציע לה לקבל עליה את הבטחתה, אך היא עדיין בעקשנותה: שבת וכשרות – אקבל על עצמי, אך לשמירה על טהרת המשפחה - אני עדיין לא בשלה. "אנא, כבוד הרב, בוא נתחיל דבר דבר..." - הציעה. הרב סירב, וטען שטהרת המשפחה היא מאבני היסוד בעם ישראל, והתנהגות הבן ואורחות חייו מושפעים מאי קיום מצווה זו. לבסוף נעתרה האישה, והודיעה שהיא מוכנה לנסות "לבדוק". וראה זה פלא: לאחר כחודשיים שבהם קיימה את הבטחתה - החל הבן לקיים מצוות, סגנון דיבורו הפך למנומס ותרבותי, והוא חזר לקיים תורה ומצוות.

     אין ספק כי תורה שאינה נקנית בעמל - אין ערכה רב. כך גם חזרה בתשובה שנובעת מהתלהבות רגעית - יכולה לפוג בנקל. רק כשהתורה נרכשת ביגיעה, במסירות ובעמל נהפכת היא לקניין בלב האדם. רק כשהאמונה נבנית בשלבים, יסוד ועוד יסוד, והדברים הופכים לבניין עדי עד .

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 http://dosanova.co.il/

אמרי שפר כ"ד סיון ה'תשע"ח

"אילוַ היו יודעים אנשים כמה חשובה המזוזה, ועד כמה משפיעה היא על כל הדיירים בבית , הם היו משקיעים בה ממון רב ומחזרים שסופר ירא שמים שיכתוב אותה, שכן היא השמירה על הבית ויושביו". (הרב משה בן טוב זצוק"ל)

    דעות והשקפות של בני-אדם אינן נקבעות על-פי חישובים רציונאליים טהורים. החלטות אנושיות אינן מתקבלות על ידי הזנת נתונים וניתוח אובייקטיבי שלהם. הבחירה היא החלטה אנושית, לא מתמטית.

  "כדאי לאדם ללמוד מוסר כל ימיו רק אם בשביל כך ימנע מלדבר לשון הרע ולו רק פעם אחת" (ר' ישראל מסלנט(

כולנו מעריצים... צדיקים מתים! "אחרי מות, קדושים אמור". אך עוצם הצדיק את עיניו, והכול נוהרים לקברו, מתחננים ומעתירים לישועה. ואין איש שם אל ליבו, שעיקר תועלת הצדיק היא בחייו. כאשר ניתן להיטות לאורו, לקבל ממנו הדרכה, ליהנות ממנו עצה ותושייה, להתברך ולהיוושע! ולא אחת, מצערים אותו בחייו, רודפים אותו, משחיזים כנגדו לשון, אם לא סכין. מקרבים את קיצו, כדי לעלות על קיברו...

חכמת האם (על-פי 'מפי סופרים וספרים' – אבות א)

זה קרה פתאום. בוקר אחד כאילו קללה נחתה עליה. דעתה של הנערה השתבשה.

הוריה ההמומים התקשו תחילה לעכל את משמעות הדבר, אך במהרה החמיר מצבה של הנערה, ובני המשפחה נדרשו להתמודד עם התפרצויות אלימות מצידה, עד שההורים נאלצו לכלוא אותה בבית. הם לקחו אותה לפסיכיאטרים מומחים, אולם הללו עמדו חסרי אונים.

אבי הנערה היה משומעי לקחו של ה 'אהבת ישראל' מוויז'ניץ, שעליו התגלגלו סיפורי מופת לרוב. בצר לו מיהר לנסוע אל רבו, ושפך לפניו את צרתו.

הרבי איחל לבת החולה רפואה שלמה, והאב שב לביתו והתקווה מפעמת בליבו. הזמן נקף, ושום שינוי לא נראה באופק. נסע אפוא אל הרבי שנית, ושוב גולל את מצוקת הנערה, וגם הפעם בירך אותה הרבי, אך ללא הועיל.

ההורים חשו כי עוד מעט יוכרעו. הטיפול בנערה גזל מהם את כל כוחם וזמנם, וכאב ליבם היה קרוב למוטט אותם.

"סע אל הרבי בשלישית", דרשה האישה השבורה מבעלה. "קח את בתנו עמך אל הצדיק, שיברך אותה ישירות, ואל תחזרו לכאן עד שתחזור לבריאותה".

