יום ראשון, 24 באפריל 2016

השבת שקולה כנגד כל המצוות


השבת שקולה כנגד כל המצוות

שמירת השבת עולה על כולנה כי השבת ''שקולה'' כנגד כל המצוות. 

ומצאתי כתוב בספר ''מעם לועז'', שבעיר קושטא לפני שעלה הסולטן מג'יד למלוכה, היה אדם אחד שהיה ירא שמים בתכלית ושומר שבת כהלכתו, וביום מותו קברוהו קרוב לשכונת הגויים, כי שם היה בית תבשיל של ישראל. 

ובאותו זמן היה גוי אחד, שבכל לילה אחר חצות היה הולך לקברות ישראל וגונב משם את התכריכים של מתי ישראל. ובאותה לילה הלך הגוי לגנוב גם את התכריכים של האדם הזה, והנה עוד לא הספיק לעשות כלום הוציא פתאום הנפטר את ידו מתוך הקבר, ותפס את הגוי בצווארו והפך את רגליו למעלה, ולא הרפה ממנו. 

באשמורת הבקר קמו הגוים השכנים, וראו את הפלא הזה שמתוך הקבר יוצאת יד ותופסת אדם אחד בצווארו ורגליו של האדם הזה נמצאים כלפי מעלה, כיון שלא ידעו שזה ישמעאלי, הלכו והודיעו את הענין לחברה קדישא, ובטרם שיגיעו אנשי החברה קדישא למקום, נעשה כבר רעש גדול בעיר והתחילו לרוץ כל אנשי העיר מקטנם ועד גדולם לבית הקברות כדי לראות את הפלא, איך שהרגליים מתנענעים כלפי מעלה. 

והחברה קדישא הודיעו את הענין לרבנים, והלכו גם ישראל לראות את הפלא. ובינתיים הישמעאלים הודיעו את הנעשה גם למלך, ותיכף קרא המלך למשנה, והלכו גם הם לראות את הפלא. 

וכאשר הגיע המלך, אמר לרבנים רצוני שתבקשו מהנפטר הזה שימסור בידי את הנתפס, ואני אערוך לו את המשפט. תיכף נגשו חכמי ישראל ליד הקבר, ובקשו את הנפטר שיעשה כדבר המלך, כדי שיתקדש שם שמים ברבים, והנה פתאום נעלמה היד, והגוי נפל על הארץ כמעט חצי מת. 

נתפזרו כל ההמון שנאסף לבית הקברות, ואת הגוי לקחו לפי פקודת המלך אצל רופא בית המלך, והשגיחו עליו שומרי המלך עד שנתרפא. לאחר שנתרפא הביאוהו לפני המלך ושאל אותו המלך ויאמר לו שיאמר לו את כל האמת, מה הוא הלך לעשות שם, ויאמר הגוי למלך את האמת, שהוא רצה לגנוב את התכריכים, וזו היא מלאכתו מימים ימימה, ומזה הוא מתפרנס, אבל הלילה ההיא קרה לו דבר מוזר מאד, בזה שיצאה יד הנפטר מן הקבר ותפסתו, ויצא דינו לתליה ותלו אותו בפומבי, ונעשה קדוש השם גדול. 

והרב מרא דאתרא דרש לעם ואמר להם: שידעו שהאדם הזה לא זכה לזה אלא מחמת שהיה ''שומר את השבת כהלכתה'' בכל נפשו ובכל מאודו, הן במלבושים מיוחדים, והן ע''י תוספת קדושה, שזכה לעשות מלבושים לנפשו. 

ומזה נלמד כמה ''גדול'' כוחו של השומר שבת כהלכתו, ושהשומר שבת כהלכתו מתקן בזה ''תיקונים הרבה''. (אהבת חיים פרשת חיי שרה) 

 

נותנים לו משאלות לבו

נאמר בתלמוד: כל ''המענג'' את השבת נותנים לו נחלה בלא מצרים, ונותנים לו משאלות לבו. ואמר רבי שמעון בר יוחאי: אלמלי משמרין ישראל שתי שבתות מיד נגאלין. (שבת קי''ח) 

ועוד נאמר בתלמוד: כל המתפלל בערב שבת ואומר ''ויכולו'', שני מלאכי השרת המלוין לו לאדם, מניחין ידיהן על ראשו ואומרים לו: ''וסר עוונך וחטאתך תכופר''. (שבת קי''ט:) 

 

מלאכתו נעשית מאליה

על הפסוק ''ששת ימים תיעשה מלאכה'' (שמות ל''ה, נ') מדייקים חכמי ישראל ואומרים: צא וראה, שלא נאמר: ''ששת ימים תעשה מלאכה'', אלא נאמר: ''ששת ימים תיעשה מלאכה'', בכך מבטיחה התורה לכל מי שישמור שבת כהלכתה, שיזכה לסייעתא דשמיא ולברכת ה' ממרום בששת ימי המעשה, עד שייראה לו כאילו מלאכתו נעשית מאליה. (השבת והלכותיה עמוד 414)

השבת שומרת עלינו

אחד מגדולי סופרי ישראל כתב: ''מבלי הפרזה'' אפשר לומר: כי יותר ממה ששמרו ישראל את השבת, השבת שמרה עליהם. 

