אמרי שפר כ"ג אלול ה'תשע"ח

 אדם העושה תשובה ביום רגיל מימי השנה - אזי הוא מקבל את המחילה המושלמת על ידי תהליך, כמבואר בגמרא בסוגיית 'ארבעה חילוקי כפרה' (יומא פ"ו ע"א). אבל כאשר האדם עושה תשובה 'בעשרת ימי תשובה', באותו רגע הוא זוכה למחילה מושלמת ללא שום תהליך, אפילו על עבירות חמורות כמו חילול ה' (עיין בספר 'המפתח' על הרמב"ם הלכות תשובה פ"ב ה"ו, ד"ה ומיד היא מתקבלת) ]. משום כך מעוררת אותנו התורה לתשובה המושלמת דווקא בפרשת ניצבים, מפני שבימים אלו ניתן להשיג את התשובה המושלמת ברגע אחד, ועל ידי זה להגיע לראש השנה מוכנים כראוי.

     אמרו רבותינו: בשעת פטירתו של אדם, אין מלווים לו לאדם לא כסף ולא זהב ולא אבנים טובות ומרגליות, אלא תורה ומצוות ומעשים טובים בלבד... (אבות ו', ט'). וכפי שהטעימו זאת חכמי המוסר על פי סדר פרשיות השבוע: "כי תצא" - זכור כי כאשר תצא מן העולם הזה, אזי "כי תבוא" לעולם הבא. שם כולם "ניצבים" בפני בית-דין של מעלה ליתן דין וחשבון, ומכאן לפרשת "וילך", להיכן?- אם "האזינו" לדברי התורה הקדושה - ממילא יזכה ל"וזאת הברכה"... לפיכך התקן עצמך בפרוזדור כדי שתכנס לטרקלין.

    אנחנו לא עוברים בחיינו כמו ספינה במים. כל תחנה שהיינו בה ממשיכה אתנו גם אם שכחנו אותה. כולנו ילדים נרגשים ביומם הראשון בבית הספר, כולנו מאוכזבי חברויות שהוכחו כשטחיות. כולנו נותני אימון, כולנו נבגדים; כולנו תומכים, כולנו נתמכים. אין מי שלא זקוק לאוזן קשבת, גם אם הוא זה שכולם באים אליו לעצה. אין מי שלא זקוק להכרה, לאופק, ליעד הבא. ולמי שילך אתו לשם יד ביד, עם תיק חדש ושקית אוכל ומפית וסידור קטן שסבא וסבתא קנו לו.

     הרמב"ם (הלכות תשובה, פרק א' הלכה א') מציין שגם מי שחטא לחברו ושילם את חובו וכן פייסו בדברים, חייב בנוסף לקיים את חלקי התשובה של בין אדם למקום (שהם וידוי, חרטה, עזיבת החטא וקבלה לעתיד) וכך הוא כותב: "וכן החובל בחברו והמזיק ממונו, אף על פי ששילם לו מה שהוא חייב לו, אינו מתכפר עד שיתוודה וישוב מלעשות כזה לעולם, שנאמר: 'מכל חטאות האדם' (במדבר, ה', ו')". כלומר- חלקי התשובה הבסיסיים אינם רק לחטאים בין אדם למקום, אלא לכל סוגי חטאות האדם, בין אדם למקום ובין אדם לחברו. 

גן החיות (הבחור ר' שלמה קרלינסקי ז ” ל)

     בהנהלת גן החיות, מהגדולים בעולם, הועלתה הצעה מקורית וחדישה – ממשיל עבד ה ’ הבחור ר' שלמה קרלינסקי ז”ל, באחד ממאמריו היותר חדים.

     היה זה יוזף, עובד זוטר בפיתוח הגן, שהופיע בפני הוועדה במגפיו המטונפות וביקש את רשות הדיבור: " הנהלת הגן מחפשת תמיד פיתוח והרחבה", ציין העובד, "אך דומה בעל-חי נוסף ישנו והוא חסר בין כלובי החיות וכי צירופו לגן עשוי לשפר את חזותו משמעותית. ההצעה שלי היא להכניס את הבעל - חי ששמו...  אדם!.

     הרעיון הסעיר את האווירה. עובד יהודי עמד ותהה: "נו, וכשנחפוץ להוציא רעיון זה לפועל – מהיכן נביא אדם שיישב בכלוב? הרי לא יעלה על הדעת כי נלכוד אדם באמצע הרחוב ונכלא אותו בכלוב. וכי בגין מה יותר לנו הדבר? כלום רק כדי שהרואים יוכלו להביט ולהשתעשע בו נמנע ממנו את החופש? רק לפי ההצעה – ישלמו למישהו משכורת בכדי שיעשה זאת".  שקט בוועדה. הכול ישובים מהורהרים בסוגיה שמעולם לא נתנו עליה את הדעת. היהודי ממשיך ומצליף: " נו, ואיך מותר לנו להכניס הבעל-חי לכלוב? במה חטא שאנו כולאים אותו באמצע היום ?". "אך זאת כולם מבינים , הבהיר העובד היהודי, "שהאדם הוא מרכז הבריאה וכי כל בעלי - החיים נועדו לשמשו. לכן מותר לאכול מבשרו ולכן גם מותר להשימו בכלוב בגן החיות. ועל כן", העלה היהודי הפיקח, "אין אווילי מהרעיון להעמיד אדם בתצוגה שווה עם בעלי-החיים בגן החיות. הרי שונה בכל הווייתו מהם.  מרכז הבריאה הנו!".

     שוב שקט בקהל. החברים כוססים ציפורניים. לא יודעים איך להתייחס להצעה המביכה-משהו. “מה נכתוב עליו בשילוט ליד הכלוב?" – הרהר יו"ר הגן בספקנות. "הרי דרכי האדם כה נבדלים וכשם שאין פניהם שווים כך תכונותיהם. בין תבינו", הצביע. "הרי אני מדבר רק על סימפטום. זה רק סימן שהאדם נבדל במהותו מכל 'בעל -חי' הפועל לפי אינסטינקטים שאין לו שליטה עליהם. אולם האדם חי בהתבוננות והוא צריך ל חשוב לפני כל מעשה שיעשה אם נאות הוא אם לא. הוא לא חי לפי תאוות רגעיות. שולט על עצמו". נמנו מכאן כולם וגמרו: אין לו מקום לאדם בגן החיות.

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 http://dosanova.co.il/

אמרי שפר ל' ניסן ה'תשע"ח

אדם שבאמת אכפת לו ילמד תורה לעילוי נשמת הנרצחים. יארגן שיעורי תורה לזכר הנופלים. ייתן צדקה לזכותם. יקבל עליו קבלה כלשהי. ישתדל יותר בקיום המצוות. יתפלל לעילוי נשמתם. יעשה חסדים ומעשים טובים. יעשה משהו שבאמת יעזור ולא סתם עמידה טיפשית.

