יום ראשון, 31 בדצמבר 2017

אמרי שפר י"ד טבת ה'תשע"ח


אם תעזוב את הדאגה היא תישכח אותך .
    ביאת המשיח - סוחר השיא את בתו לבחור ישיבה, והפקיד את כסף הנדוניה של הזוג אצל סוחר מפורסם. משעברו ימי שבע הברכות הלך החתן, לקח את הכסף מהעשיר והפקיד אותו בידי אדם אחר   גער בו השווער: "מה הבטלנות הזאת! עשיר מופלג כמו פלוני לא נאמן עליך, ואילו השני, שלא מגיע לקרסוליו, נאמן עליך ?"   שתק החתן ולא אמר כלום   לא עבר זמן רב ונודע שהסוחר המפורסם ירד מנכסיו ופשט רגל. פנה החותן לחתן ביראת כבוד ואמר לו: "מנין ידעת? וכי נביא אתה ?"   ענה לו החתן: "לא נביא אני ולא בן נביא. שמעתי במקרה את העשיר מדבר עם אשתו על ביאת המשיח, ואמרתי לעצמי: אם סוחר כמוהו כבר מדבר על המשיח, סימן שהמצב שלו לא טוב "
     בפסוק נאמר (בראשית מ"ב, ל"א), שאמרו השבטים: כנים אנחנו לא היינו מרגלים – דהיינו שלא ניכשל ח"ו בחטא הרגילות, שכל עבודתם לא הייתה בהתיישנות, רק בכל יום הוא כחדשים .
     וניתן להמליץ על זה את הנאמר בפסוק (שמות י"ז, ט'): צא הלחם בעמלק מחר – שזה רמז לאדם ללחום עם עמלק הזה של  " מחר" – שאומר לו למחר להתפלל בדיוק כיום אתמול בלא שום התחדשות, כי על זה צריכים ללחום בחוזק וכאמור .
אשר יצר את האדם בצלמו  (לקראת שבת מלכתא, פרשת ויצא)
     מעשה נפלא ואמתי סיפר הרב יעקב שיש (אדרבה) על מעלת הבולם פיו בשעת מריבה   
     לפני שנים רבות בחודש ניסן תשס"ט, הגיעו בני משפחה מארה"ב לארץ ישראל, כדי לחוג את חג הפסח. הם שהו בארץ כחודש ימים, חרשו אותה לאורכה ולרוחבה, וכמנהג תיירים הם היו מציודים במצלמה, בה תיעדו כל מקום שאליו הלכו, בכל המקומות הקדושים, ואתרי התיירות, כשעל המלאכה מופקד אחד הבנים לו הייתה שייכת המצלמה היקרה   לאחר כחודש הסתיים הביקור המוצלח, כשבאמתחתם חוויות מרגשות ונעלות, שכולן ספונות בתוך המצלמה, לזיכרון מכל המקומות שהיו בארץ   כשישבו בני המשפחה במטוס, רצה אחד האחים לעבור על כל התמונות  להיזכר במקומות הקדושים בנופים ובחוויות, והנה... בלחיצה אחת קטנה וטעות איומה... כל התמונות נמחקו כאחת !!!
     צעקות וכמעט הכאות נזרקו אליו מכל עבר 'אתה נורמאלי?', 'כל הביקור הלך לאיבוד!', ועוד שלל צעקות, שלווה בטונים של כאב ותסכול נוראיים   האח שעשה זאת ישב מבויש, כאוב ומתוסכל על מעשהו, מבלי שיש לו אף צד קטן כיצד להתגונן על מעשהו חסר האחריות   רק אחד ישב, נשך את שפתיו ושתק...! היה זה האח בעל המצלמה, שהשקיע כחודש ימים עמל, יזע ויגיעה לצלם כל מקום בפוזה הכי טובה... הוא שתק !!   כשנחתו בשדה התעופה, והגיעו לביתם בבורו פרק, נגשה אחת האחיות לאחיה, בעל המצלמה, ובקשה ממנו להיכנס לחדרה. כשהוא נכנס היא שפכה את כאב ליבה, על מצבה האומלל שהיא כבר בת עשרים ושבע שנים, ועדיין לא רואים באופק שום ישועה לשידוך. היא ספרה לו, כפי שהוא יודע, על מצבה, על הטלטלות שהיא וההורים עוברים בכל מה שקשור לשידוכיה, וישועה אין  !  ואז היא אמרה לו בקול בוכים : "  עמדתי במטוס, ראיתי את כולם צועקים מרה על אחינו שמחק את התמונות, ואתה... בעל המצלמה והמצלם... שתקת!! אחי היקר !",   היא התחננה אליו בקול בוכים , " אתה יודע מה כתוב על הבולם פיו בשעת מריבה! אנא ברך אותי עכשיו שאמצא מהר את זיווגי !".  האח התרגש עד מאד, ובדמעות ברך את אחותו ואמר: "אני מברך אותך שעד יום ההולדת שלך תתארסי !".   לא חלפו ימים רבים, ואחד השדכנים הציע הצעה שכלל לא עלתה עד עכשיו על הפרק, השידוך התקדם במהירות, ובראש חודש סיוון, יומיים לפני יום הולדתה, שברו צלחת בשעה טובה ומצלחת !
     כששמע הגאון רבי יעקב אדלשטיין זצ"ל על המעשה המרגש הזה, אמר בהלצה: "על המעשה הזה ניתן להמליץ את אחת מברכות הנישואין 'אשר יצר את האדם בצלמו... והתקין לו ממנו בנין עדי עד'- המצלם ששתק - ' בצלמו'- זכה וממעשה זה 'התקין לו ממנו בנין עדי עד', ממצלמה זו הותקן בית בישראל לעדי עד "...

החוויה היהודית




יום שבת, 30 בדצמבר 2017

אמרי שפר י"ג טבת ה'תשע"ח



דאג לקבל את מה שאתה אוהב אחרת תאלץ לאהוב את מה שאתה מקבל.

    הרמב"ם אומר שמצוות כיבוד ההורים נמשכת גם לאחר מותם. הכבוד כלפיהם צריך להמשיך ולהתבטא בתפילות, במחשבות, במילים ובלימודים שלנו.

"וירא מנוחה כי טוב... ויט שכמו לסבול" (בראשית מט,ט"ו). יששכר ראה שמנוחה היא אמנם דבר טוב, אך יש בה גם סכנה שמתוך כך עלול האדם לבוא לבחינת "וישמן ישורון ויבעט". כתרופה לסכנה זו קיבל עליו עול תורה. החלטה נחושה לקבוע עיתים לתורה מדי יום ביומו היא התרופה לסכנה שבמנוחה.(ליקוטי דיבורים)

ועשית עמדי חסד ואמת -(מ"ז, כ"ט) . חסד של אמת, שאינו מצפה לתשלום גמול (רש"י) לא רק שאיש לא מצפה לתשלום, איש גם לא מבקש להזדקק לחסד הזה...

איך התערב הפרופסור מחו"ל? (לקראת שבת מלכתא, שבת ויצא)
במשפחתו של ר' פינחס, התכונה לקראת בר המצווה של הבן הגדול החלה כבר שנה לפני. אך חגג הילד יום הולדת 12 ,כבר החלו הדיבורים, ההכנות , השיח אודות התפילין החדש ות, רישום הכתובות להזמנות, וכן הלאה... ההתרגשות הרבה לא פסחה כמובן על ר' פינחס - האב המאושר, ובנו - חתן בר המצווה. ר' פינחס החל לומד עם בנו הלכות תפילין, וכמובן - החל להכין עמו את קריאת התורה של פרשת 'יתרו' בה יעלה לתורה, שכן בבית הכנסת בו התפללו היה נהוג, שחתן בר המצווה הוא הקורא בתורה בשבת העלייה לתורה. ר' פינחס גם לא שכח לעדכן את הגבאי על שבת הבר מצווה המתוכננת, בה יקרא בנו את קריאת התורה. "אין בעיה", אמר הגבאי, "תתחילו להכין את הקריאה, אתה יודע, זו פרשה עם עשרת הדברות, כדאי שהילד יהיה מוכן לדעת לקרוא את טעמי המקרא יפה יפה...".לא היה צורך בהוראה זו, שכן ר' פינחס החל כבר מזמן ללמוד עם בנו מדי ערב את טעמי המקרא, והבן היה חוזר ומשנן בעל פה את הפרשה בכל רגע פנוי. את כל ההתרגשות וההכנה לבר המצווה השקיע הילד בהכנת הפרשה, עד שידע את הפרשה באופן מדוקדק היטב, בעל פה כמובן...
   
