אמרי שפר י"ג תשרי ה'תשע"ח

  בבכיות של הימים הנוראים מתקנים את הבכיות שמקורן רע. בשמחה של חג הסוכות מתקנים את השמחה וההוללות הבלתי-רצויות של כל ימי השנה. (ישמח ישראל)  

     הזהר הקדוש מקשה על הפסוק "ויקרבו ימי ישראל למות" וכי ימיו מתים או שהוא מת? לכאורה מתאים לכתוב? ויקרב ישראל למות. אלא כאשר האדם הולך לבית עולמו כל ימיו באים אתו או אז כל לעיני כל הצדיקים כולם, אומר הקב"ה הניחו לפנינו את היום הראשון לאחר הבר מצווה הבה נבדוק אם הוא מלא או חלילה ריק.. מה גדולה הבושה, כאשר מגלים שהיום מלא אך ורק באוויר... ושום דבר רוחני לא התמלא בו! היום השני נראה דומה למדי.. ימים ריקים כאלו מסיים הזוהר הקדוש אינם רוצים לבוא לפני ה'!

     ''המוח שליט על הלב". הרגשות שאנו מרגישים ניתנים לשליטה. בעזרת המוח בכוחנו לקבוע מה נרגיש. יש מחשבות שמובילות לתחושות עצב ודכדוך, ולעומתן מחשבות אחרות מעוררות בלב שמחה ועליצות. (ספר התניא)

     המנהג של רבינו (כ"ק מרן האדמו"ר מסאטמאר זצוק"ל) היה להקדים ולומר "תיבו תיבו אושפיזין עילאין" קודם שאמר החרוז "שלום עליכם", ורבינו ז"ל אמר דבר נחמד בטעמא דמילתא, כי אנן קיימ"ל (סנהדרין צ"ג) גדולים צדיקים יותר ממלאכי השרת, ולכן מהראוי להקדים לקבל את הצדיקים לפני המלאכים ודפח"ח.

הזן ומפרנס ומכלכל מקרני ראמים עד ביצי כינים (סיפורי צדיקים, גליון 271)

     מסופר על יהודי עני אחד שבא אל הרה"ק רבי מ"מ מקוצק זיע"א, והשיח את דאגתו בפניו, שהנה בתו הבכירה בגרה והגיעה לפרקה, והיא יושבת וממתנת זה עידן ועידנים, ולרש אין כל. נכמרו רחמיו של הרבי על העני, וכתב עבורו כתב בקשה לאחד העשירים מאנשי ??לומו הגר בעיר רחוקה, במכתב פירט הרבי בקיצור את תלאות האיש וגודל עניותו, וסיים בבקשה לקבל את העני המוסר כתב זה בסבר פנים יפות, ולסייע בעדו בגוף ובנפש ובהוצאות הנישואין הנצרכים לו בכבוד. הרבי חתם את המכתב בחתימת יד קדשו, מסרה ביד העני והורה לו לנסוע היישר לבית העשיר, ולבקש מלפניו שיעזור לו בצרתו לו צר.

