אש
דת למו - משכיֹל אחִד שאֹל פעם את הגאון בעֹל "תורת יֱקותיאֹל" זצ''ל: "היכן מצינו רמז
לתֹלמוִד בתורה-שבכתב? השיב לו: ''דת למו'' אלו אותיות ''תלמוד'', מיד עם נתינתה שֹל התורה בימינו שֹל הֱקִדוש ברוך הוא ניתן לישראֹל
גם התֹלמוִד... (מקור ברוך)
במסכת שבת (דף קלג.) נאמר:
"זה
א-לי ואנוהו"- התנאה לפניו במצוות, עשה לפניו סוכה נאה ולולב נאה ושופר נאה, ציצית נאה... אבא שאול אומר: "ואנוהו" הוי דומה לו, מה הוא חנון ורחום, אף אתה היה חנון ורחום.מסביר הגאון רבי
יהודה אסאד זצ"ל את דברי הגמרא הנ"ל כך: כשאדם מישראל מכין
לעצמו סוכה נאה, ומהדר וקונה אתרוג
נאה בדמים יקרים, הוא עלול לחשוב
שכבר קיים את מצוות "ואנוהו" בשלמות. לכן, בא אבא שאול ומלמד אותנו כי אין די בכך, אלא, עיקר מצוות "ואנוהו" היא להיות דומה לקב"ה, מה הוא חנון ורחום, אף עלינו להיות רחומים וחנונים. ומשום כך, נפסק להלכה בשו"ע שהמנהג להרבות
בצדקה והכנסת אורחים בערב חג הסוכות!
הגאון
מוילנא ז"ל מסופר ב"מעשה רב" כי "היה הולך לפני
הספר תורה שמח מאד ברוחב עוז וחדווה, וחכמת אדם תאיר פניו כלפיד אש בוערת, ומספק
כף אל כף, ומפזז ומכרכר בכל עוז לפני ספר התורה".
הזוהר
הקדוש בפרשת אמור הרבה לשבח את גודל עניין נתינת צדקה בסוכה. ואכן, נוהג היה המקובל ר' חיים ויטאל בימי חג הסוכות לפזר מעותיו לעניים
ביד רחבה.
המשנה ברורה מביא בשם תשובות מהרי"ק בשם רב האי גאון כך: "ביום זה רגילים
אצלנו לרקד בו, אפילו כמה זקנים, בשעה שאומרים קילוסין לתורה ולכן יש
להתאמץ בזה ולרקד ולזמר לכבוד התורה, כמו שכתוב גבי דוד המלך ע"ה שהיה "מפזז
ומכרכר בכל עוז לפני ה'",
הרמב"ם מאריך ומפליג בעניין זה של שמחת המצווה והוא כותב, לגבי שמחת חג
הסוכות ושמחת בית השואבה, את הדברים הנחרצים הבאים: "השמחה שישמח אדם בעשיית
המצווה ובאהבת ה' שציווה בהן, עבודה גדולה היא, וכל המונע עצמו משמחה ובטוב לבב,
וכל המגיס דעתו וחולק כבוד לעצמו ומתכבד בעיניו במקומות אלו- חוטא ושוטה. וכל
המשפיל עצמו ומקל גופו במקומות אלו, הוא הגדול המכובד העובד מאהבה, ואין הגדולה
והכבוד אלא לשמוח לפני ה', שנאמר "והמלך דוד מפזז ומכרכר לפני ה'".
ואמרו
חכמים במִדרשם: אמר הֱקב"ה ֹלאברהם: אני יחיִד ואתה
יחיִד – אתן לבניך יום המיוחִד לכפר עוונותיהם, וזהו הושענא רבא: "אמר הֱקב"ה לאברהם, אם אין כפרה לבניך
בראש השנה - תהא ביום הכיפורים. ואם לאו - תהא בהושענא רבה". (מטה משה)
ומובא
בפלא יועץ וביסוד ושורש העבודה ובעוד ספרים, שריבוי השמחה והריקוד בהקפות , בכל עוז ותעצומות, הם סגולה לילדים
תלמידי חכמים ולדורות ישרים ומבורכים.
כף של אהבה (פחד דוד 726)
והנה הארה קטנה שיכולה
להוביל אותנו בימים אלו למידה נאצלת זו של 'אהבת חינם': חיפוש זכות אצל
הזולת. היסוד לכך הוא לחפש זכות
בכל דבר ובכל ענין שאנו פוגשים, גם במקרים קיצוניים
עלינו להשתדל ולחפש צד של זכות דמיוני ובלתי מציאותי בעליל, ובעקבות כך נוכל גם להתרחק משנאה לאהבת חינם.