לולא השבת שחידשה ורעננה את נשמתם והחדירה בהם חיי רוח ונשמה לכל ימות החול, כי אז תלאות ימות החול היו מושכות אותם יותר ויותר כלפי מטה, עד שלבסוף היו יורדים לדיוטא תחתונה של חומריות ושפלות מוסרית ושכלית. 

 

מיליירדר בזכות השבת

מסופר בתלמוד: אמר רבי חייא בר אבא: פעם אחת התארחתי אצל בעל הבית עשיר אחד בלודקיא, והביאו לפניו שלחן של זהב ''משוי ששה עשר בני אדם'', ובו היו קבועות שש עשרה שרשראות של כסף. אל השולחן היו מחוברות קערות, כוסות, צלחות, ועליו כל מיני מאכל וכל מיני מגדים ובשמים.

כשהכניסו המשרתים את השולחן אמרו לבעל הבית: ''לה' הארץ ומלואה'', כדי שלא יתגאה, וכשלקחו את השולחן בתום הסעודה אמרו: ''השמים שמים לה', והארץ נתן לבני אדם''. 

אמרתי לו: ''בני! מפני מה זכית לעושר כה גדול''? אמר לי קצב הייתי, וכל בהמה נאה שהגיעה אלי, לא מכרתי אותה אלא אמרתי: ''זו תהא לשבת'' אמרתי לו: ''אשריך שזכית, וברוך המקום שזיכה אותך לכך''. (מסכת שבת קי''ט .)

 

הפשטידה של שבת

ובהקשר להנ''ל מסופר על ''החפץ חיים'' שכאשר הגיע ל''מוסקבה'', פשטה השמועה בין יהודי העיר, ומיד התאספו אנשים רבים כדי לקדמו בשלום. בין הנאספים היה גם הנדבן הידוע רבי זליג פרסיץ, שהצטער על כך שהחפץ חיים ''לא הודיע'' על בואו, ולא הכין לו קבלת פנים כראוי לו בתחנת הרכבת. 

כשראה מר פרסיץ כי הכבוד שחולקים לו הוא למורת רוחו של הצדיק, פנה אליו ואמר: על כבודך רבי, הנך רשאי למחול, אבל מה עם כבוד התורה? 

השיב לו הצדיק בבת צחוק קלה, אמור נא לי רבי זליג, האם מכינה אשתך פשטידה לכבוד שבת? בודאי רבי השיב האיש. ובכן, המשיך הצדיק האם אשתך הייתה מרשה לך לאכול את הפשטידה של שבת בערב שבת? וכשהלה השיב בשלילה, אמר לו הצדיק: 

כן הוא הדבר בעניין הכבוד, ''הכבוד הוא בבחינת הפשטידה של שבת לעולם הבא'' יום שכולו שבת. וליהנות עתה מהכבוד הזה, הרי זה כאכילת פשטידה של שבת בערב שבת... (השבת והלכותיה עמוד 432

 

פשטידת שלום בית

פעם אחת באו איש ואישה לפני רבי ישראל המגיד מקוזניץ בכדי להתגרש. לאחר ששמע הרב לאיזה מטרה באו, התחיל לשדלם בדברים שיתפייסו ויעשו שלום ביניהם. 

אולם הבעל שהיה איש תמים ופשוט מאד עמד בשלו: אי אפשר לדור עם אישה זו שאינני יכול ליהנות הנאה מרובה מהפשטידה שלה ולקיים מצות ''עונג שבת'' כהלכתה. כל ימי החול טען הבעל, הריני עובד קשה כדי להרוויח פרנסתי, ובאכילתי אני מסתפק בפת יבשה בלבד. אני מקמץ ומצמצם בימות השבוע כדי שאוכל לענג את השבת כהלכתה. 

והנה אשתי זאת מונעת ממני את העונג הזה, כשאני בא בשחרית של שבת מבית הכנסת, הריני מקדש על הכוס, נוטל את ידי ומיסב לסעודה. והיא, האישה הזאת, מגישה לי דגים ממולאים, כבד מרוסק עם בצל, ''טשולינט'', ואחרי כן מנה הגונה של בשר עוף או עגל, חתיכה הראויה להתכבד בה, אבל הצרה היא שכאשר אשתי מגישה לי אחרי כן את הפשטידה, שוב אין לי כל תיאבון, וכמעט שאין לי הנאה מהפשטידה. 

ועתה סיים הבעל את דבריו, יאמר נא רבינו הקדוש בכבודו ובעצמו, האם יכולים ורשאים לדור עם אישה שכזו, שמשביתה את עונג השבת שלי? לאו! לא אוכל להמשיך עמה את חיי, ואני רוצה לגרשה. חיוך קל עבר על שפתי הצדיק 

והוא פנה לשמוע את תשובתה. רבנו הקדוש! השיבה האישה בעלי זה, מיד לאחר שהוא מקדש על היין קידושא רבא, הוא דורש ממני להעלות מיד על השלחן את הפשטידה, ואילו אני, שאישה פשוטה אני, מנהג אבותיי בידי: מתחלה אוכלים דגים ממולאים, כבד מרוסק עם בצל, ''טשולינט'', ואחרי כן בשר מבושל או צלי, ואת הסעודה מסיימים בפשטידה. 

פנה אליהם הצדיק ואמר מצאתי ''עצה'' טובה להשלים ביניכם. מעתה תכין האישה מערב שבת שתי פשטידות: אחת לאכלה אחרי הקידוש, והשנייה בסיום הסעודה. מצא הפתרון חן בעיני הזוג ונתפייסו. 

