‏הצגת רשומות עם תוויות חכמה בגויים. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות חכמה בגויים. הצג את כל הרשומות

יום חמישי, 12 ביולי 2018

אמרי שפר א' אב ה'תשע"ח




איתא במדרש (איכ"ר ב', י"ג): אם יאמר לך אדם יש חכמה בגויים – תאמין, אבל אם יאמר לך אדם יש תורה בגויים – אל תאמין, דהיינו, שאפשר להאמין למציאות כזאת שיש גוי הבקי בחכמות שונות, אבל כשיאמרו לך שיש גוי הבקי בתורת ה', לזה אל תאמין.
     ביהמ״ק של מעלה נבנה ע״י הדמעות שלנו, כל דמעה היא אבן בבנין ועדיין צריכים עוד כמה אבנים עד לגמר הבית של מעלה. כל בכי וכל בקשה בניית ביהמ״ק של מעלהזו אבן נוספת והנה הגיע דורנו ופסקו האנשים מלבכות. אם בוכים ומתעוררים בדמעות על בנין ירושלים... והיו אומרים ״אבא מחכים לך״... אם היינו נותנים עוד אנחה (קרעכץ) אחתהיינו זוכים לבנין ביהמ״ק בימינו.
     במדרש תנחומא (פרשת מטות סימן ד) מובא [לדעה אחת], שהיו שלוש פעמים שנים-עשר אלף. ומה היה תפקידם? "שנים עשר אלף חלוצי צבא, שנים-עשר אלף לשמור את הכלים ושנים עשר אלף לתפילה", ואותם שנים עשר אלף לתפילה, כתוב שהם לא היו במערכה ממש, הם יצאו מחוץ למחנה להתפלליש לדקדק: למה כתוב אלף למטה? היה צריך לומר אלף ממטה, כלומר, מהמטה– מהשבט – לקחו אלף! אלא, רמוז כאן מה היה הצורך באותם שנים עשר אלף של תפילה: הם היו "אלף למטה", לצורך המטה של המלחמה. כי כשם שלצורך המלחמה צריכים שנים עשר אלף חלוצי צבא שילחמו בחזית, כך בדיוק צריכים שנים-עשר אלף שיתפללו. בלעדיהם אין כלום! מוראדיגע זאך
     בספרים הקדושים מובא שכל אדם יש לו את המסעות שלו, במשך ימי חייו ועליו לדעת שמוצאיהם למסעיהם – הכול על פי ה'. בחשבון מדוקדק לפרטי פרטים. כל צער וצער הכל במדויק מאת ה'.
     בעיני המון העם, לפעולה ולמעשה של האדם יש תוקף ומשמעות ואילו למילה יש פחות חשיבות ותוקף. אמר – אז אמר... הבטיח – אבל לא הבטיח לקיים... אולם במבט אמתי, הדיבור הוא קודש. אדם חייב לעמוד בדיבורו ובמילתו. מילה – זו מילה! המילה צריכה להיות יציבה ואיתנה כמו בטון יצוק, אפשר לבנות עליה בנין.
     בשורה טובה תדשן עצם.
     הנה חג השבועות, הוא יום טוב של "קבלת התורה", וא"כ יש לתמוה, למה אין רוקדים עם התורה כמו שעושים בשמחת תורהובהכרח נראה – אומר האדמו"ר מסקולען שליט"א – שקבלת התורה לבד אינה מספקת, רק חייבים לעבור את ימי הקיץ על כל ניסיונותיו לראות אם יקיים ויחזיק את התורה בפועל ג"כ, ולהתנהג בחדשי הקיץ על פי תורה כראוי – לא רק "לקבל" – ורק אח"כ אפשר לרקוד עם התורה...
     כשהתפרסם צו המאלץ להדפיס בכל סידור תפילה – תפילת "מי שברך" לצאר הרוסי ולקיסרית. מה הפלא אמר מי שאמר, כאשר יהודים מביאים את השוק לבית הכנסת, מדוע לא יכנס הצאר אל הסידור?
