נקודה שבועית פרשת "מקץ" ה'תשע"ח

לא פעם אנו עושים מעשים או פעולות אך איננו עושים אותם בהתלהבות המתאימה או שאיננו מבצעים אותם כראוי. 

סיפור האחים ויוסף מגיע למצרים ושם יוסף  כמשנה למלך בא אליהם בטענה שהם מרגלים. הם נחקרים אצל המשנה למלך במקום להיחקר על ידי דרגים נמוכים יותר כפי שבדרך כלל.

יוסף שמזהה אותם שולח אותם להביא מביתם את בנימין גם למצרים, ואז האחים בינם לבין עצמם נזכרים באירוע מלפני 22 שנים ומביעים חרטה: "ויאמרו איש אל אחיו אבל אשמם אנחנו על אחינו אשר ראינו צרת נפשו בהתחננו אלינו, ולא שמענו, על כן באה אלינו הצרה הזאת". האחים מבינים שמושל מצרים לא סתם נטפל דווקא אליהם והם מפשפשים במעשיהם מהעבר וחוזרים כל כך הרבה שנים לאחור. גם בהמשך שהם בדרכם חזרה ועוצרים במלון שם נמצא כסף באמתחתם: "ויחרדו איש אל אחיו לאמור מה זאת עשה אלוקים לנו".

עוד בחדר עם יוסף אומר להם ראובן במעין טרוניה: "ויען ראובן אותם לאמור הלוא אמרתי אליכם לאמור אל תחטאו בילד ולא שמעתם וגם דמו הנה נדרש" - לכאורה ראובן אומר להם פה: "אמרתי לכם", לא היינו צריכים להשאיר אותו שם, אלא שראובן מצא בעצמו פגם יותר עמוק. הוא הבין שמחשבתו שם באירועי הבור נפגמה. שהוא חשב לזרוק את יוסף לבור כל מחשבתו הייתה "רק" על יוסף ולהציל אותו מהאחים, אך לא חשב מה זה יוביל כמו מכירתו לישמעאלים וירידתו למצרים. 

ראובן שם לא כיוון גם על מצוות כיבוד הורים והדאגה לבריאות נפשו של אביו כשיידע שבנו יוסף איננו. מעשהו של ראובן היה חסר. שורש הבעיה אצל ראובן הייתה חסרון השלמות. מעל פני השטח במעשה היה נראה שהוא מגן על יוסף, אך אם ליבו היה שלם לגמרי עם כוונה לשמה כשאמר "לא נכנו נפש" גם על צער אביו הזקן, הרי אז הייתה מתקיימת "מצווה גוררת מצווה",.ומתוך כך זה היה משפיע גם על האחים. 

כל מה שעלינו ללמוד מכך הוא להשקיע יותר כוונה במעשינו הרבים מידי יום. בכל דבר שאנו עושים: תפילה, עזרה לחבר, כיבוד הורים עוד ועוד. עלינו לזכור שכל מעשינו כאן נרשמים שם למעלה ויש חשיבות גדולה לעשייה אמיתית ושלמה. 

אם נדע חשיבות עצמנו נדע גם את חשיבות מעשינו. 

(ע"פ הרב נבנצאל)

שבת שלום ומבורך!

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 http://dosanova.co.il/

לע"נ יעקב בובר, שבתאי טורס, שמואל פולק, מאיר גרינברג, יצחק שניצר ואברהם פישר שנפלו במלחמות ישראל והיו נצר אחרון למשפחתם

אמרי שפר כ"א סיון ה'תשע"ז

 אם אחד סוגר את הגמרא כדי לעשות חסד עם השני – אזי הגמרא פתוחה עבורו, אמנם מי שפותח את הגמרא כי הוא רוצה להשתמט בזה מעשיית חסד עם השני – אזי הגמרא סגורה עבורו... (רבי חיים קרייזווירט זצ"ל)

     בשנותיו האחרונות של מרן הגרא"מ שך זצוק"ל, ראש ישיבית פוניבז', הביאו לו פיזיוטרפיסט שיעזור לו בהליכתו, אחרי זמן מה. אמר המטפל "הרב לא ילך, אני יכול לעזור לאיש שבע ימים שיחזור ללכת, אבל לא לאדם שרק נהג לרוץ כל הזמן"..

     בשעה שאבוא לעולם הבא ישאלוני: למדת תורה? אשיב: לא. נזהרת בתפילה? אשיב: לא.  עסקת במצוות ובמעשים טובים? אשיב: לא . יאמרו לי: אם כן, אתה מקיים את "מדבר שקר תרחק", ומטעם זה בלבד ראוי אתה לחיי העולם הבא. ) רבי אלימלך מליז'נסק(

     בשעה שאדם נודר לעשות משהו טוב, הוא עושה כן בהתלהבות ובשמחה. אך לא אחת, כאשר הוא נדרש לקיים את נדרו, ההתלהבות כבר פגה, וקיום הנדר נעשה באיטיות תוך כדי הרגשת אילוץ. בא הכתוב ואומר לנו: "ועשית - כאשר נדרת" -  קיים את הנדר באותו הלהט שהיה לך עת נדרת את הנדר.

יפתח ה' לך את אוצרו. (ע"פ מאורות הדף היומי)

     לוויה רבת משתתפים שרכה דרכה בסמטאות ירושלים בואכה הר הזיתים, קהל המלווים נמנו גדולי הרבים ותלמידי חכמים,  סוחרים ובעלי עסקים ואנשים רבים שהכירו את הנפטר הדגול הרב ליפקין. גם המושל התורכי של העיר שלח משמר כבוד ללוות את ידידו עתיד הנכסים למנוחתו האחרונה. מסע ההלוויה נעצר מול בית הכנסת בו נהג להתפלל, ובחלל הרחוב הדהד קול בניו האומרים: "יתגדל ויתקדש שמיה רבא". למגינת ליבו, לא זכה הנפטר שצאצאיו ימשיכו את דרכו. חזותם העידה עליהם שהם אינם שומרי תורה ומצוות, ולא פעם נכשל מי מהם בלשונו ועיוות את המילים המוכרות של הקדיש.  מסע הלוויה הגיע לקיצו את שורת ההספדים הנרגשים חתם ישיש מקרובי המשפחה, ר' וולך שמו וסיים את דבריו בקול חנוק: "יהי רצון שיזכה הנפטר הדגול שהיה איש חסד ובעל צדקה גדול לראות נחת יהודית מכל צאצאיו", הגולל נסתם והמלווים התפזרו בשקט איש לדרכו.

