אמרי שפר כ"ה אב ה'תשע"ח

 אם אתה משמח את שלי אני משמח את שלך. 

    בגמרא (סנהדרין כט), מצינו שאדם קמצן מכונה "עכברא דשכיב אדינרי" (פירוש: עכבר ששוכב על דינרים). ההסבר למושג הוא: עכבר השוכב על קמח יש לו אוכל וגם משכב רך,  עכבר השוכב על לחם אמנם משכבו קשה, אבל לפחות יש לו אוכל. אולם עכבר השוכב על דינרים אין לו לא אוכל ולא משכב. וקמצן כזה שאינו נהנה מעושרו ואינו מהנה אחרים דומה לעכבר השוכב על דינרים. 

     ביום א' באלול מתחילים לומר לדוד ה' אורי עד שמחת תורה, על פי המדרש אורי זה ראש השנה וישעי זה יום הכיפורים, כי יצפנני בסוכו זה סוכות.

     והיה כי יביאך ה' אלוקיך אל הארץ... ונתתה את הברכה על הר גרזים ואת הקללה על הר עיבל (יא,כט). מדוע נכתבה המלה "ונתתה" עם האות ה' בסופה? תוספת ה' מראה על ברכה שניתנת בעין יפה, וכבר אמרו רבותינו: שהנותן מתנה לחברו – לעולם ייתן בעין יפה. לפיכך מתאים, שכאשר עוסקים בעניין הברכה על הר גרזים, ייכתב "ונתתה", רמז לעין יפה.

חנות ספרים )ברכי נפשי(

     לפנינו מעשה מופלא ממנו ניתן ללמוד שאדם המחליט להתהלך בתמימות עם בוראו, לעולם אינו מפסיד. תמיד ישלח לו הקב"ה את עזרו ממעל, ויוכיח לו שהתמימות וההליכה ביושר ובאמת, משתלמת, מצדיקה את עצמה. את הסיפור שמענו מהרב פינחס בסר שליט"א, שהעיד שכל הפרטים מדויקים.

     המעשה התרחש עם בעליה של חנות ספרים בעיר מסוימת. חנות זו הייתה שייכת לישיבה פלונית שהשכירה חנויות רבות. הנהלת הישיבה הקפידה לציין בחוזה השכירות את ייעודה המתוכנן של כל חנות שהושכרה. בחוזה שנחתם במקרה זה, צוין שהחנות מיועדת למכירת ספרי קודש, ומכשירי כתיבה.  החליט לעשות מעשה חנות נוספת הושכרה על ידי הישיבה לאדם אחר, וזו הייתה ממוקמת בצמוד לחנות הראשונה. ההסכם עם השוכר השני, כפי שצוין בחוזה, היה על מכירת כלי בית בלבד. לצורך העניין, נקרא לשוכר הראשון בשם ראובן, ולשני -  שמעון.  ראובן לא ניצל מעולם את זכותו למכור גם מכשירי כתיבה, הגם שהדבר צוין בחוזה, והסתפק במכירתם של ספרי קודש בלבד. שכנו, שמעון, שראה שראובן אינו מנצל את זכותו למכירת מכשירי כתיבה, החליט לעשות מעשה,  והכניס לחנותו מכשירי כתיבה, ומכרם ברווחים נאים. לפני תחילת שנת הלימודים קנה מלאי גדול של מכשירי כתיבה, והרוויח מכך סכומי כסף גדולים.  ראובן, לו הייתה שמורה הזכות למכירת מכשירי כתיבה, ראה את כל אשר נעשה, ושתק. הוא לא נהג בצרות עין, ולא מחה בשמעון על שלקח מאתו את הייעוד הזה שנכתב בחוזה השכירות שלו.  והנה, לאחר שראובן השיא כמה מילדיו, ונזקק לסכומי כסף גדולים, עלה בדעתו להיכנס לענף מכשירי הכתיבה, ולמוכרם. גם הוא רכש מלאי גדול, ו ה' הצליח דרכו, והיו לו רווחים מכובדים ביותר.

     והנה, בבוקר לא בהיר אחד, נכנס אליו שמעון, כולו קוצף וכועס, סר וזעף,  ובפיו טענה: 'השנה לא הצלחתי למכור את מכשירי הכתיבה שלי - בגללך'!...  שמעתם טיעון?! 'בשנים האחרונות, הוסיף שמעון, אני מרוויח כסף רב במכירת מכשירי הכתיבה, ועכשיו שגם אתה מוכר אותם, לא הצלחתי להגיע להישגים נאים'! - - -  הוא אינו מזכיר אף מילה על כך שהזכות למכירת מכשירי הכתיבה הייתה נתונה בעצם לשכנו הטוב, ראובן, שהתעסק כל השנים רק במכירת ספרי הקודש, וגילה רוחב לב נדיר בכך שלא מימש את זכותו בעניין מכשירי הכתיבה, ונתן את הזכות הזו לעמיתו. שמעון בא בטענות אל ראובן כיצד זה שהחליט למכור את המכשירים הללו?! הרי הזכות הזו - שלו היא!!!  אינו מסתפק בכך ותשמעו עד היכן מגיע רוחב הלב של ראובן; לשמע טענותיו המוזרות של שמעון, אומר לו ראובן שהוא מוכן לשלם על כל ההפסדים שנגרמו לו... ולא רק זאת, אלא הוא מקבל על עצמו שלא למכור יותר מכשירי כתיבה...  היש אדם הגון וישר יותר מזה ?! אבל שמעון אינו מסתפק בכך... הוא תובע את ראובן לדין תורה אצל אחד מגדולי התורה. הרב שומע את הטיעונים של שני הצדדים, ומבין מיד עם מי הצדק, וגוער בשמעון על שהחל למכור מכשירי כתיבה, למרות שהיה זה ייעודה של החנות של ראובן.  הדיין התפעל מאוד מיושרו והגינותו, וטוב ליבו, של ראובן, והביע את התפעלותו זו בבית הדין.

