יום שבת, 31 בדצמבר 2016

אמרי שפר ג' טבת ה'תשע"ז



 בספר "למטה ישכר" מביא בשם הרה״ק רבי מדדכי מבערטש זי״ע טעם לקריאת יום ח' דחנוכה בשם ״זאת חנוכה״, שהוא ע״ד שרגילין להכריז בגמר סעודת ברית מילה שזה הוא רק התחלת השמחה, ואי״ה לעת שמחת הבר מצוה ואחר כך שמחת הנישואין ישלימו וייטיבו השמחה ביתר שאת, כמו כן בגמר ימי החנוכה, ביום השמיני , בטרם יוצאים מימי החנוכה מכריזים ואומרים, ״זאת״ היא רק ״חנוכה״, היינו חינוך והתחלה להתגלות האור הגנוז אורו של מלך המשיח, אבל עיקר האור וגמר השלמת השמחה בשלמותה וטובה יהיה בעת יאיר אורו של מלך המשיח בגאולה השלמה בבנין בית המקדש ...
     "הטעם שנקרא יום ח׳ דחנוכה ״זאת חנוכה״, לפי שביום האחרון הוא התגלות האורות מכל ימי חנוכה כל כך עד שיוכל להראות באצבע התגלות האור, אך מי שאינו ראוי לזה טחו עיניו מראות ואינו רואה כלל ההתגלות אף שהיא בבחינת זאת, וכמו שאמר דוד המלך ע״ה (תהילים צב ) ז. ״איש בער לא ידע וכסיל לא יבין את זאת״ כי עיקר ההתגלות הוא למלאכי מרום ולצדיקים גמורים. וזה ביאור הכתוב (תהילים קיח ) כג. ״מאת ה' הייתה זאת״ - שאנו מאמינים באמונה שלימה שמאת ה' הייתה ההתגלות, אבל ״היא נפלאת בעינינו״ ואנו אף שאין אנו יודעים ומרגישים יפעת יקרת התגלות האורות הגדולות, עם כל זאת אנחנו ששים ושמחים בשמחת צדיקים וישרים שמאמינים אנחנו שהמה רואין את זאת, ושמחתם הוא שמחתנו. וזה הפירוש ״זה היום עשה ה״׳ (תהילים קיח -) כד. שמאמינים אנו שה' עשה היום בבחינת ״זה״ ואף שאין אנו רואים, אבל עם כל זאת ״נגילה ונשמחה בו״ - בשמחת הצדיקים. וזה גם הפירוש (תהילים מא ) יב. ״בזאת ידעתי כי חפצת בי כי לא יריע אויבי עלי״ - היינו ב״זאת חנוכה״ על ידי ההתגלות עוצם תוקף האורות הקדושות, ידעתי כי חפצת בי כי לא יריע אויבי, היינו אז בימי חשמונאים, עלי... (ישמח ישראל)
    הנה הנר חנוכה צריך להיות בשמאל הפתח והמזוזה בימין (שבת כב , א), והנה המיליםמזוזה ימין ראשי תיבות מ''י והמילים "חנוכה שמאל" ראשי תיבות ש"ח ואותיות שניהם מצטרפים למילה ":משיח'' , אבל הם רחוקים זה מזה שזה בימין וזה בשמאל אך איתא בגמרא ( א, ב י"ב) שגדולה צדקה שמקרבת את הגאולה ועי''ז שבא העני לפתח הוא מקרב השמאל לימין ונשלם אותיות משיח. ("הרה ק בעל ה"אור לשמים'' )
     השבוע שהיתי במחיצת אחד מגדולי צדיקי הדור, והראיתי לפניו את הדברים הנ –ל " פסק ההלכה שפסק פוסק הדור בדורו הגה''ק בעל ה"שואל ומשיב" רבי יוסף שאול נתנזון זי''ע, שבניגוד לשאר ימות השנה, בחנוכה מותר לבקש משמים שיעשו עמנו ניסים כי בימים אלו הנס הוא בטבע הבריאה . אותו צדיק שמח עד מאד שהראיתי לו את הדברים, ומיד לאחר מכן חילק לכל הקהל שהיה שם, מיני מזונות כשהוא אומר בחדווה: מי " שרוצה ניסים שייקח"! "מחלקים כעת ניסים"!... "יש כאן פסק הלכה של בעל ה"שואל ומשיב –" מותר לבקש ולחלק ניסים "!..
השעה היקרה
הספר "זקניך ויאמרו לך", הביא ספור בשם המגיד מקלם,
     יום אחד יצא כרוז גדול ברקיע, המבשר ואומר עירה פלונית ופלונית נמצאו זכאים, ועל כן מגיע לה שכר מיחד, ומהו השכר? יוצא הכרוז ואומר נותנים אנו בזה שכר לכל הנשמות שבעולם האמת שגרו באותה קהילה למן היום שנוסדה ועד היום - "שעה אחת של חיים", כולם יקומו לתחייה לשעה אחת, ואחר כך ישובו אל עפרם. השעה היעודה הגיעה. רעש והמולה בשמים, כל הנשמות של אותה עירה נקבצו והתאספו, והכינו עצמם לקבל את השכר האמור. מובן שתושבי העירה החיים בארץ, לא יודעים דבר מכל זה השעה עשר בבקר, ואוזניהם של בני העירה החיים נחרשו מן הרעש. כולם נתקפו בהלה ופחד של רעש מוזר, עד מהרה התפשטה לה השמועה ועשתה לה כנפיים. בית הקברות השוכן בקצה העירה, היה הומה אדם. בפחד ובהתרגשות רצו כל בני העירה לראות את מחזה הפלא. ככל שהתקרבו יותר ויותר את בית הקברות, הבהר להם שהמתים קמו מקבריהם לבושים בתכריכים לבנים. ואז השאגה הראשונה פלחה את האוויר הנה סבא, הנה סבא, שואג אדם שהגיע ראשון למקום בהתרגשות. והנה אבי הסבא, נשמעת קריאה נוספת. והנה... והנה... אט אט כולם התקרבו וראו את כל מכריהם וקרוביהם מספר דורות אחורה. והנה בעוד שבני האדם החיים שואגים בהתרגשות והולכים במרוצה לתת שלום לקרוביהם, אצל המתים קורה בדיוק את ההפך כאלו הם לא מכירים אף אחד, ובמקום להגיד שלום, הם פונים ואומרים מה אתם רוצים? תנו לנו לעבור וללכת, זוזו!! אחד המתים נעצר לרגע, והסביר לקרובו שדהר אחריו נתנו לנו שעה אחת לחיות מהשעה עשר עד השעה אחת עשרה בלבד, וכבר עשר ושלוש דקות ואתם מעכבים אותנו, עלינו לנצל את הזמן, אנו רצים לבית הכנסת הקרוב ביותר לחטוף ולחטף... ואז הבינו כולם שלא תחיית המתים הייתה כאן, אלא תחיה זו לשעה חולפת בלבד, ואין זמן כעת לנשק נכדים וקרובים. רצים כולם בבהלה לבתי מדרש של העירה אשר התמלאו עד אפס מקום, ובעוד בני הקהילה החיים מנסים לעכל את המתרחשכבר היו כל המתים רחוקים מעיניהם, כולם נעלמו בין קירות בתי המדרש של העירה, לא נותר לבני האדם החיים אלא לצעד אחריהם, ולחזות במו עיניהם במה שהתרחש.
     השעה כבר עשר ועשר עשר דקות יקרות מפז כבר חלפו ועדין לא כל המתים מצאו ספר להגות בו, והמחזה היה נורא. בבית הכנסת עומדים אנשים בתכריכים לבנים, וכל ארונות הספרים התרוקנו ולא נשאר אפילו ספר אחד שלא בא לידי שימוש. כמובן שאף אחד לא חפש מקום מרוח לישיבה, שום דבר לא עניין אותם מלבד שיהיה ספר קודש בידם כדי לחטוף ולחטף עוד מילה של תורה. שעון בית הכנסת כבר מראה על השעה עשר שלושים וחמש, כולם בלחץ איך לנצל ששים שניות בכל דקה. השעה כבר רבע לאחד עשרה, וכך עוברת לה דקה ועוד דקה. והנה היה אחד שהבחין בשעה המתקדמת, ודפק על הבימה, ושאג השעה כבר עשרה לאחת עשרה, להתחזק בלמוד... והקולות גברו ביתר שאת ויתר עוז בכפל כפלים. הלב דופק והמתח קורע שחקים - נותרו שש דקות, נותרו שתים וחצי דקות, "קולות וברקים" של למוד עם ניצול מרבי של הזמן. נותרו עשר שניות, תשע, שמונה, שבע... הבכיות שנשמעו וקולות הלמוד רק גברו והלכו. נותרו ארבע שניות, שלוש, שתים, עד סוף השנייה האחרונה המשיכו ללמד, ולאחר מכן כולם שבו למנוחות, די שקט השעה הסתימה לאחר שנוצלה עד תם, המתים מלאו את נפשם באוצרות נצח של עשרות אלפי חלקיקי שניות מלאים וגדושים במצוות, ותלמוד תורה, תפלה ותשובה. שבו לעפרם מדשני ענג, למול עיניהם הפעורות של יקיריהם.
     המגיד מקלם עוצר לשנייה קלה, ו"מצליף" את המשפט האחרון הממצה והמסכם "הקשיבו היטב, ומה גרוע בכך שאנו חיים יותר משעה אחת, מדוע שילך זמננו לריק רק משום שיש לו את השעה היקרה הזו עשרים וארבע שעות בכל יום,  שלושים ימים בחדש"...