החסיד ציית לרעייתו. הוא נסע אל הרבי, הזמין אכסניה מתאימה שבה יתארח עם בתו, ולא ידע מניין תבוא הישועה. הרבי כבר בירך אותה יותר מפעם אחת, ודבר לא השתנה. את מעט הזמן שנשאר פנוי מהטיפול בבת בילה בבית המדרש, ממתין לנס.

יום אחד נכנס עמו בשיחה אחד החסידים. האב פרץ בבכי מר. "אינני יכול לחזור לביתי, ובינתיים אינני רואה שישועתנו קרובה", אמר.

"שמע לעצתי", יעץ לו האיש. "לך אל הרבנית הזקנה, אימו של הרבי, רעיית הצדיק רבי ברוך, ה 'אמרי ברוך'. היא תשיג בעבורך ישועה מהרבי".

עשה החסיד כעצתו. הלך אל הרבנית, פתח לפניה את ליבו וסיפר את הצרה שנפלה על בתו. "אני מבטיחה לך לפעול בעניין", אמרה הרבנית.

בכל ליל שבת ומוצאי שבת נהג ה 'אהבת ישראל' לבקר את אימו. הצדיק לא ויתר על הביקורים האלה גם כשלא היה בקו הבריאות.

במוצאי השבת הקרובה בא כדרכו אל בית אימו, וכאשר בירכהּ ב 'שבוע טוב' – לא זכה למענה. הרבנית אף הסבה את ראשה הצידה, כאילו היא נמנעת מלהביט בו. "מדוע אינך משיבה לי?", תמה הצדיק.

"מדוע?!", השיבה הרבנית בטון נוזף, "מפני שכבר זמן רב נמצא כאן יהודי עם בתו החולה, ואתה אינך מסייע להם! איך אוכל לברך אותך בברכת 'שבוע טוב' כשהנערה וכל משפחתה סובלים כל-כך?!".

הרהר הצדיק רגעים מספר, ואז השיב: "אימא, מבטיח אני שהיהודי הזה ייסע ביום שלישי לביתו ובתו בריאה ושלמה! רק בבקשה, השיבי לי ברכת 'שבוע טוב'!".

למשמע הדברים המפורשים אורו עיניה של הרבנית. בחיוך רחב על שפתיה השיבה לבנה: "אַ גיטע וואך! (שבוע טוב)".

יום ראשון. שום שיפור עדיין לא ניכר בנערה. כך גם ביום שני. הגיע יום שלישי. מתח וציפייה מילאו את ליבו של האב, שציפה בקוצר רוח לתנודה קלה שתעיד על הרפואה המובטחת, ואולם הדקות חלפו ודבר לא קרה.

החליט החסיד להיכנס אל הרבי אחרי תפילת שחרית, ולהזכיר לו את הבטחתו לאימו. הזמן נוקף, הרכבת יוצאת בשעת הצהריים, ועד אז הבת צריכה לחזור לאיתנה.

בעומדו על סף חדרו של הרבי נרתע החסיד. יראת הכבוד מנעה ממנו להיכנס לחדר בלי רשות הגבאי. בדיוק אז בא למקום אחד מנכבדי החסידים. "מדוע אינך נכנס אל הרבי?", תהה. "אינני מרהיב עוז להיכנס בלי אישור הגבאי", השיב החסיד. "אני אינני חושש", השיב החסיד הנכבד, ונכנס פנימה.

כעבור רגע יצא החוצה וארשת בהלה על פניו. "מעולם לא ראיתי את הרבי במצב כזה!", אמר בזעזוע. "הרבי עומד ליד ה 'סטֶנְדֶר', ודמעות שליש ניגרות מעיניו".

צמרמורת חלפה בגופו של האב. הרבי מתפלל ובוכה למען רפואת בתו. נרגש המתין לבוא הגבאי, ואחרי שהורשה – נכנס אל הרבי לקבל ממנו את ברכת הדרך. הוא לא אמר מילה על בתו. בליבו התחזקה התחושה כי הישועה כבר נפעלה.

הרבי קידמו במאור פנים, בירכו בדרך צלחה, והוסיף: "דאג גם לשידוך בעבורה!".

