אמרי שפר כ"ו כסלו ה'תשע"ח

''חז"ל אמרו: 'מי שאמר לשמן וידלוק, יאמר לחומץ וידלוק'. גם מי שנחמץ חלילה יכול להיתקן בחנוכה ולהאיר באור הקדושה" (ה'שפת אמת')

      חנוכה הוא הכנה לימות המשיח. ראשי תיבות 'משיח' הם: מ דליק ש מונת י מי ח נוכה.

(מדרש תלפיות)

    חנוכה חל על-פי-רוב בפרשת מקץ, ויש בפרשה רמז למנהג נתינת דמי חנוכה. בפרשה מדובר הרבה על נתינת מעות: הכסף לקניית השבר, הכסף שהחזיר יוסף לשבטים, "כסף משנה" שלקחו עמם השבטים ליוסף, והמשאות שנתן יוסף לאחיו.   (רבי לוי-יצחק שניאורסון)

      '' כשיהודים יושבים יחדיו באחדות, מיד מופיעים גורמים שמנסים להפר את אחדותם. וכך כתוב: 'וישבו לאכול לחם', ומיד 'והנה אורחת ישמעאלים באה'"  (רבי ישראל ממודז'יץ)

איך נעלמו העז והחמור  ) אמונה שלמה (

     הייתה זאת שעת צהריים חמימה כאשר החליט יוסף שהוא קונה עז חולבת שתדור בחצרו. החלטה נחושה זו גרמה לו לצאת אל הכפר הסמוך. רכוב על חמורו הגיע לכפר, קנה עז ולא שכח לתלות בצווארה פעמון. את הפעמון קשר לחבל ואת החבל לזנב החמור, וכך היה רגוע, שכל עת שהוא שומע את הפעמון מקשקש, העז פוסעת אחריו, וכך התקדם יוסף מיודענו אל עירו שהוא שמח וטוב לב .   בדרכו חזרה משך יוסף את תשומת לבם של שלושה גנבים, הם ראו אדם, אחריו עז ולפעמונה מחובר חוט המחבר לזנב הסוס שעליו הוא רוכב. אומר הגנב הראשון: "מסוגל אני לגנוב את העז". אומר הגנב השני: "אני מסוגל לגנוב את החמור שהוא רוכב עליו", והשלישי אמר: "את העז והחמור אתם יכולים לגנוב ?   אני מסוגל לגנוב את הבגדים בהם לבוש הרוכב ".   ומדיבור למעשה: התגנב הראשון, התיר את הפעמון מצוואר העז ותלהו בזנב החמור, התיר את החבל, משך את העז אחריו ,   אך יוסף לא שם לב, הוא המשיך לשמוע את קשקוש הפעמון ולא חשד בדבר, בטוח היה שהעז מהלכת בעקבות החמור.   לאחר כברת דרך פנה הגנב השני אל יוסף "אמור נא לי אדוני ,   האם אופנה חדשה היא לתלות פעמונים בזנב החמור?" הביט יוסף אחוריו ונחרד: העז נעלמה! "הבין" הגנב ואמר: "ודאי לא הספיק הגנב להרחיק לכת, רוץ תפוס אותו ואני אשמור על חמורך", וכך היה. רץ יוסף לחפש את הגנב ולהשיב את האבדה ,   אך לא מצא לא את השומר ולא את החמור .   בכבדות המשיך יוסף, אך הפעם קשה הייתה הדרך במתחילה ,   החום היה כבד והשמש קפחה. בלית ברירה נאלץ לשרך את רגליו לעבר עירו. בדרכו ראה יוסף באר מים והחליט לעצור ככל העוברים והשבים להתרענן לצידה, והנה, לצידו רואה הוא אדם בוכה, שאל אותו יוסף: "מה לך, מדוע אתה בוכה?" סיפר הלה שהתכופף לבאר להרוות את צימאונו וצרור כספו נשר מחיקו למעמקי המים. "יום פגעים הוא, גם לי נגנבו היום עז וחמור ",  אמר יוסף. השיב האדם: "עז וחמור? הבלים! תוציא לי את ארנקי מהבור ואתן לך בשכרך דמי עז וחמור גם יחד", התקווה החלה לפעם ביוסף מיודענו במהירות, הוא פשט את בגדיו ונכנס לבאר אך חיפושו לא העלה דבר וכשיצא לא מצא לא את האדם ולא את בגדיו...

     יוסף היה שאנן. אם היה מעיף מבט מדי פעם לראות אם העז אחריו, היה חוזר מכבר לביתו שמח וטוב לב, אך הואיל וסמך על הפעמון ולא חשד באפשרות גניבה הפסיד את כל אשר לו .  כך חלילה עלול לקרות בחינוך ילדינו, הורים רבים כביכול  " רוכבים על חמורם", עסוקים הם בענייני עבודה, בענייני הבית וכו' ושאננים למה שקורה עם ילדיהם, רגועים הם מקול הפעמונים שברקע ולא חושבים שמשהו רע עלול להתרחש, הרי הם "שומעים את הפעמונים" - זה בסדר, הילדים הולכים בעקבותינו, אך בינתיים עלול לבוא מישהו ולהדיחם, חבר רע ,   אמצעי אלקטרוניקה למיניהם, צלצולים ופעמונים וכלים מכלים שונים המתחדשים ומחליפים צורה חדשים לבקרים... הם שאננים עד שמישהו מסב את תשומת לבם.. ולא אחת שבים הורים בלא העז ובלא החמור, חפויי בושה נוראה על שאננותם .   וחוסר תשומת לבם, על הביטחון ש"הפעמונים מצלצלים אחריהם" אף בלי מבט לאחור על מנת לבדוק אם נכון הדבר . 

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 http://dosanova.co.il/

אמרי שפר כ"ה סיון ה'תשע"ז

 ״הקנאה והתאווה והכבוד מוציאין את האדם מן העולם״ שיש באדם קנאה, תאווה או כבוד - אין שכל, אין מחשבה, אין שקול דעת - אין אדם בעולם! ״כי ההוצאה מן העולם יאמר על הפסד השכל הישר כי בהפסדו הרי הוא כאילו עבר מצד שהוא אדם ובטל מן העולם״. המידות הרעות הללו מוציאות את האדם - את שכלו ואת שקול דעתו - מן העולם. (רבי משה אלמושנינו) 

     הרב נח ויינברג זצ''ל סיפר על שיחה שהייתה לו עם תייר שלא שמר תו"מ שטייל בארץ ישראל והתאכזב מכך שלא נתקל ב 'קדושה' שאל אותו הרב 'ועם כמה בופפסטים נפגשת?' התבלבל התייר ושאל 'מה זה בופפסטים?' ענה לו הרב 'לא הבנת אותי, לא באתי לדון מה זה בופפסטים אלא שאלתי עם כמה כאלה נפגשת?' ענה לו התייר 'אם אני לא יודע מה זה בופפסטים איך אני יכול לדעת עם כמה כאלה נפגשתי?' ענה לו 'ואם אתה לא יודע מה זאת קדושה איך תדע עם פגשת בה או לא?! אם ברצונך לדעת עם פגשת את הקדושה, עליך ללמוד תחילה מה היא קדושה'.