     כעבור תקופה מסוימת, יושב ראובן בחנותו, ומחשב את חשבונותיו בעניין דירה שרכש לבנו שנישא זה עתה, והנה מתברר לו שמחר בבוקר הוא אמור לפרוע לקבלן סך של רבבות רבות של שקלים, והכסף אינו מצוי ברשותו, ואין לו אפשרות להשיגו!  מה עושה יהודי כמותו, בשעה שהוא נמצא בצרה? מדי יום הוא נועל את חנותו בשעה 4 אחה"צ, מגיע לביתו כדי לסעוד פת ערבית והולך לשיעור תורה. היום, בגלל החוב הגדול בו הוא מצוי, החליט לסגור את דלת החנות כבר בשעה 2.30 , לפתוח ספר תהלים ולהתחיל לבכות ולהתחנן לפני השי"ת שישלח לו עזרו ממעל, ויושיעו, כי אם לא ישלם לקבלן את המגיע לו,  הדירה לא תועבר לבנו, והוא ייאלץ עוד לשלם קנסות ! נו, חשבתם שהקב"ה יעזוב בן נאמן שכזה, ולא יעמוד לצידו ביום צרה ? דפיקות חזקות בדלת כעבור זמן קצר, נשמעות דפיקות חזקות בדלת. מיודענו מחליט לא לפתוח, כדי לא להפסיק בתפילה, וממשיך להתפלל בבכיות להקב"ה שיושיענו מצרתו.  אבל משהדפיקות מתגברות והולכות ומרגע לרגע הופכות להיות חזקות יותר, חשש ראובן אולי קרה משהו, והחליט לפתוח את הדלת.

     בפתח עומד יהודי המציג עצמו כתושב ארה"ב, ושואל אותו: האם שמך הוא... ונוקב בשמו המדויק של ראובן? משהתשובה הייתה חיובית, הודיע האיש שהוא זקוק לרכישה מיידית של 10 ש"סים, 10 סטים של שו"ע, 10 טורים, 10 רמב"ם, ומאות מאות סטים של ספרים נוספים, ראשונים ואחרונים . ראובן המופתע מבין כבר שהשי"ת האזין לתפילתו, ושלח לו עזרו ממעל,  ואז מסביר לו האמריקאי הלז, ואומר שכיון שהחסידות אליה הוא משתייך בארה"ב חנכה בית מדרש חדש, זקוקים שם לכל הספרים הנ"ל בדחיפות.  האיש סיפר שהאדמו"ר שיגר אותו לארץ ישראל 'על מנת שאתייעץ עם דיין פלוני, המקובל על אנשי החסידות שלנו, ואשאל אותו לכתובתו של סוחר נאמן, ישר והגון, שיספק לנו את הספרים הנ"ל. פניתי אל הדיין, והוא המליץ לי עליך, ואמר שאין אדם ישר והגון כמוך'! דומה שאין צורך לפרט ולומר שהדיין המדובר הוא הדיין שישב בדין תורה בין ראובן לשמעון - - - נוכח הנס הגדול שנעשה עימו, כמעט ויצא ליבו של ראובן מרוב התפעמות. יתירה מכך; למרות שהספרים עדיין לא היו מוכנים למסירה,  היהודי האמריקאי פתח כבר עתה את ארנקו, ושלשל לידיו את הסכום שיועד לרכישת הספרים - במזומן. " אם הדיין העיד עליך שהינך אדם הגון, אין לי כל סיבה להחזיק את המזומנים אצלי. קח אותם אליך, וכשרשימת הספרים תהיה מוכנה, תודיע לי,  ואבוא לקחתה ". הכסף שקיבל ראובן כיסה את כל החוב שהיה צריך לשלם לקבלן. לא יאומן!

     אבל בכך עדיין לא הסתיים הסיפור.  קולות ערבים של לימוד תורה ראובן הולך לביתו שמח וטוב לב. לפתע החל לרדת גשם חזק, מיודענו מחפש קורת גג להסתתר בה, ומוצא אותה מתחת לבניינו של כולל אברכים גדול ומפורסם.  בעומדו שם, עולים באוזניו קולות של לימוד תורה, ערבים מאין כמותם.  הוא מחליט ללכת אחרי הקול, המוביל אותו אל תוך ההיכל, והנה שם הוא רואה שני אברכים, הלומדים יחד בחברותא, ושניהם מלאי התלהבות ושמחה,  ופיהם אינו פוסק מלמלל בדברי תורה.  הדבר היה בעת הפסקת הצהריים בכולל, ולמרות זאת התמידו שני האברכים בלימודם, וכל הווייתם אומרת רון ורנן.  הוא מביט בהם בהתפעלות יתירה, ומבחין כיצד הם מתענגים ושמחים על התורה, הממלאת את כל ישותם! ולפתע הוא קורא לעצמו, ואומר: 'על מה ולמה אתה שמח עכשיו כל כך? על שהצלחת להחזיר את חובך? תראה איזו שמחה גדולה יש לאברכים אלה כתוצאה מלימוד תורה'!  

     המספר, הרב פינחס בסר, מציין שמיודענו זה מימש את החלטתו, וזכה לסיים את חייו כשהוא 'אברך כולל' לכל דבר, ולהשאיר אחריו זרע קודש של בנים ובני בנים עוסקים בתורה.  וכל זאת למה? - בזכות יושרו והגינותו.  ולמדנו שכל מי שמתהלך עם הקב"ה בתמימות, לעולם אינו מפסיד.

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 http://dosanova.co.il/

אמרי שפר ה' אדר ה'תשע"ח

אין ''זקן'' אלא מי שקנה חכמה. כי ''זקן נוטריקון: זה קנה. ולכאורה, העקר חסר מן הספר, שבנוטריקון לא מזכרת חכמה. ומדוע לא נאמר שיש לכבד בקימה והדור מי שקנה נכסים. אלא ודאי שקניין נכסים אינו קניין עצמי, חיצוני הוא ועלול להיאבד ולגוז. מה שאין כן החכמה, היא היא הקניין האמתי.