הזבובים סרבו להכנס  )מתוך קול ברמה גליון 3(
     מובא בספר 'נדר בשנחאיהמתאר את קורתיו של הרב שלמה בורשטיין זצ"ל מבחירי ישיבת מיר באירופהוהתקופה שלמד בישיבת ברנוביץבראשות מ=A8ן ה=גאון רבי אלחנן וסרמן הי"ד סיפור מרתק,ממנו אפשר ללמוד שלפעמים גם אדם שאינו מוגדר כתלמיד חכם אבל עושה פעולותיו לשם שמייםיש בכוחו לשנות את טבע הבריאה.
     הרב בורשטיין מספר שאחד האישים הבולטים בישיבה היה יהודי בשם רחייקלשדאג מדי יום ביומו להביא אוכל לבני הישיבהכדי שיהיה להם כוח ללמודרחייקל זה היה משכים מדי בוקר ומתדפק על דלתי המאפיות השונות בברנוביץ', ומבקש מבעלי המקום שיתרמו כמה לחמים ודברי מאפה עבור בני הישיבהלאחר מכן היה עובר בין האטליזים של העירומבקש שיתנו בשר להאכיל את בני הישיבהואכן,מדי יוםהצליח להאכיל את בני הישיבה בברנוביץולהשביע את נפשםואלה ישבו ולמדו בהתמדה עצומה כמו כןהיה מסדר 'ימיםלבחורים החדשים שהתקבלו לישיבהודאג שכל תלמיד חדש יסודר על הצד הטוב ביותר רבי אלחנן הי"דגאון ישראל וקודשוהעריך מאוד את כל מה שעושה רחייקל עבור בני הישיבה ופעם אמר לו שברצונו להעניק לו מתנה יפה ומכובדת בעבור הסיוע הרב שהוא מגיש לישיבהוכאשר שאל אותו מה הוא רוצה לקבלהשיב שאף פעם לא חשב לקבל משהווהכול עשיתי לשם שמים ואם בכל אופן שואלים אותי מה אני רוצה לקבלהייתי מבקש שראש הישיבה יאמר את שיעורו השבועי פעם אחת בשבוע בין כתלי ביתי . יצוין שכתלי ביתו של רחייקל זהשימשו כבר כחדר האוכל של בני הישיבה המבוגרים )בוועד חמישי ושישי( כשאחד החדרים הועמד לרשות בני הישיבה,בסעודותיהםעתה ביקש בעל הבית מרבי אלחנן שיאמר את שיעורו בין כתלי הביתונימק את בקשתו זו בכך ש 'אם אני לא זכיתי להיות תלמיד חכםוקול התורה לא נשמע בביתיאזי לפחות הייתי מעוניין שפעם בשבוע ישמע קול התורה ע"י ראש הישיבה'.
     רבי אלחנן הסכים לבקשתוואכן מדי שבוע אמר את שיעורו בביתו של רחייקלהרב בורשטיין מעיד שלמרות שלא הבין את דבריו של ראלחנןישב רחייקל במשך כל השיעור בפה פעורוהיה מרותק לדבריו של ראש הישיבה אחת התופעות הייחודיות שהתרחשו בביתו של רחייקלושעברה מפה לאוזן בכל רחבי ברנוביץ', דיברה על כך שלמרות המאכלים המרובים שהגישו רחייקל ואשתו לבני הישיבהבביתם הפרטי לא נכנס זבוב אחד לחדר האוכלהייתה זו תופעה של פלאכיון שזבובים רבים עמדו בפתח החדר , וכאילו ביקשו להיכנס פנימהולא נכנסו... משהו עצר אותם... הרבה אנשים הגיעו כדי להתבונן בפלא-הפלאים הזה שנראה בביתו של רחייקלגם הרב בורשטיין עצמו סיפר שכאשר התקבל לישיבהוהחל לאכול אצלועמד נדהם למול התופעה שלא היה לה אח ורע באף מקום אחר.למאכלים שהוגשו היה ריח נעים וטובוהזבובים אכן נמשכו אל הריחותאבל נעצרו בפתחו של חדר האוכלולא נכנסו פנימה.
