אמרי שפר כ"ב אלול ה'תשע"ח

אכן אדם חייב לתבוע ולדרוש מעצמו רבות ולא להסתפק במה שהשיג, אבל אין זה סותר לכך שחייב להיות מרוצה ושבע רצון ממה שהשיג ... 

    בימינו, ברוב הקהילות, אין הנשים נוהגות לומר את הסליחות, לא הנשים הספרדיות מראש חודש אלול ואילך, ולא הנשים האשכנזיות מהיום הראשון שלפני ראש השנה ואילך.

     בראש השנה וביום הכיפורים אנו מבקשים מהקב"ה שיפתח לנו את כל הדלתות 'שערי אורה, שערי ברכה,  שערי פרנסה טובה, שערי רפואה שלימה וכו' ... והקב"ה אומר לנו 'בני ובנותיי אני מוכן לפתוח לכם את כל הדלתות, אבל אני מבקש מכם שתפתחו בשבילי רק דלת אחת... 'דלת' ר"ת דע לומר תודה וכן דע להודות תמיד. שתדעו להכיר לי טובה ולא להיות כפויי טובה ובכלל זה לקיים את מצוותי ולא לעבור על רצוני. נפתח דלת אחת ונקבל אין סוף דלתות פתוחות. (מתוק מדבש, הרב ברוך בוקרה שליט"א, עלון 174)

     יש לזכור, ילד שרואה את אביו שמקיים את כל המצוות במסירות נפש אבל קשה לו, רוב הסיכויים שבנו לא ילך בדרכו, רק מי שרואה את הוריו שמחים בקיום המצוות, ירצה ללכת בעקבותיהם.

ההלוואה. (ברכי נפשי(

     הסיפור הנוכחי החל כאשר אחד התושבים החרדיים במונסי ניגש לחברו, וביקש ממנו הלוואה גדולה. הוא סיפר שמדי כמה חודשים הוא נוסע לסין כדי להזמין סחורה עבור העסק שלו, ותמיד הוא משלם במזומן, ומקבל מחיר מוזל מאוד.  מחירה של הסחורה שאני רוכש בסין מגיע כל פעם לכמה רבבות דולרים, אמר הסוחר לחברו, וגם הפעם אני זקוק לסכום כזה,  אבל בשל מצבי הכספי הדחוק, אין בכיסי הפעם פרוטה לפרוטה. הוא ביקש מחברו הנאמן שילווה לו את הסכום הזה.

     החבר, שהכיר בו ובנאמנותו, וידע שאפשר לסמוך עליו במאת האחוזים, לא ראה בכך כל בעיה, ואף גילה לסוחר שבשנתיים האחרונות צבר לעצמו סכום כסף גדול לחתונת בתו, המסתכם ברבבות דולרים, ולעת עתה אין לו צורך בהם.  את סכום הכסף הסתיר האיש במרתף ביתו, ולא גילה על כך לאף אחד, אפילו לא לאשתו. הוא ירד עם חברו הסוחר אל המרתף, ניגש אל הפינה שבה החביא את הכסף, וביקש להוציאו.  בהגיעו לשם, נפלטת מפיו זעקת שבר. השקית איננה! הוא מחפש בכל החורים והסדקים, אבל לשווא! הכסף לא נמצא.  הוא עולה, כאחוז-טירוף, אל הבית, ושואל את אשתו האם מישהו היה במרתף בזמן האחרון. אשתו, שלא הבינה מדוע בעלה מבוהל כל כך, השיבה כמסיחה לפי תומה שאכן הייתה לי השבוע עוזרת, והחלטנו להתחיל לנקות את הבית לקראת חג הפסח (האירוע התרחש בחודש אדר). החלטנו שהמקום הראשון הזקוק לניקיון הוא המרתף, ואכן החילונו לנקות שם את כל השטח, ואף פינינו את כל השקיות הישנות, וכל החפצים שאין בהם תועלת. "ולאן השלכתן את הכול?" – שאל הבעל המבוהל. "מה פירוש לאן? לפח האשפה!" – משיבה האישה,  שעדיין אינה מבינה על מה הבהלה הגדולה.

     בשומעו זאת, רץ הבעל במהירות רבה אל ביתן האשפה,  ולשמחתו הוא רואה שהשקיות שפונו מהמרתף עדיין שם. לאחר שחיטט ממושכות בין שקיות האשפה, איתר את השקית עם חבילות הכסף שהייתה מונחת אף היא בפח...  היה זה ביום רביעי. האישה ניקתה את המרתף ביום שני,  והמשאיות של איסוף הזבל במונסי, אוספות את האשפה ביום חמישי! ברגע זה עמד בעל הבית נדהם ומשתאה לנפשו לראות את הנס הגדול שעשה עמו הקב"ה, ואת השכר העצום ששילם לו על רצונו לקיים מצוות הלוואה. שהרי רק בשל הסכמתו לקיים את המצווה באופן מיידי, הזדמן לו לגלות את דבר ניקוי המרתף על ידי אשתו, ואת השלכתה של שקית-המזומנים לפח הזבל.  וכיוון שרצה הקב"ה את מעשיו, עזרו גם בכך שהדבר היה יום אחד לפני שאוספים את האשפה.

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 http://dosanova.co.il/

אמרי שפר כ"ה אב ה'תשע"ח

 אם אתה משמח את שלי אני משמח את שלך. 

    בגמרא (סנהדרין כט), מצינו שאדם קמצן מכונה "עכברא דשכיב אדינרי" (פירוש: עכבר ששוכב על דינרים). ההסבר למושג הוא: עכבר השוכב על קמח יש לו אוכל וגם משכב רך,  עכבר השוכב על לחם אמנם משכבו קשה, אבל לפחות יש לו אוכל. אולם עכבר השוכב על דינרים אין לו לא אוכל ולא משכב. וקמצן כזה שאינו נהנה מעושרו ואינו מהנה אחרים דומה לעכבר השוכב על דינרים. 

     ביום א' באלול מתחילים לומר לדוד ה' אורי עד שמחת תורה, על פי המדרש אורי זה ראש השנה וישעי זה יום הכיפורים, כי יצפנני בסוכו זה סוכות.

     והיה כי יביאך ה' אלוקיך אל הארץ... ונתתה את הברכה על הר גרזים ואת הקללה על הר עיבל (יא,כט). מדוע נכתבה המלה "ונתתה" עם האות ה' בסופה? תוספת ה' מראה על ברכה שניתנת בעין יפה, וכבר אמרו רבותינו: שהנותן מתנה לחברו – לעולם ייתן בעין יפה. לפיכך מתאים, שכאשר עוסקים בעניין הברכה על הר גרזים, ייכתב "ונתתה", רמז לעין יפה.

חנות ספרים )ברכי נפשי(

     לפנינו מעשה מופלא ממנו ניתן ללמוד שאדם המחליט להתהלך בתמימות עם בוראו, לעולם אינו מפסיד. תמיד ישלח לו הקב"ה את עזרו ממעל, ויוכיח לו שהתמימות וההליכה ביושר ובאמת, משתלמת, מצדיקה את עצמה. את הסיפור שמענו מהרב פינחס בסר שליט"א, שהעיד שכל הפרטים מדויקים.