בערב שבת יתרו, כשהעלה ר' פינחס את הקוגל במדרגות בית הכנסת לקראת ה 'קידושא רבא', גילה את חברו עולה גם הוא וסיר קוגל בידו. 'מזל טוב', קרא לעברו, 'נולדה לכם בת השבוע ולא ידעתי?'. לא חלפה אלא דקה, עד שהתבררה הטעות המביכה. שני המתפללים הוותיקים, ר' פינחס וחברו,מתעתדים לחגוג שבת בר מצווה בשבת זו. שניהם בטוחים שבנם יקרא השבת בתורה, ושני הבנים בביתם, כבר נרגשים, מתכוננים, מוכנים ומשננים... הגבאי עודכן על הטעות, וחיש נזכר כי הצדק עם ר' פינחס. "הוא תפס ראשון", אמר במבוכה למתפלל השני, שפניו התכרכמו והלכו... כזו התרגשות, כאלה הכנות, הסבא והסבתא מירושלים כבר הגיעו, ולפתע אי נעימות כזו... שלוש דקות של אי נעימות עמדו במרכז. שלוש דקות נטולות הכרעה, בהן כל אחד ניסה למצוא מוצא מהסבך. ר' פינחס אמנם תפס ראשון, אך החבר התכונן גם הוא, ובנו נרגש ומוכן לקרוא בתורה בדיוק כמו בנו של ר' פינחס... מה עושים עכשיו? "לא נורא", אמר ר' פינחס בגבורה עילאית אחרי השתהות קצרה, "לא קרה כלום. דיברתי כבר עם הבן שלי, והסכמנו לוותר על קריאת הפרשה השבוע. נכון, הוא מתכונן מראשית החורף, אבל הוא יוכל להשקיע שעות רבות בשבוע הקרוב בלימוד ושינון פרשת משפטים, ונחגוג לו כבר בשבוע הבא...". הגבאי חש שלא בנוח, הרי הוא האשם בטעות. "אולי נעשה חצי חצי", הציע, "הרי הבן שלך כבר התכונן, גם האורחים שלך יבואו בשבת בבוקר..." "לא, לא צריך, זה בסדר...", היסה אותו ר' פינחס, "ניתן לבן שלו לקרוא השבוע, והבן שלי יקרא בשבוע הבא. האורחים שלי יוכלו לומר מזל טוב השבוע, גם אם בני יקרא רק בשבוע הבא...".
   
בשבת בבוקר, קרא חתן בר המצווה השני בתורה. בנו של ר' פינחס ידע את הפרשה בעל פה, אבל ויתר. הוא כבר היה עסוק בלשנן את פרשת משפטים, אותה קרא בשבוע הבא... ארבע שנים חלפו, ארבע שנים. הילד שוויתר אז כבר הפך לבחור חשוב, הלומד בישיבה גדולה מכובדת. באמצע החורף הובהלה אמו לבית החולים עקב כאבים שונים, אך כל הבדיקות העלו חרס... האם המיוסרת אושפזה במחלקה הפנימית, הרופאים בדקו שוב ושוב, א לא הצליחו להבין מה גורם לכאבים האיומים שהיא מרגישה. לצידה, שהו בתורנות בני המשפחה, ומכיוון שאיש לא רצה להפריע את הבן מלימודו, אך טבעי היה שהבן הבוגר יקבל את התורנות בשבת קודש...
   
שבת בבוקר, שעת בוקר מוקדמת. המחלקה עודה רדומה למחצה, התרוצצויות הרופאים טרם החלו. בסוף המחלקה, בחדר המעניק פרטיות ככל שניתן, היה מאושפז באותה שבת רבן של ישראל, הגאון רבי יוסף שלום אלישיב זצ"ל. כבר בשעת בוקר זו, מקורבי הרב התרוצצו ברחבי המחלקה, מחפשים אחרי בעל קורא שיקרא את קריאת התורה בחדרו של הרב. "אתה יכול לקרוא קריאת התורה בחדר של הרב אלישיב?", שאל אחד מהם את הבחור, שנדהם ונרגש מעצם ההצעה... ברגע הראשון, חשב לומר "לא". הן הוא לא 'בעל קורא' מנוסה, ואיך יוכל לקרוא בשביל רבן של ישראל ? אך רגע אחרי נזכר שפרשת השבוע, הלא היא 'משפטים', מוכרת לו היטב בעל פה, הרי קרא אותה ושינן אותה אינספור פעמים לקראת קריאתה , ולפיכך התנדב לגשת ולקרוא... כשסיים את קריאת התורה, פנה אליו הרב אלישיב וביקש להודות לו. "קראת יפה מאוד", החמיא הרב בכנות, "הרבה זמן לא שמעתי מישהו שקורא כל כך יפה, בדקדוק התיבות ובדיוק בטעמים. מה מעשיך בבית החולים?", התעניין. "אני בסדר", השיב במבוכת מה, "אימא שלי כאן כבר כמה שבועות, לא יודעים מה יש לה. היא סובלת מאוד...", אמר נרגש, מזכיר את שם אמו לרפואה שלמה באוזני הרב. "יש לי רעיון", אמר הרב אלישיב לפתע. "שלחו אליי מחו"ל פרופסור מומחה גדול בעל שם עולמי, המטפל בי באופן פרטי. אני אבקש ממנו לבדוק גם את אמך, וזו תהא הכרת הטוב שלי לך על הקריאה היפה והנעימה...".
   
כבר ביום ראשון בבוקר, אחרי הבטה קצרה בתוצאות הבדיקות, קבע הפרופסור המומחה מהי הבעיה. "זוהי אכן מחלה נדירה בארץ", אמר מבעד למשקפיו, "אבל הטיפול בה דווקא פשוט...", הוא מיהר להסביר לרופאי המחלקה מה ניתן לעשות, וכבר באותו שבוע שוחררה האם מהאשפוז הממושך, שמחה וטוב לב... כשדבר הסיפור הגיע לגאון רבי מיכל יהודה לפקוביץ זצ"ל, אמר בהתפעלות: "הרי זה מה שהגמרא מספרת, כי רב הונא בריה דרב יהושע, זכה להינצל ממוות לחיים בגלל שהיה ותרן... הרי גם כאן זכתה האם לישועה גלויה, רק בשל הוויתור של בנה, ארבע שנים קודם לכן"... ארבע שנים חלפו מהויתור האצילי על קריאת פרשת יתרו, עד שהכול נוכחו עד כמה הויתור הזה היה מועיל, יוצא דופן, פותח שערים... ארבע שנים המתין הויתור בשקט לרגע הגדול, בו יתברר עד כמה כוחו גדול ומשמעותו עצומה... א99ן ויתור חסר משמעות, אין ויתור שלא 'מפצים' עליו מלמעלה. זה יכול לקחת שנים, לא תמיד רואים את זה, אך תמיד, תמיד, הויתור משתלם בראש ובראשונה למוותר עצמו!



החוויה היהודית




יום חמישי, 28 בדצמבר 2017

חוויית השבוע שלי,פרשת השבוע, "ויחי", ה'תשע"ח





אמרי שפר י"א טבת ה'תשע"ח



   ''אבקש מכל מי שרוצה בטובתי, ללמוד פרק אחד משניות עד גמר י"ב חודש, והבנות יאמרו כל יום עשרה פרקי תהילים, גם בשבת וגם ביום טוב".  (הרב שטיינמן זצ''ל)

   בספר דרשות ר"י אבן שועיב: אין לאדם לסמוך על כוחו והשתדלותו. ומצד שני: לא שיעלה גם כן על לב האדם לסמוך על השם יתברך בלבד ויאמר שהכול נגזר מאת ה', שאם כן בטלו כל המעשים האנושיים. אלא, חייב האדם ללמוד ולקבל מוסר כמו שאמר שלמה: שמע עצה וקבל מוסר למען תחכם באחריתך, ועם זאת, לדעת שהכול בידי ה'.

   בשני וחמישי אחרי קריאת התורה אומרים כמה יהי רצון, ושואלים למה באחינו כל בית ישראל לא כתוב יהי רצון לפני זה, והתירוץ הוא שאם אנחנו מאוחדים כמו אחים זהו העת רצון הכי מעולה, ולכן באחינו כל בית ישראל לא צריכים עוד לומר יהי רצון.

    בתורה כתוב 10 פעמים שמות השבטים, וכל פעם בסדר אחר, ואין אף אחד דומה לשני, ללמדך שכל שבט עם התכונה שלו, והמעלה שלו, ולכל אחד זמן שלו, (אגרא דכלא(

   דרשו רבותינו במדרש )בראשית רבה צ"ז, ג( על הפסוק: "הַמַלְאָך הַגֹּאֵל אֹּתִי מִכָל רָע" )מח, ט"ז(- קשה היא הפרנסה כפליים כלידה. בלידה כתוב: "בעצב תלדי בנים" )בראשית ג, טז(, ובפרנסה כתוב "בעיצבון תאכלנה כל ימי חייך" )בראשית ג, י"ז(. וגדולה פרנסה מן הגאולה, שהגאולה על ידי מלאך - "המלאך הגואל אותי", ופרנסה על ידי הקדוש ברוך הוא שנאמר: "פותח את ידך ומשביע לכל חי רצון" (תהלים קמה, ט"ז(.

            ה"חזון איש" זצ"ל יעץ פעם לבחור ישיבה שהיה מבאי ביתו, כיצד יוצרים קשר תמידי עם הקב"ה. וכך הוא אמר לו: הרגל לעצמך לבקש על כל דבר, בין דבר גדול ובין דבר קטן. בכל עניין פנה אל ה' ובקש את עזרתו וגם תוֹּדֶה לו. באופן זה, תוטבע בנפשך עמידתך התמידית לפני ה', ותלותך הבלתי פוסקת בו יתברך. חשובה במיוחד בעניין זה, הפניה אל ה' בדברים הקטנים, שבהם עלול האדם לחשוב שהוא יכול להסתדר גם בלי הקב"ה, ח"ו

הקנאה היא שנאת אושרם של האחרים

.כתב מרן הראש"ל הרב עובדיה יוסף זיע"א: בגמרא (סנהדרין צח) נחלקו מה שמו של המשיח, יש אומרים שילה שמו, יש אומרים ינון שמו, יש אומרים חנינה שמו, יש אומרים מנחם שמו. אלו ואלו דברי אלוקים חיים ונרמזו כל השמות הללו במילת משיח: כי 'משיח' ר"ת מנחם, שילה, ינון, חנינה. ]חזון עובדיה עמוד ר"ה - הגדה של פסח