אין לנו קניין אמת ברכושנו, אלא מה שהפכנוהו לקניין נצח, בצדקה ובהחזקת תורה!

    וכתב האר"י ז"ל, שכל מצווה שאדם עושה נרשמת אות אחת מכ"ב אותיות התורה הרמוזה באותה מצווה על מצחו, וכשהוא עושה מצווה אחרת נמחקת האות הראשונה ונכתבת האות של המצווה השנייה שעשה, אבל אות של מעשה צדקה אינה נמחקת לעולם, ועל כך אומר הפסוק "וצדקתו עומדת לעד". כל אחד יתאר לעצמו איך נראה מצחו, כמה אותיות ומעשים של צדקה חקוקים עליו. אוי לו לאותו אדם שבמצחו יש רק אות אחת ושאר המצח נקי...! ומכאן יסוד גדול לנותן הצדקה עד כמה צריך הוא לעשות זאת בסבר פנים יפות, ודרושה מאתו חכמה גדולה למען נתינת הצדקה באופן שהמקבל לא ייעלב ולא ייפגע.

    זהב וכסף ונחושת (כה ג) -כותב החתם סופר: זהב וכסף ונחושת, אלו הימים שבהם קוראים בתורה.     ז בשבת, ה בחמישי, ב בשני, בימות השבוע.     כ כיפורים, ס סוכות, פ פסח, פורים.     נ נרות חנוכה, חודש, (כולל ראש השנה שהוא גם ראש חודש) ש שבועות, שמיני עצרת שמחת תורה ת תעניות.. ליכא מידי דלא רמיזא באורייתא.

השגחה מופלאה 'ד' (פניני עין חמד, גיליון 672)

    להלן סיפור מופלא, שהתרחש עם הרב חיים זאיד ויש בו כדי ללמדנו עד כמה האדם צריך לבלום את פיו גם כאשר הוא צודק וכיצד בורא העולם משגיח על כל דבר ועניין.. וכך סיפר הרב   : "

    הזמנתי תפילין לבני בר-המצווה במכון 'בית יוסף' בבני ברק. כשהתפילין היו מוכנות, באתי לקחת אותם. הייתי צריך למסור באותו ערב דרשה בשכונת רמות בירושלים, ולכן לא הספקתי לחזור לביתי עם התפילין, אלא לקחתי את התפילין בידיי לירושלים. הדרשה הייתה אמורה להתחיל בשעה עשר בלילה, ומכיוון שהגעתי למקום כשעה לפני הזמן, נכנסתי ללמוד באחד מבתי המדרש באזור הנקרא 'אהל יעקב'. חמש דקות לפני השעה עשר הצצתי בשעוני, ואז הבחנתי שהשעה כבר מאוחרת. קמתי מיד, החזרתי את הגמרא לארון הספרים, והלכתי למקום בו אמסור את הדרשה.