החוויה היהודית




יום שישי, 30 בדצמבר 2016

אמרי שפר א' טבת ה'תשע"ז



"     אסור לאדם לומר על ילדים שהם אינם טובים.  כל ילד הוא חלק אלו- ה ממעל, כל ילד הוא צלם א-לוקים. אם אדם יבוא ויאמר על ילד שהוא איננו טוב, הרי זה כאילו ששמע על פרי מסוים , שהוא מאוד טוב והלך וקטף את הפרי בהיותו בוסר,  אכל אותו עם הקליפות והחרצנים, ואמר , כי הפרי כלל איננו טוב. וכל זאת מדוע? אך ורק משום שקטפו שלא בזמנו ולא אכלו בצורה הראויה.  לפני קטיפת הפרי ואכילתו יש צורך לחכות שיצמח ויגדל, יש לטפח אותו כראוי, להשקותו ולדשנו, ורק אז יוכל לראות פירות טובים ומוצלחים".


     הטעם דבחנוכה נוסח הברכה הוא ״ להדליק נר חנוכה ״ ובליל שבת הטעם הנוסח הוא ״להדליק נר של שבת״, שנר חנוכה אסור להשתמש לאורה, ולזה אומר ״נר חנוכה״, להורות כי חנוכה אינו כי אם למצות חנוכה. מה שאין כן בנר שבת, הכוונה נר שאנו משתמשים בו, ונרו יאיר לתועלתנו, וזה הנר המאיר הוא של שבת (ברכי יוסף סימן תרע״ח(

     היכן הוא המקור לתת דמי חנוכה לילדים.  והביא ראיה ממה שמובא בגמרא שאסור להרצות מעות כנגד נר חנוכה (שבת כב.). ולכאורה צריך ביאור, הרי שם מדובר על הדין שאסור להשתמש לאורה, אם כך מדוע הזכירו דווקא שאסור להרצות מעות, וכי חסר מלאכות ששייך לעשות לאורם של נרות החנוכה?  אלא סימן הוא שיש ענין של דמי חנוכה, וכשבאים הילדים נותנים להם מעות חנוכה, וממילא היה זה מצוי שצריכים לספור המעות ליד הנרות, ועל זה בא החידוש בגמרא שאסור להרצות מעות כנגד נר חנוכה, שלא נחשוב שמכיון שדבר זה הוא מענייני החנוכה ואולי יש לזה שייכות לפרסומי ניסא יהיה מותר להרצות ליד נרות החנוכה, לכן הזכירה הגמרא שאסור להרצות מעות.  שאל הרה"ח ר' משה שרייבר, אם כך מדוע העניין לתת דמי חנוכה דווקא לקטנים...  בחריפותו אמר האדמו"ר מסטריקוב: "הגדולים יודעים כבר שהכסף אינו שווה כלום..." ("שיחות קודש" וישב תשס"ד(

     ''הנני ידיד נפשו המברכו בברכת שמחת חנוכה, ויהי רצון שהנסים שנעשו לעם ישראל בימים ההם יתקיימו בזמן הזה ביתר שאת ורוב עוז בביאת משיח צדקינו בב"א, החותם לכבוד התורה בלב ונפש, מנשה הקטן". (שו"ת "משנה הלכות" ט"ו ר"ז(

     ״ויהי ה׳ את יוסף ויהי איש מצליח״ (בראשית לט,ד). יוסף הוסיף להיות קרוב אל הקב״ה גם כשהיה טוב לו, גם כשהיה איש מצליח. (רבי בונם מפשיסחה)

     ״ויוסף הוא השליט... הוא המשביר״ (בראשית מב,ו). יוסף לא הלך בדרכם של מנהיגים מסוימים, שבהתמנותם לתפקיד הם מתיישבים בראש באפס מעשה ומסובבים עצמם במחנה של שמשים ומשרתים. לא כך נהג יוסף, אלא הוא עצמו 'השליט' והוא עצמו 'המשביר'. (רבי משה-לייב מסאסוב)

     ״ויקרא פרעה שם יוסף צפנת פענח" (בראשית מא,מה). פרעה שינה את שמו של יוסף מפני שלא רצה לידו אדם בעל שם יהודי, אבל יוסף לא קיבל זאת, כפי שנאמר בפסוק: ״ויצא יוסף על ארץ מצרים״; הוא הוסיף להיקרא בשמו היהודי, והשם 'צפנת פענח' לא נזכר עוד. (ילקוט דוד)

     ״יעשה פרעה ויפקד פקידים״ (בראשית מא,לד). יוסף נהג בחכמה – את המשימה להחרים תבואה מבני העם הועיד לפרעה – ״יעשה פרעה ויפקד פקידים״; יעשה הוא לעצמו שונאים בקרב העם; ואילו את חלוקת התבואה לאחר מכן נטל לעצמו. (אמרי שפר)

פח השמן של החזון איש זצ''ל (לקראת שבת מלכתא – פרשת וישב)

     מרן החזון איש היה גר בגבעת רוקח, ליד ישיבת סלבודקא עד שנת תש"ז. (בסוף ימיו עבר לרחוב חזון איש(.

     בשנת תרח"צ עלה מהונגריה יהודי ירא שמים בשם ר' יעקב שוורץ ז"ל. שפתח חנות מכולת באזור.  לפני חנוכה היו מוכרים בחנות גם נרות ופחיות של שמן זית. שמן הזית היה אז יקר מאוד, וכמעט לא נמצא מי שיקנה אותו. רק מעט אנשים,  שהיו מהדרין מן המהדרין היו קונים את השמן היקר.

     בשנה הראשונה לפתיחת החנות, הביא בעל החנות כחמש פחיות של שמן זית, הוא לא ידע כמה אנשים ירצו לקנות את המוצר היקר הזה.  הפחיות של פעם, עשויות היו מפח דקיק, שעלול היה להינזק מכל מכה קטנה, פעמים רבות היו הפחיות נסדקות ותכולתן הייתה נשפכת. רבי יעקב שמר על האוצר היקר במדף גבוה, כדי שלא ייהרס . יום אחד, הגיע יהודי ירא שמים וביקש לקנות פחית של שמן זית. בדחילו ורחימו עלה רבי יעקב על הסולם וניסה להוריד את הפחית, אך אבוי, תזוזה לא נכונה גרמה לצניחת הפחית הישר לצינורות הגדולים שהחזיקו את המדפים והיו נטועים עמוק באדמה. משום מה כאשר "נבנתה" החנות, לא סגרו את הצינורות מלמעלה. ההפסד היה גדול. כעת נשארו רק ארבע פחיות.