מפורסם למשל המעשה שאירע עם
הגאון רבי חיים הלוי מבריסק זצ"ל שנזדמן למקום
מסויים עם אחד מחכמי דורו. אותו רב דברן היה
מטבע ברייתו, ישב כל אותה שעה
ודיבר, ולא פסק פיו משיחה, ואילו רבי חיים שתיקתו מרובה מדבורו...
לאחר שיצא מהחדר שאל אחד מן
המסובים את רבי חיים; "רבינו מפני מה שתק
כל אותה שעה והניח לפלוני לדבר רצופות לבדו"? השיב להם רבי חיים; "פלוני די לו בהרהור
של שעה אחת בכדי לדבר עשרים ושלש שעות. ואילו אני מהרהר
עשרים ושלש שעות כרי לדבר שעה אחת"...
כך במליצה ובשנינות השיל
רבי חיים מבריסק את הדיבורים המיותרים על אותו חכם, ומנע שנאת חינם מיותרת.
כריעת
הלביאה (פניני בית לוי, גיליון 335)
משה נולד בשכונת בית הכרם
בירושלים בן למשפחה דתית. את לימודיו
התיכוניים עשה בפנימיה צבאית. באותה תקופה התחיל
להתקרר בענייני אמונה. כאשר התפלל הוא חש
שאינו שלם עם עצמו. הליצנות חדרה
להשקפתו, ולאורח חייו, וקרא לעצמו ”דתילוני“, כלומר חצי דתי חצי חילוני. לא חש שהוא צריך
את הקב“ה, לא האמין בו כל כך, אך המשיך להניח תפילין מדי יום,לעתים בזריחה ולעתים סמוך לשקיעה.
בגמר לימודיו הוא התגייס
לצה“ל, לגדוד צנחנים ושירת תקופה
מסוימת בדרום לבנון. הגיע היום האחרון
לשהות גדודו שם, ורק המתינו לחטיבת
גולני שתגיע להחליפם. לפתע שמע במכשיר
הקשר מילים שלא שמע מעודו: ”שרון הרדוף“, כלומר שרון נהרג. לא הרחק ממנו החל להישמע ירי מסיבי, פיצוצי רימונים וטילים. הסתבר שארבעה כלי
רכב של חיילים עברו בעיכול כביש כפר חולא ואז החלו מחבלי החיזבאללה לירות לעברם. במכשיר נשמעו צעקות של פצועים ודווח על הרוגים. באותה עת משה היה חובש במחלקה ויצא עם כח
חילוץ למקום ההיתקלות. בפעם הראשונה מצא
את עצמו נלחם כנגד מחבלים פנים בפנים. ברגעי התופת הקשים
הללו, מתוך אהבה אמיתית לרעיו
החיילים, קפץ והסתער לתוך האש, היתה לו תחושה שהוא מוכן למסור את נפשו באמת. באותם רגעים של לחימה עיקשת תוך סכנת חיים ממש, הפך משה למאמין הגדול עלי אדמות. בתוכו זעק: ”אשא עיני אל ההרים מאין יבוא עזרי עזרי מעם ה‘ עושה שמים וארץ“.קירות לבו צרחו וכמעט נקרעו מרוב תפילה. לפתע הרגיש שהוא מתחבר לאלקים שכה הזניח וכמעט לא האמין בו.
משה המשיך במסלול הצבאי, יצא לקורס קצינים. בתור מפקד צעיר יצא לפעילות בעזה. באחד הערבים אסף את חייליו ואמר להם. ”יש לי הרגשה רעה. הכניסו כדור לקנה“. הם טענו את נשקיהם ולא עברו שניות ואש תופת
נורתה לעברם. מעולם לא נתקל באש
עזה כל כך, ובאותם רגעים שאל עת עצמו: האם יש עוד מישהו שיכול להציל אותנו חוץ
מאלקים?!
