אכילה בערב יום הכיפורים הינה מצווה בפני עצמה, אך הואיל והיא הכנה
למצות התענית ביום הכיפורים עצמו, הרי היא נחשבת כביכול ל"טפילה" למצווה
"העיקרית", ולכן לא יברך עליה.
ביום הכיפורים מכים אנו "על חטא". פוסלים אנו את מעשינו הקודמים ומצטערים עליהם. אך אין זו אלא מחצית העבודה. עתה עלינו לבחור בדרך חדשה וטובה.
ביום הכיפורים מכים אנו "על חטא". פוסלים אנו את מעשינו הקודמים ומצטערים עליהם. אך אין זו אלא מחצית העבודה. עתה עלינו לבחור בדרך חדשה וטובה.
בין סליחה לפיוס יש הבדל. הסליחה באה כאשר אינני יודע אם פגעתי באדם,
או כשמדובר בפגיעה קלה מאוד. לעומת זאת, כאשר ברור לי שפגעתי בו - עלי לפייסו!
הפיוס הוא חובה כחלק מתהליך התשובה ואין די בכך שהאדם יאמר ‘סלחתי’. (רבי
ירוחם ליבוביץ ממיר)
היום הקדוש בפתח... מסופר שבליל כל נדרי, בבית מדרשו של
האדמו"ר מבעלז עלה ר' שלום על הבימה והכריז: במסכת שבת פרק ב' נאמר:
"שלשה דברים צריך אדם לומר בתוך ביתו ערב שבת עם חשיכה, עישרתם, עירבתם,
הדליקו את הנר". ויש לפרש את מאמר חז"ל כך: "ערב שבת עם
חשיכה"- הכוונה לערב יום הכיפורים בעת הערב שמש, זוהי השעה האחרונה בה יכול
היהודי לשוב בתשובה לפני הקב"ה, ובזמן הזה עליו לזכור שלשה דברים: עישרתם
- כבר חלפו עשרת ימי תשובה. עירבתם - כבר העריב היום הקדוש והנורא. הדליקו
את הנר - כבר דולקים הנרות לכבוד היום הגדול. עד מתי אנו דוחים את
עשיית התשובה?! אם לא עכשיו, אימתי
הפרס
הגדול (דברים טובים – שופטים)
דומיניק ורולו היו שני איכרים מבוגרים שהתגוררו בכפר פשוט ונידח במחוז אלזס שבצפון
צרפת. שכניהם בכפר השקט מנו כמה עשרות בודדות של משפחות. בסך הכול אכלס הכפר 47
משפחות, כך שכולם הכירו את כולם. הכפר שהיה מרוחק מאזור יישוב התנהל כמו
כל כפרי הדייגים מסוגו- בפשטות ובצניעות, כאשר אנשי הכפר מתפרנסים בדוחק מעמל יומם. האנשים
הפשוטים שבכפר לא היו מחוברים לאמצעי התקשורת הטכנולוגיים, והם היו ניזונים בעיקר
מערוצי חדשות מקומיים וממעט עיתונים שהגיעו אליהם אחת לכמה ימים. באחד הימים קרא
דומיניק לרולו חברו הטוב, והצביע בפניו בהתרגשות על כתבה קטנה שנדחקה לאחד משולי
העמודים הפנימיים שבעיתון הארצי: 'בכפר שבמחוז אלזס, זכה תושב בפרס הראשון בלוטו. הזוכה
המאושר עדיין לא דרש את הפרס העומד על עשרים וחמישה מיליון פרנקים...' 'אתה מבין
מה כתוב כאן?!' אמר דומיניק לרולו בהתרגשות. 'אנחנו הכפר היחיד במחוז הזה. ואם אני
לא זכית, וגם אתה לא, הרי שרק אחד מארבעים וחמישה התושבים האחרים הוא זה שזכה בפרס
הגדול!'. רולו הנהן בראשו, ודומיניק אמר: 'אני מציע שנמצא את הזוכה לפני שיתפרסם
הדבר ברחבי הכפר'...
מאחר שמדובר היה בכפר קטן, ארכה מלאכת החיפוש זמן קצר יחסית, כבר בשעות הערב הגיעו
השנים לביתו של אחרון התושבים שעדיין לא נבדק – ניקולה בלייטון. בלייטון שהיה זקן
רווק שגר בגפו לא הגיב לדפיקותיהם של שני החברים, והם פתחו את הדלת ונכנסו פנימה.
המראה שנגלה לעיניהם היה משמח ומפחיד כאחד: ניקולה בלייטון ישב על הספה אל מול
קריין החדשות שבטלוויזיה, בידו טופס הלוטו, והוא מחייך באושר – אך ללא רוח חיים.
השניים הבינו כי בלייטון צפה בפרסום המספרים הזוכים שעלו בהגרלת הלוטו, וכשהבין
שהוא הזוכה הגדול, חייך באושר וקיבל דום לב מרוב התרגשות.
רולו ודומיניק הביטו האחד בעיני השני ורק מחשבה אחת חלפה במוחם. הם החליטו למלא את
מקומו של ניקולה בלייטון ולגרוף לכיסם את הפרס הגדול. עוד באותו יום התקשרו השנים מן הטלפון
הציבורי היחיד שפעל בכפר אל משרדי הלוטו, ורולו הזדהה כניקולה בלייטון, זוכה הלוטו
המאושר. הפקידה מן העבר השני הייתה אדיבה ביותר והבטיחה לשלוח למחרת פקיד פייס
שינהל את תהליכי הזכייה שיעביר את הפרס לזוכה בצורה רשמית.