     בהעדר מעות לתשלום שכר הנסיעה בעגלה, שירך העני את רגליו יום אחר יום, עד שכעבור שבועיים ימים מלאים טורח ועמל הדרך, הגיע לאותה העיר וסר מיד לבית העשיר. הוא כבר ייחל וציפה מאוד לקבל את הסכום הנצרך לו, ובהיותו מצויד במכתב נדיר שנשלח מצדיק הדור במיוחד עבורו, התהלך בהרגשה כמי שהממון כבר מונח בכיסו, ורצה כבר לשוב אל ביתו ולהתחיל לעסוק בנישואי בתו כראוי לה.  לשמחתו הוא מצא את העשיר בביתו, כאשר שמע שהוא מגיע אליו בשליחותו של הרבי, נענה מיד וקבלו בכבוד ובסבר פנים יפות, והזמינו לשבת עימו בטרקלינו. העני נכנס ברוב חשיבות, ומיד הוציא מחיקו את המכתב המהולל והגישו בפני העשיר. כראות העשיר את כתב יד קדשו של רבו המופנות ישירות אליו, שמח מאוד והודה נרגשות לעני על שזיכהו באיגרת זו הנעלה וחשובה בעיניו עד מאוד. ישב העשיר וקרא את המכתב הקצר בעיון רב כמה וכמה פעמים, ודקדק בו בכל תיבותיו ואותיותיו, כחסיד קוצק נאמן ידע היטב שאין שום אות ותג מיותר בדברי הרבי ויש לטרוח בהבנתו, הוא נראה כמעמיק רבות במחשבותיו גם במה שנטמן בין השיטין והתיבות. ובהיותו איש חכם ונבון חתר להבין דבר מתוך דבר, ולגלות גם את מה שלא נאמר במפורש והנה עם סיומו ללמוד את האיגרת הקדושה, הניחה בכבוד וביראה על גבי השולחן, ובפנותו אל העני אשר ישב כל העת בדממה והמתין בדריכות רבה, הוציא רובל כסף אחד ויחיד ונתנו בידו של העני, ופטרו הימנו לשלום.

     העני יצא מן הבית בתדהמה מלא אכזבה ומרירות קשה, הוא היה המום ולא ידע את נפשו, בשביל זה טרח את כל הטרחות הללו? בשביל רובל אחד בלבד? וכי בשביל כך טרח בנסיעה רחוקה לקוצק, ומקוצק אל בית העשיר ימים רבים ושבועות תמימים, בשביל רובל אחד? כיצד יתכן כזאת? שאל את עצמו העני שוב ושוב, הרי נראה היה שהעשיר נהנה מאד מן המכתב שקיבל מהרבי, וייחס לכך חשיבות עליונה, ולבסוף כשהגיע הדבר למעשה, שלח אותו מעם פניו בבושת פנים עם רובל בודד וגלמוד... הוא היה סמוך ובטוח במכתב זה שממנו תבוא הישועה מצרתו הגדולה, והשליך את כל יהבו על המכתב הנדיר שהצליח לקבל מן הצדיק, ואשר נכתב במיוחד עבורו בכתב יד קדשו. והנה עתה התברר שאין כאן ולא כלום. לבו נשבר בקרבו, ובקושי סחב את עצמו בדרכו חזרה, הוא יצא את העיר בעצלתיים בלב כואב ודואב, וכשדמעות רותחות זולגות מעיניו החל בוכה ומתחנן בפני אביו שבשמים, הוא דיבר ממעמקי לבבו לפניו יתברך, ושטח את כל מרי ליבו הקשה, מתברר אפוא,  תינה האיש את צערו בבכי שלאחר ייאוש, שאין שום דבר בעולם שיוכל להושיעני מן העניות הקשה ומרה, אם גם מכתב נדיר ומיוחד שכזה לא הועיל כלום, הרי שאין שום דבר בעולם שיוכל להושיע, רק נס מן השמים, רק אתה יושב מרומים הזן ומפרנס מקרני ראמים עד ביצי כינים, אתה היחיד בעולם שיכול לעזרני, אנא ראה בצרתי ובשברון לבי ושלח נא את ברכתך הנאמנה.  כך היה העני הולך בדרכו כמה שעות טובות, בוכה ומתפלל ומבקש, ולבו קשה ומר עליו מאוד.