האדמו"ר בעל תולדות אהרן (פניני בית לוי, גיליון 458)
    שערי האולם נפתחו בשעה היעודה. יהודים בגיל העמידה, לבושים בחליפות מהודרות ומעונבים בקפידה התיישבו סביב השולחנות הערוכים, מביטים בהשתאות בחסידים צחורי הירמולקות, שהגיעו הנה מירושלים הרחוקה , וניצחו על האירוע. היה זה ה 'דינר' החסידי הראשון שנערך בעיר מלבורן שבאוסטרליה לפני כמעט יובל שנים. באוסטרליה של אותם ימים התקיימה קהילה יהודית מבוססת, אך מעמדים מן הסוג הזה טרם נראו בה . אדמורי"ם כמעט ולא ביקרו ביבשת המרוחקת הזו, בוודאי שלא קיימו בה מעמדים בסדר גודל שכזה. ביקורו הראשון של הרבי מתולדות אהרן זי"ע באוסטרליה, היה גם עבור התושבים ביקור ראשון מסוגו. מצבם הכלכלי של מוסדות 'תולדות אהרן' בשכונת 'מאה שערים' בירושלים, הוא זה שגרם לרבי לצאת את ארץ ישראל ולהרחיק נדוד עד אוסטרליה הרחוקה, מרחק מצטבר של עשרות שעות טיסה, כדי לערוך בה מגבית לטובת המוסדות, כשאליו מתלווה פמליה מצומצמת של גבאים ועסקני המוסדות. שיאו של המסע היה כמובן ה 'דינר', אליו הוזמנו יהודים עשירים ואלי הון, בתקווה שאלו יפתחו את כיסם וליבם.
    הרבה תקוות נתלו בדינר הזה, שצפוי היה להניב סכומים נאים לקופת המוסדות. רוחם של בני הפמליה הייתה טובה עליהם, ואחד הגבאים אף הרשה לעצמו להתבטא במהלך הטיסה בנוכחות הרבי כי "הדינר, ללא ספק, יחולל פלאים 'אזוינס און אזעלעכ'ס' במצב המוסדות" . הרבי שמע את הדיבורים מבלי להגיב, אך הנימה בה נאמרו לא נשאה חן בעיניו. "באותו רגע ידעתי בבירור ש ה 'דינר' כבר לא יהיה מוצלח כפי שחושבים", עתיד הרבי לגלות לאחר מכן למקורביו, "כשמדברים בביטחון מוחלט שכזה, הדברים אינם מסתיימים בטוב". וזה מה שאכן קרה. בתחילה 'תקתק' האירוע למישרין, אבל בסוף הערב, כשנספרו ההכנסות, השתנתה המגמה. העשירים המקומיים לא תרמו אפילו עשירית מן הסכום המצופה. ההכנסה הזעומה לא הצדיקה את ההשקעה, בוודאי שלא את טלטולי הדרך של הרבי. מפח נפש עמוק השתלט על הפמליה. הוחלט לערוך דינר נוסף, הפעם במתכונת מצומצמת יותר, 'מסיבת תה' כפי שנהוג לכנותה. במהלך הערב נעמד הרבי ונשא באוזני המוזמנים דברים היוצאים מן הלב: "רבותיי, ישיבה יש לי בירושלים, מאות בחורים יושבים ולומדים בה בקדושה וטהרה, הטו נא שכם ועמדו לימיני בשעה קשה זו" ... דבריו של הרבי שיצאו מן הלב, נקלטו היטב באוזני השומעים. הארנקים אמנם לא נפתחו בבת אחת, אבל יהודי אחד, ר' נחום שמו, קם ממקומו וניגש בהתרגשות לעבר שולחן המזרח, אל מקומו של הרבי. הוא שלף מכיסו בטקסיות פנקס המחאות עבה והניח אותו על השולחן. "רבי, הפנקס הזה שלכם! רשמו בו כל סכום שעולה בדעתכם, ואני אחתום עליו. אבל בתרומה אני מבקש שתעניקו לי ברכה הגונה..." לא מעט גבות הורמו ברחבי האולם לנוכח הצעד המפתיע. ר' נחום הינו יהודי מבוסס ומוכר היטב, אך אינו ידוע כעשיר כה גדול, מה גם שלא נמנה על חסידיו של הרבי, ובכלל אינו משתייך כלל לעדת חסידים. "דבריו היוצאים מן הלב של הרבי שנאמרו בישרות שכזו, פשוט המיסו את ליבי", הסביר ר' נחום לידידיו, "חשתי שאינני יכול לעמוד מנגד..." הרבי נוטל את ההמחאה לידיו, משרבט עליה סכום לא גבוה במיוחד , הסכום הבסיסי הדרוש לאחזקת המוסדות, פחות בהרבה מכפי ששיערו רבים, ומושיט את ההמחאה לחתימה. הצעד הזה של ר' נחום, שינה את האווירה כולה. הוא היה בבחינת הנחשון שקפץ ראשון לים. "אני מברך אותך, ר' נחום", קרא הרבי כשעיניו נישאות אל שמי רום, " שתזכה לרוות נחת מכל צאצאיך, ותזכה בעזרת ה' ללוות את כולם לחופה..." ברכתו של הרבי נותרת תלויה באוויר למשך רגעים ארוכים. חציה הראשון של הברכה שגרתי ונפוץ, כמובן, אבל החלק השני מפתיע, שלא לומר תמוה למדי. ר' נחום הוא יהודי צעיר ובריא, החיים עודם לפניו, למה שיזדקק לברכה מפורשת שכזו? אך התמיהה הזו נותרת ללא כל מענה. הדינר השני הסתיים, אפוא, בהצלחה גדולה יותר יחסית לקודמו, וסלל את הדרך לביקוריו הבאים של הרבי בעל ה"דברי אמונה" באוסטרליה, שהניב בחסדי שמים תוצאות מוצלחות בהרבה מאותה נסיעה ראשונה.
    חלפו שנים רבות. הרבי הקדוש מתולדות אהרן זי"ע כבר התבקש לישיבה של מעלה, ר' נחום המשיך לעשות חיל בעסקיו, וכבר זכה להוביל כמה מצאצאיו לחופה. בבוקר בהיר, ללא התרעה מוקדמת, פושטת פלוגת שוטרים חמורי סבר על ביתו של ר' נחום. כעבור כמה דקות בהן זורעים השוטרים הרס ומהומה בכל הבית, הופכים רהיטים ומחרימים ראיות, נראה ר' נחום יוצא מן הבית בראש מורכן, מובל באזיקים לעבר ניידת מהבהבת. עסקיו של ר' נחום כללו מסחר במטבע חוץ האסור על פי החוק האוסטרלי, ובעקבות הלשנה לשלטונות הושם ר' נחום מאחורי מסגר ובריח. הראיות המפלילות שאותרו לא הותירו מקום לתקוות רבות, השופט כצפוי, לא היסס להשית על ראשו עשר שנות מאסר תמימות. הכלא האוסטרלי ידוע בקשיחותו, חופשות ויציאות מפעם לפעם אינן כלולות שם בתנאי המאסר, תהיה הסיבה אשר תהיה. לפיכך, כשהתארס בשעה טובה אחד מבניו של ר' נחום, החלו מיד מאמצי שתדלנות לשחרר את האב לפחות לשעה קלה ביום החתונה המיועד, כדי שיזכה להשתתף בשמחת החתונה, אלא שהמאמצים נתקלו בחומות של אטימות מרושעת. לאחר שבועות ארוכים של שתדלנות והפעלת קשרים חובקי עולם, הודיעו העסקנים לבני המשפחה כי בדרך הטבע אין שום סיכוי שאביהם יזכה להשתתף בשמחת החתונה. ואז נזכרו לפתע בברכתו 'התמוהה' עתיקת הימים של הרבי מ 'תולדות אהרן'... כעת כבר הבינו כולם מה שראה אותו צדיק אז, לפני שנים, בעיניו מרחיקות הלכת. אלא שדווקא עכשיו, כשהברכה עצמה כבר הובנה סוף סוף, צצה תמיהה חדשה, קשה עוד יותר. איך בדיוק תתגשם הברכה?
    בעיצומם של המאמצים האלו, ימים ספורים לפני מועד החתונה, הגיע לאוסטרליה בנו של הרבי מתולדות אהרן זי"ע, הוא כ"ק מרן האדמו"ר מנחלת אהרן שליט"א שהגיע לביקור בבית חמיו, הגה"צ המפורסם רבי אברהם צבי בק שליט"א, גאב"ד מלבורן. הידיעות הסוערות קידמו את פני האורח. "ברכתו משכבר הימים של אביכם היא הנושא המדובר ביותר בעירנו", סחו לו ראשי הקהילה. "במה מדובר? מה קרה?" "בנו של ר' נחום הנגיד, המרצה עשר שנות מאסר, עומד להיכנס בעוד כמה ימים תחת החופה. כל המאמצים לשחררו, ולו לרגעי החופה בלבד, עולים בתוהו. רבים עוד זוכרים את הברכה שהעניק לו אביכם זי"ע, שיזכה ללוות את כל ילדיו לחופה, אך סיכויי הברכה להתגשם הינם אפסיים..." מאמצי השתדלנות נמשכו עד יום החתונה עצמו, אלא שכל הבקשות וההסברים נפלו כקודמיהם על אוזניים ערלות. יום החתונה הגיע. אולם השמחות האוסטרלי התמלא במוזמנים ובני המשפחה. בשולחן המזרח יושב החתן אך השמחה אינה שלמה, אבי החתן בולט בהיעדרו, בעוד שעה קלה כשיובל החתן לחופה יבלוט חסרונו עוד יותר. מישהו אחר ייאלץ להוביל את החתן לחופתו במקום אביו שנמצא בסך הכול במרחק של כמה קילומטרים מכאן.
    התזמורת משמיעה ניגוני התעוררות, עוד ועוד יהודים מבני העיר מתקבצים למעמד 'קבלת הפנים' שלפני החופה. והנה נראית דמותו ההדורה של רב העיר, הג"ר אברהם צבי בק שליט"א אליו מתלווה גם חתנו, האדמו"ר מנחלת אהרן שליט"א המיודד עם אבי החתן הנפקד. קמצוץ של אפר מושם במצחו של החתן, ניגון החופה המרטיט מתחיל להתנגן ברחבי האולם, החתן קם ממקומו ומתעטף בקיטל בוהק, שתי שלהבות רועדות מוצתות בעששיות, הכול מתחילים לפסוע לעבר החופה, אך לפתע המולה גדולה פורצת. מישהו פורץ לאולם טרוף נשימה ומסמן לכולם לעצור . אחריו מתפרצים עוד כמה אנשים וצועקים, "המתינו המתינו, עצרו הכול..." תוך כמה רגעים נפתחת דלת האולם, שני גברתנים חסונים במדי סוהרים פוסעים פנימה אל האולם החגיגי, אחריהם משתרך בצעדים איטיים האיש הכי צפוי והכי לא צפוי להשתתף בשמחה הזו, ר' נחום, המחותן בכבודו ובעצמו. גופו כחוש, פניו חרושות סבל, אך חיוך הולך ומתרחב עליהם. התזמורת מפסיקה באחת, דממה מצמררת מושלכת באולם. המוני מוזמנים מביטים באלם בדמות הפוסעת פנימה, עין אחת אינה נותרת יבשה באולם. האב הנרגש ניגש בצעדים מדודים אל בנו החתן ומחבק אותו בשתי ידיו, ופתאום כשהוא מבחין בכ"ק האדמו"ר מנחלת אהרן שליט"א, הוא ממהר לקראתו ופורץ בבכי נסער... בניגוד לכל התחזיות, לכל הסיכויים, הנס הבלתי ייאמן אירע. ברגע האפס התקבל פתאום האישור המיוחל, והנה ר' נחום זוכה להוביל את בנו לחופה. הרבי הקדוש בעל ה 'דברי אמונה' שמר את הבטחתו שניתנה לפני שנים רבות. 
    כעבור ר גע מתחדשת לה הנעימה, והחתן מתחיל לצעוד אל חופתו כשאביו צועד לימינו והמוני יהודים נרגשים והמומים צועדים אחריו. החופה מסתיימת, שני 'שומרי הראש' מאותתים לאבי החתן כי זמנו קצוב. בו במקום, מתחת לחופת הקטיפה, נערך מעמד 'מצווה טאנץ' זריז. האב המאושר רוקד עם בנו החתן ריקוד של מצווה. מהחופה הוא חוזר אל הניידת שממהרת להתרחק מן המקום, כל המעמד הזה לא נמשך יותר מכמה דקות. במבט לאחור הוא נדמה כחלום מתוק, אך האווירה בחתונה השפופה משתנית פלאים, ריקודי ההודיה הנרגשים הולכים ומשתלהבים. הנס הפך לשיחת היום בקרב הקהילה היהודית באוסטרליה. אבל כאן לא נגמר הסיפור. חלפו כמה חודשים מאז החתונה. ושוב נראים באופק הימים הנוראים. עסקני הקהילה, מעודדים מההצלחה הגדולה בחתונה, עולים שוב לפגישה עם מנהל בית הסוהר, בבקשה לשחרר את האסיר היהודי לתפילות החגים. הפעם הם נתקלים בחומה בצורה שאין בה אפילו סדק קל. "אין על מה לדבר, תוציאו לכם מהראש את הרעיון הזה, הוא לא יצא מחומת בית הסוהר עד שיסיים את זמנו" אומר להם המנהל בזעף. " אבל הרי הסכמתם לשחרר אותו לפני כמה חודשים להשתתף בנישואי בנו", שולפים העסקנים את הקלף האחרון, "החגים חשובים לו לא פחות מהחתונה..." בת שחוק משועשעת פושטת פתאום על פניו של מנהל בית הסוהר , "ומה אתם חושבים לעצמכם, שאם השתגענו עבורו פעם אחת, נחזור ונשתגע פעם שנייה?!..." המשלחת נאלצת לסוב על עקבותיה, אך המילים האחרונות נדנדו באוזניה כפעמונים. אם למישהו עוד היה ספק בגודל הנס שאירע בחתונה, בא המשפט האחרון והוכיח מחדש. אף הסבר הגיוני לא יכול היה להסביר את ה 'שיגעון' שאחז באותו רגע במנהל בית הסוהר, מלבד זה ש 'גדולים צדיקים במיתתן'.

