יום שבת, 30 בספטמבר 2017

אמרי שפר י"א תשרי ה'תשע"ח


בעל ה 'אמרי חיים' מויז'ניץ זצ"ל, הסביר על פי משל מדוע מכונה חג הסוכות "זמן שמחתנו" : כל פרי יש לו זמן ועונה משלו, וכאשר עוברת העונה, שוב אין אותו פרי בנמצא. אולם, אם רוצים לאכול מהפרי לאחר תום עונתו, אזי בעת העונה כשהפרי מצוי, עושים ממנו "שימורים", למען יוכלו לאכול ממנו במשך כל השנה. כן הדבר בחג הסוכות - שהוא "זמן שמחתנו" - כעת הוא הזמן והעונה של השמחה, על כן צריך לאסוף הרבה שמחה ולשמר את השמחה לכל השנה...
      בעשרת ימי תשובה. הקב"ה מתקרב אל ברואיו ", דרשו ה' בהימצאו קראוהו בהיותו קרוב". מי שהשפעה אדירה זו של קדושה משפיעה עליו לטובה, והוא מנסה להתחיל לתקן את דרכיו, אות הוא שעדין נותרה בו לחלוחית של טוב, והוא זוכה ונכתב לחיים. אך אם, חלילה, האדם נותר אדיש, וקרבת ה' איננה פועלת בלבו מאומה, זהו סימן שבתוכו פנימה הוא כבר מנתק לגמרי, ועליו נאמר " לא זכו - נכתבים למיתה'' )המלקט(
    בפיוט ונתנה תוקף כשאומרים את המילים מי יחיה ומי ימות יש רגש גדול בקהל ואנשים רבים בוכים בכל מילה בקטע זה ולכאורה תמוה מילא במי ימות בוכים שהרי אף אחד לא רוצה למות אבל במי יחיה מה יש לבכות הרי כל אחד רוצה לחיות. וכי ששאלו שאלה זאת את רבנו הגר"ח קניבסקי שליט"א אמר שיש לבכות גם במילים מי יחיה "שהרי יש הרבה שחיים כמו מתים וצריך הרבה גם לדעת איך צריך לחיות  )דרך שיחה(
     כתב המשנה ברורה (סימן תרכ"ז ג' ) "כי בנעילה הוא חתימת הגזר דין שנכתב בר"ה על בני אדם, לטוב ולרע. ויזדרז מאד בתפילת נעילה, כי תכלית כל עשי"ת הוא יו"כ ותכלית יו"כ הוא תפילת נעילה, שהכול הולך אחר החיתום, ואם לא עכשיו אימתי . "ולכן אף אם חלש מחמת התענית, מ"מ יאזור כגיבור חלציו להתפלל במחשבה זכה וברורה ולקבל על עצמו גדרי התשובה באמת, והבא לטהר מסייעין בידו ויחתם בספר חיים טובים''.
גרוטאות ) הרב יחזקאל יונגרייס שליט"א.(
     לפני למעלה מעשרים שנה הופיעה בעיתון כתבה על מבצע שערכה עיריית תל אביב, בו מבקשת היא לפנות גרוטאות ישנות שנאספו בחצרות הבתים אחת החצרות הייתה מרווחת במיוחד ושייכת לזקן מתושבי העיר שעיסוקו היומיומי במשך עשרות שנים היה 'צבירת גרוטאות'... היהודי היה רוכב על תלת אופן במשך כל שעות היממה, נובר בכל פח אשפה מזדמן, מחטט בערמות פסולת, מחפש ומחפש עד שהיה מוצא את הגרוטאה החביבה עליו, מעלה אותה על עגלתו, ודוהר לחצרו על מנת לשמרה שם . כך במשך שלושים שנות עמל ויגיעה, צבר בחצרו ערמת גרוטאות נכבדה, שגבהה הגיע קרוב לשלוש קומות בנין ברדיוס של שלוש מאות מטרים! לצורך פנוי החצר הזו נזקקה העירייה ליותר ממאה וחמישים משאיות אשפה!
     בכתבה בעיתון סופר, שכאשר קיבל הקשיש את המכתב המודיע על הפינוי המיוחל, הכריז בפני כל אוזן קשובה כי הוא לא ייתן לגעת אפילו בפריט אחד, ולא ינשלו אותו מרכושו... בתחילה הוא אכן ניסה למנוע את הפינוי בצו בית משפט, אבל הפסיד במשפט. וכשבאו לפנות את השטח, הוא עצר את הפועלים בגופו ממש, כשרקע בידיו וברגליו וניסה לחסום את כניסת המשאיות, עד שעצרה אותו העירייה בצו בית המשפט, כי לא יכלה לעמוד בפני התנגדותו העזה...  סופו של דבר הוכתר המבצע בהצלחה, והחצר פונתה לחלוטין. היא שינתה את פניה לבלי הכר, שכן תחת האנדרלמוסיה ששררה במקום שלחה העירייה פועלים של מחלקת הנטיעות, והם השקיעו רבות כדי להפוך את החצר לפינת חמד: מדשאה ירוקה רחבת ידיים החלה לצמוח, ולצידה פרחי נוי ועצים נאים. מערכת השקיה אוטומטית פעלה אחת ליומיים והפיחה בצמחיה רוח חיים, גם ספסלי ישיבה נוחים הותקנו בחצר לרווחת הקשיש, ולמקום הייתה עדנה.
     כעבור מספר חודשים החליט אחד מכתבי העיתון לחזור אל אותו זקן , ולבדוק מה מעשהו בתנאי החיים החדשים... הוא התקרב אל החצר ומה רואות עיניו? הקשיש יושב בגינתו הנהדרת, ומתענג על יופייה והדרה הוא ניגש אליו בעדינות, וביקש לשמוע ממנו איך הוא מרגיש היום במקום, והזקן עונה לו בחיוך רחב: "מה אומר לך... יש חיים לאחר המוות! אחרי שלושים שנה שמחתי לגלות שהשמש זורחת החל מחמש בבוקר ולא רק מהשעה עשר, עד היום הגרוטאות כסו לי את אור השמש עד השעה עשר... ועוד יותר, במשך שלושים שנה סבלתי מקוצר נשימה, כי כמויות האבק כאן היו נוראיות, נחשים ועכברושים היו אורחי הקבועים... ויתושים ופרעושים מלאו את ביתי לאלפיהםעכשיו, כבר אינני סובל מקוצר נשימה, ונחשים ועכברים אינם עוד האוויר הצח ממלא את הריאות, והבריאות שלי טובה יותר... בקיצור ביום אחד הפכתי צעיר בשלושים שנה..."
החי בתוך האשפה אינו מרגיש בצחנתה ! נשאל נא את עצמנו, איפה היה הזקן הזה שלושים שנה? הוא לא ראה שחצרו רוחשת עכברים ונחשים? הוא לא שם לב שביתו שורץ  מעופפים? איך הוא לא הרגיש שהוא חי במזבלה ציבורית התשובה פשוטה ביותר: "מי שחי באשפה אינו מרגיש!!!" עומד איש תברואה מאחורי משאית מלאה בזבל, והוא נושם עמוק מלא ריאותיו אשפה מצחינה, ובטוח אין עוד אויר צח שכזה.. וכולו מתענג בקראו "מי זקוק לבשמים מלאכותיים כשיש ריח טבעי של הבורא..."  את זאת זעק ר' יעקב נימן וקרא: כשהיצר הרע חי עם האדם הוא לא אורח שלו - אלא הופך להיות הוא בעצמו! ולכן האדם לא חש כלל שיש עמו יצר הרע! הוא שקוע כל כלו ביצריו כטובל בהררי זבל מצחין וכבר אינו מרגיש במחנק הנורא