מאז הנהיגו בבית הצדיק, וכן זרעו אחריו, להכין שתי פשטידות לשבת קודש, ואת הפשטידה שנועדה לאכלה לאחר קידוש היו מכנים בשם ''פשטידה של שלום בית''... 

יום חמישי, 21 באפריל 2016

אמרי שפר י"ג ניסן ה'תשע"ו


אַף אַתּה אֱמוֹר לוֹ ְכְּהִלכוֹת הַפֶּסַח אֵין מפטִירין אַחַר הַפֶּסַח אֲפִיקוֹמן. כמו שאסור לאכול אחר הפסח כדי שישאר הטעם בפיו, כך אמור וספר לו ביציאת מצרים באופן שישאר הטעם בפיו. (החידושי הרי"מ)
     בדרשת שבת הגדול תשס"ז, נשאל הגאון רבי פינחס שרייבר "מה לקחת לארבע כוסות, יין או מיץ ענבים?" חיוך רחב עלה על פני הקדוש...: והשיב מה שיותר טעים!". "מה באמת מקור דבריו ? ברמב"ם (פ"ז ט'): "ארבעה כוסות האלו צריך למזוג אותן כדי שתהיה שתיה עריבה, הכל לפי היין, ולפי דעת השותה!" (מפי אחד השומעים - "נר לשולחן שבת" )
     בימות החול מברכים איש את רעהו בבוקר 'א גוט מארגן’  ובלילה 'א גוטע נאכט’, ואילו בשבת מברכים תמיד 'א גוטן שבת’, משום שהוא יום קדוש בפני עצמו. והנה ימות המשיח נקראים "יום שכלו שבת”, ועל זה אנו מבקשים קרב יום אותו יום שכלו שבת, אשר הוא לא יום ולא לילה, שלא לעצמו וקובע ברכה לעצמו. יברכו איש את רעהו בברכת יום או לילה, שיום קדוש הוא )לב שמח לכ"ק האדמו"ר מאלעסק)
     החומרות של פסח אין להם שיעור, שהם כמו תכשיטי אישה, שככל שמוסיפים הרי זה משובח. (רבי בונם מפרשיסחא)
דולר אחרון, שישה ילדים (שיחת השבוע, גיליון 1528)
"הסיפור הזה מלווה אותי יום-יום", פותחת הגב' טובה אדלר , תושבת אשדוד, את סיפורה המדהים. "אנחנו חסידי גור, אבל אבי שיחיה קשור מאוד לרבי מליובאוויטש. הוא היה נוסע הרבה לארה"ב ונהג לבקר אצל הרבי. בכל פעם, כשהיה חוזר, היינו מצפים לסיפור ולחוויות מהרבי. באווירה הזאת גדלתי".
היא נישאה לר' אריה אדלר בחודש אב תשמ"ח. כהכנה לחתונה החליטה לשהות כמה שבועות בחודשי הקיץ בחצר הרבי. התקופה הזאת זכורה לה כתקופת התעלות בלתי-רגילה. היא השתתפה בהתוועדויות, בתפילות ובמעמדי 'חלוקת דולרים'. אחרי החתונה קבע הזוג את מקום מגוריו באשדוד, והחיים זרמו על מי מנוחות.
מחשבות מייאשות
החודשים חלפו ודאגה החלה למלא את ליבם: הם לא זכו לילדים. "החברות כבר טיילו עם עגלות, קבעו לצאת לגני שעשועים, ואני נותרתי מאחור", היא מספרת. "הלכנו לרופאים, ללא הועיל. בכל נסיעה של אבי לניו-יורק הוא הקפיד להזכיר את שמי לפני הרבי. הרבי היה נותן לו עוד דולר, 'עבור הבת', אבל התגשמות הברכה התמהמהה".
חלפו שלוש שנים וחצי. מחשבות מייאשות החלו לכרסם בליבה. "מי יודע אם אי-פעם אזכה לילד משלי", תהתה בכאב. בחורף תשנ"ב המליצו הרופאים על טיפול מיוחד, אחרי שכשלו כל הדרכים האחרות. "אין צורך לתאר את המתח שליווה את הטיפול", היא משחזרת. "אני עדיין מצטמררת כשאני נזכרת ברגע שבו קיבלנו את הבשורה כי הטיפול לא הצליח. יצאנו במפח נפש נורא".
תשלום על המתנה
כמה שבועות אחר-כך, בחודש אדר א תשנ"ב, התארגנו אביה ובעלה לנסיעה עסקית לניו-יורק. היא החליטה לטוס איתם כדי לקבל בעצמה את ברכת הרבי. ביום ראשון, כ"ו באדר א, התייצבו ב'חלוקת הדולרים'.
האב ביקש שתינתן לו אפשרות לעבור עם בתו. המזכיר הציע לחכות לסוף התור, וכך היה. מספרת הגב' אדלר: "תחילה אמר אבי לרבי כי בא לניו-יורק לשבועיים והציג מתנה שמשפחתנו הכינה: כיסוי לחלות. הרבי איחל 'הצלחה רבה', נתן עוד דולר ואמר: 'עבור מתנה צריך לשלם'".
הברכה נולדה
אבל מחשבותיו של האב היו נתונות לבתו. "אבי הצביע לעברנו, ואמר לרבי: 'לשלם להם! אין להם ילדים, הם צריכים להיוושע בילדים'. הרבי נתן לבעלי דולר ואמר לו: 'זה לברכה והצלחה', ואז הוסיף עוד דולר ואמר: 'וזה עבור זרעא חיא וקיימא'. אזרתי אומץ והתחלתי לומר לרבי שאני מבקשת הבטחה, אבל הרבי כמו הִסה אותי, נתן בידי דולר, בעודו מביט בי, ואמר: 'זרעא חיא וקיימא'".
זו הייתה 'חלוקת הדולרים' האחרונה של הרבי. חלפו תשעה חודשים ושלושה שבועות, ובכ' בכסלו תשנ"ג נולדה בתם הבכורה. "זה היה 'נטו' הברכה הקדושה של הרבי", היא מספרת בהתרגשות. "קראנו לה ברכה, על שם שנולדה מברכה של הרבי". בני הזוג זכו לשישה ילדים, ואחד מהם שמו, איך לא, מנחם-מענדל.
חוויית השבוע שלי