   אם אדם יקרא משניות לזכות הנופלים או יאמר פרקי תהלים במקום לעמוד, אותם נופלים ישמחו מזה ויעריכו את זה הרבה יותר. הנפטרים משתוקקים שהאדם יקיים איזו מצווה לזכותם שתביא לעילוי נשמתם. כל דבר קטן שיהודי עושה לעילוי נשמה מביא את הנשמה למקומות גבוהים וטובים יותר.

   אם כל ניסיון שעובר על האדם, הוא מאמין שזה לטובה והוא שמח ומאושר ולא ממורמר ומתוסכל אז הנגע הופך לו לעונג, וה"מוצא אני מר ממוות" את האישה נהפך ל"מצא אישה מצא טוב". וזה מה שמייעצים לחתן תמיד תסתכל ותתמקד בדברים החיוביים שיש באשתך ולא בדברים שהיא לוקה בהם בחסר!

    אנשים שדעותיהם משובשות מטבע הדברים משתדלים הם בכל כוחם להשפיע על סביבתם שילכו בדרכיהם כדי להרבות ולהאדיר את הכת שלהם. ועל כן מזהירה התורה "איש צרוע הוא" אל תנסה להתקרב אליו אל תנסה להשפיע עליו כי אחר שהגיע לאפיקורסות כבר אבדה תקוותו כל באיה לא ישובון. ("מזקנים אתבונן")

'זכו שכינה ביניהם'.

    הגאון רבי ישראל גנס שליט"א, רבה של קריית מטרסדורף בירושלים, ספר ספור מפלא:

פעם הזדמן לו לשוחח עם מרן עמוד ההוראה, הגאון רבי שלמה זלמן אויערבאך זצ"ל.. קודם שנכנס אל ביתו ובמהלך השׂיחה, שם לב כי רבי שלמה זלמן נער את חליפתו, והסיר את האבק ממנה מספר פעמים במשך השׂיחה.  הרב גנס היה בטוח שרבי שלמה זלמן ממהר לביתו, ובכך הוא מאותת לו ברמז קל שעליו לסיים את השׂיחה. אך כשביקש לסיים, סימן לו רבי שלמה זלמן כי אינו ממהר ויכול להמשיך בדבריו הלאה. כך חזר רבי שלמה זלמן לעשות תנועה זו כמה וכמה פעמים במשך השׂיחה . רבי שלמה זלמן שהרגיש בפליאתו של הרב גנס, לפשרן של התנועות הללו החוזרות ונשנות, הסביר: "הרי יש לי כעת פגישה עם השׁכינה!" - ונמק את דבריו: " הן חז"ל אומרים 'איש   ואשיׁה זכו שכינה ביניהם', אין ראוי לקבל את פני השׁ כינה עם חליפה מאובקת!"... פלאי פלאים!

    בכדי לזכות להשראת השׁכינה בבית, יש לדאוג שהבית יתנהל וישתמר בתכלית הקדושׁה והטהרה, בשמירת ההלכה וההנהגה; בדבור, במעשה, בנועם הליכות ובמידות טובות, וכך יזכו להתגשׁמות השׁאיפה 'זכו שכינה ביניהם'.

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 http://dosanova.co.il/

אמרי שפר ג' שבט ה'תשע"ח

אומרים בשם רבי יוסף חיים זוננפלד, 2 בעלי חיים עזרו לישראל ליציאת מצרים, החמור במשאם של ישראל ממצרים, והכלב שלא חרץ לשונו, ולמה לכלב נותנים רק נבלה, ולחמור עושים מצות פטר חמור ומכבדים אותו בפרסום גדול, מפני שהחמור נתן כתף פירוש שהוא טרח ברכוש גדול כמו שאמרו חז"ל אין לך עני שבישראל שלא לקח משא של 90 חמורים, רואים אנו מזה הבדל גדול בין מצווה הבאה ע"י טרחה למצווה הבא בנקל .

      אמר רבי שמחה בונם מפשיסחה: קודם ביאת המשיח יהיה קיץ בלי חום, וחורף בלי קור, לומדים בלי תורה, וחסידים בלי חסידות, צדיקים בלי מעשים טובים, ובעלי מידות ובם כל מום רע ...

      בתור עובדי ה' אנו צריכים לא רק לקיים את המצוות, אלא גם לשמוע אליהן – לקלוט ולהפנים את המסרים הנובעים מהן .   ( הרב אהרן ליכטנשטיין)

     בתיבת 'אתם' מרומז על מה שאמרו חז"ל "שלשה ספרים נפתחים בראש השנה צדיקים בינונים רשעים", א מרמזת על הצדיקים שהיא אות ראשונה, ת מרמזת על הרשעים שהיא אות אחרונה, ומ' מרמזת על הבינונים שהיא באמצע הא-ב .

     בתיה בת פרעה, כשהושיטה ידה לתיבה האם ידעה את מי היא מצילה? האם שיערה שזה מושיעם של ישראל, אבי הנביאים, מנחיל התורה, שעל ידו תיזכר גם היא לטובה לנצח נצחים?! ולמעשה, כל ילד יהודי הוא כמשה בתיבה, אין לנו מושג איזה עתיד מזהיר נכון לו, יתכן שיהיה לגדול הדור אם אך תינתן לו ההזדמנות, אם ייפתח לו פתח. האם נסתפק באנחה ומשיכת כתפיים או נושיט יד, כבתיה. נפתח יד, כמגיד מדובנא. וכל הפירות, לדורות עולם, יזקפו לזכותנו?! נתמוך, במעשה ובממון, ככל יכולתנו, בחינוך התורני. ובראש ובראשונה נפיק את המרב מבנינו ומבנותינו. מי יודע, אולי הם שיאירו לדור הבא!

     בתקופת החפץ חיים בולגריה זכתה לקבל עצמאות - והנושא הזה עשה רעש בכל העיתונות, ובעיתון המקומי 'המליץ' שהיה באותה תקופה נכתב כך: בולגריה כבר זכתה לעצמאות, בקרוב אצלנו היהודים. כאשר נודע הדבר לחפץ חיים הוא מירר בבכי ואמר: האם זו היא תקוות העם היהודי במשך 2000 שנה? להיות עצמאים? וכי זו הייתה משאת נפשו של רבי שמעון בר יוחאי? אולי של האר"י הקדוש? חלילה! משאת נפשו של העם היהודי מאז ומתמיד הייתה שהשכינה תצא מהגלות וכבוד שמים ימלא את העולם, ותתקיים בנו התפילה שאנו אומרים בראש השנה וידע כל פעול כי אתה פעלתו ויבין כל יצור כי אתה יצרתו ויאמר כל אשר נשמה באפו ה' א-לוקי ישראל מלך ומלכותו בכל משלה [מושלת]. וכל עוד לא הגענו לרמה הזו, הרי שאנו בגלות.