החוויה היהודית




יום שישי, 29 בספטמבר 2017

אמרי שפר ט' תשרי ה'תשע"ח

אמרי שפר ט' תשרי ה'תשע"ח

בימים קדושים אלו יוצאים כל בית ישראל מדירת "קבע" ועוברים לדירת "עראי" לסוכה הקטנה, וזאת בכדי שנדע ונבין שאין "השמחה" נמצאת דווקא בבית הגדול עם הכלים והרהיטים המפוארים, אלא השמחה "האמתית" נמצאת דווקא בסוכה הקטנה שאינה תלויה בהבלי העולם הזה ועל כן נצטווינו לשמוח בה.
     בסוכות תשבו כל השבעת ימים ולא תסובבו את העיר ללכת לביקורים ואז תגרמו לזה שכל האזרח בישראל ג"כ יישב וילמד בסוכה ולא יצטרך להחזיר הביקור ויהיה נחת רוח למעלה ולמטה.
     בספר אמרי יצחק מפרש כך: הגמרא אומרת שהשאלה הראשונה שעליה נשאל האדם בבית דין של מעלה הוא "נשאת ונתת באמונה?" דהיינו האם עבר על איסור גזל, והגמרא במסכת סוכה דורשת מן הפסוק "ולקחתם לכם" – לכם ולא מן הגזול. וזה כוונת המדרש ולקחתם לכם ביום הראשון – ראשון לחשבון עוונות שזה השאלה הראשונה בחשבון העוונות האם היה "לכם" או לא...
    העולם נוהג לשוב בתשובה בימי הסליחות. אנשי מעשה מקדימים לשוב בחודש אלול. ואני אומר שיש להתחיל בתשובה מיד אחרי תפילת נעילה ביום הכיפורים. (רבי ישראל מסלנט)

     העולם נדון ביום זה על התורה, שנקבע לכל אחד כמה חלק בתורה יהא לו בשנה הבאה, ועל זה אנו מתפללים "ותן חלקנו בתורתך”. (של"ה הק'(

     "העולם סבור כי התשובה היא משימה קשה מאוד. איך הדבר כן. התשובה היא ההחלטה שהאדם מקבל עליו שלא לעשות עוד את מה שעשה עד כה". (רבי צבי-הירש מרימנוב)
     הרבי מזיכלין הרה"ק ר' שמואל אבא. ישב בתוך סוכתו ונטפו הגשמים על פניו. קם וזעק: מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה. אהבתו הגדולה של הרבי מזיכלין למצות סוכה הכריעה את הכף והגשמים פסקו.
    ״חוקת עולם לדורותיכם בכל מושבותיכם״ (ויקרא כג,לא). התורה מאחלת שהלוואי שיבואו לעולם דורות צדיקים וישרים כל-כך, שיום כיפור ישמש לא לכפרת חטאים, אלא כ'חוק', מסורת מימים קדמונים. (אלשיך)


כל נדרי במוצאי הצום
האורות בבית הכנסת הגדול בפרנקפורט שבגרמניה כבו. השומרים עזבו את משמרתם. הדלתות המרכזיות ננעלו, ואחרוני היוצאים החלו לפסוע לביתם. החזן הראשי, ר' צודיק גרינוולד , קיפל את טליתו ואת הבגדים המיוחדים שהוא נוהג ללבוש ביום הדין, והחל להתקדם לעבר הדלת הצדדית, שעדיין נשארה פתוחה.
ואז הוא נתקל ביהודי שהביט בתימהון לעבר אולם בית הכנסת. "למה סגור?!", שאל בתדהמה, "לא כל נדרי היום?!". החזן נבוך לרגע והשיב: "כל נדרי היה אתמול, והערב סיימנו את תפילת נעילה". מבט של צער עמוק עלה על פני היהודי. "אוי, איך זה קרה לי!", מלמל בעיניים זולגות דמעות. "מאז ימי ילדותי הייתי הולך עם אבי לכל נדרי", הוסיף היהודי לומר. "זה היה חשוב כל-כך לאבא"...
לעולם לא מאוחר
לבו של החזן נכמר למראה כאבו של היהודי. "בוא", אמר לו בהחלטה של רגע. "אני החזן של בית הכנסת. אעשה בשבילך את כל נדרי". חיוך קל עלה על פני היהודי. ר' צודיק התעטף שוב בטלית ולבש מחדש את בגדיו שקיפל זה עתה.
"כל נדרי ואסרי וחרמי..." קולו של ר' צודיק מרעיד את אולם בית הכנסת הריק. רק הוא והיהודי נוכחים באולם, מתפללים שוב את התפילה הפותחת את יום הדין. מעיני היהודי זולגות דמעות בלי הפוגה, והתרגשותו מדביקה את החזן, שאף הוא מתקשה לכלוא את רגשותיו.
נפגשים בכל שנה
הסיפור הזה קרה לפני כחמש שנים. "בכל שנה, כשאני פוגש את היהודי הזה ביום הכיפורים, הוא אומר לי: 'אתה הכול נדרי שלי' ", מספר ר' צודיק. "בעבורי זו הייתה חוויה מרטיטה. רק בשביל רגע כזה כדאית כל השליחות שלי בגרמניה".
ביום הכיפורים הקרוב ישמש שוב שליח ציבור בבית הכנסת בגרמניה, זו השנה האחת-עשרה. "יש פה יהודים מכל הסוגים – ניצולי שואה, עולים מרוסיה, מקומיים וגם ישראלים. כל יהודי שלבו ער בא לבית הכנסת".
מוכר מיצים שנעשה חזן
ר' צודיק (37), תושב בני-ברק, הוא חזן ומורה לחזנות ולפיתוח קול. לעיסוקו זה הגיע בהשגחה פרטית מופלאה: "עבדתי לפרנסתי בחנות למיצים טבעיים. ביום חורפי אחד, כשבקושי היו לקוחות בחנות, סלסלתי לעצמי קטעי חזנות. עובר אורח שמע את שירתי, עצר לרגע ופנה אליי: 'מה אתה עושה פה?'. 'מוכר מיצים טבעיים', השבתי. 'התכוונתי, עם קול כזה מה אתה עושה פה?!'. זה היה גיסו של החזן משה שטרן. הוא לקח אותי אליו והשאר היסטוריה".
על אף השנים שחלפו ר' צודיק נרגש בכל שנה מחדש בגשתו לעמוד התפילה. "ביום הדין חותמים אותנו בספר החיים. כשליח ציבור האחריות המוטלת עליי גדולה מאוד: להעביר את התפילה בדרך שתעביר למתפללים את משמעות המילים, ושתתקבל התפילה לגמר חתימה טובה".