לאחר חמש שנות שירות
השתחרר מצה“ל, ולאחר כמה ימים
קנה כרטיס טיסה לקניה באפריקה, שם בג‘ונגלים ניסה
להשקיט את המנוע הפועם בקרבו. טיפס להר קניה, היה בטוח שכשיגיע לפסגה, יהיה האדם המאושר ביותר בעולם, וכאשר הוא הגיע שאל את עצמו: נו, האם עכשיו אני מאושר? הוא ירד מן ההר והרגיש עצוב כפי שלא היה מעודו . משה המשיך במסעו והחליט לצאת לכיוון טנזניה. הוא עלה על אוטובוס לנסיעה של שש עשרה שעות. בדרך עברו לשמורת סרגנטי, הגדולה ביותר בעולם. נסעו בשמורה בלילה
לאחר הירח המלא. היתה תחושה נפלאה
וקסומה, משה נרדם על מושבו. לפתע התעורר לקול צרחות נוראות כאילו שרוצחים
מישהו. פקח את עיניו כשהוא המום
לראות את חלקו הקדמי של האוטובוס עולה באש. הבהלה לצאת
ממלכודת האש היתה נוראית. משה יצא אחרון
והחל להימלט על נפשו ובלבו חשב על הציוד שנישאר באוטובוס: נוכח כי חציו הקדמי בוער וחציו האחורי עדיין לא. הוא ידע שהתפילין נמצאות בתא המטען שנמצא באמצע. החל לרוץ למרות הסכנה, אבל הוא ידע שהוא
חייב. ישראלי שהיה איתו צעק
לעברו: ”אתה מטורף! אתה תישרף חיים!“
משה המשיך לרוץ בכל זאת. הוא ניגש לחלק האמצעי ופתח את תא המטען. להבות אש זינקו לעברו ואז ראה מחזה מוזר מאוד: התיק שליד תיקו בוער כולו ואילו תיקו האש לא
נוגעת בו. הוא הוציא את תיקו במהירות
וראה שתכולתו לא נפגעה, כולל התפילין
שנותרו שלימות. הוא נישק אותם
וראה שבוקעת מהן מעין קרני לייזר. חצי האוטובוס בער
ונאכל לגמרי ואילו חציו השני לא נאכל, כאילו האש נעצרה
כאשר הגיעה לתפילין. משה המשיך במסעו
והגיע למדינת זימבבואה, לבקר בשמורה
מנאפולס. הוא התענג מהפסטורליה
המרהיבה, הא-לוקית ממש. הוא הסתובב בשמורה, וכבר בתוך כמה שעות מצא את עצמו מתרחק ממתחם
השמורה יחד עם מדריך אמריקאי.
היציאה מתחום השמורה היתה
אסורה, אך משה חש בקול פנימי
שאומר ”תמשיך“! לאחר שהלכו כמה
קילומטרים זיהו עדר של פילים הרוחצים בנהר. אמר בלבו: עדיין לא צילמתי עדר פילים... הוא התקדם עשה כמה צילומים ואז ביקש האמריקאי
לצלם אותו על רקע העדר. משה כיוון המצלמה, ולפתע ראה את פניו חיוורות, פיו פעור, עיניו בולטות החוצה נעוצות בדבר מה שניצב מאחרי משה. משה הביט לאחוריו, במרחק חמישים מטר, ניצבה לביאה
והביטה בו, ולאחר שניה אחת החלה לשעוט
לעברו בכל כוחה... משה עצם את עיניו. כל רגעי חייו עברו לנגדו,ולרגע חלפה התמונה העתידית. את גופתו בשקית
ניילון שחורה מובלת חזרה לישראל... עצם את עיניו
והתחנן לאלקים: רק שלא יכאב יותר
מדי... ואז פרצה מתוכו צעקה
פנימית: ”שמע ישראל ה‘ אלקינו ה‘
אחד!“ ברגע זה הרגיש חבטה על גבו, פקח את עיניו וראה את האמריקאי עומד לצידו
ומצביע על הלביאה. לתדהמתו היא עמדה
במרחק שלושה מטרים ממנו כשהיא מביטה בו, שואגת וכורעת ברך, כאילו נכנעת לאיזה כח עליון.