     לפתע באחת ננער בפתאומיות ממחשבותיו הנוגות, הוא ראה נכחו כרכרה הדורה רתומה לסוסים אבירים המגיחה מולו ושועטת ממש אליו, נראה היה שמישהו רודף אחריו ומחפש אותו. כשהתקרבה הכרכרה והשיגה את האיש, נעצרה על ידו בבת אחת, שליח מיוחד מאת הגביר העשיר קפץ מתוכה וניגש היישר אל העני בשמחה רבה ואמר: ברוך השם שמצאתיך פה, הנה אדוני העשיר שלחני לחפש אחריך בכל דרך, והוא שלח עבורך מעטפה זו. ובאומרו תחב בידו מעטפה תפוחה מלאה ומרשרשת של כמה אלפים טבין ותקילין, שהיו בה הרבה יותר מן הנצרך להוצאות הנישואין בלבד. הוא קיבל פתאום גם את פרנסתו מן המוכן לכמה שנים טובות ומסודרות מראש. העני שמח כמובן מאוד על התשורה הפתאומית והבלתי צפויה הזו, אך מאידך היה מבולבל ונבוך, מה הולך כאן? התפלא האיש על התנהגותו המוזרה של העשיר הגדול הלא הוא אדם פיקח וחכם. ומדוע מתחילה כשהגיע עם המכתב בידו הוא פטרו בקרירות מופגנת וברובל אחד ויחיד. ופתאום לאחר כמה שעות שינה את דעתו מקצה לקצה והוא רודף אחריו לשלוח לו הון עתק שכזה.  המבוכה הגדולה, הסקרנות והתימהון הציקו לו מאוד, עד שהחליט שהוא מוכרח לעמוד על פשר הדבר, הוא הסתובב אפוא בחזרה והחיש פעמיו שוב אל אותה העיר, ושוב התדפק על דלתי העשיר אשר שמח מאוד לקראתו, והכניסו באהבה ובכבוד גדול אל ביתו. "הלא זהו האיש שהביא לנו פריסת שלום ואיגרת את שמחתו הגדולה בו. השתוממותו של העני גברה והתחזקה והוא שטח את פליאתו הגדולה בפני החסיד העשיר, מה קרה כאן? מדוע זה שינית פתאום את דעתך מקצה לקצה בתוך מספר שעות? ואם מתחילה לא רצית לתת לי כי אם רובל אחד בלבד, איך פתאום נתת סכום עצום שכזה? ענה לו העשיר בטוב טעם ודעת, טעות היא בידך, אני לא שיניתי את דעתי כלל וכלל, ברם, מתחילה כשבאת לפני עם מכתבו הנפלא והנאמן של רבנו הקדוש, ולמדתי בו בעיון, הבנתי מתוכו את אשר נרמז לי בין השיטין, שיש לדאוג גם לנפשך ונשמתך ולא רק לכסף בלבד, כדרכם של הצדיקים הקדושים, בכל בקשה גשמית שבאה לפניהם, לרדת גם לשורשה הרוחני מהיכן משתלשלת צרת הגוף הזו בשורש שבנשמה. והרבי רומז במכתבו על כך שצרתך בממון נובעת מחוסר אמונה וביטחון בהשם יתברך, שמידת הפרנסה כמידת האמונה,  ומי שאמונתו רופפת, גם פרנסתו כן, ושיש לחזק בך את האמונה והתקווה והביטחון במי שהיכולת בידו. לפיכך נאלצתי מתחילה לשלחך מעמי בבושת פנים, על אף שהיה קשה לי מאד להעמיד פנים כמי שלא נענה למכתב בקשה מיוחד מן הרבי, ובכך נשבר לבך בקרבך, כאשר נוכחת שאף מכתב מיוחד שהצלחת לקבל מגדול הדור אינו מועיל מאומה, ומתוך כך זכית להכיר האמת שאין לבטוח ולהאמין בשום גורם אחר, כי אם בשם יתברך בכבודו ובעצמו, אשר הוא משפיע ברצונו ומברך למאמין ולבוטח בו, דרך ברכת עבדיו הצדיקים. ורק אחר ששפכת שיח בתחנונים כנים מעומקא דליבא לפני קונך, ונתחזק איתן בלבך הביטחון בצור עולמים ברוך הוא, ונמצאת ששורש צרתך שבנפש ובנשמה נתרפאה, אז יכולתי גם להמשיך בתוצאת ישועת הגוף ועזרת הממון שנצרך לך . ועתה סע נא לביתך לשלום ויהי ה' עמך, ומכאן והלאה בעזרת השם תרום קרנך בכבוד כברכתו הנאמנה של הרבי הקדוש הנרמזת מתוך מכתבו, כפי שהבנתי בו. רק זאת תדע ולא תשכח לעולם לשטוח תפילתך ויהבך רק בו יתברך, ולבקש תמיד מלפניו על הצלחתך בכל דבר, כי הוא לבדו הזן ומפרנס ומכלכל מקרני ראמים עד ביצי כינים. נסע האיש לביתו והשיא את בתו בכבוד גדול ומאותו היום התגלגל מזלו לטובה והייתה הברכה מצויה תמיד בביתו, ונהפך לאיש חסיד נאמן, כשאינו שוכח לעולם מה הביאו לכל זו הגדולה ונעשה איש מאמין ובוטח בהשם תמיד בביטחון איתן.