     ביתו המפואר של הנפטר המה מנחמים שבאו להביע את תנחומיהם הכנים . ביום האחרון ל"ימי השבעה" הופיע בבית המשפחה ר' וולך הישיש וביקש להמתיק סוד עם בניו של הנפטר. הדריכות גברה לאחר ששלף מכיס מעילו מעטפה לבנה עליה היה מוטבע חותם בית המסחר של אביהם.  אט-אט, פתח ר' וולך את המעטפה והוציא מתוכה גיליון והחל להקריא: "בניי ובנותיי היקרים,  האהובים לי מאוד. אין אדם יודע את יום מותו ועל כן נתיישבתי היום בעודי צלול ופיקח כדי לצוות את נכסיי אחר לכתי מעימכם לעולם האמת. אני מצווה כי כל נכסי יחולקו ביניכם שווה בשווה וכולי תפילה ותקווה כי השלום והשלווה ישכנו במשפחתנו לאורך ימים. יקיריי, נכסים רבים וטובים מוריש אני לכם אך בקשה אחת צנועה לי אליכם, אנא את הבית בו התגוררתי אל תמכרו ואל תשכירו, אלא אתם ובניכם אחריכם עד 10 דורות תשכנו בו, כמו כן מצווה אני כי כל עוד אתם שוכנים בביתי אין לשנות ואין להזיז ממקומו את חדר הספרייה בו השקעתי עמל וטרחה מרובים,  אוהבכם אבא". ר' וולך נאנח קלות ונפנה ללכת לדרכו כשהוא מפקיד את הצוואה בידיהם, "אני את שלי עשיתי" הפטיר והלך.

     מייד עם לכתו החלו הבנים מדברים זה עם זה. זה עתה התגלתה בפניהם העובדה כי אביהם הותיר להם את נכסי דלא-ניידי בלבד ואילו כל הונו הרב הצבור במטבעות ויהלומים נותר כמוס ובצוואתו הוא לא הזכירו כלל. חיפושים ופניות לבנקים איתם עמדו בקשרי מסחר לא העלו מאומה, הכסף "עשה לו כנפיים" וכאילו פרח עם הנפטר לשמי מרום. ימי "השלושים" עברו הבנים התכנסו שנית לזכר אביהם ואחר נפרדו איש איש למקומו.  דור הולך ודור בא, ירושלים משנה את פניה, השלטון התורכי מפנה את מקומו לכובש הבא בתור לבריטים ובית משפחת ליפקין על מקומו עומד ולמרות רצונם העז למכור את הבית נמנעו הבנים מלעשות כן מחשש שאביהם הטמין את היהלומים וזהב במקום סתר בבית. על הדלת עדיין מתנוסס שלט העץ העתיק אכן קיימו בניו וצאצאיו את צוואתו ולא משו מביתו, גם הספרייה נשמרה והנה נתגלגלה השמועה "צאצאי משפחת ליפקין שבו למקורם".

     יו?? אחד עת שב מבית מדרשו נכנס הנכד לספריית הסב כדי לחזור על תלמודו, הוא ניגש לארון הספרים והוציא ממנו מסכת נדרים, הניח את הכרך על השולחן והחל לדפדף בין דפיו עד למקום הרצוי לו בדף מ"ח, שם עוסקת הגמרא בסב שאינו רוצה להוריש את נכסיו לבנו שסר מדרך התורה אלא לנכדו אם ישוב למוטב. הוא החל ללמוד, הפך את דף הגמרא והנה ריצדו מול עיני אותיות שנכתבו בעט נובע לפני שנים רבות. וזה מה שהיה כתוב: "נכדי היקר, איני יודע אם נכדי אתה או ניני, אולי אפילו נין לניני, אך שמחה גדולה מציפה אותי ברגע זה, כשאני מנסה לדמיין בראשי את אחד מצאצאי העמל בתורה. אם פתחת את הגמרא, סימן ואות הוא שנימנה אתה על חובשי ספסלי בית המדרש, גש יקירי אל עץ הברוש העומד בפינת החצר, עמוד ליד גזעו ופסע שבעה צעדים לכיוון הבית, עמוד במקומך, חפור באדמה, כל מה שתמצא שלך הוא", מסַבָך האוהב. ו

     אכן נאמנה האדמה לבעליה שאצרה בקרבה במשך שנים את ארגז מטבעות הזהב והיהלומים שהטמין בה אבי משפחת ליפקין כמתנה לצאצאו שישוב למוטב לדרך התורה והמצוות

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

אמרי שפר ל' תשרי ה'תשע"ז

 

אומר ה'שיח יצחק' דבר מענין: כתוב בגמרא "כל מזונותיו של אדם קצובין לו מראש השנה עד ראש השנה חוץ מהוצאות שבת יום טוב והוצאת בניו לתלמוד תורה" (ביצה ט"ז). למה "הוצאות שבת" יצאו מן הכלל? מדוע עליהם לא חלה הקללה של "בזעת אפיך תאכל לחם"? מסביר ה'שיח יצחק' לפי דברי המדרש הנ"ל. כי השבת קיבלה ברכה מהקב"ה, ככתוב "ויברך אלוקים את יום השביעי". ובמקום שיש ברכה לא יכולה לחול הקללה של בזיעת אפיך תאכל לחם. ) להגיד)

     ''אלה תולדות נח ..... ויולד נח שלשה בנים את שם את חם ואת יפת" (, ט-י) פירש רש"י שעיקר תולדותיהן של צדיקים מעשים טובים, בשם הרה"ק מפשיסחא שבשמות תולדותיו מרומז המעשים טובים,  שנח לימד והשריש אצלו ואצל אחרים את הדברים האלו: את שם לזכור תמיד את שם ה', שויתי ה' לנגדי תמיד, את חם לקיים כל מצוה בחום ובהתלהבות ולא כמצוות אנשים מלומדה, ואת יפת לעשות אך ורק מעשים שיהיו תפארת לעושיה ותפארת לו מן האדם.

     חז"ל אומרים חותמו של הקב"ה אמת. יש מפרשים כך, שהאותיות והמילים של חותמת, מבחוץ הם הפוכות, אבל אחרי שחותמים נעשה כראוי. כך יש לפעמים אנשים, שכשלא מבינים את דרכי ה',  מיד יש להם טענות ח"ו, לזה אומרים להם חותמת מבחוץ נראה הפוך, אבל אם נסתכל טוב על הדבר נראה שזה ישר, מפני שהנהגת ה' וחותמו מדויק ואמת וישר.

    חז"ל אומרים שאחרי המבול בכה נח ואמר לה' שהיה לך לרחם על העולם, ענה לו ה': רועה שוטה, למה אתה נזכר עכשיו להתפלל,  למה לא התפללת ולמה לא בכית מקודם לפני המבול, מזה אנו רואים שצריך האדם להקדים בתפילה קודם שמגיע ח"ו פורעניות לעולם (מדרש(

הבטחה בסוכה (על-פי מחקרה של הד"ר א' פרבשטיין)

הטלפון צלצל במשרדו של דוד יזרעאל. הוא היה איש עסקים שהתגורר בוונצואלה, שאליה היגר אחרי שזכה להינצל מציפורני הנאצים.