משה קם ממקומו והחלו לפסוע
אחורה באיטיות. הם פוסעים והלביאה
אחריהם מביטה בהם שואגת וכורעת, לבסוף נעלמה
הלביאה מעיניהם וכך יצאו בשלום. האירוע הזה הכריע
אותו. הוא חזר ארצה בערב יום
כיפור ומיד יצא לסמינר עם הרב מרדכי נויגרשל, שם אימץ חיי תורה מלאים. כמה שנים לאחר מכן
אירע למשה מקרה נוסף עם בעל חיים ממשפחת החתוליים... זה היה בעת שירותו במילואים בלבנון, כאשר כמה שעות לפני הפסקת האש, כאשר יחידה של לוחמים הותקפה על ידי מחבלי חיזבאללה. חייל אחד נהרג מיד ועוד שלושה תוך כדי חילופי
אש. ניתנה הוראה לכח לסגת מיד
לשטח ישראל. כאשר הגיעו הנותרים מעבר
לגדר, הבחינו בכך שציוד לחימה
רגיש ביותר נותר על הגבעה, וגרוע הרבה יותר
נותר חייל הרוג שלא חולץ. הוחלט להיכנס
בלילה להשגת שתי המטרות למצוא את החייל ההרוג ולאסוף את הציוד הרגיש שהושאר בשטח.
החזרה לעמדה מטווחת ללא
הרף על ידי החיזבאללה, עוררה פחד מוות
ממש. כח החילוץ התארגן ובראשו
רב סרן משה. לפני הפעולה אסף משה את
חייליו ואמר להם: ”תדעו לכם שאנחנו
נלחמים כנגד עמלק. נאמר על עמלק שקפץ
לאמבטיה רותחת. הוא כמו דבורה
שמוכנה למות ובלבד שתעקוץ. כדי שנוכל להילחם
בהם אני מבקש מכם מכל הלב דבר אחד: ניכנס פנימה מתוך
תחושה שה‘ יעזור לנו. כאשר משה רבינו
נלחם בעמלק, הוא לא ישב בתוך בור מתחת
לאדמה, אלה ניצב על גבעה באמצע
המלחמה, שם הרים את ידיו ואז ידעו
הלוחמים בשטח שעליהם לשעבד את לבם לאביהם שבשמים וכך ניצחו. גם היום נעשה זאת נבטח בה ‘ וכך נצליח בעזרת ה‘“. חיילים רבים הצטרפו לתפילתו שיצליחו במשימתם.
משה החל לצעוד
כשהוא לוחש: ”רבונו של עולם, תראה להם שיש לך אהובים בעולמך! תעזור לי לקדש
שם שמים!“ לאחר שעבר את
הגדר, בצעדו הראשון על
אדמת לבנון, הוא נתקל בחתול קטן. החתול נצמד למשה שניסה לגרשו בבעיטות, אך ללא הועיל, החיילים התקדמו
בשקט ואיתם החתול. הם הגיעו לנקודה והחלו לאסוף את הציוד הרגיש מן השטח. לאחר מכן החלו
לחפש את גופת החייל. מצאו קסדה אבל חייל אין. אז שמו לב לכך שהחתול
מיילל בחוזקה במרחק כמה מטרים מהם. משה התקרב וראה כי החתול מקפץ ומושך דבר מה. הוא התקרב ואז
התגלה שזו גופת החייל המבוקש. החיילים עטפו את הגופה ומיד נטשו את הגבעה. בצאתם הביטו
ימינה ושמאלה לראותה היכן החתול, אך לא מצאוהו. כשירדו מהגבעה וחזרו לשטח ישראל,אמר אחד הקצינים, שאינו שומר
מצוות למשה: ”תראה. בדבר אחד אני בטוח לגמרי, אני יודע מי שלח את
החתול... הקדוש ברוך הוא
אליו ביקשת שנתפלל ואליו נשאנו את עינינו...“ משה נד בראשו ונזכר
בלביאה ששעטה לעברו לפני מספר שנים ובמקום לשסעו, כרעה ברך...
הושענא
רבה ושמחת תורה
היום השביעי של חג הסוכות
הוא "הושענא רבה". הסיבה שנקרא כך אומר רבנו בחיי: שהוא יום העשרים ושישה מבריאת העולם, כמנין שם 'הויה', שנקרא 'שם רבה'. הוא גם היום ה-51( נ"א( מראש חודש אלול והוא חותם את הימים הנוראים
שניתנו לעם ישראל, ולכן אנו מבקשים
מהקב"ה "הושענא נא" - הושע אותנו וחתום
אותנו לחיים טובים ולשלום בגמר ה-נ"א יום שבהם התאמצנו והתפללנו שהתפילות לא תהיינה לריק ח"ו. רבים נוהגים לערוך
סדר לימוד מיוחד בלילה זה, לקרוא את ספר דברים
ולקרוא כל ספר תהילים, כדי להוסיף עוד מעט
זכויות לפני החתימה הגורלית. ביום הזה, מרבים בתחנונים, אומרים הושענות וחובטים ערבות, כדי למלט את נפשנו מדין קשה.