תפילה ביער (תודתנו למספר הסיפור, יעקב לרר, חולון)
מלחמת העולם השנייה זעזעה את חיינו השלווים בעיירה קרסנוברוד שבפולין. התגוררנו בבית גדול, הוריי, יונה ורישא, אחיי נחמיה, חנוך ואנוכי, וכמו-כן גרו איתנו דוד??י ובני דודיי.
כאשר גברו רוחות המלחמה, בשלהי קיץ תרצ"ט, גמלה בלבם של הוריי החלטה לברוח לרוסיה. הייתי אז בן שבע. הוריי ארזו מעט מיטלטלים, ויצאנו לעבר עיר הגבול למברג.
הגענו לאדמת רוסיה, שהייתה בטוחה יותר, אך אבא לא אהב את הקומוניסטים, והחליט לחזור לפולין. האם לא פחד? אבא סמך תמיד על הקב"ה, ודבר לא הרתיע אותו.
הגשנו בקשה רשמית לעבור את הגבול לפולין, ואז נתקלנו בתגובה חריפה מצד הרוסים, שראו בנו בוגדים. כעונש על רצוננו לחזור לפולין הוגלינו לערבות סיביר. שם רוכזו פליטים יהודים רבים מפולין. בדיעבד התברר שדווקא בגלות המתין לנו גלגל ההצלה למשך ימי המלחמה.
כמו פליטים אחרים, נדרשו הוריי לעבוד בכריתת עצים ביערות הענק. את גזרי העץ הכרותים היו משיטים בנהרות הארוכים, היורדים מצפונה של רוסיה לדרומה, עם זרם המים. בכל עיר היו אוספים מהם את הכמות שהקצו השלטונות לעיר.
לא הייתה עבודה טובה מזו בעבור אבי, שהיה סוחר עצים עוד בפולין. אבא נהג לשכור חלקות יער, לכרות את העצים ולמכור אותם בבלגיה ובהולנד, שלא היו משופעות בעצים. מגזעי העצים היו מייצרים אדנים לפסי הרכבת. אבא היה מומחה בהערכת שוויו של העץ בסקירה שטחית בלבד. לפי האומדן שלו היו מחתימים את העץ בחותמת מתאימה.
עם זה, אבא סבל מאסתמה, ולכן בסיביר זכה לפטור מעבודה. אלא שאבא הבחין כי מנהל העבודה, גוי ושמו בוברוב, מתקשה לחשב את תפוקת העבודה של הגולים. זה היה מחנה ובו חמש-מאות יהודים בעלי כושר עבודה, ואבא סייע לבוברוב בחישובים. כאשר בוברוב נלקח לשדה הקרב, המליץ למנות את אבי למחליפו. אבא ניאות בתמורה לפטור מעבודה בעבור אמי.
קרבו ובאו הימים הנוראים. אבא אמר לאימא: "אני מבטיח שלא אעבוד בראש השנה, וכל שכן ביום הכיפורים". מה עשה? הוא החביא את כלי העבודה שלו, ובראשם החותמת המיוחדת, במקום סתר, והכריז כי הוא נאלץ לשבות מעבודה עד להגעת חותמת חדשה מהעיר.
בימי ראש השנה נותר אבא בבית. הוא התפלל את תפילות הימים הנוראים מתוך מחזור תפילה שהיה ברשותו. אלא שהממונים דיווחו על יהודי שנעדר מן העבודה בתאריכים הנקובים, וההנהלה שישבה בנובוסיבירסק קיימה ישיבה מיוחדת לדון בעונשו.
סכנה גדולה ארבה לאבא. בשעת מלחמה הממונים עליו היו רשאים להוציאו להורג במשפט שדה מהיר. אך אבא לא פחד. אמונתו ביושב במרומים הייתה איתנה. חלפו הימים, ועד שהממונים הגיעו למחנה מהעיר כבר הגיע יום הכיפורים.
השכם בבוקר לקח עמו אבא את הטלית ומחזור התפילה, ויצא אל היער. החורף כבר היה בשיא תוקפו, והמרחבים היו מושלגים וצחורים. וכך, באמצע יער, אבא נעמד עטוף בטלית והחל להתפלל. הוא החל לסלסל בקולו את פיוטי התפילה המוכרים של יום הכיפורים, וההד הוליך את קולו במרחבי היער, ואט-אט החלו להיאסף סביבו כל היהודים שנאלצו לעבוד בחטיבת עצים ביום הקדוש.
פתאום הופיע פרש. זה היה הממונה על העבודה. הוא הביט בנעשֶה, הסתלק מהמקום ושב אליו כעבור רגעים מועטים, מלוּוה כיתת פרשים חמושים. בינתיים אימא חשה אל אבא והפצירה בו להפסיק את התפילה. אני זוכר את עצמי אוחז בשולי שמלתה של אימא המתחננת לפני אבא שיחדל, אך אבא בשלו. "אמרתי לכם שלא אעבוד ביום הכיפורים", אמר בהחלטיות, "רק אתפלל".
כיתת הפרשים הקיפה את ציבור היהודים השרוי בתפילה. כלי הנשק שלהם היו דרוכים ומכוּונים אל המתפללים. חלפו רגעים ארוכים של מתח. פתאום סבו על עקבותיהם ונעלמו כלעומת שבאו.
לאחר מכן התברר פשר הנס. השומרים נדרשו לקבל אישור ממוסקווה כדי לפתוח בירי על הפליטים היהודים מפולין. אלא שדווקא מקבלי ההחלטות לא מיהרו להעניק את האישור לכך, בטענה כי אם יחוסלו היהודים – מי יחטוב את העצים במקומם? אין ספק, יד ההשגחה העליונה התערבה במוחש והצילה את אבא ואת כולנו.
אחרי יום הכיפורים שב אבא לעבודתו הסדירה, ואף לא נענש. הוא הוסיף לשמור על נחישותו היהודית עד תום המלחמה, בגלגולינו במדינות אירופה, עד שבחסדי שמים עלינו לארץ ישראל בעיצומה של מלחמת השחרור. לאורך כל הדרך נשאנו עמנו שני ספרי תורה, שהבאנו מפולין, ושמרנו עליהם מכל משמר. את בר-המצווה שלי כבר זכיתי לעשות בארץ ישראל.
בכל שנה, בהולכי לבית הכנסת ביום הכיפורים, אני רואה לנגד עיניי את תפילתם של אבא וחבריו הפליטים באמצע היער המושלג, מוקפים בחמושים המכוונים אליהם את נשקם. השלווה הקורנת מפניו של אבא, שמוסיף להתפלל בדבקות, מעניקה לי השראה בכל שנה מחדש.