השותפות ("טיב הקהילה")
    סיפר לי יהודי אחד הי"ו, שכמו הרבה משפחות בארצנו הקדושה נאבק גם הוא קשה על פרנסתו, בקושי הוא מצליח לסיים את החודש... ובביתו אחד עשר ילדים בלי עין הרע כן ירבו. והנה הגיעה עת שידוך בנו הראשון במזל טוב, אך הכיס ריק ואין בו, והרי זה בלתי אפשרי לגשת אל פרק זה של האיש מקדש, באין בידו פרוטה לפורטה. החליט אותו אדם שאם כאן אין המזל מאיר לו פנים כל כך, אולי כדאי לנסות את מזלו ממרחק, ושמא יוכל לקבץ מאחינו בני ישראל שבחוץ לארץ כדי הממון הנדרש לו להשיא את בנו. ארז אפוא האיש את מיטלטליו ושאר צרכי הדרך, ויצא לחוץ לארץ להתדפק על דלתי הגבירים, לבקש שיהיו לו לעזר ולאחיסמך. אבל לדאבון לב מזלו הביש רדף אחריו גם שם, ולא הצליח לאסוף מעות אפילו כדי כיסוי עלות כרטיס הטיסה... בראותו כי כן נשבר לבו בקרבו מאוד, והפסיק להתדפק על הדלתות כאשר בין כך לא הועילו לו נקישותיו הרבה.... עזב אפוא את מלאכתו באמצע היום, ונכנס לבית כנסת צדדי אחד בלב שבור ודואב, לקח את ספר ה תהילים בידו, והחל שופך צקון לבו בתפילה לפני ה' כשדמעות רבות ניגרות מעיניו.
    כך חלפו להן השעות, והוא יושב ובוכה מאין הפוגות, ולא שת לבו כי מתקרבת שעת מנחה, ואנשים החלו להיכנס לבית הכנסת לתפילה. והנה, נכנס לבית הכנסת איש אחד שנחרד מאד למראה יהודי היושב ובוכה כל כך, הדבר נגע ללבו, והבין שהאיש נתון בצרה, בסערת לבו ניגש אל היהודי הרגיעו מבכיו, והגיש לפניו כוס משקה ותוך כדי כך שאלו בעדינות לסיבת בכיו ומרירותו. האורח נרגע מעט, והודה למיטיבו על יחסו הטוב אליו, אח"כ סיפר לו דברים כהווייתן, איך שהוא עומד בעירום ובחוסר כל. בביתו ממתינים לו משפחתו ה=
D7ניפה, ומייחלים מאד שיביא עמו איזה מזור לתרופה, כדי שיוכלו לגשת אל הנישואין, והנה הוא מסתובב פה בניכר, משרך את עצמו מדלת אחת לשנייה, ומגביר אחד למשנהו, אבל אין הוא רואה שום ברכה בעמלו, ועדיין הוא עומד כמעט באותו מצב כבתחילה, ואינו מוצא שום עצה בנפשו. בשמוע איש שיחו במה המדובר, נגעו הדברים ללבו, והחל לחשוב כיצד ובמה יכול הוא לעזור מעט לאיש נדכה זה. לאחר מחשבה קלה אמר לאיש, ראה נא ידידי, אני עצמי אינני אדם אמיד כלל, וצר לי שלא אוכל להושיעך, אבל מכיר אני כאן בעירנו יהודי אחד עשיר גדול, שאינו מהחרדים כל כך, וידוע בסביבה כאדם קיצוני, הנתון למצבי רוח. אצל עשיר זה - אמר האיש - יתכנו שתי קצוות הפוכות, או שייפתח לבו לעניינך, ואז תקבל אצלו את מלוא הסכום מרישא ועד גמירא... או שלא תקבל ממנו אף לא פרוטה אחת, והוא יגרש אותך מביתו בבושת פנים... החליט האיש לנסות את מזלו אצל אותו עשיר, כאשר כבר ראה שבין כך אין לו הרבה מה להפסיד, ובמקרה הגרוע ביותר יגורש מן הבית. וכבר הכין את עצמו לכל מצב שיהיה.
    הגיע האיש אל הכתובת הרשומה לפניו, הקיש בדלת ולמזלו היה העשיר בביתו, והזמינו להיכנס אל טרקלינו ולהציע את עניינו. לאחר כמה דברי פתיחה ונימוסים, ניגש העשיר ישר אל הנקודה, והחל לתחקר את היהודי בכמה פרטים נחוצים. בין הדברים שואל אותו היהודי העשיר: כמה ילדים יש לך? ענה לו האיש: אחד עשר ילדים בלי עין הרע! כשמוע העשיר את תשובתו, השתנו פניו בבת אחת, והחל צועק עליו ולהוכיח על פניו, וכי אינך מתבייש?! איך אתה מביא כ"כ הרבה ילדים לעולם, בזמן שאין לך מקור לפרנסם ולהשיאם בריווח, הרי זו הפקרות גדולה וחוצפה! וזוהי גזילה מן הציבור שיצטרכו הם לתמוך בך ולהשיא את בניך וכו'. וכך המשיך לשפוך קיתונות של רותחין, ורצה לגרשו מן הבית. כשראה היהודי את מצבו, שגם מכאן הוא עומד להישלח בלא כלום, החליט שלא להישאר חי
D7ב לעשיר על טענותיו, והשי"ת נתן בלב=D7 תשובה ניצחת. פנה היהודי אל העשיר ושאל אותו" יסלח נא לי מר, וכמה ילדים יש לך? ענה לו העשיר: ילד אחד בלבד, וב"ה יש לי פרנסה בשפע עבורו. אבל אתה אדם לא אחראי, פרזיט! חי ללא חשבון, וגוזל מעות הציבור, וזו חוצפה גדולה וכו' וכו'. - המתין לו היהודי עד שיסיים את תוכחתו, לאחר שסיים אמר לו כך: שמע נא היטב, רואה אני שמכאן כבר לא ייצא לי מאומה, והולך אני לדרכי. אבל דע לך שבדבר אחד עשיר אני יותר ממך! התפלא העשיר מאד, ושאל במה עשיר אתה יותר ממני? מה כבר יש לך שלי אין... הסביר לו היהודי: הרי אמרו חכמינו ז"ל (נדה לא.) שלושה שותפים באדם, הקב"ה אביו ואמו. אני עשיתי אחד עשר פעמים עסקי שותפות עם הקב"ה בעצמו, ואתה השתתפת עמו רק פעם אחת! ... נדהם הגביר מתשובתו הקולעת של היהודי, ועל אתר הוציא ממגירתו את פנקס הצ'קים, ורשם את כל הסכום שנדרש לאותו יהודי להשיא את בנו, כדי שגם לו יהיה חלק בשותפות הנפלאה הזו... והוסיף וביקשו שבנישואי הילד הבא יבוא אליו שוב, כדי לשתפו גם בעסקה השנייה . ומאז בכל ילד שמגיע לפרקו נוסע היהודי לחוץ לארץ, ומתקבל בברכה ובחום אצל אותו עשיר, שרוצה להיות גם כן שותף בעסקה עם הקב"ה, ומשלשל לידו את כ ל הסכום הדרוש להוצאות הנישואין, הדירה והרהיטים, ומלבושי המשפחה וכו'. 
הנלמד מזה המעשה, כיצד היא הסתכלותה של תורה בעניין הנישואין והבאת הילדים לעולם, שהיא שותפות עם השם יתברך בכבודו ובעצמו. וכאשר מגיעים אל הנישואין ואל הלידה מתוך תחושה שכזו, גם היחס לאישה ולילדים עצמם שונה לגמרי, הרי אנו שותפים בהם עם הקב"ה, בזכותם אנו שותפים של מלך!
החוויה היהודית