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 http://dosanova.co.il/

אמרי שפר כ' ניסן ה'תשע"ז

 "אהבת ישראל". ידוע שלכל יהודי יש אות בספר התורה, ואם נפסול יהודי אחד בלבד, נפסיד אות אחת ואז הספר כולו יהיה פסול ח"ו, ואיך נוכל לקבל כך את התורה בכך השבועות?! השמחה הכי גדולה היא שמחה של "בין אדם לחברו", כשאדם מחפש את הנקודה הא-לוקית שנמצאת בכל אחד, הוא מתקרב אל הבורא והוא נמצא כל הזמן בתוך "הטוב".

     "אילו קרבנו לפני הר סיני ולא נתן לנו את התורה, דיינו". כשעומדים באחדות ובאהבת חברים זו בחינה של קבלת התורה, ודיינו רק לעמוד לפני הר סיני כאיש אחד בלב אחד, וממילא כבר נזכה לקבל את התורה בשלמות.

     ''אין מלאכי השרת אומרים שירה למעלה עד שאומרים ישראל שירה תחילה למטה". [תנא דבי אליהו זוטא, כ"ה[

     "היום יום". היום הוא יום וחובה לנצלו עד תום ואין רשות לדחות את היום ליום שלמחרת. אדם נוטה לדחות עבודת ה' מהיום למחר כיון שמדמה לעצמו שהיום הנוכחי אינו מסוגל לעבודת הבורא מרוב עיכוביו, טרדותיו שיש לו בזה היום, וכך עלול הוא לאבד חלילה ימים רבים ויקרים. מצות ספירת העומר מחדדת את הידיעה שכל יום ויום מנוי וספור הוא וצריך למלא בו את חובת היום, לחדור את המחיצה ולהגיע אל הטוב – "היום הזה אנכי מצווך", "אשר אנכי מצווך היום", "היום אם בקולו תשמעו". כל אלו מרמזים לו לאדם שמול עיניו ומחשבתו צריך להיות מיוצג רק "אותו היום", זה היום שעומד בו דווקא ולא יום המחרת.

     "המתנה". בחיים יש "המתן", לא תמיד אפשר לקבל הכל מיד. כדי לקבל מתנות מהקדוש ברוך הוא צריך להכין כלים, וכלים מכינים על ידי כיסופים והשתוקקות והרבה תפילות, ורק כך מגיעים לדבקות בה'. יעקב אבינו חיכה 7 שנים ללאה ועבד 7 שנים לרחל כי הוא ידע כמה צריך לעבוד כדי להיות ראוי להקים בית של תורה וקדושה, בית שממנו עתיד לקום עם שלם. סופרים 49 ימים וביום ה – 50 מקבלים את התורה – אומרים לנו "המתן".

