אמרי שפר כ"ג אלול ה'תשע"ח

 אדם העושה תשובה ביום רגיל מימי השנה - אזי הוא מקבל את המחילה המושלמת על ידי תהליך, כמבואר בגמרא בסוגיית 'ארבעה חילוקי כפרה' (יומא פ"ו ע"א). אבל כאשר האדם עושה תשובה 'בעשרת ימי תשובה', באותו רגע הוא זוכה למחילה מושלמת ללא שום תהליך, אפילו על עבירות חמורות כמו חילול ה' (עיין בספר 'המפתח' על הרמב"ם הלכות תשובה פ"ב ה"ו, ד"ה ומיד היא מתקבלת) ]. משום כך מעוררת אותנו התורה לתשובה המושלמת דווקא בפרשת ניצבים, מפני שבימים אלו ניתן להשיג את התשובה המושלמת ברגע אחד, ועל ידי זה להגיע לראש השנה מוכנים כראוי.

     אמרו רבותינו: בשעת פטירתו של אדם, אין מלווים לו לאדם לא כסף ולא זהב ולא אבנים טובות ומרגליות, אלא תורה ומצוות ומעשים טובים בלבד... (אבות ו', ט'). וכפי שהטעימו זאת חכמי המוסר על פי סדר פרשיות השבוע: "כי תצא" - זכור כי כאשר תצא מן העולם הזה, אזי "כי תבוא" לעולם הבא. שם כולם "ניצבים" בפני בית-דין של מעלה ליתן דין וחשבון, ומכאן לפרשת "וילך", להיכן?- אם "האזינו" לדברי התורה הקדושה - ממילא יזכה ל"וזאת הברכה"... לפיכך התקן עצמך בפרוזדור כדי שתכנס לטרקלין.

    אנחנו לא עוברים בחיינו כמו ספינה במים. כל תחנה שהיינו בה ממשיכה אתנו גם אם שכחנו אותה. כולנו ילדים נרגשים ביומם הראשון בבית הספר, כולנו מאוכזבי חברויות שהוכחו כשטחיות. כולנו נותני אימון, כולנו נבגדים; כולנו תומכים, כולנו נתמכים. אין מי שלא זקוק לאוזן קשבת, גם אם הוא זה שכולם באים אליו לעצה. אין מי שלא זקוק להכרה, לאופק, ליעד הבא. ולמי שילך אתו לשם יד ביד, עם תיק חדש ושקית אוכל ומפית וסידור קטן שסבא וסבתא קנו לו.

     הרמב"ם (הלכות תשובה, פרק א' הלכה א') מציין שגם מי שחטא לחברו ושילם את חובו וכן פייסו בדברים, חייב בנוסף לקיים את חלקי התשובה של בין אדם למקום (שהם וידוי, חרטה, עזיבת החטא וקבלה לעתיד) וכך הוא כותב: "וכן החובל בחברו והמזיק ממונו, אף על פי ששילם לו מה שהוא חייב לו, אינו מתכפר עד שיתוודה וישוב מלעשות כזה לעולם, שנאמר: 'מכל חטאות האדם' (במדבר, ה', ו')". כלומר- חלקי התשובה הבסיסיים אינם רק לחטאים בין אדם למקום, אלא לכל סוגי חטאות האדם, בין אדם למקום ובין אדם לחברו. 

גן החיות (הבחור ר' שלמה קרלינסקי ז ” ל)

     בהנהלת גן החיות, מהגדולים בעולם, הועלתה הצעה מקורית וחדישה – ממשיל עבד ה ’ הבחור ר' שלמה קרלינסקי ז”ל, באחד ממאמריו היותר חדים.

     היה זה יוזף, עובד זוטר בפיתוח הגן, שהופיע בפני הוועדה במגפיו המטונפות וביקש את רשות הדיבור: " הנהלת הגן מחפשת תמיד פיתוח והרחבה", ציין העובד, "אך דומה בעל-חי נוסף ישנו והוא חסר בין כלובי החיות וכי צירופו לגן עשוי לשפר את חזותו משמעותית. ההצעה שלי היא להכניס את הבעל - חי ששמו...  אדם!.

     הרעיון הסעיר את האווירה. עובד יהודי עמד ותהה: "נו, וכשנחפוץ להוציא רעיון זה לפועל – מהיכן נביא אדם שיישב בכלוב? הרי לא יעלה על הדעת כי נלכוד אדם באמצע הרחוב ונכלא אותו בכלוב. וכי בגין מה יותר לנו הדבר? כלום רק כדי שהרואים יוכלו להביט ולהשתעשע בו נמנע ממנו את החופש? רק לפי ההצעה – ישלמו למישהו משכורת בכדי שיעשה זאת".  שקט בוועדה. הכול ישובים מהורהרים בסוגיה שמעולם לא נתנו עליה את הדעת. היהודי ממשיך ומצליף: " נו, ואיך מותר לנו להכניס הבעל-חי לכלוב? במה חטא שאנו כולאים אותו באמצע היום ?". "אך זאת כולם מבינים , הבהיר העובד היהודי, "שהאדם הוא מרכז הבריאה וכי כל בעלי - החיים נועדו לשמשו. לכן מותר לאכול מבשרו ולכן גם מותר להשימו בכלוב בגן החיות. ועל כן", העלה היהודי הפיקח, "אין אווילי מהרעיון להעמיד אדם בתצוגה שווה עם בעלי-החיים בגן החיות. הרי שונה בכל הווייתו מהם.  מרכז הבריאה הנו!".

     שוב שקט בקהל. החברים כוססים ציפורניים. לא יודעים איך להתייחס להצעה המביכה-משהו. “מה נכתוב עליו בשילוט ליד הכלוב?" – הרהר יו"ר הגן בספקנות. "הרי דרכי האדם כה נבדלים וכשם שאין פניהם שווים כך תכונותיהם. בין תבינו", הצביע. "הרי אני מדבר רק על סימפטום. זה רק סימן שהאדם נבדל במהותו מכל 'בעל -חי' הפועל לפי אינסטינקטים שאין לו שליטה עליהם. אולם האדם חי בהתבוננות והוא צריך ל חשוב לפני כל מעשה שיעשה אם נאות הוא אם לא. הוא לא חי לפי תאוות רגעיות. שולט על עצמו". נמנו מכאן כולם וגמרו: אין לו מקום לאדם בגן החיות.

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 http://dosanova.co.il/

אמרי שפר כ"ד אייר ה'תשע"ח

אם בחוקותיי תמאסו'' - אם בתחילה תמאסו בחוקים שאין טעמיהם גלויים ומובנים לכם, הרי אחר- כך ''את משפטי תגעל נפשכם'' - לא תרצו לקיים אפילו את המצוות שהם בגדר משפטים, בעלי יסוד הגיוני ברור - כי בסופו של דבר אין הכוונה אלא ''לבלתי עשות את כל מצוותי להפרכם את בריתי''.