     כשהתבקש רבי אלחנן להתבטא בענייןלא הגיב מאומהרק אמר: "אני מקווה שיתנו לי הזדמנות בעולם העליון פעם אחת להציץ אל ההיכל המובטח לרחייקל ". פעםכאשר התבונן הרב בורשטיין בתופעת הזבוביםשחזרה על עצמה מדי יום ביומוהבחין שהוא איננו לבדבצידו השני של החלון עמד יהודי נוסףבשם מר דרייצ'יןשהיה עשיר גדול , והתפרסם גם בדעותיו הכפרניותמר דרייצ'ין היה היחיד מבין יהודי ברנוביץשלא פקד את בית הכנסת אפילו ביום הכיפוריםובימי השנה של הוריו לא אמר קדיש שמועה של התופעה המרתקת בדבר הזבוביםהגיע גם לאוזניווהנה עכשיו הוא עומד כאן וצופה בהםכיוון שהיה אפיקרוסוהבין שהציבור מייחס את הסיבה שהזבובים אינם נכנסיםלקדושה האופפת את הביתבו מתגוררים בני זוג שמכבדים את התורהואוהבים אותה אהבת-נפשביקש דרייצ'ין'להוכיחשאין הדברים כך
     הרב בורשטיין סיפר שדרייצ'ין ניסה לדחוף את הזבובים בכוח אל תוך חדר האוכל שבו סעדו בני הישיבה... הוא נאבק ונלחם עם הזבוביםוניסה 'להפעיל עליהם כוח', ולהחדירם בעל-כרחם אל תוך החדראבל הזבובים לא צייתו לו כמובן...  לא עברו כמה ימים ובברנוביץחלפה שמועה שדרייצ'ין חזר בתשובה שלימהמקורביו ובני ביתו סיפרו שהוא התבטא לאמרשאם אדם כמו רחייקל שאינו תלמיד חכם מסוגל לשנות את הטבע , הרי שהתורה הקדושה שניתנה לנו מסיני היא אכן קדושה וטהורהואני רוצה לחסות בצילה.
הנכדה של ה"חפץ חיים" ) מתוך 'בהיכלם'- הרב יהושע ליף ר"י נר יעקב(
     לחפץ חיים הייתה נכדה שגרה ברוסיה הקומוניסטית רוב חייההיא הייתה אישה חכמה ומשכילה מאודובמקצועה הייתה פרופסורית למתמטיקה בשנות זקנותה עלתה לארץ ישראלורהלל זקסקרוב משפחתההלך לבקרה וצירף אליו את הרב פינקוס רשמשון היה מספר על ביקרו אצלהועל המסר העוצמתי שלמד בו.
     כשישבו אצל האישה המבוגרתשאלו אותה על הקשר שלה עם סבה הנכבד. " את זוכרת את הזיידע?"  היא ענתה:" פגשתי אותו רק פעמיים בחייבפעם הראשונה הייתי ילדה קטנהאיני זוכרת הרבה מאותו ביקור" .. "ובפעם השניה?" " בפעם השנייה ביקרתי אותו ממש לפני שהלכתי לאוניברסיטההאוניברסיטה נחשבה מוסד יוקרתי ללימודים גבוהיםהוריי היו מודאגים טרם יצאתי מהביתהם חששו שאתנתק משורשיי היהודייםובתקווה להשפיע עלי לטובהשלחו אותי לסביהחפץ חייםבעיירה ראדין. " יצאתי מוורשה הקוסמופוליטיתונסעתי ברכבת ואחרי כן בסוס ועגלה עד לעיירה הקטנטנהגם כשהגעתי לעיי ה לא תם המסעכי בקתת העץ הקטנטנה של סבי שכנה בפאתי העיירה. " הייתי ילדת עירהייתי רגילה לבתים רחבי ידיים ומואריםכשנכנסתי לבית סבי ראיתי אותו יושב בחדר דלשלא הכיל דבר מלבד ספריםכיסא ושולחן מקור האור היחיד היה כמה נרותמראה זה היה נראה לי רחוק מרחק שנות אור ממה שהכרתיוקשה היה לי להאמין שאנשים עדיין חיים בצורה כזו. "' זיידעפניתי אליו בטון מתגרה: 'פארוואס זיצטו דא אין דער פינסטער למה אתה יושב בחושך?' " לא התכוונתי רק לעובדה שהוא יושב לאורם הקלוש של הנרותהתכוונתי גם לרמוז בצי=D7יות לאורח החיים שלו,שנראה לי מיושן וחשוך. "' למה לא תעזוב את החושךסבאותצא אל האוראנחנו כבר לא בימי הביניםיש בחוץ עולם מודרני שקורא לנו אליו!'. "