ליותר מכך לא היה האב זקוק. הוא מיהר לאכסניה, אסף את בתו, ושניהם יצאו אל תחנת הרכבת. בעודם צועדים הסבה הבת את ראשה לעבר אביה, ובפעם הראשונה אחרי זמן רב פתחה את פיה ואמרה בקול צלול: "אבא, בבקשה התר את החבל הכובל את ידיי".

האב לא ידע את נפשו מתדהמה. הוא מיהר לשחרר את בתו מאזיקיה, ועקב אחרי מעשיה. השתאותו גברה מרגע לרגע כשגילה כי בתו חזרה להתנהג כאחד האדם.

כשירדו מן הרכבת חיפש החסיד עגלה שתסיע אותם לביתם. יהודי ששמע את יעדם אמר לו: "תוכל להצטרף אליי. אני בדרכי לעיר הסמוכה".

התנהגותה האצילית של הנערה הרשימה את האיש. הוא בא בדברים עם אביה, ואחרי שהתעניין על המשפחה, אמר שיש לו בן מוכשר ובעל מידות טובות. "אם נסכם את השידוך, נחסוך את דמי השדכנות", הוסיף בקריצה. וכך היה.

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 http://dosanova.co.il/

אמרי שפר י"ז אייר ה'תשע"ח

 בספר ברוך שאמר (ביאור על התפילות) הקשה, איך יתכן שחז"ל הכניסו את הברכות של בלעם הרשע "מה טובו אוהליך יעקב משכנותיך ישראל" (במדבר כ"ד, ה') לסדר התפילה, וכן במוסף של ראש השנה אומרים פסוקים מתוך דבריו של בלעם, וכי לא מצאו שבח לעם ישראל אלא מדבריו של בלעם?  ותירץ, שכאן אנו רואים איך שהתורה התייחסה לדיבורים של אמת, לא משנה מאיזה פה זה יצא, אף אם הדיבורים יצאו מפיו הטמא של בלעם הרשע, כיון שהדברים הם דברים של אמת, אין לזלזל בהם, כי קבל את האמת ממי שאמרה.

     ידוע בשם הגר"י סגל זצ"ל, ר"י מנצ'סטר, שלימד הלכות לשון הרע מספר חפץ חיים, מסוגל לישועה,  והעיד, שאין משפחה שקיבלה עליה ללמוד ב' הלכות ביום, ולא ראו ישועה בדבר הנצרך להם. וכן נהוג באחרונה לקבל על עצמם שמירת הלשון במשך 40 יום, ניתן לחלק בין ידידים וקרובים ולחלקם למשך שעות היממה, לזכות הזקוק לזיווג, רצוי לומר לפני זה את שם הזקוק לישועה.

     כי תבואו אל הארץ אשר אני נותן לכם (כה ב(  נותן לשון הווה, ולא – נתתי. כשעלה רבי נחמן מברסלב לארץ ישראל אמר: רק עכשיו נתיישב לי פסוק זה כהוגן, כי מי שזוכה לישיבתו בקודש בארץ חמדתנו, אינו תופס ואינו מרגיש את כל היקף הקדושה מיד, אלא כל יום ויום הוא מרגיש יותר ויותר את קדושת הארץ, וכל יום הוא טועם בה כמה טעמים ערבים ומתוקים, כל יום מתוק מחברו, וכל יום ארץ ישראל בעיניו כחדשה, כאילו רק עתה ניתנה לו מאת הקב"ה, וזהו שאמרה התורה: 'נותן לכם' – בכל יום נתינה חדשה. (עיטורי תורה(

     כל עוד האדם סומך ומצפה לעזרת הזולת, דודים, ידידים, וכו' אזי לא תהיה לו גאולה עצמית, אך אם הוא עושה כל מאמץ לעזור לעצמו ולא סומך על אחרים – אזי הוא זוכה לעזרת הקב"ה ומצליח.

כסף מהשמים...  (מתוך הספר 'פניני פרשת השבוע' הרב קובלסקי(

     הרב משה פ., שסיפר לנו את סיפורו האישי, משמש כמחזיק תורה מזה רבות בשנים. מדי חודש בחודשו הוא מתרוצץ להחזקת כולל האברכים שהוא מחזיק במסירות נפש, אלא שבשלהי חודש שבט האחרון, גילה לחרדתו כי המאמץ לא צלח, והקופה ריקה... הוא מתרוצץ אנה ואנה, מתקשר ומבקש, פונה ומתחנן, אך הקופה נותרת ריקה וכבר ביום המחר הוא זקוק למלוא הסכום...  

