אדם מתפלל להקב"ה שישנה את
המצב, ואינו מבין שהקב"ה שם אותו במצב הזה כדי שהוא ישתנה.
אם שמעת הוראה או פסק של
הרב ונראה לך שזה הפך ההיגיון, בדוק היטב, כנראה שאתה חושב כרגע בדעת בעלי בתים
ולא בדעת תורה.
הדאגה
היחידה שצריכה להטריד את האדם היא 'כיצד לא לדאוג', איך הוא מצליח להישען כל כולו
על אביו שבשמים. האדם
צריך לדעת שרק ע"י אמונה , וביטחון מלא בהקב"ה, הוא יחיה בשלווה אמיתית
ללא כל טרדות כלל.
ישראל
חוטאים מרעה ועוני , ואומות העולם מרוב טובה ועושר .
"יין
ושכר אל תשת אתה ובניך איתך" (ניצוצות)
חייו של יוסי היו הרוסים, בלשון
המעטה. הטרגדיה החלה כאשר אמו ע"ה נפטרה כשהיה יוסי ילד היו מאוד – קטן, כשהיא משאירה
אחריה את בעלה ושלושת ילדיהם לבד. שאלות כמו למה, איך ומה מעורפלות ולא מובנות, אך מה שלא היה מעורפל ומאוד
ברור הוא, שאביו של יוסי התמכר אל הטיפה המרה כדי להקל מעליו את הכאב. אך מבלי לשים לב ולתת את דעתו
למעשיו, הוא בעצם הוסיף עוד הרס וכאב לילדיו שכבר סבלו ממילא. המצב לא הותיר בפני כמה אנשים
שפויים, שנכנסו לתמונת חיים כואבת זו, והוציאו את אחותו של יוסי מהבית והעבירו
אותה לקרובי משפחה, אולם מסיבות שרק השם יודע הם בחרו להשאיר את שני הבנים עם
אביהם הבעייתי.
הבית היווה תופת נוראית עבור
שני האחים שנשארו שם. הם היו צריכים להתאמץ ולהגן על –
עצמם בדרכים שילדם לא מכירים בכלל. יוסי נזכר כשהיה פעם במצב של חוסר אונים מוחלט
בהיותו ילד קטן מאוד הוא לקח חופן דגנים שמצא בתוך ארונית שהייתה מונחת על השולחן
ומזג – חלב והחל לאכול את זה בידיים שלו כן בלי שום כלים. כך בדיוק כפי שזה נשמע. אבל יוסי היה לוחם והצליח
לשרוד בתוך הבית בו גדל. הוא שרד פיזית, אך מבחינה רוחנית הוא היה מותש וחבול.
בהמשך הטרגדיה, כצפוי במקרים מהסוג הזה, הוא התמכר לשתייה כשהיה צעיר מאוד כדי
לברוח מייסורי החיים. יוסי הפך לאלכוהוליסט. במשך עשרות שנים הוא שתה מזריחת החמה
ועד לשקיעתה, כמויות שיכלו להרוג אדם חזק ובריא. לבסוף, האלכוהול הרג את אחיו ואת
אביו. סביר להניח, שכל אדם שהיה רואה מה האלכוהול גרם לאביו ואחיו, היה שוקע בצער
בשביל יוסי המסכן. העולם צרח אליו: "יוסי! כן אתה! התרחק מן הבקבוק! אל תריח
אותו אפילו! פשוט תעצור!". אבל כאשר אנו מנותקים מהשם יתברך ברמה כזו, אנו
נעשים חרשים ועם הזמן גם עיוורים. אני מדמיין לי את היצר הרע יושב לו על כסא בתוך
ראשו של יוסי, מסובב את אגודליו בהנאה, מתענג על אשכול ענבים, וחושב שהעבודה שלו
עם הבן אדם הזה היא הכי קלה עלי אדמות. אז למה בכל זאת קראנו לבן שלנו על שם יוסי?
סבלנות, קוראים יקרים...