החוויה היהודית






יום חמישי, 28 בספטמבר 2017

נקודה שבועית - יום הכיפורים - ה'תשע"ח. חתימה טובה!


"המלך המשפט", כך אנו חותמים את ברכת המשפט בתפילת עמידה לאורך עשרת ימי תשובה. בימים האלה הקדוש ברוך הוא מופיע בעולם במידת הדין
על פי רוב, האנשים נוטים לחשוב שמידת הדין היא מידה שאינה נעימה אולם עלינו לזכור שהיא מידה יותר עילאית. ה' דווקא רצה לברוא את עולמנו במידת הדין אך ראה שהעולם לא מספיק ראוי לכך ושיתף בבריאה גם את מידת הרחמים שאנו כה מכירים.
מידת הדין בה רצה ה' לברוא את העולם היא המידה שתהיה באחרית הימים כי רצונו שהעולם יהיה שטוף באור לעומת המצב כיום שהעולם לא מלא כל כך באור אלא שהאור הזה גנוז לעתיד לבוא.
כיום אנו קולטים קווי אור שבאים לאט, אור תורה, אור קדושה, מוסר ושמחה.
העולם שלנו לא מסוגל לקלוט את מידת הדין בבת אחת ולכן, מסביר הרמח"ל במסילת ישרים קיימת מידת הרחמים שמשמשת מידת סבלנות.
סבלנות אינה ויתור אלא נותנת אורך רוח כדי להגיע למטרה. הקדוש ברוך הוא מאריך אף וגובה, זוהי מידת הסבלנות בהווייתה שנחוצה לנו כדי להגיע למידת הדין
בדיוק בנקודה הזאת אפשר לחבר את יום הכיפורים אלינו, שהרי אין יום הכיפורים מכפר בעבירות שבין אדם לחברו עד שיירצה את חברו. מידת הסבלנות חייבת דווקא לקראת יום כיפור להתגבר על מנת שיוכל ויוקל על האדם להתרצה ולהתפייס עם חברו בטרם יבוא יום הדין, יום כיפור.
ביום הכיפורים ובכלל בעשרת ימי התשובה מתגלה "המלך המשפט". לא רק שה' הוא "מלך אוהב .. משפט" אלא גם מלך שהוא עצמו המשפט
תפקידנו לחבר בפועל בחיי המעשה את מידת הרחמים והסבלנות שלנו כלפי חברנו והאדם בכלל עם מידתו של ה' בעולם שמתבטאת באופן הכי גבוה ביום הזה.

חתימה טובה לכל עם ישראל!


החוויה היהודית




לע"נ יעקב בובר, שבתאי טורס, שמואל פולק, מאיר גרינברג, יצחק שניצר ואברהם פישר שנפלו במלחמות ישראל והיו נצר אחרון למשפחתם



אמרי שפר ח' תשרי ה'תשע"ח



אם רואה ומבין האדם שאין עליו מליצה ישרה ח"ו, מה עצתו, ' מול', יעמוד עצמו כביכול לנוכח פני ד', מגיד פשע, ויאמר כל פשעו ויתוודה על כל חטאותיו בינו לבין קונו, ויאמר חטאתי עוויתי פשעתי, כזאת וכזאת עשיתי, ואתה ברחמיך סלח לנו, ואז בוודאי השם יתברך שהוא אב הרחמן יכפר ויסלח לוילקוט מאורי אור לר"ה בשם הרה"ק ממאקאריב זצוק"ל(
     החפץ חיים אומר שכשאדם מבקש סתום פיות משטיננו ומקטרגנו, שואלים למעלה מה עם הפה שלך, האם אתה שומר על פיך, אבל כשאדם נזהר על דיבורו אז יכולה להתקבל תפילתו.