מסופר על רבי שלמה זלמן
אויערבאך זצ"ל: שמתחילת ליל הושענא רבה, היתה הנהגתו באימה
ויראה, כבימים הנוראים. ועסק רוב שעות הלילה באמירת תהילים בהתעוררות
רבה. ואף בימי זקנותו, קם ממשכבו כמה פעמים לאמירת תהילים וכן ציוה
לבני ביתו. ולא נחה דעתו כלל מביקורי
החג בלילה זה, וגם עם הבאים לקבל
פניו לכבוד החג, מיעט מאוד בשיחה, ועסק באמירת תהילים. לאחר הושענא - הוא היום האחרון של
חג הסוכות, מגיע חג שמיני עצרת - שהוא יו"ט בפני עצמו ומוסיפים בו ברכת 'שהחיינו'. 'עצרת' מלשון לעצור, דהיינו הקב"ה מבקש כביכול מעם
ישראל מתוך חיבה לעמו, לשהות עוד קצת
במחיצתו וכותב המדרש שה' כביכול אומר 'קשה עליי פרידתכם' - במהלך כל חג הסוכות
כל יום הקרבנו פרים כנגד כל האומות בסה"כ 70 פרים, ובשמיני עצרת
מקריבים פר אחד בלבד כנגד עם ישראל. מתקופת הגאונים (לפני כ-1000 שנה) צורף לחג זה גם עניין 'שמחת תורה' - לְגָמְרָה (סיום) של התורה.
ידועות מילות השיר - 'שישו ושמחו בשמחת תורה', ולכאורה היה צריך
לומר 'בשמחתנו בתורה' על שזכינו לְגָמְרָה? מתרץ ה'בית אברהם' זצ"ל, כשהתורה רואה כמה אנו שמחים ורוקדים איתה, היא שמחה על זה שהגויים לא הסכימו לקבלה, והיא זכתה להיות נחלתם של עם ישראל, שיודעים להוקיר ולכבד אותה כראוי.
אומר מרן (שו"ע או"ח סי' תרס"ח ס' ב): שַׁחֲרית מוֹצִיאִין שְלשָה סְפָרִים, וְקוֹרִין בְאֶחָד מִוְזֹאת הַבְרָכָה עַד סוֹף
הַתוֹרָה; ובַשֵּׁנִי, בְרֵאשִית עַד אֲשֶר בָרָא אֱֹלקים לַעֲשוֹת; ובַשְלִישי, בְיוֹם הַשְמִינִי עֲצֶרֶת. מנהג הספרדים
להוסיף "חתן מעונה"שקורא בתורה עד "ואתה על במותימו
תדרוך", ואחר כך "חתן תורה", חוזר וקורא מתחלת
פרשת וזאת הברכה, עד סופה, ומברך לפניה ולאחריה. ומיד אחריו בספר תורה השני בפרשת בראשית - "חתן בראשית", קורא עד "אשר ברא אלקים לעשות", ומברך גם כן לפניה
ולאחריה (ילק"י מועדים).
משהגיע רבי זושא מאניפולי
ביום שמחת תורה לפסוק (וזאת הברכה לג, ג):
"אף
חֹבֵב עמִים כָל קְדֹשָיו בְיָדֶך וְהֵם תֻּכו לְרַגְלֶָך יִשָא מִדַבְרֹתֶיָך". התייפח ופירש: "אף חֹבֵב עַמִים" - אף על פי
שבעוונותינו הרבים אתה מגלה, ריבונו של עולם,חיבה גדולה כל כך לאומות אחרות, ומסרת אותנו בידיהן. עם כל זה "עַמִים כָל קְדֹשָיו בְיָדֶך"
- ישראל
קדושים אינם נוטשים אותך ואת אמונך,
"וְהֵם
תֻּכו לְרַגְלֶָך" - אע"פ שבגללך הם מוכים ומעונים ללא הרף - עם זה "יִשָא
מִדַבְרֹתֶיָך" - אין הם פוסקים מלחזור ולומר: "תוֹרָה צִוָה לָנו מֹשֶה מוֹרָשָה קְהִלַת
יַעֲקֹב"!