     בלילה, לאחר תפילת ערבית, קרא בעל החנות לאחיו מוטל שיבוא לעזור לו לחלץ את הפחית שנפלה, אולי בכל זאת יצליח להציל מעט מן השמן שהיה בה. ניסו שני האחים לחלץ את הפחית, זה מושך מפה וזה מושך מפה, כמעט שהצליחו, אך הפחית החמקמקה נשמטה מידיהם ונפלה בשנית. אזרו השניים את כוחותיהם, נחושים להציל את המעט שאולי עוד נותר.  ניסו וניסו, אך לשווא, הפחית הייתה תקועה עמוק ורחוק, ולא הייתה שום דרך להגיע אליה.  הצטער בעל החנות על אובדן הפחית, אך מיהר להזמין את הרתך שיסתום את הצינורות, וימנע אובדן של רכוש יקר נוסף.  השנים עברו חלפו, והמעשה נשכח מליבם של האחים. בינתיים, עבר מקומו של שמן הזית, וירד למדפים הנמוכים יותר.

     בשנת תש"ח עם קום המדינה, היה המצב הכלכלי חמור ביותר. בכל א"י לא ניתן היה להשיג שמן זית. מיד אחרי סוכות יצא רבי יעקב לתור את הארץ בניסיון נואש להשיג מעט מן השמן הנכסף עבור נרות החנוכה, אך מסעו היה לריק, טיפת שמן לא נמצאה לו לרפואה.  שבוע לפני חנוכה הגיעה הרבנית קרליץ, אשתו של החזו"א, לגב' שוורץ ושאלה: "נו, יש חדש עם שמן הזית?" "אוי רבעצין", נאנחה בעלת החנות, "בעלי כבר התייאש מלהשיג את האוצר היקר הזה, בכל הארץ לא מצא ולו טיפה אחת קטנה"...  הרבנית שבה לביתה בפחי נפש.  יומיים לפני חנוכה, שבה הרבנית לחנות ושאלה: "האם כבר הגיע השמן?" " לא, לא הגיע", חוזרת בעלת החנות על דבריה, " כבר אמרתי לך שאין להשיג אותו" הרבנית חוזרת לחנות כעבור חצי שעה ואומרת: "אינני מבינה,  בעלי הרב, טוען בתוקף שבחנות של שוורץ יש שמן זית, חייב להיות פה!  אולי תחפשי שוב?" " כיצד זה יתכן?" מופתעת בעלת החנות, "הנה, הביטי, כל המדפים פתוחים לפניך" ... בחנות הקטנה, שהכילה מספר כה מועט של מוצרים, ניתן היה לראות בנקל שאין שום פחית של שמן זית על המדפים.  הרבנית עזבה את החנות בידיים ריקות.  אך גברת שוורץ, שהייתה יהודייה הונגריה בעלת אמונת חכמים חזקה ותמימה, לא אמרה נואש. כאשר שב בעלה מן השיעור הקבוע בדף היומי סיפרה לו את פרטי המעשה, כיצד אמר החזון איש בביטחון כה רב כי בחנותם ניתן להשיג שמן זית.  הבעל לא ידע כיצד לעזור לה: "מה אפשר לעשות?! השנה אין לי"...  לפתע נזכרה האישה: "האם זוכר אתה? לפני הרבה שנים, כבר אינני זוכרת מתי, נפלה פחית לתוך אחד הצינורות..." "מי אמר שהיה זה שמן זית?" שאל רבי יעקב בספקנות, "אולי הייתה זו פחית של סרדינים? וגם אם כן, הרי ניסיתי בזמנו להוציא אותה בעזרתו של אחי ולא הצלחנו, היום בוודאי הכל מלא בחלודה..."  אך האישה לא אמרה נואש: "אולי אתה זוכר באיזה עמוד זה היה?" " אני ממש לא זוכר", ענה הבעל בעייפות, "ומה את רוצה שנעשה עכשיו??" "יענקל, יענקל", קוראת האישה בעוז, "אם החזו"א אמר - אז יש פה , חייב להיות!" " האם את מתכוונת לפרק את כל החנות??" שואל הבעל בתדהמה, " כן", עונה האישה בלהט, "בקשתו של החזון איש - שווה כל מאמץ!" 

     לא נותרה לו כל ברירה, והוא מרוקן בזריזות את המדפים, מביא מברג ומפרק אותם אחד לאחד. אחר כך מחפש בעל מלאכה ערבי שיעקור לו את הצינור הימני שמחזיק את המדפים. הצינור תקוע בעומק של מטר בתוך האדמה, והערבי מתחיל לעבוד.  כעבור שעתיים וחצי, מלאה כל החנות באבק, הכל שבור ומפורק. רבי יעקב, בכוחות משותפים עם הערבי, מוציאים את הצינור מבטן האדמה,  אך הצינור – ריק!! האכזבה רבה. ההרס והבלגן גדולים, והתשלום לבעל המלאכה – גם הוא לא זול.  אבל האישה הצדקת לא מתייאשת: "יענקל, אם לא מצאת בצינור הימני, נסה עכשיו את הצינור השמאלי!" הערבי ממשיך במלאכתו ושובר במלוא המרץ.  אחרי שלוש שעות מסיים הערבי את מלאכתו, וביחד עם הערבי הוא שולף את הצינור. הצינור יוצא מבטן האדמה, ולפתע, מתגלגלת לה מעדנות על רצפת החנות - פחית שמן זית מלאה וחתומה. פח שמן בחותמו של הכהן גדול, אין שום סדק!  ר' יעקב תופס את הפחית בשני ידיים, משאיר את הערבי עם הצינורות על הרצפה, וביחד עם אשתו הם רצים לביתו של החזו"א: "רב'ה, הבאנו לכם את שמן הזית!!" החזו"א רואה את השמן ואומר בשמחה: "אמרתי לכם, ידעתי שבחנות של שוורץ נמצא שמן זית" .

בני הזוג היו מאושרים. החזו"א שילם להם טבין ותקילין, סכום שכיסה את כל השבירה, ור' יעקב אמר לאשתו: "לפני עשר שנים, לא העלינו בדעתנו, מדוע זה שכחנו לסתום את פתחי הצינורות שבחנות, אך הקב"ה, שמנהל את העולם, ידע גם ידע שבעוד עשר שנים, בשנת תש"ח לא ניתן יהיה להשיג שמן זית, מיד הוא שמר פחית אחת של שמן זית לעושה דברו, לחזו"א. זו גם הסיבה שלא הצלחנו לחלץ אותה משם, כי הפחית הזו הייתה כבר שמורה למרן החזון איש!!"