    בפרשתנו התורה מבטיחה "וְנָתַתִּי שָׁלוֹם בָּאָרֶץ". מפרש רש"י: "שמא תאמרו, הרי מאכל והרי משתה, אם אין שלום אין כלום! תלמוד לומר אחר כל זאת 'ונתתי שלום בארץ'. מכאן שהשלום שקול כנגד הכול. וכן הוא אומר: 'עושה שלום ובורא את הכול'"

    "כך יש לפרש את דברי התוכחה לטובה: 'ואכלתם בשר בניכם' – שתשמינו וירחב לבבכם מהבשורות הטובות שתזכו לקבל מבניכם, ההולכים בדרך האבות והמרווים אתכם נחת" (המגיד ממזריטש)

הכף המנצחת (פניני בית הלוי, עלון 475)

    לרגע חשב אהרן לייב שהבוס חומד לו לצון. הוא תלה על פניו חיוך עלוב וציפה לסיום הבדיחה. אבל מיסטר בוב סטון היה רציני עד להחריד. "מיסטר ארווין,  החגיגות הסתיימו. במסגרת שדרוג המפעל הוחלט כי אין לתת פריבילגיה לאף עובד. מהיום אני רוצה לראות אותך ששה ימים בשבוע". "ששה ימים", מלמל אהרן לייב. " ששה", חרץ סטון, "משני עד שבת. יום ראשון הוא יום החופשה היחיד ביבשת הזו" . "אבל", אהרן לייב לא האמין למשמע אוזניו. זה לא יתכן!  מיסטר סטון התרומם לאות סיום הפגישה, ואהרן לייב קם ברגלים כושלות ממקומו.

    ראדין.  אהרן לייב סובב סמוך לביתו של רבי ישראל מאיר הכהן, החפץ חיים. מתקרב אל הפתח, כמעט נכנס, ולבסוף נסוג לאחור. אינו מסוגל.  איך יספר לחפץ חיים שהוא עומד להגר לאמריקה? הרי מכיר הוא היטב את דעתו השלילית של רבו על אמריקה, ארץ החולין . ובעוד יומיים ההפלגה. ביום האחרון אוזר אהרן לייב עוז ונכנס אל הקודש פנימה . החפץ חיים נושא אליו עיניים מאירות, ו=90הרן לייב מגולל קשיים כלכליים קשים, ניסיונות פרנסה כושלים ותקווה חדשה הנצבעת דווקא באמריקה, ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות. " הרב", מלחש אהרן לייב, עיניו עדין מושפלות, "אנחנו עומדים להפליג לאמריקה, יש כרטיסים, הכול מסודר" . האם ישלח לו הרב את ברכתו?  דקת דומיה. לבו של אהרן לייב הולם בפראות . ואז שולח החפץ חיים יד יציבה וחמה. " אתן לך ברכתי, אם תיתן לי תקיעת כף" . "תקיעת כף? על מה?" " על כך שתשמור על השבת שם, באמריקה הגדולה". "אבל הרב, יהודי אני. ודאי שאשמור שבת", כלימה בקולו של אהרן לייב. יהודי של תורה והלכה. " תקיעת כף!" מתעקש החפץ חיים, "זהו התנאי לברכה!" " אני מבטיח שאשמור על השבת כבבת עיני", מכריז קולו של אהרן לייב בהתעוררות, "אשמור אותה בכל פרטיה ודקדוקיה" . והוא שולח ידו קדימה. תקיעת כף.  ואז נשפכות ברכות כהן על ראשו. ברכה, הצלחה, נחת וסייעתא דשמיא. אהרן לייב מאושר. ליותר מזה לא ציפה.  בבת אחת מתמלא ביתו בשמחה.

    ההכנות האחרונות נעשות בפורקן גדול, החפץ חיים בירך, ותהיה להם הצלחה ! ומשפחתו של אהרן לייב עוזבת את ראדין. קשה היא הפרידה, אך לא ממוטטת. יש הברכה ותהיה הצלחה . אמריקה מתגלית מול עיניהם בגדלה הטבעי: המוני מהגרים,  מהומה רבתי. אבל אהרן לייב אינו נפחד ואינו נבהל. "החפץ חיים בירך אותנו, ילדים, אל דאגה", הוא משנן ונפנה במרץ לחפש מקום מגורים ועבודה.  ברכתו של החפץ חיים מתקיימת במלואה. אהרן לייב מוצא דירה נעימה ברובע יהודי. הוא מבטיח לבעל הבית המוטרד את משכורתו בעתו, בעזר הא-לוקים, ויוצא לחפש עבודה. יש לו על מי לסמוך, בהחלט. על אב רחום שבשמים ועל שלוחו שנתן את ברכתו.  והברכה ממשיכה להניב פרות. אהרן לייב הוא בין יחידי הסגולה שמוצאים עבודה טובה ובוס נוח, המאפשר לו לקחת שני ימים חופשיים: יום שבת שבתון ליהודים, ויום ראשון, יום החופשה הלאומי....  הכול היה נפלא כל כך, עד לאותה פגישה פתאומית, בה הודיע מיסטר סטון שמהשבוע יהיה עליו להופיע בשבת, "כמו כל הפועלים כאן במפעל!"  אהרן לייב ניסה לדבר, להתחנן על נפשו, אבל הבוס לא הניח לו. " היום יום שישי, מחר אני רוצה לראות אותך כאן, ברור?"  שבת.  אורה ושמחה, מנוחה ונחלה. על ביתו הנאה של אהרן לייב חופפת קדושת השבת. אהרן לייב מתגבר על דאגתו העמוקה,  משורר ומתפלל.  שבת חולפת. ששת ימי המעשה מתגלגלים אל הפתח, והם מעיקים.

    אהרן לייב עובר מחנות לחנות, ממפעל למפעל.  השבת עומדת לו חוצץ. איש אינו מוכן לקבל יהודי שדורש יום חופשי נוסף. הם עוזבים את דירתם הנוחה לטובת דירה קטנה ומעופשת, סכום החסכונות הולך ואוזל, ואהרן לייב מוצא את עצמו עומד ומוכר את מטלטליו. רעייתו מוכרת את תכשיטיה , והילדים נותנים בעיניים נוגות כל דבר מיותר. אפס, המצב הולך ומדרדר. הם אמורים לשלם גם את השכירות הזעומה הזו וגם לקנות לחם לאכול, ואין להם מנין.  יום אחד נשבר אהרן לייב.  החפץ חיים לא התכוון למצב שהוא נמצא בו עכשיו. הם ממש בגדר של פיקוח נפש, ופיקוח נפש דוחה שבת!  כבר אין לו בריכה. בצער גדול וביגון צורב הוא- - - כלומר, הוא יעבוד בשבת ! אהרן לייב יוצא מן הבית הריק, הולך ומתקרב אל המפעל המוכר.  לבו כבד, רגליו כעופרת, אך הוא מכריח את עצמו להתקרב. פיקוח נפש. אהרן לייב, פקוח נפש - הוא משנן לעצמו.  הנה השער, הנה השומר. השומר מציץ בו קצרות, ופניו המלאות מתבהרות בחיוך. "אח.... ארווין, חזרת! הבוס ישמח", וכבר הוא שולח יד גדולה לתקיעת כף.