ישועה
בהושענא רבה (קול ברמה, גיליון 258)
מעשה שהיה ברבי מרדכי לבטון
זצ"ל שהיה אדם יהודי שעבר על
החוק והיה חייב מיתה למלכות וברח מעירו. לאחר כשנתיים
המלכות שלחה גופה בארון מתים ליהודים שיקברוהו, ועל הארון רשמו את שמו של היהודי.
לאחר זמן מה, אשתו שהיתה עדיין צעירה לימים, לא רצתה להישאר לבד והגיע אכן חתן וביקש לשאת
אותה לאשה. הלכו לבית הדין עם עדים
שראו את הארון מתים שהושרשום על הארון את השם של בעלה, וממילא היא יכולה להתחתן.הרבנים בבית הדין
נטו להקל אלא שהיה שם את הרב מרדכי לבטון זצ"ל וחקר את העדים היטב ושאל אותם האם הם פתחו את הארון מתים וראו את
הגופה וזיהו שזה בעלה או לא? והעדים אמרו שהם לא
פתחו אלא הסתמכו על מה שהמלכות אמרה וקברו אותו, אמר להם הרב שזה לא כל כך פשוט, ויש לעיין הרבה בדבר כי סוף סוף מדובר כאן בספק אשת איש, לכן נמתין קצת זמן וה' יעזור. כל אחד פנה לדרכו
וכך עברו להם כמה חודשים, והרבנים האיצו ברב
שיעשה היתר כי סוף סוף מדובר בעגונה והבעל לא חזר כבר מעל שנתיים וחצי וגם המשפחות
של שני הצדדים לחצו אך הרב דחה ודחה וכך עברה לה עוד שנה, והרב מחפש בפוסקים איזה פתח להתיר אך לא מצא שום פתח, ושוב המשפחות באו לרב, אמר להם הרב נחכה עד פסח, אולי תבוא הגאולה
לאשה הזו אבל גם כשהגיע פסח אמר להם הרב נחכה עוד קצת, אבל כאן כבר פקעה סבלנותו של החתן שהוא מחכה כבר ארבע שנים תמימות, ואמר לרב או שיש היתר או שהוא הולך לחפש כלה
אחרת. וגם הרבנים לחצו על הרב, תשמע עד שיש חתן שמוכן לקחת אלמנה עם שני ילדים..., צריך לזרז את הענין. והרב שלא התרגש מכל הלחצים כי הלכה זו הלכה ואי אפשר לזוז מההלכה
כמלוא נימא, אמר להם,הבה ונחכה עד סוכות, ואני אחרי סוכות
אפסוק לכם לכאן או לכאן ואני לא אשאיר את העניין הזה בספק, והסכימו לחכות והרב התפלל לה' חזק שהאמת תתגלה
בלי ספיקות, וכך עבר הקיץ והגיע סוכות. באו אליו שוב המשפ' וגם הדיינים בבקשה שיכין כבר את הפסק, אמר להם הרב תחכו עד שיגמר סוכות ובע"ה האמת תצא לאור.
והנה בליל הושענא רבה הרב
שומע דפיקות בדלת והוא ניגש לפתוח, והוא רואה מולו אדם
מגודל שיער וצפרניים והבגדים שעליו לא ראויים למלבוש, וגם רואים שאולי שנתיים עברו עליו בלי מקלחת, והרב קיבל אותו והושיב אותו בסוכה והביא לו לאכול ולשתות, ובינתיים קרא הרב לאשתו ואמר לה שתכין לו בגדים
והראה לו הרב את מקום המקלחת והזמין בינתיים את הספר לביתם, למרות חול המועד והספר החל לספר אותו מהשיער הארוך והמפוזר, והנה, כשסיפר את שערו, החל לזהות את פניו ואמר לרב: "ה' ירחם הוא מת איך
הוא קם והגיע לביתו הרי זה בעלה של העגונה..." ונפל הספר על הרצפה
כמתעלף. מיד הרב הקים אותו ואמר לו "אני גוזר עליך לא לספר שום מילה, אתה יודע את הסוד ותצפנהו בליבך". והרב חקר את התימהוני שהגיע אליו וגם הוא הסביר לרב שזה אכן הוא והוא
כבר בורח הרבה שנים, ופוחד לחזור לביתו
שמא אשתו כבר התחתנה עם מישהו אחר ולכן רגליו הוליכוהו לביתו של הרב. והרב הקצה לו חדר בביתו ואמר לו אל תדאג הכול
יסתדר ואל תצא בינתיים מהבית. והרב שמח שהקב"ה האיר לו את הדרך ויותר אין ספיקות, והלך לבית הכנסת בשמחת תורה וכולם ראו שהרב שמח, ואמרו זהו, הרב בוודאי יחתן את
הזוג ואין בעיות.
