כתוב במדרש כשבאו לאסור את
שמעון לא היו יכולים כל גיבורי מצרים להתגבר עליו, עד שבאו מנשה ואפרים והכוהו
ומיד נכנע, ולכאורה האיך הצליחו מנשה ואפרים יותר מכל גיבורי מצרים. אלא אומר
הרה"ק מספינקא זצוק"ל ששמעון הרגיש במכתם שהייתה "מכה
משפחתית" והיא כואבת הרבה יותר ממכה שמקבלים מאדם רחוק, כי מכה שמקבלים מאחד
מבני המשפחה כואבת יותר מכל מכונה שבעולם.
במדרש מובא: אמר הקב"ה, חשבו היוונים לעקור שבעת הנרות,
ושמונת ימי חג הסוכות – הנני מביא שמונה ימים ושבעת בני חשמונאי שיאבדו אותם מן
העולם . הם אמרו
שכל מי שיזכיר שמי יידקר בחרב, ואני קובע הלל לשמי – שמונה ימים של חנוכה, ועליהם
אמר דוד " למנצח על השמינית ".
בשמות בית
אבא לא נתבייש ולמסורת ישראל סבא לא נתכחש! נקרא לילדינו בשמות הקדושים והצנועים
של זקנינו וזקנותינו, ובל ניתן לצלצול הזר והחיצוני להחריש אוזנינו ולבלבל דעתנו,
אלא נלך במסורת אבותינו הקדושים והטהורים
הדרך לתיקון החברה אינה
שינוי סדרי עולם ויצירת תמורות מקיפות. צריך רק להדליק נר קטן, לשלוח קרן אור,
להדליק את הניצוץ. פתאום יתברר עד כמה החושך אינו אלא אשליה ועד כמה האור הקטן מאיר
את דרכנו ומחמם את נפשנו .
אין התורה נדבקת אלא לנפש עדינה (סיפורי
צדיקים עלון 283)
הרה"ק ה"חזון איש" זיע"א היה יוצא בכל יום לטייל זמן קצוב כפי
מה שנצרך לו לבריאותו. בדרך כלל היה יוצא לטייל כאשר מתלווה אליו אחד מהבחורים
שהיו קרובים אליו, או אחד מבני המשפחה. הרבה פעמים זכה הגאון ר' בן ציון פלמן
זצ"ל להתלוות עמו בטיולו זה, כאשר כמעט מידי יום ביומו היה הגרב"צ יורד
מהישיבה לבית החזון איש כדי לשאול אותו את ספקותיו ושאלותיו בסוגיה, ממילא מתוך כך
יצא הרבה פעמים שזכה להתלוות עמו בטיול, כאשר בדרך היה משוחח עם החזו׳׳א בלימוד
ונהנה ממנו בעצה ותושייה בספקות שעמדו לו על הפרק.
פעם אחת, מספר הגרב"צ על שאלה ששאל את החזון איש בעת שהלך עמו בטיולו זה.
החזו׳׳א טייל והגרב׳׳צ שהתלווה עימו מצא אז שעת הכושר להתייעץ עמו בנושא הבא :
בבית הוריו של הגרב"צ, הג"ר שמואל פלמן זצ"ל רב שכונת " היכל מאיר"
בתל אביב , התגוררה לעת זקנתה הסבתא, אמו של אביו ר' שמואל. מטבע הדברים הקשר
בין הסבתא לנכדים, שהתגוררו עימה יחד היה מאוד חזק, והסבתא נהנתה רבות מחברת נכדה
ונכדותיה. בתקופה מסוימת הסבתא לא חשה בטוב, והוצרכה להתאשפז בבית החולים לרפואתה,
המשפחה דאגה כל הזמן לשהות לצידה ולעזור לה לעבור בקלות ובמהירות את ימי ההחלמה.