     המעשה התרחש עם בעליה של חנות ספרים בעיר מסוימת. חנות זו הייתה שייכת לישיבה פלונית שהשכירה חנויות רבות. הנהלת הישיבה הקפידה לציין בחוזה השכירות את ייעודה המתוכנן של כל חנות שהושכרה. בחוזה שנחתם במקרה זה, צוין שהחנות מיועדת למכירת ספרי קודש, ומכשירי כתיבה.  החליט לעשות מעשה חנות נוספת הושכרה על ידי הישיבה לאדם אחר, וזו הייתה ממוקמת בצמוד לחנות הראשונה. ההסכם עם השוכר השני, כפי שצוין בחוזה, היה על מכירת כלי בית בלבד. לצורך העניין, נקרא לשוכר הראשון בשם ראובן, ולשני -  שמעון.  ראובן לא ניצל מעולם את זכותו למכור גם מכשירי כתיבה, הגם שהדבר צוין בחוזה, והסתפק במכירתם של ספרי קודש בלבד. שכנו, שמעון, שראה שראובן אינו מנצל את זכותו למכירת מכשירי כתיבה, החליט לעשות מעשה,  והכניס לחנותו מכשירי כתיבה, ומכרם ברווחים נאים. לפני תחילת שנת הלימודים קנה מלאי גדול של מכשירי כתיבה, והרוויח מכך סכומי כסף גדולים.  ראובן, לו הייתה שמורה הזכות למכירת מכשירי כתיבה, ראה את כל אשר נעשה, ושתק. הוא לא נהג בצרות עין, ולא מחה בשמעון על שלקח מאתו את הייעוד הזה שנכתב בחוזה השכירות שלו.  והנה, לאחר שראובן השיא כמה מילדיו, ונזקק לסכומי כסף גדולים, עלה בדעתו להיכנס לענף מכשירי הכתיבה, ולמוכרם. גם הוא רכש מלאי גדול, ו ה' הצליח דרכו, והיו לו רווחים מכובדים ביותר.

     והנה, בבוקר לא בהיר אחד, נכנס אליו שמעון, כולו קוצף וכועס, סר וזעף,  ובפיו טענה: 'השנה לא הצלחתי למכור את מכשירי הכתיבה שלי - בגללך'!...  שמעתם טיעון?! 'בשנים האחרונות, הוסיף שמעון, אני מרוויח כסף רב במכירת מכשירי הכתיבה, ועכשיו שגם אתה מוכר אותם, לא הצלחתי להגיע להישגים נאים'! - - -  הוא אינו מזכיר אף מילה על כך שהזכות למכירת מכשירי הכתיבה הייתה נתונה בעצם לשכנו הטוב, ראובן, שהתעסק כל השנים רק במכירת ספרי הקודש, וגילה רוחב לב נדיר בכך שלא מימש את זכותו בעניין מכשירי הכתיבה, ונתן את הזכות הזו לעמיתו. שמעון בא בטענות אל ראובן כיצד זה שהחליט למכור את המכשירים הללו?! הרי הזכות הזו - שלו היא!!!  אינו מסתפק בכך ותשמעו עד היכן מגיע רוחב הלב של ראובן; לשמע טענותיו המוזרות של שמעון, אומר לו ראובן שהוא מוכן לשלם על כל ההפסדים שנגרמו לו... ולא רק זאת, אלא הוא מקבל על עצמו שלא למכור יותר מכשירי כתיבה...  היש אדם הגון וישר יותר מזה ?! אבל שמעון אינו מסתפק בכך... הוא תובע את ראובן לדין תורה אצל אחד מגדולי התורה. הרב שומע את הטיעונים של שני הצדדים, ומבין מיד עם מי הצדק, וגוער בשמעון על שהחל למכור מכשירי כתיבה, למרות שהיה זה ייעודה של החנות של ראובן.  הדיין התפעל מאוד מיושרו והגינותו, וטוב ליבו, של ראובן, והביע את התפעלותו זו בבית הדין.

     כעבור תקופה מסוימת, יושב ראובן בחנותו, ומחשב את חשבונותיו בעניין דירה שרכש לבנו שנישא זה עתה, והנה מתברר לו שמחר בבוקר הוא אמור לפרוע לקבלן סך של רבבות רבות של שקלים, והכסף אינו מצוי ברשותו, ואין לו אפשרות להשיגו!  מה עושה יהודי כמותו, בשעה שהוא נמצא בצרה? מדי יום הוא נועל את חנותו בשעה 4 אחה"צ, מגיע לביתו כדי לסעוד פת ערבית והולך לשיעור תורה. היום, בגלל החוב הגדול בו הוא מצוי, החליט לסגור את דלת החנות כבר בשעה 2.30 , לפתוח ספר תהלים ולהתחיל לבכות ולהתחנן לפני השי"ת שישלח לו עזרו ממעל, ויושיעו, כי אם לא ישלם לקבלן את המגיע לו,  הדירה לא תועבר לבנו, והוא ייאלץ עוד לשלם קנסות ! נו, חשבתם שהקב"ה יעזוב בן נאמן שכזה, ולא יעמוד לצידו ביום צרה ? דפיקות חזקות בדלת כעבור זמן קצר, נשמעות דפיקות חזקות בדלת. מיודענו מחליט לא לפתוח, כדי לא להפסיק בתפילה, וממשיך להתפלל בבכיות להקב"ה שיושיענו מצרתו.  אבל משהדפיקות מתגברות והולכות ומרגע לרגע הופכות להיות חזקות יותר, חשש ראובן אולי קרה משהו, והחליט לפתוח את הדלת.

     בפתח עומד יהודי המציג עצמו כתושב ארה"ב, ושואל אותו: האם שמך הוא... ונוקב בשמו המדויק של ראובן? משהתשובה הייתה חיובית, הודיע האיש שהוא זקוק לרכישה מיידית של 10 ש"סים, 10 סטים של שו"ע, 10 טורים, 10 רמב"ם, ומאות מאות סטים של ספרים נוספים, ראשונים ואחרונים . ראובן המופתע מבין כבר שהשי"ת האזין לתפילתו, ושלח לו עזרו ממעל,  ואז מסביר לו האמריקאי הלז, ואומר שכיון שהחסידות אליה הוא משתייך בארה"ב חנכה בית מדרש חדש, זקוקים שם לכל הספרים הנ"ל בדחיפות.  האיש סיפר שהאדמו"ר שיגר אותו לארץ ישראל 'על מנת שאתייעץ עם דיין פלוני, המקובל על אנשי החסידות שלנו, ואשאל אותו לכתובתו של סוחר נאמן, ישר והגון, שיספק לנו את הספרים הנ"ל. פניתי אל הדיין, והוא המליץ לי עליך, ואמר שאין אדם ישר והגון כמוך'! דומה שאין צורך לפרט ולומר שהדיין המדובר הוא הדיין שישב בדין תורה בין ראובן לשמעון - - - נוכח הנס הגדול שנעשה עימו, כמעט ויצא ליבו של ראובן מרוב התפעמות. יתירה מכך; למרות שהספרים עדיין לא היו מוכנים למסירה,  היהודי האמריקאי פתח כבר עתה את ארנקו, ושלשל לידיו את הסכום שיועד לרכישת הספרים - במזומן. " אם הדיין העיד עליך שהינך אדם הגון, אין לי כל סיבה להחזיק את המזומנים אצלי. קח אותם אליך, וכשרשימת הספרים תהיה מוכנה, תודיע לי,  ואבוא לקחתה ". הכסף שקיבל ראובן כיסה את כל החוב שהיה צריך לשלם לקבלן. לא יאומן!

