אמרי שפר כ"ד אייר ה'תשע"ח

אם בחוקותיי תמאסו'' - אם בתחילה תמאסו בחוקים שאין טעמיהם גלויים ומובנים לכם, הרי אחר- כך ''את משפטי תגעל נפשכם'' - לא תרצו לקיים אפילו את המצוות שהם בגדר משפטים, בעלי יסוד הגיוני ברור - כי בסופו של דבר אין הכוונה אלא ''לבלתי עשות את כל מצוותי להפרכם את בריתי''.

    בפרשתנו התורה מבטיחה "וְנָתַתִּי שָׁלוֹם בָּאָרֶץ". מפרש רש"י: "שמא תאמרו, הרי מאכל והרי משתה, אם אין שלום אין כלום! תלמוד לומר אחר כל זאת 'ונתתי שלום בארץ'. מכאן שהשלום שקול כנגד הכול. וכן הוא אומר: 'עושה שלום ובורא את הכול'"

    "כך יש לפרש את דברי התוכחה לטובה: 'ואכלתם בשר בניכם' – שתשמינו וירחב לבבכם מהבשורות הטובות שתזכו לקבל מבניכם, ההולכים בדרך האבות והמרווים אתכם נחת" (המגיד ממזריטש)

הכף המנצחת (פניני בית הלוי, עלון 475)

    לרגע חשב אהרן לייב שהבוס חומד לו לצון. הוא תלה על פניו חיוך עלוב וציפה לסיום הבדיחה. אבל מיסטר בוב סטון היה רציני עד להחריד. "מיסטר ארווין,  החגיגות הסתיימו. במסגרת שדרוג המפעל הוחלט כי אין לתת פריבילגיה לאף עובד. מהיום אני רוצה לראות אותך ששה ימים בשבוע". "ששה ימים", מלמל אהרן לייב. " ששה", חרץ סטון, "משני עד שבת. יום ראשון הוא יום החופשה היחיד ביבשת הזו" . "אבל", אהרן לייב לא האמין למשמע אוזניו. זה לא יתכן!  מיסטר סטון התרומם לאות סיום הפגישה, ואהרן לייב קם ברגלים כושלות ממקומו.

    ראדין.  אהרן לייב סובב סמוך לביתו של רבי ישראל מאיר הכהן, החפץ חיים. מתקרב אל הפתח, כמעט נכנס, ולבסוף נסוג לאחור. אינו מסוגל.  איך יספר לחפץ חיים שהוא עומד להגר לאמריקה? הרי מכיר הוא היטב את דעתו השלילית של רבו על אמריקה, ארץ החולין . ובעוד יומיים ההפלגה. ביום האחרון אוזר אהרן לייב עוז ונכנס אל הקודש פנימה . החפץ חיים נושא אליו עיניים מאירות, ו=90הרן לייב מגולל קשיים כלכליים קשים, ניסיונות פרנסה כושלים ותקווה חדשה הנצבעת דווקא באמריקה, ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות. " הרב", מלחש אהרן לייב, עיניו עדין מושפלות, "אנחנו עומדים להפליג לאמריקה, יש כרטיסים, הכול מסודר" . האם ישלח לו הרב את ברכתו?  דקת דומיה. לבו של אהרן לייב הולם בפראות . ואז שולח החפץ חיים יד יציבה וחמה. " אתן לך ברכתי, אם תיתן לי תקיעת כף" . "תקיעת כף? על מה?" " על כך שתשמור על השבת שם, באמריקה הגדולה". "אבל הרב, יהודי אני. ודאי שאשמור שבת", כלימה בקולו של אהרן לייב. יהודי של תורה והלכה. " תקיעת כף!" מתעקש החפץ חיים, "זהו התנאי לברכה!" " אני מבטיח שאשמור על השבת כבבת עיני", מכריז קולו של אהרן לייב בהתעוררות, "אשמור אותה בכל פרטיה ודקדוקיה" . והוא שולח ידו קדימה. תקיעת כף.  ואז נשפכות ברכות כהן על ראשו. ברכה, הצלחה, נחת וסייעתא דשמיא. אהרן לייב מאושר. ליותר מזה לא ציפה.  בבת אחת מתמלא ביתו בשמחה.