     ה שפת אמת אומר למה מצווה לאכול בערב יום כיפור, כי בערב יום כיפור מצווה לפייס אחד את השני, והטבע שכשאדם צם הוא במתח ואין לו לב לשמוע לחברו, לפיכך אמרה התורה לאכול כדי שיהיה לו לב טוב למחול את חברו, כמו שכתוב אצל בועז ויאכל וייטב לבו.
     כתוב בזוהר שיש היכל ואוצר שפותחים אותו רק פעם אחת בשנה בזמן נעילההאוצר הזה יש בו כל טוב שבעולם כפרה סליחה שפע וכל טוב, אם כן צריך להתחזק בנעילה מאד ויקבל השפע.
המחט שנעלמה (דברים טובים – שופטים)
     מלחמת יום הכיפורים בעשרות בתי כנסיות הופסקה תפילת היום הקדוש באזעקה מצמררת, כולם גויסו אל הקרב. המלחמה הייתה קשה מאות הרוגים ופצועים גבתה המלחמה הנוראית הזו. סיפורנו מתרחש במחנה צבאי ששהה במדבר בואכה מצרים, קבוצת לוחמים נלחמת כבר שלשה שבועות באזור, המראות לא הרפו לרגע כמו סרט בהילוך מהיר חלפו בראשו של אוריאל חייל שזה לא מכבר חגג את יום נישואיו ניגוני התזמורת התחלפו בקול רעמי התותחים, מי יכול להאמין כי שמחת החתונה תתחלף כה מהר בתוגת המוות, " ''טוב ללכת לבית האבל מלכת לבית המשתההדהד באוזניו המשפט בשעה שראה את חבריו לנשק עולים בסערה השמימה. מול הבזקי הפלאש של הצלם בחתונה התערבלו להם הבזקי הפגזים שנפלו סביבו, מעודו לא חשב שייטול חלק פעיל במלחמה, לא משחק כמו באימונים המפרכים...  אלא מלחמה ממש, דם אש ותימרות עשן, פצועים והרוגים חששות ופחדים. אוריאל עוד הספיק להיפרד מאשתו הטריה בחטף, הוא הבטיח לה שישמור על עצמו אין לו שום כיסוי להבטחה זו הטנק שלו נפגע מספר פעמים מהטילים של המצריים אך הוא ניצל בדרך נס. עתה חלפה התקופה הקשה והגיעו הימים המעודדים, התמונה השתנתה בשדה קרב הצבא המצרי חטף מכה קשה ובשדה הקרב חל מהפך בהתערבות ארה"ב ורוסיה חלה הפסקת האש, אורי מפקד הפלוגה הסתובב בין החיילים ועודד אותם הוא לא נתן להרפות בכוננות השקט מתעה כמו השקט שלפני המלחמה אמר לפיקודיו.
     אוריאל המתין לרדת הלילה וביקש ממנו שחרור הביתה למספר שעות. "אין סיכוי" אמר אורי בצמרת הפיקוד דורשים כוננות גבוהה ולא מאשרים שום שחרור. "אולי בכל זאת" ניסה אוריאל שוב, "כבר ארבעה ימים שיש שקט רק לומר שלום ולחזור אתה יודע אנחנו זוג טרי עכשיו נישאנו" "צר לי" השיב המ"פ "אין שחרורים חבל על הבקשה איש לא ישחרר אותך מכאן, אפילו הא-לוקים שאתה מאמין בו לא יוכל לתת לך חופשה." המשפט האחרון קומם את אוריאל אפילו שהיה החייל הדתי היחיד בפלוגה מעולם הנושא הדתי לא עלה על הפרק במלחמה, הוא החליט להשיב ואמר לאורי המ"פ "אתה אמנם המפקד כאן וזכותך למנוע ממני שחרור, אבל הא-לוקים שאני מאמין בו יכול הכול ואם הוא יחליט שאני יצא מכאן אז זה יקרה..." " אתה יכול לומר מה שאתה רוצה" אמר אורי. "אבל אני אומר לך שוב, כל עוד ואני המפקד כאן אין שחרור ואין חופשה" אמר ונעלם לתוך חשכת הלילה.
     למחרת נחת במחנה מסוק ועליו כמה קציני רפואה שבאו להדגים בפני החיילים אמצעי רפואה שונים פרי פיתוח מעבדות המחקר של ארה"ב ביניהם הייתה גם מחט עירוי זעירה האמורה להחליף את המחט הגדולה והמסורבלת ששירתה את החיילים עד כה בהכנסת העירוי לווריד, כולם התכנסו באוהל המ"פ וקצין הרפואה ביקש להדגים את אופן השימוש בה וקרא מי מתנדב? אני הרים אוריאל את ידו השרוול הורם המחט הוחדרה פנימה ואוריאל בקושי חש את הדקירה, הקצין הראה לחיילים את השימוש הוציא את המחט או לפחות חשב שכך עשה, וביקש לארוז ציוד. לפתע הוא החוויר... "היכן המחט?" שאל. הוא הסתכל ימינה שמאלה המחט לא נמצאה... בשבריר השנייה הוא קלט שכנראה היא נשארה בגופו של אוריאל והימצאותה בגופו עלולה לגרום לסכנת חיים ומוות אל תזוז" קרא לעברו. מיד קיבעו לו את היד אלונקה נשלפה במהירות ואוריאל הושכב עליה המסוק כבר הפעיל את המנועים מוכן להמראה ממש בכניסה לבטן המסוק עוד הספיק לאחל לו אורי המ"פ רפואה שלימה ושיחזור בשלום. המסוק התרומם והאווירה הייתה קשה, ביקור שהיה אמור להקל על הטיפול בלוחמים הפצועים הסתיים בשאלה של חיים ומות לאחד החיילים הטובים ביותר.
     המסוק הגביה טוס אורי עמד על הקרקע ועיניו מושפלות לארץ ואז הוא הבחין במשהו ולא האמין... להבי המסוק פיזרו את החול שהיה לרגליו והוא ראה משהו מבצבץ הייתה זו המחט... שאכן לא חדרה כלל וכלל לגופו של אוריאל. לימים כשחבש את ספסלי בית המדרש סיפר שאותם רגעים, שם על החול הזהוב בלב המדבר חוללו בו את התפנית ואז הודיתי למשפט שאוריאל אמר לי ביום האתמול "שאם הא-לוקים רוצה שאצא מכאן אף אחד לא יכול למנוע זאת ממנו.