    מרוב חיפזון שכחתי את התפילין היקרות שהזמנתי לבני...ַ הבעיה הייתה, שגם מי שהיה מוצא את התפילין על השולחן , והיה רוצה להשיבם לבעליהם, לא הייתה לו אפשרות לעשות זאת, כיווןַ שעלַ שקיתַ התפילין עדייןַ לאַ היהַ רקום ַהשם,ַולאַ הכתובתַ שלַ בעליהם... בעיה נוספת הייתה, שאני עצמי לא זכרתי כלל שהשארתי את התפילין בבית-הכנסת. מיד לאחר הדרשה, שהסתיימה באחת עשרה בלילה, עליתי על קו 422 בדרכי לבני ברק... כשעליתי לאוטובוס חשתי בעייפות רבה, כיוון שגם בלילה הקודם מסרתי דרשה בצפת אל תוך השעות הקטנות של הלילה, ועדיין לא הספקתי לנוח. חיפשתי כיסא שאוכל לשבת עליו ולישון במהלך הנסיעה, והיה רק כסא אחד פנוי. התקרבתי אל הכיסא, וראיתי, שהאדם (שלא היה שומר מצוות, ה' יחזיר את כל עם ישראל בתשובה שלימה) שישב בכיסא הצמוד הניח את חפציו על הכיסא השני. ביקשתי ממנו באדיבות להרים את חפציו, כדי שאוכל לנוח, אבל הוא התחיל לצעוק ואמר: "אני תפסתי את הכיסא הזה", ולא הסכים לפנותו. מה ניתן לעשות? יש שתי אפשרויות. האחת, לפתוח במריבה ולצעוק על האיש ולומר לו, שיפנה מיד את הכיסא, אחרת המשטרה תצטרך להתערב בעניין". והאפשרות השנייה, היא - לשתוק!!! להיות מהנעלבים ואינם עולבים!!! וכך חינך אותנו המשגיח מרן ר' מאיר חדש זצ"ל, בהיותנו בישיבת חברון. לאורך כל החיים, אמר המשגיח, צריכים ללמוד את אומנות השתיקה. שאין לך דבר טוב הימנה. החלטתי לשתוק, ולא לריב עם האדם הזה, למרות שכל האנשים שהיו עדים לנעשה, אמרו לי: "למה אתה שותק לו?"... למזלי הטוב, אחד הנוסעים ירד באמצע הדרך, ואני כבר התכוננתי לשבת בכיסאו. והנה, בתחנה זו עלה נוסע נוסף, ולפני שהצלחתי להתיישב, הניח את חבילותיו על הכיסא, וכאשר ניסיתי לומר לו, שאני כבר 'נוסע ותיק' באוטובוס, ועייף מאוד, החל גם הוא לצעוק... גם במקרה זה בחרתי במידת השתיקה, למרות שנוסעים רבים שראו בעוול, הנעשה, האיצו בי לא לשתוק... כשראיתי שאין לי מקום לשבת, ומרוב עייפות הרגשתי שעוד רגע אני מתמוטט, הלכתי בלית ברירה להתיישב על ה... מדרגות, בדלת האמצעית של האוטובוס. בין כך ובין כך, עלה לאוטובוס מבקר- כרטיסים הבודק, אם כל הנוסעים שילמו על הנסיעה. והנה, כשהגיע אל האדם הראשון שתפס שני מושבים, ולא רצה לתת לי לשבת, התברר, שהאישַׁ כללַ לאַ שילם עבורַ נסיעתו... המבקר עמד להורידו מן האוטובוס, אבל אני החלטתי לעשות מעשה, וניגשתי אל הנהג, וביקשתי לשלם עבור האיש ההוא. כל הנוסעים הסתכלו עליי כעל אדם לא שפוי... לא די שלא נתן לך לשבת, אלא אתה עוד רוצה לשלם עליו?! גם הפעם לא התחשבתי בדבריהם, שילמתי עבורו, והצגתי בפני המבקר את הכרטיס והלה עזבו לנפשו. אני חזרתי לשבת על המדרגות.... מדרגות אלו הינן בגובה של הרצפה, ולפתע הבחנתי במכשיר נגן המונח על הרצפה, ומן הסתם אבד למישהו. הרמתי את הנגן, עברתי בין הנוסעים ושאלתי, האם הוא שייך לאחד מהם, אבל התשובות היו שליליות. כיוון שכך, החלטתי להאזין לדברים המוקלטים בנגן, ואולי על ידי כך אדע מי הבעלים. אני פותח את הנגן, ומתפלא לשמוע את... הרבַ חיים זאיד בדרשה. הייתה זו אחת הדרשות שהשמעתי, ימים ספורים לפני כן, בשכונת רמות. "כיוון שידעתי את שמו של המארגן, התקשרתי אליו, כדי שיברר בין באי הדרשה ההיא למי אבד הנגן. ואכן, בתוך דקות הוא חזר אליי ובישר, שאיתר את בעליו. לאחר מכן אמר לי המארגן, שהתעוררה אצלו שאלה בהלכה, וביקש להציגה בפניי. הוא מספר שלפני שעה -שעתיים עבר בבית הכנסת 'אהל יעקב' ומצא... שקיתַ תפילין שלאַ היו עליהַ שםַ וכתובת, והחליט למסור את האבדה לגמ"ח אבדות, בתקווה שגם בעל התפילין יפנה לשם, ואז תושב לו האבדה. והמארגן אומר שהתעוררה לו שאלה הלכתית האם הוא מחויב למסור את התפילין דווקא לאותו גמ"ח, או שיכול להשאירם אצלו , ולהמתין עד שמישהו יתקשר אליו. אני, כמעט שצרחתי לתוך השפופרת, שהתפילין הם שלי, ואני הוא זה ששכחתי אותם בבית הכנסת".. "והנה לפנינו", סיים הרב, "סיפור מופלא הממחיש בצורה יוצאת-דופן, עד כמה כ=93אי לשתוק ולהבליג, ולהיות מהנעלבים ואינם עולבים". שכן,ַ אםַ נתבונן,ַ רקַ מפניַ שלאַ פתח הרבַ במריבהַ עםַ האנשיםַ הללו, שתפסו את הכיסאות של האוטובוס, הוצרך לשבת עלַ המדרגות,ַ ויכלַ לגלותַ אתַ הנגן, ולשוחחַ עםַ המארגן,ַ שסיפר לו בסופו של דברַ על מציאתַ התפילין שלו.

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 http://dosanova.co.il/

אמרי שפר כ"ה תשרי ה'תשע"ז

 

 אחרי התשלום במזומן בעבודה של חודש אלול, ראש השנה, עשרת ימי תשובה, יום הכיפורים, סוכות, שמחת בית השואבה ושמיני עצרת – אפשר לקחת 'סחורה' בהקפה וללכת ל'הקפות'.(הרבי הרש"ב מליובאוויטש)

     אמר הבעש"ט הק' זי"ע ותשלך אמת ארצה (דניאל ח, יב). ותמוה לכאורה מרגלית טובה זו, חותמו של הקדוש ברוך הוא מתגוללת בעפר ולמה אין איש מרים אותה מן הארץ – אלא משום שאי אפשר להעלות את המרגלית מן הארץ מבלי שהאדם יכופף את עצמו תחילה. ואין איש מוכן להנמיך את קומתו.

     בכל ימי חג הסוכות עושים הקפות סביב ספר התורה. אנו מתפללים לשנה טובה ולכתיבה וחתימה טובה. אחרי הושענא רבה, כשאנו בטוחים בגמר החתימה הטובה, התורה מקיפה אותנו ומבקשת מאיתנו שנקיים אותה כהלכתה.(עיטורי תורה)

     העולם סובר ששמחים בשמחת תורה כי ביום הזה מסיימים את התורה, ואולם השמחה היא על שביום הזה מתחילים ללמוד את התורה מחדש.(חידושי הרי"ם)

כשעגונה מוחלת על צערה, ראויים ישראל לרחמים ! (חנוך חיים וינשטוק נ"י)

אם היו נותנים לצייר הגדול ביותר, רקעי בד צבעים ומברשות, והיו מבקשים ממנו משימה מאתגרת ביותר, לצייר במכחולו, ציור אבסטרקטי שימחיש לנו איך נראה יום אחד בגיהינום, אין ספק כי הוא היה כושל בתפקידו, אי אפשר להביע במכחול אנושי, דברים שאינם נתפסים אף בדמיון הרחוק ביותר .