     הוא נכנס להיכל הכולל בסיום הסדר, ופונה לאברך הראשון שנקרה בדרכו : 'תשמע, מחר ראש חודש, הקופה ריקה ואני פשוט לא מצליח לגייס כסף.  החלטתי שאני מנסה לעשות הכול גם אם זה חסר סיכוי - ואני פונה אליך שתעזור לי לגייס את הכסף...'  האברך משך בכתפיו בתדהמה: 'אני? מה לי ולגיוס כספים? מעודי לא התנסיתי במקצוע, אינני מקושר לבעלי הון ואני חסר יכולות לחלוטין! אני יכול לסייע לך לגייס כסף? כיצד?' ' את כל זה אני יודע', אמר ר' משה בחביבות, 'אני יודע שבעיקרון זה חסר סיכוי. ובכל זאת, אני מנסה לעשות מה שאני יכול, ואני מבקש גם ממך לעשות ככל שתוכל, ובורא עולם יהיה בעזרנו!'  

     האברך שב לביתו, ומחליט לאמץ את הגישה הזו. נכון, לא הגיוני וסביר שיצליח לסייע, אבל הוא ינסה לעשות את שלו. הוא מתקשר לאחיו השוהה בבלגיה, משוחח עמו על דא ועל הא, וגם שואל אולי יש לו רעיון כיצד ניתן לסייע בגיוס הכספים...  באותה שעה, לא היה לאח כל רעיון. אך בשעה מאוחרת מאוד בלילה,  לפתע צלצל הטלפון ואחיו בישר לו: 'פגשתי כאן יהודי, והלה סיפר שהפריש סכום כסף להחזקת כולל לצורך סגולה לישועה, ושאל אם יש לי רעיון למי להעביר את הכסף... מיד נתתי לו את הפרטים שלכם...' הוא אומר בשמחה...  ביום המחרת, נכנסה העברה בנקאית לחשבון הכולל, מנדיב עלום מבלגיה הרחוקה. נדיב שלא היה אתו כל קשר, ומגייס כספים חסר ניסיון, וסיפור פלאי של צירוף מקרים - וכל אלה הובילו לסוף הטוב!

כי האדם נדרש להתאמץ, לפעול, לעשות, לנסות. יכולותיו וכישוריו אינם רלוונטיים, הוא לא צריך לעשות את החשבון אם הוא מסוגל. הוא צריך רק לפעול כמיטב יכולתו, והקדוש ברוך הוא מסייע בעדו!

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 http://dosanova.co.il/

נקודה שבועית פרשת השבוע "תזריע מצורע" ה'תשע"ח

מחלת הצרעת עליה נקרא בפרשת השבוע, פרשת "מצורע", היא מחלה רוחנית ולכן מי שאחראי על רפואתה וקובע את תהליך הטיפול בה הוא הכהן כאיש שאחראי על הרוח בעם ישראל.

מחלת הצרעת באה לאדם בעקבות דיבור לשון הרע.

כאשר אדם נמצא כחלק מחברה מסוימת, הווייתו הרוחנית שלו עם החברה באה לידי ביטוי בעזרת דיבור. על ידי שיח בין אנשים.

הדיבור הוא צורת התקשורת העיקרית שקיימת בין אנשים, אך כאשר אדם בוחר לדבר בלשון הרע כלפי אנשים אחרים בחברה הוא פוגע באותו כח דיבור ולמעשה פוגע במהות החברה.

האדם המדבר לשון הרע מוציא את עצמו ממדרגת "אדם ציבורי" שמעורבב עם הבריות למדרגה של "אדם פרטי" כי הוא הוציא עצמו מהכלל. בדיבורו הזה הוא מביא להרס החברה.

על כן כדי לרפא אותו ממחלתו הוא נקרא לצאת למשך שבעה ימים לחלוטין מן המחנה ולהיות מבודד מכל אדם: "בדד יישב מחוץ למחנה מושבו". זוהי תוצאה טבעית למעשיו: אדם שעוסק בהרס החברה יתנתק ממנה ולא יכול ליטול חלק בה ובתהליכיה כמה ימים.

גם כשישוב למחנה הוא יישאר עדיין מחוץ לאוהלו "וישב מחוץ לאוהלו שבעת ימים".