החוויה היהודית





יום שלישי, 26 בספטמבר 2017

אמרי שפר ז' תשרי ה'תשע"ח


ביום הכיפורים יש ים של רחמים, אך צריך זהירות שלא נטבע בו! (ר' איצל'ה בלזר)
     בצחות אמרו, כי ממכלול הוויטמינים, הנחוץ ביותר להתפתחות הנער הוא 'ויטמין B .'שיפנים ויכריז "הַצְלָחָתִּי תלויה בי".
     בראש השנה נקרא ונאמר: "ותפילה, ותשובה, וצדקה, מעבירין את רוע הגזירה". ואכן הצדקה והחסד הם מן הדברים שאדם אוכל פירותיהם בעולם הזה, מלבד הקרן הקיימת לו לעולם הבאזכאי הוא בזכותם לשנה טובה ומבורכת! אבל השאלה הנשאלת היא: תפילה ותשובה, ניחא. אפשר לקיימן מיד, בו במקום, גם ביום הכיפורים, ולהעביר את רוע הגזירה. אבל צדקה – הרי הכסף הוא מוקצה, היא תאלץ להמתין עד לצאת היום הקדושומה יהיה בינתיים? אולם יש לדעת כי זו טעות מרה וגורליתטעות לחשוב, שהצדקה נעשית בפרוטות ושקלים בלבד! לא ולא! חיוך לשני, הוא צדקה. התעניינות כנה בשלומו, ויתור פעוט )כגון על מקום ישיבה, על מחזור תפילה, על פתיחת הארון, על עליה לתורה!!( הוא צדקה וחסד בל יתואר! וטעות לחשוב שצדקה וחסד הם רק לעניים ואביונים. גם לעשיר ולנכבד, גם לשכן ולשותף, גם לאחים ולאחיות, בין אבות לבנים. מילה טובהחיוך קורן, עידוד ומחמאה – והעברנו את רוע הגזירה.
     בשולחן הטהור של מוצאי יום הכפורים תש"ע ישב הרה"ק מ"שומרי אמונים זיע"א בדבקות ובשמחה, וכך אמר: אנו מבקשים בראש השנה "אם כבנים אם כעבדים" ואני מבקש ממך אבינו שבשמים: "היום תאמצנו", אם לא כבנים, לפחות תקבל אותנו כבנים מאומצים.
'ידינו לא שפכו את הדם הזה ועינינו לא ראו!' )כא, ז(. (דברים טובים – שופטים)
     ונבאר זאת בסיפור שמסופר במקרה מצער קרה אצלנו בשכונה. מהצוק הגבוה שבקצה השכונהמאחורי שורת הבתים האחרונה הצופה אל הנוף המרהיב שבעמק, נפל ילד בן 12 והתרסק אל התהום הפעורה. אנחנו קוראים למקום הזה משום מה 'עזאזל' הוא מזכיר לנו את הצוקים התלולים שלשם היו שולחים את השעיר לעזאזל ביום הכיפורים. זו הסיבה שאף אחד מילדי השכונה לא מתקרב לשם המקום מפחיד אותנו. טרשים וצמחיה סבוכה הרוחשת זוחלים ממינים שונים, וסכנת התדרדרות בצוק גורמים לנו לחפש מוקדי תעסוקה מעניינים יותר.
     אף אחד לא הבין מה בדיוק עשה שם רועי הילד שנפל אל התהום, מה בדיוק הוא חיפש שם . האמת היא שאף אחד גם לא בדיוק הכיר את רועי הילד גר בשכונה כבר כמעט שנתיים, אבל חברים לא היו לא. איך היו אומרים אצלנו בכיתה, 'אף אחד לא יורק לכיוון שלו'. אז אצל רועי זה היה הרבה יותר גרוע, אף אחד גם לא הסתכל לכיוון שלו. הוא הגיע לכיתה לפני כמעט שנתיים, הוא קיבל מקום בפינת הכיתה, ונשאר שם. בפינה. אף אחד לא הכיר אותו, אף אחד לא דיבר איתו, אף אחד לא הציע לו להכיר את השכונה החדשה, אף אחד גם לא הציע לו עזרה כדי להיכנס לעניינים. הוא פשוט היה שם כמו איזה עציץ קבוע בכיתה, כך גם היה רועי, עציץ אבל ההבדל הוא שאת העציץ משקים מדי פעם דואגים לו לאור ולאוויר. את רועי אף אחד לא השקה. כשכולם היו במגרש הספורט, היה רועי מסתובב בשכונה, מתבודד, כוסס ציפורניים ומחפש תעסוקה. כשאנחנו יצאנו למסלול אופניים, היינו רועים את ר??עי נגרר עם האופניים הישנות שלו במעלה ההר, אפילו לא עצרנו להגיד לו שלום, גם לא לעגנו לו. הוא פשוט לא היה קיים מבחינתנו . ועכשיו הוא כבר לא כאן, הוא כבר לא איתנו.
     בבוקר שלמחרת כינס מנהל בית הספר את כולנו, פניו היו חמורות, מעיניו נשקפה עצבות עמוקה, לידו עמדו המורים שנראו עצובים במיוחד, כאילו אחריות כבדה רובצת על כתפיהם. המנהל הביט בנו דקות ארוכות, העביר את עיניו מאחד לאחד, ואז שאל בקול עמוק ומלא יגון: 'האם תוכלו להרים את ידיכם ולומר: ידינו לא שפכו את הדם הזה?' התקוממנו קפצנו בבת אחת, 'מה קשור?' 'איך זה קשור אלינו ?' 'למה מאשימים אותנו?', 'בכלל לא הכרנו אותו',  צעק פתאום גידי מהשורה האחרונה. 'זאת הבעיה שלא הכרתם אותו!' אמר המנהל ופתח את החומש שלפניו. הוא דפדף לפרשת שופטים שבספר דברים היינו מרותקים לשמוע על החלל שנמצא קרוב לעיר, גופת אדם שאין ידוע מי הוא, ומדוע מת . בטקס גדול ורב משתתפים מתכנסים כולם ליד הנחל, וזקני העיר רוחצים את ידיהם במימי הנחל המעורבים בדמה של עגלת בקר המסמלת את דמו של האיש שנשפך. ואז הם אומרים: 'ידינו לא שפכו את הדם הזה ועינינו לא ראו!' האם יעלה על הדעת שזקני העיר, האנשים החכמים והשקולים, הם ששפכו את דמו של האיש?! הם שזרקו את גופת החלל מחוץ לעיר?! ברור שלא! אבל בכל זאת יש גם להם קשר לאירוע, אמר המנהל וציטט את דברי חז'ל: 'אלא לא בא לידינו ופטרנוהו, ולא ראינוהו והנחנוהו, לא בא לידינו ופטרנוהו בלא מזונות לא ראינוהו והנחנוהו בלא לוויה'. זקני בית הדין רוחצים את ידיהם ומכריזים: לא התעלמנו ממנו! הרעים המנהל בקולו. כי כאשר יש התעלמות, אי תשומת לב, חוסר מחשבה על הזולת, אי אפשר לומר ידינו לא שפכו את הדם הזה! אם נקבל על עצמנו מהיום ולהבא, לראות את השני, לחוש במצוקותיו, לאהוב כל אדם ולהיטיב אתו ככל שאפשר, לא יהיה אובדנו של רועי לחינם.