     בתניא מובא רוב הצרות בעולם בא ממחלוקת לשם שמים .

     בתעניות וסיגופים לא נשיג המטרה, ולכן צריך לעבוד את ה' בשכל ובמוח ובדעה, מוח שליט על הלב, ומביא בשם (הנועם אלימלך) שכתוב (יקרא כג, כב) 'בקצרכם את קציר ארצכם לא תכלה פאת השדה' וכתוב (דברים כ יט) 'כי תצור אל עיר ימים רבים להלחם עליה לתפשה לא תשחית את עצה לנדוח עליו גרזן כי ממנו תאכל ואותו לא תכרות כי האדם עץ השדה לבוא מפניך במצור'. שהכוונה לרמז על חודש אלול שיש בו תרצ"ו שעות, וזהו הכוונה 'כי 'תצור' (תרצ"ו) אם רוצה אתה להלחם בגוף, שנוטה אחר הלב, 'לא תשחית את עצה' לא תשחית הגוף בסיגופים, כי ממנו תאכל, רק על ידיו אפשר לעשות מצוות ומעש"ט, לאכול בעוה"ב ,     ובגופים חלשים א"א לעבוד את ה' ב93ורות אחרונים .  ( אמרי יוסף (

  ופרעה חולם ".    (אפריון שלמה, גיליון 236)

     לחלומות יש משמעות מיוחדת, ל 'משך חכמה' יש בפרשת בהר ביאור שלם שנאמר לו בחלום. יש אפילו פסקים של ראשונים שנפסקו על פי חלום  .  ו ה 'אור זרוע' קרא לספר שלו על שם ספק שהותר לו בחלום .

      במלחמת יום הכיפורים המצב היה קשה. להשמיד, להרוג ולאבד .   המדינה כבר הכינה את עצמה לרבבות של קברים .   בחסדיו הגדולים של השי"ת, ישראל צלחה את המלחמה ...  שמה לא ראו סייעתא דשמיא, אלא ראו את ה-'דשמיא' לבד .   

     אחרי המלחמה, מראיין אחד ברדיו העלה את רפול לשידור .   ורפול אומר לתומו, שהמזל של המלחמה היה שחטיבה 7 גויסה לפני הזמן . '  למה?' הוא לא יודע, אבל לולא כך היינו אבודים .  המראיין לא טמן את ידו בצלחת, ומיד העלה לשידור את מפקד חטיבה 7 ,יאנוש בן גל ...   שואל אותו המראיין: תגיד לי, מדוע גייסו את החטיבה שלך שבועיים לפני הזמן המיועד, הרי לא היו חששות למלחמה  ...?  אמר לו בן גל: לא תאמין, אבל חלמתי חלום. חלמתי שאמרו לי באמצע השינה :   תקום עכשיו! ותהפוך את העולם כדי לגייס את החטיבה, משום שעומדת לפרוץ מלחמה ...   באתי בבוקר לממונים עלי ואמרתי להם שחלמתי חלום .   אני רוצה לגייס את החטיבה עכשיו, עומדת לפרוץ מלחמה .   אמרו לי: 'אין שום בעיה, אתה יכול להתחיל לגייס את החיילים שלך בחלום .   נראה לך שאנחנו נגייס אלפי חיילים בגלל חלום  ?!'  אבל החלום היה כל כך מוחשי, שהרגשתי שאני חייב לפעול בעניין .   לא הרפיתי והפכתי שולחנות, עד שלבסוף הצלחתי לגייס את החטיבה.

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 http://dosanova.co.il/

אמרי שפר י"ט כסלו ה'תשע"ח

 אדם יכול להתפלל מהבוקר עד הערב, הוא יכול ללמוד תורה 14 שעות ביום, ולעשות מצוות ומעשים טובים כל היום כולו ...   יש לו שכר הרבה, הוא הופך לאדם גדול ויש לו פינוק של גן עדן  !  אבל לא מכך נהיים מיליונרים .   מיליונר הופכים להיות מאיזה "וימאן" אחד באמצע היום  !  כשלאדם נופל איזה ניסיון קשה, והוא מתגבר... זה מיליארדים !   זה מה שמגדל אותו, זה מה שמרומם אותו – הוא הופך לעשיר !   לכן הטעם של "וימאן" זה דווקא טעם שלשלת, כדי ללמד אותנו שאם אדם מקיים "וימאן", זה מרים אותו מעל כולם בכמה מדרגות עד לפסגת הפסגות !

      במסכת שבת (דף כ"ג) נשאלת שאלה: אם יש לאדם כסף לקנות נר אחד בלבד ", לליל שבת של חנוכה , " האם עליו לקנות נר של שבת ולקיים מצות "הדלקת נר של שבת", או עליו להעדיף ולקנות "נר חנוכה"? הגמרא קובעת בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים, שהאדם מחויב להוציא את כספו ולקנות "נרות של שבת  , "   לא רק משום שזו מצווה שאנו חייבים בה, אלא הם גורמים שישרור  " שלום בית". לכן, נרות שמחזיקים "שלום בית" עדיפים על נר של חנוכה. 

     בעל ה"תוספת ברכה" כתב לפרש מה נשתנה חנוכה מפורים , שבנר חנוכה מצווה להניח בפתח היוצא לרשות הרבים בפרהסיא , ואילו בפורים מותר לקרוא את המגילה אפילו בפנים החדר שבבית? אך הטעם הוא, מפני שנס פורים כשזה קרה, זה קרה בפרסום גדול , ולכן אין צריך עוד להוסיף בפרסום, כי מעצמו זה מפורסם, וקריאת המגילה היא רק מצוות זכירה. אבל נס פך השמן בחנוכה, לא נודע כי אם ליחידי סגולה שהיו במקדש ( הכוהנים שמצאו את פך השמן) ולכן צריך לפרסם הנס, ולכן מצוותו להניח אותו בפתח רשות הרבים כדי לפרסם הנס בפומבי.

     ישנה את השאלה הידועה, מה שונה הנס של חנוכה מפורים ,   שבפורים יש מצוה להרבות במשתה ושמחה, ואילו חנוכה היא רק בהלל והודאה, ועל כך עונים: משום שהיוונים שאפו בעיקר להעביר מן העולם את תורת ישראל, להשמיד אותנו השמדה רוחנית, כנגד זה המן ביקש להרוג ולאבד אותנו בגופנו. על כן אנו חוגגים את =D7ג החנוכה ברוחניות, ואת פורים בגשמיות... 