מן האפרכסת נשמע קולו של חברו: "אני רוצה להזמין אותך לבוא הערב לביתי. אנחנו עורכים קבלת פנים לרב שבא לכאן משיקגו".

"בשמחה", השיב דוד ושאל לפשר בואו של הרב.

כשנכנס דוד לבית חברו וראה את הרב, משהו בפניו גרם לו להביט בו שוב ושוב. הרב סיפר שהוא ניצול שואה, ודוד נדרך. הרב הסביר שהביא עמו ספרים בעבור הקהילה המקומית ומטרתו לעורר את הלבבות בימי התשובה.

הרב דיבר על חשיבות המצוות של החגים. "יודעים אתם? אפילו במחנה ההשמדה אושוויץ תקעתי בשופר, ואפילו הקמתי סוכה. היה שם נער יהודי שדאג לי ל'לחם משנה', וכך זכיתי לקיים את מצוות 'לישב בסוכה' בלב התופת".

למשמע הדברים חלפה צמרמורת בגופו של דוד. חמש-עשרה שנים חלפו מאז אותם ימים של ערב חג הסוכות תש"ה. הוא היה אחד מאסירי 'צריף הנערים' במחנה אושוויץ.

בדרך-לא-דרך הצליחו הנערים לזכור את התאריכים העבריים, וציפו להם בחרדה. הם כינו אותם באירוניה מרה 'גבלס קלנדר' – לוח השנה של גבלס יימח שמו, וזאת מפני שבכל חג יהודי נהגו הנאצים הארורים לשלוח רבים מהנערים אל המשרפות.

בהתקרב ראש השנה תש"ה התרבו הידיעות שהנאצים סופגים מפלות. בלבבות ניצתה התקווה כי המלחמה הנוראה, שגבתה את חייהם של מיליוני יהודים, מתקרבת לסיומה. ואולם עד הרגע האחרון המשיכו חיות הטרף במלאכת ההשמדה.

בהכירם את מנהגם המרושע של הנאצים המתינו הילדים באימה גוברת לראש השנה. ואכן, כשלושת אלפים ילדים נלקחו ולא שבו. ההלם והכאב בקרב הנותרים היו קשים מנשוא. ועם זה עדיין נשתמרה רוח האמונה בלב הנותרים בחיים.

באותו יום הצליח אסיר אחד, רבי צבי-הירש מייזליש, הדיין מוויצן, לסייר בין הצריפים ובידו שופר ולתקוע בו. קול השופר עודד את רוחם של הילדים.

אחר-כך בא יום הכיפורים. הילדים גילו לחרדתם שהקלגסים הכינו בעבורם סלקצייה נוספת. עוד אלף מהם נלקחו ושולחו בדרך שממנה לא שבו. עתה נותרו אלף ילדים בלבד. וכך, בעוד חרבו של מלאך המוות קוטלת מכל עבר, הצליחו השרידים לדבוק במצוות במסירות נפש.

חג הסוכות התקרב. הרב מייזליש, בעזרת עוד יהודים, הצליח לעשות את הבלתי-ייאמן ולבנות סוכה בתוך מחנה אושוויץ. הם פירקו דרגשים מהצריפים ובנו מהם סוכה נמוכה ונסתרת. סיני אדלר העיד כי היה אחד האסירים שזכו לשבת בסוכה. בשעת מעשה הסתפק אם הסוכה כשרה, מפני שהייתה קטנה ביותר; ואולם דיי היה במראה הסוכה בלב התופת כדי להרנין את הלבבות.

ביום האחרון של החג הצליח אדלר להשתחל פנימה אל הסוכה, ואמר בה את תפילת 'יהי רצון' שיש הנוהגים לאומרה בפרידה מן הסוכה. בתוך ליבו פיעמה התפילה שהקב"ה יקים את סוכת דוד הנופלת, ובשנה הבאה יזכה לשבת כבן-חורין בסוכה כשרה.

דוד יזרעאל היה אז בן חמש-עשרה. בהיותו דובר גרמנית נתמנה לעוזרו של אסיר פולני, שעבד בבית החולים של המחנה, וסייע בחלוקת מזון. לילה אחד, בעודו ישן, העיר אותו אחד האסירים. "אנא, זקוק אני לעזרה!", לחש האסיר ביידיש. "אינך מכיר אותי. אני הדיין מוויצן".

דוד לא הכיר את הדיין מוויצן, אך ליבו אמר לו שראוי לסייע לאיש. "זכיתי לבנות סוכה", אמר הדיין מוויצן בעיניים בורקות, "ומחר יחול חג הסוכות. אנא, עזור לי לקיים את מצוות 'לישב בסוכה', ודאג לי בבקשה ל'לחם משנה'. יודע אני שיש לך גישה למזון. רק אברך על הלחם ואקח פיסה קטנה ולא יותר".

בתחילה התקשה דוד להאמין למשמע אוזניו. סוכה באושוויץ?! האוּמנם?! הוא חשד כי האיש הוזה. ואולם הלה תיאר לפני הנער כיצד בנה את הסוכה, וזה השתכנע.

זמן מה התלבט. מילוי הבקשה היה כרוך בסכנה גדולה. בסופו של דבר החליט שאם הוא כבר מהמר – יהמר עד הסוף. "אם אכן יש לך סוכה", אמר לדיין, "מדוע לא אזכה גם אני להשתתף בקיום המצווה? אכנס איתך לסוכה".

"אינני מוכן שתסכן את חייך!", השיב הדיין בתקיפות. "אם תיתפס – דינך יהיה מוות. אתה צעיר ועליך לחיות". ואולם הנער התעקש, ובסופו של דבר ויתר הדיין.

למחרת, עם ערב, נלקח דוד לסוכה הסודית. הרב התפלל ערבית בהתרגשות גדולה. אחר-כך עשה קידוש על הלחם ודוד אחריו. "בזכות המצווה הזאת נשתחרר בעזרת השם!", הבטיח לו הדיין.

עכשיו, בוונצואלה, לא ידע דוד את נפשו: זה 'הדיין מוויצן'! בקושי הצליח לכלוא את התרגשותו. בתום הערב ניגש אל הרב. "רבי, אני הנער היהודי שהביא לכם את הלחם לסוכה באושוויץ!".

תדהמתו של הרב הייתה עצומה. השניים התחבקו בעוז. "זוכר אני את ההבטחה שהבטחתם לי אז, שבזכות המצווה נזכה להינצל ולהישאר בחיים", אמר דוד יזראל בדמעות. "ההבטחה קוימה!".

    

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

אמרי שפר י"ג אלול ה'תשע"ו

 

אם יש דבר שאיננו כשורה בחיצוניותו של האדם אות שיש ליקוי בפנימיותו.