אין כוונתנו לגיהינום שבעולם הנצח, את זה לא אמור יצור אנוש להבין, גם אם ישנן תרי"ג פעם את ספר "ראשית חכמה" וידע אותו בעל פה לא יוכל להביע זאת בציור אנושי, כי לא שייך לשרטט בחרט אנוש מושגים שלא שייכים כלל אף בעולם הדמיון . כוונתנו הייתה לצייר לנו במוחש איך נראה סבל של גיהינום בעולם התחתון אותו עוברים בני תמותה בעולם הזה, את זה לכאורה יכול היה לנסות להביע, אך פשוט בתכלית שלא יצליח במשימתו, משום שתפקיד זה אינו תפור לפי מידותיו, הוא לא כשל בתפקידו, כי אין הוא אמור לצייר את ייסורי הגיהינום של אלו החיים עלי אדמות, העוברים ייסורים מעין אלו בעולם הזה, כי תחושות חיות אי אפשר להביע במכחול, ואף לא במילים . העט העשירה ביותר, לא תוכל לתת תיאור כל שהוא חלק מתחושותיו של אדם מתייסר. כדי להעביר תחושות וחוויות קשות, אותן עובר אדם שמתייסר, חייבים לחוש אותם תוך כדי, אך אי אפשר להעבירם לשני שיחוש אותם, כי אין ערוץ מקשר לתחושות קיים במציאות .אך יש יוצא מהכלל, זהו " ולב של אדם גדול" הוא האיש שיכול להרגיש ולצייר לנו זאת, כי הוא בעל רגש עז ביותר. אין הכוונה רק ללב רגיש, אלא לאדם שהוא בעל נפש עדינה מאד, היודע לחוש נימים דקיקים ביותר שמצויים בתככי לב מתייסר . רק "אדם גדול" יודע לחוש ולהבחין איזה משקל יש לאנחה השוברת לב וכמה יכולה היא לבקוע רקיעים, גם כאשר מידת הדין מתוחה. איזה רקיע יפתח כאשר קולות אלו יגיעו לכסא מרומים, בעת שהכלל עומד לדין, המשחית מקטרג על עם ישראל, הכלל משווע לישועה, השמים נעולים, מסך עבה חוצץ ומונע בעד התפילות להתקבל אצל כסא הכבוד, המליצים מתחננים לבקוע את השערים והשטן המקטרג מונע בעדם להתקבל לפני כסא הכבוד . והנה מגיעה לה זעקה אחת ויחידה שממוססת את המחיצה. של מי הזעקה הלזו? רק לבו של האדם הגדול חש ויודע, כשעומדות כל הזעקות והייסורים על המשקל יודע אותו גדול למי מהן יש את כובד המשקל, אלו ייסורים ומחילה הכריעו את הכף כלפי מטה,עד שכל המקטרגים והמסטינים למיניהם נסוגו אחור . כדי להבין את דברינו, נביא סיפור אמיתי שאירע לפני כמה עשרות שנים, ואלמלי שאותו גדול סיפר זאת, לעולם לא היה נודע מי חולל את המופת הגדול שאירע במלחמת ששת הימים .

עת צרה ליעקב, שונאי ישראל הרימו ראש, נתחברו להם שונאי ישראל הישמעאלים ועשו יד אחת, לכבוש את ארץ ישראל ולכלות את היהודים השוכנים בתוכה מעל פני האדמה. בבת אחת לאחר ימי מתח רבים כאשר עם ישראל עומד וחושש לעתיד, ביום אחד נפתחו ארובות השמים ושערי הגיהינום נפתחו לרווחה, ארץ ישראל עומדת חלילה להיכבש . העיר ירושלים באותה שעה מופגזת על ידי אלפי קני ירייה. לא רק השכונות הקרובות החלו לחוש את נחת זרועם של קלגסי הרשע, אף השכונות הרחוקות חשו את נחת זרועם של חיילי הלגיון שהוריקו אש וגפרית עד שנעו אמות הסיפים . שכונת "בית ישראל" ספגה את המטחים שבעתיים, סמיכותה לחומות העיר העתיקה -כדי הושטת יד, הביא אותה לשמש מטרה לחצים . גם בימים כתיקונם חשו את נחת זרועם של הצלפים שהסתתרו במקומם הבטוח וצלפו מידי פעם כדורי מוות על התושבים המבוהלים. לא אחת אירעו אסונות בנפש, עם זאת חשקו שיניהם והמשיכו בשגרת החיים.שונאי ישראל אלו לא הצליחו לקרוע את החוטים העדינים של ה"דו קיום" הכפוי . אך בשבועות האחרונים החלו חששות כבדים לנסר באוויר, הישמעאלים מכינים עצמם למלחמת חרמה, שבעים הזאבים עשו יד אחת כנגד הכבשה המבוהלת,והעולם כולו עומד מנגד כשהוא בוחן את המצב אך לא מתערב .

עשרות אברכים יצאו לבצר את הבתים בשקי חול כקיר קש מגן מול פצצות המרגמה שיומטרו עליהם בנדיבות רבה, הפעם הבינו כולם כי אין המדובר בניסיונות עקרים אלא במערכה חזיתית שאיש לא מנסה אף לתארה. שמועות עקשניות התהלכו כי מכינים בתי קברות ענק לעשרות אלפי הרוגים שיפלו חלילה במלחמה . הלבבות רטטו, השאלה שניסרה באוויר הייתה מה העתיד טומן בחובו, הרבה להכין לא היה, כל אחד עשה את השתדלותו. ויותר משסמכו על "משענת קנה רצוץ" נתנו אל לבם לאביהם שבשמים שלא ייתן את שארית ישראל למשיסה .

כשנשמעה האזעקה הראשונה חשו תושבי הארץ כל אחד למבצרו הדל, לא עוברים רגעים רבים והדי הארטילריה הכבדה נשמעו בכל העיר. בבית ישראל הקרובה לגבול נשמע רעש מחריש אוזניים מאלפי הפגזים שניחתו בעוז, הירי נשמע כל כך קרוב עד שנדמה היה שהם כבר עומדים בתוך השכונה עצמה. פחד איום נפל על יושבי המקלטים איש לא ידע לומר מה יהיה . באותה שעה יושב הגאון הצדיק רבי חיים שמואלביץ ראש ישיבת מיר כשעל פניו ניכר כל סבל העם. מוחו שתפוס ברוב שעות היום בשזירת מערכות ענק שנטוות בגאונות רבה, פה ליישב השגת ראב"ד קשה על הנשר הגדול הרמב''ם. ושם תירוץ להשגת הרמב"ן על מונה המצוות "משנה למלך" במקום פלוני, מאירים זווית חדשה בירושלמי,ועל פיה ניתן לבנות מהלך חדש ליישב דברי רמב"ם שנסתרים מבבלי מפורש.