גם החזרה שלו לשגרה, לחיי החברה והאנושיות, יהיו כפי שאנו רואים בהדרגה גמורה ולאט לאט יוכל לשוב ולהיות "אדם" גם במובן הציבורי השלם כפי שהיה בטרם דיבר לשון הרע.

שנזכה תמיד להיות ציבוריים ולהימנע מלדבר לשון הרע.

שבת שלום ומבורך!

לע"נ יעקב בובר, שבתאי טורס, שמואל פולק, מאיר גרינברג, יצחק שניצר ואברהם פישר שנפלו במלחמות ישראל והיו נצר אחרון למשפחתם

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 http://dosanova.co.il/

מחלת הצרעת,פרשת השבוע,פרשת מצורע,לשון הרע,התקשורת,אדם ציבורי,החזרה לשגרה, לחיי החברה,האנושיות

אמרי שפר כ"ד ניסן ה'תשע"ח

אומר המהר"ל: הזמן הזה מבקש, שנכבד ימים. תלמידי רבי עקיבא לא נתנו כבוד ולפיכך מתו מפסח ועד שבועות ומתו בל"ב ימים ראשונים (הם מתו במשך 32 ימים, עד ל"ג בעומר) . ול"ב – גימטריה כבוד, כי לא נהגו כבוד ו בל"ג בעומר, שהוא ח"י אייר, פסקו למות כי "אייר" בגימטרייה – אורך. וי"ח – חי. ו בל"ג בעומר, מתחיל אורך חיים. וכאשר קיבלו עונשם ל"ב ימים (בגימטרייה: כבוד), אז חזר אריכות ימים לעולם.

    "אם אתה אומר שרב לא יכול לשיר , או חזן לא יכול ללמוד , זה לשון הרע ... אבל אם אתה אומר שרב לא יכול ללמוד וחזן לא יכול לשיר , זה כמותו כרצח " (רבי ישראל סלנטר)

    אם האדם היה יודע מה שנעשה בגופו, מהרגע שהאוכל נכנס לפיו ועד שהוא יוצא מהגוף, היה שולח מברק לביתו, להודיעם שהכול עבר בשלום. (רבי ירוחם, המשגיח ממיר)

    החיים הם לא הדרך לאושר, האושר הוא דרך לחיים.

מהפך בטבריה (על-פי 'בית מאושר')  

הדרך מירושלים לטבריה הייתה ארוכה ומפרכת, ואולם צאצאיו של רבי משה קליערס הקפידו לעשות בכל שנה את הדרך הארוכה ולפקוד את קברו של סבם, רבה של טבריה, ביום השנה לפטירתו.

פעם אחת הבחין אחד הנכדים באדם מבוגר המשתתף באזכרה השנתית. הנכד נזכר כי האיש נכח באזכרה גם בשנה שעברה, ובעצם הוא מופיע במקום מדי שנה בשנה.

סקרנותו של הנכד התעוררה. הוא ניגש אל האיש והתעניין לפשר בואו בכל שנה.. האיש חייך חיוך צופן סוד. "אספר לך בשמחה", אמר, והחל לספר:

זמן לא רב אחרי נישואינו התערער שלום הבית אצלנו. ויכוחים ומריבות היו מנת חלקנו. המצב החריף והלך. בתוכי הצטבר כעס רב על רעייתי, והאווירה בבית נעשתה מתוחה ומעיקה. בשלב מסוים החלטתי לעזוב את הבית לזמן מה, להירגע ולתכנן את צעדיי.

ארזתי כמה פריטי לבוש ויצאתי מביתי שבירושלים לעבר טבריה. סברתי שהשהייה על שפת הכינרת תועיל להרגעת רוחי. התכוונתי להתבודד, להתכנס במחשבותיי ולהשקיט את נפשי הסוערת. שכרתי דירה קטנה על שפת האגם, והנוף המרהיב הִשרה עליי רוגע ושלווה.

לפנות ערב יצאתי לבית הכנסת, להתפלל מנחה וערבית. פגשתי שם את רב העיר, הרב משה קליערס, שקיבל את פניי בברכת 'שלום עליכם' חמה והתעניין לסיבת בואי לעיר. השבתי קצרות שבאתי מירושלים וששכרתי דירה בעיר. לא חלקתי עמו את הנסיבות האמיתיות לבואי לטבריה.