    ההכנות האחרונות נעשות בפורקן גדול, החפץ חיים בירך, ותהיה להם הצלחה ! ומשפחתו של אהרן לייב עוזבת את ראדין. קשה היא הפרידה, אך לא ממוטטת. יש הברכה ותהיה הצלחה . אמריקה מתגלית מול עיניהם בגדלה הטבעי: המוני מהגרים,  מהומה רבתי. אבל אהרן לייב אינו נפחד ואינו נבהל. "החפץ חיים בירך אותנו, ילדים, אל דאגה", הוא משנן ונפנה במרץ לחפש מקום מגורים ועבודה.  ברכתו של החפץ חיים מתקיימת במלואה. אהרן לייב מוצא דירה נעימה ברובע יהודי. הוא מבטיח לבעל הבית המוטרד את משכורתו בעתו, בעזר הא-לוקים, ויוצא לחפש עבודה. יש לו על מי לסמוך, בהחלט. על אב רחום שבשמים ועל שלוחו שנתן את ברכתו.  והברכה ממשיכה להניב פרות. אהרן לייב הוא בין יחידי הסגולה שמוצאים עבודה טובה ובוס נוח, המאפשר לו לקחת שני ימים חופשיים: יום שבת שבתון ליהודים, ויום ראשון, יום החופשה הלאומי....  הכול היה נפלא כל כך, עד לאותה פגישה פתאומית, בה הודיע מיסטר סטון שמהשבוע יהיה עליו להופיע בשבת, "כמו כל הפועלים כאן במפעל!"  אהרן לייב ניסה לדבר, להתחנן על נפשו, אבל הבוס לא הניח לו. " היום יום שישי, מחר אני רוצה לראות אותך כאן, ברור?"  שבת.  אורה ושמחה, מנוחה ונחלה. על ביתו הנאה של אהרן לייב חופפת קדושת השבת. אהרן לייב מתגבר על דאגתו העמוקה,  משורר ומתפלל.  שבת חולפת. ששת ימי המעשה מתגלגלים אל הפתח, והם מעיקים.

    אהרן לייב עובר מחנות לחנות, ממפעל למפעל.  השבת עומדת לו חוצץ. איש אינו מוכן לקבל יהודי שדורש יום חופשי נוסף. הם עוזבים את דירתם הנוחה לטובת דירה קטנה ומעופשת, סכום החסכונות הולך ואוזל, ואהרן לייב מוצא את עצמו עומד ומוכר את מטלטליו. רעייתו מוכרת את תכשיטיה , והילדים נותנים בעיניים נוגות כל דבר מיותר. אפס, המצב הולך ומדרדר. הם אמורים לשלם גם את השכירות הזעומה הזו וגם לקנות לחם לאכול, ואין להם מנין.  יום אחד נשבר אהרן לייב.  החפץ חיים לא התכוון למצב שהוא נמצא בו עכשיו. הם ממש בגדר של פיקוח נפש, ופיקוח נפש דוחה שבת!  כבר אין לו בריכה. בצער גדול וביגון צורב הוא- - - כלומר, הוא יעבוד בשבת ! אהרן לייב יוצא מן הבית הריק, הולך ומתקרב אל המפעל המוכר.  לבו כבד, רגליו כעופרת, אך הוא מכריח את עצמו להתקרב. פיקוח נפש. אהרן לייב, פקוח נפש - הוא משנן לעצמו.  הנה השער, הנה השומר. השומר מציץ בו קצרות, ופניו המלאות מתבהרות בחיוך. "אח.... ארווין, חזרת! הבוס ישמח", וכבר הוא שולח יד גדולה לתקיעת כף.