     ואמר רבי יהושע בן לוי כל האומר שירה בעולם הזה, זוכה ואומרה לעולם הבא, שנאמר "אשרי יושבי ביתך עוד יהללוך סלה". [סנהדרין צא:[

    ''ולפי שהוציא את עצמו מן הכלל כפר בעיקר". לכאורה היה צריך לומר הפוך - "ולפי שכפר בעיקר", גרמה הכפירה ש"הוציא עצמו מן הכלל", ולא שהיציאה מהכלל גרמה לכפירה ? ויש לתרץ, במה ששמעתי על גאון אחד, שאמר לו יהודי פוקר שיש לו קושיות על דרכי היהדות הנאמנה, וענה לו הגאון - אם קושיותיך היו קושיות הייתי יכול לתרצם, אך כיון שכל קושיותיך הינם תירוצים שתירצת לעצמך, אחרי שהרשעת, על מה שאינך הולך בדרך הישר, אני דרכי לתרץ קושיות ולא תירוצים... והיינו הך כאן, שכיון שהרשע יצא מהכלל ורצה לילך אחר תאוות ליבו, זה דווקא מה שגרם לו לכפור בעיקר, ולא להיפך ! )הג"ר איסר זלמן מלצר, אבן האזל, מעילה פ"ח ה"ח(

    "וספרתם לכם" – לכם, לעצמכם. כל אחד צריך לספור ספירת העומר לעצמו – כפי מה שהוא,

אשר נשיא יחטא" (ד, כב(   (מעשיהם של צדיקים(.

     לשון אשרי – אשרי הדור, שהנשיא שלו נותן לב להביא כפרה על שגגתו. (רש"י)

     לקהל המשתתפים בשמחת בר המצווה של אחד מילדי העיר בני ברק נכונה הפתעה: בפתחו של אולם השמחות נראתה לפתע דמות מוכרת. "הסטייפלר! " עברה לחישה מפה לאוזן . והכל קמו ממקומותיהם, מבקשים לחזות בהדרת פניו של הצדיק, אשר זה זמן רב אינו יוצא-מפאת חולשתו-מפתח ביתו.  נרגשים במיוחד היו בני משפחתו של חתן השמחה, נרגשים ונבוכים כאחת, הן אין הם קרובי משפחה של רבי יעקב ישראל קנייבסקי. על מה ולמה זכו הם אפוא, כי הצדיק, ששנים רבות אינו משתתף אף בשמחות משפחתיות יגיע דווקא לשמחתם?  עד מהרה התבררו הדברים. שכן, עם היכנסו לאולם השמחות בקש הסטייפלר לשוחח ביחידות עם חתן בר המצווה. נפעם לחלוטין שמע הנער מה בפיו של הצדיק הדור. ובתם השיחה,  עזב האורח הנכבד את המקום. "מה אמר לך? " הקיפו הנוכחים את הנער, "מה אמר לך הסטייפלר? " נחנק מהתרגשות הצליח הנער לפלוט: "הוא בא לבקש ממנו מחילה"... .

     הסתבר, כי אביו של חתן השמחה נוהג להתפלל בבית המדרש "לדרמן", בו התפלל הסטייפלר זצ"ל. בעת שהיה הילד כבן שבע שנים,  נדמה היה לו, למרן זי"ע, כי הילד לומד בזמן התפילה. הוא גער בו על כך, ואחר כך התברר לו כי סידורו של הילד דומה היה לגמרא, והילד אמנם התפלל ולא למד. כיון שכך, חפץ הצדיק לבקש את מחילתו של הילד אך לפי שקטנים (טרם בר-מצווה(  אינם בני מחילה – לא יכול לבקש את מחילתו. לפיכך בירר הסטייפלר זצ"ל מה שמו של הילד ומה גילו. שש שנים שמר את הדבר בליבו, ובהתקרב מועד בר המצווה של הנער, בקש לדעת היכן תיערך שמחת המצווה. ומיד עם צאת הכוכבים, ביום בו מלאו לנער י"ג שנים והוא יצא מגדר "קטן", מהר הצדיק לבקש את מחילתו... 