כל הטרדות הללו הוסרו לצד. רבי חיים קודש קודשים לעמוד על המשמר לעורר רחמי שמים מרובים על כלל ישראל שנראה שסכנה גדולה מרחפת עליו מפני אויב אכזר ביותר . עתה יושב הוא כל העת בתפילה, מגיר דמעות כמים עבור כלל ישראל הנמצא בסכנה חמורה, אך לבו הגדול מרגיש כי היום יש רח"ל מסך מבדיל שמונע בעד התפילות לעלות לאבינו שבשמים . דמעות רבות נגרות עתה מעיניו הטהורות. לבו הרחב חש את גודל הסכנה הנשקפת לכלל ישראל. הוא מחפש כל זכות שניתן להמליץ עבור כלל ישראל להשקיט את המקטרג, שלא יצליח ח"ו לעורר את מידת הדין . אבל שערי ברזל נמסכים עתה מאופק לאופק, סדק קט לא מצא בהם להעביר בהם דמעותיו . אוי....... האם חלילה גזירת הכליה עומדת להיחתם .

והנה נשמעת לה בכייה דקיקה מאחד המקלטים הסמוכים. קולה של אישה בוכייה נשמע מרחוק. תחילה הבכייה היא שקטה, כמעט בלתי נתפסת, אך מרגע לרגע עולה קולה. הבכי גובר ונשמעים עתה מילים. המילים קשות לתפיסה, אין אלו מילים שניתנות להבנה. זו היא נאקת לב מיוסר ביותר, של אישה עגונה שנזנחה זה שנים רבות על ידי בעל נעוריה . הקול הזה מוכר לתושבי השכונה, מי אינו מכיר את פסיה העגונה, למעלה מעשר שנים מתייסרת העלובה בעונייה. בעלה לייבל נעלם ביום בהיר מהאופק, דומה שבלעה אותו האדמה . רגע קודם לבריחה לא היה ניכר על פניו כי הוא זומם משהו. הוא עבר את היום הזה בשקט מופתי, שקט שלעיתים מבשר תחילת סערה. בחכמה יתירה הצליח להוציא מביתו כל מה שהוצרך לו ולהעבירו למקום מבטחים. הוא הצליח ליצור לעצמו מלתחה יפה של בגדים ומעט כסף, איתם יצא כנראה אל העולם הגדול . וכך לאחר 8 שנות מריבה קשות בהם בני הזוג היו מתכתשים ביניהם, עד שכל אבן מבתי הרחוב בו התגוררו, ידעה לספר על המריבות הרבות שפקדו את הבית הזה. והנה נעלם לו לייבל במפתיע בלי להותיר פיסת מידע אחריו.

פסיה התביישה בהתחלה לתור אחריו. כל שכן ידע למנות את מטר הקללות בהם כיבדה את בעלה חדל האישים. אמרו הבריות כי קללות פרשת "כי תבוא" קלות הנה לעומת הברכות שהעניקה לבעלה. מעולם לא חזרה על קללה פעמיים.איך תספר להם עתה שאינה יכולה בלעדיו ? השכנות אמרו לה: פסיה כמה צריכה את לשמוח שלייבלה לא נמצא, מעתה לך ולנו יהיה שקט. אם בהתחלה צחקה יחד איתם, אך לאחר מספר ימים נמחה הצחוק מעל שפתיה. לפתע נגלה לה שהחיים בלעדיו קשים עוד יותר . בימים הראשונים ניסתה לתלות תקוות, כי לייבל יחזור לבית, בלי בית קשה לאדם שבעתיים. גם אם לא ירצה לשוב לביתם, לא יניחנה עגונה. איש לא ייתן לו להינשא בלי שייתן לה גט פיטורין. אבל ככל שנקפו הימים ואין קול ואין עונה, החלה פסיה לקלוט שיתכן והיא תהיה עגונה לעולמים. אם היו לה ילדים יכולה הייתה להתנחם. אבל לצערה הייתה כ"אבן שאין לו הופכין ". וכך הלכה פסיה וצמקה. כל יום שעבר עליה בלי פיסת מידע גרמו לה סבל בל יתואר. היא קללה את חייה המרים. וכמעט השתוקקה להיגאל מייסוריה. עתה כשהפחד אופף את כולם קלטה לה באחת שהפעם היא לא בת יחידה. היא רק אחת מאלפי אנשים שיושבים כעת מפוחדים כשאף אחד מהם לא יודע לומר מה יקרה בעוד רגע . כולם ישבו ואמרו תהילים.

הנשים ישבו והגירו דמעות כנחל, תוך כדי אמירת התהילים. גם הגברים אמרו הפעם את פרקי התהילים עם דמעות. פסיה חשה שגם היא צריכה לקרוע עולמות . לפתע בלי שתבחין יצאו ממנה מילים נרגשות . ריבונו של עולם. יודע אתה היטב את עוניי ומכאובי. למעלה מעשר שנים אני מתייסרת בייסורי שאול. ריבונו של עולם, הרי רק אתה יודע עד כמה גדולים ייסורי אישה עגונה, כשאין לה צל של מושג אם תראה את בעל נעוריה. כל יום נקרעת היא בין יאוש לתקווה. ואם לרגע האיר האור כשנדמה לה כי הוא חוזר. אחרי כן מכסה חושך האכזבה שוב את האופק הדל שנפתח . את כל הכאב הזה אני מוסרת לך. מוכנה אני למחול לו במחילה גמורה על כל הייסורים הללו. למחוק את כל הטינה שהצטברה לה על בעלי. ובזה אני מבקשת שתמחל לכלל ישראל על כל חטאיהם ותשלח לנו פדות מצרה זו .