    תקיעת כף.  ריבונו של עולם, תקיעת כף.  העולם מסתחרר מעל ראשו של אהרן לייב, תקיעת הכף של החפץ חיים... איך שכח?  אהרן לייב נושא רגליו ובורח כמפני אש. הוא מתפרץ מתנשף אל הבית ומודיע לאשתו ההמומה: "לא! אני לא מחלל שבת, עשיתי תקיעת כף! הקב"ה יעזור לנו, עוד תראי..."  נוכח קולו המאושש מתעשתת גם האישה ומתחזקת באמונה.  תקיעת הכף מנצחת את העוני. ילדיו של אהרן לייב סופגים את האור ומתמלאים גם הם בתקווה.  השבת הדלה שנכנסת אל הבית היא אחת השבתות המתוקות ביותר שהם זוכרים.  במוצאי שבת נשמעות דפיקות נימוסיות על הדלת. אהרן לייב המום למצוא את מיסטר בוב סטון, מנהל המפעל, הבוס שלו לשעבר. עיניו מתעגלות נוכח ידו של הבוס המושטת בהערכה. " ארווין... אתה ניצחת". "ניצחתי?" אהרן לייב המום, "במה ?" ואז מסביר הבוס: "לפני חצי שנה התערבתי עם ידידי עליך. הנחנו סכום כסף ענק שאותו יקבל מי שינצח בהתערבות. אני התפארתי ביהודי שלי, העומד על עקרונות, ואילו חברי טען שהכול זיוף,  שרק תעמוד מול ניסיון של עוני, וכבר ישברו להם עקרונותיך ... נתנו לך הזדמנות של חצי שנה. עקבנו וראינו שלא מצאת עבודה אחרת, אבל לא נשברת. אני צדקתי! זכיתי בהתערבות! עכשיו תוכל לשוב לעבודה מבלי לעבוד בשבת, וכן תקבל מחצית מסכום ההתערבות. זה מגיע לך ביושר.."

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 http://dosanova.co.il/

אמרי שפר י"ח אב ה'תשע"ז

הכלל דשכר מצוה בהאי עלמא ליכא היינו דווקא ליחיד, אבל הציבור בכללותו אם עושים רצונו של מקום טוב להם אף בעוה"ז. לפ"ז יבואר דאין כל סתירה בין הפסוקים, דלעיל נאמר 'ושמרת את המצווה ואת החוקים ואת המשפטים אשר אנוכי מצווך היום לעשותם' והיינו בלשון יחיד, לפיכך אין שכרו בעוה"ז. אבל כאן נאמר 'והיה עקב תשמעון' בלשון רבים, לפיכך אף מתן שכרכם בעוה"ז. ואהבך וברכך והרבך וברך פרי בטנך ופרי אדמתך דגנך תירושך ויצהרך שגר אלפיך ועשתרות צאנך על האדמה אשר נשבע לאבותיך לתת לך

     "והיה עקב תשמעון" (ז, יב) (ליקוטים נפלאים, עקב) הרה"ק מקאברין זי"ע אמר: עק"ב ראשי תיבות - א'ות ב'רית ק'ודש. שאל אותו אחד, והא כתיב עקב עם עין ולא עם אלף? ענה הרה"ק: בוודאי, אם שומרים על העין מגיעים ל- א'ות ב'רית ק'ודש

      חז"ל: מים ראשונים האכילו חזיר ומים אחרונים הרגו את הנפש" (יומא פג: ) על מים ראשונים האכילו חזיר: מסופר על בעל מסעדה שהיה בוחן את אורחיו מרגע שנכנסו למסעדה. והנה יום אחד הגיעו שניים והתיישבו לאכול. בסיום הסעודה נדרש האחד לשלם 100 שקלים ואילו חברו 150 שקלים. לשאלתם מדוע אין המחיר זהה הרי אכלנו אותו הדבר?! השיב להם בעל המסעדה שהיקר היה אוכל כשר ואילו הזול היה בשר חזיר! "בשר חזיר? האכלתם אותי בשר חזיר?!" נזעק האיש. השיב בעל המסעדה: "ראה! בכניסתך למסעדה לא נטלת ידיים ובשל כך הנחנו שהנך גוי וקיבלת חזיר. לעומת זאת,  חברך שנטל ידיים זיהינו כי יהודי הוא ועל כן הוגשה לו מנה מהדרין..." מכאן ניתן ללמוד שני דברים:1 .זלזול במצווה פשוטה יכול להוביל לאיסור חמור2 עבירה גוררת עבירה

     ”יהודי יקר, אולי תוכל להשלים מניין?“, נשמעה הקריאה מפי אחד המתפללים לכיוונו של העובר ברחוב. הלה, שלא היה ’צדיק גדול‘ בלשון עדינה, סירב. המתפללים ניסו להפציר בו ולשדלו שיסכים: ”בוודאי ידוע לך שישנו מחסור בגשם כבר תקופה ארוכה, אנו עורכים כעת צום ותפילות מיוחדות להורדת הגשמים. האם אתה לא מעוניין שירד גשם בשפע?“. ”מעוניין ועוד איך“, ענה הבחור, ”אבל איך לומר? אם אני אתפלל אתכם – א-לוקים לא יסתכל לכיוון שלכם בכלל. אף פעם אני לא שומע לו, אז למה שהוא ישמע לי?!“... שמע זאת רב בית הכנסת וענה לו בחיוך: ”אם זו הסיבה אתה יכול להיכנס. בגלל אנשים כמוך, א-לוקים כבר הוריד פעם מבול בעולם“...