     החפץ חיים שתק רגעים אחדים ושקל את מילותיו", סיפרה הנכדה. " לבסוף פנה אלי ושאל: 'את רואה את המטוסים שחגים מעלינו?'"  הנהנתי בראשיבאותו זמן תורת האווירונאוטיקה הייתה בחיתוליה. "'זי וועלן מאכן אן עראפלאן וואס גיין אויף די לבנה – הם עוד ימציאו מטוס שיטוס לירח'". אבל בכך לא סיים החפץ חיים לחזות את העתיד. "' דו זעסט די באמבעס וואס זיי ווארפןD7מעת על הפצצות שמשליכים מהמטוסים?', הוא שאל מתייחס לפצצות הראשונות – גרסה פשוטה של בקבוקי תבערה 'קוקטייל מולוטוב', שהושלכו באופן ידני ממטוסים צבאיים כדי לזרוע פחד וליצור נזק פסיכולוגי יותר מאשר לגרום סכנה" . שוב הנהנתי בראשי. " לפתע הרים החפץ חיים את קולו ("ואמר בקול נבואי", היה הרב פינקוס מתבטא(. '" זיי וועלן מאכן באמבעס וואס וועט חרוב מאכן די גאנצע וועלט – הם ייצרו פצצות שתוכלנה להחריב את העולם כולו!'"  סבא החפץ חיים ניבא את המצאת פצצת האטוםהוא ניבא זאת לפני שאי מי המציא משהו שאפילו התקרב לכך" .. ואז הביט החפץ חיים בעיניה של נכדתו וקרא: "מיר מאכן מענטשן – ואנחנו מייצרים אנשיםאנחנו פועלים לשפר ולזכך את האדםלהפוך אותו לאדם טוב יותרואילו הםאנשי עולם המדע והתרבות המהולל שלךפועלים להביא להרס האנושות!" " און דו ווילסט אז איך זאל ארויסגיין פון מיין ליכטיגע וועלט צו אייער פינסטערע וועלט... ואת רוצה שאצא מהעולם המואר שליואכנס לעולם החשוך שלך?!"
     היה זה מסר עוצמתי על תכלית הבריאה ועל הסתכלותו של בן תורה על העולם הרושם שהותיר החפץ חיים על נכדתו נשאר כל חייהזה מה שגרם לה לשמור על יהדותההיא מעולם לא שכחה את הזיידע שלה ! זהו אחד הסיפוריםשהרב פינקוס מעולם לא עייף לספר ולחזור ולספר . והרושם העצום שהחדיר הרב בדרך סיפורו עורר בבחורים מהפכים ושינה אותם לנגד עיניי.




החוויה היהודית





יום חמישי, 2 בנובמבר 2017

אמרי שפר י"ד חשון ה'תשע"ח



''איש אינו יודע מה הוא יכול לעשות עד שהוא מנסה'' (פובליליוס סירוס)
    ''אל לכם לתכנן את העתיד על בסיס העבר'' (אדמונד ברק)
''אם אתם באמת רוצים לעשות משהו, אתם תמצאו דרך לכך'' (אמפר הרד)
    אם יאמר לך אדם חכמה בגויים תאמין תורה בגויים אל תאמין. מה ההבדל מדוע חכמה כן ותורה לא, וכי אין הגויים מתעמקים מספיק, וכי לא הגיעו לחקור אפסי ארץ, והלא אף אל הלבנה הגיעו, לא פעם ולא פעמיים, ומדוע לתורה לא הגיעו.יש לומר, שהגויים מחפשים בכל החכמה דבר אחד מילוי הרצונות, ולזה הגיעו רחוק מאד, לא יאומן כי יסופר החכמה האנושית, אולם תורה זה עניין הפוך לגמרי, תורה זו הוראה של מה ד' א-לוקיך שואל מעמך. לא מה אני רוצה להשיג, כי אם מה נדרש ממני. את זה הגויים לא מחפשים כלל.
    אמרו חז"ל תפסת מרובה לא תפסת, תפסת מועט תפסת. שכמעט בלתי אפשרי להשיג את הכול ברגע ואז הכול מתפספס בין הידיים. מצד שני הם לימדו אותנו בפרקי אבות שלא עלינו המלאכה לגמור ואין אנו רשאים להתבטל ממנה. לא מצפים מאתנו שנגיע לאותה נקודה רחוקה, אבל מצפים מאתנו לעשות את הצעד הראשון לכיוונה.