ולמחרת כבר על הבוקר באה
משפחת הכלה עם הכלה ומשפחת החתן עם החתן ואמרו הדיינים לרב, זהו הגיע הזמן לחתן אותם כמו שהרב אמר שהיום יהיה הפסק. אמר להם הרב לדיינים האם אתם בטוחים שבעלה מת? בוודאי שאנו בטוחים אמרו הדיינים, והאם את בטוחה שאל הרב את האשה, והאשה אמרה אני חושבת שכן, לפי זה שגופתו הגיעה וכבר כמה שנים טובות שהוא לא חזר ולא שלח מכתב
או שליח להודיע שהוא חי זה סימן בשבילי שהוא מת! אמר לה הרב: "בסדר. אם כך, כדאי למצוא לך חתן
טוב". אמרו הדיינים: "אבל יש כבר חתן". ) והרב פנה לעגונה ואמר: "אני אביא לך חתן אחר, רק תיפגשי אותו
לכמה שניות אם ימצא חן בעינייך מה טוב ואם לא תיקחי לך את החתן שאת רוצה",והאישה הסכימה, ואז הרב קרא בשמו של בעלה הקודם שהיה בחדר צדדי ליד הדיינים והוא
נכנס פנימה, וכשאשתו ראתה אותו מיד
התעלפה במקום, וזה היה האות הסופי
שהעגונה אכן מזהה אותו וזהו בעלה האמיתי. הכלה התעוררה
מעלפונה והכל חזר על מקומו בשלום והם חזרו לחיות ביחד ומאז אותו יום, נודע שמעו של רבי מרדכי לבטון שהוא איש אלוקים
קדוש.
שמחת
תורה
מנהג ישראל לכבד שניים
מחשובי הקהל להיות חתן תורה וחתן בראשית, וכאשר קוראים אותם
לעלות לתורה אומרים עמוד, עמוד, עמוד. קוראים להם ג' פעמים, ולא מצינו מנהג זה
בשאר הקרואים לתורה בכל השנה. מבאר הרב סוליביצ'יק זצ"ל, הגמ' במס' ברכות ל"א. אומרת ת"ר העובר לפני התיבה צריך לסרב, ואם אינו מסרב דומה לתבשיל שאין בו מלח, ואם מסרב יותר מדי דומה לתבשיל שהקדחתו מלח, כיצד הוא עושה, פעם ראשונה יסרב, פעם שנייה מהבהב [מהסס] שלישית פושט את
רגליו ויורד, זה הדין במי
שמכבדים אותו להיות חזן, לעומת זאת לגבי עלייה
לתורה לא מצינו שצריך לסרב ג' פעמים, אלא אדרבא הגמ' במס' ברכות נ"ה. אומרת שלושה דברים
מקצרים ימיו ושנותיו של אדם, אחד מהם מי שנותנים
לו ספר תורה לקרות ואינו קורא, ובמה השתנה דין
העולה לתורה מהחזן. הטעם הוא שיש הבדל
בין עלייה לתורה לשליח ציבור, דווקא למנוי של ש"צ שזה מינוי שררה, של גדולה, בזה לכתחילה צריך לסרב פעם ראשונה ושנייה, אבל בעלייה לתורה כל השנה שאין זה מנוי שררה
אלא כמו כל דבר מצוה, ולכן אדרבא בדבר
מצוה כל מי שמחויב ירוץ ויבוא לדבר מצוה, אחרת יהיה בכלל דבר
ה' ביזה ולא צריך לסרב, כל זה בעלייה רגילה, אבל בעלייה של חתן תורה, וחתן בראשית, שנוהגים לכבד לת"ח כפי שנא' בשו"ע שמנהג שהיה מסיים ת"ח שבציבור, וכך גם חתן בראשית מקפידים שיהיה ת"ח כדי שיהיה המתחיל כמסיים [מ"ב] א"כ אין זו עלייה
רגילה, אלא עלייה של מינוי של שררה, כמו ש"צ, וחוזר הדין להיות כאילו בקשו ממנו להיות ש"צ, ולכן צריך לסרב פעם
ראשונה ושנייה, עד שיקראו לו
לשלישית, ולכן קוראים לו עמוד, עמוד, עמוד, כדי שבפעם ראשונה יסרב, פעם שנייה יסרב, ובפעם שלישית כמו
בכל מינוי של שררה יעלה.