יום רביעי, 27 בדצמבר 2017

אמרי שפר י' טבת ה'תשע"ח

בעל הטורים אומר שכתוב אצל המן "נופל על המטה" ואצל יעקב כתוב "ויתחזק ישראל וישב על המטה", כי צדיקים אפילו כשהם חלשים מתחזקים שנאמר ויתחזק ישראל, והרשעים אפילו בתוקפם נופלים שנאמר והמן נופל על המטה.

   דברי רבי אלעזר הקפר (אבות פ"ד) הַקִּנְָאה וְהַתַאֲווָה וְהַכָבוֹד מוֹצִיאִין אֶת הָָאדָם מִן הָעוֹלָם. זה מתחיל בתאווה 'למה הוא קיבל פרוסת עוגה עבה יותר' וממשיך בבגרות בכבוד 'דירתו גדולה יותר' או 'מעמדו רם יותר'. מגיל צעיר נחנך את העין ואת הלב, כי "הפעם" הפרוסה שלו עבה יותר, אך זה לא אישי! יש עוד 'פרוסות' בחיים! זה לא אומר כלום עליך!

           הגאון רבי יצחק זילברשטיין שליט"א סיפר שמרן הגרי"ש אלישיב זצ"ל הורה להתקין מדרג ליד התיבה בבית המדרש שלו, כדי שהעולים לתורה יוכלו אכן 'לעלות' לתורה באמצעות המדרגה.

    יעקב ראה שכל האותיות נמצאות בשמות בניו, חוץ מהאותיות ח' וט'. אמר: אין בהם חטא וראויים הם לגלות להם את הקץ. כיוון שחזה וראה שגם האותיות ק' וצ' אין בהם, חשב שמא עדיין אינם ראויים לגלות להם את הקץ, סתם ולא גילה. לפיכך פרשה זו סתומה.

היהודי החכם)אתר חב"ד(

שמואל היה יהודי תלמיד חכם וירא שמיים שנשא חן בעיני א-לוקים ואדם. כולם רחשו לו כבוד והעריכו אותו למאוד. הפריץ המקומי, ששמע יֹושרו של שמואל הגיע לאוזניו, מינה אותו למנהל עסקיו. בעל האחוזה רחש אמון מוחלט במנהל העסקים היהודי. שמואל היה האדם היחיד שלו נתן את המפתחות לכספתו, ביודעו כי שמואל לעולם לא ייגע בדבר השייך לאדם אחר. פעם, כשבעל האחוזה שב ממסע, ערך מסיבה גדולה והזמין אליה אורחים רבים. הוא סיפר לאורחיו את מעלותיו של מנהל העסקים היהודי, שהיה אף הוא בין המוזמנים, אף שלא יכול היה לאכול כלום מן המזון שהוגש במסיבה. בעל האחוזה ביקש משמואל להביא מכספתו את היהלום המפורסם שירש מהוריו. היהלום היה ידוע כאחד היהלומים הגדולים בעולם שערכו לא יסולא בפז. כל האורחים עצרו את נשימתם בציפייה לראות את אבן הפז הנדירה והיקרה. מספר דקות לאחר מכן נכנס שמואל נושא בידיו תיבה מוזהבת עטורה אבני חן רבות. כולם הצטופפו סביב לתיבה כדי להצליח ולראות היטב את היהלום. אך דווקא בעל האחוזה בחר לפתוח בנאום ארוך כיצד סביו המנוח רכש את האבן תמורת סכום רב וכמה נדירה האבן. רק לאחר-מכן, כשסבלנות האורחים עמדה להתפקע, הוא פתח סוף-סוף את התיבה. אך לחרדתם של כל הנוכחים, תיבה הייתה ריקה! המילים נעתקו מפיו של בעל האחוזה ונראה היה שהוא עומד לפרוץ בבכי. כמה מן האורחים החלו לצעוק, 'לתלות את היהודי!' אך בעל האחוזה לא האמין ששמואל הוא האשם במעשה כזה, ובפרט בגניבת דבר יקר כל כך השייך למעסיקו. עם זאת, רק לשמואל יש מפתחות לכספת, מי עוד יכול להיות הגנב? הוא פנה לשמואל ואמר: 'במשך שנים רבות שרתת אותי בנאמנות ובמסירות, אך נראה כי הפעם לא היית מסוגל לכבוש את יצרך וגנבת את היהלום. לו תשיב אותו באופן מידי, אני מבטיח לך שלא אעניש אותך'. 'חלילה וחס!' קרא שמואל. 'לעולם לא אגנוב דבר, במיוחד לא דבר-מה השייך לך, מעסיקי הטוב והנדיב. אני מבין היטב מדוע אתה חושד בי, אך אני מפציר בך: תן לי הזדמנות להוכיח את חפותי וניקיון כפיי
   
שמואל ביקש מבעל האחוזה להשאיר את כל האורחים באולם, שכן הגנב האמיתי מצוי ביניהם. לאחר מכן הוא ביקש רשות ללכת הביתה ולהביא דבר-מה שיגלה את זהותו של הגנב. מקץ זמן קצר שב שמואל ולתדהמת כולם החזיק בידו תרנגול שחור. 'אורחים יקרים', קרא שמואל, 'יש לי כאן תרנגול מיוחד במינו. הוא ירשה לכל אדם ישר ללטפו, אך אם ילטף אותו גנב הוא מיד ינפנף בכנפיו ויקרא בקול גדול, "קוקוריקו!" הגנב האמיתי נמצא כאן בינינו, ולפיכך אבקש מכל הנוכחים לגשת הנה, איש איש בתורו, וללטף את התרנגול בידם הימנית. כשהתרנגול יתחיל לקרוא – תדעו מיהו הגנב'. במתח ובהתלהבות לא מוסתרים כל הנוכחים החלו לגשת וללטף את התרנגול. אך כאשר ליטף אחרון האורחים את התרנגול והוא עדיין לא קרא, "קוקוריקו!" החלו כל האורחים לצעוק: 'היהודי היתל בנו! הוא גנב וגם שקרן!' 'סבלנות, אורחים יקרים. אל נא תתרגשו. עדיין לא סיימתי', אמר שמואל בשלווה. 'עד מהרה תדעו מיהו הגנב האמיתי"... לאחר מכן ביקש שמואל מן האורחים להרים את ידם הימנית. הם עשו כן, ומה שראו הנאספים היה שפע של ידיים שחורות ויד אחת לבנה. היד הלבנה הייתה שייכת לעוזרו, הגוי, של שמואל. 'הנה הגנב', קרא שמואל. 'התרנגול שהבאתי הוא תרנגול ככל התרנגולים. כל שעשיתי היה למרוח אותו בפיח שחור. ידעתי שהגנב האמיתי יפחד ללטף את התרנגול. לכן הוא רק העמיד פנים שהוא מלטף את גבו של התרנגול, אך לא נגע בו באמת . ידיהם של האורחים החפים מפשע הן שחורות, ואילו ידו של הגנב נשארה לבנה ונקייה, אף שלמעשה הייתה זו היד המלוכלכת ביותר באולם כולו'.. 'בראבו!' קראו כל האורחים ורצו לתפוס את הגנב. לזה לא הייתה ברירה אלא להתוודות שהצליח לשכפל את המפתחות לכספת של בעל האחוזה. הוא היה משוכנע לגמרי שיאשימו את היהודי בגניבה. הגנב קיבל את העונש המגיע לו, בעוד שמואל הּושב למעמדו החשוב ושב וזכה לאמון שניתן בו.