    אנחנו לא יכולים לדחות את החיים עד שנהיה מוכנים להם (חוזה אי גאסט)
בארץ ישראל יש אקסיומה כזו: גשם הוא מענה לתפילה. בארץ ישראל (בניגוד לאירופה ולכל מקום בעולם) הגשם הוא לא תופעת טבע אלא סימן שה׳ נענה לתפילות שלנו.
    חולה בנפש יותר קשה מחולה בגוף.

המחלץ ובן הטייס (תודתנו למספר הסיפור, ר' טוביה ורטהיים, בית שמש)
המודעה הקטנה בעיתון היהודי-אמריקני ג'ואיש פרס לכדה את עיניו של הילד טוביה ורטהיים. הוא היה אז בן שתים-עשרה. בהיותו בן שנה התייתם מאביו, ואמו העבירה אותו למשפחת אומנה בלידס שבארצות-הברית, כפר שרוב תושביו נוצרים אדוקים.
דווקא האב המאמץ, על אף היותו נוצרי קתולי, חשב כי ראוי שהילד יהיה מודע לזהותו היהודית. הוא אף לימד אותו תנ"ך והיה מסיע אותו לשיעור שבועי בתורה. רק שנים לאחר פטירתו יגלה טוביה שלמעשה אמו של אביו המאמץ הייתה יהודייה, והוא בעצם היה יהודי.
בכפר הייתה קהילה של יהודים מבוגרים. בחג הסוכות היה טוביה אוכל אצלם בסוכה ולן בה.
כשגדל קצת התחיל לבקר אחת לשבוע בבית הכנסת, והשתדל לשמור מצוות ככל יכולתו. הוא ידע מהי סוכה, אך על ארבעת המינים לא שמע. לכן הופתע לגלות בעיתון היהודי מודעה של תנועת חב"ד המציעה לשגר לכל המעוניין ערכה של ארבעת המינים תמורת סכום סמלי. לטוביה לא היה כסף. הוא שיגר גלויה ואליה הידק שטר של דולר אחד. "לא ציפיתי ליותר מדיי", הוא מחייך.
כעבור זמן קצר הגיעה אליו חבילה בדואר. בתוכה מצא את ארבעת המינים לחג הסוכות. לא היה מאושר ממנו. הוא למד כיצד מקיימים את המצווה בעזרת ההנחיות שבחוברת ההדרכה שצורפה למשלוח. ארבעת המינים האלה לא משו מידו כל ימי החג.
מאז, בכל שנה, לקראת חודש תשרי קיבל טוביה חבילה, ובה ארבעת המינים. גם לפני חג הפסח נחתה בכפר המרוחק אריזת מצות שמורות.
השנים חלפו. טוביה התגייס לצבא האמריקני. אלה היו ימי מלחמת וייטנאם. המסגרת הצבאית בבסיס הצבאי בצפון קרוליינה אִתגרה את אורח חייו הדתי, אך הוא היה נחוש לשמור מצוות. הוא ביקש מסמל הדת ליצור קשר עם חב"ד, ובעקבות זאת קיבל מצות, ארבעת המינים, מזון כשר ותשמישי קדושה, כמו ציצית, שכדי ללובשה היה זקוק לאישור מיוחד. הוא גם קיבל אישור לגדל זקן.
בתום הכשרתו שובץ טוביה ביחידת עילית שהתמחתה בחילוץ שבויים. לקראת סוף המלחמה הוטלה על מחלקתו משימה לחלץ שבויים שנפלו בשבי בווייטנאם, בטרם יועברו לידי הרוסים.
הוא וחבריו עברו תלאות רבות באזור שורץ אויבים. "נכנסנו עשרים וחמישה ויצאנו חמישה", הוא אומר בעצב. הם הצליחו לחלץ שני שבויים, אחד מהם היה טייס בחיל הים האמריקני, תת-אלוף קנון באד שמו, שהוחזק שלוש שנים בשבי אכזרי.