     אבל בכך עדיין לא הסתיים הסיפור.  קולות ערבים של לימוד תורה ראובן הולך לביתו שמח וטוב לב. לפתע החל לרדת גשם חזק, מיודענו מחפש קורת גג להסתתר בה, ומוצא אותה מתחת לבניינו של כולל אברכים גדול ומפורסם.  בעומדו שם, עולים באוזניו קולות של לימוד תורה, ערבים מאין כמותם.  הוא מחליט ללכת אחרי הקול, המוביל אותו אל תוך ההיכל, והנה שם הוא רואה שני אברכים, הלומדים יחד בחברותא, ושניהם מלאי התלהבות ושמחה,  ופיהם אינו פוסק מלמלל בדברי תורה.  הדבר היה בעת הפסקת הצהריים בכולל, ולמרות זאת התמידו שני האברכים בלימודם, וכל הווייתם אומרת רון ורנן.  הוא מביט בהם בהתפעלות יתירה, ומבחין כיצד הם מתענגים ושמחים על התורה, הממלאת את כל ישותם! ולפתע הוא קורא לעצמו, ואומר: 'על מה ולמה אתה שמח עכשיו כל כך? על שהצלחת להחזיר את חובך? תראה איזו שמחה גדולה יש לאברכים אלה כתוצאה מלימוד תורה'!  

     המספר, הרב פינחס בסר, מציין שמיודענו זה מימש את החלטתו, וזכה לסיים את חייו כשהוא 'אברך כולל' לכל דבר, ולהשאיר אחריו זרע קודש של בנים ובני בנים עוסקים בתורה.  וכל זאת למה? - בזכות יושרו והגינותו.  ולמדנו שכל מי שמתהלך עם הקב"ה בתמימות, לעולם אינו מפסיד.

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 http://dosanova.co.il/

נקודה שבועית פרשת "אחרי מות - קדושים" ה'תשע"ח

בפרשת השבוע הראשונה שנקרא השבת, פרשת "אחרי מות", אנו קוראים על עבודת הכהן הגדול בבית המקדש.

תפקידו של הכהן הגדול ביום מיוחד זה להביא על ידי עבודתו ותפילתו לכפרת עוונותיהם של בני ישראל.

אדם רגיל אינו יכול לעשות מה שכהן גדול כן מסוגל.

כהן גדול ירש תכונות שהגיעו מדור לדור ישירות מאהרן הכהן שהיה הכהן הגדול הראשון.

ליבו של אהרן היה לב על אנושי כלל ישראלי שהיה גדוש באהבת הזולת והיה מקושר ומחובר ליבו בנימים סומיים לליבם של כל ישראל.

תכונת נפש זו של אחדות עם כל ישראל עברה בירושה לכוהנים הגדולים בכל הדורות ומכאן שכהן גדול אינו אדם פרטי בטח ובטח שלא ביום הכיפורים. כל פעולה שלו נזקפת לזכות הכלל וכמובן גם לחובה אם יש צורך לצערנו.

מכאן מובן איך הוא כאדם בודד יכול לכפר על כל העם. צרת העם היא גם צרתו האישית וממילא הוידוי שלו ביום הכיפורים הוא כנגד כל העם.

זוהי ייחודה של סגולת הכהונה - אחדות חובקת כל.

פרשת אחרי מות נקראת כמעט תמיד בסמוך לימי הזיכרון והעצמאות של מדינת ישראל.

אלו ימים של אחדות ושמחה ועצב לאומיים שסובבים את כולם. אלה ימים שכולנו זוכרים שלכולנו כאן בארץ הזאת חלק ונטל תחת האלונקה כדי להוביל ולקדם את עמנו בארצנו שלנו.

כמו הכהן הגדול ביום הכיפורים שליבו מאחד את כולנו כך אנו בימי התקומה האלה זוכרים שכוחנו באחדותנו.

(ע"פ הרב נבנצאל)

שבת שלום ומבורך!

לע"נ יעקב בובר, שבתאי טורס, שמואל פולק, מאיר גרינברג, יצחק שניצר ואברהם פישר שנפלו במלחמות ישראל והיו נצר אחרון למשפחתם

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 http://dosanova.co.il/

אמרי שפר י"ב שבט ה'תשע"ח

בתפילת יום הכיפורים, לפני חזרת הש"ץ, אומר החזן: "ה', ספרי חיים ומתים לפניך נפתחים." היום, ריבונו – של – עולם, אתה דן אותנו ופותח לנו את הספרים כדי לבדוק מעשינו. מילא, כאשר אנו חיים יש על מה לדון אותנו, לחייב אותנו או לזכותנו בדין, אך המתים מדוע פותחים שוב את פנקסיהם ודנים אותם מחדש? הרי כבר דנו אותם בשנה שעברה! אלא ניתן לבאר, כי אכן דנים את המתים כל שנה מחדש, וזאת בגלל הבנים שהם השאירו בעולם הזה. כל שנה מחדש בודקים בשמי עליון מי הם הילדים "ממשיכי דרכו של האדם", ועל פי מעשיהם ניתן להצילו בעולמות עליונים. אם כך, כמה חשוב שלאדם יהיו בנים ממשיכי דרכו, שיהא מי שיאמר אחריו קדיש, שיהיו בנים שימשיכו בדרך התורה והמצוות. וזו חובתו של האב בבניו, הוא מצווה על כך כמו שכתוב: "ולימדתם אותם את בניכם". זהו ציווי!

       גדולה גמילות חסדים מן הצדקה, שבגמילות חסדים ״העני עמך״ - הוא יכול להוסיף ולהיות עמך, כשווה בין שווים, ולא יראה עצמו מושפל ומבויש. (ספר הדרוש)

    הרבי מבעלז התבטא על כך בשם רבי נפתלי מרופשיץ ואמר: אנשים רבים באים אלי למטרות שונות, זה למטרה כזו וזה למטרה אחרת. כולם, אמנם, באים אלי, אבל בעצם הם לא מתכונים אלי, אלא הם מתכונים לבעיה שלהם, כשאני בסך הכול הוא האיש שאמור לפתור להם את הבעיות. רק מתי מעט באים אלי ללמוד ולקבל ממני באמת...

    "כי מחה אמחה את זכר עמלק"(שמות יז,יד). מהו כפל הלשון "מחה אמחה"? כיאחרי מחיקה עדיין נשאר רושם כלשהו מהכתיבה, ואצל עמלק ציווה הקב"ה שגם רושם קל לא יישאר ממנו.(מאוצר החסידות)

ועתה שא נא לפשע עבדי אלה אביך (נ יז( (ויאמר אברהם(

    מסופר על הצדיקים רבי מאיר מפרמישלאן זצ"ל, ורבי צבי מסטרטין זצ"ל, שהולכי רכיל הכניסו פירוד לבבות בין שני האדמורי"ם הצדיקים והרי ידוע שברית כרותה ללשון הרע וכך נפרדה החבילה ביניהם. חסיד אחד שהיה ממעריצי שני האדמורי"ם, זכה להפקד בבן זכר, הלך להזמין את ה"מוהל" רבי צבי , ולאחר מכן הלך לרבי מאיר להזמינו להיות "סנדק". ואותו חסיד שהיה פיקח לא סיפר לאחד מהם על הכיבוד שחלק לשני.