יום רביעי, 20 באפריל 2016

נקודה שבועית, פרשת השבוע "אחרי מות" ה'תשע"ו



ביום שישי בערב ישבו המוני יהודים ברחבי העולם ויסבו לשולחן הסדר. זהו ערב מיוחד בו אנו יודעים בדיוק מה יאכל כל יהודי ויהודי ברחבי העולם. זהו אחד מהייחודים של ערב זה בעם שלנו.
כחלק מהערב המיוחד הזה אנו מצווים לספר מדור לדור את סיפור יציאת מצרים וכל זאת על ידי קריאת ההגדה
ממבט עליון נראית לנו האגדה אסופת פסוקים וסיפורים ללא קשר ומבנה מסודר ובקלות אנו הולכים לאיבוד ופשוט מחכים לשעת האוכל.
הרב רימון, בהגדה המיוחדת שהוציא לא מזמן, עוזר לנו בהבנת מבנה החלק העיקרי של ההגדה הוא "המגיד".
באופן כללי נסביר שההגדה פונה לכל סוגי האנשים: אלה האוהבים ללמוד על ידי סיפור, כאלה שדווקא מעדיפים להתפלפל בלימוד מעמיק וגם באנשים שמעדיפים המחזה ישירה של הדברים.
בנוסף לכך צריכים לזכור שהתכלית העיקרית של ערב ליל הסדר הוא שנצא בסופו של דבר בשבח ותודה לבורא עולם על הנס הגדול שעשה לעם ישראל בהוצאתם ממצרים ונודה לו על כך ונרגיש כאילו אנו בעצמנו יוצאים ממש משם.
מבנה "המגיד" מחולק אם כן לארבעה חלקים שכל חלק מהם בנוי משלושה שלבים שווים: תחילה יש שאלות,לאחר מכן עונים על השאלות בסיפור, ובסוף כל חלק מגיע שלב ההודאה והשבח.
החלק הראשון מעובר על ידי סיפור של גאולה פיזית ובו אנו מתחילים בשאלות מה נשתנה, מספרים את הקטע של "עבדים היינו" ומודים לה' על ידי: "ברוך המקום ברוך הוא..."
החלק השני מועבר גם כן על ידי סיפור, אלא שהפעם זהו סיפור של גאולה רוחנית. השאלות בחלק זה הם שאלות ארבעת הבנים: "חכם מה הוא אומר?" וכו', נענה על ידי הסיפור "מתחילה עובדי עבודה זרה היו אבותנו" ונסיים שוב בשבח והודאה במשפט "ברוך שומר הבטחתו לישראל".
יש צורך בשני החלקים האלה מפני שתהליך הגאולה מתחיל בצד הגשמי ועובר לצד הרוחני. הגאולה מתחילה במציאות פיזית וממנה בוקעת הגאולה הרוחנית, וכך היה במצרים, תחילה שיחרור מידיו של פרעה ולאחר מכן מתן תורה. בהתאם להסבר זה נאמר שגם השאלות בכל חלק מתאימות. בחלק א' מדובר בשאלות גשמיות (מה נשתנה)
 ובחלק ב' אלה שאלות רוחניות (מה העדות והחוקים).
חלק ג' ב"מגיד" יהיה על ידי דרשנות ולמדנות בה נשאל בתחילה: "מה ביקש לבן הארמי לעשות?" (כאן יש הליכה ממש למקור ההתחלתי בהיסטוריה), נמשיך בסיפור ארוך של למדנות פסוקים "צא למד ..." על מקרא ביכורים, ונודה לה' בשיר הידוע דיינו.
בחלק ד' והאחרון הוא חלק ההמחשה בו נשאל שאלות על כל מאכל ומאכל: "מצה זו שאנו אוכלים על שום מה?"... וכו', נספר את הסיפור על רבן גמליאל "פסח מצה ומרור" ונודה לה' על ידי שני המזמורים הראשונים מההלל.
רצוי לעיין בהגדה במקביל להסבר זה וכך נגיע לליל הסדר מבינים ויודעים טוב יותר לקראת מה אנו עתידים לבוא ונעבור בקלות יותר ערב מיוחד זה.

פסח שמח וכשר
ושבת שלום !