.


החוויה היהודית




יום שלישי, 26 בדצמבר 2017

אמרי שפר ט' טבת ה'תשע"ח

אחד מבניי שיחי' ציפה להולדת בנו השלישי. כולנו ציפינו לבשורה טובה על הולדתו. והנה בוקר אחד התקשר אלי בני ואמר לי: "אבא מגיע לי מזל טוב!" לשאלתי מה נולד להם, ענה לי בני: "אבא נולד לי ילד בעל נשמה גבוהה ומיוחדת. הוא פעל במשך חצי שעה בעולם הזה מה שאנשים אחרים פועלים במשך תשעים שנה. הוא גמר את תפקידו ועלה חזרה לעולם האמת". זוהי השקפת התורה! זוהי ההשקפה האמתית, כפי שאומר רש"י הקדוש: "כל מה שיבוא עליך קבל בתמימות". זוהי משימת חייו של היהודי עלי אדמות.
וכדאי שנלמד ממעשה זה כי מכל "דבר רע" שנגרם לאדם, תמיד יתבונן ויחפש את "האלוקים חשבה לטובה". ראייתנו לעיתים קצרה מלראות את "האלוקים חשבה לטובה", קל יותר לראות ולהרגיש את ה"מה זאת עשה לנו אלוקים", אך ככל שדרגת אמונתו של האדם גדולה יותר, חזקה יותר, הוא יוכל למצוא ביתר קלות את "האלוקים חשבה לטובה" ולוואי וכך נתבונן בדרכי הבורא.
    חז"ל למדו פרק חשוב בחיים שאדם צריך להראות לחברו פנים שוחקות, שהוא אות אהבה וחיבה יותר ממשקהו חלב. קצת אכפתיות. ישנם אנשים עם מועקה בלב חייבים לעודדם ולשמחם ולדאוג להם.
כאשר אסף יעקב את בניו כדי להעניק את ברכתו האחרונה לכל אחד מהם, הוא הקדים לברכות את ההוראה: ''הי יתעורר ויבריא, אספו''. חז''ל מסבירים שלא הייתה זו בקשה חד פעמית, כי אם צווי לדורות. יעקב אבינו ציווה על בניו להימנע ממחלוקת ולהתקין את עצמנו לגאולה, על ידי שיהיו מאוחדים ויהיו כולם באסיפה אחת.

באר מים חיים" [כו, יט].(ברכי נפשי).


   
המעשה המופלא החל דווקא באירוע מצער, אפילו מצער-מאוד, שאירע בעיר אור יהודה, שבו נפל ילד לתוך בור מים עמוק. אנשי ההצלה שמיהרו למקום, משו את הילד מן המים כשהוא מחוסר הכרה, ובמצב תפקודי קשה מאוד, והבהילוהו לבית החולים. הרופאים חיוו את דעתם במפורש ש 'אין הרבה סיכויים' שהילד ישוב אי- פעם לתפקד כרגיל, והכינו את האמא למצב שבו הבן שלה יישאר 'צמח' לכל ימי חייו.
   
ברגע זה קרה משהו. כאשר שמעה האימא היהודייה את דברי הרופאים, קמה והכריזה לפני כל הנוכחים: 'אני נשבעת שהבן שלי יקום ויתעורר, וימשיך לתפקד כאחד האדם'... האנשים שהיו במקום לא האמינו למשמע אוזניהם, והסתכלו על האם ספק בתימהון, ספק בחמלה, והיו בטוחים שהאירוע הקשה השפיע עליה לרעה, והיא פשוט יצאה מדעתה. אבל מה לעשות, האימא הזו לא עשתה רושם כמי שיצאה מדעתה, והייתה נראית שפויה לכל דבר. משחזרה על דבריה שוב ושוב, שאלוה הרופאים מהיכן היא כל כך בטוחה שבנה יתעורר ויבריא, מה שנראה כנוגד את המציאות לחלוטין, אמרה האישה פעם נוספת 'אתם תראו שכך יהיה', וסירבה בינתיים לפרט את העילה לדבריה. והנה, לא עברו יומיים, ולפתע-פתאום – בשעת לילה מאוחרת – מתעורר הילד ושב להכרה מלאה, ולפני שאנשי הצוות הספיקו לעכל את המראה והנס המתחולל לנגד עיניהם, עשה הילד מעשה, ו... ניתק את כל המכשירים הרפואיים אליהם היה מחובר מאז האסון, קם על רגליו, וכל הסימנים הראו שהוא מתכונן לפתוח את דלת המחלקה שבה היה מאושפז וללכת הביתה... ובתוך זמן קצר אכן שוחרר הילד מבית החולים, לא לפני שעבר את כל הבדיקות, והתברר שהוא אכן בריא ושלם לחלוטין, והטביעה במים לא הטביעה בו את אותותיה.
   
בתיקו האישי של הילד נכתב לאמור שהוא שוחרר לביתו לאחר נס רפואי מובהק שאירע עימו. עכשיו כבר באמת לא יכלו הרופאים להתאפק, וניגשו אל האם ושאלוה פעם נוספת מהיכן היה לה את הכוח והעוז להתבטא כנ"ל, ולהישבע שבנה ייצא מהמצב הקשה שבו היה, כשהוא בריא-אולם. בשלב זה החליטה האם להתייצב בפני הרופאים ולספר את סיפורה. 'אני עובדת במקצוע קדוש ומקודש הקשור למים, ולטהרה. משכורתי היא נמוכה מאוד,. סכום שזה מספיק בקושי לכלכל את נסיעותיי אל מקום- הטהרה בו אני עובדת. ולמרות זאת, והגם שהעבודה הזו אינה מפרנסת את ביתי, אני ממשיכה לעבוד שם במשך שנים רבות, ביודעי שאם אפרוש מהתפקיד לא יישמר מצב-הטהרה בטהרתו, והעניינים לא יתנהלו בצורה ההלכתית הראויה. הרופאים בבית החולים עדיין לא הבינו מה קשור בין הדברים שמספרת האישה ובין הצלתו הפלאית של בנה, ואז המשיכה האימא ואמרה: 'לאחר שהזעיקו אותי והודיעו שהבן שלי נפל לבור מים, האמנתי בלב שלם, שאם אני מוסרת את נפשי למען השי"ת בעניין המים, במקצוע-הקודש ההוא, לא יתכן שהשי"ת יעניש אותי ואת בני במים! לא יתכן'!... ובעוד שהרופאים ההמומים מאזינים לדבריה של בעלת-אמונה זו, סיפרה האישה שלפני מספר ימים שמעה את בעלה הת"ח, כשהוא לומד עם החברותא שלו את הגמרא במסכת בבא קמא (דף נ' עמוד א') על רבי נחוניא שאף הוא גילה מסירות רבה למען עם ישראל בעניין המים, וגם אצלו היה מקרה דומה. וכך מספרת הגמרא: 'וכן מנהגו של נחוניא חופר בורות שיחין ומערות, שהיה חופר ופותח ומוסר לרבים, וכו'. תנו רבנן, מעשה בבתו של נחוניא חופר שיחין שנפלה לבור גדול, באו והודיעו את רבי חנינא בן דוסא (כדי שיתפלל עליה). שעה ראשונה אמר להם, שלום; שנייה אמר להם, שלום; שלישית אמר להם, עלתה. 'אמרו לה, מי העלך? אמרה להם, זכר של רחלים נזדמן לי, וזקן אחד מנהיגו. אמר לו (לרבי חנינא בן דוסא), נביא אתה ? אמר להם, לא נביא אנכי ולא בן נביא אנכי, אלא כך אמרתי – דבר שאותו צדיק מצטער בו, יכשל בו זרעו '?! זו, הרי, ה 'מידה כנגד מידה' שבה מנהל השם יתברך את עולמו. ולכן, כל אדם באשר-הוא, יכול לרכוש לעצמו הגנה ומחסה בגין המצוות שהוא מתמסר אליהן.
ומכאן, שההנהגה יכולה להתנהל גם בצורה ההפוכה. דהיינו, אדם הנצרך לסיוע שמיימי בעניין בריאותי, או בפרנסה, וכדומה, כדאי לו להתמסר לעניין זה ולהתעסק בכך עם אחיו, ולסייע בידיהם בעניין ההוא, ואז יחול גם עליו הכלל שטבע רבי חנינא בן דוסא, 'דבר שאותו צדיק מצטער בו, יכשל בו זרעו'?! .
החוויה היהודית




אמרי שפר ח' טבת ה'תשע"ח


אנשי כנסת הגדולה: מיד אחרי שלוש הברכות הראשונות של תפילת שמונה עשרה, שהן סידור שבחו של מקום הקדימו הם ברכת "חונן הדעת", "חננו מאתך חכמה בינה ודעת" לפני שמבקש על צרכיו. וכן אנו מתפללים בתפילת "יהי רצון" של ברכת החודש "שימלא ה' כל משאלות לבנו לטובה", כי לפניו יתברך נגלו כל תעלומות והוא יודע איזה משאלה היא טובה ואיזו לא....

גם לגברים וגם לנשים ניתן כוח התפילה. אך הכוח המיוחד של הנשים בתפילה הוא כוח הבכייה. "היזהרו בנשותיכם שדמעתן מצויה". התכונה הרגשית והנטייה לבכי, נועדה לתפקיד הקשה של פתיחת שערים ע"י דמעות.