ביום הברית נסע החסיד אל ר' צבי והעלהו למרכבתו כדי לקיים מצות ברית מילה. כאשר הגיעה המרכבה לביתו של רבי מאיר, פנה החסיד אל רבי צבי ואמר: יסלח לי מורי ורבי, כאן מגוריו של הסנדק, ארד והזמינהו לנסוע אתנו יחד אל הברית. כעבור רגעים אחדים שב בעל הבית יחד עם רבי מאיר ועלו למרכבה. משראה ר' צבי את ר' מאיר, החזיר את פניו ולא יכול דברו לשלום. פנה אליו רבי מאיר ואמר: מאיר יספר לכבוד תורתו מעשה שהיה: בזמן גירוש יהודי ספרד, ורבו האנוסים שם, חלה אחד משרי המלכות והגיע לשערי מות, כשראה הרופא כי קרב קיצו של השר החולה, יעץ לבני ביתו לקרוא לכומר כדי שהחולה יתוודה לפניו בטרם ימות כמנהג הנוצרים. שנכנס הכומר לחדר החולה, החזיר החולה את פניו כלפי הקיר, היות והחולה היה יהודי מהאנוסים, ולא רצה להתכחש יותר לאמונתו סמוך לפטירתו. הכומר חשב שהחולה אינו בהכרה, היות והיה במצב של גסיסה ואין דעתו צלולה להתוודות, אך הרופא טען בתוקף, כי דעתו של החולה צלולה עליו ויכול הוא עדיין להתוודות. הבין הכומר, שהחולה אינו רוצה להסתכל בפניו, כי גם הכומר היה מהיהודים האנוסים, לכן ציוה לכל הנמצאים: "הוציאו כל איש מעלי", כדי לאפשר לחולה להתוודות במסתרים על כל חטאיו, ולאחר עזבם את החדר, גחן הכומר והתכופף על מיטת החולה, ולחש לו על אוזנו: "שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד". משמע החולה, ונוכח שגם הכומר יהודי החזיר אליו את פניו, ונתן לו "שלום", וקרא עמו "שמע ישראל" שסיים רבי מאיר את סיפורו, הושיט את ידו אל רבי צבי בהסברת פנים, ואמר לו: שלום עליך רבי צבי, הלוא שנינו יהודים אנחנו, ועובדים לא-ל אחד יחיד ומיוחד! מיד החזיר לו רבי צבי שלום מתוך חיבה, ולא זזו משם עד שנעשו ידידים נאמנים זה לזה...

    וזהו שאמרו אחי יוסף: " ועתה שא נא לפשע עבדי אלוהי אביך", כי הלוא אל אחד בראנו, ולמה נבגוד איש באחיו? אם אביך מת, הרי א-לוהיו חי, ואנחנו עבדיו וצאן ידיו

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 http://dosanova.co.il/

אמרי שפר ה' תשרי ה'תשע"ח

אכילה בערב יום הכיפורים הינה מצווה בפני עצמה, אך הואיל והיא הכנה למצות התענית ביום הכיפורים עצמו, הרי היא נחשבת כביכול ל"טפילה" למצווה "העיקרית", ולכן לא יברך עליה.
ביום הכיפורים מכים אנו "על חטא". פוסלים אנו את מעשינו הקודמים ומצטערים עליהם. אך אין זו אלא מחצית העבודה. עתה עלינו לבחור בדרך חדשה וטובה.

בין סליחה לפיוס יש הבדל. הסליחה באה כאשר אינני יודע אם פגעתי באדם, או כשמדובר בפגיעה קלה מאוד. לעומת זאת, כאשר ברור לי שפגעתי בו - עלי לפייסו! הפיוס הוא חובה כחלק מתהליך התשובה ואין די בכך שהאדם יאמר ‘סלחתי’. (רבי ירוחם ליבוביץ ממיר)

     היום הקדוש בפתח... מסופר שבליל כל נדרי, בבית מדרשו של האדמו"ר מבעלז עלה ר' שלום על הבימה והכריז: במסכת שבת פרק ב' נאמר: "שלשה דברים צריך אדם לומר בתוך ביתו ערב שבת עם חשיכה, עישרתם, עירבתם, הדליקו את הנר". ויש לפרש את מאמר חז"ל כך: "ערב שבת עם חשיכה"- הכוונה לערב יום הכיפורים בעת הערב שמש, זוהי השעה האחרונה בה יכול היהודי לשוב בתשובה לפני הקב"ה, ובזמן הזה עליו לזכור שלשה דברים:  עישרתם - כבר חלפו עשרת ימי תשובה.  עירבתם - כבר העריב היום הקדוש והנורא.  הדליקו את הנר - כבר דולקים הנרות לכבוד היום הגדול.  עד מתי אנו דוחים את עשיית התשובה?! אם לא עכשיו, אימתי

הפרס הגדול (דברים טובים – שופטים)

     דומיניק ורולו היו שני איכרים מבוגרים שהתגוררו בכפר פשוט ונידח במחוז אלזס שבצפון צרפת. שכניהם בכפר השקט מנו כמה עשרות בודדות של משפחות. בסך הכול אכלס הכפר 47 משפחות, כך שכולם הכירו את כולם.  הכפר שהיה מרוחק מאזור יישוב התנהל כמו כל כפרי הדייגים מסוגו- בפשטות ובצניעות, כאשר אנשי הכפר מתפרנסים בדוחק מעמל יומם.  האנשים הפשוטים שבכפר לא היו מחוברים לאמצעי התקשורת הטכנולוגיים, והם היו ניזונים בעיקר מערוצי חדשות מקומיים וממעט עיתונים שהגיעו אליהם אחת לכמה ימים. באחד הימים קרא דומיניק לרולו חברו הטוב, והצביע בפניו בהתרגשות על כתבה קטנה שנדחקה לאחד משולי העמודים הפנימיים שבעיתון הארצי: 'בכפר שבמחוז אלזס, זכה תושב בפרס הראשון בלוטו.  הזוכה המאושר עדיין לא דרש את הפרס העומד על עשרים וחמישה מיליון פרנקים...' 'אתה מבין מה כתוב כאן?!' אמר דומיניק לרולו בהתרגשות. 'אנחנו הכפר היחיד במחוז הזה. ואם אני לא זכית, וגם אתה לא, הרי שרק אחד מארבעים וחמישה התושבים האחרים הוא זה שזכה בפרס הגדול!'. רולו הנהן בראשו, ודומיניק אמר: 'אני מציע שנמצא את הזוכה לפני שיתפרסם הדבר ברחבי הכפר'...

     מאחר שמדובר היה בכפר קטן, ארכה מלאכת החיפוש זמן קצר יחסית, כבר בשעות הערב הגיעו השנים לביתו של אחרון התושבים שעדיין לא נבדק – ניקולה בלייטון. בלייטון שהיה זקן רווק שגר בגפו לא הגיב לדפיקותיהם של שני החברים, והם פתחו את הדלת ונכנסו פנימה. המראה שנגלה לעיניהם היה משמח ומפחיד כאחד: ניקולה בלייטון ישב על הספה אל מול קריין החדשות שבטלוויזיה, בידו טופס הלוטו,  והוא מחייך באושר – אך ללא רוח חיים. השניים הבינו כי בלייטון צפה בפרסום המספרים הזוכים שעלו בהגרלת הלוטו, וכשהבין שהוא הזוכה הגדול,  חייך באושר וקיבל דום לב מרוב התרגשות. רולו ודומיניק הביטו האחד בעיני השני ורק מחשבה אחת חלפה במוחם. הם החליטו למלא את מקומו של ניקולה בלייטון ולגרוף לכיסם את הפרס הגדול.  עוד באותו יום התקשרו השנים מן הטלפון הציבורי היחיד שפעל בכפר אל משרדי הלוטו, ורולו הזדהה כניקולה בלייטון, זוכה הלוטו המאושר. הפקידה מן העבר השני הייתה אדיבה ביותר והבטיחה לשלוח למחרת פקיד פייס שינהל את תהליכי הזכייה שיעביר את הפרס לזוכה בצורה רשמית.