    תקיעת כף.  ריבונו של עולם, תקיעת כף.  העולם מסתחרר מעל ראשו של אהרן לייב, תקיעת הכף של החפץ חיים... איך שכח?  אהרן לייב נושא רגליו ובורח כמפני אש. הוא מתפרץ מתנשף אל הבית ומודיע לאשתו ההמומה: "לא! אני לא מחלל שבת, עשיתי תקיעת כף! הקב"ה יעזור לנו, עוד תראי..."  נוכח קולו המאושש מתעשתת גם האישה ומתחזקת באמונה.  תקיעת הכף מנצחת את העוני. ילדיו של אהרן לייב סופגים את האור ומתמלאים גם הם בתקווה.  השבת הדלה שנכנסת אל הבית היא אחת השבתות המתוקות ביותר שהם זוכרים.  במוצאי שבת נשמעות דפיקות נימוסיות על הדלת. אהרן לייב המום למצוא את מיסטר בוב סטון, מנהל המפעל, הבוס שלו לשעבר. עיניו מתעגלות נוכח ידו של הבוס המושטת בהערכה. " ארווין... אתה ניצחת". "ניצחתי?" אהרן לייב המום, "במה ?" ואז מסביר הבוס: "לפני חצי שנה התערבתי עם ידידי עליך. הנחנו סכום כסף ענק שאותו יקבל מי שינצח בהתערבות. אני התפארתי ביהודי שלי, העומד על עקרונות, ואילו חברי טען שהכול זיוף,  שרק תעמוד מול ניסיון של עוני, וכבר ישברו להם עקרונותיך ... נתנו לך הזדמנות של חצי שנה. עקבנו וראינו שלא מצאת עבודה אחרת, אבל לא נשברת. אני צדקתי! זכיתי בהתערבות! עכשיו תוכל לשוב לעבודה מבלי לעבוד בשבת, וכן תקבל מחצית מסכום ההתערבות. זה מגיע לך ביושר.."

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 http://dosanova.co.il/

אמרי שפר ג' אייר ה'תשע"ח

אדם צריך לקיים את המצוות לא רק בהגיעו לזקנה, כשאין בו עוד כוח לחטוא, אלא "אשר יעשה אותם האדם וחי בהם" – כשהוא עדיין חי, צעיר ומלא רוח חיים. (רבי מנחם-מענדל מקוצק)

     "את משפטי תעשו ואת חוקותיי תשמרו ללכת בהם" (ויקרא י"ח,ד). לא דיי בקיום התורה והמצוות מתוך הרגל, אלא האדם צריך להיות שרוי בתנועה מתמדת של עלייה – "ללכת בהם", להיות בבחינת הולך ממדרגה למדרגה. (חתם סופר)

     בפסוק זה נרמז מאמר חז"ל (אבות ב,ב) "יפה תלמוד תורה עם דרך-ארץ". זהו שנאמר "ושמרתם את חוקותיי ואת משפטי", ועם זה הדברים "אשר יעשה אותם האדם וחי בהם" – דרך-ארץ. (נועם מגדים)

     יש מי שמקיימים את המצוות, אבל בלי חיות, אלא בבחינת "מצוות אנשים מלומדה". התורה דורשת שיהיה "וחי בהם", שהתורה והמצוות יאירו לאדם בכל ענייניו, ושבכל תחומי החיים יחיה על-פי התורה. (ספר המאמרים תרפ"ט)

הקיר המשותף (הרה"ג רבי אליעזר טורק שליט"א, רב קהל פרושים במודיעין עילית):

     על גג הבניין בשכונה, בשעת בוקר שני שכנים, התווכחו בניהם, וקול הצעקות הגיע לאוזני השכנים ועוברי אורח, שלא הבינו על מה המהומה, רק כאשר אחד השכנים עלה לגג הבין על מה הצעקות והויכוח... 

     ארבעה שכנים בנו בצוותא את הגג המשותף, הארבעה שכרו קבלן מפורסם, אשר סיים את מלאכתו כדת וכדין. אמש הגיע הקבלן לבקש את כספו, תוך שהוא מבקש 5,000 שקלים עבור בניית קיר נוסף... השכנים הביטו אחד בשני, ראובן טוען ששמעון הזמין את הקבלן לבנות את הקיר. ושמעון טוען שראובן הוא שהזמין את הקבלן, שני הצדדים הסכימו כי ידעו שהקיר יבנה, זאת אומרת שמשהו הזמין את הקבלן, אך מי הוא המזמין?  הויכוח הלך והתלהט, לא נראה ששני הצדדים עשויים להגיע להסכמה, הטונים הלכו ועלו, ואל הויכוח על מימון הקיר התווספו טענות ישנות על עגלות בחדר המדרגות, טרוניות על רעש בזמן הבניה, צל שנלקח ואור שאיננו... הוויכוח גלש כבר לפסים אישיים, אש המחלוקת כבר ליחכה בשולי הבניין...  ואז, יצא מביתו שכן שלישי, שותף גם הוא לפרויקט הבניה, אך היה ברור כי אין לו קשר לקיר המריבה,  שכן הקיר נבנה רחוק ממנו. עם זאת, ביקש השכן להקשיב לטענות הצדדים, שנשמעו בלהט רב.

     השכן האצילי הקשיב בתשומת לב, ובהבזק של רגע פסק את פסקו: 'אל נא אחיי תרעו, כי אנשים אחים אנחנו, ועד עתה שמרנו על האחדות בבנין בהקפדה יתירה. לא נאה ולא יאה שאחרי שסיימנו פרויקט בניה משותף נתחיל להתווכח ולריב, הן המחלוקת הורסת כל חלקה טובה... הרי נותרתי חייב לקבלן 5,000 שקלים עבור העבודה אצלי, אעגל לו את הסכום כלפי מעלה ל- 20,000שקל, ואספוג את עלות הקיר, ובא לציון גואל ולבנין שלנו ישוב השלום והשלווה '... השכנים האזינו לדבריו, ונפרדו ממנו בתחושות הערכה עמוקות. השכן לא עשה עסק גדול מדי מהסיפור, אלא רשם שיק בסך 20,000שקל והגישו לקבלן. 'הנה, 15,000שקלים בגין העבודה שלי, ועוד 5,000 שקלים עבור בניית הקיר' אמר בפשטות, הקבלן הודה לו בחום, אסף את פועליו וכליו ועזב את הזירה...

     שבוע ועוד שבוע חולף אך השיק לא נמשך מחשבון הבנק. חלפו חודש וגם חודשיים, ומיודענו השכן התקשר לקבלן ושאל מדוע לא הופקד השיק. 'איני יודע', משך הקבלן בכתפיו, 'אני העברתי את השיק לפועל הערבי שעבד עמי באותה עת בגין חובי אליו, ומבחינתי החוב נפרע. מדוע הפועל הערבי לא משך את השיק? אין לי מושג, האמת שמאז הוא כבר לא עובד אתי '... אחרי מספר ימים נקלע השכן לסניף הבנק שלו, ושם גילה את דבר התעלומה: התברר, כי הפועל הערבי חומד הממון, ניסה להוסיף אפס בסכום השיק, בניסיון להעלות את סכום השיק ל-200,000  שקלים. אלא שהוא נראה חלש בזיופים, ועובדי הבנק עלו עד מהרה על התרמית. כשראה הפועל הערבי כי כלתה אליו הרעה, קרע את השיק לנוכח עיני הפקיד הנדהם, והותיר את קרעיו על דלפק הבנק...

     לא רק שהשכן לא שילם את חמשת אלפי השקלים, אותו שכן זכה גם במתנה בסך 15,000 שקלים. אך יותר מזה, הוא זכה להשכין שלום בבנין מגוריו, לוותר מעצמו ולהקדיש מממונו כדי למנוע מחלוקת!