  הצדיק רבי שמחה בונים מפשיסחה היה בשנות חייו האחרונות עיוור, וכשהביאו לפניו בערב יום הכיפורים את נכדיו לברכם, חיבקם ונישקם תחילה. וכך אמר: אצל יצחק אבינו אנו מוצאים שלאחר שכהו עיניו מראות, אמר ליקב בנו: "גשה נא ושקה לי בני". כיוצא בכך אנו מוצאים אצל יעקב בעת זקנתו, ככתוב: ועיני ישראל כבדו מזוקן... וייגש אותם אליו ויישק להם וחיבק להם. וכל כך למה? כי בשעה שאדם מבקש להתקשר עם זולתו, די לו לשם כך בחוש הראייה, שכן אנשים מתקשרים זה לזה, כשהם מביטים איש בעיני רעהו. אולם, כשאדם מאבד, לא עליכם, חוש חשוב זה שהקב"ה העניק לו ברוב חסדו צריכה ההתקשרות לבוא בדרך של חיבוק ונישוק. (מתוך: אמרות חכמה על התורה).

"וידגו לרוב בקרב הארץ" מה דגים הללו גדלים במים כיוון שיורדת טיפה אחת מלמעלה מקבלים אותה בצימאון כמו שלא קיבלו טיפה של מים מימיהם, כך הם ישראל גדלים במים בתורה. כיוון שהם שומעים דבר חדש מן התורה, הם מקבלים אותו בצימאון כמי שלא שמעו דבר תורה מימיהם. (בראשית רבה צז).

הגאון הרב יעקב בצלאל ז'ולטי זצ"ל (פניני עין חמד, גיליון 664)

   
סיפר הגאון ר ' זונדל שטרן רבה של קהילת פרושים 'בית מאור' ברמת שלמה, מעשה ששמע   מאימו, ששמעה זאת מבעלת המעשה אימו של רבנו .
   
הייתה תקופה בירושלים בה פרצה מגיפה של מחלת עיניים קשה, רוב החולים במחלה זו התעוורו ולא הייתה תרופה למחלתם, הנער בצלאל ז'ולטי היה אז כבן עשר, ילד יתום מאביו שאמו האלמנה גידלה לבדה במסירות עילאית, כבר אז ניכרו בו כישרונותיו העצומים, ואהבתו לתורה לא ידעה גבול, הוא ניצל כל רגע ללימוד תורה, ואכן עלה ונתעלה. מכריו ניבאו לו גדולות, ותקוות רבות היו לאימו, היא חשה תחושת שליחות כי היא מגדלת בביתה את גאון הדור הבא. בליבה התפללה כל העת שרק לא תפגע מחלת העיניים בעינה, כל עתידו תלוי בעיניו . אך מנהיג העולם רצה אחרת והנה יום אחד חוזר רבנו לביתו מהת"ת, ובפיו בשורה מפחידה 'אימא!! כואבות לי מאוד העיניים', האם אמרה בליבה 'אשר יגורתי בא', י מי ייתן ואולי זהו כאב שיחלוף, נקווה שלא מדובר במחלת העיניים הקשה, ונשאה תפילה לבורא העולם שהכאב יחלוף כלעומת שבא. למחרת חוזר הבן מהת"ת עיניו נפוחות מאוד. ראתה זאת האם ומיד ניגשו לרופא. לאחר בדיקה אמר בצער שבנה חלה במחלת העיניים, אין מה לעשות וככל הנראה הוא עומד להתעוור בימים הקרובים, ואכן כך היה . בצלאל ז'ולטי הילד המוכשר אשר ניצל עד עתה את כל רגעיו ללימוד התורה התעוור.
   
האם לא ידעה את נפשה מצער, כל חלומותיה שבנה יגדל בתורה נגוזו, כיצד יוכל ללמוד את התורה הקדושה כשהוא עיוור?. בצרתה החליטה ללכת לבכות אצל 'רחל אמנו', לתפילה זו לקחה את בנה, ובהיותו עיוור שמה אותו בעגלת תינוק, וכך הלכה מהעיר העתיקה עד לקבר רחל מרחק הליכה של שעתיים שלמות, בהגיעה לקבר רחל פרצה בזעקות שבר לקב"ה שיחוס וירחם על ילדה הקט, ויחזיר לו את מאור עיניו. אל תפילות האם הצטרף רבנו ובזעקות שבר מעמקי נפשו ביקש מריבון העולמים 'והאר עיני בתורתך', וכך אמר: 'הקב"ה אני רוצה לבקש בקשה, ואני רוצה שרחל אמנו תקשיב ותשמע אף היא את בקשתי, אני מוכן להקריב את מאור עיני, ולוותר שלא אראה לעולם את אימי היקרה, אני מוכן לוותר ולא לראות יותר את חבריי, גם את המאכלים אשר אוכל מהיום והלאה אני מסכים שלא לראות, את כל העולם היפה שבראת אני מוכן להקריב ולא לראות יותר, אבל על דבר אחד אינני מוכן לוותר, אני רוצה לראות את תורתך הקדושה, אני בסך הכול ילד קטן שלא הספיק ללמוד הרבה רק כמה פרקים במשניות ובגמרא, אני רוצה להמשיך ללמוד ולשם כך אני חייב את מאור עיני בחזרה', וכך מירר בבכי קורע לב, אימו מספרת שדמעותיו יצרו מעין נחל ארוך שזרם עד למצבת קבורתה של רחל אמנו, וכך תוך כדי בכיות נרדם, ואימו החזירה אותו לביתם כשהוא עדיין ישן שינה עמוקה.
   
למחרת בבוקר התעורר בצלאל, והוא מבקש מאמו ללכת לת"ת האם התפלאה מאוד " : איך תלך ? הרי אינך רואה דבר ?". ענה לה בנה: "'אימא ברוך ה' רואה אני היטב, וכבר חשקה נפשי ללכת ללמוד תורה', הבינה האם שנעשה לה נס ותפילותיהם שבקעו מעומק ליבם הטהור התקבלו ברומים, אך מתוך כוונה לשמור על בריאות בנה ביקשה שיבוא איתה לרופא כדי שיבדוק שאכן המחלה נעלמה. אך הילד התעקש . עז רצונו ללכת לת"ת, וכ ך הסביר לאימו קיבלתי במתנה מאת הקב"ה את מאור עיני בחזרה, אינני יודע כמה זמן עוד אזכה לראות, לכן חייב אני לנצל כל רגע ללימוד התורה הקדושה ". וכך גם בימים הבאים התעקש שלא לבזבז זמן כדי ללכת להיבדק אצל הרופא. ברבות הימים גדל. שמו הלך לפניו, והתפרסם בקרב רבים בבהירות לימודו, עומק סברותיו ופלא התמדתו . כאשר היו באים לאימו ומשבחים אותו, הייתה אומרת להם 'אינכם יודעים כמה דמעות עלו לו לר' בצלאל כדי להגיע להיכן שהגיע '.
החוויה היהודית





יום ראשון, 24 בדצמבר 2017

אמרי שפר ז' טבת ה'תשע"ח




אחד המנהגים היפים ביותר בעולם היהודי, הוא הרגע שבו ההורים מברכים את ילדיהם בכל שבוע, ממש לפני שכולם מתיישבים יחדיו לסעודת ליל השבת. הבנות מתברכות בלשון זו: "ישימך אלוקים כשרה, רבקה, רחל ולאה". והבנים מתברכים בנוסח הבא: "ישימך אלוקים כאפרים וכמנשה".

    אמרו רבותינו "כיון שיצאו רוב שנותיו של אדם, ולא חטא, שוב אינו חוטא, שנאמר רגלי חסידיו ישמור", והיינו שעיקר זמן העמידה בניסיונות, הוא חצי ימיו של אדם..

    דרש רמז פרשו את הפסוק כך: "ויקרבו ימי ישראל למות" - כל יהודי מעם ישראל, באחד הימים מגיע זמנו למות. ואז מה הוא עושה? "ויקרא לבנו". לשם מה הוא קורא לו? "ליוסף" - לבקש ממנו עזרה לקראת בואו לפני בית דין של מעלה, שיוסיף עבורו תורה ומצוות. והרי כבר כתב רש"י: "לבנו ליוסף - למי שהיה יכולת בידו לעשות". הוא עצמו הרי ימות, ולא תהיה בידו האפשרות לצבור לעצמו זכויות, לכן הוא מבקש מבנו שעדין חי, שיוסיף לו זכויות. זו הבקשה של כל יהודי. אמנם, טוב יותר לאדם שידאג הוא לעצמו בחיי חיותו, לצבור זכויות רבות ככל האפשר של תורה ומצוות,

ודאי שכשאדם עומד לפני פטירתו, הוא מבקש מבנו ש 'היכולת בידו לעשות' לפעול לעילוי נשמתו, אבל עד אז הרי הוא עצמו בעל היכולת, ועליו לפעול בעצמו ולא לצפות שאחרים יעשו זאת עבורו לאחר פטירתו!