להריח טבק (סיפורי צדיקים, עלון 250)

     מסופר על הגה"ק החיד"א זיע"א,  שהיה רגיל להריח טבק, בכל עת ובכל זמן קופסת אבק הטבק לא זזה מידו כל היום וגם בלילה, היה ננער משנתו משעה לשעה, נוטל את ידיו ומריח מן הטבק וחוזר לישון. פעם בהיותו בדרך מסעיו כשד"ר שליח דרבנן מארץ הקודש בצרפת, שבת שבתו בביתו של אחד הגבירים, ולן אצל גביר שני כי כך היה המנהג,  שהיו קונים בתרומה גדולה לטובת ארץ ישראל את הזכות שהשליח ה שד"ר יסעד או ילון אצל מישהו,  ושנים זכו בו, אותה שבת אחד לסעודה ואחד ללינה. הימים מות החורף היו, שלגים ורוחות עזים השתוללו וסערו בחוץ. וכשניעור הרב כדרכו באמצע הלילה לשאוף טבק, חיפש וחיפש ולא מצא את קופסתו. בתוך כך נזכר כי שכח והשאיר קופסתו במקום הסעודה בבית הגביר השני. מיד התלבש בזריזות והלך למקום שסעד שם ודפק בשער. ירדו בני הבית לראות מי הדופק ונתחלחלו חיל ורעדה בראותם כי מרן החיד"א בכבודו ובעצמו בא באמצע הלילה ובמזג אויר כזה. הרב הרגיעם באמרו שרק שכח משהו באולם הסעודה, נכנס ונטל את קופסת הטבק, ומיהר וחזר לבית מלונו.

     משהגיע לאכסניה שלו ושכב על משכבו נתן לעצמו דין וחשבון, מה עשה, בשביל קופסת טבק העיר משנתם את בני ביתו של הגביר, ואף את משרתי הבית שבודאי היו עייפים ויגעים מעבודתם במשך היום ומתוקה שנת העובד. מיד נתמלא כל לבו חרטה וצער גדול על המעשה אשר עשה, הניח את קופסת הטבק הצדה ושוב לא נגע בה והדיר עצמו מן הריח, וכל הלילה נדדה שנתו מעיניו בשל רגשי נוחם ומוסר כליות. למחרת בשבת בבקר צוה הרב להכריז בעיר שידרוש בבית הכנסת הגדול אחרי קריאת התורה וכל בני העיר יתאספו לשם.  

     כשסיימו קריאת התורה, עלה הרב על הבימה ובקול ספוג דמעות סיפר לקהל כל אותו מעשה שהיה לו עם קופסת הטבק. והמשיך ואמר רבותי גם מקודם ידעתי גם ידעתי מיעוט ערכי הדל אדם מועט לעולם, אך מתוך מכשול הטבק שקרה לי נוכחתי כי חדל אישים הנני, שלא יכולתי למשול בעצמי ולשלוט על רצוני אפילו שעה קלה. רבותי במטותא מכם אם יש את נפשכם לחלק כבוד לארץ הקודש, אינני רשאי למנוע,  אבל לי לשמי עיניכם הרואות כי אינני כדאי וראוי לכבוד. הריני מבקש סליחה ומחילה, סיים מרן החיד"א מכל העובדים בבתי שני הגבירים ומבעלי הבתים, שהעזתי בהם פנים להפריע מנוחתם. ולשם תשובת המשקל הנני נודר בזה נדר גדול לא-לקי ישראל, על דעת המקום ברוך הוא ועל דעת הקהל הקדוש הזה, שמהיום והלאה לא אוסיף לשאוף טבק כל עיקר מעתה ועד עולם. ו ה' הטוב יכפר בעדי.  בשמעם את הדברים האלה געו כל העם בבכייה. ואמרו שמעולם לא נשמעה דרשה שתעורר להרהורי תשובה בכל הלבבות כדרשה זו שדרש מרן החיד"א באותה השבת.