החזן והנס

     מודעות צהובות גדולות הודבקו בסמטאות ירושלים, מכסות במעטה זהוב את הפאשקוילים המודבקים על הקירות דבר יום ביומו. גל הפרסום היה חריג בהיקפו, כמויות המודעות היו גדולות לאין ערוך מהכמויות המוכרות כמודעות פרסום. ולא בכדי. לא בכל יום מגיע מלך החזנות העולמי, החזן הנודע ר' יוסל'ה רוזנבלט, להופעה חד פעמית בירושלים רבתי. יוסל'ה ,   ששמו הלך לפניו מסוף העולם ועד סופו כגאון הגאונים בעולם החזנות ,   מי ששמו מוזכר בערגה עד ימינו אנו כמי שבנה וחידש את יצירות החזנות היהודיות, התגורר במנהטן שבארצות הברית, ובאותם ימים, לפני כשמונים שנה, הגעה ארצה הייתה פרויקט מורכב ויקר מאוד ...   מה רבה הייתה ההתרגשות לקראת בואו של החזן המהולל. תושבי ירושלים שמחו והתרגשו על הזכות הייחודית והנדירה, מה שגרם בציבור הירושלמי לחרושת שמועות על המועד והמקום המדויקים בהם יופיע, ואז יוכלו הכל לשמוע את קולו הערב ולראותו מסלסל באומנות בקולו הנפלא ...   בסופו של דבר, המודעות הגדולות הן שבישרו את העובדות לאשורן: יוסל'ה יגיע ארצה ביום חמישי, כ"א בסיון תרצ"ג, ויעבור לפני התיבה לתפילות שחרית ומוסף בשבת קודש, כ"ג בסיון תרצ"ג, בבית הכנסת 'החורבה' שבעיר העתיקה.

     עתה, הפכה ההתרגשות לציפייה של ממש ,  כאשר הכל ממתינים בדריכות לשבת המופלאה, בה יתנגן קול הטנור המפורסם והיפה בתבל בחוצות ירושלים ...   רבים מתושבי ירושלים הצליחו לתפוס מקומות לינה בבית מכרים וידידים ברובע היהודי, על מנת להשכים קום עם שחר ולתפוס מקומות טובים בבית הכנסת  ' החורבה'. אלה שלא הצליחו, התארגנו קבוצות קבוצות ליציאה משכונת 'מאה שערים' ופרבריה לכיוון העיר העתיקה, לקראת תחילת תפילת יום השבת. אין לב ירושלמי שלא נע וזע לקראת הופעתו של יוסל'ה ,   וגם ארגוני החסד כבר נערכו לחלק שתיה בדרכים המובילות לרובע ...  

     עם שחר יום השבת, רחובות ירושלים דמו לנחשול אדם ענקי. מאות אנשים צעדו במרץ, רגליהם מוליכות אותם לבית הכנסת 'החורבה' שכבר היה מלא מפה לפה בשעות בוקר מוקדמת, הרבה לפני שעת התחלת התפילה המתוכננת. אלה שניחנו בכישורים מוזיקליים יוצאי דופן - הקדימו והזדרזו להיות מהיושבים ראשונה ...   בשכונת מאה שערים, התגורר גם אברך מתמיד נחבא אל הכלים, בשם ר' יוסף שלום אלישיב. לא הרבה ידעו עליו, מי הוא ומה הוא ובמה הוא עוסק. רוב זמנו הוקדש לסטנדר המתקלף בבית הכנסת 'אוהל שרה', על יד הגמרא האהובה ממנה לא הניח ידו... אך ההתרגשות המוסיקלית, לא פסחה גם עליו. מנעוריו, ידע כי יש בו חושים מוסיקליים נפלאים, אך מעולם לא היה לו פנאי להקדיש להם מספיק תשומת לב. עתה, עם בואו של המוסיקאי הבכיר ביותר בעולם השירה היהודית, שבו החושים הללו ונדרכו, צפו וניעורו לחיים .   הספסל עליו ישב, מעודו לא היה עד למאבק איתנים שכזה, כמו שהתחולל בנפשו באותה שבת בשעת בוקר. הייתה בו נימה אחת, עקשנית ומרובעת משהו, שלחשה באומץ: 'נו, וכי בשביל קטע חזנות לעזוב את סוגיית מודה במקצת? וכי יוסל'ה מעניין יותר מדף הגמרא האהוב?'. מאידך, קול אחר ,   עקשן לא פחות מקודמו, זעק ללא לאות: 'יוסל'ה הוא חזן עולמי, ויש לך הזדמנות של פעם בחיים לשמוע אותו. הוא יהודי ירא שמים, גם גדולי ישראל האזינו לו ושבחו את תפילתו המרגשת. יוסל'ה נמצא כאן רק היום ,  ואילו דף הגמרא יהיה כאן גם מחר, גם מחרתיים, גם בשבוע הבא '...   אחרי מאבק ממושך, הקול האחרון ניצח. הרב אלישיב סגר את הגמרא באנחה כבידה, והלך בעקבות ההמון לכיוון העיר העתיקה. בדרך ניסה להרהר בדברי תורה עד ההגעה ליעד, אך משלא הצליח, הרגיש כי אולי טעה בהחלטתו. תחושה רוחנית חזרה והתעוררה בו, זועקת באלם קול: 'תורה מה תהא עליה? איך מלאך לבך לעזוב את דף הגמרא לטובת חזנות? מה יהיה על דף הגמרא שנותר מבויש בבית המדרש ?'   בשערי העיר העתיקה, החליט לשוב על עקבותיו. התחושה הזו הכריעה  ,  והרב אלישיב מצא עצמו חוזר את כל הדרך בואכה שכונת מאה שערים  ,  רץ שוב לעבר הגמרא שאהבה נפשו ...   אך בזאת לא תם המאבק. בבואו לשכונה, ראה קבוצת יהודים של צורה ,   אברכי חמד תלמידי חכמים נודעים ,  צועדים אל העיר העתיקה, להצטרף לתפילתו של יוסל'ה רוזנבלט. המלחמה הפנימית שבה והתחדשה כמקדם: 'ראה נא, אברכים תלמידי חכמים מבינים שאין כל פסול בללכת לשמוע את החזן הנדיר. וכי מה רע? סלסול של תפילה, נגינת חזנות מרוממת, הרי זה עונג שבת עילאי, ובכלל - עולם הנגינה קרוב לעולם התשובה !'  הקול לא ויתר, היה עקשן וחזק מאוד : '  מה לך כי נחפזת לחזור בשעה שהמונים גודשים את מבואות העיר העתיקה בדרכם לחזן המופלא - וכי יקרה משהו אם תנוח מעט מעמל הלימוד ותתענג על צלילים יהודיים מרגשים? וכי הדבר אסור או אינו ראוי? והרי זה עונג שבת שאין למעלה הימנו, והרי זה רגע נדיר ובלעדי ששוב לא יחזור ?'   הוא כבר היה בשכונת מאה שערים ,   אך שב וסב על עקבותיו, מצטרף להליכה ההמונית אל העיר העתיקה. הוא זירז את צעדיו על מנת לכסות על האיחור, וכעבור כעשרים דקות כבר עמד בחצר בית הכנסת 'החורבה  ', נדחק בין ההמונים הממלאים גם את החצר, צובאים על הפתחים וממלאים את החלונות ...   ניצחון ברגע האחרון ...   הוא תפס לעצמו עמדת האזנה נוחה, ועשה אוזניו כאפרכסת. אכן, הקול הצלול והבהיר, המתוק והיציב, החזק והנפלא של יוסל'ה, הוא בדיוק כמו באגדות. 'יש לו משהו שאין לאף אחד אחר', קבעו החושים המוסיקליים שלו, שעה שהמיית קולו של יוסל'ה וצלילי סלסוליו כובשים כל נים בנשמתו ,   מרגשים אותו עד דמעות ...