תודות: לצחי מיכאלי
חוויית השבוע שלי

לע"נ יעקב בובר, שבתאי טורס, שמואל פולק ואברהם פישר שנפלו במלחמות ישראל והיו נצר אחרון למשפחתם



אמרי שפר י"ב ניסן ה'תשע"ו

''אור לארבעה עשר בודקין את החמץ שואל רבי יהושע מבעלזא זצ"ל: "בודקין את החמץ" הן היה ראוי לומר "בודקין את הבית מן החמץ"! אלא תירץ, שהחמץ רומז כידוע ליצר הרע והשמיעונו שאין די לבקר ולמצוא ולאתר את העבירות, אלא לאחר שמצאנום יש "לבדוק את החמץ" לעצמו לראות מהיכן נובע, מה הן נקודות התורפה דרכן מתגנב היצר הרע - וכיצד ניתן לחסמן, מה הם שורשיו - וכיצד לעקרן ולהוציאן מן השורש ... (מתוך ‘שערי ארמון(


     אחרי 120 שנה ישאלו את האדם: "חמץ או ַמצה"? האם הְּחמְּצת את החיים? או מיצית את החיים? המתנה הכי גדולה שיש לאדם זה הזמן, אך עלינו לזכור 'ימיו כצל עובר...' הזמן טס ויום שעובר אינו חוזר. האם מיצינו או החמצנו?!   


     אמר האדמו"ר רבי ישראל מבלזוב: ממה שהצריכו לספר לבן דווקא בדרך שאלה ותשובה, ולעשות כל מיני תחבולות כדי שישאלו הילדים 'מה זאת', אנו למדים יסוד גדול בדרכי ההוראה והחינוך: אם רוצים שהילד יקלוט במוחו מה שלומדים עמו, חייבים לעשות זאת באופן שזה יעניין אותו, וללא זה לא יועיל מאומה ברוב הלימוד! ("שופרא דישראל" הגש"פ(


אין שאלות
     מסופר על יהודי שאיבד את ילדיו ומשפחתו בשואה וזכה לשרוד ולהגיע לארץ ישראל והקים מחדש את ביתו משפחה גדולה דור ישרים יבורך. פעם אחת בהיותו מיסב בליל הסדר עם נכדיו בעת שאלה מה נשתנה לפתע שאל את הסבא אחד מהנכדים: ״סבא יקר, אנחנו יודעים שאתה לבד מכל המשפחה זכית לעבור את מלחמת העולם ומאורעות השואה, וראית את מה שעוללו לכם ואת הסבל הנורא. ואחרי ככלות הכל הגעת לארץ ישראל... סבא,  איך ומהיכן שאבת את כל הכוחות ולא איבדת את שפיות דעתך, כלום לא היו לך הרבה שאלות?? והנה זכית ובנית הכל מחדש והיום אתה שש ושמח וזוכה שוב למשפחה גדולה!! מהו הסוד שלא התייאשת ועלית ונתעלית כל כך סבא יקר??"
     הס הושלך בשולחן, ולתדהמת כל הנוכחים ענה לו הסבא: "דע לך בני שבאמת לא היה לי קל ונותרתי עם המון המון שאלות... עד שפעם אחת הוזמנתי לליל הסדר אצל הרבי הקדוש רבי ישכר דב מבעלזא זי"ע וכאשר הגיע לשאלת מה נשתנה, הבן של הרבי (לימים ממשיך דרכו - כ"ק מרן רבי אהרן מבעלזא זי"ע) לא שאל כלל מה נשתנה,  מה עשה הרב הזיז הצלחות ממקום למקום והבן לא שואל,  המשיך והזיז את השולחן והבן לא שואל... הפך את השולחן ועדיין הבן לא שואל... אז שאל הרבי: מיין זיס קינד, ילדי המתוק, למה אינך שואל כלום? אין אתה רואה פה הרבה שינויים? שימו לב מה השיב הבן לרבי: ״על אבא לא שואלים שאלות״ ושוב חזר ״על אבא לא שואלים שאלות!!!"
     הבנתם,  נכדיי היקרים, היו לי הרבה שאלות אחרי השואה, אבל מאותו ליל הסדר ועד היום מלווה אותי שנים רבות שכל מה שאבא עושה הכל לטובה, ולכן מאז ועד היום לא שאלתי מאומה ובזכות זה היום זוכים אנחנו להיות ביחד ששים ושמחים!!" 
חוויית השבוע שלי


יום שני, 18 באפריל 2016

אמרי שפר י"א ניסן ה'תשע"ו


אין דרך חזרה לביצה מטיגון חביתה (פתגם אנגלי)


     הדין הוא שאם בלע מצה יצא, בלע מרור לא יצא, ובודאי שאם בלע הגדה לא יצא (הגר"ח פלאג'י(.