 והיה לכם לציצית וראיתם אתו וזכרתם את כל מצות ד' )טו, לט(. שר ההשכלה ברוסיה הצארית שאל פעם את הגאון ר' יצחק מוולוז'ין זצ"ל, למה הוא לובש טלית כל כך גדולה עם ציציות ארוכות, והרי גם לילינטל הוא שומר דת ואין טליתו וציציותיה נראות וגלויות. השיב לו ר' יצחק, מצות ציצית ניתנה לנו בתור סגולה לזיכרון, כמו שכתוב בתורה "והיה לכם לציצית וראיתם אותו וזכרתם את כל מצות ד'", אבל אין זכרונו של אדם אחד דומה לחברו. למשל, לילינטל הוא אדם בעל השכלה גבוהה וכוח הזיכרון שלו גדול מאד, לכן די לו בציציות הקצרות. ואילו רק פשוט כמוני, מזקני הדור הישן, תשכח זכרוני, וזקוק אני לציציות ארוכות וגדולות.

     וישובו מתור הארץ מקץ ארבעים יום - שגלוי לפני הקב''ה שיגזור עליהם יום לשנה, קצר לפניהם את הדרך (רש''י). ונשאלת השאלה, אם הייתה לפניהם קפיצת הדרך, הרי היה להם מופת חותך על יכולת השי''ת גם לקיים את הבטחתו להוריש לישראל את הארץ? ומה היה כל הספקות, הרי הם רואים בעיניהם מופתים גלויים? אלא בשם צדיקים אומרים, שמופתים נועדים רק למאמינים! ואילו אותם שאינם מאמינים, גם עם אותות ומופתים זה לא יעזור כלום, עיניים להם ולא יראו!... הם לא רוצים לראות.

ושמרו את כהונתם" [ג, י]. (ברכי נפשי).

     שמענו על כולל אברכים חשוב בירושלים, שראש הכולל, שגם הוא אישיות ידועה ומפורסמת בעולם התורה,  לא הלך לנחם את אחד האברכים שישב שבעה על אביו. כששאלו האברכים את ראש הכולל מדוע הוא נוהג כך,  השיב שהמשפחה יושבת שבעה בבית אחיו של האב, ואח זה הוא כהן שנשא גרושה, 'ולכן אין באפשרותי לנחם את האברך, כדי שלא יגידו שבקרתי בביתו של הדוד למרות החטא הגדול שעשה.'

     בעקבות הדברים, ישבו אברכי הכולל ההוא והעלו ביניהם דברי חיזוק, שעיקרם היה כדלהלן: באותם ימים ערכה המלכה האנגלית ביקור אצל הנשיא האמריקני בבית הלבן. הביקור, הנחשב כאירוע נדיר וחסר-תקדים, סוקר בהרחבה-רבתי בכל כלי התקשורת בעולם, שתיארו את המאמצים שעשו המארחים האמריקניים על מנת לשוות לביקור חשיבות עליונה. עד כדי כך שלכבודה של המלכה אפילו סיידו מחדש את כל הבית הלבן! במקביל דיווחו כלי התקשורת שבכפר קטן, אי-שם במזרח אנגליה, יושב אדם שעל-פניו אי אפשר לזהות בו 'ייחוס' מיוחד, כפרי ככל הכפריים. הוא חי לעצמו, מעבד את שדותיו, ואף מגדל בהמות. מעטים יודעים שהוא לא אחר מאשר דוד של המלכה היושבת בארמון הבריטי. הדוד, הנושא את השם אדוארד, שנקרא ג'ורג'. אדוארד היה האח הבכור מכל בניו של המלך הקודם, והיה צריך להתמנות כיורש-העצר, ולהיות היורש הטבעי של כס המלוכה. יתירה מזאת. ג'ורג', אביה של המלכה הנוכחית, היה טיפוס ביישן וצנוע, ואילו אחיו, הנסיך אדוארד, נולד להיות מלך... הוא הצטיין בכל התחומים, ואכן, עד תקופה מסוימת היה מדובר שהוא יירש את המלכות ויישב בארמון.  אבל לא. הוא לא זכה בכך, וכיום הוא יושב בכפרו, מביט בקנאה עצומה באחייניתו, מלכת בריטניה.  מה הייתה הסיבה להדחתו של אדם זה מכס המלוכה? האם הוא רצח אזרח בריטי, או גנב משהו? – לא.  האם תפסוהו פעם בשתיית אלכוהול או בצריכת סמים? – לא. אדרבה, כבר אמרנו שעל פי אופיו ותכונותיו,  היה אדם זה ראוי למלוכה.  ומדוע בכל זאת הדיחוהו מהמשרה הרמה? – לא רבים יודעים שהסיבה לכך היא משום שאיש זה התחתן עם ... גרושה, ולפי החוק האנגלי מי שנשוי לגרושה אינו יכול לישב על כס המלוכה. נקודה.

     בזמנו, היו ממקורביו שניסו להשפיע עליו ולהטעים באוזניו שלא כדאי לו להינשא לאישה זו, מפני שבכך יאבד את המלוכה, אבל דבריהם נפלו על אוזניים ערלות, והם לא הצליחו לשכנע אותו. כך דיווחו כלי התקשורת.  בכתבות שהתפרסמו בעת ביקור המלכה בבית הלבן סופר עוד שכל מי ששמע את סיפור המעשה, בז לכפרי ההוא בליבו, על שהיה מוכן לאבד תהילת עולם, בעבור נישואין עם גרושה. הכותבים ציינו במאמריהם את האבסורד הכרוך בכך שבעוד שאחייניתו המלכה עורכת ביקור-תהילה באמריקה, כשיבקש איש זה להיכנס אל לשכתו של נשיא ארה"ב, הרי אנשי הביטחון ירחיקו אותו ולא יתנו לו לעבור את סף- השער של הבית הלבן!  האברכים בדברי החיזוק שלהם אמרו שהנה במקרה זה כל בר-דעת מבין ש'חבל' להפסיד משרה רמה שכזו של מלך אנגליה, כדי להינשא לאישה גרושה. כל אחד מבין. ומי שאומר שהוא אינו מבין זאת, יש לשולחו לטיפול במקומות הידועים...