     ההתרגשות הזו זעזעה אותו, הניעה בנפשו את אמות הסייפים. 'להתרגש מחזנות?' - נזף בעצמו, 'היעלה על הדעת? והרי ההתרגשות הזו בהכרח תבוא על חשבון התרגשות מדף הגמרא! זהו, בשביל חזן אחד עוזבים את הגמרא ומחליפים אותה בקול טנור - מרגש ככל שיהיה ?'   הוא ירד מהמקום אותו תפס בדי עמל, ובצעדים בוטחים החל חוזר לכיוון  ' מאה שערים', בפעם השנייה באותו היום... 'יוסל'ה הוא אכן חזן רם דרג', לחש לעצמו, 'אין ספק שזו הזדמנות חד פעמית לשמוע אותו... אבל דף הגמרא חשוב יותר, מושך יותר, מרגש הרבה יותר...' הרהר, ושב ורץ כל הדרך עד לסטנדר המתקלף, חוזר ושוקע בסוגיית 'מודה במקצת ואחר כך באו עדים    '...

      שנה חולפת ועוד שנה, עשרות שנים חלפו. אותו אברך לא מוכר קם והיה לגדול הדור, פוסק בקנה מידה עולמי שכל היהדות חרדה למוצא פיו .   חלפו כשבעים שנה מאז אותו מאורע, עד ששב וחלף בחצר בית הכנסת  ' החורבה' עם חתנו, כשהוא מצביע על בית הכנסת, ממקד מבטו במקום בו עמד באותו יום השבת, וקורא בהתרגשות ובהתעוררות רבה: 'ברוך שעשה לי נס במקום הזה ...'  אחרי רגע של תדהמה, הוסיף והסביר במילים ספורות אך מטלטלות : '  תאמין לי, הניסיון היה גדול מאוד. רוב ההמונים לא הבינו במוזיקה, לא ידעו מהי עוצמתו של יוסל'ה... הם באו כי כולם באו, הם באו בשל ההמון הרב ,   מיעוטם הגיעו מתוך הבנה מעמיקה מהי משמעות קולו של יוסל'ה, אחד מהם הייתי אני... ואחרי שכבר שמעתי, והאזנתי, והתרגשתי - לא היה קל לעזוב את המקום ולברוח לדף הגמרא. אבל זה היה הנס שלי, שהצלחתי להתגבר ולברוח !'   כי רגע המאבק בניסיון, היה קשה ומר עד מאוד. המלחמה הייתה קשה  -  החושים המוסיקליים, האורח הנדיר, והיצר המפעפע - כל אלה עשו חריש עמוק בנבכי נפשו הצעירה של הרב אלישיב! אך העמידה בניסיון, העקשנות באותם רגעים, ההחלטה הנחושה לתת לדף הגמרא לנצח - היא שיצרה את גדול הדור, היא שהפכה את האברך הצנום לפוסק וגאון! כי הניסיון ,   ככל שהוא גדול יותר - הוא מקפצה גבוהה יותר. כשהוא מגיע וניצב מנגד ,   כשהוא מגרה, וקשה, וכמעט בלתי אפשרי, אות וסימן הוא כי הניסיון הזה יקפיץ גבוה, יוביל לשיאים חדשים של הישגים! זה לא הרגע להישבר - זה בדיוק הרגע להתעקש, להחזיק מעמד, להילחם בציפורניים !

     הסיפור המפעים, המובא בספר 'הסוד' על צמיחתו וגדילתו של הגרי"ש אלישיב זצ"ל, מלמד באופן ברור: כדאי להתעקש, להילחם, להיאבק בכל הכוח. כי התוצאה היא העפלה לשיאים לא מוכרים, נגיעה ביעדים לא מושגים !

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 http://dosanova.co.il/

' 

אמרי שפר ב' חשון ה'תשע"ח

אברהם אבינו היה מצטיין בהכנסת אורחים, ותמיד היה מטכס עצות מה אפשר לעשות עוד למען האורח, אמר לו הקב"ה "לך לך מארצך" צא אברהם לדרך,  ותיהפך אתה בעצמך לעובר אורח נודד וגולה, אז תדע ותרגיש היטב מה חסר לאורח ומה אפשר עוד להיטיב עמו.

     בספר ׳אוצר אפרים׳ עמד על נקדה מעניינת המתגלה בעשרת הניסיונות שנתנסה אברהם אבינו. הניסיון הראשון שלו היה: ״לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך״. הניסיון האחרון היה עקדת יצחק, וגם שם נאמר: ״לך לך אל ארץ המוריה״. מה משתף בין שני הניסיונות הללו? ב״לך לך״ הראשון ציווה הקב״ה לוותר על העבר שלו, וב״לך לך״ האחרון ציווה לוותר על העתיד שלו, לשחוט את בנו ממשיך דרכו. ובשני הניסיונות עמד אברהם אבינו.

     המילים, ״לך לך״ מורים כי על האדם להיות תמיד במצב של הליכה ועליה בתורה יראת שמים ומעשים טובים ולא במצב של עמידה ודריכה במקום כמו שנאמר אשרי תמימי דרך ההולכים בתורת ה', כי כל עמידה במקום סופה ירידה.

     'ואעשך לגוי גדול' – סופי תיבות: כלי. שהוא ראשי תיבות – כוהנים, לויים, ישראל. בכך רמז ה' יתברך לאברהם כי עתיד לצאת ממנו עם ישראל המחולק לכוהנים, לויים וישראל ואשר עתיד לקבל את התורה שהיא 'כלי חמדה' – ורק אם ישמרו עם ישראל את התורה אזי יזכו להיות גוי גדול, גדול ברוחניות ובקרבתו לה' יתברך. 