     אנו נמצאים במלחמה נוראה על החיים! מלחמה קבועה עם הרע.  אחד מתכסיסי המלחמה הוא להכנס למקום סתר, ומשם לתת מכת אש על האויב - אלו הישיבות! ("לקט רשימות" בעניני ביהמ"ק)

     בשעה שאדם נודר לעשות משהו טוב, הוא עושה כן בהתלהבות ובשמחה. אך לא אחת, כאשר הוא נדרש לקיים את נדרו, ההתלהבות כבר פגה, וקיום הנדר נעשה באיטיות תוך כדי הרגשת אילוץ. בא הכתוב ואומר לנו: "ועשית - כאשר נדרת" -  קיים את הנדר באותו הלהט שהיה לך עת נדרת את הנדר.

     האדמו"ר רבי ישראל מרוז'ין אמר שתמיד לא הבין מדוע יצר הרע נקרא בשם 'כסיל', עד שבפקודת הקיסר ניקולאי הוא, הרבי נאסר במאסר, אז נוכח לדעת שיצר הרע הוא אכן כסיל. ' מילא אני נמצא פה בעל כרחי בפקודת הקיסר, אבל הכסיל הזה מדוע הוא הלך איתי בלי שום כפיה, מי הכריח אותו?! רק מרצון עצמו...' ("כתבי מהר"ז"(

     הגאון בעל ה"חזון איש" זי''ע היה נוהג כשהיו באים אליו לשאול בעצתו היה אומר שילמדו שלשה או ארבע שעות רציפות תורה לשמה בלי שום פניות, ואחר לימוד זה כשיחשבו בהנידון אז יוכלו למצוא עצה בקל לצאת מכל השאלות, והוא בבחינת "צא ולמד" שצריכים לצאת מן העולם וכדברי ה"חשבה לטובה" י"ע "ולמד" שהוא תורה לשמה, שאז מזדכך המוח ואפשר לדון בלי נגיעות.

     הגאון רבי עזרא מנחם עדס היה מורה של אחיו הצעיר יהודה שליט"א - לימים ראש ישיבת "קול יעקב" - שאל פעם בכיתה מה זה "והיה מחנך קדוש". השיב מיד הילד הכישרוני יהודה: ' והיה המחנך שלך קדוש'... ("אר"ץ זבת חלב"(

     החסידים בדורות שעברו היו מתפללים  בשעה מאוחרת מאוד משום שההכנה לתפילה ארך אצלם זמן ארוך עד שעבר זמן תפילה . פעם אמר על זה אחד מגדולי אשכנז, שיש ראיה שדבר זה אינו עבירה, שהרי אנו רואים שאנשים אלו אחר גמרם את תפילתם , מיד מתיישבי ללמוד בהתמדה ולעבוד את ה' בכל כוחם,  א''כ מוכרח שאינו עבירה, שהרי אמרו עבירה גוררת עבירה, ואם דבר זה מביא לידי מצוה בודאי שתפילה זו הוא ג"כ מצווה.

     ידוע הוא אמרת רבינו החיד''א , שהאומר שאין בתורה"ק כ"א  פשט הפשוט, הוא טיפש, כי כן הוא האותיות פשט כאותיות טפש , ועוד הוסיף שאם יאמר שמאמין רק בפשט ורמז אזי הוא פ"ר וכהר"ת   פ'שט ר'מז וכן אם אומר שיש גם דרוש בתורה אם לא סוד, אזי הוא ד"פר , ועל זה רמזה הכתוב "אל תהיו כסוס כפר"ד אין הבין'',   כלומר שלא תאמר שאין כאן יותר ממה שרואים בפשטות, אלא שיש פנימיות התורה בכל דבר, שכולו נתפרש בדרך פרד''ס.

המתנה המוזרה (פניני עין חמד, גיליון 601)

     כשצלצל הטלפון בביתו הזדרז ר' שלמה להרים את השפופרת. הוא ציפה לשיחה חשובה, הקשורה לעסקיו, אך למרבה הפתעתו שמע מעברו השני של קו הטלפון את קולו של רבו, האדמו"ר מסקולֶן. הוא קפץ ממקומו ועמד ביראה לשמוע את דבריו.

     ר' שלמה התגורר במקסיקו והיה איש עסקים מצליח. עושרו לא שיבש את אורחות חייו. את ילדיו חינך על ברכי התורה והחסידות.  במיוחד בלטה אצלו מידת הצניעות וההסתפקות במועט.  הוא היה חסיד סקולֶן. מפעם לפעם נסע אל רבו, האדמו"ר ר ' אליעזר זוסיא, שהתגורר בניו-יורק. שיחת הטלפון באותו בוקר הייתה מפתיעה למדי.  תחילה שאלו הרבי לשלומו, אחר-כך התעניין בשלום בני משפחתו, ובהמשך שאל על חינוך הילדים. "ומה על בנך, מוישל'ה? האם אתה דואג , שילמד כראוי?", הוסיף ושאל. מוישל'ה היה ילד חכם, אבל שובב ומלא מרץ. האדמו"ר הכיר אותו לאחר שבביקורו האחרון של ר' שלמה אצלו הביא עימו את הילד. "ודאי", מיהר הלה לענות, "עומד הוא לסיים בעוד כשבועיים את מסכת סוכה, וברוך השם הוא לומד טוב". "האם הענקת לו פרס על לימודיו ?", הוסיף האדמו"ר לשאול. ר' שלמה הודה שלא עשה זאת. " אם כן", אמר האדמו"ר לאב, "אני מציע שתבטיח לילד , כי אם יסיים את מסכת סוכה וייבחן עליה כראוי, תקנה לו דבר-מה בהערכה על הצטיינותו, כפי שיבקש. הדבר חשוב לטובת הילד, וזה יהיה גם לטובתך!", הוסיף הרבי. בסיום השיחה שוב הזהיר האדמו"ר את האב , כי יניח לילד לבחור את המתנה בעצמו, על- פי רצונו. השיחה הסתיימה והאב התפעל מהתעניינותו המפורטת כל-כך של הרבי.

     מאוחר יותר, כשהבטיח לבנו מוישל'ה מתנה לכשיסיים את מסכת סוכה, קפץ הילד משמחה ושקד יומם ולילה , עד שהיה בקי במסכת ונבחן עליה בהצטיינות. הגיע תורו של האב לקיים את הבטחתו, אך למגינת ליבו בחר הילד מתנה שלא על- פי טעמו כלל. מוישל'ה ביקש שרשרת ברזל ארוכה, עם מנעול גדול, כדי שיוכל לפתוח ולסגור אותה... אך האב זכר את אזהרת הרבי ונאלץ לקנות לילד את המתנה שביקש.  חלפו יומיים. זה היה בשעת אחר-הצהריים, קרוב לזמן תפילת מנחה. מוישל'ה שיחק בחצר הקדמית של הבית. האב שב הביתה לפני שעה קלה, ופנה לנוח מעט קודם הליכתו לתפילות מנחה וערבית וללימוד שיעוריו הקבועים. לרגע הזה המתינו שני ברנשים שישבו ליד הבית במכונית בעלת חלונות כהים. בימים הקודמים ערכו תצפיות על הבית, וכבר הכירו היטב את סדר יומו של ר' שלמה. בהגיע השעה , שבה הוא נוהג לצאת לתפילת מנחה יצאו מן המכונית וארבו לו סמוך לפתח הבית. הכול התנהל כמתוכנן. בזמן הקבוע יצא מן הבית ונעל את הדלת במפתח. באותה שנייה זינקו עליו הברנשים , סתמו את פיו, הנחיתו עליו מהלומות והממו אותו, וגררו אותו בכוח לעבר מכוניתם. היה זה ניסיון חטיפה למטרות כופר, תופעה שהייתה נפוצה למדיי במקסיקו באותם ימים. המשטרה הייתה חסרת אונים. לעיתים היה האירוע מסתיים בתשלום הכופר, אך היו מקרים שהחטופים לא שבו לבתיהם .!

     כאשר החוטפים האוחזים בטרפם הגיעו אל המכונית נדהמו לגלות , כי היא כבולה ב... שרשרת ברזל עבה אל עמוד החשמל שלידה. השניים היו המומים, והרפו לרגע מאחיזתם בטרפם. ר' שלמה ניצל את ההזדמנות והחל להימלט, זועק לעזרה. במקום החל להתאסף קהל רב והמשטרה הוזעקה.  הברנשים הבינו , כי ההמון סוגר עליהם וניסו להימלט ויהי מה. הנהג התניע את המכונית ולחץ על דוושת התאוצה בכל הכוח, עד ששרשרת הברזל נקרעה והתנתקה מהעמוד. הם פתחו בנסיעה מטורפת, בעוד השרשרת מחוברת למכונית.  בקשר המשטרתי נמסר הדיווח על המכונית הנמלטת, הגוררת אחריה שרשרת ברזל. כעבור זמן קצר נלכדו החוטפים והובלו אל מאחורי סורג ובריח.  את השעות הבאות בילה מיודענו במתן עדות במשטרה, וכששב מאוחר לביתו שאל את מוישל'ה , מתי הצליח לקשור את המכונית אל העמוד. בנו הסמיק והודה , כי רצה ללמד לקח את החונה בסמוך לפתח הבית בחניה שלהם, ולכן כבל אותה אל העמוד. האב הנרגש חיבק את מוישל'ה בחום. " מעשה השובבות שלך הציל אותי", אמר לו שוב ושוב.

     מיד לאחר מכן החליט לנסוע אל רבו , לספר לו , את אשר אירע ולהודות לו על עצתו. האדמו"ר שמח לשמוע על נס ההצלה והוסיף בבדיחות , כי מאחר שהחוטפים שברו את השרשרת והמנעול, מוטל עליו, על האב, לקנות למוישל'ה מתנה חדשה...

בשיטת ''עשה זאת בעצמך'' (הרב יחזקאל שובקס)

"     ראה אנוכי נותן לפניכם היום ברכה וקללה" . כך כותב המדרש: "אמר רבי אלעזר משאמר הקב"ה הדבר הזה בסיני, באותה שעה 'מפי עליון לא תצא הרעות והטוב', אלא מאליה. הרעה באה על עושי הרעה והטובה באה על עושי הטובה". המדרש צריך הסבר, כי סוף כל סוף הרי הקב"ה הוא נותן השכר והעונש לאדם לפי מעשיו?

     קָאקו הוא כפר בדרום "סן-סלבדור", מדינה מרכז אמריקנית.  קאקו אשר שוכן על חופה המזרחי של האוקיינוס השקט, הינו מטופח ויפה שמושך אליו עשירים רבים מכל הסביבה, אשר מעדיפים את החיים בכפר השקט. מלבד השקט המיוחד, אף ניחן הכפר ברוגע ובשלווה שלא מעלמא הדין. עד כדי כך, שגם עשירים אשר החזיקו בביתם אוצרות יקרים ביותר, לא תמיד זכרו לנעול את דלת ביתם בלילה.  סיפור הגניבה הראשון בכפר הכניס להלם את כל התושבים.  אך לא נותר להם הרבה זמן לעכל את הגניבה הראשונה, עד שבאה השניה והשלישית. חבורת הגנבים אזרו אומץ מגניבה לגניבה, עד שהיא הפכה למכה של ממש . מטה המשטרה הקרוב ביותר, שכן במרחק של עשרים קילומטרים משם, ועד שהניידת היתה מגיעה לאיזור, זה כבר היה לאחר מעשה. ומשום כך נאלצו התושבים לשכור את שירותיה של חברת אבטחה אשר סיירה בקביעות בלילות.  המאבטחים אכן הצליחו ללכוד את הגנבים ואף מסרה אותם לידי המשטרה.  התושבים היו בטוחים שהמשטרה תמצה את הטיפול עם הגנבים, אלא שההמשך לימד אותם, שלא הרחק מהם בערים הגדולות והצפופות עסוקה המשטרה עד מעל הראש במעשי עבריינות קשים בהרבה, כך שהיא באמת לגמרי לא פנויה למעשי גניבות "שוליים".

     לאחר תקופה קצרה שוב התגלתה חברת הגנבים בחוצות הכפר, הפעם עם קצת יותר אומץ. התושבים העשירים ניצלו את מעמדם ופנו לחברי הפרלמנט,  אלו בתגובה לחצו על בכירי המשטרה. בסופו של תהליך משפטי ארוך, נגזר מאסר של שבע עד עשר שנים על כל חבורת הגנבים. לרגע נדמה היה, שהשקט חזר שוב לכפר. אלא שכעבור תקופה נוספת שוב התפרצה מכת הגניבות. מתברר שזו אותה חבורת גנבים, הם הצליחו להערים על הסוהרים ,והבריחו כלי משחית שונים וכך ברחו מן הכלא. הנהלת הכלא,  לא היתה בהלם כלל. גם הם היו עסוקים בעבריינים מסוכנים יותר מסתם חבורה בזויה של גנבים. " אם אין אני לי, מי לי?" - אמרו התושבים לעצמם בשפה הספרדית השגורה בפיהם.  הפעם החליטו לשנות כיוון לחלוטין. בלית ברירה, ייקחו את הדין לידיים.  מדובר בתגובה מסוכנת מאוד, הם ידעו שהם עלולים לעמוד למשפט בבוא היום. משום כך, שכרו את שירותיו של אחד מטובי המשפטנים ב"סן-סלבדור". עשרות שעות של התייעצות,  הניבו תוצאה מבורכת מאוד.  

     קולומה סנס - הוא סתם איש בער, בעל ידיים זריזות וגוף גמיש מאוד. רוב שנות ילדותו בילה על העצים הגבוהים ביערות ואף קרוא וכתוב לא ידע, אך את רחובות הכפר "קאקו" ידע על פה. עשרות שעות של שוטטות בלילות לימדו אותו הרבה. חלק גדול מן הבתים אף הכיר כבר מבפנים. הלילה יכיר בית נוסף.  זה הבית השביעי ברחוב השלישי משמאל. מקודם, כאשר עבר שם הבחין כיצד מישהו משלשל לידיו של בעל הבית מעטפה שמנה של דולרים . השעה היתה שלוש לפנות בוקר, שקט ודממה שררו בכל המרחב, ואף מאבטח לא נראה בסביבה. קולומה יצא ממקום מחבואו מאחורי פח האשפה. הוא סבב את הבית מכל הצדדים, עד שבחר את החצר האחורית כמיקום הנוח ביותר. הוא חתך את רשת הברזל בעזרת אולר קטן שברשותו והשתחל פנימה. כעת עמד מתחת לאחד החלונות. למזלו היה הסורג פתוח מה שחסך ממנו מאמץ נוסף. קפיצה קטנה הספיקה לו בכדי להשתחל מבעד לחלון פנימה לתוך הבית. חושך עבות שרר בחדר, ורק הפנס הקטן שברשותו עזר לו להתקדם לעבר הדלת. הוא לחץ על הידית, ופתאום שמע רחש קל מאחוריו. הוא סובב את ראשו אחורה, וראה כיצד לוח עשוי פלדה בוקע מתוך הקיר וסוגר על החלון. ועדיין לא קלט שהוא במלכודת. הוא לחץ על ידית הדלת, ומיד מתברר שהיא נעולה.  דפיקות שקטות על הדלת הבהירו לו, שמדובר בדלת משוריינת עבה במיוחד, חסינה לקולות ולרעשים. הוא ניגש אחורה לכיוון החלון וניסה להזיז אחורה את לוח הפלדה, אלא שהיא לא נענתה לו.  בעשרים וארבעת השעות הבאות, היה לקולומה מספיק זמן להבין, שהוא הולך לסיים את חייו באופן אכזרי ביותר בתוך הכספת הסגורה הזאת. אף אחד מבחוץ אפילו לא אמור לדעת שהוא בפנים.  

     בתביעה שהוגשה לבית המשפט על ידי בני משפחתו של קולומה, הואשם בעל הבית בעבירה חמורה של הריגה. מי שייצג אותו במשפט, היה אותו משפטן בכיר אשר עזר להם להמציא את הרעיון המתוחכם. הוא הוכיח לחבר השופטים שבעל הבית לא נקף אצבע במעשה ההרג, אלא הגנב עשה את הכל לעצמו. "זו מערכת אוטומטית לחלוטין" - הסביר להם תוך שהוא מסתייע בטכנאי שבדק את הדברים מקרוב. "ברגע שלוחצים על ידית הדלת מבפנים, נסגר החלון באופן אוטומטי,  ואין שום אפשרות לשמוע בתוך הבית את מה שמתחולל שם בפנים. במקרה ממש, הם גילו את גופתו לאחר שכבר לא היה מה לעשות" . לאחר שהשופטים עיינו היטב בספר החוקים הספרדי, החליט לזכות את בעל הבית מכל אשמה.

     כוונת המדרש היא: שהקב"ה הקים מערכת מופלאה בעולמו,  שהעונשים והשכר, הכל נגזרים מתוך מעשי האדם עצמו, וכפי שהאדם בוחר לעשות, כך הוא גוזר על עצמו את התוצאות

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

אמרי שפר כ"ט סיון ה'תשע"ו

"ונתן עליו מים חיים אל כלי..." - ישראל נמשלו למים: מטבעם של מים שיכולים להתפשט ולשטוף שטחים עצומים, להפרות מדבריות, להסיע הרים, ליישר הדורים, ולהבקיע דרך, אעפ"י שיש מפריעים ומעצורים גדולים. אמנם, כל זה אם הם במצב של מים חיים, אולם כשהם קפואים אין להם כל כוח. אף ישראל כך: בהתלהבות אפשר להשיג הכל, אבל במצב של קיפאון וקור שום דבר לא ישיגו. (מהר"ם שפירא מלובלין)

     זאת התורה אדם כי ימות באהל (יט, יד) - על ידי התורה, 'אדם כי ימות' – זוכה איש ישראל לאחר מותו, להגיע למקום מנוחתו באהל – בעולם הבא. (דברי שלום)

     זאת חקת התורה (יט, א) - חוקה מלשון חקיקה, כי התורה, חייבת להיות חקוקה בלב האדם. (באר משה)

     זאת חקת התורה (יט, א) - 'חוקת' מלשון מזון כמ"ש ואכלו את לחם חוקם (בראשית מז, כב). וזהו 'זאת חוקת' – מזון הנפש היא התורה. (דברי בינה)

''חביבים ישראל שנקראו בנים למקום''

     ''חביבים ישראל שנקראו בנים למקום, חיבה יתרה נודעת להם שנקראו בנים למקום" . למה חוזרים על זה פעמיים? !סיפר ר' חיים קרייזוירט שלפני מלחמת העולם, בא אליו יהודי ואמר לו שהוא הכניס הרבה מאוד כסף לחשבון בנק בשוויץ, והוא מבקש מהרב שיזכור את המספרים, "אם הרב יזכה להינצל ואני לא, אני מבקש שהרב יחפש מישהו מהמשפחה שלי ויספר לו שיש לו כסף בבנק...". טוב, ר' חיים נענה לבקשתו וזכר את המספרים.

     ר' חיים קרייזוירט ניצל, אך אותו יהודי לא שרד.  עברו כבר 30 שנים, והרב עדיין לא מצא זכר למשפחתו של אותו יהודי, עד שיום אחד הוא נסע ברכבת, והוא רואה יהודי מסכן, מצ'וקמק, כל הגלות על הראש שלו...  הרב התחיל לדבר איתו, והיהודי הזה באמת עבר את השואה, הוא זכה להקים בית,  אבל אין לו פרנסה והוא חי בעניות גדולה.  שאל אותו ר' חיים לשמו, ומשאמר לו את שמו ושם משפחתו הזהה ליהודי מהמלחמה,  מיד שאל אותו ר' חיים האם הוא קרוב של אותו יהודי ...? " בודאי, הוא אבא שלי...", ענה העני. "אבא שלך?!", קפץ ר' חיים, "אתה יודע שאתה עשיר?!" "אני עשיר...?" " כן, אבא שלך השאיר כסף רב בחשבון בשווייץ, ומסר לי את המספרים, קח את עצמך לשם עכשיו ותמשוך את הכסף". "אבל אין לי אפילו כסף לנסוע לשוויץ...". ר' חיים נתן לו הכסף, ומשהגיע והיה מונח בחשבון הזה 750,000 דולר, ומי שיודע סכום כזה לפני 40 שנה היה נחשב לסכום עתק – הוא נהיה מיליונר! שאל ר' חיים: ב-30 שנים הללו, היהודי העני הזה חי מהיד לפה, ובקושי סגר את החודש, בכל אותן ה-30 שנים הוא היה עשיר או לא?  הוא היה עשיר, אבל הוא גם היה עני מרוד, מכיוון שהוא לא ידע שהוא עשיר.