מצות
חתן תורה [ומתוק האור]
בקהילה אחת בחו"ל, נהוג היה שבשמחת
תורה הגבירים קונים לרב "חתן תורה". שנה אחת קם גביר אחד, שהיה חוצפן ועז פנים, והחליט שהוא קונה
את העלייה החשובה לעצמו. קנה ועלה חתן תורה, ולא עוד, אלא שהרב היה צריך לדבר בקידוש לכבודו... פתח הרב ואמר: יש לי שאלה גדולה
על החתן תורה של השנה. הרי חז"ל אמרו: 'אסור לאדם שיקדש את
האישה עד שיראנה, שמא יראה בה דבר
מגונה ותתגנה עליו' והחתן שלנו - אמר הרב - "לא נראה לי שראה פעם את הכלה...". וכך גם לעניינו - אמר הרב - החתן תורה שלנו כנראה לא מתכוון להסתכל על הכלה שלו - התורה הקדושה - אף פעם ולכן יכול הוא להינשא לה בלי לראותה...
להכיר
את הכלה [ בני
בנימין]
מספרים על הגאון רבי עקיבא
איגר זצ"ל, מחבר גליון הש"ס ושו"ת רעק"א ועוד, שבכל שנה, היה הקהל מכבד את הרב כחתן תורה בשמחת תורה, כך למעלה מחמישים שנה. פעם אחת, עלה הרב לברך בתורה בעליית חתן תורה כנהוג,ובמקום לברך החל לבכות. בוכה ובוכה הרב, וכל הציבור הקדוש המה ראו כן תמהו ושאלו את הרב, מדוע כבוד הרב בוכה? אמר להם הרב: "למעלה מחמישים שנה
אני חתן תורה ומעולם לא זכיתי להכיר את הכלה"! הרב, שהיה גאון הדור,הקושיות שלו על התורה ועל הש"ס כמעט ואי אפשר
לתרץ אותם, והוא אומר שעדין אינו מכיר
את הכלה?! ולא נחשוד חלילה שאמר זאת
בהלצה. ואם הוא אומר כך, מה אנו נענה אחריו, וכי לעומתו, אנחנו כן מכירים את
הכלה? אנחנו מקיימים כל מה שהכלה
מצווה אותנו? אמת שאנחנו שמחים
בשמחת התורה, השאלה אם התורה גם
כן שמחה בנו, בתור בנים ותלמידים
של התלמידים.
ההקפות [ אמרי
דעת]
בהקפות של שמחת תורה, נהג הגאון רבי מאיר שפירא מלובלין לומר: ההקפות שלנו אינן אלא משל: אדם מסתובב ומגיע לנקודה שממנה יצא. הרי ההקפות שלנו עם ספר התורה נמשכות כבר אלפי שנים. יצאנו עם הספר תורה מארץ ישראל והקפנו עמו את
כדור הארץ, גלינו לכל נקודה בעולם, וכה נמשיך להקיף את העולם עד שנחזור לנקודה
שממנה יצאנו, לארץ ישראל...
חכמתו
של הָרב
מסופר על השרף מבריסק, הגאון הרב משה יהושע יהודה לייב דיסקין שבאחת
השנים לאחר שגמרו את ההקפות בשמחת תורה בבית מדרשו, הורה לחזור ולערוך שוב את שבע ההקפות, והעם לא ידע , מה יום מיומיים ועל
מה עשה כן,אך כמובן קיימו את דברי
רבינו ככתבתם וכלשונם. בנו העיד לאחר מכן, שהפציר באביו , עד שגילה לו 'רז' זה. ורבינו השיב: " היות ונכח שם תלמיד חכם
חשוב אחד, אשר לא כבדוהו בהקפה למרות
שראוי לו והכר תי שיש כאן עלבונה של תורה, על כן הוריתי לחזור
ולרקוד עם ספרי התורה, כדי שנוכל לכבד את
הלה כיאות בלא עשיית 'עסק' - לפייס את התלמיד חכם, כי פעמים פיוס עלול להרבות את הפגיעה , לכן ברגע שערכנו את הקפות מחדש וכיבדנו אותו, כראוי לו - הכל בא על מקומו
בשלום.
החוויה היהודית
