אמרי שפר ה' אדר ה'תשע"ח

אין ''זקן'' אלא מי שקנה חכמה. כי ''זקן נוטריקון: זה קנה. ולכאורה, העקר חסר מן הספר, שבנוטריקון לא מזכרת חכמה. ומדוע לא נאמר שיש לכבד בקימה והדור מי שקנה נכסים. אלא ודאי שקניין נכסים אינו קניין עצמי, חיצוני הוא ועלול להיאבד ולגוז. מה שאין כן החכמה, היא היא הקניין האמתי.

אין לנו קניין אמת ברכושנו, אלא מה שהפכנוהו לקניין נצח, בצדקה ובהחזקת תורה!

    וכתב האר"י ז"ל, שכל מצווה שאדם עושה נרשמת אות אחת מכ"ב אותיות התורה הרמוזה באותה מצווה על מצחו, וכשהוא עושה מצווה אחרת נמחקת האות הראשונה ונכתבת האות של המצווה השנייה שעשה, אבל אות של מעשה צדקה אינה נמחקת לעולם, ועל כך אומר הפסוק "וצדקתו עומדת לעד". כל אחד יתאר לעצמו איך נראה מצחו, כמה אותיות ומעשים של צדקה חקוקים עליו. אוי לו לאותו אדם שבמצחו יש רק אות אחת ושאר המצח נקי...! ומכאן יסוד גדול לנותן הצדקה עד כמה צריך הוא לעשות זאת בסבר פנים יפות, ודרושה מאתו חכמה גדולה למען נתינת הצדקה באופן שהמקבל לא ייעלב ולא ייפגע.

    זהב וכסף ונחושת (כה ג) -כותב החתם סופר: זהב וכסף ונחושת, אלו הימים שבהם קוראים בתורה.     ז בשבת, ה בחמישי, ב בשני, בימות השבוע.     כ כיפורים, ס סוכות, פ פסח, פורים.     נ נרות חנוכה, חודש, (כולל ראש השנה שהוא גם ראש חודש) ש שבועות, שמיני עצרת שמחת תורה ת תעניות.. ליכא מידי דלא רמיזא באורייתא.

השגחה מופלאה 'ד' (פניני עין חמד, גיליון 672)

    להלן סיפור מופלא, שהתרחש עם הרב חיים זאיד ויש בו כדי ללמדנו עד כמה האדם צריך לבלום את פיו גם כאשר הוא צודק וכיצד בורא העולם משגיח על כל דבר ועניין.. וכך סיפר הרב   : "

    הזמנתי תפילין לבני בר-המצווה במכון 'בית יוסף' בבני ברק. כשהתפילין היו מוכנות, באתי לקחת אותם. הייתי צריך למסור באותו ערב דרשה בשכונת רמות בירושלים, ולכן לא הספקתי לחזור לביתי עם התפילין, אלא לקחתי את התפילין בידיי לירושלים. הדרשה הייתה אמורה להתחיל בשעה עשר בלילה, ומכיוון שהגעתי למקום כשעה לפני הזמן, נכנסתי ללמוד באחד מבתי המדרש באזור הנקרא 'אהל יעקב'. חמש דקות לפני השעה עשר הצצתי בשעוני, ואז הבחנתי שהשעה כבר מאוחרת. קמתי מיד, החזרתי את הגמרא לארון הספרים, והלכתי למקום בו אמסור את הדרשה.