     וכמה חבל שכאשר מדובר באיסור מפורש של תורתנו הקדושה, יש כאלה שאינם מבינים!  כמה יש לו לירא ולפחד, לאותו כהן שנשא גרושה, מקבלת הפנים שיעשו לו בבואו לפני בית דין של מעלה. ובעצם, יש כאן חיזוק ומוסר-השכל לא רק לכוהנים, אלא לכל אחד ואחד מעם ישראל, שצריך הוא לדעת שבכל עבירה שהוא עושה, הוא מרחיק את עצמו ממלך מלכי המלכים, הקב"ה.  ואגב, הרבנית מנטל, ילידת אנגליה, הוסיפה פרטים על הנ"ל, וציינה את ההשגחה הפרטית וחסדי-השם העצומים שהורגשו בעת הדחתו של אדוארד מכס המלוכה, ומינויו של המלך ג'ורג' במקומו.  ג'ורג', מספרת הרבנית מנטל, התחתן עם אישה מסקוטלנד, והזוג המלכותי הזה היה מוקיר יהודים. בשל אופיו הביישני, העיתונים של הימים ההם, בשנים שלפני תחילת המלחמה העולמית השנייה, לא התחשבו רבות בו ובדעותיו. לעומת זאת, הנסיך הבכור, אדוארד, היה חביב התקשורת, אבל--- התקרב מאוד לגרמנים.  אם הכל היה מתנהל 'כשורה', ואדוארד היה מתמנה למלך, לא היו יכולים פליטי השואה למצוא מקלט באגליה.  מה עשה ה' יתברך? – זימן לפני הנסיך אישה גרושה, כדי שיתחתן איתה, ומעשה זה היה ממש שלא כדרך, הטבע,  שהרי בצורה זו איבד הנסיך – כאמור – את זכותו להיות מלך ! על ידי נישואיו, וויתר אדוארד לא רק על המלכות האנגלית, אלא על שליטה כמעט על חצי-עולם, שהיה אז בשליטתה של אנגליה. במקומו עלה לכס המלכות אחיו הצנוע. אביה של המלכה הנוכחית, ורק בהשפעתו פתחה אנגליה את שעריה בפני פליטי אירופה 

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

אמרי שפר ג' חשון ה'תשע"ז

 

  אדם שאינו שומר את פיו ולשונו לדבר בקדושה וטהרה, אזי יכול להיות רשע כדור המבול, כי "מבול" ר"ת מות וחיים ביד לשון, וכשם שהאדם מדבר כך ניכר טבעו.

     ''אלה תולדות נח נח איש צדיק תמים היה בדורותיו את האלקים התהלך נח" (ו' ט'). בבעה"ט מביא רמז "האלקים התהלך נח" ס"ת 'חכם', וי"ל הכוונה בזה כי כדי ללכת בדרך הישר והטוב ולעבוד את השי"ת צריכים להיות חכם בכדי לדעת איך לנצח את היצ"ר. )מקור ברוך(

     הקלקול של דור המבול היה שהקדימו את הארץ לפני הא-לקות עשו את הארציות עיקר ואת הרוחניות טפל. (המגיד ממזריטש(

     בספר 'מגדל עוז' לרבינו יעקב מעמדין זצ"ל מובא: היונה שבה והעלה בפיה "לעת ערב", מדוע רק חזרה בערב? משום שיום זה שבת היה והיונה אינה תולשת גידולים בשבת. וזו היא הסיבה שמזמרים בשבת את הזמר "יום שבתון" שבו מוזכר "יונה מצאה בו מנוח", שכבר אז היא שמרה שבת.

     בפסוק (דברים ל"ב, ה'): שיחת לו לא בניו מומם, דהיינו, "שיחת לו" – אם הוא בעצמו מושחת, הוא מדבר בעת התפילה לדוגמא, "לא", זה לא מדבר אליו כלום, הוא ממשיך בדרכיו הלאה כאילו לא אירע כלום, "בניו מומם", רק כשרואה כן אצל בניו שהם מדברים בעת התפילה וכדומה – אז הוא מחשיב את זה למום, "דור עיקש ופתלתול"

     והנה ידוע, שאסור להוסיף על מצוות התורה, כי כמו שהוא מוסיף, כך הוא יבוא לגרוע, וזהו הרמז בפסוק, "והיה כאשר תרי"ד" – כאשר תוסיף מצוות על תרי"ג מצוות התורה, וכגון, כאשר תוסיף מצוה, ותאמר שאותו פלוני "מצוה" להרוג וכדו' – שבכך הלא הוספת 'מצוה' על תרי"ג המצוות – ובכך יהיו תרי"ד מצוות במקום תרי"ג – "ופרקת עולו" – אז תבוא גם לגרוע מהמצוות, ותאמר שלאותו פלוני "אסור" לעזור, "אסור" ליתן לו צדקה...

    

     ידוע בשם הרה"ק ה"ערוגות הבושם" זצ"ל, שלכן אנו מתפללים בכניסתנו לסוכה שבזכות מצות סוכה נזכה "לחסות מזרם וממטר" – דהיות שיש רמ"ח מצוות עשה – לכן אנו מבקשים בתפילה זו להינצל מזר"ם שהוא אחד פחות מרמ"ח,  וממט"ר שהוא אחד יותר על רמ"ח... – שלא נוסיף על המצוות ועי"כ לא נגרע מהמצוות.

      ותהי ראשית ממלכתו בבל (י,י(  ראשית המלכת הקב"ה היא.. בבל היינו ע"י לימוד תלמוד הבבלי.

לא יחרץ

     מספרים על המגיד מדובנא, שפ"א הגיע למקום של לצים ואפיקורסים שלעגו לכל דבר שבקדושה, כשראוהו אמרו לו: ידוע ידענו שנודע שמך בשער בת רבים שאתה מספר משלים מאוד יפים ולבסוף מוסר השכל ע"פ פסוקי התורה ומדרשי חז"ל, אנחנו איננו מכירים בזה [ח"ו], וברצוננו לשמוע רק את המשל ולא הנמשל המשולב בפסוקי התורה.

     נענה להם המגיד, וישא משלו ויאמר:

     פ"א היה איזה מלמד תינוקות אשר החליט לקחת את תלמידיו יחד אתו לטיול ביער הסמוך לעיר. פחדו תלמידיו ואמרו לו: רבינו, כלבים מסתובבים ביער, וקול נביחתם מטיל מורא על כל בנ"א, ילדים לא כ"ש?! עצם המלמד את עיניו, פתח את עיניו ויאמר: הנה יש סגולה בדוק ומנוסה, לומר הפסוק: לא יחרץ כלב לשונו, ומיד הכלבים משתתקים. או אז נרגעו הרוחות והתחילו לטייל ביער. עוד הם מדברים ומתעסקים בדבר של מה בכך, ופתאום קול חבורת כלבים מהדהדת ביער וקול הכלב הולך וחזק מאוד. כשמוע המלמד את קולם וירא את אשר לפניו, כי סכנה נשקפת לחייו, ויברח וירץ העירה כל עוד נשמתו בו. ובהרגעת הרוחות שנית, וישאלו הילדים את המלמד לדעת מה זה ועל מה זה. הלוא הוא הוא בעל העצה לומר הפסוק: לא יחרץ כלב לשונו, וכשבא מעשה לידו ברח כילד ואילו ה'פסוק' לא אמר???