החתן שידע ללמוד (דברים טובים – חיי שרה)

    אומרים שהחידושי הרי"ם היה לו כמה חתנים שהיו תלמידי חכמים גדולים, והיו לו כמה חתנים שלא היו ת"ח גדולים כ"כ וד"ל. והיתה אחת מהבנות שעמדה בפרק שידוכין זמן מרובה, והחליט ה שפת אמת שהבחור הראשון שימצא, שידבר עמו בלימוד וידע ללמוד, ייקח אותו לחתן. וכן היה, החידושי הרי"ם נסע ברכבת, ושם היה איזה בחור שהסתובב שם, ולפתע החידושי הרי"ם מצא על הרצפה דף גמרא, התכופף ה שפת אמת והגביה את הדף גמרא ולמד את כולו. ואותו בחור שהסתובב שם חזר והתיישב לידו, והחידושי הרי"ם התחיל לדבר עמו בלימוד, על אותו דף שהחידושי הרי"ם הגביה מהקרקע כמובן , וכשדיבר אותו בלימוד ראה החידושי הרי"ם שהוא יודע אותו דף ישר והפוך ממש, ובראותו זאת נזכר בהבטחתו הראשונה לקחת לחתן את מי שיתברר שיודע ללמוד, ולקחו לחתן לבתו. ולבסוף נתברר, שאותו דף גמרא נפל מאותו בחור, וזה היה הדף היחיד שאותו ידע... ורואים אנו גם כשמדובר באנשים גדולים וקדושים, כששידוך צריך להיגמר מכבשונו של עולם, עס וועט זיך ענדיגן. (זה יתבצע).

החוויה היהודית




אמרי שפר ו' טבת ה'תשע"ח


 וירא את העגלות ותחי רוח יעקב אביהם  ) מה', כז') שני אברכים נפגשו וסיפרו זה לזה על לימודיהם . “ בכולל שלנו", אמר האחד, "לומדים עשרים דף ביום.. כך רוכשים בקיאות בש"ס ".  אמר לו השני: "ואצלנו לומדים דף בעשרים יום; כי מה שחשוב זה להעמיק". והביא גם ראיה לשיטתו: כתוב "וירא את העגלות ותחי רוח יעקב". מה החיה את יעקב  אלא שיוסף מסר ליעקב סימן - שהוא עוסק בסוגית עגלה ערופה שבה הפסיקו לפני 22 שנה. אמר יעקב, אם יוסף מסוגל לעיין באותה סוגיא כל כך הרבה זמן, זה מחיה אותו . " אדרבה, מהפרשה יש ראיה להיפך", אמר בעל הבקיאות . "  וכי למה יעקב שלח את יהודה גושנה להקים בית תלמוד   כי אם אוחזים באותה סוגיה 22 שנה, חייבים לפתוח ישיבה חדשה "...
     וישבת בארץ גושן והיית קרוב אלי (י מה)  ,  היה אומר ר' מאיר'ל מפרימישלאן: עם קרובי משפחה שגרים במקום מרוחק כמו ארץ גושן, קל   לשמור על   יחסים טובים ...
     יעקב רצה לקבוע שישנם בחיים שני דברים חשובים הקובעים גורלם של עמים ומדינות: כמות ואיכות. המושג כמות נגזר מהמילה כמה, ומציין את שיעור הדברים מבחינת המספר, הגודל או המשקל. אך מהכמות אי אפשר לקבוע את טיב הדברים, את אופיים של האנשים, את תכונותיהם וכו'. איכות נגזרת מהמילה איך ומעידה על תכונותיו ומיזגו של האדם. הכמות חשובה מאד. וכבר כתב שלמה המלך בקהלת: "טובים השניים מן האחד ... כי אם ייפול, האחד יקים את חברו, ואילו האחד שייפול ואין שני להקימו". אולם המכריע בחיים הוא האיכות כדברי החכם מכל אדם: "החכמה תעוז לחכמה מעשרה שליטים".
     ישנה אמרה עתיקה שאומרת שכשאדם עם כסף נפגש עם אדם עם ניסיון, זה עם הניסיון יוצא מהמפגש עם הכסף, והאדם עם הכסף יוצא עם הניסיון .
הסוכן באנטרטיקה - וד' ברך את אברהם בכל  (דברים טובים – חיי שרה)
     חברת המקררים 'ניטווקס  נחשבה לחברה המובילה בתחום מוצרי הקירור   המקררים של 'ניטווקס' נחטפו כלחמניות חמות בכל חנויות החשמל שברחבי אמריקה ואירופה   כולם רצו לקנות את המקררים המשובחים, והרבה מאד גם רצו למכור. זה היה מסתבר, עסק מכניס  אלפי הסוכנים פזורים היו בכל ריכוזי האוכלוסין שבמדינות השונות והחברה גלגלה מחזור מכירות ענק שהיה מושא לקנאה עבור החברות המתחרות   גם משה, צעיר שסיים זה עתה תואר במנהל עסקים, ביקש להשתלב בחברה המצליחה. הוא הבין כי בחברה המצליחה של 'ניטווקס', ניתן רק להתקדם. מצויד בהמלצות ובתעודותיו שהעידו על כישוריו בתחום המכירות, ניגש אל מנכ"ל משאבי האנוש של החברה וביקש להתקבל כסוכן מן המניין. 'אני מצטער', אמר המנכ'ל, 'מספר הסוכנים בחברה כעת גבוה מדיי, כבר עתה יש לנו די והותר   מלבדך יש עוד שלושים אנשים כמוך שממתינים בתורם על כל משרה שתתפנה. עם כל הרצון הטוב שלי, אני לא יכול לעזור. תנסה לחפש במקומות אחרים'... משה לא הסכים לדחייה בקלות, והודיע למנכ'ל כי הוא מוכן לשמש כסוכן גם באפריקה .   ' הו' אמר המנכ"ל, 'באפריקה יש לנו עד היום, כבר כשישים סוכנים'. 'אולי בגרוזיה, או בקווקז?!', אמר משה. 'גם שם יש לנו מספיק סוכנים' אמר המנכ"ל . ' אולי במרוקו', ניסה שוב משה. אבל המנכ"ל הניד בראשו לשלילה ואמר: 'חבל לך על המאמץ, הכול מלא עד אפס מקום'. 'האם אפשר לנסות עוד ניסיון אחד ואחרון?!' שאל משה. 'אפשרי', השיב המנכ'ל באי רצון בולט. 'אשמח לשמש כסוכן שלכם באנטארקטיקה, שם אני מניח שאין לכם סוכנים '. ' אנטרקטיקה', פרץ המנכ"ל בצחוק רועם, 'אכן אין לנו סוכנים באנטרקטיקה, משום שהמקום כל כך קר ואין שם כל צורך במקררים'. 'האם אתה מסכים לאפשר לי לנסות?!' שאל משה בקול נחוש . '  בבקשה', משך המנכ"ל בכתפיו, ושמח שהצליח להיפטר מהצעיר העקשן.
     משה לקח אתו ערימת פרוספקטים, פנקסי הזמנות מסודרים, קבלות, ויצא לאנטארקטיקה. כעבור חודש, קיבל המנכ'ל זימון מיוחד ממועצת המנהלים של החברה שמבקשת ממנו להציג בפניהם את הצעיר הגאון שמצליח למכור מאות מקררים באנטארקטיקה... המנכ"ל היה בטוח שהוא מדמיין, אך נתוני המספרים שהופיעו במחשב לא יכלו לשקר. משה ביצע מאות הזמנות של מקררים בקוטב הצפוני. עוד באותו יום שלח המנכ'ל זימון דחוף למשה לארצות הברית  וביקש ממנו להתייצב במהירות לפני מועצת המנהלים של החברה. כאשר הופיע משה במשרדו של ה מנכ'ל, קיבל אותו האחרון ביראת כבוד ושאל : '  אמור לי, כיצד הצלחת למכור מאות מקררים בקוטב הצפוני'? 'אסביר לך', השיב משה. 'באזורי הקוטב קר מאד, הקור שם מגיע ל- 20 מעלות מתחת לאפס. במקפיא של המקרר לעומת זאת עומדות המעלות 'רק' על 4 מתחת לאפס'... 'נכון   אבל מה זה קשור?' שאל המנהל. 'פשוט מאד ',   הסביר משה, 'אני הצעתי ליושבי הקוטב, שנהגו להחביא את מוצרי המזון שלהם בשלג, מזווה חם ונעים שלא יגרום למוצרים שלהם לקפוא, אלא ישאיר אותם מופשרים ובמצב שממנו יוכלו לחמם את מוצרי המזון בקלות יחסית. הם בדקו את  ' מזווה' המעניין שהבאתי מארה'ב ורכשו אותו בהמוניהם, בתוך זמן קצר, הפך ה'מזווה' המוזר ללהיט מבוקש, וכבר כעת מצפים לי באנטרטיקה עוד עשרות רבות של הזמנות..
     ישנם אנשים, הרואים את העולם מנקודת המבט הצרה שלהם. וישנם אנשים שההסתכלות שלהם על העולם יכולה להיות הפוכה לחלוטין. בפרשתנו מסופר שכאשר אליעזר עבד אברהם הגיע אל ביתו של בתואל, אביה של רבקה - רץ לבן לעברו, משום ששמע שהגיע ברכוש רב וחמד את כספו. ואילו לעומת התנהגותו של לבן, אנו מוצאים את התנהגותו של אברהם אבינו, שעליו התורה מתארת שה' ברך אותו בכול. אברהם אבינו לא ניסה כלל להשיג יותר הון ורכוש. הוא חש כי הקב'ה בירך אותו בכל מעשה ידיו והסתפק במה שיש לו. כאשר נעבוד לסגל לעצמינו את נקודת המבט האומרת כי עלינו לשמוח בחלקנו ולא לרצות ללא הפסקה עוד ועוד, נחיה חיים מאושרים ושמחים ללא רדיפת הממון ושליטה על התאוות .
(במאמר מסגר – אין אנשים שגרים באנטרטיקה לכן הסיפור מתרחש כנראה בקוטב הצפוני. ובנוסף, על סוכן מחירות מוצלח אומרים שהוא יכול למכור קרח גם לאסקימוסים.)
החוויה היהודית