למחרת בצהריים כבר שהה רולו בביתו של ניקולה בלייטון , ודומיניק המתין
בשביל המוביל אל הכפר. מיד כשנראתה מכונית מתקרבת אל הכפר החל דומיניק לצעוד ליד
הרכב. הנהג, פקיד מעונב וחנוט בחליפה יוקרתית ביקש מדומיניק את עזרתו באיתור תושב
בשם ניקולה בלייטון. דומיניק הציע להוביל אותו הישר אל ביתו, שם כבר המתין לו רולו
כשבידו הטפסים אותם נטל מארון המסמכים של בלייטון. לפקיד החביב שבירך אותו על זכייתו נענה
בהתלהבות, הציג בפניו את מספר הביטוח הלאומי שלו, אותו נטל מבלי??טון, והבטיח
להיזהר ולא לאבד את סכום הזכייה על תענוגות מפוקפקים.
' נותר שלב אחד להשלמת העברת הפרס' אמר
הפקיד: 'והוא, אימות זהותו של הזוכה כניקולה בלייטון, מאחר ומדובר בכפר נידח שאין
בו אמצעי זיהוי אלקטרוניים, אצטרך לשוב למחרת, ולבקש מאנשי המקום כי יצביעו בפניו
על ניקולה בלייטון. ולאחר זיהוי פשוט זה תוכל לקבל את השיק
עם סכום הזכייה'. הפקיד נפרד בחביבות מרולו ועלה על מכוניתו, כשרולו ממהר ללכת אל
ביתו של שותפו למזימה.
דומיניק הנרגש שמח לראותו ושאל: 'האם קיבלת את הפרס?!' 'עדיין לא' אמר רולו והסביר
לדומיניק את הבעיה, הם הבינו שלא תיוותר להם ברירה ועליהם לשתף את כל תושבי הכפר
במעשה ההונאה. הם הכריזו על אסיפה דחופה ומיוחדת. ואחר הצהריים התאספו 44 משפחות
הכפר בבית הקפה היחיד שפעל במקום, ורולו ודומיניק נעמדו בפני הקהל וסיפרו
על זכייתו המפתיעה של ניקולה בלייטון, 'כדי שכולנו נוכל לזכות בפרס, יהיה עליכם
לאשר - שרולו הוא אכן ניקולה בלייטון' הכריז דומיניק. בליל של קולות וצעקות פרץ
לאחר ששני החברים סיימו את דבריהם, אך דומיניק השתיק את כולם והבטיח להם כי אם
ישתפו פעולה, הרי שהפרס הגדול יתחלק שווה בשווה בין כולם. 'מהו סכום הזכייה?!'
שאלו האנשים. 'עשרה מיליון פרנקים' שיקר דומיניק במצח נחושה. 'אם נחלק את הסכום
בין כל התושבים, הרי שכל אחד יזכה במאתיים אלף פרנקים...!' האיכרים נענו בהתלהבות,
ובשמחתם הגדולה על סכום הזכייה האגדי חגגו את האירוע עד לשעות הקטנות של הלילה.
למחרת הופיע פקיד הלוטו, ושמע מכל תושבי הכפר אותם פגש כי רולו הוא אכן ניקולה
בלייטון וכי מדובר באדם חביב ונעים הליכות. הפקיד הנהן בהסכמה ושלף מכיסו מעטפה
גדולה, רולו ודומיניק ניגשו אליו בחיוך ולחצו את ידו בהתרגשות והמתינו לקבלת הפרס. רעש
הסירנות החריד את תושבי הכפר ההמומים, אל הכביש הראשי התפרצו שתי ניידות משטרה
וארבעה שוטרים זינקו מן הניידות ואזקו את דומיניק ורולו ללא גינונים מיותרים.
מחלון הניידת הם ראו את הפקיד ניגש אל תושבת זקנה בשם סילביה, ומגיש לה את המעטפה.
סילביה ניגשה אל חלון הניידת ואמרה לשנים: 'עם שקרנים, חייבים להתנהג בהתאם.
התקשרתי למשרדי הלוטו והתברר לי שסכום הזכייה עומד על 25 מיליון פרנקים. שקלתי האם
לדווח על ההונאה והתברר לי כי על דיווח הונאה בלוטו מקבלים עשרה אחוז מדמי הזכייה,
אם כן לפי החשבון שלי, מגיע לי שתים וחצי מיליון פרנקים. ולא מאתיים אלף עלובים'.
לצמד הפושעים, לא נותר אלא למרוט את שערותיהם בתסכול ולהאשים את עצמם...
בפרשת השבוע מלמדת אותנו התורה על חשיבותו של הצדק והיושר, כתוב בלשון הפסוק: 'צדק
צדק תרדוף', חז'ל מסבירים שהמילה 'צדק' הוכפלה בפסוק פעמיים, כדי ללמד אותנו לנהל
את ??יינו במסלול הצדק והיושר. גם כאשר אנו מבקשים לברר את הצדק, עלינו לעשות זאת
בדרכים ישרות והגונות ולא בדרכים עקלקלות. כאשר אדם הולך בדרך הצדק ולא מחפש דרכי
רמאות, שקר, ופתלתלות, אזי זוכה הוא להמשך הבטחת
התורה 'צדק צדק תרדוף – למען תחיה' וחייו יהיו מבורכים.