שעשה ניסים לאבותינו... (אמונה שלמה – יש"כ למחבר הסדרה הרב צבי נקר שהעביר לנו את הסיפור. )
     מעשה ביהודי שעבר את מאורעות השואה על גופו ועל רוחו, ומרוב ייסורים ותלאות שעברו עליו נחלשה אמונתו רח"ל, והוא החליט לשנות את דרכו וללכת בדרך לא טובה, הוא התחתן עם אישה שגם עברה את כל מאורעות המלחמה ובנה את ביתו ללא שום סממן יהודי, הוא הקפיד למחוק כל זיק המזכיר את צור מחצבתו, וחיפש לו מקום רחוק ונידח בו אין מתגוררים יהודים כלל,  החליף את שמו לשם נוכרי וכך הבטיח לעצמו שילדיו לא ידעו מאומה שיש יהודים בעולם המאמינים בה' ומקיימים מצוותיו ושהם עצמם בעצם שייכים לעם הזה , במשך השנים נולדו לו שלושה ילדים, הם גדלו בחברת הגויים התנהגו כמותם ולא היה ניכר שום הבדל ביניהם.
     ויהי היום נעשה בנו הגדול בן שלושה עשרה שנים, קרא לו אביו ואמר לו, "היום הזה נחגוג את יום הולדתך ביתר שמחה מכל השנה, מוכן אני לצאת עמך לעיר הגדולה,  נעבור בין החנויות הגדולות הרבות ומה שתאווה נפשך אקנה לך ככל שיעלה הדבר, אתה תבחר ואני אשלם!  שמח מאד הבן לדברי אביו ויצאו שניהם אל העיר הגדולה כשהם מסתובבים להנאתם בחוצות העיר וברחובותיה. הנער התבונן בחלונות הראוה, פעמים אף נכנס פנימה, הביט מקרוב על המוצרים המוצעים למכירה, החנויות קרצו לעיניו, ובעיניו תר למצוא מתנה יוקרתית שתהווה מזכרת מיוחדת ואשר תגרום לו תענוג גדול ביותר.
     בעודם מטיילים להנאתם, חלפו ליד חנות של מוצרי "יודאיקה", שם נפרשה גלריה מהודרת של כלי יהדת עתיקים, חפצי אמנות, שופרות מסוגים שונים, גבעים לקידוש, פמוטים עתיקים ויפיפיים, ואף חנוכיות בשלל צורות וגוונים, משום מה נמשכה נפשו של הנער לאותה חנות, ואף שאביו ניסה להניאו מלהיכנס אליה באמרו "הכל כאן עתיק ומיושן, אין מה לחפש פה הבה נתקדם לחנויות חדישות יותר" התעקש הנער שברצונו להיכנס פנימה לבחון מקרוב את המוצרים שראה בחלון הראוה. "והלא הבטחת שתקנה לי כל מה שאחפוץ, ואולי פה אמצא את שאהבה נפשי" טען הבן.  לא נותרה לאב ברירה, והם נכנסו פנימה. הנער הביט על המוצרים בהשתאות. לפתע צדה עינו על אחד המדפים מנורה עתיקה. הייתה זו חנוכיית עץ גלופה ביופי והדר שמאד הרשימה את הנער. הוא הביט ארוכות במנורה שנבנתה מתיכות עץ מגולפים ואז פנה אל אביו ואמר לו: "אבא, בזאת חפצתי כמתנה ליום הולדתי". כשהוא מצביע באצבעו על המנורה שעמדה על מדף נפרד מעל לכל החנוכיות האחרות.   האב נתקף בכעס וחרדה, הוא נפחד מהמחשבה שמא נתפס בנו בענייני יהדות. הבן כמובן לא ידע מאומה על המתחולל באותה שעה בנפש אביו, כמו שלא ידע כלום ממהותה של המנורה ומצוותיה ולמה היא מיועדת, " משהו פנימי" העצים אצלו את מראה המנורה ולכן ביקש לקנותה.  האב ניסה לשדל את בנו לעזוב מנורה ישנה זו. "אין בה כלום! מה תועלת תצמח לך ממנה? בא נכס לאחת החנויות הגדולות שם תבחר לך משחק שתהנה ממנו הרבה יותר ממנורה עתיקה שתנוח על המדף בחדרך בלא שתוכל לעשות בה כלום..."  אך משום מה הבן החליט להתעקש. "הבטחת לי הבטחה, עם המנורה הזו ברצוני לקשט את חדרי!".  ראה האב שאין לו ברירה, נאמן להבטחתו ניגש אל המוכר ביקש לרכוש את אותה מנורה בה חפץ הבן. "צר לי" אמר המוכר, "מנורה זו אינה עומדת למכירה. היא ניצבת על המדף למזכרת נוי בלבד, אך לא למכירה!" והוא הצביע על מלאי גדול של חנוכיות בשלל גוונים. " מאלה תוכל לרכוש", אמר . סקרנותו של האב התעוררה. והוא שאל בפליאה: "מה המיוחד כל כך במנורה זו שאינה עומדת כלל למכירה ?" השיב לו המוכר: "אספר לך את ההיסטוריה של מנורה זו, ותבין מדוע אינה עומדת למכירה". וכך סיפר המוכר: " מקורה של מנורה זו אינו עתיק כפי שהיא נראית. אך הנסיבות בהם נוצרה הם שמעלים את ערכה. זו מנורה שנבנתה באחד מהגטאות שהקימו הנאצים ימ"ש, יהודי בכל מסירות נפש שנפשו המתה להדליק את נרות החנוכה אסף גרוטאות של עצים מכל מיני צורות, גילפם בידו עם פצירה חדה שהייתה תחת ידו ובמומחיות רבה חיבר חלק לחלק והרכיב מהם יחדיו מנורה מופלאה זו.  שעות רבות של שינה שהייתה חשובה כ"כ לכל אסיר מבחנה גזלה ממנו הרכבת המנורה, מנורה זו עברה את כל מאורעות השואה בכל שנה ושנה כאשר הדליקו את הנרות בחנוכה, חיסנה היא את אותם מאות אומללים ומיוסרים שהביטו לעברה וקיבלו ממנה כוחות להמשיך לחיות ולדעת ש"קץ שם לחושך" ויבואו ימים טובים מאלה... רכשתי אותה בדמים מרבים, חפץ אני שתפאר את גלריית החנוכיות שלי לשנים רבות, תבינו אם כן שאין בדעתי למכרה!", שמע הילד את סיפורו של המוכר,  וחשקו לרכוש את המנורה רק גבר, הוא לא הירפה מאביו שיציע סכום כסף שיהיה בו כדי לשכנע את המוכר.  חפץ היה האב לעמוד בהבטחתו, והוא פלט מפיו סכום כה מפולפל, שהמוכר חשב לרגע, ונכנע. "בסכום כזה אמכור!" והעסקה יצאה לפועל לשמחת כל הצדדים.
שמח הנער במתנה ההדורה וה"יקרה" כל כך, וכששבו לביתם, הביט בה רבות. הוא צחצח אותה ומירקה ושם אותה במקום המכובד ביותר שתפאר את חדרו, והרבה לשחק עמה ולהשתעשע בה.  לא עברו ימים רבים מאז שנקנתה המנורה, יום אחד בעוד הנער משחק ומביט על המנורה אליה כל כך נקשר,  לפתע נשמטה מבין ידיו נפלה בקול רעש על הרצפה והתפרקה לחלוטין, פרץ הבן בבכי, ואביו שראה את אשר אירע, ניסה להרגיעו ואמר "בא ננסה להרכיב אותה מחדש, כל החלקים לפנינו, אולי נוכל להשיבה על כנה" . התיישבו האב והבן והחלו לחבר את ה"פאזל" המורכב שלפניהם, הייתה זו מלאכה לא קלה, שכן מומחיות רבה הושקעה ביצירתה, והנה לפתע מתוך אחד מחריצי העץ הפנימיים נפל פתק קטן ומקופל היטב, הוא היה מוחבא במקום סתר שבמנורה, פתח האב את הפתק והחל לקרוא בו, כשהבן עוקב אחריו בדריכות. תוך כדי קריאת הפתק,  פרץ האב בבכי עז, בכי שגבר ולא היה ביכולתו להפסיקו.  סערת רוחו התגברה עליו והוא קרס נפל והתעלף.  הבהלה הייתה גדולה, הבית הפך למרקחה, הזעיקו מיד עזרה רפואית וכשרופא שהגיע הצליח להעירו ולהקימו,  אך לא חלפו מספר דקות והוא התעלף שנית, הדבר חזר על עצמו מספר פעמים. לאחר שהזריקו לו תרופה חזקה מאד, נרגע מעט מסערת רוחו ומבכיו, והוא נרדם למספר שעות. 
     כשהתעורר הוא חזר לעצמו, עדיין חיוורון כיסה את פניו, והוא אמר לבני משפחתו: "אגלה לכם את שאירע לי, בפתק שנפל מהמנורה כותב האמן שבנה אותה על מצבם הקשה והאומלל של היהודים במחנה, על הייסורים הנוראים העוברים עליהם יום יום, בסיום מכתבו הוא מסיים בבקשה מוזרה וכך כתב: "בונה אני מנורה זו כאן בתוך מחנה השמדה תוך סכנה עצומה ומסירות נפש,  אינני יודע אם אזכה בעצמי להדליק בה את נרות החנוכה בשנה זו כי כל יום במקום זה הוא שאלת חיים או מוות.  אף אם אזכה להדליק נר ראשון מי יודע אם אזכה לחיות עד ל... נר השני, מבקש אני בכל לב מי שתגיע מנורה זו לידו, מנורה שהשקעתי בה כל כך הרבה מסירות נפש אנא שידליק בה נרות שיהיו אלו לעילוי נשמתי המיוסרת והדאובה, ולעילוי נשמת אבי, אימי, וכל בני משפחתי שלא נותר מהם אחד ! ועל החתום לא אחר משמו של... אבי מורי הי"ד שנספה באותו גטו בשואה!!
     מעוצמת ההשגחה הפרטית שנתגלתה אלי באור עצום שכזה, איך שמשמים כיוונו הכל בצורה כה פלאית, שמנורה זו תגיע אלי, גברה בי סערת רוחי וגופי לא החזיק מעמד!"  שלושת ילדי המשפחה היו המומים. הם כלל לא ידעו מה זה יהודי, וכי יהודים המה, עקשנותו של הבן לרכוש המנורה בכל מחיר היווה אות ורמז משמים למשפחה לשוב בתשובה ולחזור לצור המקורות.  עזבו המשפחה את מקום מגוריהם באותו אזור נידח,  עברו לעיר עם קהילה יהודית חמה, קיבלו על עצמם עול מצוות, ולאט לאט החלו לקיימם עד שברבות הימים הפכו לשומרי תורה ומצוות המקפידים על קלה כבחמורה.
     בזכות מסירות נפשו של אבי המשפחה להדלקת נרות חנוכה, זכה שבנו ומשפחתו ישובו בתשובה, יאמרו קדיש וידליקו נרות לעילוי נשמתו כפי שביקש בפתק אותה גנז במנורה לפני מותו.