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 http://dosanova.co.il/

אמרי שפר ח' אלול ה'תשע"ז

  אומר הרב אליעזר פאפו: 'כי תהיינה לאיש שתי נשים' – אל תקרי נשים אלא נושים. חובות. מצוות. יש שני סוגים של מצוות, יש מצוות שאנחנו מאוד אוהבים לעשות... כמו למשל לישון בשבת... יש הרבה שמחמירים בזה מאוד. גם לאכול חמין בשבת, ובכלל עונג שבת – זה הכול מצוות. אבל יש מצוות שאנחנו פחות אוהבים לעשות... יש לך שתי סוגים של חובות. האחת אהובה והאחת שנואה. 'וילדו לו בנים' – הרי כשאדם עושה מצווה, הוא בורא מלאך. פרקליט. ומשתי סוגי המצוות נולדים מלאכים, אבל תדע! 'והיה הבן הבכור לשנואה'. אל תחשוב שהמלאכים הטובים ביותר יוצאים מהשינה בשבת. יוצאים משם מלאכים טובים, אבל לא כמו שיוצאים מהמצוות שאתה פחות אוהב לעשות. משם ייצאו מלאכים פי שנים יותר טובים. 

    במשך חיי למדתי שאי אפשר לטפס בסולם ההצלחה עם ידיים בכיס.

     הגאון רבי יחזקאל אברמסקי למד מדינה של אשת יפת-תואר, מוסר גדול לשאר מצוות התורה: אם במצווה אחת ראתה התורה שקשה עד בלתי אפשרי לעמוד בניסיון, ולכך בהוראת שעה ובתנאים מסוימים התירה זאת, משמע שבכל שאר המצוות יכולים וחייבים אנו לעמוד בהן. שאם לא כן, לא היינו מצטווים בהן.

     והיה ביום הנחילו את בניו את אשר יהיה לו (כא,טז) מקובל ש"והיה" הוא לשון שמחה, ואם כן, צריך להבין איזו שמחה יש בזה שאדם מת ומנחיל לבניו את נכסיו. עונה על כך בספר "על התורה", ששמחה גדולה היא לאדם, כשזוכה להנחיל ולהוריש לבניו "את אשר יהיה לו" - מה שהתורה מעידה שהם נכסים כשרים נקיים ומתוקנים, שרכש בזיעת אפיים וברכת כפיים , בצדק ובהגינות . (מנחם יעקובזון)

הכרים והכסתות (נועם שיח - ואתחנן תשע"ז)

     לפני הרבה שנים, התגורר ברומניה יהודי עשיר גדול, שהתפרנס ממכירת כרים וכסתות יקרים מאוד, היהודי היה אוסף את הנוצות מבית השחיטה, וממלא כרים וכסתות בהם, ומסדר אותם באופן מופלא, כך שמחירם היו מאוד גבוהים, והיה מוכר את הסחורה ליהודים עשירים, ומזה נעשה עשיר מופלג.

     פעם אחת בחודש אלול, חשב העשיר לעצמו, "מה יש לי מכל עושרי אם איני עושה נחת רוח להקב"ה, צדיק גדול אינני וכך אינני גם תלמיד חכם גדול" – וכך הרגיש בעצמו, שהוא צריך לעשות איזה דבר גדול להקב"ה לכבוד הימים הנוראים – ובכן – החליט האיש הזה, להכין כרים וכסתות מהמשובחים ויקרים ביותר, עבור שלשה צדיקים שהתגוררו בבוקרסט, ה"ה כ"ק מרן אדמו"ר מסקווירא זי"ע, כ"ק מרן אדמו"ר מסקולען זי"ע, והגה"צ אב"ד פאלטישאן זי"ע – וחשב היהודי לעצמו, שבכך שיגרום נחת רוח לשלשה צדיקים אלו, בודאי יעורר הדבר עליו זכות גדול ויהיה לו למליץ יושר בשמים לכבוד ימים אלה.  אומר ועושה, היהודי החל את עבודתו באופן יסודי ביותר כראוי וכיאות, ואכן לאחר זמן רב של עבודה קשה, היה ביד היהודי שלשה סטים של כלי מטה, מצעים נאים וכרים וכסתות מפוארים ביותר, ושלחם ביד שליח לביתם של השלשה צדיקים הנזכרים,  בתקווה שמן השמים יתעוררו עליו ברחמים וחסדים גדולים.

     באותן הימים לא הייתה שום אפשרות לדעת אם השליחות בוצעה כראוי וכיאות, שכן היה אז טרם עידן הטלפונים למיניהם,  ובכן לא נותר לו ליהודי ברירה, כי אם לתת אימון מוחלט בשליח, ולקוות לטוב בהסתמכותו על החזקה ששליח עושה שליחותו, שאכן המשלוח שלו הגיעה ליעדה.  לאחר תקופה, ביומי חנוכה, יצא הסוחר לדרך ארוכה לצורך פרנסתו, ואז החליט לבקר בחצרות האדמורי"ם והרבנים הנ"ל – להם שלח את הסט של הכלי מטה – ולשאוב נחת רוח לראות מקרוב איך שהם נהנים מהסחורה המשובחת ביותר ששלח אליהם,  ובפרט בלילות הקרים והמושלגים של ימות החורף.

     בראשונה הגיע לחצר האדמו"ר מסקווירא זי"ע, הוא נקש על דלת הבית, והרבנית פתחה את הדלת, והיהודי העשיר הציג את עצמו, שהוא העשיר ששלח לפני הימים הנוראים את הסט של המצעים, כרים וכסתות, והיהודי אמר שהוא רוצה לדבר עם הרבי , אך הרבנית לאחר שהודתה לו מעומק לבה על המתנה היפה והיקרה ששלח, היא סיבבה את הנושא לעניין אחר, ולא רצתה להמשיך לדון אודות המתנה שההוא שלח, אך הלה התעקש דווקא לדבר עם הרבי, והרבנית השתמטה ואמרה שאין לה זמן עכשיו, והרבי עסוק בתורתו ותפילתו, והוא יחזור מאוחר וחבל על זמנו להמתין על הרבי, והעשיר החליט בכל זאת להמתין עד שהרבי יחזור כי הוא רוצה לדבר עמו, והרבנית לא הייתה לה ברירה אחרת והורתה לו להמתין בחדר אחד עד שהרבי יחזור.  בינתיים, כשהרבנית הייתה עסוקה עם עול הבית, נכנס העשיר בשקט לתוך הבית, והתחיל לחפש את החדר הנכון, בו אמורים להיות הסטים של המצעים, והכרים וכסתות היקרים שהוא שלח,  ולאחר חיפושים הגיע לחדר הנכון, אך כאן ציפתה לו הפתעה לא נעימה, הוא ראה את הסט של המצעים והכרים וכסתות שהם מונחים על המטה של הרבנית, ואילו המטה של הרבי אין שם לא כרית ולא סדין ולא כלום, והעשיר התרגז מאוד – הייתכן – ככה לרמות אותי, והחליט לשאול את הרבי מה פשר דבר זה.  לאחר זמן, נכנס הרבי, והעשיר הציג את עצמו לפני הרבי ואמר "אני העשיר ששלחתי את המתנה לרבי", והרבי הודה לו שזה מאוד טוב ומחמם, אך העשיר ענה עזות, ואמר לרבי "בבקשה שהרבי לא יאמר שהוא משתמש עם זה, שכן מקודם בדקתי בחדרו של הרבי, וראיתי את מיטתו ריק, וזה רק על המטה של הרבנית,  ואיך אומר הרבי שהוא השתמש עם זה?" והתחיל הרבי לפייסו ואמר לו כך "באמת, מיד כששלחת לי הנחתי ראשי על הכרית למשך זמן, אך בהיות שאין דרכי לישון עם כרית וסדין, לכן נתתי את זה לרבנית" – וכך דיבר על לבו דברי ניחומים ופיוסים, והעשיר נתפייס, ואמר לרבי, שהעיקר הוא שזה מגיע לשימוש,  ונפרד מהרבי לחיים ולשלום.