הַתקֵּן עַצמָך בַפרֹוזדֹור-כדֵּי שֶתִכָּנֵּס לַטרַקלִין (ובחרת בחיים(

     מעשה ביהודי מאזור המרכז שהנכד שלו היה אמור לעשות בר מצווה, אלא שזה היה בארצות הברית אבל הסבא לא התעצל והזמין כרטיס טיסה והתכונן לחצות את האוקיינוס. כשהגיע לשדה התעופה הביא איתו מזוודה ועלה איתה למטוס אלא כשהוא בא להניח את המזוודה במטען מעל המושבים התברר שהמזוודה גדולה מדי והיא לא נכנסת, אז הוא הניח את המזוודה במעבר.. אלא שהדייל עבר בדיוק ואמר לו להכניס את המזוודה למטען ואמר לו הסבא שהמזוודה גדולה מדי והמטען קטן מדי... ואכן גם הדייל לא הצליח להניח את המזוודה במטען, אך אמר לסבא תדע לך שתצטרך להניח את המזוודה עליך כי זה מקום למעבר עם העגלות של האוכל והשתייה ואסור שתהיה פה מזוודה. בלית ברירה הוא הניח את המזוודה עליו, והרגיש סבל נורא ובפרט שזו לא טיסה קצרה אלא זה יותר מעשר שעות, ורק לחשוב שיישב עם המזוודה עליו כל כך הרבה זמן הוא נכנס לדיכאון, מה עושים? במעבר אי אפשר! במטען-לא נכנסת! הוא החליט לקום ולטייל קצת במטוס העיקר שלא ירגיש את הכובד של המזוודה עליו וכך הוא הולך וחוזר...

     והנה לפתע בצד של המטוס הוא רואה מדרגות והוא עלה את המדרגות והנה וילון והוא הזיז את הוילון ונתגלה מול עיניו סלון מפואר עם ספות מיוחדות והוא קפץ על המציאה והתיישב לו באחת הספות כשכולו מתרווח מעונג... אבל העונג לא נמשך יותר מדקות ספורות, כי נכנס הדייל וצועק עליו מה אתה עושה פה, זה מחלקה מיוחדת והמחיר כאן הוא הרבה יותר יקר, אמר לו הסבא כמה צריך להוסיף אני מוסיף, אני רוצה לשבת פה זה נוח מאוד, יש לי עוד תשע שעות טיסה אני לא יכול לשבת כשהמזוודה עלי, אבל הדייל אמר לו, אדון סבא את זה היית צריך לחשוב למטה לפני שעלית למטוס ועכשיו זה מאוחר מדי! הסבא שמע את הדברים וכמעט שזלגו מעיניו דמעות אבל לא על זה שהוא צריך לחזור למזוודה, אלא על המוסר שהוא שמע מהדייל...

     הוא פנה לדייל ואמר לו: 'היה שווה לי כל הטיסה הארוכה הזו עם המזוודה רק בשביל לשמוע את מה שאמרת לי'. הדייל הסתכל עליו במבט תימהוני. הסבא המשיך: 'דע לך למטה זה 'העולם הזה' ולמעלה זה 'העולם הבא'... והאדם יעלה אחרי 120 שנה לשמיים והוא יציג את התורה והמצוות שהוא עשה ויתנו לו מחלקה לפי מה שהוא הכין לעצמו, ויכול להיות מאוד שהמחלקה לא תמצא חן בעיניו ויהיה צפוף וחם ואולי גם יהיה עליו איזה מזוודה כבדה כי לא יהיה מקום במטען והוא ילך לחפש מחלקה אחרת והוא ימצא מחלקות עם הרבה יותר אוכל ומיזוג וספות יקרות והוא יבקש לשבת ולנוח... אבל יבוא המלאך ויגיד לו החוצה זה לא המחלקה שלך ואז הוא יאמר למלאך אני מוכן לשלם כמה מצוות שאתה רוצה אני ואעשה מה שתאמר לי, אני אקיים, רק תן לי לשבת פה אבל המלאך יגיד לו את זה היית צריך לעשות למטה 'בעולם הזה', עכשיו זה מאוחר מדי... 'אתה לימדת אותי מוסר נוראי', אמר הסבא לדייל, 'אני מהיום אתחזק יותר בעבודת ה'.. לפתע הסבא רואה שלדייל ירדו דמעות מעיניו.

     מוסר השכל: וזה האדם צריך להרגיש בעולם הזה שגם אם החיים כאן לא בדיוק כפי המתוכנן ויש פקקים באמצע החיים, יש לזכור, אנו בדרך אל הטרקלין שזה 'העולם הבא' וטובה שעה אחת של קורת רוח והנאה 'בעולם הבא' מכל התענוגים של 'העולם הזה'.

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 http://dosanova.co.il/

אמרי שפר י"א סיון ה'תשע"ז

'אופיו של אדם הוא בבסיסו צירוף של כלל הרגליו. "הזורע מחשבה קוצר פעולה; הזורע פעולה, קוצר הרגל; הזורע הרגל, קוצר אופי; הזורע אופי, קוצר גורל". (סטיבן קובי)

     אני מלאה הלכתי וריקם השיבני ה' -  דברים אלו אמרה נעמי בשובה משדה מואב , ואפשר ללמוד כאן מלשונה חולשת טבע האדם , כי כאשר הולך הכל בטוב הוא תולה ההצלחה בעצמו 'אני' מלאה הלכתי , אך כאשר המזל מתהפך לרעה , אזי נזכרים בה 'ותולים את ההתרחשויות בו , וזהו 'וריקם השיבני ה' .(שמעתי מידי"נ המחנך הדגול הרה"ג ר 'ישעיה הכהן פישר שליט"א מי-ם)

     הרה"ק מרן ה"אמרי חיים" מוויז'ניץ זי"ע היה רומז בפסוק (שמות י', ט'): בנערינו ובזקנינו נלך בבנינו ובבנותנו בצאננו ובבקרנו נלך כי חג ה' לנו – ר"ל – כאשר בנינו ובנותינו הולכים ביחד עם האבות, אזי אז "חג ה' לנו" – אז הוא יום טוב – כי היו"ט האמיתי הוא כאשר הבנים הולכים בדרכי אבותם ומקיימים את המסורת בית אבות ללא שום פשרה או שינוי ח"ו.

     ישנם שני סוגי אורה: אור חומרי ואור רוחני. אור חומרי היינו אור השמש, אור חשמל וכו'. אור רוחני פירושו מידות טובות, מעשים טובים, תכונות נפשיות חיוביות וכו', וכשם שאדם אינו מסתפק באור הקיים, אלא קורע חלונות, פותח אשנבים, עושה מרפסות, כדי להגדיל את האור, כן הדבר באור רוחני, אין להסתפק באור הרוחני המצוי, אלא יש ליצור ולהגדיל את המלאי של האור הזה. וכשם שאור חומרי מבטיח בריאות, רעננות וחוסן גופני, כן גם אור רוחני נותן בריאות, רעננות וחוסן נפשי. כל זה תודות למנורה והאורות הרוחניים שהאירו דרכנו עד היום. כל יהודי הוא בבחינת כהן השומר על הציווי "בהעלותך את הנרות".