החוויה היהודית






יום חמישי, 29 בדצמבר 2016

אמרי שפר כ"ט כסלו ה'תשע"ז



 הגאון רבי בן ציון אבא שאול - הנשים צריכות להחליף בגדיהן בחנוכה ולא יישארו בבגדי חול, ואם יש להם תכשיטי זהב יענדו אותם באלו הימים. לפי שבימים אלו יש יתרון ומעלה לנשים כמובא ב"כתר מלכות", ויש להורות על יתרון ימים אלו בבחינתם. ("נר ציון" ג' י"ב) 
    הפצת אור התורה - נרות חנוכה מלמדים על הפצת התורה, אמר הרבי מליובאוויטש, ובשלושה שלבים מדובר: "מצוותן משתשקע החמה" אין להתרשם או להיבהל מהחושך השורר בעולם כי מעט מן האור דוחה הרבה מן החושך. "מצווה להניחן על פתח ביתו מבחוץ" שיש להאיר גם ברחוב את אור היהדות. "ומוסיף והולך" שכל יום מתרבים הנרות כי בהפצת תורה צריך תמיד להוסיף בתמידיות.
     ידוע מהבעש"ט הק' זי"ע, שעיקר הכפרה להאדם הוא אם יסבול ביזיונות, ואיתא בגמרא על הלבנת פנים (מס' בבא מציעא דף נ"ח ע"ב), דהיינו אזיל סומקא ואתי חיוורא, שאדמימות הדם מסתלק מפני האדם, ובמקומם מתלבן פניו, ומיתאמרא משמיה דהמגיד הק' ממעזריטש זי"ע, שלפיכך אומרים (בעת הברית מילה): בדמייך חיי, לרמז שבזכות הדם – שנכנס בפנים, ונסתלק מפניו, חיי – יזכה לאריכות ימים ושנים, וכפילות הלשון "בדמייך חיי, בדמייך חיי" – היינו, שהזכות לאריכות ימים יעמוד לו ולזרעו אחריו, שהוא וזרעו לדורות הבאים יזכו לאריכות ימים ושנים טובות אכי"ר.
     משחק הסביבון - מתמה בעל ה"דמשק אליעזר" מפני מה עושים לפרסום הנס את משחק הסביבון עליו כתובים בראשי תיבות נס גדול היה פה/שם, האם לא היה עדיף לתלות שלטים בחוץ לפרסום הנס מאשר לכתוב זאת על סביבון קטן? והסביר בטוב טעם שעדיף סביבון קטן שזז ופועל מאשר שלט גדול העומד קפוא ולא זז ובא לרמוז שגם בפעולה קטנה שעושה היהודי זוכה שיעשה לו הקב"ה ניסים.
דמי חנוכה (מעובד מתוך הספר 'סניגורן של ישראל' )
     אפרים-פישל ישב במשרדו בפנים נפולות. זה החודש השלישי ברציפות בהם סכום המכירות היה חלש ביותרמפעל העורות שבבעלותו, שסיפק תוצרת איכותית לתושבי העיירה רוסלביצ'י שבאוקראינה ולסביבותיה, נעשה גירעוני , בלי סיבה נראית לעין. הלקוחות החלו להדיר את רגליהם מהמפעל. - אט אט התבררה הסיבה. ולאדק, שכנו צר העין, שתמיד קינא בהצלחתו וניסה להצר את צעדיו, פתח מפעל מתחרה בקצה השני של העיירה, וכדי לפגוע בפרנסתו של היהודי, הוריד את מחיר העורות לרמה שאי-אפשר להתחרות בה, והוא נוטל ממנו את לקוחותיו ואכן, נראה היה שדרך רשעים צלחה. הקונים הנאמנים של אפרים-פישל התפתו למחירים הזולים שהציע ולאדק, ועברו לקנות ממנו את העורות.
     אפרים-פישל התהלך במפעלו חסר מעש. אין הזמנות, אין ייצור, אין פרנסה הזמן חלף. אולם מיודענו שם את מבטחו בקב"ה, והקדיש את השעות שהתפנו לו ללימוד התורה הקדושה. בינתיים הגיע החורף. סערת שלגים עזה השתוללה בחוצות, וזו הבריחה את התושבים אל בתיהם המחוממים. גם הדרכים התרוקנו מנוסעים. המפעל של אפרים-פישל שבת לגמרי, ומצבו הכלכלי הידרדר עד כדי עוני 
     קרבו ובאו ימי החנוכה. חסידיו הנאמנים של רבי לוי-יצחק מברדיצ'ב לא היו מוכנים 'להיכנע ' למזג האוויר ולוותר על השהייה במחיצת הצדיק בימי החנוכה. אלו היו האמיצים שנראו בדרכים המושלגות, בדרכם אל הרבי. גם אפריםפישל דבק במסורת הנסיעה השנתית אל הרבי לקראת הנר הראשון של חנוכה, ובלב נרגש יצא לברדיצ'ב.
     הדלקת הנר הראשון נסתיימה. קהל החסידים היה שרוי בהתרוממות רוח מאווירת הקדושה העילאית שאפפה את הצדיק. רבי לוי-יצחק נכנס לחדרו, ועד מהרה התייצב בפתחו תור ארוך של מבקשי ברכה ועצה. אפרים-פישל החליט גם הוא לבקש את ברכת הרבי בדחילו ורחימו התייצב אל מול הקודש. בטרם פצה את פיו פנה אליו סנֵגורם של ישראל בשאלה: "מה שלומך, אפריםפישל? ומה מצב הפרנסה?". אפרים-פישל פרץ בבכי לאחר שנרגע, שטח לפני הרבי את הנעשֶה, איך הפך מאדם אמיד לעני ואביון בעקבות התנכלותו של הגוי אליו רבי לוי-יצחק שקע בשתיקה למשך דקות ספורות, כשעיניו עצומות. לפתע כמו התנער ופנה אל אפרים-פישל ואמר: "סור נא לבית המדרש. בעוד זמן קצר אפנה לעריכת השולחן לאחר הסעודה היכנס אליי שנית" . תמה ומשתומם יצא אפרים-פישל מחדרו של הרבי. מה צפוי הרבי לעשות בעת הסעודה? הרהר במתח. אלא שהסעודה התנהלה כדרכה, בלי שום רמז או סימן מצד הרבי לעניין המעסיק את אפרים-פישל. כשנסתיימה הסעודה , והרבי שב לחדרו, נכנס אפרים-פישל אחריו. " אתן לך דמי חנוכה", אמר הצדיק. הוא נטל את קולמוסו ורשם כמה מילים על פתק קטן, קיפל אותו ונתנו בידו של אפרים-פישל. " מחר, בצאתך מהעיר, פתח את הפתק וקרא את תוכנו. אך עליך להיזהר שהפתק לא יאבד לך, שכן אם חלילה יאבד – תישא אתה בתוצאות".  בטרם יצא מן החדר שב הרבי על אזהרתו. אפרים-פישל הנהן בהבנה, אף שבתוך-תוכו לא הבין כלל את פשר הדברים.
     השעות הקרובות עברו עליו בדריכות רבה. הוא לא עלה על יצועו, אלא הגה בתורה , כשהפתק טמון בכף ידו. בבוקר מיהר להתפלל ולחפש עגלון שיסיע אותו אל מחוץ לעיר. סוף-סוף התיישב בעגלה, ומרגע לרגע גאתה ההתרגשות שבלבו. עוד מעט יֵצא מן העיר , ואז יפתח את הפתק... סערת הקור העזה האטה מאוד את צעידת הסוסים, שנאבקו בקושי בשלג הגבוה וברוח שצלפה על פניהם. כשיצאו סוף-סוף מן העיר, ניגש אפרים-פישל לקיום מצוות הרבי. הוא פתח את הפתק המקופל, ובדיוק כשניסה ליישר אותו אל מול עיניו – נתקלו גלגלי העגלה במהמורה, והיא נחבטה והיטלטלה אנה ואנה. הפתק נשמט מידו של אפרים-פישל, והחל להתעופף אל המרחבים המושלגים. "עצור!", הזדעק אפרים פישל בקול לא-לו. העגלון בלם במהירות, ואפרים-פישל זינק מן העגלה אחוז תזזית והחל לרדוף אחרי הפתק. זה הוסיף להתעופף ברוח העזה ולחמוק מידיו. עד מהרה מצא עצמו החסיד במרדף אחרי הפתק הסורר , שנישא על כנפי הרוח. הוא רץ בנשימות טרופות מבוסס בשלג, וכאשר חש שעוד מעט יאזלו כוחותיו, נחת הפתק על הקרקע. אפרים-פישל זינק עליו ואחז בו בחוזקה. " –
     לוי יצחק בן שרה-סאשע –" זה מה שנכתב בפתק... שוב ושוב קרא אפרים-פישל את הכתוב, ואכזבה מרה מילאה את ליבו. "זה הסוד? " חשב בליבו. "זה הפתק שאמור להציל אותי מהעוני והמחסור? ". בקושי אסף את כוחותיו כדי לקום מרבצו ולעמוד על רגליו, כשלפתע נתקלו רגליו בחפץ קשה , והוא כמעט נפל. הביט לעבר המכשול, וגילה , כי לפניו קצה של תיבה הטמונה בקרקע בתוך רגעים מספר הייתה התיבה בידיו. כשפתח אותה נרתע בתדהמה – התיבה הייתה מלאה מטבעות זהב נוצצים באותו רגע הדהדו במוחו דברי הרבי: "אתן לך דמי חנוכה". 