באותו רגע חש רבי חיים איך מסך הברזל נקרע . דמעותיה של העשוקה הצליחו לקרוע את הגזירה שחלילה הייתה אמורה להיגזר על כלל ישראל. כי אין דמעות טהורות יותר מדמעותיה של עגונה, וכשהיא יכולה להתגבר על כל הכאב, ראוי עם ישראל לכפרה . *** 

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

פרשת מסעי – גם לסכם צריך לדעת

פרשת מסעי – גם לסכם צריך לדעת

ארבעים שנות נדודים עברו בני ישראל במדבר, פרשת מסעי מסכמת את כל שנות הנדודים ומתחילות בה ההכנות לכניסה לארץ. הפרשה פותחת ברשימת סיכום של כל תחנות בני ישראל במדבר, החל במסע הראשון מרעמסס לסוכות וכלה במסע האחרון מהרי העברים לערבות מואב. ברוב התחנות מוזכר רק שמה של התחנה, בשאר התחנות מוזכר בקצרה גם סיפור קורות בני ישראל באותה תחנה. וכך 40 שנה מקופלות ב-49 פסוקים.

לפרשתנו ניתן לקרוא גם פרשת הרשימות, כי בנוסף לרשימת המסעות ישנן עוד שתי רשימות בפרשה: רשימת גבולות הארץ ורשימת מנהיגי ישראל בכניסה לארץ. שתי רשימות אלו קשורות לאותו נושא– ההכנות לכניסה לארץ ישראל. עם סיום המסע וחניית בני ישראל בעבר הירדן מול יריחו מסתיימת לה תקופה ומתחלף לו דור, דור יוצאי מצרים שהנהיג את העם הלך לעולמו וההנהגה עוברת לדור ילידי המדבר והם אלו שיכניסו את בני ישראל למדבר.

משה רבנו מנהיג יוצאי מצרים לא ייכנס עם בני ישראל למדבר אך כמנהיג אמיתי חשוב לו גורל עמו ולכן הוא דואג גם ליום שאחרי מותו. הוא ממנה מנהיגים חדשים ומפרסם את שמותיהם כדי שיהיה ברור מי המנהיגים אחרי מותו , וכדי שיהיה ברור לבני ישראל להיכן הם נכנסים נותן להם משה רשימה מפורטת של גבולות הארץ.

אחת מן השאלות שנשאלה ע"י פרשני המקרא, היא: "מדוע התורה מונה מספר רב של "מסעות עם ישראל במדבר" [42 מסעות!]? מהי המשמעות של ציון ופירוט השמות של המקומות שבהם "נסעו" בני ישראל מיציאתם ממצריים ועד לכניסתם לארץ"? והאם ניתן ללמוד מ"עובדות יבשות" אלה מוסר ולקח חינוכי, ערכי, אמונתי גם לימינו אנו?!

רש"י, בפרשנותו לפסוק הראשון של "פרשת מסעי", בשמו של ר' משה הדרשן, שואל ומשיב כהאי לישנא: "ולמה נכתבו המסעות הללו? – להודיע (את) חסדיו של מקום…". עפ"י דברי רש"י, ציון ופירוט המסעות בא ללמדנו את גודל חסדיו של הקב"ה לעם ישראל, שאפילו שנגזר עליהם לנוע ולשהות במדבר 40 שנה, הקב"ה לא הניעם "וטרטרם" כל השנים הללו. אלא – אדרבא, התחשב בעם ישראל וצמצם את מסעם הקשה והבלתי נוח למספר שנים מועטות, כדבריו: "… נמצא שכל שמונה ושלשים שנה, לא נסעו, אלא – עשרים מסעות".

הרמב"ם בספרו "מורה נבוכים"  הולך בעקבות ר' משה הדרשן ומדגיש שציון ופירוט המסעות בא ללמדנו את גודל חסדיו של הקב"ה לעם ישראל. אולם, מהיבט אחר, והוא: שאף על פי שהמדבר מייצג מקום של צייה, יובש, חוסר חיות וחוסר מים, בכל זאת הקב"ה סיפק את צרכי עם ישראל "בכל מכל כל".

לעומתם, ה"ספורנו" רואה את החסד בכוון ההפוך, דהיינו: ציון ופירוט המסעות בא ללמדנו את חסדם, זכותם ושבחם של עם ישראל כלפי הקב"ה. שאף על פי שנגזר עליהם לחיות ולשהות במדבר 40 שנה, הם הולכים אחר הקב"ה ב"ארץ צייה וצלמוות", בארץ של יובש ושממון, וזאת, מבלי להרהר [ובוודאי, מבלי לערער] אחרי גזרתו והחלטתו האלוהית. כדבריו: "רצה האל יתברך שייכתבו כל המסעות של בני ישראל, כדי להודיע זכותם בלכתם אחריו במדבר בארץ לא זרועה, באופן שיהיו ראויים להיכנס לארץ", וכמו שאומר הנביא ירמיהו [פרק ב' פס' ב]: "הלוך וקראת באזני ירושלים לאמור כה אמר ה' זכרתי לך חסד נעוריך אהבת כלולותיך לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה''. 

לחזק ולהתחזק, יתמיד בדרך הזו ובוודאי ינחיל זאת לבניו, בנותיו וצאצאיו אחריו.

וכן ניתן להוסיף רעיון קצר, אך מהותי גם לחיינו ובחיינו, כדלקמן: בתחילת פרשת מסעי (בפסוק השני) התורה קושרת בין "המוצאות" ובין "המסעות", כשהיא מקדימה את "המוצאות". מה רצתה התורה ללמדנו? – ש"מסעו" של האדם יש לו זיקה ישירה ל"מוצאו" של האדם. "מסע מוצלח" תלוי באם האדם מכיר ומכבד את "המוצא" שלו, כלומר: "את "שורשיו". "מסעו" של אדם הוא הבבואה והראי שמשקפים את "מוצאו" של האדם, וד"ל. אשריהם ישראל ש"מוצאם" הוא בהררי קודש.