הפטיש והמברק (דברים טובים – בלק)

     מאות אנשים הצטופפו במעברים הצרים של השוק ההומה. 'אוף, אי אפשר לעבור כאן!' רטן וואלרי. שבסך הכול היה מעוניין לקנות פירות בשוק הסמוך לביתו. וואלרי שהרעש והצפיפות מנעו ממנו לעבור בשוק לעיתים קרובות.  מצא את עצמו עומד בלית ברירה מול הדוכן,  ומבקש מהמוכר שיארוז לו במהירות מספר סלסלות הכוללות תפוזים, אגסים, דובדבנים,  אגוזים ושקדים קלופים. המוכר שהיה אדם מבוגר,  מיהר לספק את הבקשה והתפוזים, האגסים והדובדבנים נארזו במהירות. לאחר מכן אמר המוכר לוואלרי כי אגוזים ושקדים קלופים יש לו בתוך החנות, אך לא בכמות המבוקשת, וביקש ממנו להמתין מספר דקות עד שיקלף את האגוזים והשקדים. 'זה עניין של חמש דקות' הבטיח האיש המבוגר. וואלרי רטן באכזבה אבל לא עמדו לפניו הרבה ברירות והוא המתין בסבלנות. עד מהרה נשמעו הלמות הקורנס – הפטיש שבאמצעותו קילף הזקן את הפירות. '

     מעניין שיש עוד אנשים שעובדים בשיטות האלו, לקלף עם פטיש' חשב וואלרי לעצמו. אלא שאז הוא הבחין בנער צעיר שנראה כאילו המתין לרעש הדפיקות, הנער החל להכניס פירות במהירות אל תוך הסל שבידיו, וניסה להימלט מהמקום. וואלרי לא חשב פעמיים. הוא החל לצעוק: 'גנב! גנב!' המוכר יצא מהחנות והאנשים בסביבה החלו להתקהל סביבם, הצעיר לא הספיק להימלט. תוך שניות ספורות הקיפו אותו אנשי השוק והוא הובל בבושת פנים אל הדוכן, שם נאלץ להחזיר את הגניבה, ולהמתין לשוטר שאסף אותו מהמקום בניידת, בעוד וואלרי מגחך לעברו בשביעות רצון. וואלרי עצמו היה חמדן לא קטן,  והסיבה לשביעות רצונו הייתה נעוצה בעיקר בחוסר היכולת שלו לראות את האחר נהנה מסחורה חינם בעוד הוא נאלץ לשלם. למעשה, אילו יכול היה, היה וואלרי בעצמו גונב מהפירות, אלא שלא היה לו אומץ לעשות זאת, וכשהבחין בגניבה מיהר להסגיר את הנער. בעל החנות מכל מקום, הודה לו נרגשות וביקש ממנו להיכנס אל החנות. 'אני רואה שאתה אדם ישר' אמר בעל החנות, 'ולכן אני רוצה לגלות לך משהו מעניין'. הוא הרים את הפטיש ואת המברג שבהם קילף את האגוזים והשקדים, פנה אליו ואמר: 'מה אתה רואה פה'? 'פטיש ישן, ומברג עוד יותר ישן', ענה וואלרי. 'ממש לא', ענה האיש. ' הכלים האלו שווים הון תועפות' אמר בחיוך. הוא פירק את קת העץ של הפטיש מן הברזל והראה לוואלרי כיצד מסודרים בתוכה עשרות מטבעות זהב עתיקים ששווים מאות אלפי דולרים. 'המברג שווה קצת פחות' ואז הפריד האיש בין הברזל לידית, ובתוך החלק החלול נחה ערמת שטרות. 'כאן אני מחביא את הכסף המזומן שאני צריך מדי חודש, כמה אלפי דולרים', הסביר המוכר. 'אתה היחיד שאני מראה לך את זה, וזה רק בגלל שריגשת אותי כשהגנת על הסחורה שלי...' אמר בהתרגשות. '