החוויה היהודית




אמרי שפר ו' תשרי ה'תשע"ח


בתפילת יום הכיפורים, לפני חזרת הש"ץ, אומר החזן: "ה', ספרי חיים ומתים לפניך נפתחים." היום, ריבונו – של – עולם, אתה דן אותנו ופותח לנו את הספרים כדי לבדוק מעשינו. מילא, כאשר אנו חיים יש על מה לדון אותנו, לחייב אותנו או לזכותנו בדין, אך המתים מדוע פותחים שוב את פנקסיהם ודנים אותם מחדש? הרי כבר דנו אותם בשנה שעברה! אלא ניתן לבאר, כי אכן דנים את המתים כל שנה מחדש, וזאת בגלל הבנים שהם השאירו בעולם הזה. כל שנה מחדש בודקים בשמי עליון מי הם הילדים "ממשיכי דרכו של האדם", ועל פי מעשיהם ניתן להצילו בעולמות עליונים. אם כך, כמה חשוב שלאדם יהיו בנים ממשיכי דרכו, שיהא מי שיאמר אחריו קדיש, שיהיו בנים שימשיכו בדרך התורה והמצוות. וזו חובתו של האב בבניו, הוא מצווה על כך כמו שכתוב: "ולימדתם אותם את בניכם". זהו ציווי!
     'גמר חתימה טובה' – טוב – ה דברי חיים, "איחל לאחד מחסידיו ברכה בלשון זו. שאלו החסיד מה משמעות תוספת ברכה זו, הרי אמרתם כבר 'גמר חתימה טובה'? השיבו הרבי: "כל מה שהקב"ה חותם לנו הוא טוב, ברם רוצה אני שיהיה כל כך טוב עד כי גם אנו נבין שזה טוב "!
      הגה"צ רבי הלל כגן, משגיח ישיבת גרודנה, כשהיו נפרדים ממנו במוצאי יום כיפור היה אומר לבחורים: "עוד שלש מאות שישים וארבע ימים יום כיפור!"
   חובתו של כל אחד ואחד להישמר מאד בקיום כל דבר היוצא מפיו, כפי שנאמר (במדבר ל ג, ): " לא יחל דברו ככל היוצא מפיו יעשה", שכן ביטוי שפתים שאינו ראוי עלול לקטרג על האדם ביום הדין.
אל תתייאש  (דברים טובים – שופטים)
     הסופר הארגנטינאי חורחה דמיאן סיפר פעם: כשהייתי ילד אהבתי מאוד את הקרקס. בכל הזדמנות הייתי הולך לראות את המופעים המרתקים, נהנה להתבונן בלוליינים שהתהלכו בגמישות על חבלים דקים, קפצו לתוך חישוקים בוערים וטיפס זה על גבו של זה בגמישות חתולית במיוחד אהבתי את החיות. הללו ריתקו אותי בצורה מיוחדת. היו שם קופים, כלבים, נמר אמיתי, אריה ופיל. הפיל היה אהוב עליי באופן מיוחד, הייתי מרותק אליו. היה משהו מיוחד בגמישות של הפיל ובפעולות המסובכות שיצליח לבצע למרות גודלו העצום. ואז שמתי לב לדבר מעניין: בהפסקות שבין ההופעות קושרים את הפיל באחת מפינות הקרקס שרשרת ברזל גדולה קשורה ליתד עץ בינונית שתקועה באדמה. התפלאתי. הפיל גדול. הכוח שלו גדול עוד יותר. ומה בדיוק מחזיק אותו שם? ידעתי שפיל גדול יכול לעקור עץ שלם על שורשיו, איך זה שאת גזיר העץ הלא גדול שאליו הוא מחובר הוא לא חושב לעקור ולברוח. מה בדיוק מחזיק אותו שם?! בהתחלה הסבירו לי שהוא פשוט מאולף קניתי את ההסבר. אבל כשגדלתי קצת שאלתי את עצמי, אם הוא מאולף אז למה לקשור אותו בכלל שנים חלפו ותשובה לא קיבלתי. כמעט שכחתי את השאלה עד שפגשתי מישהו חכם שהסביר לי את העניין: הפיל לא בורח מסיבה אחת. הוא קשור ליתד עץ כזו מאז שנולד. הוא לא מכיר משהו אחרואז הצלחתי לדמיין את הפיל הקטן. ראיתי אותו בדמיוני, רגע אחרי שנולד, כשרק עכשיו קשרו אותו בשרשרת הגדולה ליתד העץ. דמיינתי אותו מושך נע לפנים ולאחור, מנסה להשתחרר מנסה לתלוש את השרשרת, להוציא את יתד העץ ממקומה שעות ארוכות הוא נלחם בשרשרת המגבילה את תנועותיו, ומונעת ממנו את החופש והדרור. הוא עשה כל מה שהיה יכול כדי להשתחרר עד שהתעייף. גם למחרת הוא ניסה. גם ביום שלאחריו. עד שהוא התרגל. הוא הבין שאין מצב, שהוא לא מסוגל להשתחרר, שהוא חייב להישאר שם כבול לנצח. מאז, הוא לא מנסה שוב. הוא פשוט נכנע למצב הנתון.
     כמובן שהפיל לא בדיוק מעניין אותנו מה שמעניין אותנו זה אנחנו. האם אנחנו לא דומים לפעמים לפיל המגודל הזה. האם לנו לא היו רצונות שאיפות מאווים שרצינו להגשים, דברים שרצינו להשיג שניסנו להגיע אליהם ולא הצלחנו, למרות שהתאמצנו. ואז הרמנו ידיים. התייאשנו, הורדנו ראש ואמרנו לעצמנו שככה נשאר תמיד. אבל כבר אמרו 'ייאוש שלא מדעת', הייאוש הוא מחוץ לחוק בן אדם צריך לנסות תמיד, שוב ושוב ושוב. זה אומר שהוא חי, זה אומר שהרצון שבו פועם. זה אומר שהוא מסוגל. שהוא יכול להגיע רחוק.

החוויה היהודית



יום שני, 25 בספטמבר 2017

אמרי שפר ה' תשרי ה'תשע"ח


אכילה בערב יום הכיפורים הינה מצווה בפני עצמה, אך הואיל והיא הכנה למצות התענית ביום הכיפורים עצמו, הרי היא נחשבת כביכול ל"טפילה" למצווה "העיקרית", ולכן לא יברך עליה.
ביום הכיפורים מכים אנו "על חטא". פוסלים אנו את מעשינו הקודמים ומצטערים עליהם. אך אין זו אלא מחצית העבודה. עתה עלינו לבחור בדרך חדשה וטובה.
בין סליחה לפיוס יש הבדל. הסליחה באה כאשר אינני יודע אם פגעתי באדם, או כשמדובר בפגיעה קלה מאוד. לעומת זאת, כאשר ברור לי שפגעתי בו - עלי לפייסו! הפיוס הוא חובה כחלק מתהליך התשובה ואין די בכך שהאדם יאמר ‘סלחתי’. (רבי ירוחם ליבוביץ ממיר)
     היום הקדוש בפתח... מסופר שבליל כל נדרי, בבית מדרשו של האדמו"ר מבעלז עלה ר' שלום על הבימה והכריז: במסכת שבת פרק ב' נאמר: "שלשה דברים צריך אדם לומר בתוך ביתו ערב שבת עם חשיכה, עישרתם, עירבתם, הדליקו את הנר". ויש לפרש את מאמר חז"ל כך: "ערב שבת עם חשיכה"- הכוונה לערב יום הכיפורים בעת הערב שמש, זוהי השעה האחרונה בה יכול היהודי לשוב בתשובה לפני הקב"ה, ובזמן הזה עליו לזכור שלשה דברים:  עישרתם - כבר חלפו עשרת ימי תשובה.  עירבתם - כבר העריב היום הקדוש והנורא.  הדליקו את הנר - כבר דולקים הנרות לכבוד היום הגדול.  עד מתי אנו דוחים את עשיית התשובה?! אם לא עכשיו, אימתי