     למחרת בצהריים כבר שהה רולו בביתו של ניקולה בלייטון , ודומיניק המתין בשביל המוביל אל הכפר. מיד כשנראתה מכונית מתקרבת אל הכפר החל דומיניק לצעוד ליד הרכב. הנהג, פקיד מעונב וחנוט בחליפה יוקרתית ביקש מדומיניק את עזרתו באיתור תושב בשם ניקולה בלייטון. דומיניק הציע להוביל אותו הישר אל ביתו, שם כבר המתין לו רולו כשבידו הטפסים אותם נטל מארון המסמכים של בלייטון.  לפקיד החביב שבירך אותו על זכייתו נענה בהתלהבות, הציג בפניו את מספר הביטוח הלאומי שלו, אותו נטל מבלי??טון, והבטיח להיזהר ולא לאבד את סכום הזכייה על תענוגות מפוקפקים. ' נותר שלב אחד להשלמת העברת הפרס' אמר הפקיד: 'והוא, אימות זהותו של הזוכה כניקולה בלייטון, מאחר ומדובר בכפר נידח שאין בו אמצעי זיהוי אלקטרוניים, אצטרך לשוב למחרת, ולבקש מאנשי המקום כי יצביעו בפניו על ניקולה בלייטון.  ולאחר זיהוי פשוט זה תוכל לקבל את השיק עם סכום הזכייה'. הפקיד נפרד בחביבות מרולו ועלה על מכוניתו, כשרולו ממהר ללכת אל ביתו של שותפו למזימה.

     דומיניק הנרגש שמח לראותו ושאל: 'האם קיבלת את הפרס?!' 'עדיין לא' אמר רולו והסביר לדומיניק את הבעיה, הם הבינו שלא תיוותר להם ברירה ועליהם לשתף את כל תושבי הכפר במעשה ההונאה. הם הכריזו על אסיפה דחופה ומיוחדת. ואחר הצהריים התאספו 44 משפחות הכפר בבית הקפה היחיד שפעל במקום, ורולו ודומיניק נעמדו בפני הקהל וסיפרו על זכייתו המפתיעה של ניקולה בלייטון, 'כדי שכולנו נוכל לזכות בפרס, יהיה עליכם לאשר - שרולו הוא אכן ניקולה בלייטון' הכריז דומיניק. בליל של קולות וצעקות פרץ לאחר ששני החברים סיימו את דבריהם, אך דומיניק השתיק את כולם והבטיח להם כי אם ישתפו פעולה, הרי שהפרס הגדול יתחלק שווה בשווה בין כולם. 'מהו סכום הזכייה?!' שאלו האנשים. 'עשרה מיליון פרנקים' שיקר דומיניק במצח נחושה. 'אם נחלק את הסכום בין כל התושבים, הרי שכל אחד יזכה במאתיים אלף פרנקים...!' האיכרים נענו בהתלהבות, ובשמחתם הגדולה על סכום הזכייה האגדי חגגו את האירוע עד לשעות הקטנות של הלילה.

     למחרת הופיע פקיד הלוטו, ושמע מכל תושבי הכפר אותם פגש כי רולו הוא אכן ניקולה בלייטון וכי מדובר באדם חביב ונעים הליכות. הפקיד הנהן בהסכמה ושלף מכיסו מעטפה גדולה, רולו ודומיניק ניגשו אליו בחיוך ולחצו את ידו בהתרגשות והמתינו לקבלת הפרס.  רעש הסירנות החריד את תושבי הכפר ההמומים,  אל הכביש הראשי התפרצו שתי ניידות משטרה וארבעה שוטרים זינקו מן הניידות ואזקו את דומיניק ורולו ללא גינונים מיותרים. מחלון הניידת הם ראו את הפקיד ניגש אל תושבת זקנה בשם סילביה, ומגיש לה את המעטפה. סילביה ניגשה אל חלון הניידת ואמרה לשנים: 'עם שקרנים, חייבים להתנהג בהתאם. התקשרתי למשרדי הלוטו והתברר לי שסכום הזכייה עומד על 25 מיליון פרנקים. שקלתי האם לדווח על ההונאה והתברר לי כי על דיווח הונאה בלוטו מקבלים עשרה אחוז מדמי הזכייה, אם כן לפי החשבון שלי, מגיע לי שתים וחצי מיליון פרנקים. ולא מאתיים אלף עלובים'. לצמד הפושעים, לא נותר אלא למרוט את שערותיהם בתסכול ולהאשים את עצמם...

     בפרשת השבוע מלמדת אותנו התורה על חשיבותו של הצדק והיושר, כתוב בלשון הפסוק: 'צדק צדק תרדוף', חז'ל מסבירים שהמילה 'צדק' הוכפלה בפסוק פעמיים, כדי ללמד אותנו לנהל את ??יינו במסלול הצדק והיושר. גם כאשר אנו מבקשים לברר את הצדק, עלינו לעשות זאת בדרכים ישרות והגונות ולא בדרכים עקלקלות. כאשר אדם הולך בדרך הצדק ולא מחפש דרכי רמאות, שקר, ופתלתלות, אזי זוכה הוא להמשך הבטחת התורה 'צדק צדק תרדוף – למען תחיה' וחייו יהיו מבורכים.

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 http://dosanova.co.il/

אמרי שפר י"ג ניסן ה'תשע"ז

  אי אפשר לשאוף בלי להיות אדם ואי אפשר להיות אדם בלי לשאוף.

     אין מלאכה בזויה ביום הקדוש ביותר – יום הכיפורים, במקום הקדוש ביותר – קודש הקודשים, מתחיל הכהן הגדול את עבודת הקודש (סדר העבודה) ב...הרמת הדשן, כלומר, בהורדת האפר מעל המזבח. ללמדנו, שאת עבודת הקודש יש להתחיל מהדברים הפשוטים.  מלמטה. כך גם בעבודת הקודש – החינוך. זאת ועוד. את הרמת הדשן מבצע הכהן הגדול בעצמו, לא עוזריו השונים. ללמדנו: שאין מלאכה בזויה. ואומר על כך רבי שמחה בונים מפשיסחה: התורה חששה, שהכהן הגדול בקודש הקודשים ביום הכיפורים יעסוק רק בעניינים הרוחניים הנשגבים, וישכח להתפלל על העניינים ה"פשוטים", הגשמיים, פרנסתם של ישראל וצרכיהם ה"פשוטים" האחרים. לפיכך נצטווה הכהן הגדול, שעם היכנסו לקודש הקודשים, יחליף את בגדי הכהונה בבגדים פשוטים , ויתחיל דווקא בעבודת חולין הכי פשוטה. אז, ודאי יזכור, כי "מרובים צרכי עמך".

     ''אם הבנים שמחה", "אם" ר"ת של כל גאולות ישראל, גאולת ישראל ממצרים ע"י אהרן משה, גאולת ישראל בפורים ע"י אסתר מרדכי, גאולת ישראל לעתיד במהרה ע"י אליהו משיח. )ספה"ק(

     '' והנותר בבשר באש תשרפנו''(ח, לב( , רמז לאדם שפרנסתו בשפע ויש לו תמיד 'נוֹתר' בבשר ובלחם, צריך הוא לקיים 'באש תשרפו' – כלומר ללמוד תורה שנמשלה לאֵּש ובכך לשרוף את עוונותיו, כיון שאין לו סיבה להתבטל מהתורה ולטעון שפרנסתו מצומצמת. (תורת הפרשה(

גברת, מזמן עברת את מסגרת האשראי שלך"  (להתעדן באהבתך, עלון 154)

     רבי חיים שמואלביץ זצ"ל כותב, שבעונש על עניינים שבין אדם לחברו פוגעים לא רק באדם עצמו, אלא לפעמים רח"ל גם בדורות הבאים.  להמחשת העניין ספר הרב יעקב שיש את המעשה הבא, על פי עדותו של תלמיד חכם גדול; והרי הדברים כלשונו:

     נכנסתי לסניף הבנק שלי ברחוב רבי עקיבא, ומיד הרגשתי מתח באוויר. אנשים מסביבי התלחשו ודברו בסערת רוחות, ומיד הבנתי שהתרחשה כאן איזו דרמה. פתאום הבחין בי מנהל הבנק וסימן לי להיכנס למשרדו, משום שהוא רוצה לשתף אותי בהתרחשות שקרתה זה עתה.  לפני זמן קצר נכנסה אישה לבנק ובקשה מהפקיד למשוך שלוש מאות שקלים מחשבונה. הפקיד הציץ בחשבון וסרב: "גברת, זה לא יתכן, מזמן כבר עברת את מסגרת האשראי שלך, ובאמת הגיע הזמן שתסדרי את העניין. בשום פנים ואופן אין אפשרות שתמשכי עוד כסף. על הראשונים אנו בוכים."  האישה התווכחה: "מה כבר בקשתי? בסך הכל שלוש מאות שקל! אני מוכרחה אותם בשביל מוצרי יסוד במכולת! אין לי ברירה! אני יודעת שהמצב שלי קשה מאוד, בעזרת ה' זה יסתדר, אבל עכשיו אין לי כלום, ואני מוכרחה את שלוש מאות השקלים הללו!"  הפקיד התרגז וגער בה בקול: "הסיפורים הללו אינם מענייני בכלל. את נדרשת לסדר את העניין ולהביא את הכסף. כבר שלחנו כמה התראות – ואת כלל לא מתייחסת! את שלוש מאות השקלים הללו את בודאי לא תקבלי!"  הגערה הגיעה לאז??י האנשים שעמדו שם והאישה נשברה. היא עזבה את הפקיד, נכנסה לחדרו של המנהל, פרצה בבכי ואמרה: "איני מבינה אותו! מה כבר בקשתי? איך מותר לו לשפוך את דמי לפני כל האנשים כאן? בקשתי בסך הכל שלוש מאות שקל, ולא למותרות – אלא בשביל לשלם במכולת!  למה הוא צועק עלי לפני כולם?!"  נכמרו רחמיו של המנהל: "את צודקת". אבל האישה לא התרצתה. היא קמה ממקומה ויצאה בהפגנתיות מן הבנק אל הרחוב. המנהל שלף שלוש מאות שקלים מהארנק שלו ויצא אחריה, אבל האישה לא הסכימה לקבל. "גברת, קחי שלוש מאות שקל!" והיא אפילו אינה מסתובבת.  בלית ברירה חזר לתוך הבנק, נכנס למשרדו ומצא את הסגן שלו יושב ובוכה. "מה קורה כאן היום?" – שאל – "למה כולם בוכים? זו מחלה מדבקת?"  ענה לו הסגן: "שמע, אני קרוב לגיל חמישים, אבל יש איזו תמונת ילדות שעומדת מול עיני כבר ארבעים שנה. התמונה הזו רודפת אחרי ואינה עוזבת אותי! הייתי ילד קטן קרוב לגיל עשר, כשהלכתי עם אימא שלי למכולת. אימא הכניסה לסל כמה מוצרים: לחם, חלב וגבינה, ובקשה מהמוכר שירשום לה. המוכר התרגז: 'מה פתאום לרשום? את חייבת כאן כל כך הרבה כסף! את לא משלמת כבר כל כך הרבה זמן! אני לא מסכים לרשום בשום אופן.  תחזירי את המוצרים הללו! אני לא בנק!'  אימא דברה בעדינות: 'אני אסדר את זה, אבל עכשיו אני במצב קשה! המצב הכלכלי שלנו לא מזהיר! תראה – לא לקחתי שום מותרות, רק לחם ומוצרי חלב.'  המוכר אפילו לא דיבר. הוא חטף לאימא את סל המצרכים והניח אותו על הדלפק. אימא יצאה מהמכולת ופרצה בבכי. היא נתנה לי יד ומשכה אותי הביתה. כל הדרך שמעתי אותה בוכה... הסיטואציה הזו עומדת לי חיה מול העיניים כל חיי! איני מסוגל לשכוח את התמונה הזו!  היום כשבאה האישה נזכרתי, שבעל המכולת הוא אבא שלה"— אתה מבין! לבת שלו אין כסף אפילו למוצרי יסוד רח"ל...

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

אמרי שפר כ"ד אדר ה'תשע"ז

אתה יכול לבחור לברוח ואתה יכול לבחור להתעלם אבל בסופו של דבר תתעורר לאותה מציאות.

     ברד אש מתלקחת, "ברד" אותיותִּ דֻּבר, בדיבור אחד אפשר לעשות מחלוקת גדולה. "מחלוקת" אותיות מת חלקו ח"ו.

     ויקהל משה. וברש"י שזה היה למחרת יום הכיפורים. דרך ומנהג העולם לפייס איש את חברו בערב יום הכיפורים, אך יש לדאוג שגם למחרת יום הכיפורים, להמשיך ולהתקהל ביחד ולחיות בשלום ובאחווה. וזה הכוונה ויקהל משה "למחרת" יום הכיפורים.

     ועשה בצלאל... את כל מלאכת עבדת הקדש. וקשה שהרי כאן עדיין אפילו תרומת המשכן לא הייתה, וכל שכן עשיית מלאכת המשכן עדיין לא נעשתה, ואיך שייך לכתוב ועשה שמשמע שעשה כבר. ומתרץ האור החיים הק', שהפירוש של ועשה בצלאל, הכוונה שעשה את הכלים שבהם עושים את כל המלאכות, והיינו כלי האומנות שבהם עשו את עבודת המשכן.

לא משחקים באש

     כשאורי לרנר אומר לילדיו שלא משחקים באש, הוא מצטמרר. זה היה בפעילות מבצעית בלבנון. הוא שירת בתותחנים. החברה נחו. מפקד הפלוגה קרא לו ואמר: ”יש כאן שקים של מרעומים, חומר נפץ דליק. תרכז אותם מכל הצוותים“. אורי לקח נגמ“ש והתחיל לאסוף את השקים. מפקד הפלוגה החליט לשרוף אותם, כדי שלא יצטרך להחזירם כשיעברו משם. לקח שק אחר שק מהערימה, וזרקו למדורה שהבעיר במרחק כחמישה עשר מטרים. מדורה גדולה התלקחה ורוח חזקה נשבה. אורי חשש. נכנס לנגמ“ש ונסע משם. שמע את מפקד הפלוגה זועק: ”לאאאאא!“ והבין שהנורא מכל קרה. הרוח תלשה זיק והעיפה אותו לערימה . גל חום עצום תקף אותו. אש עטפה את הנגמ“ש. אורי האיץ את המהירות כדי שהרוח תכבה את האש שאחזה ברכב. התחבולה הועילה, האש כבתה. הוא עצר את הרכב והביט לאחור בפלצות. כל הצוות שלו נשרף. הוא היה היחיד ששרד. אמר מזועזע: ”תודה אלוקים!“ תמיד ידע שיש אלוקים. למרות שזה לא חייב אותו במאום.

     השתחרר מהצבא ועבד כמתקין כבלים ובעבודות מזדמנות שונות. התחביב היה מחשבים, אבל הוא לא השתלב בו בעקביות. זומן למילואים ברמאללה, בעיצומו של מבצע ”חומת מגן“ למיגור הטרור. מסוקים הפציצו ממעל, צלפים ארבו מעבר לכל פינה, יריות הפכו לדבר שבשגרה. נסעו בג‘יפ מממוגן, ולפתע ברד יריות. המשיכו לנסוע כדי שלא ליפול למארב. כעבור קטע דרך עצרו, ואורי ירד לראות היכן נפגע הרכב. הוא לא איתר דבר חמור חזר ונחרד: החלון מאחוריו נוקב בכדור. משום מה לא המשיך הכדור במסלולו ולא ניקב את עורפו. זה היה קרוב כל כך. הפעם לא אמר: תודה, אלוקים. הפעם החליט שהבורא מאותת לו, מתרה בו שישפר דרך, אך לא הבין: ”הרי אני בסדר גמור. לא גונב, לא שודד, לא פוגע באדם. מדוע אתה מאותת לי, במה אני צריך להשתנות?“

     כשעברו ליד קבר שמואל הנביא, ביקש לעצור. הוא רוצה להתפלל. האמת, מימיו לא פתח סידור. אבל הפעם – אולי הפחד, המתח, הסכנה והאיתות, הם שגרמו.