הטייס היה שבור ורצוץ, ולא הצליח ללכת. טוביה נאלץ לשאת אותו על גבו. שישים ימים הלכו בנתיב בריחה עקלקל, מתוך מאמץ להתחמק מכנופיות פשע. כל אותו זמן הקפיד על מזון כשר, ציצית לגופו והנחת תפילין בכל יום. בסוף המסע הגיעו לבנגקוק. טוביה הביא את הפצוע לשגרירות ארה"ב והמשיך בחייו.
כאשר פרצה מלחמת יום הכיפורים חש טוביה כמיהה גדולה להצטרף לאחיו ולהגן על הארץ. את חג הסוכות בילה בהמתנה לחידוש הטיסות לארץ, ובינתיים הקים סוכה באוניברסיטה שבה למד. שם הכיר את פולה, רעייתו לעתיד, והם החליטו להתחתן תחילה. כעבור שנה עלו ארצה והקימו משפחה גדולה.
שנים רבות התגוררו בירושלים. כשילדיהם בגרו ועברו להתגורר בבית שמש. טוביה נוהג להתפלל בבית הכנסת 'כלל ישראל'.
יום אחד אמר לו בנו כי קיבל הזמנה לבוא להתוועדות חסידית שהתקיימה בשבת בבית כנסת חב"ד שבשכונת רמת בית שמש א. טוביה נענה ובא עמו אחרי התפילה להתוועדות.
במהלך ההתוועדות פנה אליו רב בית הכנסת והתעניין אם הייתה לו היכרות מוקדמת עם חסידות חב"ד. טוביה נזכר במשלוחי ארבעת המינים וחלק עם הקהל את סיפורו האישי.
כשסיים את דבריו קם אחד המשתתפים ממקומו וביקש לדבר. ארשת פניו העידה כי הוא נרגש מאוד. טוביה הביט בתווי פניו, שהיו 'לא-יהודיים' במובהק, אך חזותו שומרת המצוות לא הניחה מקום לספק. התברר שהאיש אינו מתגורר בעיר אלא מתארח בה. "אמור לי", פנה אל טוביה, "האם הצופן הצבאי שלך היה כך וכך?".
טוביה הנדהם אישר. "מניין לך זאת?", תהה.
"אביו של חברי, שיושב לצדי", החווה בידו על יהודי שישב לידו ודמעות בעיניו, "הוא הטייס שהצלת. חברי נרגש מכדי לדבר. שנינו חשים שהמפגש הזה בלתי-נתפס".
האיש לגם מעט מים והמשיך: "גדלנו כשכנים בארה"ב. פעמים רבות שמעתי מחברי כי חייל יהודי דתי הציל את חייו של אביו בווייטנאם, במסירות נפש עצומה, ונשא אותו על גבו במשך חודשיים תמימים. ההקרבה הזאת של החייל היהודי עוררה את סקרנותנו ועוררה בנו רצון לתהות על מהותו של העם היהודי וערכיו. בסופו של דבר החלטנו להתגייר. בזכותך עלינו לארץ והנה אנו נפגשים!".
להשתתף בצער(הגאון הגדול ר' שלמה זלמן אויערבאך זיע"א)
    בנו של הגאון הגדול ר' ברוך פרנקל [שחיבר ספר ברוך טעם"] השתדך עם בתו של אחד מעשירי העיר. באותה תקופה חלה "שואב המים" המקומי ור' ברוך פרנקל הצטער מאד מצערו של "שואב המים" עד שמרוב צער נמנע מלאכול.
    כשהגיעו הורי הכלה לביקור בביתו של ר' ברוך הבחינו הם בצער הגדול השורה על פניו, המחותנת חשבה לרגע שאולי ר' ברוך אינו חש בטוב ושאלה אותו על כך, ומיד ענה הוא לה: "ברוך ה' מצב בריאותי בסדר גמור, אלא שמודאג וכאוב אני מאד ממצב בריאותו של "שואב המים".
    המחותנת נדהמה מתשובתו של הרב ושאלה אותו:"מה רבנו עושה לעצמו? אמנם צריך להתפלל לרפואתו של "שואב המים", אך מדוע להצטער כל כך ממצבו? על מה ולמה"?
    כששמע זאת ר' ברוך נחרד הוא מאד מדבריה והרעים עליה בקולו ואמר:"אין רחמנות בליבך? הרי זו אכזריות לומר כך! חושש אני מאד להשתדך עם אכזרים"!! וביטל את השידוך.

החוויה היהודית