     ענה המלמד: העצה עצה טובה היא, והסגולה סגולה היא, והפסוק פסוק הוא, אבל מה אעשה בראותי שאלו הכלבים [וכאן הראה המגיד מדובנא באצבעו על הלצים] אינם מניחים אותי אף לומר פסוק, אלא מיד הם נובחים

לא ישאיר חובות (פניני בית לוי, גליון 306)

     חדרו של הרופא ד“ר בלניקוב בבית החולים תל-השומר היה שקט לגמרי. השקט לא נבע מכך שהחדר היה ריק. נכחו בו שלושה אנשים: הרופא עצמו ד“ר דני בלניקוב, וזוג חרדי בני ברקי. ר‘ שלמה יוסף מירסקי (בדוי) ואשתו פנינה. השנים נראו באותו רגע כאילו יד נעלמה שאבה את החיות מקרבם. פניהם נמתחו על עצמות לחייהם וארשת של בהלה וחרדה נצנצה מאישוניהם. המילים ששמעו מהרופא היו קשות וחדות כסכין. כמה ימים של מתח נפשי קשה עברו עליהם עד לאותו מעמד. מזה שבועות אחדים עובר ר‘ שלמה יוסף תקופה לא פשוטה שהתחילה עם שיעול טורדני והמשיך בכאבים חזקים בגב ובצלעות. ר‘ שלמה יוסף, אברך צעיר באמצע שנות הארבעים השקוע עמוק בלימודיו בכולל, ייחסו בתחילה את הכאבים והשיעול להתקררות חולפת, אבל הכאבים התגברו ותחושת המחנק לא הניחו לו לישון בלילות. כמעט בכל נשימה שלו חש כאב חד כסכין שחותך את ריאותיו.

     ר‘ שלמה יוסף אינו מן המפונקים. כל עוד יכול היה לסבול את כאביו נשאם בדומיה, אלא שמיום ליום חש את מצבו מחריף והולך. הלך לרופא בקופת חולים וזה שלחו בבהילות לסדרת בדיקות וצילומים. התוצאות הגיעו די מהר. רופא המשפחה ניסה להסוות את תגובתו הקודרת לנוכח פענוחי המעבדה והשורות באותיות לטיניות המצורפות אליהם, אבל ר‘ שלמה יוסף לא היה מן הטיפשים וקלט שמשהו לא בסדר. הוא קיווה לטוב ובתוך לבו ככר קיננה פניקה קלה. עמדו הוא וזוגתו והמתינו למוצא פי הרופא. ספר תהלים פתוח בידיהם, השפתיים לוחשות והלב מפרפר בין תקווה ליאוש. אפשר היה לחתוך את המתח בסכין.

     הרופא נכנס לחדר, ארשת פניו רצינית ולא מבשרת טובות. הוא קרא לפנינה ושאל אותה בשקט האם בעלה הוא ”אדם חזק“. היא לא ירדה לסוף דעתו וענתה ”בודאי“. הרופא שהתכוון לחוסן נפשי ולא גופני, קיבל אישור על כוונתו הלא ברורה וזימן מיד גם את ר‘ שלמה יוסף אל שולחנו. ”תראו, הממצאים אינם קלים. מדובר בגידול ממאיר ואלים במיוחד, ומה שגרוע יותר, מן המהירים ביותר מסוגו. ישנם כמה סוגי טיפולים אפשריים, אבל אני רוצה שתהיו מוכנים לכל התרחישים ותכינו את בני המשפחה“. ”להכין את המשפחה, למה?“ מלמלה פנינה חצי משותקת. הרופא הביט בהם בעיניו האפורות, עינים שכבר ראו הכל. ”אני לא רוצה להשלות אתכם. הבה נקרא לילד בשמו: לשלמה יוסף נותרה תקופת חיים קצרה במקרה הטוב ביותר, שלושה חודשים“.

     ברגעים הראשונים שניהם היו נסערים ובכו כתינוקות, אבל כבר בדרך הביתה החלו מתאוששים. חדורי אמונה ובטחון בבורא הרחמן היו. לרופאים ניתנה רשות לרפאות, לא לייאש. שבו הביתה ואחרי ששקלו וטרו במצב ובבשורת האיוב שנחתה על ראשם, החליטו לנסוע מיד למירון. להתפלל על קברו של התנא רבי שמעון בר יוחאי. לקרוע את שבעת הרקיעים ולפעול ישועה גדולה. עוד בדרך למירון הספיקו לסיים את ספר תהילים כולו, וכשהגיעו לאתרא קדישא לציונו של התנא רשב“י, נפרצו כל הסכרים ושניהם געו בבכי מר כל אחד בפינתו שלו. זה עומד במערה הקטנה ושטוח כולו על הציון המשופע כמין גג, ודמעותיו ממיסות את ציפוי האבן, וזו עומדת במערה הגדולה של רבי שמעון ורבי אלעזר בנו, ונחלי דמעות ניגרים מעיניה כשני מעיינות. הצד השווה שבשניהם, העתרת תפילות ותחנונים לבורא כל העולמים שישלח להם עזרתו מן השמיים.

     לצדו של ר‘ שלמה יוסף עמד אברך חסידי שהרגיש בלבו כי משהו כאן מאוד אינו כתקנו. אדם שבוכה ככה, כנראה זקוק לרחמי שמים מרובים. למען האמת, כל מי שלא היה חרש יכול היה להבין במה מדובר, כיון שהמילים ”רפואה שלמה! רחמים! אבא יקר תרפא אותי!“ חזרו על עצמם בתדירות של אחת לכמה דקות, בבכיות איומות. כשנפרד מעם הציון ניגש האברך לר‘ שלמה יוסף ולחש לו באוזנו. ”הבנתי הכל, אבל דע לך כי לפי מה ששמעתי, לא הרחק מכאן נמצא בדיוק בימים אלו צדיק יסוד עולם, הרבי הקדוש רבי משה מרדכי מלעלוב, (הסיפור התרחש בחודש תמוז תשמ“ו, בעת שהרבי הברכת משה מלעלוב זיע“א שהה אז בצפת, בהר כנען), ידוע כי הוא משיירי כנסת הגדולה ודעתו נשמעת בשמים. הכל יודעים כי כוחו רב לחולל ישועות. לדעתי עליך לנסוע אליו כעת“.