כי יום כיפורים הוא לכפר עליכם וגו'" [כג, כח].  (ברכי נפשי)

     אנו מתירים להתפלל עם העבריינים.  לפני שאנו מתחילים את תפילת "כל נדרי" ישנו קטע המתחיל כך: "על דעת המקום... אנו מתירים להתפלל את (עם) העבריינים(ן)". קטע זה נתקן בימי אנוסי ספרד. מכיוון שרשעי הגויים כפו על ישראל בכל מיני ייסורים קשים ועינויים מלאי סבל לעבור על דת התורה והכריחום לקבל עליהם את דת הגויים, והיו הרבה מהיהודים שמרוב סבל קיבלו עליהם את דתם כלפי חוץ בלבד ולמראית עין, אבל בסתר שמרו הם עדיין על מסורת ישראל . וכך עשו רבים ולא גילו אחד לחברו על מעשיו, עד שבליל יום הכיפורים שמו נפשם בכפם ובאו כולם והתאספו במרתפי סתר כדי לקבל עליהם קדושת יום- טוב ולבקש על עצמם רחמים מלפני המקום על היותם נראים כעבריינים כל השנה. על אותם עבריינים מאותו הזמן נתקן לומר: "אנו מתירין להתפלל עם העבריינים" . נוסח זה נשאר עומד בעינו וגם היום אנו אומרים אותו לפני "כל נדרי" מפני שגם היום מגיעים ביום כיפור אנשים להתפלל על אף שהם במשך כל השנה עבריינים, ולולא ההיתר שאנו מתירים להתפלל עם העבריינים היו אלה העבריינים המגיעים ביום כיפור לבית - הכנסת מפריעים לתפילותיהם של הצדיקים, ועכשיו שמתירים להם לעבריינים להתפלל הרי שתפילותיהם עולות כאחד עם תפילות הצדיקים ושוב נעשים הם גם כן צדיקים.

     בספר "שבעים פנים לתורה" מובא הסיפור הבא: רבי לייב שרה'ס נדד בערים ובכפרים, בשדות וביערות, ולפעמים לא התעכב בימות החול אף יום שלם במקום אחד – ואף על פי כן לא קרה לו אף פעם שיתפלל בלא מנין של עשרה.  בכל מקום שהיה, בכפר, ביער, בשדה, ואפילו במקום רחוק מן הישוב, כיוון שהגיע זמן תפילה, היה הקב"ה מזמן לו מנין של יהודים כשרים והוא היה מתפלל עימהם בציבור. רבי לייב היה בטוח כל כך שיזמן לו ה' יתברך את מנינו בכל מקום, עד שהיה משכים ויוצא לדרך קודם עלות השחר,  כיס הטלית והתפילין תחת בית שחיו, והיה הולך לו למקום רחוק מישוב מתוך ביטחון גמור שיתפלל את תפילתו בציבור.  רק בערב יום הכיפורים לא היה רבי לייב סומך על הנס והיה זהיר תמיד לבוא בעוד מועד לאיזו עיר, כדי שיוכל להתפלל ב"יום הקדוש" לא רק בציבור, אלא גם בבית תפילה קבוע במקום קדוש.  ואולם פעם אחת בימי חייו אירע לו לרבי לייב שרה'ס להתפלל ביום הכיפורים בכפר ובבית תפילה ארעי. מן השמיים עיכבוהו באיזה כפר נידח, כדי לתקן נשמתו של יהודי מומר ולהחזירו למוטב.

     ומעשה שהיה כך היה: פעם אחת בערב יום הכיפורים בהיותו בדרך,  לא רחוק מעיר, אשר בתוכה חשב רבי לייב שרה'ס להישאר ביום הקדוש ולשבות שם את שבת שבתון שלו, התחוללה פתאום סערה נוראה ואחריה גשמים שוטפים, שקלקלו את כל הדרך, ובקושי גדול עלה לו לרבי לייב לבוא אחר חצות היום לכפר אחד והחליט להישאר בכפר זה ליום הכיפורים. כשנודע לו שמתאסף מנין של יהודים בכפר, שמונה מן הכפר ושניים מן היער הסמוך הבאים תמיד אל המניין, נתמלא שמחה והתחיל להכין את עצמו ליום הקדוש. הלך לטבול בנהר, אכל את הסעודה מפסקת, מיהר לבוא ראשון לבית התפילה הארעי של יהודי הכפר, לבש את ה"קיטל", התעטף בטליתו והתחיל לומר מתוך כוונה עצומה את התפילות והתחנונים,  שהיה נוהג תמיד לאומרם לפני "כל נדרי" . בינתיים התאספו כל יהודי הכפר. עוד מעט ושקעה החמה. רבי לייב גמר את תפילותיו ותחנוניו, וכבר הגיע הזמן לומר "כל נדרי" – ואין מנין! יחד עם רבי לייב ישנם רק תשעה יהודים ואחד חסר. מחכים לשני היהודים הגרים ביער והם לא באו.  נודע הדבר, ששניהם נאסרו לרגל עלילה שהעלילו עליהם שכניהם הנוצרים, ואינם יכולים לבוא אל המניין... " אולי אפשר למצוא עוד יהודי אחד בקרבת הכפר הזה?" – שאל רבי לייב שרה'ס. "אין כאן שום יהודי מלבדנו." – ענו כולם מתוך צער ואנחת כאב. "אפשר נמצא בכפר איזה יהודי מומר?" – שאל שוב רבי לייב. " מומר?..." – התפלאו כולם ונעצו עיניהם ברבי לייב מתוך תמיהה. "אבל דלתי התשובה אינן ננעלות גם בפני יהודי מומר!" –  החזיר להם רבי לייב– "גם כשמחטטים באפר, אמר אחד מאבותי הקדושים, יכולים למצוא ניצוץ אחד של אש... ואם יש כאן בכפר יהודי אחד שהמיר את דתו, הריני מוכן ומזומן ללכת אליו ולבקש וגם לנסות להשפיע עליו, שיבוא להשלים את המניין..." " יש כאן יהודי מומר," – ענה אחד בלחישה – "והוא ה 'פריץ' שלנו, אדון הכפר..." "אבל" – הוסיפו אחרים מתוך רעדה – "מומר זה כבר שקוע בחטאיו עד צוואר. עוד לפני ארבעים שנה התאהבה בו בתו יחידתו של הפריץ הקודם, אחד מן האצילים, והלה הבטיח לו כי אם ימיר את דתו וישא את בתו, יהיה הוא יורשו היחידי. זמן רב נלחם עם יצרו,  אבל העושר הרב של הפריץ האציל שבה את ליבו והוא לא עמד בניסיון. הוא המיר את דתו ונשא את בת הפריץ לאישה כדת הנוצרים" . "האם ילדה לו האישה הנוכרית בנים או בנות?" שאל רבי לייב. "לא," – ענו היהודים – "אשתו כבר מתה עליו לפני שנים אחדות והוא הולך ערירי". "איה ארמונו?" – שאל רבי לייב במהירות. יהודי הכפר הראו לו את ארמון הפריץ, שהוא בנוי בגובה הכפר ורבי לייב הסיר מעליו את טליתו, מצנפתו ואבנטו הלבנים ומיהר לרוץ ביו חלוקי אבן וחצץ עד שהגיע אל הארמון.  דפק הרב על דלת חדרו של הפריץ, ומבלי לחכות לתשובה פתח את הדלת ונפגש פנים בפנים עם אדון הכפר, יהודי מומר.