     אילו היית יודע מה עובר לי בראש, לא היית כל כך מתרגש' חשב לעצמו וואלרי, אך לא אמר כלום.  הוא היה אמנם חמדן גדול, אבל פחד לעבור על החוק.  חלפו שלושה חדשים, ובאחד הימים נכנס וואלרי שוב לשוק כדי לקנות פירות. הוא התקדם לכיוון הדוכן של האיש שממנו קנה בפעם הקודמת והופתע לגלות התקהלות סביב החנות. הוא נדחק בין המתקהלים וניסה לברר את המתרחש. עד מהרה התברר לו מה קרה: הזקן בעל הדוכן, איבד לפני יומיים את הכרתו בעודו שוקל פירות ללקוחותיו, וכעבור שעות ספורות מת בבית החולים. בניו התאבלו עליו וקברו אותו, ומאחר שהתגוררו במרחק גדול, הם לא רצו למלא את מקומו כירקנים בשוק והחליטו למכור את תכולת החנות קהל האנשים שהתאסף סביב הדוכן הורכב מתגרנים מקומיים ועוברים ושבים, הם התגודדו סביב הדוכן בעוד הבנים מוכרים את המשקל של החנות, הכיסא, שעון קיר, קופה, ועוד פריטים – רובם ישנים ומעלים אבק כמו עוד הרבה חפצים שמסתובבים בדוכנים ישנים של שוק פתוח.

     לבו של וואלרי החל להלום בעוצמה, הוא הבין כי שעתו הגדולה הגיעה. הזקן סיפר לו אז, שאיש בעולם לא יודע על המטמון שנמצא בתוך כלי העבודה, ומאחר שמת פתאום, לא הספיק לגלות לבניו אודות הרכוש הרב שנמצא בחנות. וואלרי פנה אל אחד הבנים ואמר: 'שלום אני סנדלר, ואני זקוק לכלי עבודה.  אולי יש לכם במקרה?'  הבן חשב לרגע ואמר: 'אבא שלי היה ירקן, לא נגר ולא סנדלר'. אבל וואלרי התעקש. 'אולי בכל זאת?'  הבן הסכים לבדוק, וכעבור דקות ספורות חזר עם הפטיש הכבד. 'הנה לך!', אמר הבן, 'יש לי כאן פטיש ישן, אתה יכול לקחת אותו בפרוטות, אין לי מה לעשות אתו...' ליבו של וואלרי פעם בעוז, והוא הרגיש שחייו הולכים להשתנות. אבל למרות זאת דחף לא מוסבר גרם לו לשאול: 'אני צריך גם מברג,  האם יש לכם גם מברג?' הבן חזר שוב לתוך החנות,  וחזר כעבור רגע עם המברג, ואתו יצא גם אחיו. ' הייתי נותן לך את המברג במתנה, אבל אחי צריך אותו מכיוון שבדיוק נשבר לו המברג בבית'. וואלרי כעס. הוא רצה גם את המברג שבתוכו היו כמה אלפי דולרים ואמר בזעם: 'אני לא מוכן לקנות את הפטיש הישן הזה, ללא המברג' האחים משכו בכתפיהם, ואמרו: 'אל תקנה, מדובר בסך הכול בכמה פרוטות...' וואלרי הרגיש שהחלום שלו מתרחק ממנו, הוא חטף את המברג מידו של האח,  והוציא מספר מטבעות מכיסו: 'הנה, קח תקנה מברג חדש, הרבה יותר טוב' בשלב הזה החל האח שחפץ במברג לכעוס, ואולי גם לחשוד: 'עכשיו אני לא מוכן למכור לך גם את הפטיש' אמר, וניסה למשוך את הפטיש אליו בכוח. וואלרי משך את הפטיש בחזרה, וכעבור שניות ספורות של טלטלות נפל הפטיש ארצה, ותכולתו התפזרה. מאות מטבעות הזהב, הבהירו לאחים מדוע חפץ וואלרי לרכוש את כלי העבודה הישנים. ואילו וואלרי מצדו הבין היטב, שאילולי התעקשותו וחמדנותו להרוויח גם את אלפי הדולרים שבמברג, היה יכול להיות היום אדם עשיר...