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

נקודה שבועית פרשת משפטים ה'תשע"ה

בשבוע שעבר עלה משה על הר סיני לקבל את התורה מאת ה'. בפרשה הקודמת, פרשת יתרו, הבנו שמשה הולך לקראת כריתת ברית עם ה': "אם שמוע תשמעו בקולי ושמרתם את בריתי", אולם כל מה שנאמר אז היה כעין הכנה לקראת כריתת הברית. מעמד הר סיני והשמעת הדיברות לכל העם היה כדי להכשיר את לבבות בני ישראל כדי להסכים לקראת הברית הקרבה להיחתם. בפרשתנו אם כן, הם התנאים העיקריים לברית ואותם שומע משה מפי ה' ולאחריהם אנו קוראים על מעשה כריתת הברית. משה מצווה לא לעלות לבדו: "עלה אל ה' אתה ואהרון נדב ואביהוא ושבעים מזקני ישראל" - מה שבא ללמד אותנו שלצורך הברית בין ה' לעם ישראל לא מספיק בתיווך של משה בלבד אלא יש צורך שכל בני ישראל שיבואו בברית הזאת יהיו קרובים אליה כמה שיותר ושתהיה כמה שיותר הסכמה לדבר מצד כולם, וזו הסיבה שמצטרפת אל משה משלחת של נציגים רבים מהעם שבאים עם משה אל מקום שכינת ה'. כבר בתחילת כריתת הברית כשמשה מספר לעם את דברי ה', עונה כל העם בקול אחד: "ויען כל העם קול אחד ויאמרו כל הדברים אשר דיבר ה' נעשה" - כל העם מביע את הסכמתו לדברים האלה ממש והמילים יוצאות לכולם בבת אחת ובקצב אחד וכולם מסכימים ומקבלים לנהוג לפי המשפטים ששמעו מפי משה בשם ה'. אולם, בהמשך כריתת הברית, אחרי שמשה בונה מזבח עם שנים עשר אבנים כנגד שבטי ישראל, הוא לוקח את ספר הברית ומקריא באזני העם ואז: "ויאמרו כל אשר דיבר ה' נעשה ונשמע"', אבל הרי רק לפני כמה פסוקים נאמר לנו שהעם מקבל את הדברים, למה חוזרים על זה והפעם עם תוספת של "נשמע"? בפעם הקודמת זה נאמר על הדברים שהשמיע משה לעם בעל פה, וכאן העם אומר זאת על דברי הספר שקרא משה. שם, בתחילת הפרשיה, נכתב: "ויען כל העם קול אחד ויאמרו", וכאן נכתב "ויאמרו" בלבד בגלל שהכתוב סמך עצמו על מה שנאמר כבר קודם. שם הייתה התלהבות ראשונית על הדברים החדשים שנאמרו לעם ופה הדברים כבר לא היו חדשים ונהגו פה ישראל ומשה כפי שמתנהגים בני אדם שמתקשרים בברית: בתחילה מסכימים בעל פה על דברי הברית, ואחר כך כותבים את התנאים בספר וקוראים בקול רם את הכתוב ומפרשים בפיהם את הסכמתם לכתוב. לכן, שם נאמר "נעשה"בלבד, וכאן, כדי לחזק את הדבר נאמר: "נעשה ונשמע", כלומר נקיים ונמלא את הדברים במדוייק. והקדים הכתוב שישראל אמרו קודם את ה"נעשה" ל"נשמע" מפני שהסכימו לקבל עליהם את הדברים קודם ששמעו עד תומם, וזהו שבח גדול לישראל שהיו במידת מלאכי השרת שנאמר עליהם: "עושי דברו לשמוע בקול דברו". שבת שלום ומבורך! תודות : לצחי מיכאלי חוויית השבוע שלי http://h-y.xwx.co.il/ לע"נ יעקב בובר, שבתאי טורס, שמואל פולק ואברהם פישר שנפלו במלחמות ישראל והיו נצר אחרון למשפחתם