     הקב"ה בהר סיני לקח את עם ישראל וקרא להם "בני בכורי ישראל". בנים של השי"ת.  אבל תאר לך שבן אדם לא יודע את זה... לכן חיבה יתירה נודעת להם שנקראו בנים למקום, עכשיו כשאנחנו יודעים שאנחנו בנים של השי"ת, אז זה חביב ביותר!

חוויית השבוע שלי

http://h-y.xwx.co.il/

אמרי שפר י"א סיון ה'תשע"ה

אמרי שפר י"א סיון ה'תשע"ה

הגאון הצדיק רבי אליהו לופיאן זצ"ל, היה אומר בשם הגאון הצדיק רבי שמחה זיסל זצ"ל, הסבא מקלם: היה כדאי לקדוש ברוך הוא לברא את כל העולם ומלואו ולקיימו ששת אלפי שנים, כדי שיהודי יזכה לומר – ולו פעם אחת ויחידה בכל ימי חייו, ובכל משך זמן הבריאה – "ברוך הוא וברוך שמו". ואלף אמירות "ברוך הוא וברוך שמו" אינן מגיעות לגדל חשיבות עניית "אמן" אחת. והוסיף: ואלף אמנים אינם מגיעים לחשיבות "אמן יהא שמיה רבה" ולו פעם אחת בלבד, ואלף עניות "אמן יהא שמיה רבה" אינן מגיעות לזכותה ויוקרתה של תיבה אחת של תלמוד תורה

לֹא עֵּת הֵָּאסֵּף הַמקְּנֶה וגו'. (כט, ז) פירוש אם חס ושלום, לא הגיע עוד זמן קץ הגאולה, לאסף צאן קדשים, השקו הצאן ולכו רעו, על כל פנים תן להם פרנסה, עד שנזכה לגאולה שלימה במהרה בימינו, אמן. (מרגניתא דר' מאיר)

     לא פעם ממריץ היצר אנשים לדבר מצוה, מגביר התלהבותם, עד שבריצתם מחריבים את כל מה שבדרכם (הרה”ק רבי דוד מלעלוב)

     לא צריך לחכות לשעת משבר בכדי למדוד אנשים, הרבה יותר חשוב היא יכולת השגרה.

     לא קונים חולצה בשביל הכפתור.

     לא ראיתי חתול ישן אשר לתוך פיו נכנס עכבר.

     לא רק המרבה באכילה ובשתייה נקרא זולל וסובא, אלא אף המרבה בדיבורים מיותרים (הרה”ק רבי יחיאל מאיר ממוגלניצה)

     לאשה יש לה חלק ושכר - בלימוד התורה של בעלה. ואולם, אסור לה לשכוח, שיש לה גם חלק         'בביטול התורה' שלו...

האישה לא ויתרה )על־פי 'מפי ספרים וסופרים'(

     האישה נקשה בהססנות על הדלת, וכשזו נפתחה, פסעה פנימה בחשש. " יש לי בעבורכם מכתב מרבי יחזקאל־ שרגא משינאווה", אמרה בקול רועד.  רבי פינחס צימטבוים, חבר בית הדין של גרויסוורדיין (אֹורַאדְיָה( שברומניה, זינק ממקומו למשמע הדברים. רטט של התרגשות עבר בו.  מכתב ממורו ורבו הקדוש! בדחילו ורחימו נטל את האיגרת ופתחה.  כשהחל לקרוא, עלתה עננה על פניו. "בהיות שבעלה של האישה הזאת עזב אותה כבר יותר מעשר שנים והשאירה עגונה", כתב רבי יחזקאל, " על כן הנני מבקש לעזור לה למצוא את בעלה להתירה מכבלי עיגונה" . "כיצד אני יכול לסייע?", תהה רבי פינחס בקול. "ומדוע החלטת לבוא לכאן דווקא?". "לא ביקשתי כלל לבוא לכאן", ענתה העגונה. "חיליתי את פניו של הצדיק,  בכיתי והתחננתי לפניו שיושיע אותי,  ולבסוף הורה לי לבוא לכאן, אליכם,  בלי הסבר" . הדיין התעטף בשתיקה. "אין לי פתרון להוראה הבלתי־מובנת של הצדיק", אמר לבסוף. "בינתיים השתכני באכסניית הקהילה, ונעשה כמיטב יכולתנו". האישה הודתה לו נרגשות, וכשפנתה לדרכה, יצא הדיין אף הוא מביתו ושם פעמיו לעבר בית אב בית הדין,  רבי משה־הירש פוקס. הוא שיתף את עמיתו באיגרת המסתורית, ורבי משה, אף שלא היה חסיד שינאווה,  הכיר בגדולתו של הצדיק והתייחס למכתבו בכובד ראש.

     ראשית, כינס רבי משה את גבאי בתי הכנסת וחקרם אם הבעל המעגן שוהה באחד מהם. התשובה הייתה שלילית. כשלא נמצא קצה חוט בקהילה, פנה אל משטרת הגבולות והללו בדקו ברשימותיהם אם נכנס למדינה אדם ששמו כשמו של הבעל.  גם אלו השיבו את פניו ריקם.  דייני בית הדין לא אמרו נואש. הם פעלו כחוקרים מיומנים, והחלו לבלוש ולחפש בכל העיר אחרי הבעל האבוד. שבועות ארוכים של חיפושים העלו חרס. בכל בוקר נאלצו הדיינים להשיב לאישה העגונה כי טרם אותר בעלה.  יום אחד פנה רבי משה אל רבי פינחס ואמר לו: "שמע־נא, הלוא עשינו כל שביכולתנו כדי לאתר את האיש ולא מצאנו רמז כלשהו עליו. לדעתי אין מנוס מלהודיע לאישה כי המאמצים כשלו, ולשלחה בחזרה לביתה" . רבי פינחס הסכים לדברים, אף כי לא בלב קל. הוא שיתף את האישה במסקנה המצערת, והמליץ לה לשוב לביתה. אך העגונה סירבה בתוקף לקבל את הדברים. "בשום אופן לא", קראה במר נפשה. "לא אלך מכאן, אלא אם כן יורה זאת הצדיק משינאווה. בפקודתו באתי לכאן, ורק בפקודתו אלך". ראה רבי פינחס כי היא מתבצרת בעמדתה, והחליט לכתוב דברים כהווייתם למורו ורבו. פירט את המאמצים הרבים שהושקעו ואת הכישלונות שנחלו.  