הפרס הגדול (דברים טובים – שופטים)
     דומיניק ורולו היו שני איכרים מבוגרים שהתגוררו בכפר פשוט ונידח במחוז אלזס שבצפון צרפת. שכניהם בכפר השקט מנו כמה עשרות בודדות של משפחות. בסך הכול אכלס הכפר 47 משפחות, כך שכולם הכירו את כולם הכפר שהיה מרוחק מאזור יישוב התנהל כמו כל כפרי הדייגים מסוגו- בפשטות ובצניעות, כאשר אנשי הכפר מתפרנסים בדוחק מעמל יומם האנשים הפשוטים שבכפר לא היו מחוברים לאמצעי התקשורת הטכנולוגיים, והם היו ניזונים בעיקר מערוצי חדשות מקומיים וממעט עיתונים שהגיעו אליהם אחת לכמה ימים. באחד הימים קרא דומיניק לרולו חברו הטוב, והצביע בפניו בהתרגשות על כתבה קטנה שנדחקה לאחד משולי העמודים הפנימיים שבעיתון הארצי: 'בכפר שבמחוז אלזס, זכה תושב בפרס הראשון בלוטו הזוכה המאושר עדיין לא דרש את הפרס העומד על עשרים וחמישה מיליון פרנקים...' 'אתה מבין מה כתוב כאן?!' אמר דומיניק לרולו בהתרגשות. 'אנחנו הכפר היחיד במחוז הזה. ואם אני לא זכית, וגם אתה לא, הרי שרק אחד מארבעים וחמישה התושבים האחרים הוא זה שזכה בפרס הגדול!'. רולו הנהן בראשו, ודומיניק אמר: 'אני מציע שנמצא את הזוכה לפני שיתפרסם הדבר ברחבי הכפר'...
     מאחר שמדובר היה בכפר קטן, ארכה מלאכת החיפוש זמן קצר יחסית, כבר בשעות הערב הגיעו השנים לביתו של אחרון התושבים שעדיין לא נבדק – ניקולה בלייטון. בלייטון שהיה זקן רווק שגר בגפו לא הגיב לדפיקותיהם של שני החברים, והם פתחו את הדלת ונכנסו פנימה. המראה שנגלה לעיניהם היה משמח ומפחיד כאחד: ניקולה בלייטון ישב על הספה אל מול קריין החדשות שבטלוויזיה, בידו טופס הלוטו והוא מחייך באושר – אך ללא רוח חיים. השניים הבינו כי בלייטון צפה בפרסום המספרים הזוכים שעלו בהגרלת הלוטו, וכשהבין שהוא הזוכה הגדול חייך באושר וקיבל דום לב מרוב התרגשות. רולו ודומיניק הביטו האחד בעיני השני ורק מחשבה אחת חלפה במוחם. הם החליטו למלא את מקומו של ניקולה בלייטון ולגרוף לכיסם את הפרס הגדול עוד באותו יום התקשרו השנים מן הטלפון הציבורי היחיד שפעל בכפר אל משרדי הלוטו, ורולו הזדהה כניקולה בלייטון, זוכה הלוטו המאושר. הפקידה מן העבר השני הייתה אדיבה ביותר והבטיחה לשלוח למחרת פקיד פייס שינהל את תהליכי הזכייה שיעביר את הפרס לזוכה בצורה רשמית.
     למחרת בצהריים כבר שהה רולו בביתו של ניקולה בלייטון , ודומיניק המתין בשביל המוביל אל הכפר. מיד כשנראתה מכונית מתקרבת אל הכפר החל דומיניק לצעוד ליד הרכב. הנהג, פקיד מעונב וחנוט בחליפה יוקרתית ביקש מדומיניק את עזרתו באיתור תושב בשם ניקולה בלייטון. דומיניק הציע להוביל אותו הישר אל ביתו, שם כבר המתין לו רולו כשבידו הטפסים אותם נטל מארון המסמכים של בלייטון לפקיד החביב שבירך אותו על זכייתו נענה בהתלהבות, הציג בפניו את מספר הביטוח הלאומי שלו, אותו נטל מבלי??טון, והבטיח להיזהר ולא לאבד את סכום הזכייה על תענוגות מפוקפקים. ' נותר שלב אחד להשלמת העברת הפרס' אמר הפקיד: 'והוא, אימות זהותו של הזוכה כניקולה בלייטון, מאחר ומדובר בכפר נידח שאין בו אמצעי זיהוי אלקטרוניים, אצטרך לשוב למחרת, ולבקש מאנשי המקום כי יצביעו בפניו על ניקולה בלייטון ולאחר זיהוי פשוט זה תוכל לקבל את השיק עם סכום הזכייה'. הפקיד נפרד בחביבות מרולו ועלה על מכוניתו, כשרולו ממהר ללכת אל ביתו של שותפו למזימה.
     דומיניק הנרגש שמח לראותו ושאל: 'האם קיבלת את הפרס?!' 'עדיין לא' אמר רולו והסביר לדומיניק את הבעיה, הם הבינו שלא תיוותר להם ברירה ועליהם לשתף את כל תושבי הכפר במעשה ההונאה. הם הכריזו על אסיפה דחופה ומיוחדת. ואחר הצהריים התאספו 44 משפחות הכפר בבית הקפה היחיד שפעל במקום, ורולו ודומיניק נעמדו בפני הקהל וסיפרו על זכייתו המפתיעה של ניקולה בלייטון, 'כדי שכולנו נוכל לזכות בפרס, יהיה עליכם לאשר - שרולו הוא אכן ניקולה בלייטון' הכריז דומיניק. בליל של קולות וצעקות פרץ לאחר ששני החברים סיימו את דבריהם, אך דומיניק השתיק את כולם והבטיח להם כי אם ישתפו פעולה, הרי שהפרס הגדול יתחלק שווה בשווה בין כולם. 'מהו סכום הזכייה?!' שאלו האנשים. 'עשרה מיליון פרנקים' שיקר דומיניק במצח נחושה. 'אם נחלק את הסכום בין כל התושבים, הרי שכל אחד יזכה במאתיים אלף פרנקים...!' האיכרים נענו בהתלהבות, ובשמחתם הגדולה על סכום הזכייה האגדי חגגו את האירוע עד לשעות הקטנות של הלילה.
     למחרת הופיע פקיד הלוטו, ושמע מכל תושבי הכפר אותם פגש כי רולו הוא אכן ניקולה בלייטון וכי מדובר באדם חביב ונעים הליכות. הפקיד הנהן בהסכמה ושלף מכיסו מעטפה גדולה, רולו ודומיניק ניגשו אליו בחיוך ולחצו את ידו בהתרגשות והמתינו לקבלת הפרס רעש הסירנות החריד את תושבי הכפר ההמומים אל הכביש הראשי התפרצו שתי ניידות משטרה וארבעה שוטרים זינקו מן הניידות ואזקו את דומיניק ורולו ללא גינונים מיותרים. מחלון הניידת הם ראו את הפקיד ניגש אל תושבת זקנה בשם סילביה, ומגיש לה את המעטפה. סילביה ניגשה אל חלון הניידת ואמרה לשנים: 'עם שקרנים, חייבים להתנהג בהתאם. התקשרתי למשרדי הלוטו והתברר לי שסכום הזכייה עומד על 25 מיליון פרנקים. שקלתי האם לדווח על ההונאה והתברר לי כי על דיווח הונאה בלוטו מקבלים עשרה אחוז מדמי הזכייה, אם כן לפי החשבון שלי, מגיע לי שתים וחצי מיליון פרנקים. ולא מאתיים אלף עלובים'. לצמד הפושעים, לא נותר אלא למרוט את שערותיהם בתסכול ולהאשים את עצמם...
     בפרשת השבוע מלמדת אותנו התורה על חשיבותו של הצדק והיושר, כתוב בלשון הפסוק: 'צדק צדק תרדוף', חז'ל מסבירים שהמילה 'צדק' הוכפלה בפסוק פעמיים, כדי ללמד אותנו לנהל את ??יינו במסלול הצדק והיושר. גם כאשר אנו מבקשים לברר את הצדק, עלינו לעשות זאת בדרכים ישרות והגונות ולא בדרכים עקלקלות. כאשר אדם הולך בדרך הצדק ולא מחפש דרכי רמאות, שקרופתלתלות, אזי זוכה הוא להמשך הבטחת התורה 'צדק צדק תרדוף – למען תחיה' וחייו יהיו מבורכים.

החוויה היהודית