     וכאן הבן שואל . הוא לשון שאלה ובקשה, בליל הסדר יכול כל בן ישראל לשאול ולבקש מאביו שבשמים את כל צרכיו, ולהשיג אפילו דברים שלא עמל ולא יגע בהם. (בית אהרן(
     ושאינו יודע לשאול, את פתח לו . אמר הרה"ק רבי צבי הירש מרימנוב, שה'שאינו יודע לשאול' עושה הטוב ביותר מכל הארבעה בנים, כיון שהוא הולך בתמימות ואין לו קושיות על הבורא, 'את פתח לו' הקב"ה פותח לו ומשפיע לו כל מה שצריך . )מהר"י מבעלזא(


זו חליפתך (הסיפור המלא פורסם בשבועון 'כפר חב"ד')
"סליחה, האם אתה נוסע לציוּן של הרבי?". הרב משה אורנשטיין, ראש ישיבת חב"ד בנתניה, הסב את ראשו, וראה לפניו אישה מבוגרת. היא הוסיפה שבאה מירושלים, והיא בחניית ביניים בדרכה ללוס-אנג'לס. עז רצונה "לבקר אצל הרבי".
זה היה בנמל התעופה קנדי בניו-יורק. הרב אורנשטיין השיב שהוא עצמו נוסע לשם, והיא יכולה להצטרף למונית המסיעה אותו. בהגיעם למתחם ה'אוהל' החל הרב אורנשטיין להתכונן לכניסה לציוּן. הוא למד מאמר חסידות של הרבי וערך הכנה נפשית.
בעודו שקוע בהכנותיו יצאה האישה מהציוּן וניגשה להודות לו. "תודה מקרב לב", אמרה בארשת שמחה. "רציתי כל-כך לבוא לרבי; הלוא נולדתי בזכותו!". הרב אורנשטיין נדרך. הוא ביקש ממנה את מספר הטלפון שלה, וכעבור זמן התקשר אליה, לביתה שבירושלים, ושמע מפיה את סיפורה המופלא.
משה-מענדל פיינר ז"ל ורעייתו יענטה-פערל היו זוג צעיר, ניצולי שואה. שניהם נולדו בגליציה, באזור העיר בעלז. חתונתם נערכה במחנה העקורים פוקינג שבגרמניה, בשנת תש"ו (1946). שם גם נולדו שני ילדיהם הראשונים – שמריהו וצביה.
בתחילת חורף תש"ט החלה יענטה-פערל לחוש כאבי בטן עזים. רופאי המחנה היו בעלי ידע דל, ומלבד מתן תרופות הרגעה לא יכלו לסייע לה עוד.
בעלה קבע לה תור אצל רופא במינכן. הלה בדק אותה ואמר שלפי השערתו יש אצלה גידול ממאיר, ואם אכן יתברר שכך  – אין מנוס מלבצע כריתת רחם, כדי להציל את חייה.
הגברת פיינר לא ייחסה לדברים משמעות רצינית מדיי, והעדיפה להישען על חוסר הוודאות של הרופא. הכאבים שככו מעט, ובאותה עת הצליחה המשפחה להשיג אשרות כניסה לארה"ב. בקיץ תש"י (1950) באו לארה"ב.
אך הכאבים חזרו, והפעם בעוצמה חזקה יותר. רופא משפחה הִפנה אותה בדחיפות למרכז הרפואי 'בית ישראל'. שם התברר לבני הזוג כי האבחנה של הרופא הגרמני נכונה. "אין מנוס מכריתה", הובהר להם.
כדי לעבור את הניתוח במימון המדינה נדרשה שנת מגורים בארה"ב, אך הרופא הבהיר: "אין לכם שנה להמתין".
בני הזוג חשו שעולמם חרב עליהם. תחילה סירבו לקבל את הגזֵרה, והלכו לרופאים אחרים, אולם כולם היו תמימי דעים. שעון החול אזל והלך. כמוצא אחרון החליטו לבקר אצל רופא שהתגורר בשכונת קראון-הייטס בברוקלין, ושמו יצא כמומחה גדול בתחום.
כשנה קודם לכן נסתלק הרבי הריי"צ (רבי יוסף-יצחק שניאורסון) מליובאוויטש, ושרביט ההנהגה הועבר אל חתנו, הרבי מליובאוויטש. בני הזוג פיינר יצאו במפח נפש מהרופא המומחה מקראון-הייטס, שחזר על אבחנות קודמיו. הם החליטו להיכנס אל הרבי, ולבקש את עצתו וברכתו.
מזכירו של הרבי התחשב במצבם, ואישר להם להיכנס באותו יום. הם נכנסו מלוּוים בשני ילדיהם. משה-מענדל הגיש לרבי את התיק הרפואי, וסיכם את אבחנת הרופאים שאין מנוס מכריתה.
הרבי עיין מעט במסמכים הרפואיים, ולפתע הישיר את מבטו לעבר משה-מענדל ושאל: "מי היה הרופא הראשון שאִבחן את מחלתה?".
משה-מענדל השיב: "היו רבים".
"אבל מי היה הראשון?", חזר הרבי ושאל. משה-מענדל החל למנות כמה מהרופאים שבדקו את רעייתו בארה"ב.
דעתו של הרבי עדיין לא נחה. "מי היה הראשון?", חזר ושאל. משה-מענדל נבוך. הוא אימץ את זיכרונו, ולא הצליח לזכור. בליבו תהה מה החשיבות בציון שמו של הרופא הראשון. הוא גם חש אי-נוחות כלפי הממתינים הרבים בחוץ. "אל תחשוב על הממתינים בחוץ", שמע את קולו של הרבי, "נסה להיזכר מי היה הרופא הראשון שאִבחן את המחלה".
האישה נזכרה: "זה היה רופא במינכן שבגרמניה", אמרה.
"הא!", אמר הרבי, כאילו זו הייתה התשובה שציפה לה.
פניו הרצינו מאוד. הוא פנה אל שני הילדים הקטנים ושאלם אם שמעו על מעלליהם של הנאצים כנגד היהודים. הם הנהנו בחיוב, והרבי הסביר להם במילים פשוטות שהללו רצחו שישה מיליון יהודים.
שאל הרבי את הילדים: "אתם אוהבים את אימא שלכם? אתם רוצים שהיא תחיה?". השניים הנהנו בחיוב. "ובכן", המשיך הרבי, "צודק יהיה שניקח אישה נאצית בגרמניה והיא תהיה כפרה על אימא שלכם?".
בני הזוג הוכו בתדהמה. "אתה מסכים?", שאל הרבי את הבעל. הלה לא הצליח לענות מרוב תדהמה, והרבי שב על שאלתו. כשהשיב בחיוב, הוסיף הרבי בהחלטיות: "תהיה לה רפואה שלמה, ויהיו לכם עוד ילדים!".
הם יצאו מחדרו של הרבי, והגברת פיינר פרצה בבכי של אושר והקלה. ואכן, מחלתה נעלמה כלא הייתה. זמן קצר לאחר מכן נתבשרה כי ברכתו של הרבי מתחילה להתגשם. בערב ראש השנה תשי"ג נולדה להם בת, גליקל שמה, ושנה אחר-כך נולד בן, ישראל שמו.
"אני הבת שנולדה בעקבות ברכת הרבי", סיימה האישה את סיפורה המדהים. "אני גליקל לבית פיינר".
חוויית השבוע שלי