     ר‘ שלמה יוסף ראה בזאת תחילתה של ישועה, רק סיים תפילתו וכבר טורחים ליידע אותו על הצדיק שדבריו נשמעים בשמים. למען האמת, הוא הספיק להתוודע לרבי בעבר ובשנים הקודמות שימש כבעל קורא בבית הכנסת שלו ברח‘ רבי עקיבא 65 בבני ברק. הוא היה נרגש כל כך עד ששכח לשאול את האברך לכתובתו המדויקת של הרבי והיכן הוא נמצא. המתין לזוגתו שתצא אל החצר וסח לה מה ששמע. מיד שאלה אותו שאלה פרקטית, ”והיכן בדיוק הרבי נמצא“ ועל כך לא היה לו מענה. ”כאן בגליל“ ענה תשובה סתמית. עמדו אובדי עצות בחצר המערכה והחלו לשאול, אולם איש לא ידע לומר להם איפה נמצא הרבי מלעלוב. אותו אברך שנידב את המידע כמו התאדה. יצאו אל הכביש היורד מן ההר והנה עוצרת על ידם מונית שירות. הנהג הוריד נוסע שהגיע לתפילה בציון, והתכונן לחזור. בהחלטה של רגע ניגשו אליו. ”אתה מהאזור?“ ”כן“. ”אולי אתה יודע היכן נמצא האדמו“ר מלעלוב?“ ”בטח“ קרנו פני הנהג בחיוך טוב. ”הסעתי כמה פעמים את הגבאים של הרבי. אני מכיר אותם“. ”אנחנו צריכים להגיע דחוף אל הרבי מלעלוב“. ”פגשתם את האיש הנכון“, אמר להם. ”הרבי נמצא כעת בדירה בהר כנען, לא הרחק מכאן. בואו עמי ותוך דקות ספורות תגיעו אליו“. ”השגחה פרטית,“ מלמלו כשנכנסו למונית, הם חשו מעודדים ודימו לראות חיוך ראשון משמים. ברם, כשהגיעו לבית הרבי הקדוש, נתקלו בגבאי נמרץ שעמד על משמרתו ולא הרשה לאיש להיכנס. כשראה את הזוג הודיע להם שאין אפשרות להיכנס אל הרבי, כיון שאינו חש היום בטוב ולא מקבל אנשים. (המעשה התרחש כאמור בחודשי חייו האחרונים, ואמנם באותם ימים בצפת החל מצבו מתדרדר).

     אבל, לא ידע אותו גבאי מאיזה חומר קורצה מרת פנינה. בשעה שחיים ומוות מונחים על כף המאזניים לא יכניעוה גבאים ומשמשים. היא ניגשה אל הגבאי. מילותיה היו שקטות אך ספוגות עוצמה: ”היכנס נא אל הרבי הקדוש ואמור לו שנמצא כאן זוג שמשווע לישועה גדולה. בעלי חולה מאד וכל רגע הוא קריטי עבורו. לא נזוז מכאן עד שנכנס אל הרבי“.

     הגבאי, אדם חכם ובעל ניסיון רב, הבין שאמנם מדובר במקרה לא פשוט. הוא נכנס אל חדר הרבי, ויצא בסבר פנים חייכניות. ”הרבי ניאות לקבלכם“. ר‘ שלמה יוסף וזוגתו נכנסו. החדר היה רווי קדושה. דמות מלאכית זוהרת בהוד קדומים מוטלת הייתה במיטה בתנוחה של חצי ישיבה. ניכר היה שאינה שייכת לעולם. הגוף אכול כולו, אבל הפנים המיוסרות זרחו במתיקות שלא מעלמא הדין, והעיניים היו עזות מבט, מקרינות אור יקרות ועוצמה רוחנית בלתי מוסברת.

     התקרב הבעל למיטת הרבי ואילו האשה עמדה מוצנעת בצד. אך היא נטלה את רשות הדיבור, ובדמעות שליש סיפרה על מכאוביו של בעלה, על תוצאות הבדיקות ועל חוות דעתו הקטלנית של הרופא. הרבי שמע את הדברים, פניו התעוותו בכאב מייסר על צערם הגדול שקע דקות ספורות בשרעפים. אחרי כן ענה במילים שקטות אך החלטיות ”בעזרת ה‘ יתברך, שלמה יוסף בן חנה ייצא מהמחלה ויהיה בריא כאחד האדם“. הביטו בני הזוג זה על זו, הרבי נשמע יותר כמבטיח ולא רק כמברך. אך פנינה – למרות שמחתה על הברכה החד-משמעית, עדיין לא נחה דעתה. עד עתה זכו להשיא רק שניים מתוך שמונת צאצאיהם, ועדיין יש פעוטות בבית. האם יזכה בעלה להוביל את כולם לחופה? ”שהרבי יברך – הפצירה – שבעלי יזכה להוביל את כל ילדיו לחופה“. הרבי, כל הטוב שבעולם משתקף מפניו הטהורות. זקן ומלא רחמים. ”בעלך יוביל את כל ילדיו לחופה“ שוב בירך – הבטיח. ופנינה החליטה שאם מזלה משחק לה, הרי יש לנצל את שעת הכושר עד תום. המחלה עדיין בעיצומה, הטיפולים – הבהיר הרופא – יהיו יקרים מאד ועלות התרופות גדולה. בעלה יזכה להוביל את כל הילדים לחופה, אך החובות, מה יהיה עליהם? האם תוכל להתמודד עם עול החובות לבדה. בשנת תשמ“ו איש לא חלם על ועדות צדקה ממוסדות הנכנסות לעובי הקורה לעזור למשפחות שיקיריהם חלו או שבקו חיים, וגם עול החתונות משתרג על צווארם. כבר עתה הם בעלי חוב גדולים מנישואי שני הגדולים, ועדיין ששה ילדים לא נישאו. עת רצון היא ועליה לנצל זאת.

     ”רבי קדוש, יסולח נא לי אם אני מרבה בדברים, אבל דומה שעדיין צרתנו צרה היא. כבר עתה אנו בעלי חובות גדולים מהחתונות הקודמות, ומרבית הילדים עודם בבית. איך נתמודד עם כל החובות. ובפרט אם חלילה, מי יודע... ”לא רצתה לפתוח פה לשטן חלילה. קולו של הרבי היה חלוש אבל ברור ביותר. ”בעזרת ה‘ יתברך תזכו לחתן את כל הילדים ובעלך לא ישאיר אחריו חובות“. פני הזוג אורו. הדברים נכנסו ללבם. חשוב כי משמים נענו.

     כשיצאו מחוץ לחדר התלווה אליהם הגבאי ואמר בחיוך. ”כל הכבוד, ידעת לעמוד על שלך. ומשמים יסייעו לכם ככל אשר שאלתם“. ומספר להם הגבאי כיצד בחוש רואים איך השכינה מדברת מתוך גרונו של הרבי. וסיפר להם כמה סיפורים ועובדות על אותות ומופתים שחולל הרבי.

     ר‘ שלמה יוסף ופנינה חזרו לביתם. מדברי הרבי לא נפל צרור ארצה. המחלה האנושה נרפאה כליל. אלא שלא עובר זמן רב והגידול מתפרץ במקום אחר. המחלה שוב נותנת אותותיה. שלמה יוסף ופנינה ניגשים לרופאים, ושוב ”מתבשרים“ כי המחלה אנושה וקשה מאד. הפעם כבר ידעו מאליהם את הכתובת. אצו לבית הרבי ושטחו את לבם. נזף בהם הרבי. ”לשם מה רצתם לשאול ברופאים? אין הם יודעים כלום! לכו לביתכם לחיים ולשלום ואל תדרשו שוב ברופאים“. חדורי אמונה שבו אל ביתם ומאז לא הלכו לרופאים. לא עבר זמן רב והמחלה נעלמה כפי שהופיעה.