הרב הביע שמחה גדולה על האורח מירושלים עיר הקודש, ופתאום אמר: "למה לך להוציא הוצאות על שכירת דירה? בוא להתארח בביתי, וכך תזַכה אותנו בהכנסת אורחים. אל דאגה, נופה של הכינרת נשקף גם מביתי. אני מבטיח לך חוויה נעימה".

ברגע הראשון דחיתי את ההצעה. באתי לעיר להתבודד, וממש לא היה לי רצון להתארח בביתם של זרים. אך הרב הוסיף לשכנע אותי במתק לשונו. הוא הציע שאעשה ניסיון לכמה ימים. חשתי אי-נעימות לסרב, וכבר באותו ערב סידרתי את חפציי בחדר שהוקצה לי בביתו של הרב.

הרב והרבנית קיבלו אותי בסבר פנים יפות, והתייחסו אליי כאל אורח חשוב. עליתי על יצועי בתחושה נעימה, שנתי ערבה, ובבוקר התעוררתי מלא כוח ואנרגיה.

שמתי לב שהרב קליערס מתרוצץ בבית בקדחתנות. הוא הגיש לרעייתו הרבנית נטלה וקערה לנטילת ידיים, שפת קומקום על האש, וכשהמים רתחו מיהר להכין כוס קפה מהביל, והציב אותה על מגש לצד עוגיות ריחניות. במאור פנים הזמין את הרבנית אל השולחן.

כאשר המחזה הזה נשנה גם בבוקר יום המחרת הסקתי כי הרבנית כנראה חולה. חשתי מבוכה על שנעתרתי להפצרות הרב, בשעה שהדבר ודאי מכביד על רעייתו. אחרי התפילה פניתי אליו והודעתי שבדעתי לחזור לדירה השכורה, כדי שלא להטריח אותם בשעה זו.

הרב קליערס הביט בי כלא מבין. "מדוע אתה מבקש לעזוב את ביתנו?", שאל בנימת עלבון. "האם לא הנעמנו לך את שהייתך? האם קר בין כותלי הבית?". "חלילה", השבתי, והבהרתי שנוכחותי היא עול על הרבנית, שאינה מרגישה טוב, ואין רצוני להכביד עליה.

חיוך עלה על פני הרב. "הרבנית בריאה ושלמה, ברוך השם", אמר ברוגע. "השערתך נובעת בוודאי מהתנהגותי בבוקר. ובכן, דע שהסיבה למעשיי היא דברי האריז"ל ב 'שער הכוונות': 'קודם שהאדם יסדר תפילתו בבית הכנסת, צריך שיקבל עליו מצוות 'ואהבת לרעך כמוך', ויכוון לאהוב כל אחד מבני ישראל כנפשו, כי על-ידי זה תעלה תפילתו כלולה מכל תפילות ישראל ותוכל לעלות למעלה ולעשות פרי"'.

הוסיף הרב ואמר: "רבי חיים ויטאל, תלמידו של האריז"ל, הוסיף וכתב שמצוות נישואים נועדה לקיים את מצוות ואהבת לרעך כמוך. ובכן, במקום להתרוצץ ברחובות העיר ולחפש בני-אדם לאהוב אותם, חשבתי בלבי: בידי לקיים את המצווה הזו בביתי, בלי טרחה יתרה. לכן אני משתדל להרבות, ככל יכולתי, באהבת ישראל כלפי רעייתי".

או-אז הבנתי, המשיך האיש את סיפורו, מדוע התעקש הרב שאתארח בביתו. ברוב פיקחותו הבין את הסיבה לעזיבתי את ביתי, ולימד אותי מוסר השכל על-ידי דוגמה אישית מפעימה. כבר באותו יום ארזתי את חפציי ושבתי לירושלים, נתון לרושם העז של שהייתי בבית הרב.

אין צורך לספר שחיינו השתנו מן הקצה אל הקצה. באתי מפויס, והתחלתי לשים לב לתכונותיה החיוביות של רעייתי ולכבד אותה ככל יכולתי. בתחילה הייתה מופתעת מהמפנה שחל בהתנהגותי, אולם כשהבינה שהשתניתי – נהגה כמוני, והחלה להשיב לי באותו מטבע.