     בפרשת השבוע אומר בלעם לשליחי בלק כי גם 'אם ייתן לי בלק מלא ביתו כסף וזהב לא אוכל לעבור את פי האלוקים' כאשר האדם חמדן, וכל רצונו הוא כסף ושוב כסף, הוא לעולם לא מסתפק במה שיש לו, והחמדנות הזו מובילה אותו לבסוף לעברי פי פחת. אבל אם אדם מסתפק במה שיש לו, הוא יכול להרוויח בכל תחום בחיים.

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

נקודה שבועית פרשת "משפטים" ה'תשע"ז

הרב צבי יהודה בפירושיו לתורה חוזר רבות על אחד מהסממנים המיוחדים של פרשיות התורה: הזוגיות.

יסוד הזוגיות קיים בכל הדברים שבעולם ולא פחות מכך בדברים שהם בליבו של עולם - ספר התורה.

פרשיות חומש בראשית כולן מותאמות בזוגות וכך גם הפרשות בחומש שמות אותו קוראים בתקופה זו. "שמות - וארא" - ההכנות ליציאת מצרים, "בא - בשלח" - גמר היציאה, ומכאן מגיעים למעמד הר סיני ולצמד הפרשות: "יתרו - משפטים".

"יתרו" היא פרשה קטנה בכמות אולם גדולה באיכות, ו"משפטים" היא פרשה הרבה יותר גדולה בכמות ובפירוט. גם בצמד הפרשות הזה מתקיים עיקרון הזוגיות: קודם מופיע עצם העניין ואחר כך הגילוי שלו במידות ובמעשים ובפעולות. כלל ולאחר מכן פרט.

פרשת משפטים מלאה בהמון מצוות היורדות לפרטי פרטים שהם המצוות. 

אחרי שעם ישראל מקבל את עשרת הדיברות בפרשת "יתרו" שעניינה כלל התורה, ממשיכה התורה אל הריאליות ואל החיים האמיתיים ויורדת לפרטי הפרטים בפרשת "משפטים": "ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם" - מתוך מעמד הר סיני זכינו, ויחד איתנו זכה כל העולם לסידורי חיים. מתוך כל מה שהיה בעליונים בפרשה הקודמת זה יורד לסדרי החיים ממש בעם ישראל ובעולם כולו בפרשה שלנו. 

המשפטים האלה מתחילים בסדרי חיים שבין אדם לחברו כדוגמת "מכה איש ומת" והם קודמים לעניינים שבין אדם למקום שיופיעו בסיום, ומשבוע הבא שתעסוק התורה במשך חמש פרשות בענייני המשכן רק לאחר שתעסוק בפרשתנו בחיי העולם הזה ממש.

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

תודות : לצחי מיכאלי

לע"נ יעקב בובר, שבתאי טורס, שמואל פולק, מאיר גרינברג, יצחק שניצר ואברהם פישר שנפלו במלחמות ישראל והיו נצר אחרון למשפחתם

נקודה שבועית, פרשת השבוע "משפטים" ה'תשע"ו

נקודה שבועית, פרשת השבוע "משפטים" ה'תשע"ו

חלקו הראשון של חומש "שמות" הסתיים פחות או יותר בפרשה הקודמת, פרשת "יתרו". חלק זה של החומש היה מלא בסיפורים בעלי עלילה ותוכן "מעניינים" וכל פעם שאנו קוראים את הפרשות של החלק הראשון בחומש אנו מרגישים קריאה של סיפור ממש שמאוד נעים ונוח לקרוא.

והנה, פרשת השבוע שלנו, פרשת "משפטים", הפותחת את חלקו השני של החומש, חלק יותר טכני שמלא בפרטים אודות המשכן, בנייתו וכליו, היא פרשה המלאה במצוות, חוקים ודינים שכולם עוסקים בחיי היום יום ולכאורה זו פרשה מאוד "יבשה" בלי סיפורי ניסים ומסעות וכדו'.

אולם אותה מסכת חוקים שכתובה בפרשה באה לתת סדר ציבורי לעם שמתהווה זה עתה תוך כדי הליכתו במדבר לקראת ארץ ישראל וכל מטרתם לתת לכל השותפים בחברה מודעות מוסרית לסדר נכון וטבעי של החברה. 

אחת המצוות המוזכרות בפרשה היא מצוות ההלוואה לעני: "אם כסף תלווה את עמי, את העני עמך, לא תהיה לו כנושה" - על פניו יכלה התורה להסתפק רק בתחילת הפסוק ובסיומו, בלי המילים "את העני עמך" והיינו מבינים לבד שבהלוואה לעני לא להתנהג אליו כנושה ובעל חוב קשה, אולם בחרה התורה בכוונה לכתוב ולהוסיף את המילים האלה.

מדרש תנחומא על הפסוק אומר: "את העני עמך - הווה מסתכל בעצמך,כאילו אתה עני" - כאשר התורה כותבת לנו בפסוק את המילה "עמך" היא רוצה שתהיה הזדהות רגשית עם העני שפנה אלינו לעזרה. שלא רק נבוא לעזרתו אלא גם נחוש את הצורך שלו כעניים ממש. שנרגיש עצמנו לרגע עניים ונדע איך היינו רוצים שיתנהגו אלינו וכך אנו נתייחס אליו בהתאם..

שנזכה כולנו להיות תמיד בצד הנותן והמלווה.

שבת שלום ומבורך!

חוויית השבוע שלי  

http://h-y.xwx.co.il/

תודות : לצחי מיכאלי

לע"נ יעקב בובר, שבתאי טורס, שמואל פולק ואברהם פישר שנפלו במלחמות ישראל והיו נצר אחרון למשפחתם

סיפורים,עלילה,משפטים,ניסים ומסעות,סדר ציבורי,כסף תלווה,עני,נושה,מדרש תנחומא, הזדהות רגשית,

ערי מקלט לרוצחים בשוגג

והקריתם לכם ערים, ערי מקלט תהיינה לכם, ונס שמה רוצח - מכה נפש בשגגה" (במדבר ל"ה/יא'). בני ישראל מצווים להקצות ערי מקלט לשימוש הרוצח בשגגה, משם יצא רק במות הכהן הגדול. עיר המקלט מספקת הגנה לרוצח מפני גואל הדם והוא יכול לשבת שם עם משפחתו (אם רצונה לבוא עימו). הגמרא, במסכת מכות, אומרת שהרוצח אינו יוצא מעיר המקלט לעולם ואין מוציאים אותו אפילו לעדות. הדבר נראה תמוה: מדוע שלא יצא לשעה קלה לשם עשיית מעשה טוב? אולי תהא זו שעתו דווקא להציל נפש מישראל, או להביא תשועה לעם ישראל? ההסבר לכך הוא שהרוצח בשגגה מורחק מן החברה ושוהה באחת מערי הלווים, שהם מובילים את הצד הרוחני של העם ומכאן שיוכל בוודאי ללמוד מדרכיהם ולשפר את מעשיו. המטרה העיקרית בנתינת האפשרות לרוצח בשגגה לנוס לעיר מקלט היא, כדי לזכך ולטהר אותו מהמצב ואווירת החטא בהם הוא שרוי עקב המעשה שעשה. כאשר הוא מתנתק מן העבר ועובר לשהות עם השבט הנבחר לייצג את עבודת הקודש, נוצר סביבו אקלים חדש אשר משפיע אמנם על הצלתו הגופנית אך יותר מכך - על מצבו הרוחני. בעיר המקלט ניתנת לו ההזדמנות ללמוד תורה, להכיר את הדרך הנכונה לחיים תקינים עפ"י ההוראות, החוקים והמשפטים שבתורה, ולקבל על עצמו לשפר בעקבות כך את דרכיו. אך, אם יצא מעיר המקלט וינתק עצמו מאותה אווירה רוחנית חיובית, תהיה לגואל הדם עילה לומר שבעקבות התנתקותו של הרוצח בשגגה מן החיים הרוחניים, יש הצדקה לגואל הדם לקחת ממנו גם את החיים הגופניים. התורה, אם כן, היא כעיר מקלט השומרת על חיינו לבל נשגה ונחרוג מהתנהגות נאותה. כל הפורש ממנה נותן עילה ליצר הרע להוביל אותו למעשים רעים ופסולים העלולים להוציאו מן העולם. על כן, על כל אחד מאיתנו ללמוד מכך שעלינו להיות מחוברים לתורתנו הקדושה, שהיא תורת חיים, המצילה חיים ועוזרת להאריך חיים כעיר מקלט. כנאמר: "כי הם חיינו ואורך ימינו ובהם נהגה יומם ולילה". דוד דרומר אתר אינטרנט: http://www.2all.co.il/web/Sites13/hy3/DEFAULT.asp