הגרב"צ שכבר היה בעת ההיא בישיבה, היה מגיע מפעם לפעם לביקור קצר כדי לשמחה
ולדרוש בשלומה, ומיד היה שב לישיבה לתורתו ולעבודתו . הסבתא שמאוד
נהנתה כאשר נכדה הגרב"צ בא אליה, ביקשה ממנו שוב ושוב שיואיל לבוא לעיתים
יותר קרובות, ולזמן יותר ממושך. הגרב"צ לא ידע מה לעשות, מצד אחד עתה הינו
בחור ישיבה, ותפקידו ללמוד בכל עת, ואם ילך לבקר הרבה את הסבתא לא יוכל לשבת
וללמוד כל היום, הוא יצטרך הרבה זמן לבטל בשביל לשהות לצידה כמו שהיא רוצה. ומצד
שני, אולי עתה זהו תפקידו לשמח את הסבתא במחלתה, וזהו כמצווה שאי אפשר לעשותה על
ידי אחרים, וחייב ללכת לבקרה אפילו שזה יבוא על חשבון הלימוד. ומצד שלישי, הוא לא
היה היחידי מבין בני המשפחה ששהו לצידה. בני המשפחה היו כל הזמן לידה , וממילא מי
אומר שזה נחשב כמצווה שאי אפשר לעשותה על ידי אחרים, הרי יש אחרים שעושים כבר את
המצווה הזו. אלא שבכל זאת הסבתא מבקשת שדווקא הוא יבוא, ואולי על זה אינו מחויב
לבטל מתלמודו. את כל הספק הזה עם כול צדדיו שטח הגרב"צ לפני החזון איש, בעת
הזו שהתלווה עימו בטיולו הקבוע , ועתה המתין לשמוע את דבריו של פוסק הדור מה עליו לעשות בעת
הזו ובמצב הזה .
החזון איש הקשיב לכל
השאלה בתשומת לב מרובה, ולא הסתפק בשמיעה בלבד, אלא תוך כדי ההליכה המשיך לדרוש
ולחקור את העלם הצעיר בכל הפרטים ופרטי הפרטים, "למה היא רוצה דווקא שהוא
ישהה לצידה? האם לא טוב לה כשאחרים שוהים לצידה?", כאשר הוא מקבל תשובות
מפורטות על הכול, עד שהתמונה במלואה הייתה ברורה לו לכל צדדיה. ואז החזון איש
ממשיך ללכת במשך כמה דקות בשתיקה, כשהוא חושב ושוקל כדת מה לעשות, ומה לייעץ על
השאלה הזו. לאחר כמה דקות פתח החזון איש את פיו ואמר "תלך לבקרה ותשהה לצידה
כמה שהיא רוצה, ותדע לך שאתה לא מקיים כאן רק מצוות חסד וביקור חולים, אלא גם
מצוות תלמוד תורה !
". הגרב"צ שומע את התשובה ומתפלא מאוד איזה מצוות תלמוד
תורה הוא מקיים בזה? הרי כשילך לשם לא יוכל ללמוד כמו שהוא לומד עתה בישיבה, ומיד
הינו שואל את החזון איש בתמיהה "איך אני מקיים בזה מצוות תלמוד תורה ?". החזון איש
שכבר היה מוכן לשאלה הזו, השיב ואמר, "אני יודע שאתה מתמיד ועמל בתורה, ולמה
אתה כל כך עמל בתורה? כדי לזכות לקנות את התורה, שהתורה תהיה אצלך אבל באמת איך
יתכן שיהיה לאדם חיבור עם התורה, הרי 'תורה דיליה', ולזכות להגיע לבחינה כזו של
'תורתך בתוך מעי '. התורה היא מציאות
רוחנית, ואילו האדם הוא יצור גשמי, ואלו שני דברים שאינם מתחברים זה בזה? התשובה
לזה היא, הכלל הזה "אין התורה נדבקת אלא לנפש עדינה", כדי לזכות שהתורה
תדבק בך צריך לקנות "עדינות הנפש", והוא בית הקיבול שיכול לקבל את
התורה, ודרכו זוכים להתחבר לתורה. ואיך קונים עדינות? על ידי חסד, ויתור וכל
המידות הטובות. כאשר אדם מוותר על הרצונות שלו למען הזולת, הוא זוכה לקנות בנפשו
עדינות, ומכוחה הוא זוכה שהתורה תדבק בו". ועתה המשיך החזון איש בדבריו
החוצבים ואמר, "אתה לא צריך לסגור את הגמרא כדי לחפש היכן לעשות חסד, אבל
כאשר מזדמן לך לעשות חסד ולוותר על הרצונות שלך, אז זה הזמן שאתה יוצר לך בנפש קניין
של עדינות, שהוא כלי הקיבול של התורה. ועכשיו כשמזדמן לך לעשות חסד בבחינה כזו שאי
אפשר לעשותה על ידי אחרים, כי הסבתא נהנית דווקא כשאתה נמצא בקרבתה, אז תדע לך שכל
רגע שאתה שוהה במחיצתה, וכל תרופה שאתה נותן לה, וכל השגחה שאתה משגיח עליה
לרפואתה, אתה עושה פעולה של תורה. משום שאתה יוצר עדינות בנפשך, והעדינות הזאת
גורמת לחיבור יותר טוב של קדושת התורה שתוכל להדבק בנפשך. ולכן זה לא נחשב שאתה רק
מקיים מצוות גמילות חסדים, אלא גם מצוות תלמוד תורה, שאתה עוסק בפעולה של תורה ".
החוויה היהודית
