הט״ז (אבן העזר סימן כ״ה סק״א): על מה שכתב הרמב״ם על הפסוק (משלי ג.
)ו ״בכל דרכיך דעהו והוא יישר אורחותיך״ - מי שאוכל ושותה ומעדן נפשו, כדי שיהיה
בריא וחזק לעבודת השי״ת, יש לו שכר כמו שמתענה.
היה הרה׳׳ק רבי שלמה ליב מלנטשנא זי׳׳ע אומר: בהושענות להושענא רבה
אנו אומרים ״למען מיחם מקלות בשקתות המים הושענא, הושיעה נא״. ולכאורה צריכים להבין איזו זכות היא זאת שעל כן
אנו מבקשים מהקב״ה שיושיע אותנו? אלא, אנו מזכירים בזה להקב״ה, שאפילו איש אמת
כיעקב (תיתן אמת ליעקב , ) היה גם כן מוכרח ללכת בדרכים ערמומיות אחרי שגר רק
עשרים שנה עם לבן, ומה א״כ נעני אנן, הנמצאים זה אלפיים שנה בין זאבים, רמאים ונוכלים... ומה הפלא אם רבו עוונות בבני
ישראל?
" ויפגע במקום'' - כל דבר מתברך ממקומו המיוחד לו ואין הברכה מצויה רק
כשהוא על מקומו, ומה מאושר הוא האדם המוצא את מקומו. יעקב אבינו הוא אשר פגע
במקומו המיוחד לו 'ויפגע במקום', ושם התעלה לרוממות גדולתו ונגלה לו החזון הנצחי: 'סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה והנה מלאכי
אלוקים עולים ויורדים בו. והנה ה' ניצב עליו". וממשיך הרב חרל"פ
ש"גם כשמקלסים להקב"ה אומרים: 'ברוך כבוד ה' ממקומו', לפי שהכול תלוי
במקומו, שכן מפני זה נקרא הקב"ה 'מקום'- שהוא מקומו של עולם ואין עולמו מקומו (ב"ר סח(
"ויתרחק מן הרשעים ההולכים בחושך כדי שלא ילמד ממעשיהם". (הרמב"ם, דעות פ"ו ה"א)
אחים אנחנו (עלינו
לשבח(
העם היהודי, עם
סגולה הוא, והגם שלפעמים יש חלקים ממנו המנסים להתחמק מהגדרה זו ולהשיל את הכתר
הנוצץ מעל ראשם, במקרים
רבים הם חוזרים אליו, מרצונם או שלא מרצונם.
יהודי אחד סיפר, שלפני קרוב ליובל שנים הוא התגורר בישוב בארץ ישראל שכמעט כל
תושביו היו שומרי שבת. אף הקפידו על כך שמכוניות לא יכנסו בשערי הישוב מכניסת השבת
ועד ליציאתה. והנה, בשבת אחת, נכנס
אחד התושבים לבית הכנסת וכולו נסער ונרגש. סיפר היהודי שבפסי הרכבת, שהיו סמוכים
מאוד לישוב, מתנהלת ברגעים אלה עבודה לתיקון המסילה. המתפללים הזדעזעו מחילול השבת
בפרהסיה שנעשה בקרבת מקום מגוריהם, ובפרט על ידי גוף ציבורי , ויצאו כולם - בצוותא חדא - אל מסילת הרכבת, כדי לעצור את
העבודות. קבוצת המתפללים עמדה על הפסים ולא אפשרה לפועלים לבצע את העבודה מקצתם
מחו בקול גדול על חילול השבת, ומקצתם מנעו בגופם את המשך העבודות. המתפללים ניגשו
אל מנהל העבודה שהיה במקום ותבעו ממנו להפסיק את העבודה. האמינו לי, "השיב
המנהל", שגם אני הייתי רוצה לשבת כעת בביתי בשקט ובמנוחה, אבל מה אעשה ואני
כפוף להוראות הממונים עלי, אם תביאו לי אישור להפסיק את העבודות, אשחרר ברגע זה את
כל הפועלים ואלך הביתה"! לרגע השתררה במקום מבוכה קלה. לפתע יצא מתוך הקבוצה
יהודי נמוך קומה ורזה , שהיה ידוע כאחד המתפללים השקטים , שבדרך כלל אינו משמיע את
קולו בבית הכנסת בשום ויכוח או עניין ציבורי . הוא התקדם לעבר מנהל העבודה, הפשיל
את שרוולו ופנה אל האיש בזעקה": לאיזה אישור אתה ממתין"? הנוכחים היו
בטוחים שהאיש הפשיל את שרוולו כדי להרים את ידיו על מנהל העבודה ולהכותו כהוגן על
שהעז להפריע את מנוחת השבת. אבל היהודי הנמוך המשיך וצעק: האם אתה זקוק לאישור לכך
שאנחנו יהודים ונצטווינו בתורה על שמירת השבת? הנה לך, כאן על זרועי חקוק מספר
המוכיח לך שאנחנו יהודים, כאלף עדים! מספר זה נחקק על זרועי באושוויץ. האם זה לא
מספיק לך כדי להגיע למסקנה שאסור לנו לחלל שבת"..? ומנהמת ליבו הפצוע
הוסיף": ראה , הנה כאן כתוב שאנחנו יהודים, ויהודים צריכים לשמור שבת"!
האנשים שהיו במקום הופתעו למשמע דברי המתפלל, אבל מה שקרה אחר כך זעזע את כולם עוד
יותר, גם את המתפלל הנמוך, שאולי לא המתין לתגובה שכזו ממנהל העבודה. המנהל החוויר כסיד ונאלם דום. לא היה בכוחו להוציא
הגה מפיו. לאחר דקה התעשת ופרץ בבכי נסער... גם הוא הפשיל את
שרוולו והציג בפני הנוכחים את המספר שהיה חקוק על זרועו! בתגובה ספונטנית התנפל
מנהל העבודה על היהודי הנמוך, חיבקו ונישקו ואמר לו: "אחים אנחנו! אחים לאותו
עם קדוש! אני מבטיח לך, מהיום והלאה אני שומר שבת, עם או בלי אישור מהממונים עלי.
הממונה היחיד יהיה מעתה רק הקב"ה!, לאחר כמה דקות לא היה אף פועל אחד על
המסילה. כולם הלכו הביתה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה