יום חמישי, 31 ביולי 2014

הנחלה וירושת ארץ ישראל

"ראה נתתי לפניכם את הארץ, בואו ורשו את הארץ..." (דברים א'/ח'). לשון הפסוק מעורר תמיהה, הרי בני ישראל שהו עדיין במדבר ועוד לא נכנסו לארץ, אז כיצד אומר להם משה "ראה נתתי לפניכם", ראה עכשיו את אשר כבר נתתי לכם - בלשון עבר, והם נמצאים היום הרחק הרחק ממנה? מלשונו העכשווית של משה אנו למדים על מידת הביטחון שהוא הקנה לעם ישראל. הדבר דומה לאדם שמשתוקק למשהו למרות שנכון לרגע זה אין ביכולתו להשיג את הדבר, אך מידת הביטחון הנמצאת בו מקנה לו את התחושה שעוד מעט קט הוא ישיג את מבוקשו. כך גם עם ישראל - לאחר הבטחתו של הקב"ה לתת להם את ארץ ישראל, הם עברו תלאות וקשיים בכל זמן שהותם במדבר. עכשיו, בא משה ופונה אליהם בדברים: "ראה נתתי לפניכם את הארץ" - ראה עכשיו את הארת שניתנה לך. כלומר: אם תסגלו את ההרגשה שהארץ כבר ניתנה לכם ותבטחו בבורא, אזי ההבטחה תבוא לידי מימוש מלא, בקרוב. אם כן, "בואו ורשו את הארץ" שניתנה לכם עוד מימי האבות, שהרי אתם יורשים את ירושת אבותיכם ולא כובשים אדמה זרה של עם אחר. אך כל זה בתנאי אחד: שזה יהיה "ולזרעו אחריהם" - שהצאצאים שלכם ילכו בדרכי אבותיכם. כפי שאבותיכם בטחו בה' והלכו בדרך התורה, כך עליכם לבטוח בקב"ה ולנהוג כפי שציווה אתכם בתורה הקדושה. כנאמר בספר תהלים: "ויתן להם ארצות גויים... בעבור ישמרו חוקיו ותורותיו יזכורו" (ק"ה/מד'-מה'). דוד דרומר "חוויית השבוע שלי" http://2all.co.il/web/Sites13/hy3/ נישא תפילה כולנו לבורא עולם שישמור ויגן על כל חיילי צה"ל באשר הם ויחזירם בשלום לביתם. ובנוסף לכל חברנו ומכרנו בכל קו האש באשר הם, אנו ממשיכים ומתפללים וחושבים עליכם! תמשיכו להיות חזקים!

יום רביעי, 30 ביולי 2014

נקודה שבועית פרשת "דברים" ה'תשע"ד

מסעם של בני ישראל הסתיים למעשה בשבוע שעבר, בסוף חומש "במדבר", בשעה שהם חונים מול יריחו בצד המזרחי של הירדן ומחכים לכניסה לארץ ישראל. הם צעדנו ארבעים שנה, נלחמו מלחמות מול עמים קשים וכעת משה ניגש אל העם ופותח בנאום ארוך. חומש "דברים" אותו נפתח השבת הוא מסע היסטורי של בני ישראל מצאתם ממצרים ועד למקום בו הם נמצאים עכשיו. זהו נאום ארוך של משה שמספר להם בלשונו את כל מה שהם עברו בדרך עד כה. הפרשה פותחת בתיאור הזמן שהם נמצאים בו, ארבעים שנה לצאת בני ישראל ממצרים, ומשה עומד לבאר להם את התורה והמצוות שלמדו עד עכשיו. זו הסיבה שחומש זה נקרא גם "משנה תורה". אולם עיקרי המצוות יתחילו רק בשבוע הבא, בפרשת "ואתחנן" וכעת משה פותח בפניהם בדברי תוכחה על מה שארע להם בדרך. בגלל הכניסה הקרובה לארץ ישראל והצורך בשמירה על חברה מתוקנת ומסודרת מזכיר להם משה בתחילת תוכחתו את עניין השופטים. כבר בפרשת יתרו, רגעים לפני שקיבלו את התורה וממש זמן קצר אחרי יציאתם ממצרים קיבל משה את הצעת יתרו ומינה תחתיו שופטים שיסייעו בידיו לעמוד בראש מערכת המשפט של ישראל. משה רצה ועדיין רוצה שהם יכנסו לארץ ישראל כשהשלום והצדק נמצאים בתוכם. משה ראה בצדק וביושר שבין אדם לחברו את הבסיס לקיומה של חברה בריאה שיודעת לשמור על ערכיה הן כלפי פנים והן כלפי חוץ. עם וחברה שסבוך כל הזמן בריב ומדון אין בו אחדות. עם שאין בו אחדות ולאחר מכן יוצאים למלחמה עתידים ליפול בה. לכן ראה משה להביא קודם כל לצדק בתוך העם פנימה ולהחיל משפט של שלום בין כולם. דווקא אחרי מינוי השופטים ושלכאורה יש סדר בעם התחילו בני ישראל בתכסיסים שונים כפי שקרה להם בחטא המרגלים שהקשיבו דווקא לעצה הרעה של חלק מהם וסרבו לעלות לארץ. משה ממשיך בתוכחות שלהם על מורך ליבם והפקפוק בהנהגת ה' כשהיו צריכים לבוא להלחם באמורי כדי לרשת את הארץ ובעקבות כך מרדו בהשגחה. האמונה בצדק והאמת מצד אחד וההבנה של עם שלם שצריך לבטוח בה' הם שעמדו לנגד עיניו של משה בשעה שפתח את נאומו לעם ישראל. הוא ידע שאלה הדברים החשובים שעליהם עם ישראל צריך לעמוד בשעה שהם עתידים להיכנס לארץ ישראל. לצערנו אנו ממשיכים בימים אלה לעמוד בחזית קשה עם תוצאות קשות מצד אחד אך המשך לחימה באויב מצד שני ברוח איתנה ומוראל גבוה של החיילים והעם. נזכור תמיד את רצונו של משה לבסיס אמיתי של עם ישראל והדברים האלה יעמדו לצידנו ונזכה לראות בניצחוננו האמיתי. שבת שלום ומבורך! תודות : לצחי מיכאלי אתר "חוויית השבוע שלי" http://2all.co.il/web/Sites13/hy3/ נישא תפילה כולנו לבורא עולם שישמור ויגן על כל חיילי צה"ל באשר הם ויחזירם בשלום לביתם. ובנוסף לכל חברנו ומכרנו בכל קו האש באשר הם, אנו ממשיכים ומתפללים וחושבים עליכם! תמשיכו להיות חזקים! לע"נ יעקב בובר, שבתאי טורס, שמואל פולק ואברהם פישר שנפלו במלחמות ישראל והיו נצר אחרון למשפחתם

יום חמישי, 24 ביולי 2014

ערי מקלט לרוצחים בשוגג

והקריתם לכם ערים, ערי מקלט תהיינה לכם, ונס שמה רוצח - מכה נפש בשגגה" (במדבר ל"ה/יא'). בני ישראל מצווים להקצות ערי מקלט לשימוש הרוצח בשגגה, משם יצא רק במות הכהן הגדול. עיר המקלט מספקת הגנה לרוצח מפני גואל הדם והוא יכול לשבת שם עם משפחתו (אם רצונה לבוא עימו). הגמרא, במסכת מכות, אומרת שהרוצח אינו יוצא מעיר המקלט לעולם ואין מוציאים אותו אפילו לעדות. הדבר נראה תמוה: מדוע שלא יצא לשעה קלה לשם עשיית מעשה טוב? אולי תהא זו שעתו דווקא להציל נפש מישראל, או להביא תשועה לעם ישראל? ההסבר לכך הוא שהרוצח בשגגה מורחק מן החברה ושוהה באחת מערי הלווים, שהם מובילים את הצד הרוחני של העם ומכאן שיוכל בוודאי ללמוד מדרכיהם ולשפר את מעשיו. המטרה העיקרית בנתינת האפשרות לרוצח בשגגה לנוס לעיר מקלט היא, כדי לזכך ולטהר אותו מהמצב ואווירת החטא בהם הוא שרוי עקב המעשה שעשה. כאשר הוא מתנתק מן העבר ועובר לשהות עם השבט הנבחר לייצג את עבודת הקודש, נוצר סביבו אקלים חדש אשר משפיע אמנם על הצלתו הגופנית אך יותר מכך - על מצבו הרוחני. בעיר המקלט ניתנת לו ההזדמנות ללמוד תורה, להכיר את הדרך הנכונה לחיים תקינים עפ"י ההוראות, החוקים והמשפטים שבתורה, ולקבל על עצמו לשפר בעקבות כך את דרכיו. אך, אם יצא מעיר המקלט וינתק עצמו מאותה אווירה רוחנית חיובית, תהיה לגואל הדם עילה לומר שבעקבות התנתקותו של הרוצח בשגגה מן החיים הרוחניים, יש הצדקה לגואל הדם לקחת ממנו גם את החיים הגופניים. התורה, אם כן, היא כעיר מקלט השומרת על חיינו לבל נשגה ונחרוג מהתנהגות נאותה. כל הפורש ממנה נותן עילה ליצר הרע להוביל אותו למעשים רעים ופסולים העלולים להוציאו מן העולם. על כן, על כל אחד מאיתנו ללמוד מכך שעלינו להיות מחוברים לתורתנו הקדושה, שהיא תורת חיים, המצילה חיים ועוזרת להאריך חיים כעיר מקלט. כנאמר: "כי הם חיינו ואורך ימינו ובהם נהגה יומם ולילה". דוד דרומר אתר אינטרנט: http://www.2all.co.il/web/Sites13/hy3/DEFAULT.asp

יום רביעי, 23 ביולי 2014

נקודה שבועית פרשת "מסעי"

פרשת השבוע, פרשת "מסעי", מסיימת בשעה טובה את חומש במדבר. עם ישראל צעד במשך ארבעים שנה במדבר וצפוי להיכנס לשטחה של הארץ המובטחת שלו. בפרשה מתארת לנו התורה לפרטי פרטים את גבולותיה של ארץ ישראל. אנו יכולים ממש לשרטט על פי הכתובים בפרשה את הגבולות הברורים של הארץ. גבולות הארץ הם אלה התוחמים ונותנים סדר עולמי בין מדינה ומדינה וקובעים לחברה היושבת בתוך הגבולות עצמם עד היכן הם יכולים וצריכים להתיישב. על פי גבולות אלה נדע אלו מצוות נעשות רק בתוך שטחי הגבולות והיכן כבר נהיה פטורים מהן. התורה מקדישה לנושא הגבולות חלק נכבד מאוד מהפרשה אך אנו מוצאים את מושג "גבול" עוד פעם אחת בפרשה בנושא שונה לחלוטין, ערי המקלט. לקראת סוף הפרשה מתארת לנו התורה את הלכות וענייני עיר מקלט אליה בורח הרוצח בשגגה. בעניין הזה כותבת התרה פסוק חשוב על הרוצח: "ואם יצא ייצא הרוצח את גבול עיר מקלטו אשר ינוס שמה, ומצא אותו גואל הדם מחוץ לגבול עיר מקלטו ורצח גואל הדם את הרצח אין לו דם" - אם ההורג בשגגה יצא מעיר המקלט שלו ובחוץ מצא אותו גואל הדם וזה הרגו, לנרצח אין דם שהרי הוא נחשב "הורג את המת שאין לו דם" כפי שרש"י מפרש על הפסוק. הרוצח היה חייב לשבת בעיר המקלט גם לצורך כפרה על ההריגה בשגגה ואם יצא ממנה אז אין הוא נחשב כבר כבעל הגנה ואפשר להורגו. במערכה הקשה שעם ישראל נמצא בה ממש בימים אלה מנסה האויב לפרוץ את גבולותיו. בתחילה עשה זאת בעזרת שליחת רקטות שתפקידן להרוג את כולנו כעת הוא מנסה ממש פיזית לחצות ולעבור את הגבול בעזרת מנהרות או אפילו ישירות דרך הגדר. אויב שאינו יודע גבול מהו וכל מטרתו לפגוע ביושבים בצד השני של הגבול הוא אחד. אין פה ספק. הוא בדיוק כמו הרוצח העוזב את עיר המקלט בגלל הרצח שעשה אין לו כבר "דם". מלחמתנו הצודקת היא מול שפל המדרגה של אדם שכל כוונותיו היא להביא את הרע לעולם. עם ישראל נמצא במלחמה הקיומית למען שימת גבול ומעצור לפראי אדם שכאלה. נישא תפילה כולנו לבורא עולם שישמור ויגן על כל חיילי צה"ל באשר הם ויחזירם בשלום לביתם. ובנוסף לכל חברנו ומכרנו בכל קו האש באשר הם מתפללים וחושבים עליכם! תמשיכו להיות חזקים! שבת שלום ומבורך! תודות: לצחי מיכאלי אתר "חוויית השבוע שלי http://2all.co.il/web/Sites13/hy3/ לע"נ יעקב בובר, שבתאי טורס, שמואל פולק ואברהם פישר שנפלו במלחמות ישראל והיו נצר אחרון למשפחתם

יום שני, 21 ביולי 2014

שולחן השבת פרשת "מסעי" ה'תשע"ד

שולחן-השבת מבט מיוחד ומרתק לפרשת-השבוע, לפי מדרשי חז"ל, הקבלה והחסידות לאור תורת חב"ד מאת הרב יוסף קרסיק שליח הרבי ורב אזורי בת חפר - עמק חפר פרשת מסעי "הארץ אשר תיפול לכם בנחלה" הקב״ה מודיע בפרשתנו את גבולות הארץ שתינתן לעם ישראל - ״זאת הארץ אשר תיפול לכם בנחלה וגו׳״. המפרשים שואלים מדוע התורה משתמשת במילה ״תיפול״ על הארץ וכי הארץ נופלת, האם היא ״יורדת״ כשהיא נכבשת מידי הכנענים וניתנת לבני ישראל, לעם הנבחר?! היה יותר מתאים לומר ״זאת הארץ אשר תקום לכם״, תקום ולא תיפול! כשהארץ מגיעה לידי ישראל היא קמה ועולה במעלות הקדושה האלוקית ולא יורדת?! מסבירים המפרשים למה כוונת התורה ב ״תיפול״: 1) תיפול משמעותו שקיבלנו את הארץ בלי מאמץ וטרחה יתירה, כמו דבר שנופל, שלהפיל זה בדרך כלל פעולה קלה ואינה דורשת מאמץ בהשוואה להרמה, שהיא פעולה הדורשת הרבה יותר מאמץ וטרחה; וזה אכן מה שהתרחש בכיבוש הארץ, שישראל כמעט ולא טרחו ולא סיכנו חייהם במלחמה טבעית כדי לגרש ממנה את הגויים, אלא היא נפלה לידיהם בדרך ניסית ביד ה׳, בלי מאמץ וסיכון חיים משמעותי. 2) מדובר על נפילה של השר הרוחני של הגויים שחיו בארץ - ״הפיל הקב״ה שריהם של שבעה אומות מן השמים וכפתן והשליכן לפני משה ואמר לו: ראה אין בהם עוד כוח .. כל זמן שהיו קיימים היו בני עמם מנצחים, עכשיו הרי הן מסורים בידך״, כלומר, לכל עם ולכל ארץ יש שר וכוכב בשמים, שהוא צינור השפע לכוח החיים שלו – כשהשר שלהם נופל, נאבד כוחם של אנשי מדינתו בארץ, והם מפסידים במלחמה ונכנעים. ה' הפיל והכניע את שרי הגויים שחיו בארץ כנען, כדי שישראל יוכלו לכבוש את הארץ בקלות. שני הפירושים האמורים מכוונים לרעיון אחד: הפירוש הראשון שהארץ תיפול לידינו בלי מאמץ, נוצר מתוך כך שה' הפיל את השרים הרוחניים של גויי הארץ. 3) פירוש נוסף למשמעות "תיפול", מלשון "גורל" (כמו שנאמר במגילת אסתר ״הפיל פור, הוא הגורל״), כידוע שחלוקת הארץ לשנים-עשר השבטים הייתה בגורל. וגם פירוש זה עולה בקנה אחד עם הפירושים הראשונים שתיפול מסמל דבר המושג בקלות ובלי מאמץ ועבודה, כי גם גורל זה דבר שאדם מרוויח בלי מאמץ – בשונה משכר אותו משיגים על-ידי עמל ויגיעה. 4) בתורת החסידות מפרשים את הנפילה של הארץ בדרך מיוחדת: הנפילה היא של באי הארץ - בני ישראל (בתורת הסוד המושג 'ארץ', מדבר על נשמות ישראל), שבבואם לגור בארץ, יש להם נפילה רוחנית: כי נשמת היהודי לפני ירידתה לעולם הייתה בהיכלות קדושה עליונים, וכל ענינה היה אהבת ה׳ ויראתו, בלי שום עיסוקי חולין ובלי פיתויים ויצרים; אבל כשהיא נולדה לעולם-הזה היא בעצם ירדה ו״נפלה״ לעולם מגושם עם צרכים גשמיים, תאוות יצרים והתמודדויות. אמנם בארבעים שנות הנדודים במדבר, הם לא עסקו כל-כך בגשמיות, כי הם ניזונו מהמן, ושתו מבארה של מרים והיו מוקפים ומוגנים עם ענני הכבוד, וכל היום למדו תורה ממשה רבנו, כך שהם בעצם היו ׳בעליונים׳, באווירה קדושה ונעלית; אבל בבואם לארץ ישראל הם נפלו אל התחתונים, לעולם של צרכים גשמיים, חרישה, זריעה וכו׳, זו נפילה וירידה עצומה עבורם. לכן התורה אומרת להם זאת הארץ אשר תפול: דעו לכם, שאתם עומדים ליפול לעולם גשמי שפל ונחות. אם-כן למה באמת ה' הפיל אותנו לארץ? כי האמת היא שדווקא על ידי קיום המצוות בארץ זוכים בסופו של דבר להתעלות מעלה, כי דווקא על ידי קיום המצוות המעשיות בארץ, היהודי מתעלה לדרגות רוחניות נעלות אפילו יותר ממה שהיה לנשמה כפי שהייתה בעולמות העליונים. פירוש זה של החסידות קשור לפירושים הקודמים: הקב״ה מבטיח ליהודי שכאשר הוא ייפול אל הארץ, לעולם הגשמי, הוא יעזור לו להתגבר על המכשולים על-ידי שיפיל ויכניע את שרם של הגויים, הלא הוא היצר-הרע, וכך יעזור ליהודי לכבוש את הארציות ולהגביר ולהעלות את הרוחניות על הגשמיות, את הנשמה על הגוף. "כל התורה על רגל אחת" המשמעות הפנימית בנפילה של הארץ - הירידה הרוחנית אל הגשמיות - מתבארת בדרך מרתקת בביאור נפלא של הבעש"ט הקדוש על סיפור מפורסם בגמרא (שבת לא,א): גוי בא לפני שמאי ולפני הלל וביקש מהם שיגירו אותו ״על מנת שאלמד את כל התורה כולה, כשאני עומד על רגל אחת״, שמאי הקפיד על בקשה זו ודחף את הגוי באמת הבניין, ואילו הלל הסכים לבקשתו, ואמר לו משפט קצר: הכלל והיסוד של כל התורה הוא ״מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך״. בפשטות כוונת בקשתו הבקשה ללמוד את התורה על רגל אחת היא שברצונו ללמוד את כל התורה בזמן קצר, בלי מאמץ ויגיעה מרובים, כמו שהעמידה על רגל אחת היא לזמן קצר, כי קשה לעמוד על רגל אחת הרבה זמן. אבל הבעש״ט פירש את הדברים בדרך מיוחדת: שתי רגלים הכוונה לשתי הדרכים שעימהם היהודי צועד בעבודתו להתקרב לה׳: אחת - העבודה הרוחנית הקדושה בתפילה ובתורה, והשנייה - העיסוקים הגשמיים של הגוף, שגם הם יכולים לקרב את היהודי לה׳, כשעושים אותם לשם-שמים, ״כל מעשיך לשם שמים״, עובדים בגשמיות מתוך כוונה רוחנית לקיים את מצוות ה' לפרנס את המשפחה, לקיים מצוות, לתת צדקה וכו׳. איזה סוג של עבודת ה׳ יותר קשה לביצוע? אפוא יותר קל לזכור את ה׳, ואפוא יש יותר סכנה שהאדם ישכח את ה׳?! העבודה הרוחנית יותר ברורה וחדה - קל לחשוב ולהתקרב לה׳ בעת העיסוקים הרוחניים, בלימוד התורה, בתפילה, בזמן בשבת קודש כשמנותקים מהרחוב ומעיסוקי החול; אבל קשה לזכור את השם ולהתקרב אליו בעת עיסוקי החולין. לא קל לכיוון בעת העיסוקים הגשמיים שהכול נעשה למען שם שמים; לא קל כשאוכלים משהו טעים שלא להרגיש בהנאה הגשמית אלא רק בניצוץ האלוקי המצוי במזון. אותו גר ביקש לעמוד רק על רגל אחת, הוא רצה לעבוד את ה׳ רק כשהוא נמצא בעניינים הרוחנית בתורה ובמצוות ולא כשהוא עסוק בצרכי הגוף הגשמיים. הוא פחד שמא עיסוקו בגשמיות, ישכיח ממנו את הקדושה האלוקית והוא לא יצליח לחבר את הגשמיות לה'. שתי הגישות האמורות הם גם שתי דרכים בעבודת השם: 1) הסתגרות בגטו יהודי קדוש וטהור, בלי לצאת לעולם החיצוני. 2) לצאת החוצה ולרדת לעולם החילוני, כדי לקרב את אלו שנפלו לתהום ולהביאם לאבינו שבשמים. אותו גר ובעל-תשובה רצה להיות סגור ומסוגר בעולם הקדושה בלי מגע עם העולם החיצוני, שמא הוא יפול חזרה לסורו. שני התנאים הקדושים - שמאי והלל - לא הסכימו עם בקשתו ורצונו של אותו גר להתנתק מהעולם, אלא שכל אחד מהם דיבר בסגנון אחר, אך המסר והכיוון של שניהם אחד, שחייבים שתי רגליים לעבודת השם: שמאי דחף אותו ״באמת הבניין״, לרמז על בנין העולם בששת ימי המעשה, שאת כולו צריך להביא הקדושה: יש בעולם ברואים עליונים ותחתונים, צדיקים ורשעים – תפקידנו לקרב ולקדש את כולם. כך רומז לו שמאי, אתה צריך את כל הבניין, את כל שבעת ימי השבוע, לא רק את שבת הקדושה, אלא גם את ששת ימי החול והחולין. למה ברא ה׳ את כל העולמות והכוחות - שיקרבו אותם לקדושה ושלא יזניחו אותו ויתרחקו ממנו. הלל הזקן אמר את אותו מסר אך הוא פנה אל הרגש, ״ואהבת לרעך, מה שאתה שונא - אל תעשה לחברך״, הלל מזכיר לו את העבר האישי שלו: ״כשהיית בשאול תחתיות, אם רבותיך היו מסתגרים בעולם הקדוש ולא יוצאים החוצה - לא היית זכה להתקרב לקדושה; רק בגלל שהם יצאו החוצה וקירבו אותך, זכית להתגייר ולהתקרב לה'. וכך עליך לנהוג כיום, למרות שהיציאה מהגטו עלולה לגרום לירידה רוחנית, עליך לצאת לעולם ולקרב אותו להשם". לפעמים בעלי-תשובה רוצים לשכוח מאין הם באו. והלל מזכיר להם שרבותיהם "לכלכו את עצמם" כדי לעזוב את עולם התורה ולרדת לעולם הגויי ולקרב אותם. ובלשון הבעש״ט: זהו בקשתו 'גיירני על מנת שאלמד על רגל אחת' רוצה לומר שאהיה תמיד במדרגה טובה. ואמר לו 'מה דעלך סני לחברך לא תעביד'. רמז לו כשהיית אתה במדרגה רעה והוצרך אדם טוב ליפול כדי שיעלה אותך, לכך צריך גם אתה ליפול. צריכה מידה של הדדיות בחיים - כפי שכל אחד היה צריך בתחילה מורה שירד מדרגתו אליו כדי להעלות ולקרב אותו, כך באותה מידה נדרש ממנו עצמו בהגיעו לדרגה רוחנית גבוהה, לרדת למען תלמידיו ומבקריו. זאת ועוד, מוסיף הבעש״ט: אכן היהודי הוא חלק אלוקה ממעל והוא שייך רק למקומות נעלים וקדושים, אבל לפעמים הוא נופל לעולמות שפלים ומאוסים במעשים או במחשבות הבל, ואינו מבין ויודע איך הגיע לכך; אבל באמת ה׳ צדיק יבחן, ה׳ בוחן אותו ומשליך אותו לעולמות רעים כדי להעלותם לקדושה. מי שכל חייו לומד תורה ואינו יוצא לעולם, הוא בעצם מרוכז בעצמו ואינו רואה את החומריות וחיי היומיום, הנתפסים בעיניו כהטרדה והפרעה לשאיפתו הבסיסית להיות באווירה של קדושה וטהורה. אבל שמאי והלל מרמזים לו: שלא לעזוב את העולם הארצי, צריך להתחבר גם לעולם הגשמי ולאנשים שמחוץ לתחום הקודש, למצוקת העגלון הרעב לחסרונו של הסוס הנמצא לידו, כי נולדנו בעולם כדי לקרבו לה'. זו הבשורה החשובה שה׳ הודיע לישראל בפרשתנו: זאת הארץ אשר תיפול לכם בנחלה, אתם עומדים להיכנס אל הארץ וליפול לעולם הגשמי והחומרי. אבל זה לא עונש, אלא זו מתנה הכי טובה וחשובה - על ידי העבודה בארץ תזכו להתעלות לרמות גבוהות ונשגבות, עד שתזכו לשיא השיאים - ההתגלות האלוקית הנשגבת שתהיה בגאולה האמיתית והשלימה, במהרה בימינו בקרוב ממש. לזכות חיילי ישראל הנלחמים במלחמת הקודש במסירות נפש להגנת עם-הקודש בארץ-הקודש מקור: לקוטי שיחות חלק יג, עמוד 122. אור התורה מהרב המגיד עמודים: 110. 216. ועוד. תגובות והערות-הארות יתקבלו למייל ryk613@gmail.com אתר "חוויית השבוע שלי" http://2all.co.il/web/Sites13/hy3/

יום חמישי, 17 ביולי 2014

"לא יחל דברו, ככל היוצא מפיו יעשה..." (במדבר ל'/ג').

כל מי שנודר נדר, מצווה להיזהר בדבריו ולחשוב היטב לפני שבועתו שלא יאמר חלילה דבר שעלול לא להתקיים. חז"ל למדו מפסוק זה שמי שנזהר בדיבורו לבל תצא מלה מיותרת מפיו, עליו נאמר: "ככל היוצא מפיו יעשה" - ברכותיו תתקיימנה, וכל דיבור שהוא אומר ייחשב כ"גזירה" שיש למלאה. בהקשר לפסוק זה בתורה אנו למדים תובנה עמוקה מבקשתו של דוד המלך בספר תהלים: "ה' שפתי תפתח ופי יגיד תהילתך" (תהלים כ"א/יז'). דוד מבקש מה' שיפתח את שפתיו, מה כוונתו של דוד בבקשה זו? וכי שפתיו של דוד עד לאותה בקשה היו חתומות? ואם כן, כיצד אמר את התפילה "ה' שפתי תפתח..."? כדי להסביר תמיהות אלה, עלינו לבחון ולהבין מדוע האדם מבקש ומתפלל. לאדם יש צרכים ובקשות למכביר מאת הבורא ועליהם הוא מתפלל אליו ומבקש ממנו על צרכיו. לעתים הקב"ה נענה באופן מיידי ובקשתו מתמלאת ולעתים עובר זמן רב בין התפילה והבקשה להגשמתה. בפרק זמן זה עיניו של האדם כלות ומצפות מתי הוא יזכה למילוי בקשתו. יש בני אדם, שהם בדרגה רוחנית גבוהה, והם הזוכים להתגשמות משאלתם עוד בטרם העלו זאת על דל שפתם. כפי שנאמר "טרם יקראו ואני אענה" (ישעיה ס"ה/כד' ). דוד המלך היה בדרגה רוחנית גבוהה ועוד בטרם פצה את פיו, הקב"ה היה ממלא את בקשותיו. לכן הוא ביקש "ה' שפתיי תפתח". ע"י שתענה לבקשתי קודם שאקרא אליך, ע"י כך תפתח את שפתיי "ופי יגיד תהילתך". תפילתי תהיה תפילת הודיה ולא תפילת בקשה. וכאן מתקשר הפסוק מפרשתנו "לא יחל דברו, ככל היוצא מפיו יעשה". אם אנחנו רוצים להגיע לדרגתו של דוד המלך, שמשאלותינו תתגשמנה עוד בטרם ביקשנו מה' בשפתנו, אומרת לנו התורה, שעלינו לסגל את התובנה הבאה: "לא יחל דברו". אם חפץ אתה שלא תצטרך לצפות ולייחל למימוש בקשותיך, עליך לקיים את המשך הפסוק "ככל היוצא מפיו יעשה"! עליך לשמור על מוצא פיך ולקיים את הבטחותיך, ואז יגמול לך במידה כנגד מידה - אם אתה מקיים את דיבורך, ה' ימלא את משאלותיך עוד בטרם תדבר. דוד דרומר אתר אינטרנט "חוויית השבוע שלי : http://2all.co.il/web/Sites13/hy3/

יום רביעי, 16 ביולי 2014

נקודה שבועית פרשת השבוע "מטות" ה'תשע"ד

בנבואתם של ישעיהו, ירמיהו ויחזקאל על העמים חוזרת הקריאה לעונשים שה' יעניש אותם גם לעתיד לבוא אם יגרמו רע לישראל. בפרשתנו אנו פוגשים מקרה מיוחד שכזה עוד בטרם הנבואות האלה: מסע בני ישראל לקראת הכניסה לארץ ישראל עומד לפני סיומו. משה, מנהיגם של ישראל, יודע שימיו ספורים אך בטרם תעלה נשמתו לשמים מוטלת עליו משימה חשובה: "נקום נקמת בני ישראל מאת המדיינים אחר תיאסף אל עמיך" - לאחר שהמדיינים גרמו לעם ישראל להיצמד לבעל פעור ובעקבות כך מתו במגיפה עשרים וארבע אלף איש מבני ישראל, וידעו שהכוונה הזדונית לכל זה הייתה אצל בנות מדיין ולא מצד בנות מואב שהיו אלה שהתחילו בכך, ולכן היה עניין לנקום דווקא במדיין. מלחמה אחרונה זו של משה לא הייתה בתחום הכיבושים של גבולות ישראל אלא הייתה זו מלחמת עונשים. התורה, שהאריכה רבות במלחמות הכיבוש של ישראל, מצאה מקום להרחיב גם במבצע ארוך זה מפני שראתה בו חשיבות כפי שראתה במחיית עמלק. כשיצאו ישראל ממצרים תקף עמלק את ישראל ללא כל סיבה, כאשר עם ישראל היה "עייף וייגע" ולכן זכה לשתי פרשיות שמצוות את מחיית זכרו, וכאן, כשהמדיינים גרמו לישראל לאבדות קשות בנפש בעורמה רבה וללא כל התגרות מצד ישראל, הם חייבים לבוא על עונשם. ה' מכוון את ישראל על ידי משה שעם שכל מטרתו לגרום רע לישראל ללא עוול בכפו, עליו להיענש. לאחר העונש שישראל נותנים למדיינים עובר משה למאבק פנים חברתי - ישראלי. פונים אליו שני שבטים, ראובן וגד, ומבקשים ממנו להישאר בצד המזרחי של הירדן ולהתמקם בנחלתם שם. משה לא מקבל את בקשתם ואף כועס על כך. חשובה לו האחדות של כל העם בשעת מאבק, בשעת מלחמה: "ויאמר משה לבני גד ולבני ראובן האחיכם יבואו למלחמה ואתם תשבו פה" - בשעת לחימה על כל ישראל להיות ביחד, ללא קולות של חולשה. משה פתח בפניהם נאום חריף כדי שיבינו את חשיבות העניין ומביא אותם לקבל תנאים חדשים בטרם יתיישבו בצד זה של הירדן. הם קיבלו על עצמם להוביל ולצאת בראש המערכה על כיבוש הארץ והמלחמות הבאות בדרך, ורק לאחר שתכבש כל הארץ וכל השבטים ינחלו את נחלתם ישובו אל עבר הצד המזרחי של הירדן. במהלך הדין ודברים עם מה הצטרפו אליהם חצי שבט מנשה וגם הם קיבלו את התנאים האלה. בפרשה זו, לקראת סיום חומש במדבר, מחבר משה בין הצורך להעניש עם שמרע לישראל ובין הצורך שעל ישראל להיות כאיש אחד. כאגרוף קמוץ שלא נפתח ומתפרד. משה,כמנהיג, ידע בכוחו המיוחד לאורך כל הדרך וגם עכשיו, להחליש ולהשתיק את הקולות שיכולים להביא לחולשה פנימית. דווקא בשעות קשות אלה שעם ישראל עומד מול אויב אכזר שרוצה ברעתנו בלבד, עלינו לדעת לא לתת לקולות שליליים להשפיע על לבבנו ועל יכולתנו ומטרתנו ולדבוק בקיום מסירות הנפש שלנו לחיות ולגור בארץ ישראל. תודות : לצחי מיכאלי אתר "חוויית השבוע שלי" : http://2all.co.il/web/Sites13/hy3/ ובנוסף, נישא תפילה לשמירתם וחזרתם של כל חיילי צה"ל בשלום! ולחברנו ומכרנו אשר בכל גזרות האש השונות, ליבנו איתכם ומקווים שתדעו במהרה ימים שקטים! שבת שלום ומבורך! לע"נ יעקב בובר, שבתאי טורס, שמואל פולק ואברהם פישר שנפלו במלחמות ישראל והיו נצר אחרון למשפחתם

יום שלישי, 15 ביולי 2014

בזכות מה נעצרה המגיפה

על פסוק זה נאמר במדרש: "אמר הקב"ה: בדין הוא שייטול שכרו" (במדבר רבה, כ"א/ו'). דברי המדרש מעוררים תמיהה - מדוע מגיע לו שכר בדין? להבהרת דברי המדרש עלינו לחזור לסוף הפרשה הקודמת, שם נאמר: "וירא פינחס בן אלעזר בן אהרון הכהן, ויקום מתוך העדה וייקח רומח בידו...וידקור את שניהם...ותיעצר המגיפה..." (במדבר כ"ה/ז'-ח'). מתעוררת שאלה: מדוע מזכירה התורה את שושלת היוחסין של פינחס, עד אהרון הכהן? האם לא היה די לומר "פינחס בן אלעזר הכהן"? בנוסף, מהי הלשון "ויקום מתוך העדה", הלוא ברור שהוא הגיע ממקום כלשהוא, זה נראה ארוך ומיותר. אם כן, מהי האריכות הזו? ההסבר לכך הוא: התורה משבחת את מעשהו של פינחס ואת גודל מסירות נפשו בכך שהוא בתנופת חרב אחת הרג שני אנשים חוטאים ונשא אותם על חרבו לעיני העם, כפי שמתאר התלמוד (במסכת סנהדרין פ"ב/ב'). תיאור זה של התורה מעיד כביכול על פינחס שהינו גיבור חיל, בעל כוח גופני רב ויוצר רושם שפינחס כביכול ניצל את כוחו הגופני כדי להרוג באכזריות את שני החוטאים. אך, לא כך הוא, התורה מדגישה שפינחס הינו "בן אלעזר בן אהרון הכהן". אבות אבותיו של פינחס לא עסקו במלחמות, אלא בדברים רוחניים, כן גם פינחס. אבל בכל זאת אולי פינחס היה גיבור בזכות עצמו? על כך אומרת תורה "ויקום מתוך העדה" - פינחס היה אחד מחכמי הסנהדרין שעליהם נאמר: "ושפטו העדה", "והצילו העדה". פינחס עסק בדברים שברוח ולא בכוח, הוא קם מתוך עיסוקו בענייני הרוח בעדה, כדי לעשות מעשה שבזכותו נפסקה המגיפה. מכאן אנו למדים שמעשהו של פינחס נבע מרובד פנימי של קדושה שבערה בקרבו ואפשרה לו לפעול באופן שונה מהרגליו ויכולתו הפיזיים. כעת מובנים דברי המדרש: "בדין הוא שייטול את שכרו". כי לפי הייחוס של פינחס לאבות אבותיו, הוא היה רחוק מעיסוק בכלי מלחמה, ורק כדי לקדש שם שמים ברבים, אזר כוח על אנושי ועשה את מה שעשה, מגיע לו שכר על מעשה זה בדין ולא בחסד. דוד דרומר אתר אינטרנט: "חוויית השבוע שלי" http://2all.co.il/web/Sites13/hy3/

שולחן השבת פרשת מטות ה'תשע"ד

שולחן-השבת מבט מיוחד ומרתק לפרשת-השבוע, לפי מדרשי חז"ל, הקבלה והחסידות לאור תורת חב"ד מאת הרב יוסף קרסיק שליח הרבי ורב אזורי בת חפר - עמק חפר פרשת מטות השלל ממלחמת מדיין אריכות נדירה שתי פרשיות שלמות, שבהם חמישים ושבעה פסוקים, מקדישה התורה לתיאור מלחמת הנקם במדין והניצחון הגדול של ישראל, מתוכם שלושים פסוקים מפרטים את כמויות השלל העצומות שישראל לקחו ממדיין, עבדים, בקר, צאן וחמורים, בסך הכל כשמונה מאות פריטים. ממשיכה התורה ומצווה על צורת חלוקת השלל: 49.8% לחיילי הצבא. 48% לשאר העם. 0.2% לכוהנים. 2% ללווים . לא רק את כמות האחוזים מספרת התורה (ופעמיים), היא גם מפרטת את כמויות הבקר והצאן בפרטיות: כמה בקר, כמה חמורים וכו׳, קיבלו כל אחד מהקבוצות הנ״ל, חוץ ממה שקיבלו הלווים, שכתוב רק כמה אחוז הם קיבלו, 2%, ואין פירוט של הכמויות . תיאור כה ארוך ומפורט של חלוקת השלל, אינו קיים בשום מלחמה אחרת בתורה. אפילו בנוגע למצרים, אין פירוט של כמויות השלל שנלקחו מהמצריים, אלא רק הודעה כללית שנלקח ״רכוש גדול״. וצריך להבין למה התורה מפרטת את הכמויות במלחמה זו. הרי כל אות בתורה מדודה ומדויקת, עד שאפילו למצווה חשובה ויסודית כמו שבת, מוקדשים פסוקים בודדים ולמה על מלחמת מדיין יש אריכות כה גדולה? לדוגמא, למה חשוב לדעת לדורי דורות שהכוהנים קיבלו שישים ואחד חמורים כשלל?! ועוד, למה התורה טורחת לפרט ולכתוב את החשבון המתמטי הפשוט של הכמויות שכל קבוצה קיבלה והיא אינה מסתפקת בהודעה כמה אחוז מהשלל קיבלו כל אחד מהקבוצות הנ״ל? את החישוב המתמטי כמה בדיוק הכמות לפי האחוזים, יכול כל אחד לעשות בעצמו בקלות?! ומאידך, אם כבר בחרה התורה לפרט את הכמויות, מדוע היא לא מפרטת את הכמויות שקיבלו הלווים והיא מסתפקת בהודעה כמה אחוז הם קיבלו? מלחמה מיוחדת בכמה עניינים הייתה מלחמת מדיין מיוחדת ויוצאת-דופן בהשוואה למלחמות אחרות שהיו במדבר בדרך לארץ: 1) כל החיילים היו צריכים להיות בעלי דרגה רוחנית גבוהה, צדיקים גמורים. 2) גם שבט לוי השתתף במלחמה, דבר שלא היה במלחמות אחרות. 3) גם משה בעצמו השתתף במלחמה, ככתוב ״וידבר ה׳ אל משה לאמר. נקום נקמת בני ישראל מאת המדינים״ (יתירה מזו, במלחמה זו הסתיים תפקידו של משה בעולם, ככתוב ״אחר תאסף אל עמיך״). 4) כלי הקודש, הארון והציץ, נלקחו לקרב. 5) כל זמן המלחמה שנים-עשר אלף אנשים היו צריכים לעמוד בתפילה לה׳ . שיתוף כל כוחות הקדושה האלוקיים האדירים במלחמה, זה מעשה יחידי שלא היה בשאר המלחמות! חז״ל התלבטו רבות בשאלה הנ״ל מה הענין באריכות בקשר למלחמת מדיין, הנה כמה הסברים: מאבק יצרי הרקע למלחמת מדין הוא ציווי ה׳ לנקום בהם על שהמדיניות החטיאו את ישראל במעשה בעל-פעור (כמסופר בפרשת בלק). לכן האריכה התורה בסיפור המלחמה והשלל, להדגיש את חומרת החטא של התחברות לנשים גויות וחטא העבודה זרה. להראות את ברכת השם הרמב"ן מסביר שהפירוט המדוייק בא להראות את ברכת ה׳ ברכוש של ישראל, שמיום שנלקחו בשבי הבעלי-חיים ועד סוף חלוקתם לקבוצות כנ״ל, אף אחד מהבעלי חיים לא מת, למרות שמדובר בכמות עצומה של קרוב למיליון פריטים שהחליפו בעלים, והחליפו רועי צאן, ובלשון הרמב״ן: פירט הכתוב כמה המחצה וכמה המכס, להודיע כי מהיום שלקחו המלקוח, עד שמנו אותו וחצו אותו והפרישו ממנו המכס לאלעזר הכהן, מכל המקנה הגדול הזה לא מת אחד. (אלא שזה עצמו דורש הסבר - למה עשה ה׳ את הנס הזה, גם אם היו מתים כמה עשרות בעלי חיים, עדיין היה נשאר לישראל כמות אדירה של שלל?) לא נגנב המלבי"ם מסביר שפירוט הכמויות בא לשבח את ישראל שכולם היו ישרים והגונים ואף אחד לא ״לקחת״ לעצמו שום בעל-חיים, הרי קל לגנב בעלי-חיים ולטשטש ולהעלים את הגניבה, על ידי שחיטתה, ובכל זאת ׳לא נגנב אחד מהם ולא לקחו את זה לאכילתם, כי חשבו זה לגזל, הגם שלפי הדין היו החיילים הנלחמים יכולים לקחת מעצמם׳. זאת ועוד, הרי שלל המלחמה הוא רכוש הציבור, כספי מדינה, ודווקא בו עלולים להקל ולהתיר ״לקחת״ וליהנות ולא להתחשב באחוזים קטנים. לכן הזהירה התורה ופירטה במדוייק על כל פריט עד האחרון, אף שמדובר על כמות אדירה של קרוב למליון בעלי-חיים, ללמדנו שהיתה הקפדה מוחלטת על כל פרוטה של רכוש הציבור . מוסר השכל לדורות מדברי הרלב״ג עולה שלעתים התורה מאריכה בענינים שונים כדי לתת עליהם דגש שישימו עליהם לב ויתעמקו בהם באופן מיוחד. במיוחד כשמדובר בענינים שנראים בעיניים אנושיות לא כל-כך חשובים ועלולים לא להתעמק בהם, כמו מלחמת מדין שלכאורה אין בה ענין לדורות - כי העם המדייני נגמר לפני 3300 שנה ואין עוד מדיינים; דווקא לכן התורה מאריכה ומפרטת אותם באריכות, כדי שנתעמק ונתבונן בהם היטב היטב במסר הרוחני החשוב העולה ממלחמה זו. שלושה יסודות מרכזיים לומדים ממלחמת מדיין: 1) יד ה׳ עם ישראל לעשות לנם נס אדיר - מכמויות השלל העצומות שנלקחו בשבי, מבינים את העוצמה הכלכלית והצבאית שהייתה למדין, ומנגד את נס הניצחון הגדול - שכל צבא מדין הובס טוטאלית עד האחרון, ומישראל לא נפל אפילו חייל אחד! מכאן שואבים עידוד וחיזוק לעתיד, שאין לפחד מהאויבים, ה׳ עמנו שומר ומגן עלינו בניסים ונפלאות ויקיים בנו את הבטחתו ״ונכבשה הארץ לפניכם״. 2) מלחמת מדיין הייתה מלחמת-נקמה על שהם החטיאו את ישראל בבעל פעור - המדיינים, בעצת בלעם, ביקשו בתרמית להשחית את הדמות הרוחנית של ישראל. הם ניצלו חולשות אנושיות, תאוות ויצרים של בני האדם ושלחו את בנותיהם לפתות ולהחטיא את עמנו, וזה מעשה בזוי שה׳ בעצמו דרש נקמתו: "נקמת ה' במדין״. והפרשה מלמדת שה׳ לא סולח למי שמחטיא את ישראל. 3) הציווי איך לחלק את השלל הוא מודל הנהגה לדורות איך צריכה להיות חלוקת רכוש הציבור: מחד כל אחד מהעם, גם מי שלא נלחם, צריך לקבל חלק! אבל מצד החיילים שסיכנו חייהם במלחמה, מקבלים יותר (שנים-עשר אלף החיילים קיבלו כמות דומה למה שיקבלו שש מאות אלף איש); אבל גם מי שנשאר בבית ולא יצא לקרב, יקבל חלק מהשלל, כי חיילי הצבא הם שלוחי הציבור, הפועלים בשמו ועבורו, לכן כל הציבור צריך ליהנות ממעשיהם. (בגמרא כתוב ש״תרומת מדין אינה נוהגת לדורות״, ונראה שכך פוסק הרמב״ם להלכה, שבמלחמות הבאות חלוקת השלל היא רק לחיילים. ואומר הרבי: ״על פי זה יש לבאר אריכות הכתוב בתרומה שלקחו מחלק יוצאי הצבא - כי זה נוגע לדורות, מה שאין כן התרומה שלקחו ממחצית בני ישראל, כיון שאינה נוהגת לדורות - מקצר בה״). דברים נוספים התורה מאריכה בהם לפי זה נבין דברים נוספים שהתורה מאריכה בהם: בניית המשכן כתובה בתורה באריכות רבה ופעמיים - פעם אחת בציווי ופעם שניה בביצוע, והיא תופסת כ-40% מפסוקי ספר שמות (והיא מוזכרת גם בספר ויקרא ובמדבר), כי מטרת התורה שישובו ויתבוננו בענייני המשכן שוב ושוב. בזמן הגלות כשהמשכן והמקדש ייחרבו והעם יגלה מהארץ, צריכים לשוב ולהתבונן ולהתעמק במצוות המשכן, ולשאוב מזה עידוד ותקווה, שבו יבוא היום וישוב ויבנה המקדש, בביאת משיח צדקנו. דבר נוסף שהתורה מאריכה בו בספר במדבר - מניין בני ישראל, וגם בזה יש מסר חשוב, המניין ארגן את הצבא לקראת הכניסה לארץ וכיבושה, לכן התורה האריכה במספר האנשים של כל שבט, ובשמות נשיאיו ובמיקומו במערך ההליכה והמלחמה, ללמדנו שנושא הכניסה לארץ חשוב ביותר - וגם זה עידוד ותקווה לימי הגלות, שעוד יבוא היום ויהיה קיבוץ גלויות. ביאור נפלא - עזרת ה׳ לקיים מצוותיו נשוב לענייניו - התירוצים לשאלה הגדולה למה האריכה התורה ופירטה בצורה יוצאת דופן את כמויות השלל - הנה התירוץ המיוחד של הרבי לנדון: ובהקדים - שרואים תופעה יוצאת דופן, שכל סוגי השלל היו במספר עגול של אלפים, כמות המתחלקת בצורה מדויקת לאחוזים ועשיריות אחוז, בלי שנשאר עודף שאינו נכלל בחשבון החלוקה. לדוגמא, כמות הצאן היא בדיוק 675 אלף, אחד לא יותר ואחד לא פחות, וכך גם הבקר, החמורים והעבדים במספר עגול של אלפים; לכן התורה מאריכה ומפרטת את כל הכמויות, להודיע שהיה כאן דבר לא רגיל - מספרי השלל התחלקו בדיוק לקבוצות במספר עגול. למה עשה ה׳ את הקבוצות כך? כדי שישראל יוכלו לקיים את הציווי לחלק השלל באחוזים כנ״ל, בצורה קלה, מלאה ומושלמת. אם לא היו מספרים עגולים (עם שני אפסים בכל מספר), היה עודף מהחלוקה, ולא הייתה החלוקה מאוזנת לפי הצו האלוקי בשלמות. לצורך כך התרחשו כאן שרשרת של דברים לא רגילים: 1) עוד לפני המלחמה גדלו אצל המדיינים בעלי-חיים במספר עגול בדיוק. 2) אף אחד מהבהמות לא מת במלחמה. 3) לא נגנב אף פריט מהשלל, כך שנשארה כמות מדויקת במספר עגול של אלפים. כל זאת מאת ה׳ - כדי שישראל יוכלו לקיים את ציווי ה׳ בשלמות מוחלטת. ובלשון הרבי: ״מכאן רואים עד כמה גדול וחביב קיום המצוות אצל ה׳, שכמה וכמה ענינים לא רגילים התרחשו כדי שישראל יוכלו לקיים את המצווה בשלמות ובלי מניעות ובלבולים״! ״זמן רב לפני המלחמה סיבב ה׳ שיעסקו אנשי מדין במשא-ומתן ויגדלו בהמות באופן כזה, שבבוא הזמן, שיצטרכו ישראל לקיים מצות ה', בשבי ומלקוח מדין - יוכלו לקיימה בשלמות! אלוקים רוצה להקל על עם ישראל לקיים את המצוות ולא להקשות. בכל דרך, גם בדרכים על טבעיות, עושה ה' כדי שליהודי יהיה יותר נעים ויותר קל למלא את הרצון האלוקי בלי קשיים, מעצורים ותסבוכות. מכאן ההוראה לכל אחד ואחד: שאין מה לפחד ולהירתע ממניעות, עיכובים ומכשולים בקיום המצוות, יש לסמוך ולבטוח בה׳ מסובב את הסיבות, כך שנוכל לקיים את המצוות בשלמות. בנוגע לשאילה מדוע התורה לא מפרטת את כמויות בשלל שקיבלו הלווים, עונה הרבי ״לאחרי שסיפר הכתוב כל הנ"ל אין צורך לפרט האחד אחוז מחמשים שהוא מובן מעצמו ומספיק להודיע רק בכללות - שהם קיבלו אחוז אחד מחמשים״. מלחמת הקדושה בטומאה דבר זה - היכולת לקיים ציווי ה׳ בשלמות - נעשה דווקא במלחמת מדיין. למה? כי זו הייתה מלחמה חשובה ויסודית במהות העם היהודי. נתבונן תחילה בסיבת המלחמה, כאמור ה׳ ציווה את משה ״נקום נקמת בני ישראל מאת המדיינים״, לנקום במדיינים, ולכאורה הרי אנו מצווים ״לא תיקום ולא תיטור״ ? אלא יש כאן נקמה מסוג אחר, לא נקמה על העבר, אלא מאבק ומלחמה על ההווה, על ביעור הטומאה והיצר-הרע עכשיו! במלחמה מדיין המאבק היה בכוחות הרשע והטומאה; כאמור שעיקרה של מלחמת מדין לא היתה פיזית, מלחמת הגוף, אלא רוחנית, מלחמת הנשמה. מלחמת הקדושה בכוחות הטומאה, בלעם ובלק רצו לטמא את ישראל ולהכשילם בזנות עם גויות. ״אלוקיהם של ישראל שונא זימה״, ממילא החטא עם בנות מדיין יעקור אותם מהשורש ויצור פירוד וניתוק חס-וחלילה בינם לבין המקור האלוקי שבחר בהם ומגן עליהם. היסוד של עם ישראל זה קדושתו! על ידי ביטול יסוד זה, הם רצו לבטל את היותו העם הנבחר ולעקור אותו לגמרי מהעולם. לכן נשלחו למלחמה זו כל כוחות הקדושה: חיילים צדיקים, כלי הקודש - הארון והציץ, 12 אלף מתפללים, ואף משה הצטרף למלחמה; כי כנגד כוח הטומאה החזקים של בלעם, יש צורך במשה שהוא כוח הקדושה הכי חזק. רק כך יכולים לנצח ולשבור את הטומאה. כמו תמיד, דווקא לפני שיש התגלות אלוקית מיוחדת - הסיטרא אחרא מנסה להתגבר ולהלחם בישראל. כך היה במלחמת עמלק לפני מתן-התורה וכך היה במלחמת מדיין לפני הכניסה לארץ, וכך גם בעקבתא דמשיחא לפני בוא הגאולה, שכוחות של טומאה מתגברים על מנת לבטל את הגאולה. תפקידנו להלחם בהם ולהשבית אותם על-ידי הגברת הקדושה, והגאולה בוא תבוא, במהרה בימינו בקרוב ממש. מקור: לקוטי שיחות חלק יג לפרשתנו. פרשני המקרא. ועוד. תגובות והערות יתקבלו בשמחה, למייל: ryk613@gmail.com אתר "חוויית השבוע שלי" : http://2all.co.il/web/Sites13/hy3/

יום רביעי, 9 ביולי 2014

השקעה היום בילדי המחר

החברה הישראלית מפולגת ושסועה, הפער בין חלקים שונים של הציבור הישראלי הולך וגדל - בין דתיים לחילוניים, בין עשירים ועניים, בין עולים חדשים וילידי הארץ. קוטביות זו משפיעה על הדור הצעיר ובפרט על הילדים המשתייכים למשפחות מצוקה ומשפחות עולים החיים בריכוזי אוכלוסיה המתקשה לתפקד בחיי היומיום. בשנים האחרונות אנו עדים לבעיה חמורה של ריחוק משייכות וזהות יהודית וציונית בקרב בני הנוער והחברה הישראלית, עובדה המכרסמת רבות בהשתייכות הלאומית של רבים מהם ומובילה לזלזול בכבוד האדם. קיים צימאון משווע למידע אודות השורשים היהודיים, מנהגים ומסורת וערכים יהודיים בקרב צעירים ומבוגרים כאחד. אנו, ב"החוויה היהודית" שמנו לנו למטרה להעמיק את הקשר של ילדי המועדוניות למורשת ישראל ולערכי היהדות, בזיקה לאהבת העם והארץ, להעניק להם את החוליות החסרות במרקם הידע הקיים אצלם ובכך לתרום למניעת אלימות ומניעת נשירה ממערכות החינוך ולהשתלבות טובה בחברה הישראלית. בזכות הפעילות של "החוויה היהודית" במועדוניות, הפכו נושאי הזהות היהודית והציונית בכלל ו"חוויית השבוע שלי" בפרט, לחלק אינטגראלי מתוכנית ההדרכה במועדוניות. הפרויקט משלב העצמה אישית של המדריכות ותרומה לילדים. המדריכות במועדוניות מקבלות הנחיה והשתלמויות והן שותפות מלאות להעברת הפעילויות השונות לילדים, תוך שימוש בחומרי לימוד שאנו מספקים למועדוניות כמו: העלון השבועי "חוויית השבוע שלי", המופק ע"י "החוויה היהודית" (הכולל מידע בנושאי "פרשת השבוע" והאקטואליה שלהם בימינו, נושאים נבחרים מ"פרקי אבות", חידונים ושעשועונים נושאי פרסים ועוד), ובחומרי עזר נוספים שהן מקבלות מהמנחות בהשתלמויות ומהרכזות המבקרות במועדוניות. ההשתלמויות מקיפות קשת רחבה של נושאים כמו: סיפורי המקרא, בין אדם לחברו, אהבת העם והארץ, חגים ומועדים, אחדות ישראל, נושאים אקטואליים ועוד. העצמה אישית: כישורי הדרכה, הכרת העצמי ושיפור במיומנויות אישיות, קשרים בינאישיים, מיומנויות חברתיות במועדונית ועוד. הדבר יוצר שיתוף ואינטגרציה, וקירבה לנושאי דת ומסורת ויחס חם למורשת היהודית והציונית, ללא כל הרגשת ריחוק הן מצד המדריכות והן מצד הילדים המודרכים. הילדים מקבלים את הרכזות שלנו בשמחה ונהנים לקבל את ההדרכה בנושאים הנ"ל. הם משתפים פעולה ונלהבים להשתתף ולהביע עצמם. אנו מקבלים תגובות נלהבות מצד המדריכות, המספרות שהעיסוק בנושאים הנ"ל תורם רבות להפנמת הרגלים ומיומנויות חברתיות חשובות ובעקבות כך לשיפור האקלים הקבוצתי, תורם למניעת אלימות ומשרה אווירה יותר רגועה. המדריכות מקבלות אף הן תגובות דומות מהמחנכות של הילדים בבתיה"ס השונים, על שהילדים שחוו כישלונות לא מעטים, מפגינים ידע בתחומים הנ"ל והדבר מזמן להם הצלחות ותורם רבות להעלאת הדימוי העצמי והמוטיבציה הלימודית שלהם, לשיפור ניכר בהתנהגותם ולהשתלבותם הטובה בחברת הילדים בכיתתם. הצלחת החינוך מתבטאת בעם ערכי יותר. ההשקעה בחינוך המושתתת על ערכי המורשת היהודית בדור הצעיר יתן את אותותיו בעתיד ויתרום רבות לגיבוש, תרומה לקהילה והעצמה חברתית בדורות ההמשך. האם נוכל להעריך היום את התרומה החשובה הזאת לטווח ארוך? אנו עושים ככל יכולתנו לזרוע היום זרעים רבים ככל האפשר. מי יודע מתי ינבטו ויוציאו פרי. אנו משוכנעים שההשקעה היום תיתן אותותיה בדור המחר. "החוויה היהודית" - אתר: www.h-y1.coi.co.il נותרו 2 תקנים פנויים לשנה"ל ה'תשע"ה לתפקידי הדרכה . בעלות מוטיבציה גבוהה לתרומה לקהילה וכישורים אומנותיים (נגינה, ציור, משחק), לגרעין המוסיקלי מוזמנות לפנות, לשם תיאום פגישת היכרות וראיון התאמה, לטל': 04-8450235 או בדוא"ל: hamidrasha@walla.com ולציין בנושא: ש"ל ב"החוויה היהודית".

מנהיגות של קנאה קצף ונקמה ?...

רק לפני קצת יותר משבוע הביא עם ישראל לקבורת עולמים את שלושת הנערים שנחטפו ונרצחו. הארץ כולה געשה ועדיין רועשת. הכעס והתסכול נוראיים. מצד אחד האחדות והתפילות שהקיפו את כולנו ומצד השני הרצון הגדול לראות את העונש הראוי ביותר שהמרצחים צריכים לקבל. ידוע וברור לנו שיד ה' המכוונת היא שתפעל ותיתן לנו כאומה את הכלים והדרכים כיצד לפעול ולהביא את רצונו לידי ביטוי. פנחס, נכד אהרון הכהן, מבצע ומקיים את רצון ה', אך בדרך המיוחדת דווקא לו. בסוף פרשת בלק, עם ישראל חוטא עם בעל פעור, ישראל זונים עם בנות מואב ובראשם נשיא שמעון זמרי בן סלוא. פנחס שייחוסו המשפחתי מוזכר כאן בכוונה, נוקם במפורש את נקמת ה' והורג את זמרי ואת המידיינית ובזכות כך נעצרת המגפה בעם ישראל. וכך כותבת התורה בתחילת פרשתנו: "פנחס בן אלעזר בן אהרון הכהן השיב את חמתי מעל בני ישראל בקנאו את קנאתי בתוכם ולא כיליתי את בני ישראל בקנאתי" - כעסו של ה' היה גדול מאוד על ישראל וכפי שמתאר זאת רש"י בפירושו על הפסוק: "בנקמו את נקמתי בקצפו את הקצף שהיה לי לקצוף, כל לשון קנאה הוא המתחרה לנקום נקמת דבר" - תכונת הקנאה פה חוזרת בפסוקים מספר פעמים ובאה לתאר לנו את רצון ה' בנקמה על מעשה ישראל. עלינו לזכור ולהבין שמדובר פה בנקמת ה' בלבד ולא נקמה של מישהו אחר. מידת הקנאה אצל בני האדם היא תכונה קשה לביצוע. איננו יכולים לומר עליה שהיא מידה רעה שהרי אנו לא יכולים לומר על מידה שנתן לנו ה' כמשהו רע ושלילי אבל עלינו לדעת שזו תכונה שקשה לעשייה. הרב קוק כותב על הקנאה: "צריך לזקק את מידת הקנאה כשהיא באה אל גבול הקודש שתהיה קנאת ה' נקייה. ואם אי אפשר על פי רוב בלא צחצוחים של חולשת בשר ורוח מכל מקום צריכה הביקורת העצמית לברר את בסיסה העיקרי שלא יהיה קנאת איש מרעהו, המביאה רקב עצמות כי אם קנאת ה', הנותנת לבעליה ברית שלום" - האדם צריך לנקות את מידת הקנאה שבו שהיא תהיה מכוונת תמיד לשם שמים. היסודות כמו צרות עין, שנאה וכעס שקיימים בתכונת הקנאה הטבעית צריכים להעלם מול הקנאה העניינית שמגיעה מתוך אהבת אמת כדי שהקנאה תהיה אכן נקייה. קנאה שנובעת מדחיקת האחר ומקומו, גורמת לאישיות שלנו להירקב כפי שכתוב במשלי: "רקב עצמות - קנאה", וכאן מתחבר הרב קוק למעשיו של פנחס, שכאשר הקנאות נובעת מרצון עז להיות דבק בה' בלי כל נגיעה אישית, היא מביאה אותך אל השלום האמיתי, גם כשיש מחלוקת קשה. פנחס התגלה כמקנא קנאת אמת לעם ישראל ולה' ולכן בחר בו ה' "הנני נותן לו את בריתי שלום" - הוא יקבל גם כתר כהונה ויביא כפרה ושלום על ידי ברכותיו על כל עם ישראל. לכל חברנו ומכרנו בכל קו האש באשר הם מתפללים וחושבים עליכם! תמשיכו להיות חזקים! שבת שלום ומבורך! תודות לצחי מיכאלי אתר "חוויית השבוע שלי" : http://2all.co.il/web/Sites13/hy3/ לע"נ יעקב בובר, שבתאי טורס, שמואל פולק ואברהם פישר שנפלו במלחמות ישראל והיו נצר אחרון למשפחתם