    מרוב חיפזון שכחתי את התפילין היקרות שהזמנתי לבני...ַ הבעיה הייתה, שגם מי שהיה מוצא את התפילין על השולחן , והיה רוצה להשיבם לבעליהם, לא הייתה לו אפשרות לעשות זאת, כיווןַ שעלַ שקיתַ התפילין עדייןַ לאַ היהַ רקום ַהשם,ַולאַ הכתובתַ שלַ בעליהם... בעיה נוספת הייתה, שאני עצמי לא זכרתי כלל שהשארתי את התפילין בבית-הכנסת. מיד לאחר הדרשה, שהסתיימה באחת עשרה בלילה, עליתי על קו 422 בדרכי לבני ברק... כשעליתי לאוטובוס חשתי בעייפות רבה, כיוון שגם בלילה הקודם מסרתי דרשה בצפת אל תוך השעות הקטנות של הלילה, ועדיין לא הספקתי לנוח. חיפשתי כיסא שאוכל לשבת עליו ולישון במהלך הנסיעה, והיה רק כסא אחד פנוי. התקרבתי אל הכיסא, וראיתי, שהאדם (שלא היה שומר מצוות, ה' יחזיר את כל עם ישראל בתשובה שלימה) שישב בכיסא הצמוד הניח את חפציו על הכיסא השני. ביקשתי ממנו באדיבות להרים את חפציו, כדי שאוכל לנוח, אבל הוא התחיל לצעוק ואמר: "אני תפסתי את הכיסא הזה", ולא הסכים לפנותו. מה ניתן לעשות? יש שתי אפשרויות. האחת, לפתוח במריבה ולצעוק על האיש ולומר לו, שיפנה מיד את הכיסא, אחרת המשטרה תצטרך להתערב בעניין". והאפשרות השנייה, היא - לשתוק!!! להיות מהנעלבים ואינם עולבים!!! וכך חינך אותנו המשגיח מרן ר' מאיר חדש זצ"ל, בהיותנו בישיבת חברון. לאורך כל החיים, אמר המשגיח, צריכים ללמוד את אומנות השתיקה. שאין לך דבר טוב הימנה. החלטתי לשתוק, ולא לריב עם האדם הזה, למרות שכל האנשים שהיו עדים לנעשה, אמרו לי: "למה אתה שותק לו?"... למזלי הטוב, אחד הנוסעים ירד באמצע הדרך, ואני כבר התכוננתי לשבת בכיסאו. והנה, בתחנה זו עלה נוסע נוסף, ולפני שהצלחתי להתיישב, הניח את חבילותיו על הכיסא, וכאשר ניסיתי לומר לו, שאני כבר 'נוסע ותיק' באוטובוס, ועייף מאוד, החל גם הוא לצעוק... גם במקרה זה בחרתי במידת השתיקה, למרות שנוסעים רבים שראו בעוול, הנעשה, האיצו בי לא לשתוק... כשראיתי שאין לי מקום לשבת, ומרוב עייפות הרגשתי שעוד רגע אני מתמוטט, הלכתי בלית ברירה להתיישב על ה... מדרגות, בדלת האמצעית של האוטובוס. בין כך ובין כך, עלה לאוטובוס מבקר- כרטיסים הבודק, אם כל הנוסעים שילמו על הנסיעה. והנה, כשהגיע אל האדם הראשון שתפס שני מושבים, ולא רצה לתת לי לשבת, התברר, שהאישַׁ כללַ לאַ שילם עבורַ נסיעתו... המבקר עמד להורידו מן האוטובוס, אבל אני החלטתי לעשות מעשה, וניגשתי אל הנהג, וביקשתי לשלם עבור האיש ההוא. כל הנוסעים הסתכלו עליי כעל אדם לא שפוי... לא די שלא נתן לך לשבת, אלא אתה עוד רוצה לשלם עליו?! גם הפעם לא התחשבתי בדבריהם, שילמתי עבורו, והצגתי בפני המבקר את הכרטיס והלה עזבו לנפשו. אני חזרתי לשבת על המדרגות.... מדרגות אלו הינן בגובה של הרצפה, ולפתע הבחנתי במכשיר נגן המונח על הרצפה, ומן הסתם אבד למישהו. הרמתי את הנגן, עברתי בין הנוסעים ושאלתי, האם הוא שייך לאחד מהם, אבל התשובות היו שליליות. כיוון שכך, החלטתי להאזין לדברים המוקלטים בנגן, ואולי על ידי כך אדע מי הבעלים. אני פותח את הנגן, ומתפלא לשמוע את... הרבַ חיים זאיד בדרשה. הייתה זו אחת הדרשות שהשמעתי, ימים ספורים לפני כן, בשכונת רמות. "כיוון שידעתי את שמו של המארגן, התקשרתי אליו, כדי שיברר בין באי הדרשה ההיא למי אבד הנגן. ואכן, בתוך דקות הוא חזר אליי ובישר, שאיתר את בעליו. לאחר מכן אמר לי המארגן, שהתעוררה אצלו שאלה בהלכה, וביקש להציגה בפניי. הוא מספר שלפני שעה -שעתיים עבר בבית הכנסת 'אהל יעקב' ומצא... שקיתַ תפילין שלאַ היו עליהַ שםַ וכתובת, והחליט למסור את האבדה לגמ"ח אבדות, בתקווה שגם בעל התפילין יפנה לשם, ואז תושב לו האבדה. והמארגן אומר שהתעוררה לו שאלה הלכתית האם הוא מחויב למסור את התפילין דווקא לאותו גמ"ח, או שיכול להשאירם אצלו , ולהמתין עד שמישהו יתקשר אליו. אני, כמעט שצרחתי לתוך השפופרת, שהתפילין הם שלי, ואני הוא זה ששכחתי אותם בבית הכנסת".. "והנה לפנינו", סיים הרב, "סיפור מופלא הממחיש בצורה יוצאת-דופן, עד כמה כ=93אי לשתוק ולהבליג, ולהיות מהנעלבים ואינם עולבים". שכן,ַ אםַ נתבונן,ַ רקַ מפניַ שלאַ פתח הרבַ במריבהַ עםַ האנשיםַ הללו, שתפסו את הכיסאות של האוטובוס, הוצרך לשבת עלַ המדרגות,ַ ויכלַ לגלותַ אתַ הנגן, ולשוחחַ עםַ המארגן,ַ שסיפר לו בסופו של דברַ על מציאתַ התפילין שלו.