     עצרו ליד מתחם הקבר. הבניין גדול מאד, נוטע בך רושם שאתה קטן כל כך, פעוט, זעיר. מצא בקצה הבניין כעין חור, גומחה. חשב שכאן הקבר, שפה טמון איש הא-לוקים. נשא עיניו למרום ואמר: ”ריבונו של עולם, אתה גדול כל כך ואני קטן כל כך אבל ראיתי שאתה משגיח עלי. בלבנון, הוצאת אותי בלי פגע. וכאן הכדור לא פגע בי. אני מבקש ממך שתוציא אותי מפה בשלום. אני פוחד ואמי פוחדת. אלו מילואים כה מפחידים. וגם שאמצא עבודה טובה וקבועה“. נדמה היה לו שהאלוקים כאילו ענה לו: ”אני אעשה זאת למענך. ומה תעשה אתה למעני?“ ואז, הוסיף: ”אבל ריבונו של עולם, אתה הרי יודע שלא לימדו אותי מאומה. אם אתה רוצה שאלמד משהו, שאעשה משהו, תאותת לי!“

     יצא משם בלב קל, חש שהתפלל ותפילתו נשמעה. שירות המילואים הסתיים, ובדרך הביתה התקשרו אליו לסלולארי. אמרו שיש לו עבודה למחר. השגחה פרטית. התפילה נענתה. אצל חבר התקינו כבלים, והוא שאל את המתקין האם הוא זקוק לעוזר. נתן לו את מספר הטלפון של אורי. רק עתה נזכר הלה שאורי סיים את המילואים והוא בדרכו הביתה.

     משנוכח שתפילה עוזרת, ניסה אותה גם בביתו. לאו דווקא בקבר של שמואל הנביא. נשא עיניו למרום ואמר: ”ריבונו של עולם, אני לא רוצה להכיר סתם נערות, אני רוצה לפגוש בזו שתהיה אשתי!“ למחרת, נשלח לבצע עבודה במעונות הטכניון. ההנהלה ביקשה מאחת הסטודנטיות שתשגיח עליו. אדם זר, במעונות הסטודנטים, עלול לשלוח יד. כבדהו וחשדהו. כיום היא אשתו. התפילה נענתה.

     אשתו למדה בממלכתי דתי וביקשה להנהיג בית דתי. אורי לא ידע מאומה. מה שביקשה, עשה. לא נסעו בשבת, לא הדליקו אור. היו לו תפילין מבר המצווה. סבו קנה לו, לפני פטירתו. עכשיו, לבקשתה, שב והניחן. אבל לא היה מחובר לדברים, לא השיג את משמעותם.

     אשתו רשמה את שניהם לסמינר. שישמע, שיתחבר. הסמינר פקח את עיניו. טיעונים הגיוניים, סדירים, בנו תמונת עולם. הסבירו ושכנעו. כשיצאו אחרי הסמינר אמר לאשתו: ”חשבתי שאוכל לחיות גם פה וגם שם, חילוני עם קורטוב דת. הבנתי שאלו שתי דרכים, וצריך לבחור צד“. וזה היה קשה. אך בא איתות נוסף. מצמרר. אוטובוס התפוצץ במרכז חיפה, ואורי היה קרוב למקום האירוע. רץ לעזור לניצולם, ולא יכול היה לעמוד במחזות, לראות את המראות. איברים מרוטשים, פצועים נאנקים. החליט לעזור בחוץ, לכוון את התנועה ולפנות ציר לאמבולנסים. בעל כורחו עמד וראה את הגופות החרוכות מועלות לאמבולנסים. אמר לעצמו: ”למה נקלעתי לכאן? מה מאתת לי ריבונו של עולם?“ והבין. מאותתים לו: ראה, איך אין האדם יודע מה מצפה לו. אינו משער מתי ייקרא למרום, מתי יידרש למסור דין וחשבון. ומה יהיה לו לומר?“

     אורי בחר צד. מאז ועד היום ריפד הקדוש ברוך הוא את דרכו. אשתו עובדת כמהנדסת תעשייה וניהול בחברת איילון ביטוח, ואורי השתלב בשטח נטייתו מאז ומתמיד בתחום המחשבים, והתקבל בעבודה בחברה גדולה. הוא, כמובן, מקדיש עיתים לתורה, אינו שוכח מה שעלה בדעתו, כתשובת הבורא, כשהתפלל אליו בפעם הראשונה. ה‘ כאילו אמר: ”אעשה את רצונך, אם אתה תעשה את רצוני“ - וזה פועל!

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

אמרי שפר כ"ו שבט ה'תשע"ז

 בעל ה"ברוך טעם" זי"ע לקבל ממנו "היתר הוראה". מצאו מופלג בתורה ובקי בד' חלקי שולחן ערוך. נתן לו "סמיכה", והוסיף ואמר לו, כשתתמנה לרב עליך יהיה ללמוד את החלק החמישי של השולחן ערוך. תמה הצעיר: איזה חלק חמישי, הלא ישנם רק ד' חלקים לשולחן ערוך? כן  השיב לו הרב, בשביל רבנים יש עוד חלק חמישי, והוא כיצד להתהלך עם בני אדם… לאחריי זמן בא אצלו הצעיר, שבינתיים נתמנה רב בעיירה, שאל אותו בעל ה"ברוך טעם": האם הספקת כבר ללמוד את החלק החמישי של השולחן ערוך?  עכשיו – השיב לו ההוא  אני כבר בקי גם בחלק השישי…. כיצד לנהוג עם פראי אדם….

     "וכי יפתח איש בור" (כא, לג). אמר הסבא מסלבודקא, "בור", אין זה דווקא אם אתה עושה מכשול ותקלה שחברך עלול להיהרג או להינזק, גם אם אתה מאלץ מישהו להתכופף ולהרים את הנייר שזרקת הנך מזיק שהרי בכך אתה מבטל אותו מדרכו ומלימודו ואתה מתחייב על כך משום "בור".  

     ובשר בשדה טריפה לא תאכלו לכלב תשליכון אותו (כב', ל') - וכי בבית מותר לאכול בשר טריפה? אז מדוע נאמר ובשר בשדה דווקא? ואמנם רש"י מבאר: 'אף בביתכן, אלא שדיבר הכתוב בהווה, מקום שדרך בהמות ליטרף...' הרב יהודה צדקה זצ"ל מתרץ בדרך מוסרית (הובא באור דניאל): אכן גם בבית אסור לאכול טריפה, אלא התורה נקטה בשדה דווקא, כיוון שהניסיון הגדול של האדם בכל דבר, ובפרט בענייני כשרות, הוא דווקא בשדה, דהיינו בחוץ כשהוא עם חברים, או כשהוא רעב ונמצא ברחוב, ואז הוא עלול להתפתות ולאכול במקומות שהכשרות שם מפוקפקת, לכן נאמר 'בשר בשדה' דווקא ולא בבית...