ועוד הערה לסיכום, פרשה זו נקראת תמיד בימי בין המייצרים כדי לחזק את ליבם של ישראל שהיו בגלות, וגם כיום כאשר צרות רבות פוקדות את עם ישראל ועדיין לא הגענו ליעוד שלנו בגאולה השלמה, עלינו לזכור שעוד יבוא ימים טובים יותר.כשם שעם ישראל היה במדבר ארבעים שנה בדרך ''וייסעו …ויחנו'', ואחרי המסעות והתלאות זכה להיכנס לארץ ישראל ולשבת בארצו ובנחלתו, כך אנחנו  ''בדרך'' – אל הגאולה השלמה, עברנו "מסעות" ובעזרת השם נגיע אל היעד והתכלית – ביאת משיח צדקנו ובניין בית המקדש במהרה בימינו אמן.

תודות : ליהודה נוימן

חוויית השבוע שלי

http://h-y.xwx.co.il/

אמרי שפר י"ח תשרי ה'תשע"ו

  בשמחת תורה תרמ"ח, כשכיבדו את האדמו"ר הרש"ב (רבי שלום-דובער) מליובאוויטש בספר התורה הראשון של ההקפה הראשונה, ביקש הרבי מחסיד, שהיה סוכן סחורות, לספר על שיטת עבודתו. אמר החסיד: הסוכן לוקח בהקפה (באשראי) סחורה מהעיר הגדולה ומחלק אותה גם כן בהקפה לסוחרים הקטנים. כשהם משלמים בעד הסחורה שלקחו בפעם הקודמת, הוא נותן להם בהקפה סחורה חדשה. נענה הרבי ואמר: "זהו עניין ה'הקפות'. אחרי ש'משלמים' בעבודה של חודש אלול, ימי הסליחות, ראש השנה, עשרת ימי תשובה, יום הכיפורים, סוכות, שמחת בית השואבה ושמיני עצרת – אפשר ללכת ל'הקפות' – לקחת ב'הקפה'"...

     מצאתי ששאלו פעם את הגאון רבי אליהו מוילנא מהי מידת הביטחון? השיב להם: מה שכתוב בתהילים: "אם לא שוויתי ודוממתי נפשי, כגמול עלי אמו כגמל עלי נפשי" , והסביר: מה תינוק זה אוכל ואינו חושב על ארוחה הבאה,  כך האדם צריך לאכול ולחיות מבלי לדאוג לעתיד, כי מה התינוק אמו דואגת לו, כן האדם אביו שבשמים דואג לו, וזהו הביטחון השלם. ובהתבוננות ועבודה אפשר לזכות לכך.

     ''מצווה גדולה להיות בשמחה תמיד'' (רבי נחמן מברסלב)

     "מצוות אהבת-ישראל חלה אפילו על יהודי שמעולם לא ראית אותו, וכל-שכן לאיש מישראל אשר במקום מגוריך, שהוא בן-עדתך" (אדמו"ר הזקן בעל התניא)

אמר פעם החכם: לא הזמן בורח ממך, אתה בורח ממנו.

 אמר רבא בר רב הונא: כל אדם שיש בו תורה ואין בו יראת שמים דומה לגזבר שמסרו לו את המפתחות הפנימיים, ואת המפתחות החיצוניים לא מסרו לו. כיצד ייכנס? (שבת לא,ב)

אדם חייב לעצב את אישיותו כבן תורה, מתוך הכרה שההלכה תלווה אותו גם בעיסוקים אחרים. (הרב אהרן ליכטנשטיין שליט"א)

 אומרים לנו חז''ל ''בן סורר לא היה ולא עתיד להיות "!!! היינו - עדיין לא נברא ילד יהודי שאין לו סיכוי!!! גם אם מצבו הרוחני מדורדר, עדיין יש לו סיכוי לחזור בתשובה.

 אם בורא עולם לא התייאש ממך, אל תתייאש מעצמך.

 אם אדם רוצה לחנך את עצמו / בניו / תלמידיו לקיום מצות "השב תשיבם" מוטל עליו לחזק את התודעה והתחושה הפנימית ש"כל ישראל אחים" בלב ובנפש. אם קשה לך להגיע לזה, אתה לא צריך את זה.

 אאמו"ר זצ"ל (הרה"ק רבי מנחם מאמשינוב זצ"ל) דיבר בקדשו בשם הרבי רבי בונם זי"ע

מפרשיסחא, כי האיש שרוצה לשבור את תאוותיו, יביט ויראה את אלו שהשיגו כבר את התאוות, ויראה איזה פנים יש להם, אזי בעל כורחו ימאס בעיניו התאוות. (בישישים חכמה)

אמר רבי בנימין (מדרש רבה בראשית, פרשה נ"ג) "הכול בחזקת סומין - עד שהקב״ה מאיר את עיניהם״. מסופר על רב שנסע לארה״ב, והסיע אותו יהודי באוטובוס, והוא ראה שליד הכיסא של הנהג יש עוד כיסא עם ברקס, קלאץ, הגה, הילוכים, גז וכו׳.. אז הרב שאל את היהודי: "אתה מורה לנהיגה?" - ענה לו הנהג "לא, הבן שלי תמיד מפריע לי באמצע נסיעה. נוגע לי בהילוכים ובהגה, ומסכן את הנסיעות שלי, אז התקנתי עוד כיסא שלא מפעיל את האוטו באמת..." אנשים חושבים שהמנהיגים של העולם מנהיגים את העולם, משפיעים עליו וכו', לא מבינים שהם יושבים בכיסא שליד הנהג. מי שמפעיל את העולם זה הקב״ה, הם לא מבינים שמי שיושב לידם - הוא השולט בהגה... אף אחד לא שולט בעולם הזה – אלא הקב״ה!.

 אמר רבי חנינא: "הכול בידי שמים חוץ מיראת שמים" (ברכות ל"ג). כל המידות הנדרשות מאדם אתה מוצאן אצל הקב"ה – אהבה, רחמנות, סבלנות וכו'. רק מידת היראה – יראת שמים – היא מידה שאינה שייכת לו. זהו "הכול בידי שמים חוץ מיראת שמים" – דבר זה אין אתה מוצא אצל הקב"ה. (תולדות יעקב יוסף)

חוויית השבוע שלי

http://h-y.xwx.co.il/