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 http://dosanova.co.il/

אמרי שפר ח' אלול ה'תשע"ז

  אומר הרב אליעזר פאפו: 'כי תהיינה לאיש שתי נשים' – אל תקרי נשים אלא נושים. חובות. מצוות. יש שני סוגים של מצוות, יש מצוות שאנחנו מאוד אוהבים לעשות... כמו למשל לישון בשבת... יש הרבה שמחמירים בזה מאוד. גם לאכול חמין בשבת, ובכלל עונג שבת – זה הכול מצוות. אבל יש מצוות שאנחנו פחות אוהבים לעשות... יש לך שתי סוגים של חובות. האחת אהובה והאחת שנואה. 'וילדו לו בנים' – הרי כשאדם עושה מצווה, הוא בורא מלאך. פרקליט. ומשתי סוגי המצוות נולדים מלאכים, אבל תדע! 'והיה הבן הבכור לשנואה'. אל תחשוב שהמלאכים הטובים ביותר יוצאים מהשינה בשבת. יוצאים משם מלאכים טובים, אבל לא כמו שיוצאים מהמצוות שאתה פחות אוהב לעשות. משם ייצאו מלאכים פי שנים יותר טובים. 

    במשך חיי למדתי שאי אפשר לטפס בסולם ההצלחה עם ידיים בכיס.

     הגאון רבי יחזקאל אברמסקי למד מדינה של אשת יפת-תואר, מוסר גדול לשאר מצוות התורה: אם במצווה אחת ראתה התורה שקשה עד בלתי אפשרי לעמוד בניסיון, ולכך בהוראת שעה ובתנאים מסוימים התירה זאת, משמע שבכל שאר המצוות יכולים וחייבים אנו לעמוד בהן. שאם לא כן, לא היינו מצטווים בהן.

     והיה ביום הנחילו את בניו את אשר יהיה לו (כא,טז) מקובל ש"והיה" הוא לשון שמחה, ואם כן, צריך להבין איזו שמחה יש בזה שאדם מת ומנחיל לבניו את נכסיו. עונה על כך בספר "על התורה", ששמחה גדולה היא לאדם, כשזוכה להנחיל ולהוריש לבניו "את אשר יהיה לו" - מה שהתורה מעידה שהם נכסים כשרים נקיים ומתוקנים, שרכש בזיעת אפיים וברכת כפיים , בצדק ובהגינות . (מנחם יעקובזון)

הכרים והכסתות (נועם שיח - ואתחנן תשע"ז)

     לפני הרבה שנים, התגורר ברומניה יהודי עשיר גדול, שהתפרנס ממכירת כרים וכסתות יקרים מאוד, היהודי היה אוסף את הנוצות מבית השחיטה, וממלא כרים וכסתות בהם, ומסדר אותם באופן מופלא, כך שמחירם היו מאוד גבוהים, והיה מוכר את הסחורה ליהודים עשירים, ומזה נעשה עשיר מופלג.