אמרי שפר י' ניסן ה'תשע"ו


    בכל ההגדה אינו מוזכר שם "משה" רק פעם אחת בקטע של רבי יוסי, ואפילו שהוא הרי היה עיקר הגואל, מ"מ כדי להדגיש את "אני ה' ולא אחר " )מפרשים(


הבאר היטב (סי' תסט) מביא בשם הירושלמי שלא יאמר אדם כמה טורח פסח זה, כי זו טענת הרשע "מה העבודה הזאת לכם".


     הגאון מווילנה אמר שההוכחה הכי גדולה לכך שאתה לא מושלם זאת העובדה שאתה חי כאן, ולא חלק ממלאכי עליון.


     המצווה הקשה ביותר בליל פסח הוא חייב אדם לראות עצמו כאילו הוא יצא ממצרים (רי"ז מבריסק(


כוחה של תפילה (פניני עין חמד, גיליון 517)
     כשנכנסה רבקל'ה לכיתה א', לא הייתה ילדה מאושרת ממנה. היא ציפתה לרגע זה כל שנת ה"גן חובה". בכל בוקר היא קמה בהתלהבות, קראה "מודה אני", לבשה את התלבושת האחידה של בית הספר, אכלה ארוחת בוקר קלה, ובעליצות ושמחה המתינה להסעה , שתבוא לקחתה אל הכיתה, למורה ולחברותיה, אל המקום שאותו כל כך אהבה.
     בוקר אחד, ללא כל התראה מוקדמת, התעוררה עם כמה יבלות קטנות על כף ידה. אמא שלה חשבה "בוודאי זה יחלוף כמו שבא". היא לא התייחסה לזה ברצינות. אך כעבור יום, היבלות החלו להתפשט. הן התרבו וכיסו את כל כף היד. בשלב זה לקחו את רבקל'ה לרופאים, שנתנו משחות למיניהן אך מאום לא השתנה ולא עזר, ולהפך, היבלות המשיכו לחגוג. הן עברו לכף היד השנייה, ומשם לפנים. רק בפנים לבד היו עשרות יבלות קטנות וגדולות. חלקן אף פגע בריסים שהפריעו לפקיחת העין, וההורים עמדו חסרי אונים מול תופעה איומה שכזו. הפעם השקיעו ההורים את כל מרצם בנושא, רבקל'ה מצידה פסקה מללכת אל בית הספר שהיה כה אהוב עליה, ילדות התרחקו ממנה, ואף למסיבת סיום שכה ציפתה לה, יעצו לה לבוא עם כפפות... שלא תדביק אף אחת. רבקל'ה נכסה לדיכאון. השמחה שהייתה על פניה נעלמה, ומילדה עליזה וחרוצה מהטובות בכיתה, הפכה לילדה מופנמת ושבורה. העצבות הייתה ניכרת היטב על פניה, היא העדיפה להסתגר בביתה ולנתק קשר עם חברותיה.
     מספרת האם: "הייתי מתוסכלת, הרגשתי שאני מאבדת את הילדה מבחינה רגשית, הנושא העסיק אותי יום ולילה , לקחתי אותה לרופאים מומחים, חלקם בעלי שם עולמי, אלפי שקלים נשפכו כדי למצוא מזור ל בתי המסכנה, אך דבר לא עזר". רבקל'ה עברה גם לרופאים אלטרנטיביים, הומאופתיה, דיקור סיני, פרחי באך, קינסיולוגיה, וכל מיני מומחים למיניהם, שניסו להציע את עזרתם, אך המצב לא השתנה, רק החמיר יותר ויותר. בין שאר הטיפולים נזקקה רבקל'ה לפסיכולוגית עקב מצבה הנפשי שנפגע קשות, "ואני" אומרת האמא, "מרגישה איך אני מאבדת את רבקל'ה מבחינה רגשית ונפשית, ואין בידי לעזור לה במאומה, זו הרגשה שלא ניתן לתארה במילים".
     אחד הרופאים הגדולים הציע כניסיון אחרון... ניתוח! להוריד את היבלות בהרדמה כללית, וכבר היו דברים מעולם, כל יבלת שמורידים בניתוח, נלווה לה כאבים יום - יומיים לאחר מכן, ופה היו עשרות יבלות! בלית ברירה נתנו ההורים את הסכמתם לניתוח, ויום אחד נכנסה רבקל'ה לחדר הניתוחים , כשכולם מקווים שמכאן תצמח הישועה. הכאבים הצעקות והבכי חלפו, היבלות נעלמו, והיא שבה להיות כשהייתה. אבן גדולה נגולה מלב ההורים, סוף סוף הגיע הקץ לסבל הנוראי שארך מספר חודשים. חודש ימים חלפו מיום הניתוח, ורבקל'ה קמה בבוקר עם מספר יבלות על כף ידה. ההורים בהיסטריה, נסעו מיד לרופא המנתח, הראו לו את היד, הרופא הרים ידיו ואמר: "האמינו לי, ניסיתי לעשות את הטוב ביותר שניתן, זו תופעה נדירה, ואין לי הסבר לכך איך קורה דבר שכזה   לאחר הניתוח?! ".