אנו מטיילים לעיתים בפארק
ורואים את המסכנים האלה זרוקים כמו פגרים על הספסלים, או בין השיחים. המחזה הזה מכה באנשים תמימים
שמטיילים שם והופך אצלם לטרגדיה. זה גורם לך דיכאון. אנשים פרועים ומוזנחים אלה
היו פעם תינוקות נחמדים וטובים, מישהו היה צריך להעניק להם אהבה, להדריך אותם בדרך
הנכונה והישרה, לפחות לזמן קצר, במהלך חייהם. היו להם חלומות, תקוות, היה להם קצת
שקט, אולם שם הם היו על סף מוות ובלי שום בושה, מתו במקומות הציבוריים. כך היו
חייו של יוסי במשך שנים רבות. אולם בחסדיו של השם, יוסי גר במדינה בה ניתנו
שירותים סוציאליים טובים, לכן לא זרקו אותו לרחוב. היה לו מקום לגור ואוכל שסופק
על ידי המדינה, כך שהוא הצליח לחיות, פחות או יותר, אם אפשר לקרוא לזה חיים . יום
אחד הייתה ליוסי חוויה מוזרה כשהיה שיכור בבית שלו, יחד עם חבריו השיכורים. משהו
החל להתקרב אליו מתוך אור שהתגלה אליו כשהיה במטבח, שם בחר האור לפגוש אותו מכל
המקומות בבית, והחל לדבר אתו, לעודד ולהרגיע אותו, לתת
לו להרגיש אהבה, חמימות ותקווה. היצר הרע התעורר ויוסי תהה האם האלכוהול הוא זה
שמדבר אליו, או שהוא הצליח להפוך אותו למטורף. הוא ניסה לנער את מה שהוא חווה
והמשיך את התוכניות שלו לאותו יום. עכשיו היצר הרע נשם לרווחה. למחרת האור הופיע
שוב. למרות העובדה שהיצר תמיד מקדים לעבודה, בתוך ליבו של יוסי כבר נדלק ניצוץ. אחרי עשרות שנים מבוזבזות על
אלכוהול, של כאב והרס עצמי, יוסי פנה לקבלת עזרה והחל להשתקם. הוא התחיל להרגיש את התפנית בחייו.
הוא התאהב בהרגשה של צלילות הדעת. הוא התאהב בחיים . בריחות. בצבעים. באנשים.
והוא בעיקר התאהב בהקב"ה והחל לקיים ולשמור את מצוותיו. הוא אימץ וחיבק את
החיים ועם העוצמה והחיות הזאת הוא הקים ארגון פרטי משלו לשיקום אנשים מאלכוהול
וסמים, הוא אף החל להרצות ברחבי המדינה על הגורמים שהופכים אדם לתלותי. הוא מצא
אישה כלבבו.
באמצעות ארגון השיקום שלו אנשים
רבים שחייהם היו רעועים וחסרי יציבות הצליחו להתחזק ולהשתקם, ואף הם אימצו וחבקו
את החיים והחלו להתקרב אליו יתברך כפי שיוסי עשה .ולנו
הייתה הזכות להכיר ולהתחבר לאדם שקט וענו, לאיש הצדיק והחזק הזה. אחרי עשר שנים בהן היה פיכח,
יוסי גילה שמבחינה רוחנית ונפשית הוא היה בריא יותר מכל זמן אחר בחייו , אולם
ההתעללות בגופו כתוצאה מאלכוהול הייתה קשה מאוד והוא חלה בחולי הכבד. הוא נלחם
במחלה עם הכוחות אותם הצליח לגייס, אך בסופו של דבר היה ברור שבקרב הזה הגוף שלו
עומד להפסיד, מה שלא קרה מבחינה רוחנית.
יוסי לא ויתר. הוא נלחם על
חייו. הוא ראה כל רגע כמתנה ממרומים. לאורך כל הדרך בה המחלה כרסמה אותו מבפנים, הוא חזר ואמר, שכל רגע שבו הוא
חי כאדם פיכח הוא נס שהעניק לו השם יתברך, לכן הוא גם לא מרגיש שגזלו ממנו משהו .
השם נתן לנר נשמתו לדלוק במשך עשר שנים נוספות, למרות שיוסי בזבז עשרות שנים מחייו
בחברת הטיפה המרה. לכן
קראנו לבן שלנו על שם יוסי. ואפילו שלקח לו קצת זמן להתפכח, אולם בסופו של דבר גרר
את היצר הרע מגרונו ולא הניח לו. במהלך עשר שנות פיכחותו הוא הציל חיי אדם רבים.
הוא הגיע למקומות בהם חיו אותם אנשים מכורים, אל
השיחים שבפארקים, אל התור לחנות המשקאות בתשע בבוקר, שם חיכו אותם מכורים, והחל
לצעוק, עד שלא נותר דבר מהיצר הרע הזה. יוסי לימד אנשים רבים איך להילחם גם בחשכה הוא לימד אותם שלעולם, אבל
לעולם לא להתייאש... תמיד אפשר לחולל את השינוי –הקשה ביותר ולהתעלות מתהום הנשייה
כמוני...
השם אוהב את האנשים הקטנים שלא
מתייאשים, את אלה ועמלים על כך... –שמאמינים שאם אפשר לקלקל אז אפשר גם לתקן
החוויה היהודית