     פעם אחת בחודש אלול, חשב העשיר לעצמו, "מה יש לי מכל עושרי אם איני עושה נחת רוח להקב"ה, צדיק גדול אינני וכך אינני גם תלמיד חכם גדול" – וכך הרגיש בעצמו, שהוא צריך לעשות איזה דבר גדול להקב"ה לכבוד הימים הנוראים – ובכן – החליט האיש הזה, להכין כרים וכסתות מהמשובחים ויקרים ביותר, עבור שלשה צדיקים שהתגוררו בבוקרסט, ה"ה כ"ק מרן אדמו"ר מסקווירא זי"ע, כ"ק מרן אדמו"ר מסקולען זי"ע, והגה"צ אב"ד פאלטישאן זי"ע – וחשב היהודי לעצמו, שבכך שיגרום נחת רוח לשלשה צדיקים אלו, בודאי יעורר הדבר עליו זכות גדול ויהיה לו למליץ יושר בשמים לכבוד ימים אלה.  אומר ועושה, היהודי החל את עבודתו באופן יסודי ביותר כראוי וכיאות, ואכן לאחר זמן רב של עבודה קשה, היה ביד היהודי שלשה סטים של כלי מטה, מצעים נאים וכרים וכסתות מפוארים ביותר, ושלחם ביד שליח לביתם של השלשה צדיקים הנזכרים,  בתקווה שמן השמים יתעוררו עליו ברחמים וחסדים גדולים.

     באותן הימים לא הייתה שום אפשרות לדעת אם השליחות בוצעה כראוי וכיאות, שכן היה אז טרם עידן הטלפונים למיניהם,  ובכן לא נותר לו ליהודי ברירה, כי אם לתת אימון מוחלט בשליח, ולקוות לטוב בהסתמכותו על החזקה ששליח עושה שליחותו, שאכן המשלוח שלו הגיעה ליעדה.  לאחר תקופה, ביומי חנוכה, יצא הסוחר לדרך ארוכה לצורך פרנסתו, ואז החליט לבקר בחצרות האדמורי"ם והרבנים הנ"ל – להם שלח את הסט של הכלי מטה – ולשאוב נחת רוח לראות מקרוב איך שהם נהנים מהסחורה המשובחת ביותר ששלח אליהם,  ובפרט בלילות הקרים והמושלגים של ימות החורף.

     בראשונה הגיע לחצר האדמו"ר מסקווירא זי"ע, הוא נקש על דלת הבית, והרבנית פתחה את הדלת, והיהודי העשיר הציג את עצמו, שהוא העשיר ששלח לפני הימים הנוראים את הסט של המצעים, כרים וכסתות, והיהודי אמר שהוא רוצה לדבר עם הרבי , אך הרבנית לאחר שהודתה לו מעומק לבה על המתנה היפה והיקרה ששלח, היא סיבבה את הנושא לעניין אחר, ולא רצתה להמשיך לדון אודות המתנה שההוא שלח, אך הלה התעקש דווקא לדבר עם הרבי, והרבנית השתמטה ואמרה שאין לה זמן עכשיו, והרבי עסוק בתורתו ותפילתו, והוא יחזור מאוחר וחבל על זמנו להמתין על הרבי, והעשיר החליט בכל זאת להמתין עד שהרבי יחזור כי הוא רוצה לדבר עמו, והרבנית לא הייתה לה ברירה אחרת והורתה לו להמתין בחדר אחד עד שהרבי יחזור.  בינתיים, כשהרבנית הייתה עסוקה עם עול הבית, נכנס העשיר בשקט לתוך הבית, והתחיל לחפש את החדר הנכון, בו אמורים להיות הסטים של המצעים, והכרים וכסתות היקרים שהוא שלח,  ולאחר חיפושים הגיע לחדר הנכון, אך כאן ציפתה לו הפתעה לא נעימה, הוא ראה את הסט של המצעים והכרים וכסתות שהם מונחים על המטה של הרבנית, ואילו המטה של הרבי אין שם לא כרית ולא סדין ולא כלום, והעשיר התרגז מאוד – הייתכן – ככה לרמות אותי, והחליט לשאול את הרבי מה פשר דבר זה.  לאחר זמן, נכנס הרבי, והעשיר הציג את עצמו לפני הרבי ואמר "אני העשיר ששלחתי את המתנה לרבי", והרבי הודה לו שזה מאוד טוב ומחמם, אך העשיר ענה עזות, ואמר לרבי "בבקשה שהרבי לא יאמר שהוא משתמש עם זה, שכן מקודם בדקתי בחדרו של הרבי, וראיתי את מיטתו ריק, וזה רק על המטה של הרבנית,  ואיך אומר הרבי שהוא השתמש עם זה?" והתחיל הרבי לפייסו ואמר לו כך "באמת, מיד כששלחת לי הנחתי ראשי על הכרית למשך זמן, אך בהיות שאין דרכי לישון עם כרית וסדין, לכן נתתי את זה לרבנית" – וכך דיבר על לבו דברי ניחומים ופיוסים, והעשיר נתפייס, ואמר לרבי, שהעיקר הוא שזה מגיע לשימוש,  ונפרד מהרבי לחיים ולשלום.