     אבל... שוב חלה ר‘ שלמה יוסף, והפעם היכה הגידול הממאיר במקום שלישי. אלא שהפעם כבר לא נסע לבית החולים. דברי הרבי היו לו כאורים ותומים. ובינתיים נסתלק לבית עולמו הרבי הקדוש מלעלוב בכ“ד טבת תשמ“ז אך דבריו עושים פירות, מיודענו הבריא כליל חזר לעצמו ושב לשגרת חייו. במשך השנים השיא את כל ילדיו. אלא שנטל החובות הרובץ על גוו תפח והלך משידוך לשידוך. ככל שניסה להצטמצם, לא היה די בכך. חובותיו עלו למעלה ראש והגיעו לידי סכום בלתי מתקבל על הדעת. מעתה היה סדר היום סובב והולך סביב השאלה, היכן מוצאים גמ“ח חדש כדי לגלגל חובות. לבם של הילדים נצבט למראה אביהם הכורע תחת החובות.

     כשהגיעו מים עד נפש – התאספו כל בני המשפחה לדון בפתרונות. הצעות מגוונות עלו על השולחן. הצד השווה שבכולם שלא היה בהן ממש. לבסוף עלתה הצעה קשה לעיכול אבל ברת ביצוע: למכור את הבית הגדול בבני ברק ולקנות דירה צנועה בפריפריה, באחת הערים החרדיות החדשות. ”כך תוכל לגור לידינו, אבא“, זרחו עיני הצאצאים, ” והעיקר, הפער בין דירה בבני ברק לדירה בפרויקטים הוא כה גדול, עד כי בהפרש שבין שתי הדירות תוכל לפרוע את כל חובותיך“.

     ר‘ שלמה יוסף וזוגתו התלבטו וחככו בדבר ימים ולילות. בסופו של דבר התקבלה ההחלטה והדירה נמכרה, ואמנם היה בה די כדי לסלק את החובות שהצטברו, עד לפרוטה האחרונה!

     את ההמשך איש לא צפה. ר‘ שלמה יוסף עבר להתגורר בשכנות לצאצאיו. החל לרוות נחת ולהתהלך ללא גב שחוח מחובות, כאשר לפתע פתאום חזרה וניעורה המחלה הישנה והתפרצה בכל חריפותה הקטלנית. הפעם לא היה מי שיבטיח שהמחלה תיעלם. המחלה נגסה בגופו המיוסר חלקה אחר חלקה. לא יצאו ימים רבים ור‘ שלמה יוסף השיב את נשמתו לבוראה. ובימי השבעה ישבו בניו ונזכרו בדברי הרבי הברכת משה מלעלוב זיע“א, ”לא ישאיר אחריו חובות“. לא ידעו אם טוב עשו שנתנו לו את הרעיון למכור את דירתו בבני ברק, אולי אם לא היה מזדרז לפרוע את חובותיו, בעידודם, היה עדיין מאריך ימים. מאידך, אין חכמה ואין עצה ואין תבונה נגד ה‘! כיון שהגיע זמנו ללכת מן העולם, שום דבר לא היה יכול למנוע זאת, והבטחתו הנושנה של הרבי נשכחה מלב. אבל כעת ראו בחוש כיצד נתקיימה. הרבי הבטיח שאביהם לא יעזוב את העולם עם חובות ואכן כך היה. הוא לא השאיר חובות. דברי הרבי התקיימו במלואם.

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

נקודה שבועית, פרשת השבוע "בראשית" ה'תשע"ז

מידי שנה בחג שמחת תורה שזה עתה חגגנו אנו מתחילים לקרוא מחדש את ספר התורה בתחילתה של פרשת בראשית.

בעזרת ה' בשבת הקרובה, כרגיל בשבת שמיד אחרי שמיני עצרת קוראים את פרשת בראשית. 

מיד בצאת שמחת תורה אנו ניגשים אל הסוכה בה ישבנו, אכלנו וישנו שבוע שלם ומפרקים אותה במהירות הבזק, בדיוק ההיפך מתהליך הבניה שלה שארך זמן ממושך יותר עם עמל רב והשקעה גדולה.

להבדיל מפירוק הסוכה המהיר והחד אנו קוראים בפרשת בראשית את תהליך בריאת העולם בראשית קיומו.

בריאת העולם כפי שמתואר בפרשתנו היא תהליך מובנה. הקדוש ברוך הוא בבוראו את העולם ברא אותו בתבונה רבה ועל זה הוסיף הריה"ל בספרו הכוזרי שברא אותו ה' גם בהדרגה מיום ליום החל מהיסודות והמחצבים והמשיך אל הצמחים ובעלי החיים אשר במים ובאויר וביבשה וסיים בבעלי החושים הדקים .

ולא רק הדרגה קיימת בבריאה אלא גם תיאום, כפי שמתאר הרש"ר הירש בפירושו שביום הראשון ברא את האור כך ברביעי ברא את השמש, בשני ברא את הים וחלל האוויר ובחמישי את בעלי החיים שבהם, בשלישי את האדמה ובשישי את נפש כל חי, והיום השביעי בא להעניק ממד של קדושה וברכה למעשה האדם.

תהליך מובנה ומורכב זה של העולם מלמד אותנו שבניגוד להריסה ופירוק שניתן לבצע במהירות ובקלות יחסית, בניה, ולא משנה של מה, נעשית בהדרגתיות, מהיסוד ועד לגמר המלאכה, בהתמדה, ובהשקעה רבה. 

בניה אמיתית ונכונה, וזה יכול להיות בתחום הזוגיות והמשפחה, בתחום הפרנסה, הלימודים, ואפילו בתחום של תחביב כזה או אחר תביא איתה לאורך זמן גם תוצאות רצויות ומוצלחות. 

שבת שלום ומבורך!

תודות : לצחי מיכאלי

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

לע"נ יעקב בובר, שבתאי טורס, שמואל פולק, מאיר גרינברג, יצחק שניצר ואברהם פישר שנפלו במלחמות ישראל והיו נצר אחרון למשפחתם

אמרי שפר ח' תשרי ה'תשע"ז

 

   ''דרשו ה' בהימצאו קראוהו בהיותו קרוב". מי שהשפעה אדירה זו של קדשה משפיעה עליו לטובה, והוא מנסה להתחיל לתקן את דרכיו, אות הוא שעדין נותרה בו לחלוחית של טוב, והוא זוכה ונכתב לחיים. אך אם, חלילה, האדם נותר אדיש, וקרבת ה' איננה פועלת בלבו מאומה, זהו סימן שבתוכו פנימה הוא כבר מנתק לגמרי, ועליו נאמר "לא זכו - נכתבים למיתה". (רבי יעקב קמינצק)

     הכישרונות שלנו הם מתנה מהקב''ה, מה שאנחנו עושים בעזרתם זה המתנה שלנו בחזרה להקב''ה.