יום ראשון, 6 ביולי 2014

עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב

חז"ל מפרשים, שכוונת הפסוק היא להזכיר את הייחוס של עם ישראל: "כי מראש צורים אראנו" הכוונה לשלושת האבות, אברהם, יצחק ויעקב, המשולים ל"צור" (סלע), "ומגבעות אשורנו" הכוונה לאמהות: שרה, רבקה, רחל ולאה - המשולות לגבעות. ידוע שנמנע מהאבות והאמהות פרי בטן ורק לאחר תפילות ובקשות נענה ה' להם ופקדם בצאצאים. נשאלת השאלה: מדוע היה על אבות ואמהות האומה לעבור את דרך החתחתים של עקרות? התשובה לכך היא: כאשר אדם מביא ילדים לעולם, הוא יוצר שרשרת דורות של בנים, נכדים, נינים וכו'... עד סוף כל הדורות, ובכך האדם יוצר את הקשר הנצחי עם כל יוצאי חלציו והם מהווים חלק בלתי נפרד ממנו. תרח לבן ובתואל היו הוריהם של אבות ואמהות האומה ויש להם כביכול "זכויות יוצרים" על עם ישראל בהתהוותו. כדי למנוע מהם זכות זו, יצר ה' מעין "ניתוק" של הולדה בקרב האבות והאמהות ע"י אי יכולתם ללדת ובכך ניתק את שושלת הדורות שלהם. לאחר הניתוק מהקשר והזיקה לאבותיהם הביולוגיים, נתן להם כח הולדה מחודש מאתו יתברך ויצר בכך שושלת דורות חדשה. בלעם בקללתו ניסה להתחכם וכביכול לקלל את זרעו של תרח,לבן ובתואל, על כך עונה לו ה' "...לא תאור העם כי ברוך הוא" (כ"ב/יב'): ייחוסו ההיסטורי של עם ישראל אינו מתחיל מתרח לבן ובתואל, שהרי ה' יצר מין "חיץ" בינם לבין שושלת אבותיהם הביולוגיים, ולכן הייחוס מתחיל מהאבות - אברהם יצחק ויעקב והאמהות - שרה, רבקה רחל ולאה עצמם, ולא שייך שתחול עליהם קללה, כי הם מבורכים. ועתה מובנים דברי הפסוק "כי מראש צורים אראנו ומגבעות אשורנו..." - הייחוס של עם ישראל מתחיל "מראש צורים" והכוונה כנאמר לעיל - אבות האומה, "ומגבעות אשורנו" - הכוונה לאמהות האומה ולא הקודמים להם. בנוסף, עם ישראל הוא "עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב" - לא יעזרו לך בלעם כל התחבולות שבעולם, עם ישראל אינו שייך לאומות העולם ואין לאומות העולם שום זכות על ישראל. עם ישראל מודע למשוואה אם הוא ינסה להתמזג עם העמים האחרים בעולם, הוא יאבד את הייחוס המיוחד שקיבל מאת ה'. אך אם ישמור על צביונו המיוחד כנאמר: "עם לבדד ישכון", בעל ייחוס עצמי משלו, תעמודנה לו זכויות האבות והאמהות. דוד דרומר מתוך עלון "חוויית השבוע שלי " של "החוויה היהודית" אתר אינטרנט: http://2all.co.il/web/Sites13/hy3/

יום רביעי, 2 ביולי 2014

נקודה שבועית - פרשת השבוע "בלק " ה'תשע"ד

עם ישראל נמצא רגעים ספורים לפני כניסה לארץ ישראל. הוא יושב בערבות מואב, מול העיר יריחו, ומכין את עצמו לקראת הכניסה. לאחר שישראל נחשפו לעמים שונים ולמלכים שונים ומגווניםו לקרבות ומלחמות מסוגים רבים במהלך הדרך הם נתקלים במלך שפונה למאבק מסוג אחר. בלק, מלך מואב, שמע אודות מה שאירע לישראל עד כה ומעשיו של ה' כלפי עמו, ומחליט שהוא יילחם בישראל בדרך אחרת: בעזרת קללה. במשך כמעט פרשה שלימה מתואר על נסיונות של בלק לקלל את עם ישראל בעזרת הנביא בלעם, כדי שאולי בדרך זו יקבל העם המואבי דחיפה בקרב ויחליש במקביל את ישראל. בלק עושה הכל כדי לשכנע את בלעם לקחת על עצמו את המשימה. הוא שולח אליו פעמיים שליחים ורואה בכך ערך רב. בלק והקוסמים שלו האמינו שגם האלילים עצמם כפופים לכוחו של הקסם ולכן בלק מתקשה להאמין כשבלעם מודיע לו שיוכל לומר רק מה שה' יצווה אותו. הוא משתכנע לאט לאט ומבין שאין ברירה, ורק צו ה' ייעשה בסופו של דבר, ולכן מבקש שבלעם ינסה להשיג הסכמה מה' לקללה. ככל שבלעם חוזר ומנסה לקלל אך לא מצליח, בלק יותר ויותר מביע אי שביעות רצון מכך. לעומת בלק, בלעם, יותר מורכב: הוא נביא שכפוף למרות ה' ואינו עושה דבר נגד רצונו, אך דרגתו נמוכה משל נביא. אם היה יכול, היה מקיים את בקשת בלק ומקלל. לצורך העמדת מקומות בעולם ה' משפיל אותו בדרכו אל בלק כדי להראות לו שהוא מוגבל בכוחות: הוא סופג עלבון מהאתון ואף מוכרח להודות שראייתו פחותה משל האתון. למרות כל זאת, הוא מנסה לרצות בכל הזדמנות את בלק ומקים איתו מזבחות ומקריב בהם קורבנות כדי למלא את רצונו. כאן באה לידי ביטוי יד ה' ופועלת למעשה לשמירה על ישראל ובמקום קללות יוצאות מפיו רק ברכות. למרות כתר הנבואה שלו הוא נמנה עם ההדיוטות שאין להם חלק לעולם הבא. רק לאחר שהוא "יורד מהבמה" והא לובש בגדי רשע ומושל משלים בהם הוא רואה את ישראל כשאר העמים ולא כעם קדוש. מניעת קללת בלעם על ידי ה' מונעת פרסום עניין מבעל פעור שבסוף הפרשה מלהתפרסם בהדים חזקים בעולם האלילי שאילולי כן, היו מייחסים זאת לקללת בלעם. ה' מונע מבלעם להוציא מפיו דבר רע על ישראל, ואנו נקראים וצריכים ללמוד ממעשה זה ולהמנע מלומר או לכתוב כל דבר רע על חברנו ועל עמנו ותמיד שנדע להשתדל לראות הכל בעין טובה. כל דבר. שבת שלום ומבורך! תודות לצחי מכאלי אתר "חוויית השבוע שלי" http://2all.co.il/web/Sites13/hy3/ לע"נ יעקב בובר, שבתאי טורס, שמואל פולק ואברהם פישר שנפלו במלחמות ישראל והיו נצר אחרון למשפחתם ולע"נ אייל יפרח, גיל-עד שאער ונפתלי פרנקל שנרצחו והובאו לקבורה אתמול