בזכות סבך, סיים היהודי את דבריו, ניצלו נישואינו. לכן אני אסיר תודה לרב קליערס, ומקפיד לפקוד את קברו בכל שנה.

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 http://dosanova.co.il/

אמרי שפר כ"ז אדר ה'תשע"ח

אמרי שפר כ"ז אדר ה'תשע"ח   

"אין התורה נדבקת אלא לנפש עדינה", כדי לזכות שהתורה תדבק בך צריך לקנות "עדינות הנפש", והוא בית הקיבול שיכול לקבל את התורה, ודרכו זוכים להתחבר לתורה. ואיך קונים עדינות? על ידי חסד, ויתור וכל המידות הטובות. כאשר אדם מוותר על הרצונות שלו למען הזולת, הוא זוכה לקנות בנפשו עדינות, ומכוחה הוא זוכה שהתורה תדבק בו". ( החזון איש)

    בשמחה' ר"ת - הכול בידי שמים חוץ מיראה.

     ”האוזניים הן מקור האיזון של הגוף, כן, האיזון הגשמי מתאזן מן האוזניים, אבל הרבה יותר חשוב ממנו הוא האיזון הרוחני. אם יהודי רוצה להתעלות במעלות היראה, עליו להקפיד על האזנה נקייה, לא הבלים, לא ריכול ובוודאי לא לשון הרע, וכמובן לא מוזיקה מקולקלת שפוצעת את הנשמה“.

     העצבות נובעת מכפירה, כאילו האדם קורא תגר חלילה כלפי שמיא על שאין העניינים מתנהלים כפי שקיווה וביקש שיתנהלו. וכי מהיכן ירהיב עוז בנפשו אדם קרוץ-מחומר, לקבוע מה טוב ומה רע בעבורו?

אמּוָּנה ְּבבֹוראַ עֹולַָּם  )פניני עין חמד גיליון 673(

     את הסיפור הבא סיפר מר ירמיהו ירדן בעיתון היהודי-אמריקאי הנפוץ ('ג‘ואיש פרס' (Press Jewish  :

     לפני כמה שנים תקפה אותי מחלה קשה ל"ע, שהעמידה את חיי בסכנה גדולה.  מצבי הידרדר במהירות, וכבר הייתי בין החיים ובין המוות.  אושפזתי במרכזים רפואיים מן השורה הראשונה, המתמחים בריפוי מחלות מעין אלו. זכיתי לטיפול מסור ומקצועי של רופאים גדולים, בעלי-שם.  לאחר טיפולים רבים וממושכים המחלה החלה לסגת, עד שגופי התגבר עליה כליל. אלא שה 'פטור' שקיבלתי מהמחלה הקשה היה זמני בלבד, והשמחה הייתה מוקדמת מדי. כעבור תקופה היא שבה אליי.  זה התחיל בזיהום קל, שלא כל כך חששתי ממנו, אך במהירות רבה הוא התפשט, והחמיר. חזרתי אל הרופאים, עברתי בדיקות מקיפות, בסיומן נאמרַ ליַ בצער,ַ שאיןַ ליַ מנוסַ מלעבורַ שוב ניתוחַ מסובךַ ומורכב.  הכרתי כבר את הצוות הרפואי. סמכתי בעיניים עצומות על הרופא, שניתח אותי בפעם הקודמת ואך טבעי היה שתיקי הרפואי יופקד גם כעת בידיו. אולם הרופא לא היה באזור באותו זמן, ומצבי החמור חייב עריכת ניתוח מהיר.  בלית ברירה הסכמתי, שרופא אחר ינתח אותי. הוחלט לערוך את הניתוח אצל פרופסור ש‘, יהודי, מומחה בתחום מחלתי.  נקבע לי תור דחוף לניתוח בעוד מספר ימים.  הגיע היום. הכניסו אותי לחדר הניתוחים - ובתום ההכנות הקפדניות הוזרקה לי זריקת הרדמה. מאז לא הרגשתי את עצמי. הניתוח התחיל. לפתע, באמצע הניתוח, התעוררתי. הרגשתי את  עצמי, את גופי. הכרתי נעשתה צלולה באחת,ַ אךַ לאַ הרגשתיַ כלַ כאב. הסתכלתי סביבי, רציתי להיות בטוח, שאמנם אני ער ותחושתי הלכה והתחזקה מרגע לרגע. כשהבטתי מולי, ראיתי  לפתע אתַ דמותוַ שלַ הרביַ מליובאוויטש. לא האמנתיַ למראהַ עיניי.ַ חיזיוןַ חי! הרבי ליטף אותי בעיניו הקדושות וביקש ממני למסור לרופא המנתח, שאםַ יניחַ תפיליןַ מדיַ יוםַ- בתוַ תבריאַ ממחלתהַ (מי ייתן וכל עם ישראל ישובו לכור מחצבתם). אמרתי לרבי,  שאשתדל להעביר למנתח את הדברים. סיימתי לדבר ו... זהו.  החיזיון פג.  שוב לא הרגשתי את עצמי. אך הפעם היה זה מתוך התרגשות בעקבות אותו חיזיון. האחות, שעמדה בסמוך אליי, שמעה אותי ממלמל מספר מילים ומיהרה לומר לרופא שהתעוררתי.