החוויה היהודית






יום רביעי, 28 בדצמבר 2016

אמרי שפר כ"ח כסלו ה'תשע"ז


     הנמצא כזה איש אשר רוח אלוקים בו " )מא, לח - פרעה חשב כי ירא שמים ואיש א-לוקים מוכרח להיות אדם בטלן שאינו בקי בהוויות העולם הזה ובוודאי שגם לבושו החיצוני רחוק מהידור. והנה רואה פרעה כי לפניו איש כיוסף שהיה מסלסל בשערו וכו '. ועם זאת היה יוסף איש חכם חרוץ ובקי גם בהלכות המדינה לכן התפלא פרעה ואמר "הנמצא כזה" ? יהודי פקח ומנומס היודע להופיע בכבוד לפני מלכים וכו' ובכל זאת "אשר רוח אלוקים בו"? (רש"ב מפסישחא(
     "ואת אחיכם הקטן תביאו אלי ויאמנו דבריכם" (מ"ב כ'). אמרו חז"ל (סנהדרין ק"י): קטן מאימתי בא לעולם הבא?... משעה שיענה אמן. רמז לכך נוכל ללמוד מהפסוק "ואת...הקטֹן תביאו אלי" – בזכות מה זוכה הקטן לעולם הבא, בזכות "ויאמנו דבריכם" – היינו שמלמדו אביו לענות אמן אחר כל ברכה ששומע. (ליקוטי בני שלשים מתוך עלון שלישיבת המתמידים"מאור שרגא" )  
   "ויהי מקץ שנתיים ימים ופרעה חלם" (מ"א א'). בפסוק זה יש רמזי הלכה לחנוכה בר"ת: וכל ישראל הנרות ידליקו, מצוותה קודם צאת (הכוכבים), שמאל נר תדליק ימין מזוזה, יש מחלוקת יש מוסיפים ויש פוחתים, ראשון עיקר הלכה,חלילות מדליקים.                                           (ספה"ק, מתוך עלון של ישיבת המתמידים "מאור שרגא")    
      "והנה מן היאור עולות שבע פרות" וכו', (מ"א ב'). חנוכה חל תמיד בשבוע בו קוראים פר' "מקץ", ויש אכן קשר בין נס חנוכה לבין חלומות פרעה. בחלום מסופר - שהפרות הדקות והחלשות הצליחו לאכל את הפרות הבריאות והחזקות, וכן השיבולים הדקות בלעו את השיבולים הבריאות והמלאות, ובמקביל כך קרה גם לחשמונאים נגד היונים שנפלו "גיבורים ביד חלשים".   (ספה"ק, מתוך עלון שלישיבת המתמידים"מאור שרגא")  
 ועל הניסים ועל הפורקן..
"      סיפר הרב משה שרר הייתי ילד כבן חמש כאשר חליתי במחלה לא ידועה באמריקה של אותם ימים אם הייתה לך עבודה והרווחת את לחמך היית חי ואם לא הייתה לך עבודה לא היית מעניין אף אחד. אימא עבדה בכל שעה אפשרית וכמעט לא ראיתי אותה בימי חול.
     אני חליתי ואימא הלכה לרופא. הדוקטור בדק אותי ואחר הניד ראשו בצער: "אין לנו תרופה בשביל הילד, זאת מחלה חשוכת מרפא" . אימא עזבה אותו בלי לאמור שלום והלכה לרופא אחר. גם הוא לא נתן תקווה. אימא שלי לא התייאשה ופנתה לרופא שלישי הוא בדק אותי ביסודיות ואחר אמר: "חסד עשו איתך הרופאים הקודמים שלא סיפרו לך שיש תרופה למחלת בנך, כי התרופה כל כך יקרה שאין סיכוי שתוכלי לקנות אותה. חבל, כי את תהיי מתוסכלת שיש דרך להציל את בנך אבל מחוסר אמצעים את לא יכולה לעשות למענו כלום" . אימא הביטה לו בעיניים וביקשה את המרשם לאותה תרופה עם המרשם היא יצאה לחפש בית מרקחת. לראשון היא אפילו לא נכנסה, אבל בבית המרקחת השני היה תלוי מבחוץ פתק קטן 'דרושה עובדת '. אמי נכנסה והגישה לרוקח את המרשם: "כמה עולה התרופה הזו?" הוא נקב במחיר אימא שלי שאלה שוב: "וכמה אתה משלם לעובדת?" משענה לה הרוקח פנתה אמי לצד וחישבה. אחר כמה רגעים חזרה אליו ואמרה "אני צריכה את התרופה הזו, האם תסכים להעסיק אותי אצלך שלוש שנים תמורתה?"  האיש נדהם לרגע ואימא שלי הסבירה לו בקצרה. הוא הסכים וערך אתה חוזה שבו היא מתחייבת לעבוד אצלו שלוש שנים בלי לחשוב מנין נתפרנס בשלוש השנים הבאות יוצאת האישה עם בקבוקון קטן בידה.
     השעה הייתה כבר מאוחרת, הרחובות חשוכים וריקים ורק אישה יהודיה ממהרת הביתה להציל את בנה. בדרך, באחת הסמטאות מתנפל עליה כושי גדול מימדים: "הביאי לי את כל הכסף שבידך". - "אין לי כסף". - " אז תכשיטים, טבעות, מה שיש" . אימא שלי עושה טעות ומראה לו את ידיה, ריקות מטבעות וצמידים אבל.. יש לה בקבוק קטן ביד. התוקף בטוח שזה בקבוק אלכוהול וחוטף לה את הבקבוק מהיד. היא מנסה להילחם בו אבל תוך רגע הוא פותח ושותה את הכול היא קופאת לרגע, מזועזעת, אבל מיד אחר כך מתעשתת מסתובבת ופונה חזרה לבית המרקחת. הרוקח עדיין נמצא שם היא ניגשת בלי להוציא מילה, נוטלת את ההסכם שעליו חתמה מוחקת את המילים 'שלוש שנים' וכותבת במקומם 'שש שנים'. מספרת לו את שקרה ואומרת: "תביא לי עוד בקבוק ". הוא ניגש לחדר התרופות וכעבור דקה חוזר חיוור. בידיו שני בקבוקים גדולים, זהים, האחד סגור לגמרי ובתוכו התרופה שהיא צריכה, השני פתוח, מלא עד חציו ועליו רשום "זהירות רעל ". שניהם ממהרים למקום ההתרחשות ומוצאים את הכושי שרוע על הרצפה, מת הרוקח פונה אליה ומתחנן: "תיכף המשטרה תחקור ממה הוא מת ויגלו שהוא הורעל. אני מבקש ממך לא לפרסם את הטעות שלי, ישללו לי את הרישיון ואולי גם אגיע לכלא. קחי את התרופה בחינם רק אל תדווחי עלי"...
. "שעשית לאבותינו בימים ההם בזמן הזה" 

