הכלל דשכר מצוה בהאי עלמא ליכא היינו דווקא ליחיד, אבל הציבור
בכללותו אם עושים רצונו של מקום טוב להם אף בעוה"ז. לפ"ז יבואר דאין כל
סתירה בין הפסוקים, דלעיל נאמר 'ושמרת את המצווה ואת החוקים ואת המשפטים אשר אנוכי
מצווך היום לעשותם' והיינו בלשון יחיד, לפיכך אין שכרו בעוה"ז. אבל כאן נאמר
'והיה עקב תשמעון' בלשון רבים, לפיכך אף מתן שכרכם בעוה"ז. ואהבך וברכך והרבך
וברך פרי בטנך ופרי אדמתך דגנך תירושך ויצהרך שגר אלפיך ועשתרות צאנך על האדמה אשר
נשבע לאבותיך לתת לך
"והיה עקב תשמעון" (ז, יב) (ליקוטים
נפלאים, עקב) הרה"ק מקאברין זי"ע אמר: עק"ב ראשי תיבות - א'ות
ב'רית ק'ודש. שאל אותו אחד, והא כתיב עקב עם עין ולא עם אלף? ענה הרה"ק:
בוודאי, אם שומרים על העין מגיעים ל- א'ות ב'רית ק'ודש
חז"ל: מים ראשונים האכילו חזיר ומים אחרונים הרגו את הנפש" (יומא פג: )
על מים ראשונים האכילו חזיר: מסופר על בעל מסעדה שהיה בוחן את אורחיו מרגע שנכנסו
למסעדה. והנה יום אחד הגיעו שניים והתיישבו לאכול. בסיום הסעודה נדרש האחד לשלם
100 שקלים ואילו חברו 150 שקלים. לשאלתם מדוע אין המחיר זהה הרי אכלנו אותו הדבר?!
השיב להם בעל המסעדה שהיקר היה אוכל כשר ואילו הזול היה בשר חזיר! "בשר חזיר?
האכלתם אותי בשר חזיר?!" נזעק האיש. השיב בעל המסעדה: "ראה! בכניסתך
למסעדה לא נטלת ידיים ובשל כך הנחנו שהנך גוי וקיבלת חזיר. לעומת זאת, חברך
שנטל ידיים זיהינו כי יהודי הוא ועל כן הוגשה לו מנה מהדרין..." מכאן ניתן
ללמוד שני דברים:1 .זלזול במצווה פשוטה יכול להוביל לאיסור חמור2 עבירה גוררת עבירה
”יהודי יקר, אולי תוכל להשלים
מניין?“, נשמעה הקריאה מפי אחד המתפללים לכיוונו של העובר ברחוב. הלה, שלא היה
’צדיק גדול‘ בלשון עדינה, סירב. המתפללים ניסו להפציר בו ולשדלו שיסכים: ”בוודאי
ידוע לך שישנו מחסור בגשם כבר תקופה ארוכה, אנו עורכים כעת צום ותפילות מיוחדות
להורדת הגשמים. האם אתה לא מעוניין שירד גשם בשפע?“. ”מעוניין ועוד איך“, ענה
הבחור, ”אבל איך לומר? אם אני אתפלל אתכם – א-לוקים לא יסתכל לכיוון שלכם בכלל. אף
פעם אני לא שומע לו, אז למה שהוא ישמע לי?!“... שמע זאת רב בית הכנסת וענה לו
בחיוך: ”אם זו הסיבה אתה יכול להיכנס. בגלל אנשים כמוך, א-לוקים כבר הוריד פעם
מבול בעולם“...
הפטיש והמברק (דברים טובים – בלק)
מאות אנשים הצטופפו
במעברים הצרים של השוק ההומה. 'אוף, אי אפשר לעבור כאן!' רטן וואלרי. שבסך הכול
היה מעוניין לקנות פירות בשוק הסמוך לביתו. וואלרי שהרעש והצפיפות מנעו ממנו לעבור
בשוק לעיתים קרובות. מצא את עצמו עומד בלית ברירה מול הדוכן, ומבקש מהמוכר שיארוז לו במהירות מספר סלסלות
הכוללות תפוזים, אגסים, דובדבנים, אגוזים ושקדים קלופים. המוכר שהיה אדם מבוגר, מיהר לספק את הבקשה והתפוזים, האגסים והדובדבנים
נארזו במהירות. לאחר מכן אמר המוכר לוואלרי כי אגוזים ושקדים קלופים יש לו בתוך
החנות, אך לא בכמות המבוקשת, וביקש ממנו להמתין מספר דקות עד שיקלף את האגוזים
והשקדים. 'זה עניין של חמש דקות' הבטיח האיש המבוגר. וואלרי רטן באכזבה אבל לא
עמדו לפניו הרבה ברירות והוא המתין בסבלנות. עד מהרה נשמעו הלמות הקורנס – הפטיש
שבאמצעותו קילף הזקן את הפירות. '
מעניין שיש עוד אנשים
שעובדים בשיטות האלו, לקלף עם פטיש' חשב וואלרי לעצמו. אלא שאז הוא הבחין בנער
צעיר שנראה כאילו המתין לרעש הדפיקות, הנער החל להכניס פירות במהירות אל תוך הסל
שבידיו, וניסה להימלט מהמקום. וואלרי לא חשב פעמיים. הוא החל לצעוק: 'גנב! גנב!'
המוכר יצא מהחנות והאנשים בסביבה החלו להתקהל סביבם, הצעיר לא הספיק להימלט. תוך
שניות ספורות הקיפו אותו אנשי השוק והוא הובל בבושת פנים אל הדוכן, שם נאלץ להחזיר
את הגניבה, ולהמתין לשוטר שאסף אותו מהמקום בניידת, בעוד וואלרי מגחך לעברו
בשביעות רצון. וואלרי עצמו היה חמדן לא קטן, והסיבה לשביעות רצונו הייתה נעוצה בעיקר בחוסר
היכולת שלו לראות את האחר נהנה מסחורה חינם בעוד הוא נאלץ לשלם. למעשה, אילו יכול
היה, היה וואלרי בעצמו גונב מהפירות, אלא שלא היה לו אומץ לעשות זאת, וכשהבחין
בגניבה מיהר להסגיר את הנער. בעל החנות מכל מקום, הודה לו נרגשות וביקש ממנו
להיכנס אל החנות. 'אני רואה שאתה אדם ישר' אמר בעל החנות, 'ולכן אני רוצה לגלות לך
משהו מעניין'. הוא הרים את הפטיש ואת המברג שבהם קילף את האגוזים והשקדים, פנה
אליו ואמר: 'מה אתה רואה פה'? 'פטיש ישן, ומברג עוד יותר ישן', ענה וואלרי. 'ממש
לא', ענה האיש. ' הכלים האלו שווים הון תועפות' אמר בחיוך. הוא פירק
את קת העץ של הפטיש מן הברזל והראה לוואלרי כיצד מסודרים בתוכה עשרות מטבעות זהב
עתיקים ששווים מאות אלפי דולרים. 'המברג שווה קצת פחות' ואז הפריד האיש בין הברזל
לידית, ובתוך החלק החלול נחה ערמת שטרות. 'כאן אני מחביא את הכסף המזומן שאני צריך
מדי חודש, כמה אלפי דולרים', הסביר המוכר. 'אתה היחיד שאני מראה לך את זה, וזה רק
בגלל שריגשת אותי כשהגנת על הסחורה שלי...' אמר בהתרגשות. '
אילו היית יודע מה
עובר לי בראש, לא היית כל כך מתרגש' חשב לעצמו וואלרי, אך לא אמר כלום. הוא היה אמנם חמדן גדול, אבל פחד לעבור על החוק. חלפו שלושה חדשים, ובאחד הימים נכנס וואלרי שוב
לשוק כדי לקנות פירות. הוא התקדם לכיוון הדוכן של האיש שממנו קנה בפעם הקודמת
והופתע לגלות התקהלות סביב החנות. הוא נדחק בין המתקהלים וניסה לברר את המתרחש. עד
מהרה התברר לו מה קרה: הזקן בעל הדוכן, איבד לפני יומיים את הכרתו בעודו שוקל
פירות ללקוחותיו, וכעבור שעות ספורות מת בבית החולים. בניו התאבלו עליו וקברו
אותו, ומאחר שהתגוררו במרחק גדול, הם לא רצו למלא את מקומו כירקנים בשוק והחליטו
למכור את תכולת החנות קהל האנשים שהתאסף סביב הדוכן הורכב מתגרנים מקומיים ועוברים
ושבים, הם התגודדו סביב הדוכן בעוד הבנים מוכרים את המשקל של החנות, הכיסא, שעון
קיר, קופה, ועוד פריטים – רובם ישנים ומעלים אבק כמו עוד הרבה חפצים
שמסתובבים בדוכנים ישנים של שוק פתוח.
לבו של וואלרי החל
להלום בעוצמה, הוא הבין כי שעתו הגדולה הגיעה. הזקן סיפר לו אז, שאיש בעולם לא
יודע על המטמון שנמצא בתוך כלי העבודה, ומאחר שמת פתאום, לא הספיק לגלות לבניו
אודות הרכוש הרב שנמצא בחנות. וואלרי פנה אל אחד הבנים ואמר: 'שלום אני סנדלר,
ואני זקוק לכלי עבודה. אולי יש לכם במקרה?' הבן חשב לרגע ואמר: 'אבא שלי היה ירקן, לא נגר ולא
סנדלר'. אבל וואלרי התעקש. 'אולי בכל זאת?' הבן הסכים לבדוק, וכעבור דקות ספורות חזר עם הפטיש
הכבד. 'הנה לך!', אמר הבן, 'יש לי כאן פטיש ישן, אתה יכול לקחת אותו בפרוטות, אין
לי מה לעשות אתו...' ליבו של וואלרי פעם בעוז, והוא הרגיש שחייו הולכים להשתנות.
אבל למרות זאת דחף לא מוסבר גרם לו לשאול: 'אני צריך גם מברג, האם יש לכם גם מברג?' הבן חזר שוב לתוך החנות, וחזר כעבור רגע עם המברג, ואתו יצא גם אחיו. ' הייתי נותן לך את המברג במתנה, אבל אחי צריך אותו
מכיוון שבדיוק נשבר לו המברג בבית'. וואלרי כעס. הוא רצה גם את המברג שבתוכו היו
כמה אלפי דולרים ואמר בזעם: 'אני לא מוכן לקנות את הפטיש הישן הזה, ללא המברג'
האחים משכו בכתפיהם, ואמרו: 'אל תקנה, מדובר בסך הכול בכמה פרוטות...' וואלרי
הרגיש שהחלום שלו מתרחק ממנו, הוא חטף את המברג מידו של האח, והוציא מספר מטבעות מכיסו: 'הנה, קח תקנה מברג
חדש, הרבה יותר טוב' בשלב הזה החל האח שחפץ במברג לכעוס, ואולי גם לחשוד: 'עכשיו
אני לא מוכן למכור לך גם את הפטיש' אמר, וניסה למשוך את הפטיש אליו בכוח. וואלרי
משך את הפטיש בחזרה, וכעבור שניות ספורות של טלטלות נפל הפטיש ארצה, ותכולתו
התפזרה. מאות מטבעות הזהב, הבהירו לאחים מדוע חפץ וואלרי לרכוש את כלי העבודה
הישנים. ואילו וואלרי מצדו הבין היטב, שאילולי התעקשותו וחמדנותו להרוויח גם את
אלפי הדולרים שבמברג, היה יכול להיות היום אדם עשיר...
בפרשת השבוע אומר בלעם
לשליחי בלק כי גם 'אם ייתן לי בלק מלא ביתו כסף וזהב לא אוכל לעבור את פי האלוקים'
כאשר האדם חמדן, וכל רצונו הוא כסף ושוב כסף, הוא לעולם לא מסתפק במה שיש לו,
והחמדנות הזו מובילה אותו לבסוף לעברי פי פחת. אבל אם אדם מסתפק במה שיש לו, הוא
יכול להרוויח בכל תחום בחיים.
החוויה היהודית