     שעה קלה עמדו זה מול זה, שני אנשים שתהום עמוקה הפרידה ביניהם. אחד פריץ- עריץ, שבגד בעמו ובא-לוקיו, והשני יהודי צדיק, בנם של קדושים.  שעה קלה היו שניהם מציצים איש לתוך עיני חברו מחרישים. פניו של הפריץ היו זועפות, ושל היהודי – רציניות אך בת-שחוק ריחפה על שפתיו. מתחילה נצנצה במוחו של הפריץ מחשבת זדון כלפי יהודי זה שהתפרץ לתוך ביתו וחדרו בלי נטילת רשות. הוא חשב לקרוא לאחד ממשרתיו ולצוות עליו שיקח את היהודי וישליכו מביתו, אולם פניו המרשימות של רבי לייב ריככו מעט את ליבו של הפריץ.  פנה רבי לייב אל הפריץ ואמר לו: "שמי לייב שרה'ס. זכיתי להכיר את רבי ישראל בעל שם טוב, אשר רבים מן הפריצים היו מתייחסים אליו ביראת הכבוד והרוממות. ואנוכי שמעתי פעם אחת מפיו הקדוש מה שאמר לי: 'כל יהודי צריך להתפלל תפילה קצרה שהתפלל דוד המלך: 'הצילני מדמים א-לוקים', כלומר, הצילני שדמים (כספים) לא יהיו נחשבים אצלי לא-לוהים ושתאוות הממון לא תעביר אותי על דתי ועל אמונתי בא-לוקים חיים. " אימי, שרה, הייתה יהודיה קדושה וטהורה. היא הייתה יפת-תואר ואחד מבני הפריצים נתן עיניו בה וחפץ לקחתה לאישה.  הוא הבטיח לה עושר וכבוד, אבל היא קידשה שם ישראל וכדי להינצל מציפורניו של אותו פריץ נוכרי, הלכה ונישאה ליהודי זקן אחד,  שהיה מלמד עני. אתה לא זכית לעמוד בניסיון כזה. בשביל כסף וזהב החלפת את אמונתך ויצאת לשמד... אבל תדע, כי אין דבר עומד בפני התשובה ויש קונה עולמו בשעה אחת. היום ערב יום הכיפורים ועוד מעט והשמש יבוא ויפנה. ליהודים היושבים הכפר שלך חסר אחד למניין. בוא איתי יחד לבית תפילתם הארעי, תהיה העשירי למניין והכתוב אומר 'העשירי יהיה קודש לה''.

     ''מי יודע," – הרהר כל אחד בליבו – "איזו צרה יביא עליהם היהודי האורח המוזר הזה?..." ופתאום נפתחה הדלת ברעש. לבית התפילה נכנסו בחיפזון רבי לייב ואחריו הפריץ, בעל הכפר... פני רבי לייב היו עכשיו לבנים כסיד,  ופני הפריץ היו כבושים בקרקע ובריסי עיניו נתלו דמעות. רבי לייב רמז לאחד מן היהודים והלה מסר לפריץ טלית מצוינת שיתעטף בה, גם מחזור נתנו לו, שהוא לקחו בידיים רועדות. אחרי כן ניגש רבי לייב אל ארון הקודש, הוציא מתוכו שני ספרי תורה, את הראשון מסר לאחד מזקני היהודים שבכפר, ואת השני לידי הפריץ. רבי לייב עמד בין שניהם והתחיל בניגון המסורתי: "על דעת המקום ועל דעת הקהל – אנו מתירים להתפלל עם העבריינים..."  אנחה גדולה ועמוקה התפרצה בסערת אונים ממעמקי לב הפריץ, שזעזעה את ליבות כל המתפללים וכולם געו בבכייה.  במשך כל הזמן של תפילת ערבית וגם למחרתו, מאשמורת הבוקר עד לאחר תפילת נעילה, עמד הפריץ על רגליו, כולו רצוץ גו ונפש , כפוף תחת עול סבל חטאיו, והתפלל כל התפילות והפיוטים מתוך כוונה מיוחדת. כפעם בפעם היה מוציא אנחות מקרב ליבו,  שהיו שוברות את כל הגוף, וקול בכייתו החריד את הלבבות. בייחוד גדלה בכייתו באמירת ה"וידוי". בכל "על חטא" היה גועה בבכייה, עד שהגיע ממש למדרגת "כלות הנפש"... בסוף תפילת נעילה, כשהגיע הקהל ל"שמע ישראל", הכניס הפריץ את ראשו לתוך ארון הקודש ובידיו הרועדות חיבק את ספרי התורה.  בקול גדול שהחריד וזעזע את כל המתפללים קרא: "שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד"...  פתאום הוציא את ראשו מתוך ארון הקודש, הזדקף מלוא קומתו והתחיל לקרוא בכל כוחו: "ה' הוא האלוקים!"  ובכל פעם היה קולו הולך וגדל, הולך וחזק ופניו האירו בזוהר פלאי מיוחד, זוהר של מעלה ... וכשקרא "ה' הוא האלוקים" בפעם השביעית – יצתה נשמתו ב"אלוקים "... לתפילת ערבית שוב לא היה מניין, אבל רבי לייב שרה'ס קם על רגליו ואמר: "אשריו שיצאה נשמתו ב"אלוקים". עכשיו הוא מאותם הצדיקים שגם במיתתם קרויים חיים, ומותר לצרפו למניין..."  ורבי לייב עבר בעצמו לפני התיבה והתחיל להתפלל תפילת ערבית: "והוא רחום יכפר עוון"... ועוד באותו לילה הביאו את הפריץ לקבר ישראל בעיירה הסמוכה. רבי לייב עצמו התעסק בטהרתו וקבורתו ומאז היה רבי לייב שרה'ס נוהג בכל יום הכיפורים לומר קדיש לעילוי נשמתו של אותו בעל תשובה…

      ומי יודע, גם "עבריינים" עדיין נתונים בשבי ואין מי שיגלה אותם. כמה נשמות טהורות שטרם נחלצו מסבך חטאיהן עדיין נמצאות בכוך טומאתן, ומחכות שיהיו עוד כמה "רבי לייב שרה'ס" שיבואו אליהן וייקחו אותן ויטהרו אותן.  כמה ילדים שנרשמו לבתי - ספר ממלכתיים הלכו לאבדון עד סוף ימיהם! בדורנו אנו מצווים לקום ולעשות מעשה, להציל את אחינו הטועים. הרי כל ישראל ערבים זה לזה ומצד ערבות אנו מצויים להשיבם ל... בורא עולם 

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/