     לאחר כך, נסע הלה לבקר בבית הגה"צ אב"ד פאלטישאן זצ"ל – וכידוע שהרב היה תלמיד חכם גדול מאוד ומתמיד עצום ומחדש חידושים לרוב – וכאשר הוא נכנס לבית הרב, הציג את עצמו מקודם בפני הרבנית, והרבנית אמרה לו שבאמת החיה אותם במתנתו הנפלאה, ובעלה הרב כל כך נהנה מזה. אמר העשיר שהוא רוצה להיכנס אל הרב, ואכן תיכף ומיד הכניסה אותו אל הרב.  כשהציג את עצמו לרב, שהוא שלח את הכרים והכסתות,  אמר לו הרב במאור פנים "תדע שיש לך חלק בתורתי, לפי שבדרך כלל בימות החורף הייתי כותב רק קצת חידושים, כי היה אצלי בבית מאוד קר, ולא ישנתי טוב, והתעוררתי הרבה בלילה מחמת נועם הקור, ומוחי לא היה צלול ביום, ולכן לא חידשתי כל כך הרבה חידושים, ברם מאז שהבאת לי את הכרים והכסתות החמים, זה כל כך מחמם אותי בלילה, ואני ישן מאוד טוב, ולכן, ביום מוחי צלול מאוד, ואני מחדש חידושים עמוקים ונפלאים, דבר שכבר שנים לא היה בימות החורף, – ובכן, דע לך – שרק בזכותך זכיתי להגיע הלום! וכמובן שהעשיר היה ברקיע השביעי כששמע את הדברים המחזקים את הלב, ומשם נפרד לשלום והלך לבקר בבית כ"ק האדמו"ר מסקולען זי"ע.