    ישנם אנשים שבאים להתפלל בבית הכנסת ביום הכפורים ובראש השנה, אך תפלתם נסבה על פרנסה, ורק על פרנסה. הם רוצים כסף, וכסף וכסף. הם אינם מבקשים בתפלתם על רוחניות, לא 'בוער' להם במיוחד לבקש מחילה על העוונות, והמלכת ה' ממש לא מעניינת אותם. רק כסף. תפלה שכזו – אומר "ילקוט הגרשוני " – לא תענה, והדבר נרמז כאן בפסוק: "אם יום " – זה יום כפור, "או יומיים" – אלו ב' ימים של ראש השנה, יעמוד בהם האדם בתפלה רק על כסף, אזי "לא יקום כי כספו הוא" – לא תתקבל תפילתו ולא תתקיים בקשתו, כי רק כסף בקש.

ויצעקו בני ישראל אל ה'" [יד, י].  (ברכי נפשי).

     היה זה מרן הגרא"מ שך זצ"ל, ראש ישיבת פוניבז', באחת משיחותיו בישיבה, שאמר שאם היינו מאמינים באמת ובלב שלם שהתפילה שלנו פועלת במרומים, היינו ניגשים אליה יותר במרץ ובשמחה, ואז גם היינו נענים מן שמיא.  אחת הראיות שאין אנו מאמינים דיינו בכוח התפילה שלנו, נעוצה בכך שאנחנו יכולים לעבור ליד מודעות הקוראות להתפלל עבור חולה פלוני, ורובנו אינם מעלים בדעתם שאם יוציאו מהפה נוסח- תפילה כמו 'אנא אבינו שבשמים, שלח רפואה שלימה לחולה פלוני בן פלונית', שתפילה זו תעלה לשמי-שמים ועשויה להיות לעזר לחולה . ומה הראיה שאין אנחנו מאמינים? פשוט מאוד; כי אנחנו לא מתפללים! גם את המשפט הפשוט הזה, גם את נוסח- התפילה הזה שאינו גוזל מאתנו לא זמן ולא כסף, לא כוח ולא מאמצים, גם את זה אנחנו לא מוציאים מן הפה. היש לך ראיה יותר גדולה מזו, לכך שאין אנחנו מאמינים בכוחה של התפילה?!  הלא אם היינו יודעים שאם נקפוץ אל מעבר לרחוב, נמצא שם תרופה שתועיל לחולה ההוא, ששמו מוזכר במודעה,  לא היינו עושים את המאמץ הקטן הזה על מנת לסייע בריפויו? בוודאי שהיינו ניגשים לשם, ומביאים לו את התרופה! אחרת, לא נוכל לסלוח לעצמנו במשך כל החיים! רגשי-מצפון היו נוקפים אותנו! ואם כך, מדוע אין אנחנו נוקטים בפעולה כה פשוטה של תפילה למען החולה? הרי לא מבקשים מאף אחד שייסע בזה-הרגע לכותל המערבי, או יארגן עצרת התעוררות בהשתתפות המוני אנשים.  כל מה שמבקשים ממך הוא לשים לב אל השם של החולה, ולבקש מהשי"ת בקשה פשוטה, במלים שלך, בנוסח שלך, שירפא את החולה!  יוצא אפוא שהדבר הראשון שעלינו לעשות בבואנו לתפילה, הוא, להאמין בכוחה של תפילה! ואחת הדרכים לכך היא כשיתבונן האדם במה שעבר עליו בחייו עד הנה, וגם אם הוא עדיין צעיר לימים, ייווכח על- אתר שכאשר התפלל כדבעי, והאמין בכוחה של התפילה, התפילה אכן פעלה את פעולתה בדיוק כפי שהיה צריך. וממילא יבין את הדרך הנכונה, ויידע שהאמונה בכוחה של התפילה, תסייע לו בצורה ממשית בכל צרכיו, ויתחזק בזה.  מה שצריך עוד להדגיש הוא שאחת הסיבות לחוסר-האמונה הזו נובעת מכך שהאדם חושב לעצמו 'אני הרי אדם כל כך פשוט, ואיך יתכן שהתפילה שלי פועלת משהו במרומים '... והאמת היא שתפילתו של כל אדם נשמעת, גם אם הוא מחשיב עצמו לאדם פשוט, וגם אם מצא מנקודת הנחה שזה אכן-כך (כי במקרים רבים הדבר איננו נכון כלל וכלל, והאדם גם אינו מאמין בכוחו, ואינו יודע איזה כוחות של אדם גדול טמונים בו!) – ברם הקב"ה מחבב גם את 'תפילתם הפשוטה' של 'אנשים פשוטים', ויש מקרים שהוא חפץ בה יותר מתפילתם של אנשים לא- פשוטים. וכדי להוכיח זאת נספר כאן את ששמענו מפיו של הרב ד"ר מנחם- חיים ברייר, סגן מנהל הרפואי בית החולים 'מעיני הישועה'.

     מעשה שהיה, כך מספר הדוקטור, ביהודי מבוגר-למדי שהובא לבית החולים כשהוא סובל מכמה דברים, מצבו של החולה היה קשה מאוד, ובית החולים עשה מעבר ליכולתו כדי לסייע לו להתגבר על המחלות מהן סבל, אך ללא הועיל. מצבו הוחמר והתדרדר מיום ליום. הבן, ששהה כל העת לצידו, ניגש מדי פעם אל הרופאים ושאל במה אפשר עוד לעזור לו, אבל בשלב מסוים הרימו הרופאים את ידיהם, והשיבו שמבחינה רפואית באמת אי אפשר כבר לעשות שום דבר.  הבן המסור הוא יו"ר אחד הארגונים הגדולים המטפלים בבעלי תשובה. מששמע את דברי הרופאים,  והבין את הדברים לאשורם, ביודעו שאין כאן התחמקות, אלא המצב באמת קשה מאוד, קם ועלה לירושלים,  ומיהר לכותל המערבי.

     באותה שעה הייתה אמורה לסייר במקום קבוצה בת כ-100 משתתפים, מקרב האנשים שהוא מטפל בהם,  שברובם הגדול אינם שומרים עדיין על מצוות התורה. המדובר היה בקבוצה של סטודנטים שסיירה בכותל.  ד"ר ברייר מספר שהבן ניגש אל חברי הקבוצה, וביקש מהם להאזין לו שתי דקות. הוא סיפר להם על מצבו הקשה של אביו, וביקש מהם – בדמעות – להתקרב אל הכותל המערבי, ולומר בצוותא את פרק 'שיר המעלות ממעמקים קראתיך'. חברי הקבוצה הסכימו, וכך עשו. חבשו כיפות לראשם, ניגשו אל הכותל, והתפללו . נחזור לבית החולים 'מעיני הישועה' בבני ברק. ממש באותה שעה שבה התפללו חברי הקבוצה,  חלה הטבה משמעותית ופתאומית במצבו של החולה הקשה, אביו של יו"ר הארגון ההוא.  ובתוך פרק-זמן של ימים ספורים, שוחרר האיש מבית החולים, וחזר לתפקד כאחד האדם.

     הבה נתבונן נא: הרי קבוצת האנשים הנ"ל שהתפללה ליד הכותל בעבור החולה, עונה לכל היותר, על התואר 'יהודי פשוט', וגם זה לא, משום שכאמור רובם לא היו עדיין שומרי מצוות, ובכל זאת אי אפשר להתעלם מהראיה הניצחת שתפילתם הנרגשת ליד הכותל הביאה בס"ד לרפואת החולה . וכל כך למה? – משום שמן הסתם הם האמינו בכוחה של התפילה שלהם. הבן, שדיבר איתם על כך לפני שניגשו להתפלל ליד הכותל, חיזק אותם בעיקר בנושא זה – ואמר שגם תפילה של יהודי פשוט, כשהיא יוצאת מהלב,  נשמעת במרומים... ואם כן, מדוע אנחנו לא יכולים?! 

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/