     "שבנו הביתה", מספרת האמא, "ולא פסקתי מלבכות. הפעם הרגשתי , שלא אהיה מסוגלת לעמוד בניסיון הזה. ראיתי איך רבקל'ה מתחילה לפרוח מחדש, ועכשיו הכל יחזור בחזרה, איך אעמוד בזה? היבלות שבו בהמוניהן, וכעבור ימים ספורים היו שוב עשרות יבלות על הפנים והידיים. חמותי , ששמעה שהיבלות שבו, קראה לבנה, אבא של רבקל'ה, וביקשה: "אנא הקשב לי, סע לבני ברק, לגאון ר' חיים קניבסקי שליט"א, ספר לו כל מה שרבקל'ה עברה, ותבקש ברכה. אמור לו , שאתה רוצה סגולה, ללא סגולה אל תצא מחדרו". שמע הבן לקול האם, ובאותו מוצ"ש הקרוב, בחצות ליל, נכנס האבא לר' חיים. בדמעות בעיניו ,סח את כל אשר עבר על בתו עד לניתוח שנערך לפני כחודש, ועתה הכל חזר, עשרות יבלות על הידיים והפנים. ר' חיים האזין לכל הסיפור הכואב של רבקל'ה, הושיט ידו ואמר "רפואה שלמה".
     ביקש האבא לקבל סגולה (כידוע מחלק ר' חיים סגולות לכל מיני דברים ) אך הצדיק שב ואמר: "תתפללו!, אתה יודע מה זה תפילה של אמא?!" . הנכד של ר' חיים שעמד נוכח במעמד, פנה לסבו וביקש אולי יש סגולה לתת לו אחרי סבל כה גדול שעובר? ר' חיים שב חזר ואמר " : האמא צריכה להתפלל". יצא האבא מחדרו של ר' חיים, התקשר לאשתו וסיפר לה מה אמר ר' חיים. "רק תפילה של אמא! זו הסגולה שר' חיים נתן".
     אמא של רבקל'ה שמעה את התשובה ופרצה בבכי. אמנם היא "גם" התפללה, אך את מירב האנרגיה והכוחות השקיעה ברופאים ובתרופות ואת העיקר שכחה, גם אחרי שנרמזה מהמנתח , שהרים ידיו לא קלטה שזה רק בשליטה של בורא עולם, והיא רצה מרופא לרופא כש"העיקר חסר מהספר". היא ניגשה לארון, הוציאה את הסידור, ועם הרבה ייסורי מצפון בפעם הראשונה התפללה תפילה עמוקה "לבורא עולם רופא כל בשר ומפליא לעשות", היא לא הפסיקה לרגע כל שורה נשתנקה מבכי, הדמעות גלשו ונספגו בדפי התהלים וכך היא ישבה עד אור הבוקר זועקת לבורא עולם , שיחוס וירחם על רבקל'ה שלה וישלח לה רפואה שלמה מן השמים.
     "ומפליא לעשות" – באותו בוקר קמה רבקל'ה ומספר יבלות גדולות נחו על הכרית עליה ישנה, דבר שלא קרה עד היום בכלל, בתחילה לא חשבו , שזו תחילת הישועה, אך מהר מאד ראו שעוד יבלות ועוד יבלות החלו לנשור... שבוע ימים ארך הנס, היבלות נשרו ביום ובלילה, ולקראת שבת לא נותרה יבלת אחת, ופניה וידיה היו נקיים כתינוק שנולד.
     "למדתי דבר נורא וחשוב בחיים, וזה רוצה אני להגיד לכל האימהות" אומרת האם, "אין לנו מושג , איזה עוצמות אדירות יש בכוח התפילה שלנו, הבה ננצל אותו, הכוחות נגישים ובהישג יד, על כל דבר ודבר, אף על הפעוט ביותר. הרבו בתפילה, תפילה אמתית, תנו לספר התהילים לספוג את הדמעות, ותראו ישועות! ".
     חלפו מאז מספר שנים.. רבקל'ה כיום פורחת, שמחה ועליזה, אך אמא שלה לא מפסיקה לשבח ולהודות על העבר ולבקש על העתיד, מאבא יושב במרומים שהוא טוב ומטיב לכל, רופא כל בשר ומפליא לעשות.
חוויית השבוע שלי