     לאחר כך, נסע הלה לבקר בבית הגה"צ אב"ד פאלטישאן זצ"ל – וכידוע שהרב היה תלמיד חכם גדול מאוד ומתמיד עצום ומחדש חידושים לרוב – וכאשר הוא נכנס לבית הרב, הציג את עצמו מקודם בפני הרבנית, והרבנית אמרה לו שבאמת החיה אותם במתנתו הנפלאה, ובעלה הרב כל כך נהנה מזה. אמר העשיר שהוא רוצה להיכנס אל הרב, ואכן תיכף ומיד הכניסה אותו אל הרב.  כשהציג את עצמו לרב, שהוא שלח את הכרים והכסתות,  אמר לו הרב במאור פנים "תדע שיש לך חלק בתורתי, לפי שבדרך כלל בימות החורף הייתי כותב רק קצת חידושים, כי היה אצלי בבית מאוד קר, ולא ישנתי טוב, והתעוררתי הרבה בלילה מחמת נועם הקור, ומוחי לא היה צלול ביום, ולכן לא חידשתי כל כך הרבה חידושים, ברם מאז שהבאת לי את הכרים והכסתות החמים, זה כל כך מחמם אותי בלילה, ואני ישן מאוד טוב, ולכן, ביום מוחי צלול מאוד, ואני מחדש חידושים עמוקים ונפלאים, דבר שכבר שנים לא היה בימות החורף, – ובכן, דע לך – שרק בזכותך זכיתי להגיע הלום! וכמובן שהעשיר היה ברקיע השביעי כששמע את הדברים המחזקים את הלב, ומשם נפרד לשלום והלך לבקר בבית כ"ק האדמו"ר מסקולען זי"ע.

     כשהגיע לבית הרבי מסקולען, ראה שם דירה ישנה ומט לנפול,  וראה שמסתובבים שם הרבה ילדים וילדות בכל הגילאים – הלא המה היתומים והיתומות שהרבי גידל בביתו – ומיד קידמה אותו הרבנית ושאלה אותו מה הוא רוצה, והעשיר הציג את עצמו שהוא שלח להם את הכרים והכסתות לפני כמה חדשים, והרבנית אמרה לו מיד "יישר כוח על זה, זה היה כל כך טוב", ומיד התחילה להעביר את הנושא לעניין אחר.  אח"כ שאל את הרבנית "מי הם כל הילדים שמסתובבים שם ", אמרה לו הרבנית שהם היתומים המתגדלים בביתם לפי שאין להם היכן לשהות, ואז ביקש לדבר עם הרבי, ואמרה שהרבי יכנס בשעה מאוחרת, ואמר שרוצה להמתין לרבי, ולא הייתה ברירה אחרת,  ונתנו לו חדר שימתין על הרבי . והנה, כמעשהו בראשונה כך מעשהו באחרונה, כשהרבנית לא שמה לב, התחיל להיכנס לתוך החדרים כשהוא מחפש בחיפוש אחר חיפוש, היכן הם המצעים הכרים והכסתות היקרים ששלח לרבי, וכשמצא את החדר של הרבי, ראה שם שני מטות כשעליהם כר וכסת עם הרבה חורים, ואין שום זכר להמתנה היקרה שהוא שלח, והעשיר התרגז מאוד, והחליט לשאול את הרבי מה פשר ההנהגה הזאת. לאחר זמן ממושך, נכנס הרבי בהדרתו לביתו, והעשיר מציג את עצמו ואומר "אני העשיר שתרמתי את הסט היקר של הכרים והכסתות לרבי", והרבי התחיל מיד להרבות במילות שבח ואמר לו שזה היה כל כך טוב והמתנה הייתה נפלאה כל כך, אך היהודי התרגז, ואמר לרבי "רבי – אני רומני! – ואני כבר בדקתי את החדר של הרבי, ולא ראיתי לא מיניה ולא מקצתיה מהמתנה ששלחתי, ובכן, אני לא ילד קטן שאפשר לעבוד עליו ולספר לו כל מיני סיפורים, אני דורש ורוצה לדעת היכן המתנה היקרה ששלחתי לרבי?!".  אמר לו הרבי "הסכת ושמע! באמת מיד כשזה הגיע, זה מאוד שימח אותי ואת הרבנית – כזה מתנה יקרה – אך באותה תקופה נישאת יתומה אחת שגדלה בביתי, וחשבתי לעצמי, שאין מתנה יותר חשובה שתשמח את לב היתומה מאשר מתנה זו לדורון דרשה – ובכן – נתתי לזוג הצעיר את הסט ששלחת, והם באמת מאוד נהנו ושמחו. אמר העשיר בזעם לרבי "רבי, אתה יודע שזה עלה הרבה מאוד כסף, שכן את הסטים האלה אני עושה למשפחת המלוכה ולעשירים מופלגים שהם משלמים הרבה כסף, ואיך מלאו לבו של הרבי לתת כזה דבר יקר לזוג צעיר", אמר לו הרבי "הנני שמח מאוד לשמוע שזה דבר כל כך יקר, שבזה באמת שימחתי מאוד את לב היתומה ביום כלולות אפריונה"...  העשיר לא התאפק, וצעק לרבי ואמר "רבי, אינני מוחל לך !", והרבי התחיל לפייסו שימחל לו, והסביר לו, שהוא כמו אב ליתומה, ובדיוק כשהיתומה נישאת, זה הגיע, ולכן הוא ראה בזה ממש כסימן מן השמים, שיכול ליתן מתנת "דורון דרשה" ליתומה ולשמח את לבה, – "ואת האמת אגיד" – אמר הרבי – "כי אינני צריך את זה בשבילי, כי מה שיש לי הוא טוב"..., אך העשיר אמר לרבי "רבי! לא עושים כך! לא יפה להתנהג כך, ואינני מוחל לך בשום פנים ואופן!"  אך לאחר שהרבי ביקש והפציר שוב ושוב שימחל ויסלח לו,  אמר לו העשיר שיש לו רעיון, אם הרבי יעשה את שהוא מבקש אזי הוא ימחל לו, "התנאי הוא" – אומר העשיר – "שאני שולח שוב לרבי כזה סט יקר, והרבי בכבודו ובעצמו ישתמש בזה, ולא יתן את זה לשום אחד בעולם! – אם הרבי מסכים לתנאי הזה, אני מוכן למחול לרבי"...  הרבי ביקש ממנו להמתין, כי הוא צריך לחשוב היטב אם הוא מסכים לתנאי הזה, אך לאחר כמה דקות אמר הרבי להעשיר "אנא סלח לי – אבל אינני יכול להסכים לתנאי שלך – הרי מסתובבים כאן יתומים ויתומות, שאין להם על מה לישון, כי אין לי כסף לתת להם מצעים מאוד טובים – ואיך אשא פניי לעצמי, כשאני ישן על מצעים יקרים כאלה, והיתומים המסכנים האלו ישנים על מצעים מחוררים וישנים"...