החוויה היהודית





נקודה שבועית פרשת "מקץ" ה'תשע"ז



בפרשה הקודמת, פרשת "וישב", חולם יוסף חלומות בהם הוא מולך. הוא מולך בהם על הוריו ואחיו ואפילו מולך על השמש הירח והכוכבים.
והנה בפרשתנו, פרשת "מקץ", לאחר שפותר את חלומות פרעה ונותן לו עצה כלכלית חשובה לניהול המדינה, הוא מתמנה לשליט על כל ארץ מצרים ולמעשה הוא סוגר מעגל עם חלומותיו המלכותיים מלפני שבוע.
החלומות שלו נעשים מציאותיים.
מי שהפך את חלומותיו למציאות הוא פרעה שממש על ידי מעשים מינה אותו לשליט: "ויסר טבעתו... וייתן אותה... וילבש אותו בגדי שש... וישם רביד הזהב על צווארו... וירכב אותו... ויקרא פרעה שם יוסף צפנת פענח...".
כשם שפרעה שלא במודע הפך את החלומות למציאות כך יוסף עשה במודע והפך את חלומות פרעה לברכה לו ולעמו ולממלכתו.
יוסף בפתרון החלומות מעיד שאין הוא פותר לבד אלא הוא שליח של ה' והדבר מגיע להכרה ברורה בזה על ידי פרעה שאומר: "הנמצא כזה איש אשר רוח אלוקים בו".
אולם הייתה ליוסף מטרה נוספת מעבר לגילוי ה' בעולם והיא לעלות לפסגת המלכות על מנת להביא את אביו ואחיו למצרים בדבר ה'. מטרה זו מושגת על ידי אותן פתרונות שנתן יוסף לפרעה לחלומותיו ותוכנית ההצלה שלו להציל את מצרים מרעב.
כאן ננעל המעגל שהתחיל בעשיית כתונת הפסים של יעקב ליוסף שהאחים הפשיטו אותה ממנו בקנאתם וסיומו בהחלפת בגדי האסיר של יוסף בכלא המצרי והלבשתו בבגדי מלכות על מצרים.

שבת שלום ומבורך!

תודות : לצחי מכאלי

החוויה היהודית



לע"נ יעקב בובר, שבתאי טורס, שמואל פולק, מאיר גרינברג, יצחק שניצר ואברהם פישר שנפלו במלחמות ישראל והיו נצר אחרון למשפחתם



יום שלישי, 27 בדצמבר 2016

אמרי שפר כ"ז כסלו ה'תשע"ז


בזמן שהאדם חסר ורעב, הוא מרוכז בהווה הקודר - ושוכח מכל העבר הזוהר.


     ההבדל בין יהודי לגוי. הגוי עובד אלוהיו אם הוא מקבל ממנו, אבל אם ירעב יתקצף ויקלל במלכו ובאלוהיו. אבל היהודי אומר: אהבתי כי ישמע את קולי תחנוני אפפוני חבלי מות וגו' "אהבתי" מוסב גם על הסוף: הוא אוהב גם את הצרות! "חסד ואמת אשירה" - אם חסד אשירה אם משפט אשירה, באותו שירה אשר בחסד הוא שר במשפט.
     וכך אמר ה"חפץ חיים" זצ"ל, שבכל מקום בו יהיו יחסי הכוחות בין הדתיים והחילוניים שווים, ינצחו החילוניים. כי בין הדתיים יש פשרניים וסבלניים למחצה לשליש ולרביע, ואילו החילוניים יוקדים במשטמתם. ופעם, התבטא ואמר: אנו נלחמים עבור האמת, ברפיון. והם נלחמים עבור השקר, ובלהט וזה היה הנס בחנוכה, לא זו בלבד שמעטים גברו על רבים וחלשים על גיבורים אלא שהטהורים גברו על הטמאים, ובנוהג שבעולם הטהורים נלחמים ברפיון והטמאים בלהט. ואם הפסידו הטמאים במערכה, הרי זה נס ופלא!
     זקני החסידים נהגו לספר את המעשה הבא: כאשר נבנתה מסילת הברזל הראשונה בפולין, יצאו אנשי אחת העיירות לקראת בואה של הרכבת, כדי לראות במו עיניהם את החידוש הנפלא של מרכבה הנוסעת בלי סוסים! יחד עמם יצא רבם, שהיה מפורסם בגדלותו בתורה . הרכבת התקרבה למקום בקול נשיפה ועצרה. הרבי ניגש למסילה והחל למשש את כל הקרונות בזה אחר זה, וכשהגיע לקטר וראה אותו רותח ופולט אש ותימרות עשן, עמד והתבונן בו כשהוא לוחש בינו לבין עצמו : " , נו הרי זה בא ללמד וממנו נלמד!".  תהו אנשי העיירה למשמע הדברים, ורבם ביאר את כוונתו: ביקשתי לדעת מה סוד כוחה של הרכבת, כדי ללמוד מכך לצורך עניינים רוחניים. מששתי את כל הקרונות ונוכחתי לראות שכולם דוממים קפואים וקרים כמתכת ביום קרה, ורק הקטר, שסוחב אחריו את כל השאר, הוא היחיד שבוער באש ורותח כולו. ולמדתי, שבכוחו של יחיד שבוער בלהבות אש ורותחלגרור אחריו המונים קפואים וקרים ... זה היה כוחם של יוסף ושל מתתיהו – שניהם היו דומים בהיותם אנשי חזון, שחותמם אמת, ידיהם אמונה ולב בוער באש דת, ומכוח זה הצליחו לנהל עמים וארצות באופן הראוי ביותר, לעיתים אפילו להפך מן הנטיעות הטבעיות שהיו להם ובניגוד לכללים שקבעו חוקי ההיסטוריה בהלכות עם ומדינה.