     הרה"ק מקוצק זצוק"ל, אין רצוני בחסידים המפחדים לחטוא, חפץ אני בחסידים שלא יהא להם זמן לחטוא, שיהיו עסוקים ראשם ורובם רק בדברים טובים וממילא לא יהיה בנמצא זמן וסיפק לעשיית דברים שאינם ראויים. 

     הרמב"ם מביא בהלכות תשובה פרק ג הלכה ג': "...וכשם ששוקלין זכיות אדם ועונותיו בשעת מיתתו כך בכל שנה ושנה שוקלין עונות כל אחד ואחד מבאי העולם עם זכיותיו ביום טוב של ראש השנה. מי שנמצא צדיק נחתם לחיים. ומי שנמצא רשע נחתם למיתה. והבינוני תולין אותו עד יום הכיפורים אם עשה תשובה נחתם לחיים ואם לאו נחתם למיתה"

בעל תשובה אמיתי (פניני בית לוי, גליון 398)

מובא בספרי חסידות: משחוטא יהודי ביודעין או הוכרח להיכשל, ולבו מיצר ודואב על כך, נרשם בשמים בספר החובות: פלוני בן פלוני עבר עבירה עם אנחה. וכמה נחת רוח יש לריבונו של עולם מאותה אנחה.

עגלון פשוט הוא איציק, פשוטות ודלות היו הכנסותיו, ובדומה להם גם השגותיו. מיום הבר מצווה לא חסר מלהניח תפילין, אך תפילה במניין היה קשה... נודד היה בשליחויות ובמסעות. כזו הייתה יהדותו של איציק. לא היה מזלזל חלילה,שומר הוא כמיטב יכולתו, עד כמה שידו מגעת, ובדרך כלל לא הייתה ידו מגעת יותר מידיעותיו . זה היה לו לילה ויום ולילה שהוא עושה בשליחות אחר הסוחרים. בהערב יום החמישי בשבת פרק את מטענו. כעת הגיעה שעתו, להיכנס לפונדק, להיטיב את נפשו בספל חמין ולנוח מעט מן הדרך. עודו לוגם מן התה המהביל, ואוזנו קלטה שברי שיחה בין בעל הפונדק לזוגתו: ”האם דאגת לשחיטת התרנגולות לשבת?“ ” הוי שבת!“ ואיציק תפס בראשו. ליל שישי הלילה!והדרך חזרה הביתה לילה ויום תארך לו. אין פנאי למנוחה כעת! עליו להזדרז, לחבוש את סוסתו ולצאת לדרך. יעזרהו ה‘ ויגיע הביתה לפני כניסת השבת חיש קל רתם את עגלתו ודפק את סוסתו הלאה.

כל הלילה הכביד עליה מילול עידוד וניחומים, שאם לא כן לא הייתה אוצרת כוחות לגמוא את הדרך את המרחק עד לחצי הדרך ביום השישי ניסה איציק לשכנע את סוסתו להמשיך לרוץ, אך דבריו לא פועלים: ” בקצב הזה לא נגיע הביתה,דומה כי המסכנה לא יכולה להמשיך ללא מנוחה. היות וסוס אינו זקוק לשינה ארוכה, תנום קצת בצל האילן, ואף אני אתן שינה לעיני כמחצית השעה, אמר ועשה! לפתע הקיץ איציק: ”אבוי, איך לא שמתי לבי וישנתי זמן כה רב? התמרמר על עצמו. ”אוי ואבוי צעק, שבת עוד מעט!“ הבהמה המסכנה פתחה בדהרה מטורפת. קדחתנות מבהילה ניבטה מעיניו של איציק: ”רחמנות!“ קרא העגלון האומלל מנהמת לבו כשהשמש קרבה לשקוע. נראה שכלו כל הקיצין והוא יאלץ...בשעה שנכנס איציק העגלון לרחובה הראשי של עירו, כבר שבו שכניו מבית התפילה.

אך יצאה השבת, התייצב איציק בפתח חדרו של הרב. הרב מביט באיציק ונבהל: קומתו שחוחה. מן הסתם ארעה בביתו צרה חמורה אם מראהו כה מבעית. ”שב נא איציק מכובדי“ מנסה הרב להפיג את המתיחות. ”אינני ראוי לשבת במחיצת רבנו“, מתפרץ איציק, ”אינני ראוי להשלים מנין. אינני ראוי להימנות עם כלל ישראל“, תוך כדי שטף יבבות ואנקות. ”אוי רבי תקן לי סדר תשובה“. ”לשם כך עלי לדעת מה אירע. ספר לי, איציק היקר“, מדובב הרב. ומפיו של איציק זורם הסיפור כולו: העייפות, שר של תנומה שאנסו, הדרך השוממה , ולאחריה: חילול השבת הנורא שנכפה עליו שלא לטובתו. מקשיב הרב. שומע את כל שנאמר, ומאזין גם למה שלא נאמרו לעגמת הנפש, לייסורי הכליות, לצער הנשמה, לחרטה... ”הא לך סדר תשובה“ אומר הרב במאור פנים: ”משום שפגעת באונס בכבוד השבת, יהא תיקונך בהוספת כבוד השבת. ובכן בעזר ה‘ בערב שבת הבאה תקנה כמות גדולה של נרות, והתקן אותם בעצמך בכל פינות ההיכל. כשתעלה את אישם, התכוון לתקן מה שפגמת, ולהרבות את כבוד השבת. בזה יהיה תיקונך ותסור חטאתך ותכופר!“

בערב שבת הבא טרח איציק והתרוצץ ולא קימץ מפרוטותיו הדלות. הגיע לבית הכנסת והחל להתקין את נרותיו בכל פינה אפשרית. כל אותה תכונה הייתה זרה לבאי בית המדרש, והוציאה מריכוזו את יחיאל – אברך שישב והתמיד בתורה יומם ולילה. הציץ יחיאל ממקום שבתו קרא לאיציק: ”אמור לי, מה פשרם של נרות אלו שאתה טורח להתקין כאן בכל פינה? באי רצון סיפר איציק את דבר חילול השבת ואת תיקון שפסק לו הרב. יחיאל עיקם את פניו במורת רוח.תיקון נרות! וכי מה מבין איציק הכפרי בגודל מעלת השבת... בה פגע עגלון נבער זה! פתי זה חושב שידליק נרותיו ושלום עליו נפשו... ומתוך שלא מצא דבר טוב להגיד, שיקע ראשו בגמרא שלפניו.