אמרי שפר כ"ד שבט ה'תשע"ה

אדם שרגיל לשקר, מוסרים אותו בידי מלאך שקרן, המלווה אותו תמיד, ואינו חדל לרמותו ולומר לו על מצווה שהיא עבֵרה, ועל עבֵרה שהיא מצווה.(תנא דבי אליהו) אמרו בעלי המוסר בנובהרדוק דרך צחות: מדוע יש לרקוד לפני הכלה דוקא? מפני שהכלה "מפקרת דעתה ורצונה" בבואה להתקדש (כמבואר בר"ן נדרים ל/א), ומי שיכול להפקיר רצונותיו ולבטלם בפני האחר, ראוי לרקד לפניו בשעה שאבוא לעולם הבא ישאלוני: למדת תורה? אשיב: לא. נזהרת בתפילה? אשיב: לא. עסקת במצוות ובמעשים טובים? אשיב: לא. יאמרו לי: אם כן, אתה מקיים את "מדבר שקר תרחק", ומטעם זה בלבד ראוי אתה לחיי העולם הבא. (רבי אלימלך מליז'נסק) דוד המלך ישב שבעים שנה והיה ממעט חלבו ודמו בחיבור ספר התהילים, ואילו אנו עוברים על כל ספר התהילים בחטף, בשעה אחת בלבד. (רבי מנחם מנדל מקוצק זצ''ל) "השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם" (תהילים) - כדי לעשות ממנה... שמים. (רבי מנחם מנדל מקוצק זצ''ל) זה פירוש הפסוק "מדבר שקר תרחק" — על־ידי השקר האדם מתרחק מהקב"ה, וכשכולו מסובך בשקרים נעשית אצלו המצווה עבֵרה, והעבֵרה מצווה. (מנורת זהב) חסיד - מורא שמיים עליו. מתנגד - מורא "שולחן ערוך" עליו. (רבי מנחם מנדל מקוצק זצ''ל) "יגעתי ומצאתי - תאמין" (מגילה ו' ע"ב) - רק אם יגעת בתורה, מצאת אמונה. (הרבי מנחם מנדל מקוצק זצ''ל) "יוסיף דעת יוסיף מכאוב" (קהלת א, יח) - ומה בכך? כדאי לו לאדם להוסיף מכאוב, ובלבד שיוסיף דעת. (רבי מנחם מנדל מקוצק זצ''ל) החיזוק (ברכי נפשי) הבה נשמע סיפור שסיפר לי יהודי בר- אוריין, העובד לפרנסתו במקום פלוני, וקובע עיתים לתורה באופן מופלא, עם חברותא, בשעות אחר הצהריים והערב. בדרך כלל, הוא מספר, אני משתדל להגיע ללימוד, ולא לבטל את החברותא, אלא אם כן מדובר באונס גמור. ברם, בתקופה מסוימת התחלתי להיעדר יותר בתכיפות, והכל בגלל כסף. המצב הכלכלי שלי באותם ימים, לא היה שפיר במיוחד, וחשבתי שאני צריך לדאוג יותר להביא פרנסה לביתי, וכל פעם שהיה נראה לי שאוכל להרוויח יותר בעבודתי, עשיתי זאת, גם אם הדבר בא על חשבון שעות הלימוד עם החברותא. כמי שלמד במשך שנים רבות בישיבות ובכוללים, הרגשתי מאוד לא טוב עם ההיעדרויות הללו, אבל הרצון להשיג עוד ועוד כסף התגבר על הכל. החלטתי לשים סוף פסוק יום אחד, הוא מספר, הגעתי למסקנה שצריך להפסיק אחת ולתמיד את המירוץ הזה אחר הכסף. היה זה לאחר היעדרות רצופה של כמה ימים, כשהחברותא כבר הודיע לי שבצורה כזו הוא אינו יכול להמשיך ללמוד איתי, ואצטרך לחפש לי חברותא אחרת. החלטתי לשים סוף פסוק להיעדרויות, ולהיאבק עם עצמי בצורה נחרצת, ולהגיע ללימוד בתמידות. וכפי שכותב מרן החזון איש באיגרותיו, כשחוזק הקבלה שיקבל האדם על עצמו בהתמדת הלימוד, כך תחזיק קבלה זו יותר ויותר זמן. ואכן, חפץ ה' עלה בידי, ובמשך חודש וחצי לא נעדרתי ולו פעם אחת. ולא שלא היו לי ניסיונות היו היו. אבל בסיעתא דשמיא הצלחתי לגבור על יצרי, ולא לבטל את הלימוד. וכמו תמיד, כשאדם נמצא במצב של חיזוק אמיתי, דווקא אז מגיע היצר ומנסה להכשילו. יום אחד, והיה זה בדיוק בשעה שהייתי צריך לצאת ללמוד, נשמעות דפיקות בדלת, והנה בפתח עומד אחד מבניי, הלומד בישיבה גבוהה, ומראה פניו אינו מבשר טוב. הבחור נכנס למשבר... הבן ניסה למונעני. הבנתי מיד שאני נמצא עכשיו לפני החלטה קשה. שכן, מחד גיסא, ברור שאי אפשר לעזוב את הבן במצב כזה, ויש לדחות את כל הדברים האחרים ולסייע לו להתמודד עם המצב אליו נקלע. מאידך גיסא, מאחר ויש לי קצת נסיון בעניינים אלה, הבחנתי שמצבו של הבן 'סובל דיחוי', והוא אינו זקוק לעזרה מיידית. ובו במקום החלטתי שלאחר כמה מילות עידוד וטפיחה על שכמו של הבן, אלך ללמוד, ורק לאחר מכן, כשאשוב מן הלימוד, אשוחח איתו, ואחזק את ליבו. הבן , משראה שאני פותח את הדלת עם הגמרא ביד, ניסה למונעני מכך, וביקש שאשאר בבית, אבל הקב"ה נתן לי את השכל להבין שמדובר בנסיון, ואם אעמוד בו ואלך ללמוד - ייטב גם לי וגם לבן... ויצאתי את הבית, לא לפני שהבטחתי לבני שמיד כשאחזור מהלימוד אשמע מה בפיו. גם הבן נסחף ב'חיזוק' והנה, כשחזרתי לאחר 3 שעות לביתי, הבן כבר לא היה שם... למראה פניי המודאגות, מבשרת לי אשתי ש'הכל הסתדר, והבן חזר כבר לישיבה'... מה התברר? הבן שיחי' ידע את מסירותי אליו, וידע גם ידע עד כמה אני משתדל שהוא ירגיש טוב, בכל המובנים. כיון שראה שאני הולך ללמוד, הבין שהדבר היה כרוך בהתגברות מצידי, כשלמרות רצוני להיות לידו בשעתו הקשה, אני מתחזק ופנה ללימודיי. ואז, עצם המחשבה והידיעה על כך שיש לו אבא המתגבר על עצמו, ומתחזק בענין הלימוד, גררה גם את הבן למחשבות של חיזוק, תוך שהוא רואה דוגמא אישית מאביו 'כיצד מתגברים על נסיונות'. בתוך זמן קצר הוא יצא מהמשבר שלו, ולאחר שטעם דבר מה בבית, לקח את המזוודה וחזר לישיבה--- והכל מפני שאבא שרצה להמשיך ולעמוד בקבלה שקיבל על עצמו לא לבטל את הלימוד, קבלה שהחלה כזכור בשאיפה שלא להיגרר אחר תאוות הכסף. יודגש, שבודאי צריך כל אבא לשקול את הדברים היטב, ובמקרה שבנו חוזר הביתה מהישיבה במצב של משבר, יש לבחון את המצב לאשורו, ולא להקל בכך, ועד שהוא איננו בטוח שבנו אינו זקוק לו בדחיפות, כדאי של יעזבנו לבדו. במקרה הנ"ל היה מדובר באדם בעל נסיון, שהבין שהדבר אינו דחוף כל כך. חוויית השבוע שלי http://h-y.xwx.co.il/