הנרות שהצילו (פניני עין חמד, גיליון 618)
     אחד האנוסים המכובדים ביותר של סיביליה, היה ברוך מנדוזה סוחר עשיר שניהל עסקים בהיקף רחב וספינותיו הובילו סחורות לארצות רחוקות. שונא היהודים טורקוומדה שם עין עליו ושפשף את ידיו בהנאה, כאשר חשב על הרכוש הגדול שייפול בחלקה של הכנסיה, כאשר יצליח לתפוס אנוס זה באיזו ״עבירה" שהיא האינקוויזיציה לא נזקקה להוכחות מרובות. די היה בעדות המשרתת, כי בבית אדוניה מחליפים כל יום שישי כלי מיטה לכבוד שבת. אולם לצערו הרב, לא הצליחו סוכניו החשאיים, אותם הוא שתל בבית ברוך מנדוזה, לגלות שום 'חטא'. ברוך ואשתו ברוריה היו זהירים מאד ולא עוררו כל חשד, שהם שומרים עדיין על זיקה כלשהי ליהדות. אולם טורקוומדה לא נואש. הוא קיווה, שיבוא יום וברוך מנדוזה יפול ברשתו.
     בבית ברוך גדלה ילדה יתומה, רחל שמה. היא הייתה בתם של קרובי משפחה, אנוסים אף הם. כאשר רחל הייתה תינוקת פרצו סוכני האינקוויזיציה לבית הוריה בלילה הראשון של פסח שעה שישבו ליד שולחן ה'סדר ' במרתף. הורי רחל נספו במרתפי העינויים של האינקוויזיציה, אחיה אפרים נמסר למנזר, וניתן לו שם ספרדי פרננדז. במנזר התחנך לנצרות ומחנכיו עשו הכל כדי להשכיח מלבו את מוצאו היהודי. במרוצת השנים גדל ונהיה כומר ואף הצטרף לשורות האינקוויזיציה .
     בהיותו צעיר לימים שאל פרננדז את מחנכיו הכמרים על הוריו הם נהגו לספר לו, שהוא אסופי שנמצא בהיותו תינוק בפתח הכנסיה. אולם הוא פקפק בכך. לבו אמר לו כי מוצאו יהודי, אבל לא הייתה כל הוכחה, לאמת השערה זו. עתה משנכנס לשירות האינקוויזיציה נפתחו בפניו כל הדלתות והייתה לו גישה לתיקים הסודיים של האינקוויזיציה. הוא ניצל את ההזדמנות והחל מחפש ומחטט בספרים, כדי למצוא את מוצאו 
     פעם בערב אחד, כאשר פרננדז עלעל בין הדפים של ספרי הארכיון האינקביזיטורי גילה דו"ח, שסיפר את קורותיה של משפחת האנוסים לאון ואסתלה מנדוזה. ולמרות שהשם מנדוזה היה די נפוץ בספרד , ולא הייתה לו כל משמעות מיוחדת לגבי הכומר הצעיר, מצא בכל זאת עניין רב במסמך והחל קורא בו בעיון. הדו"ח סיפר בפרטי פרטים על החשד , שנפל על משפחת מנדוזה, כיצד התנפלו על ביתם סוכני האינקוויזיציה, כיצד חקרו ודרשו אותם תוך הפעלת מכשירי עינוי משוכללים ביותר.החוקרים עשו הכל, כדי לאלץ את האנוסים ״להודות בפשע״ וכן למסור שמות נוספים של אנשים, ששומרים בסתר על חוקי היהדות, כמוהם. הדו״ח ציין, כי הנחקרים גילו עקשנות רבה ולמרות העינויים הקשים לא היו מוכנים למסור אף שם אחד, עד שמתו מהעינויים. לבסוף ציין הדו״ח, כי קרוב משפחה של מנדוזה התייצב וביקש , שימסרו לידיו את היתומים, ילד וילדה בני שלש, תאומים, אולם האינקוויזיציה הסכימה למסור רק את הילדה, בעוד הילד נמסר למנזר...  
     למחרת , כשהגיע פרננדז למשרדו של טורקוומדה, והלה אמר לו: "יש לי בשבילך תפקיד מצוין ואם תבצע אותו ביעילות, לא יחסר לך, לא עושר ולא כבוד. זה זמן רב, שאנו חושדים באחת המשפחות העשירות ביותר של האנוסים. ביתם הוא היפה ביותר בין הארמונות אשר על שפת הנהר. אני סומך עליך, שאתה כבר תמצא דרך, כיצד לחדור לבית זה ולהוכיח , את אשר צריך להוכיח. חלק העשירי מכל הרכוש יהיה שלך ואני אמנה אותך לתפקיד בכיר ביותר באינקוויזיציה, אם רק תצליח במשימה..."
     פרננדז ניגש לבית באמצע הלילה, הדלתות היו נעולות וחומה גבוהה הקיפה את הגינה. הבית היה נתון בחשכה מוחלטת. לאט ובזהירות טיפס על החומה וקפץ לתוך הגינה. ליד קיר הבית מצא עץ גבוה, שאחד מענפיו צמח מעל למרפסת הבית. הוא טיפס על העץ, וקפץ לתוך המרפסת. לאחר מכן ניסה לפתוח את דלת המרפסת. פרננדז, שלפני צאתו הצטייד ב'כלים מכלים שונים ' ממחסן מכשירי הפריצה והעינויים של האינקוויזיציה, שלף עתה מכיסו "מפתח גנבים" ופתח את הדלת הנעולה.משנכנס, מצא את עצמו בחדר שינה מפואר. הדלת של החדר הייתה נעולה מבפנים ומכך הסיק, כי מוכרחה להיות דלת נוספת סודית, המובילה למקום סתר. הוא החל לחפש את הפתח, מישש את הקירות, אך העלה חרס. אחר כך נפל מבטו על ארון בגדים גבוה ועלה בדעתו, כי הדלת הסודית צריכה להיות מאחוריו. הוא ניסה לדחוף את הארון ממקומו, אך הלה לא זז אחר כך ניסה לדחוף בכיוון השני , והפעם האיר לו המזל פנים הארון החל זז אט אט, ולנגד עיניו נתגלתה דלת ומאחוריה מדרגות לוליניות, שהובילו למטה. הוא החל פוסע במדרגות והדלת נסגרה מאחוריו באופן אוטומטי. כאשר נסגרה הדלת נשתרר חושך במקום ופרננדז שעמד על המדרגה האחרונה נפל מלוא קומתו לפני דלת נוספת, שהייתה בתחתית המדריגות. דלת זו נפתחה בבהלה ופרננדז מצא עצמו שוכב על רצפתו של חדר מרתף מואר באור נגוהות , ופנים מבוהלות מביטות בו באימה...
     פרננדז קם והזדקף מלוא קומתו. לפתע ראה לנגד עיניו חנוכיה ובה נרות דולקים. נרות קטנים, מפיצי אור, נרות שכמותם לא ראה זה זמן רב. עכשיו הוא נזכר, כי נרות כאלה ראה, כאשר היה ילד קטן... מבטו נפל על פניהם החיוורות כסיד של ברוך ואשתו "אחותי היקרה! דוד... דודה... אינכם מכירים אותי?״ קרא פרננדז נרגשות. שלוש הדמויות הקפואות נעורו לחיים. "הלא זה אפרים בן אחי היקר... אחי האבוד!". את מקומו של הפחד תפשה עכשיו שמחה גדולה. אולם בראותם את גלימת הנזיר, החלו קרוביו מעיפים בו מבטים של חשש וחשד  . "אין עכשיו זמן לספר", אמר לקרוביו ", חייבים להימלט על נפשנו במהירות האפשרית". עתה נטל לידיו ברוך את ניהול מבצע ההצלה. על הנהר, תמיד הייתה מוכנה ספינה קטנה ומהירה למקרה של צורך דחוף ואילו אחת מאוניותיו הגדולות עמדה תמיד מוכנה בנמל לכל מקרה. כל ספינותיו הושטו בידי אנוסים נאמנים בלילה נטול ירח הפליגה משפחת האנוסים בספינה הקטנה , ואחר כך בגדולה. לפנות בוקר שטה הספינה בלב ים כשבלבם תקווה שתוך ימים ספורים יגיעו לחוף מבטחים.

החוויה היהודית