ליל שבת. איציק פוסע לא כעגלון פשוט, אלא כפריץ. הן רק יכנס בשערי בית המדרש, יוצף הכול באור נרותיו, ועם זיו השבת המאיר יעלה קורבנו ותתקבל תשובתו לפני אדון עולם. אך נפתחה הדלת, ממהר איציק פנימה ו...חושכות עיניו.נרותיו כולם כבו, עד אחד. שמעון השמש מסביר שבלא כוונה השאיר את החלונות פתוחים , והרוח כיבתה את כל הנרות. הרב שהיה נוכח הבין ללבו של איציק: ”אל דאגה איציק, לשבת הבאה אי“ה תוכל להשלים את נרותיך“.

בערב שבת הבאה, שוב הופיע איציק נושא עמו את המשובחים שבנרות. למוד ניסיון, הוא סידר את הנרות, בדק את החלונות ולסיום הוא עלה לעזרת הנשים וסיבבה כולה בנרות. בהגיע זמן קבלת שבת בערו הנרות בלהבה עזה במיוחד. חיש קל המסו השלהבות ועד סוף פזמון ”לכה דודי“ כבר כבה האחרון הנרות והיו כלא היו. במוצאי שבת, שוב עמד איציק בחדרו של הרב. ”מה עוד חטאי ופשעי... מדוע אין הקב“ה מקבל את תשובתי?“ הרב מלטף את זקנו,נבוך. מה רוצים לרמז לו משמים? אמור לי בבקשה למי סיפרת מכל מעשה התיקון שסדרתי לך?“ ”לאשתי כמובן ולשמעון השמש... וזהו“. ”ואולי שאלך מישהו מדוע אתה תורם את הנרות ואתה סיפרת לו? מנסה הרב להבין . ”לא בעצם, כן... בערב שבת הראשון, לפני שבועיים שאל אותי אותו אברך הלומד שם יומם ולילה... ”אותו אברך“ קפץ הרב והכה על שולחנו. ”אם אותו אברך הוא אין בידי לסייע לך. עצתי שתיסע אל הבעל שם טוב ותספר לו את כל העניין.

מבלי לחכות, יצא איציק למז‘יבוז‘, וכבר למחרת בצהרים ניצב לפני רבן של ישראל, והוא שופך את מר ליבו. ”תנוח דעתך“ השקיטו הבעל שם טוב, ”טובה מאוד הייתה התשובה שתיקן לך הרב ומתאימה ביותר. לשבת הבאה תתקין שוב את נרותיך, והם יבערו כהלכתם מהחל ועד כלה. והאברך ר‘ יחיאל... אבקש ממך להעביר אליו מכתב מיד עם הגיעך“. לשבת הבאה קנה שוב נרות. מה רבתה שמחתו ונהרו פני הרב, כאשר בערו הנרות באור צלול וזך עד תום וייקרו את כבוד השבת. ”אין זאת“, בישר איציק לרב, ”כי הפעם רצה ה‘ את תשובתי,. ומה נפל בינתיים בגורלם של ר‘ יחיאל והמכתב? יום שלישי בשבת היה, כאשר קיבל ר‘ יחיאל את המכתב ובו הזמנה מפורשת: ”אם יוכל להגיע לשבות אצלנו,, כך כתב הרבי, ”אם יוכל“ מה שאלה זו היא בודאי שיוכל! הדרך למז‘יבוז‘ אורכת יום שלם, ועוד קמעה. אם ייצא לדרך למחרת עם שחר, יגיע לייעודו ביום חמישי. כך יוותר לו זמן להתאושש ולהתכונן לשבת במחיצת הרבי הגדול. ביום רביעי התנהלה הנסיעה למשרין. למחרת קמו בבוקר רעננים ומלאי מרץ, והדרך בת השעתיים החלה להיבלע מתחת לגלגלי העגלה. ר‘ יחיאל השקיע את ראשו בספרו והוא לוגם ממתק יינה של תורה. הדקות חולפות ועמן דפי הספר, ולפתע הגיע ר‘ יחיאל אל הכריכה... מה זאת? הכבר סיימתי את הספר?“ התפלא האברך. ” הן תכננתי להמשיך בו במז‘יבוז‘!“ ובהביטו סביב שם לב כי השמש עברה כבר מזמן את נקודת הצהרים. ”מה זאת? היכן אנחנו?מדוע עוד לא הגענו?“ הוא קורא בקול חד. ” יאמין לי האדון, באמת שאיני יודע מה קרה. יצאתי בבוקר ונסעתי בדרך המוכרת לי היטב. ופתאום, איני יודע כיצד, שמתי לב שהדרך אינה המוכרת לי. ניסיתי לשוב על עקבי, והסתבכתי עוד יותר. זה שעות ארוכות שאני מסתובב, מנסה לאתר ציון דרך מוכר, או בן אנוש שיכוון את דרכי. אולם נפש חיה אין ואיני יודע למצוא יציאה מהסבך“, סיכם. אור החמה כבר פנה, והעגלון אינו מוצא את דרכו . ולא עוד, אלא שלפתע התכהתה הראות והשחירו האותיות לפני עיניו של ר‘ יחיאל. בבעתה הביט איך עצי היער מקיפים אותו מכל עבר. ”נמצא לנו מקום לחניית לילה“, הציע העגלון ור‘ יחיאל הניד בראשו לאין ברירה. למחרת בבוקר אחרי התפילה, זירז ר‘ יחיאל את העגלון ”הזדרז היום יום שישי ועלינו להגיע עוד קודם חצי היום,. שעה חולפת ועוד שעה חולפת, כבר השמש עומדת ברום השמים , ומוצא מן היער אין. ור‘ יחיאל חושב מה יהא על השבת? האם אצטרך לשבות בתוך היער?“באוזניו נשמעת הקריאה שבת! שבת! דמעות רותחות זולגות מעיניו, ובאימה הולכת וגוברת הוא מתחנן ”לא רבונו של עולם, רחם עלי!“ קולות של העגלון שמשוחח עם אדם חי, מנערים אותו מתוך הרפיון בו הוא שקוע. ופתאום העגלון מצליף בסוסו ”היידה“! ”ראיתי יהודי, והוא הראני את הדרך לצאת מן היער. התעודד! יתכן ונהיה במז‘יבוז‘, השמש עמדה כחוט השערה לפני שקיעתה. זוחל ורועד, מאובק ואומר חולין, עמד ר‘ יחיאל, שהיה לימים רבי יחיאל מיכל – המגיד מזולטצוב, לפני אור שבעת הימים מרן הבעל שם טוב. וכה אמר הרבי, וזלגו המילים מפיו הטהור מפנינים יקרות: ”ברגע האחרון הצלתי אותך, מחילול שבת. כעת אתה יודע, שהלא חשת על בשרך, אלו ייסורים עובר יהודי שנכשל בחילול שבת, ולבו נשבר בקרבו. הכי תסכים עתה כי ליטרת נרות מספיקה היא בשבילו?

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/