אמרי שפר י"ז שבט ה'תשע"ה

"אלו דברים שאין להם שיעור", שלכאורה קשה סדר הדברים שמביאים שם, "ביקור חולים, והכנסת כלה, והלווית המת," היה לו לכתוב את סדר הדברים כמנהגו של עולם הכנסת כלה ביקור חולים הלוויית המת, ואמאי הכניסו את מצוות הכנסת כלה בין ביקור חולים להלוויית המת. ותירץ הווארקער רבי שאם יש אחד שמקיימים אצלו את מצוות ביקור חולים רח''ל, והוא רוצה שלא יבוא לידי הלוויית המת חלילה, העצה לזה הוא ליתן מעות להכנסת כלה וזה עושה הפסק בין הביקור חולים להלוויית המת, שהחולה לא ימות ח''ו. ''אם כסף תלוה את עמי את העני עמך"- כשאתה מלווה כסף לעני, אל תחשוב שלו אתה נותן, כי באמת "את העני עמך" רק מה שאתה נותן לעני הוא שלך והולך עמך, כי אין מלוין לו לאדם אלא תורה ומצוות ומעשים טובים. (רבי שמחה בונם מפשיסחא זצק"ל) דברי תורה נמשלו כאש: מה אש - ניתנה מן השמים, כך דברי תורה ניתנו מן השמים; מה אש - חיים לעולם, אף דברי תורה חיים לעולם; מה אש - קרוב לה - נכווה, רחוק ממנה - צונן, קרוב ולא קרוב- נהנה, כך דברי תורה, כל זמן שאדם עמל בהם חיים הם לו, פרש מהם ממיתים אותו; מה אש - משתמשים בה בעולם הזה ובעולם הבא, כך דברי תורה משתמשים בהם בעולם הזה ובעולם הבא; מה אש - כל המשתמש בה עושה בגופו רושם, כך דברי תורה כל המשתמש בהם עושה בו רושם; מה האש - בני אדם שעמלים בה ניכרים הם בין הבריות, כך תלמידי חכמים ניכרים בדיבורם ובעטיפתם, בהילוכם ובדיבורם ובעטיפתם. (ספרי ברכה ל"ג; ילקוט שמעוני שם) דברי תורה נמשלו למים; שנאמר: "הוי כל צמא לכו למים" מה המים מסוף העולם ועד סופו, כך תורה מסוף העולם ועד סופו; מה המים חיים לעולם, כך התורה חיים לעולם; מה המים חינם לעולם, כך תורה חינם לעולם; מה המים מן השמים, כך תורה מן השמים; מה המים בקולי קולות, כך תורה בקולי קולות; מה המים משיבים נפשו של אדם, כך תורה משיבה נפשו של אדם; מה המים מטהרים את האדם מטמאה, כך תורה מטהרת את הטמא מטומאתו; ומה המים יורדים טיפין טיפין ונעשים נחלים נחלים, כך תורה אדם למד שתי הלכות היום ושתים למחר עד שנעשה כנחל נובע; ומה המים מניחים מקום גבוה והולכים במקום נמוך, כך תורה מנחת מי שדעתו גבוהה עליו ומדבקת במי שדעתו נמוכה עליו; ומה המים אין מתקיימים בכלי כסף וזהב, אלא בירוד שבכלים, כך תורה אין מתקיימת אלא במי שעושה עצמו ככלי חרס; ומה המים אין הגדול מתבייש לומר לקטן: השקני מים, כך דברי תורה אין הגדול מתבייש לומר לקטן: למדני פרק אחד, דבר אחד, פסוק אחד, ואפילו אות אחת; ומה המים כשאין אדם יודע לשוט בהם סוף שהוא מתבלע, כך דברי תורה אם אין אדם יודע לשוט בהם ולהורות בהם סוף שהוא מתבלע. (שיר השירים רבה א, שוחר טוב א, ספרי עקב) האמת היא שאין שום ברכה בבורות – הבורות היא קללה. עדיף לנו בהחלט לסבול מכאב הידע, מאשר להתענות בחיי בערות. ''והגישו אל הדלת'' - מדוע לדלת דווקא, מפני שפתחו לפניו את כל הדלתות, נתנו בידו את הזכות לחופש ועצמאות, ואין הוא רוצה בכך אלא בחר בעבדות. (מאוצרנו הישן) ''ונקרב בעל הבית אל אלקים" - במה יכול "בעל הבית" פשוט, סתם יהודי שאינו לא למדן ולא חסיד, להתקרב אל האלקים ? "אם לא שלח ידו במלאכת רעהו" אם אינו נוגע במה ששייך לחברו, זהו לבד די חשוב ומספיק כדי להיות קרוב אל האלקים (רבי מאיר מפרישמלאן זצק"ל) "חציהם של שני אנשים נעוצים במרכז המטרה. הראשון הוא אלוף קליעה, השני מצייר את המטרה מסביב למקום הפגיעה של החץ." אל תחששו לשאול. לפני בערך 100 שנים, חי באירופה אדם עשיר, ששמו היה הרב אייזל חריף מסלונים. בתו של הרב הגיעה לפרקה ואביה החל לחפש עבורה את הגבר הצעיר המוצלח ביותר, שיישא אותה לאישה. באותם הימים, המשמעות של "הגבר המוצלח ביותר", הייתה בדרך כלל, תלמיד הישיבה המוצלח ביותר. אז הרב אייזל נסע עד לעיר וולוז'ין, שהייתה בתחום אחריותו התורנית של ראש הישיבה המפורסם, הנצי"ב. (מסופר שבימיו של הנצי"ב מוולוז'ין, למדו בישיבה שלו כ-10,000 תלמידים!) כאשר הגיע לשם הרב אייזל, הוא נכנס אל תוך בית המדרש, דפק בחוזקה על השולחן המרכזי והכריז בקול: "יש לי קושיה מאד מסובכת על סוגיה מסוימת בגמרא. מי שיצליח לענות לי על הקושיה, יזכה לפגוש את בתי למטרת שידוך!" רחש גדול עבר באולם בית המדרש. סיכוי אמיתי להתחתן עם בתו של הרב אייזל! במהרה נוצר תור ארוך ומסודר ולכל אחד מהתלמידים בישיבה ניתנה ההזדמנות לספק לרב את התשובה. אחת אחרי השניה, הרב אייזל דחה מעליו את כל התשובות, שנשמעו מפי התלמידים. התהליך נמשך כך מספר ימים, כשחלק מהתלמידים עמדו בתור אפילו פעמיים ושלוש. אבל עדיין, אף אחד מהתלמידים לא הצליח לספק לרב את התשובה הנכונה. כאשר התלמידים סיימו את כל תשובותיהם, הרב אייזל החל לארוז את חפציו כשהוא מתכוון לשוב לביתו. הוא הגיע עד לקצה העיר הגדולה, כאשר לפתע שמע מאחוריו קול שצעק לכיוונו: "הרב אייזל, הרב אייזל!" הוא פנה לאחור וראה מולו תלמיד ישיבה צעיר רץ במהירות לכיוונו. התלמיד הסביר: "הרב