     כשהגיע לבית הרבי מסקולען, ראה שם דירה ישנה ומט לנפול,  וראה שמסתובבים שם הרבה ילדים וילדות בכל הגילאים – הלא המה היתומים והיתומות שהרבי גידל בביתו – ומיד קידמה אותו הרבנית ושאלה אותו מה הוא רוצה, והעשיר הציג את עצמו שהוא שלח להם את הכרים והכסתות לפני כמה חדשים, והרבנית אמרה לו מיד "יישר כוח על זה, זה היה כל כך טוב", ומיד התחילה להעביר את הנושא לעניין אחר.  אח"כ שאל את הרבנית "מי הם כל הילדים שמסתובבים שם ", אמרה לו הרבנית שהם היתומים המתגדלים בביתם לפי שאין להם היכן לשהות, ואז ביקש לדבר עם הרבי, ואמרה שהרבי יכנס בשעה מאוחרת, ואמר שרוצה להמתין לרבי, ולא הייתה ברירה אחרת,  ונתנו לו חדר שימתין על הרבי . והנה, כמעשהו בראשונה כך מעשהו באחרונה, כשהרבנית לא שמה לב, התחיל להיכנס לתוך החדרים כשהוא מחפש בחיפוש אחר חיפוש, היכן הם המצעים הכרים והכסתות היקרים ששלח לרבי, וכשמצא את החדר של הרבי, ראה שם שני מטות כשעליהם כר וכסת עם הרבה חורים, ואין שום זכר להמתנה היקרה שהוא שלח, והעשיר התרגז מאוד, והחליט לשאול את הרבי מה פשר ההנהגה הזאת. לאחר זמן ממושך, נכנס הרבי בהדרתו לביתו, והעשיר מציג את עצמו ואומר "אני העשיר שתרמתי את הסט היקר של הכרים והכסתות לרבי", והרבי התחיל מיד להרבות במילות שבח ואמר לו שזה היה כל כך טוב והמתנה הייתה נפלאה כל כך, אך היהודי התרגז, ואמר לרבי "רבי – אני רומני! – ואני כבר בדקתי את החדר של הרבי, ולא ראיתי לא מיניה ולא מקצתיה מהמתנה ששלחתי, ובכן, אני לא ילד קטן שאפשר לעבוד עליו ולספר לו כל מיני סיפורים, אני דורש ורוצה לדעת היכן המתנה היקרה ששלחתי לרבי?!".  אמר לו הרבי "הסכת ושמע! באמת מיד כשזה הגיע, זה מאוד שימח אותי ואת הרבנית – כזה מתנה יקרה – אך באותה תקופה נישאת יתומה אחת שגדלה בביתי, וחשבתי לעצמי, שאין מתנה יותר חשובה שתשמח את לב היתומה מאשר מתנה זו לדורון דרשה – ובכן – נתתי לזוג הצעיר את הסט ששלחת, והם באמת מאוד נהנו ושמחו. אמר העשיר בזעם לרבי "רבי, אתה יודע שזה עלה הרבה מאוד כסף, שכן את הסטים האלה אני עושה למשפחת המלוכה ולעשירים מופלגים שהם משלמים הרבה כסף, ואיך מלאו לבו של הרבי לתת כזה דבר יקר לזוג צעיר", אמר לו הרבי "הנני שמח מאוד לשמוע שזה דבר כל כך יקר, שבזה באמת שימחתי מאוד את לב היתומה ביום כלולות אפריונה"...  העשיר לא התאפק, וצעק לרבי ואמר "רבי, אינני מוחל לך !", והרבי התחיל לפייסו שימחל לו, והסביר לו, שהוא כמו אב ליתומה, ובדיוק כשהיתומה נישאת, זה הגיע, ולכן הוא ראה בזה ממש כסימן מן השמים, שיכול ליתן מתנת "דורון דרשה" ליתומה ולשמח את לבה, – "ואת האמת אגיד" – אמר הרבי – "כי אינני צריך את זה בשבילי, כי מה שיש לי הוא טוב"..., אך העשיר אמר לרבי "רבי! לא עושים כך! לא יפה להתנהג כך, ואינני מוחל לך בשום פנים ואופן!"  אך לאחר שהרבי ביקש והפציר שוב ושוב שימחל ויסלח לו,  אמר לו העשיר שיש לו רעיון, אם הרבי יעשה את שהוא מבקש אזי הוא ימחל לו, "התנאי הוא" – אומר העשיר – "שאני שולח שוב לרבי כזה סט יקר, והרבי בכבודו ובעצמו ישתמש בזה, ולא יתן את זה לשום אחד בעולם! – אם הרבי מסכים לתנאי הזה, אני מוכן למחול לרבי"...  הרבי ביקש ממנו להמתין, כי הוא צריך לחשוב היטב אם הוא מסכים לתנאי הזה, אך לאחר כמה דקות אמר הרבי להעשיר "אנא סלח לי – אבל אינני יכול להסכים לתנאי שלך – הרי מסתובבים כאן יתומים ויתומות, שאין להם על מה לישון, כי אין לי כסף לתת להם מצעים מאוד טובים – ואיך אשא פניי לעצמי, כשאני ישן על מצעים יקרים כאלה, והיתומים המסכנים האלו ישנים על מצעים מחוררים וישנים"...