     לא חלפו יומיים, והנה שליח בהול דופק על דלת לשכתו של רבי פינחס. " גש מהר לביתך", אמר השליח. רבי פינחס יצא בעקבותיו, ובהגיעו לביתו הבחין בהתקהלות נרגשת — שוטר אוחז בידו של גבר יהודי, ולצידם העגונה. רבי משה־הירש, שכבר נכח במקום, פנה אל רבי פינחס וקרא: "זה הבעל!" . כעת נפנו הכול לשמוע את סיפורו של הבעל המעגן. מזלו מעולם לא האיר לו פנים. כדי למצוא טרף לביתו נהג לנדוד בין הערים ולתור אחר עבודות מזדמנות. הוא הגיע לבוקרסט, בירת רומניה, וגם בה התקשה להשיג פרנסה.  אוזלת ידו, שהייתה פרי אופיו ה'בטלני', גרמה לו להזניח את משפחתו ואף לא להודיע לאשתו היכן הוא ומה מעשיו. בעקבות זאת סברה שהחליט לברוח ולהשאירה עגונה.  ביום שבו הגיעה האישה לגרויסוורדיין החליט בעלה לחפש את ההצלחה בהונגריה. כסף לנסיעה לא היה באמתחתו, ולכן נאלץ להתקדם בנסיעות קצרות ברכבת. בכל תחנה ירד וקיבץ נדבות כדי לממן את המשך הנסיעה.  בדרכו הגיע לגרויסוורדיין. הוא שמע שבעיר יש ריכוז יהודי גדול וקיווה שיצליח לקבץ סכום נאה להמשך דרכו. באורח פלא שם את פעמיו לעבר האכסניה שבה התארחה ...אשתו.  כשזו הבחינה בו, חששה שיימלט ממנה אם יבחין בה, ולכן יצאה מבעד הדלת האחורית והזמינה שוטר שיעצור אותו. השוטר עצר את האיש,  בעוד האישה צועקת כי זה בעלה,  שנטש אותה לאנחות . "מבינים אתם?", קרא רבי משה בהתרגשות באוזניו של רבי פינחס, "הלוא האיש תכנן לנסוע למדינה אחרת, ורק הצדיק, ברוח קודשו, ידע שיחנה בגרויסוורדיין וייקלע לאכסניה שבה תשהה רעייתו" .

     הסיפור התפרסם חיש מהר והגיע לאוזניו של הצדיק משינאווה בעצמו. "נו", החווה בידו בביטול, "אצלכם החסידים הכול נחשב 'מופת', אולם אין זה נכון. בסך הכול סברתי שהואיל וגרויסוורדיין היא עיר גדולה, סביר להניח שהבעל שוהה שם. אין כאן שום 'מופת'"... 

החלטה שהולידה אוסף תהילים (מנחם כהן)

     התלבטות לא קלה הייתה ליורם חניאל (60)  בערב חג השבועות. הוא סקר את מדפי הספרייה הענקית, שבהם מוצבים יותר מאלפיים ספרי תהילים, והתלבט איזה מהם לקחת איתו לבית הכנסת בחג השבועות. " בסוף בחרתי בתהילים דפוס אמסטרדם משנת תקע"ו", הוא אומר.

     חניאל, המשמש שופט צבאי במילואים,  מחזיק ככל הנראה באוסף הגדול ביותר בעולם של ספרי תהילים. אך אין הוא אספן קלסי, השומר את הפריטים לצורך תצוגה בלבד. בכל יום הוא נוהג לומר תהילים, כל פעם בספר אחר שהוא מוציא מהאוסף הענק.

     הרעיון נולד ברגע של התעוררות בהלוויה של יהודי מהיישוב אלקנה, שבו הוא מתגורר . "בהלוויה ספדו לאיש וסיפרו שבכל שבוע נהג לסיים את ספר התהילים", מספר חניאל. " באותו רגע קיבלתי עליי לעשות כן. מאז חלפו עשרים שנה, ואני מתמיד לסיים בכל שבוע את ספר התהילים. " בעקבות קריאת התהילים הרצופה התבלה הספר שקניתי, והלכתי לקנות ספר חדש.  התחלתי להתעניין בספרי תהילים ישנים,  והאוסף גדל הלך. חברים שמעו על התחביב והִפנו אותי לספרי תהילים עתיקים, ובמקביל איתרתי בעצמי ספרי תהילים מיוחדים.

     תהילים בערבית ובהודית באוסף הגדול ספרים גדולים וקטנים, אפילו זעירים, עם פירושים מגּוונים, בכל השפות ומכל התקופות. "יש ספרים שנכתבו בהודית , בערבית, בפרסית ועוד", הוא מתאר. "אני נהנה ללמוד בפירוש של הרב גרשטנקורן,  ראש העיר הראשון לבני־ברק, ושל יהודי מתל־אביב, ישראל סחרוב שמו" . יש ספר האהוב עליך במיוחד? שאלנו. "תמיד שואלים אותי את השאלה הזאת", הוא מחייך, " ואני משיב ש'כולם היו בניי'... אני מחובר לכל ספרי התהילים שברשותי. החלום שלי הוא שיפתחו 'כולל תהילים' ללימוד הספר" . תגלית מצמררת מאחורי ספרי התהילים מסתתרים לפעמים סיפורים אנושיים מרגשים. "לפני כמה שנים העניק לי חבר מאירופה ספר תהילים מיוחד. זה ספר שהודפס בשנת רפ"ב )30 — 1552 שנה אחרי גירוש ספרד( והיה עד לאחרונה בכנסייה. היהודי שהחזיק בספר, בימים ההם,  קרע את הדף הראשון והשלים את השער ואת פרק א' וב' — בכתב ידו. " מדוע עשה זאת? כשקראתי את פרק א' בכתב היד קיבלתי את התשובה: את הפסוק הראשון שינה ל'ובדרך חטאים לא שמד' ... היהודי רצה להעיד על עצמו שלא השתמד" . חניאל מתרגש לראות יהודים קוראים תהילים, גם מי שאינם נראים שומרי תורה ומצוות. "מובא שכל מה שאמר דוד בספרו,  כנגדו וכנגד כל ישראל אמרו, וכנגד כל העיתים אמרו'. רואים זאת ברגעי צרה לא עלינו, שיהודים פותחים את ספר התהילים ומבקשים את כל בקשותיהם".

חוויית השבוע שלי

www.h-y.xwx.co.il