אייזל, אני יודע שלא הצלחתי למלא את התנאי שלך ושלא אוכל להינשא לבתך, אבל רק בשבילי, האם תוכל בבקשה לומר לי מהי התשובה הנכונה לשאלתך?" "אהה!", צעק בקול הרב אייזל. "אתה תהיה החתן של בתי!" בחיים שלנו, החיפוש אחר האמת עלול להיות מעוכב, אם אין לנו את האומץ לשאול. כאשר אנו מבקשים את עזרתו של הזולת, אנו למעשה מודים בכך, שאין בידינו את כל התשובות. לפעמים נדרש מאתנו לשאול שאלות מביכות, שאלות שלא נוח לנו לשאול. לעיתים נדרש מאתנו להודות, שאנחנו פשוט לא יודעים, או אפילו להסתכן בכך, שיחשבו שאנחנו בורים. אך כל הסיכונים הללו, זעירים ביותר יחסית לחיים שלמים, המבוססים על שקר וכזב. תלמיד הישיבה נהג באומץ לב בדיוק מהסוג הזה; התנהגות כזו היא סימן המאפיין יושר אישי ואינטלקטואלי. ''אש התורה'' בנו של הרב נח, הרב הלל וינברג שליט"א, מתאר כיצד החל הכול עם שלושה בחורים בחדר קטן בקרית צאנז. אף אחד לא דמיין שצעדים ראשונים אלה יגיעו לפסגה בדמות "אש התורה" ושלוחותיה. אף אחד לא דמיין, חוץ מהרב נח וינברג עצמו. אלה הקרובים אליו מעידים שהוא האמין באמת ובתמים שהוא יביא את המשיח בכוחו – על ידי מאמציו. הישגיו המרשימים היו קטנים בעיניו כיוון שהוא ידע והיה משוכנע שה' רוצה יותר. הר' הלל, אמר בהלוויתו, שאם הרב וינברג היה עומד מולנו כרגע, הוא היה אומר שאנו יכולים להגיע ליותר ממה שהוא הגיע. אנו יכולים להגיע לרמה של משה רבנו! מילותיהם של חז"ל בנושא זה, לא היו עבורו עוד מאמר מעורפל שלא קשור לחיים, מילים אלה היו בשבילו אמת אשר עלינו לקחתה ברצינות יתרה. סיפור מדהים ששמעתי על הרב וינברג מראה עד כמה הייתה רמת האמונה שלו גבוהה, ועד כמה השפיעה על חיי המעשה שלו. בתו סיפרה בימי ה"שבעה" שפעם הגיע לישיבת "אש התורה" אלוף שחמט, למד שם מספר ימים, והחליט לעזוב. הרב נח הזמין אותו לשחק איתו שחמט אך התנה איתו שאם אותו אלוף ינצח – הוא יכול לעזוב את הישיבה, אבל אם הרב נח ינצח – עליו להישאר. הרב נח ניצח. כאשר הוא נשאל מניין היה לו את האומץ להציע עסקה שכזו, הוא ענה שהוא ידע שה' רוצה שאותו צעיר יישאר ללמוד בישיבה, לכן הוא האמין בלב שלם שהוא ייתן בידו את היכולת לנצח. מתאים ביותר לסיים באחד מהסיפורים שהרב נח נהג לספר לעיתים קרובות. לפני שנים רבות, ביקר הרב שך זצ"ל בישיבת "אש התורה" לרגל ברית מילה שנערכה בה. הוא נדהם למראה מספר גדול כל כך של בעלי תשובה – אנשים שהגיעו מחיים מערביים לגמרי ונכנסו לחיי תורה. הרך שך קם ואמר חידוש שהוא מעולם לא אמר קודם: הוא ציטט את הפסוק מהושע: "שובה ישראל עד ה' אלקיך כי כשלת בעווניך" (הושע יד ב), ושאל – מהפסוק נשמע שהעובדה שחטאנו ונכשלנו בכל כך הרבה עוונות, היא בעצם הסיבה לכך שעלינו לשוב עד ה' אלוקינו. כיצד ייתכן? מדוע? על מנת לענות על קושייתו הוא הסביר, שעד כמה שהרוע מסוגל לקלקל, הטוב יכול לתקן לפחות באותה המידה, אם לא יותר. לפי זה, אם אדם מסוגל להתרחק כל כך מהקדוש ברוך הוא, אזי אין ספק בכך שהוא מסוגל גם לחזור אליו, ואף להגיע לרמה גבוהה יותר! עד כמה שהיצר הרע של האדם הוא חזק ובעל כוח, הרי שיצרו הטוב חזק עוד יותר. בדומה לכך, המשיך הרב שך, אם ההיסטוריה הוכיחה שבכוחו של בן אנוש אחד להרוס את חייהם של שישה מליון בני אדם, הרי שבכוחו של בן אנוש גם להציל את חייהם של שישה מליון בני אדם! הרב שך התעורר לרעיון זה בעקבות הרושם העמוק שהשאיר בו המראה של ההישגים המדהימים אליהם הגיע הרב וינברג. הרב הלל, בנו של הרב נח, הוסיף ואמר, שאותו אדם שגרם להרס כה נורא – היטלר ימ"ש, לא היה אדם כשרוני במיוחד או אינטליגנטי, ולמרות זאת הוא היה מסוגל לגרום לנזק כה גדול לאנושות. ולכן לכל אחד מאיתנו, לא משנה כמה הוא רואה את עצמו כסתמי וחסר כישרונות, יש את הפוטנציאל והיכולת להיטיב, עוד יותר מרעותיו ופשעיו של היטלר. כיצד אנו יכולים להגיע לרמה כזו? עלינו ללמוד מר' נח, לפתח את האמונה והביטחון שלנו בה' יתברך, כך יהיה לנו את הכוח להאמין שאנו יכולים להגיע להצלחות והישגים שלא יאומנו, אם ה' אכן רוצה בכך. רמה כזו של אמונה וביטחון בהקב"ה, כמו זו שהגיע אליה הרב נח, נראית גבוהה מאד וקשה להשגה. אולם, גדולתו בנושא זה ובכל שאר השטחים לא הגיעה כתוצאה מכישרונותיו הטבעיים – אלא כתוצאה מעמל של שנים בהם הוא עבד והשקיע בקשר שלו עם הקב"ה. לעיתים קרובות הוא המליץ בפנינו ללמוד ולהפנים את ששת המצוות התמידיות, המצוות שעוטפות את היהודי ושומרות על הקשר שלו עם הקב"ה. על מנת לעשות לזכרו, הרי שיהיה מתאים ביותר שנקרא את מאמריו, נחזק את עצמנו ואת קשר שלנו עם הקב"ה, על ידי לימוד ועיון בששת המצוות התמידיות - שהראשונה שבהן היא האמונה. זהו המפתח להגיע לרמת ביטחון של "קום עשה" אליה הגיעו היהודים בקריעת ים סוף, ואותה ייצג כל ימי חייו הרב נח וינברג זצ"ל. ייתן ה' ונזכה כולנו ללמוד מהרב נח, להמשיך בדרכו ובמאמציו ולהגשים את חלומו – שכל יהודי ישוב לאביו שבשמיים. חוויית השבוע שלי http://h-y.xwx.co.il/