"הרדימי אותו שוב", הורה הרופא. "  הוא לא יוכל לשאת כך את עצמת הכאבים". כשהאחות התקרבה אליי עם המזרק, התנגדתי. התעקש תי לשוחח עם הפרופסור. הוא ניגש למיטתי ושאל אותי מספר שאלות בכדי לבדוק, עד כמה אני ער. עניתי לו על הכול כהלכה והוא נוכח לדעת, כי אני בהכרה מלאה.  הוא נדהם. מעולם לא היה עד לתופעה כזו. באותו רגע אזרתי אומץ ואמרתי לו בלב נרגש: "אולי תחשוב, שאני משוגע, אבל יש לי שליחות אליך, ואני רוצה למלא אותה. האם יודע הנך מיהו הרבי מליובאוויטש?", שאלתי. " שמעתי עליו. מדוע הנך שואל?", שאל באדישות. "ממש לפני מספר רגעים, ראיתי לפתע את דמותו של הרבי מולי. הרבי ביקש ממני למסור לך, שאם תתחיל להניח תפילין מדי יום - בתך תבריא", נשמתי עמוקות. אינני זוכר את תגובתו של הרופא, כי ברגע שסיימתי את דבריי - שקעתי שוב בתרדמה עמוקה.  

     התעוררתי בחדר ההתאוששות, לאחר שהניתוח הושלם. שכבתי כשמחשבות רבות חולפות בראשי, כשלפתע ניגש אלי הרופא. הוא החזיק את ידי וכשדמעות נוצצות בעיניו אמר: "אני מאמין! אני מאמין למה שראית!".  עברו מספר שניות ואחר כך המשיך: "הפעם האחרונה, שביקרתי בביה"כ, הייתה ביום בר-המצווה שלי. מאז ועד היום בבוקר לא היה לי כל קשר לבורא העולם או לקיום מצוות כלשהן. כעת, בתי חולה מאוד ונמצאת במצב אנוש. הרופאים, ביניהם אני, לא נותנים שום סיכויים לחייה" . "איזה אבסורד: אני מרפא אחרים, ואותה - את בתי היקרה - אינני יכול לרפא, אף לא להקל את סבלה. לאחר שהרמתי ידיים,  החלטתי לנסות גם דרך שמעולם לא האמנתי בה". "הבוקר מצאתי עצמי קם ומתפלל ל-אלוקי, שעד  עתה כלל לאַ הייתי משוכנעַ בקיומו.ַ התחננתי, שירפאַ אתַ בתי. ביקשתיַ גם, כיַ ישלחַ ליַ סימןַ כלשהוַ שאדע, כיַ תפילתיַ נשמעהַ והתקבלה" . "והנה, כעבור מספר שעות, באמצע הניתוח שלך,  פקחת   את עיניך באורח בלתי טבעי לחלוטין. היית אמור להיות מורדם היטב עד לזמן-מה לאחר סיום הניתוח. בצלילות דעת מלאה מסרת לי את שליחותו של הרבי מליובאוויטש - ומיד שבת, מעצמך, למצב של חוסר הכרה. אפילו לא נתת לי שהות להגיב. חשתי, כי הסימן אותו ביקשתי, הגיע. אתה כבר יכול לתאר לעצמך, מה יכולתי לחשוב באותם רגעים". הרופא חזר לכור מחצבתו, ובתו התרפאה בדרך - נס ושניהם בריאים ושלמים..

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 http://dosanova.co.il/