אמרי שפר א' תמוז ה'תשע"ח

ברגע שנולד תינוק כולם שמחים, למה? כי באו חיים חדשים לעולם. לעומת זאת, כשמישהו נפטר כולם עצובים, למה? כי עצבות זה מות. תתבוננו על ילד קטן, הוא כל הזמן שמח למה? הרי הוא לא יודע מה זה אוכל טוב, מה זה כסף טוב, מה רכב טוב או בית ענק, מה זה טיולים וכל ההנאות שיש בעולם – אז ממה הוא שמח?? פשוט, מעצם החיים!! שמחה – זה חיים! ואכן, להיות שמח זה לא "חומרא" או "חסידות" או איזה צ'ופר לחיים – השמחה היא החיים בעצמם!! ולכן, אחים יקרים, אם אתם שמחים – הרי שאתם חיים, ואם לא – לא. ולכן, כתוב בספרים הקדושים: "השמחה היא רפואה לכל המחלות", והשמחה פותחת את שערי הפרנסה.

    ברכת פדיון הבן אומרים פעם בחיים, ויברך בהתרגשות יותר מאשר בברכת שופר הנאמרת בכל שנה, ויותר מברכת החמה הנאמרת אחת לכ"ח שנים. ויקפיד שלא למסור המטבעות ליד הכהן לפני סיום הברכה, כדי שיהיה עובר לעשייתה (אחרת הוא יפסיד הברכה). וכן כדאי שהכהן יאמר ברכותיו לאט, בקול רם, ובנעימה, ואם יש ביכולתו גם בשירה ובזמרה, וכן יש לשים דגש על עשיית המצווה בשמחה, שהיא עיקר המצווה, ולא על הטפל (שום וסוכר!(...

    ויקח קרח בן יצהר בן קהת בן לוי )ט"ז, א( ברש"י, קרח שפיקח היה מה ראה לשטות זו? וכו'. ביאר הרה"ק מקוצק, קרח שפיקח היה – מה ראה לשטות זו – להיות פיקח?...

"וייקח קרח" - פרשת קורח - מדוע זכה קורח שפרשה שלמה בתורה תיקרא על שמו? תוהה רבי יצחק פרקש זצ"ל (ברכת יצחק'). לתשובתו הוא מקדים, שאותה שאלה הפנה הרה"ק רבי מאיר מפרמישלאן זצ"ל לכהן שעלה לתורה בפר' בלק: אמור נא לי; האם בלק היה יהודי או גוי? - "בוודאי גוי" השיב הכהן, והרבי הוסיף ושאל: אז כיצד זכה גוי זה שפרשה בתורה תיקרא על שמו?' שתק הכהן. א"ל הרבי: בלק היה 'ערליכער גוי' - ישנה הלכה מסוימת אותה קיים בהידור ובדקדוק - בשכר זאת נקראה בתורה פרשה בשמו! - "איזו הלכה?" תמה הכהן והרבי הפטיר: "הלכה של עשו שונא ליעקב"...

המלשין (משנת השבוע, עלון 30)

    וכן היה כ"ק אדמו"ר זי"ע רגיל לספר :

    בעיר פרשבורג היה גר אדם רשע בשם שמחה שהלשין למלכות על בני ישיבת החת"ס שהם משתמטים מעבודת הצבא. כאשר נוכחו ראשי הקהל בסכנה המרחפת על הישיבה, נזעקו אל החתם סופר, ונכנסו אליו בעיצומו של השיעור בישיבה כדי להודיעו על הסכנה ולשמוע ממנו עצה.

    החת"ס לא היה מפסיק בדיבור בשעת השיעור, רמז להם לומר מה בפיהם, והם געו בבכי וסיפרו לו על הסכנה הנוראה. החת"ס המשיך בשיעורו כאילו דבר לא קרה, והעסקנים הנאמנים נשארו לעמוד, תוך שהם לוחשים לו שצריך לפעול ללא דיחוי. הורה החת"ס על הגמרא ואמר, הרי אנו עושים, והמשיך בשיעורו ללא כל שינוי.

    לאחר השיעור הלך רבנו החת"ס אל אותו רשע וניסה לדבר על לבו שיחזור בו מכוונתו, אך ללא הועיל, הרשע לא קם ולא זע בפניהם, ועוד העז פניו לומר שאין מה לדבר אתו, ובכוונתו לשטוח למחרת בבוקר את כל דבריו בפני בית המשפט. נענה החת"ס ואמר, "בוקר ויודע ה' את אשר לו".

    מיד כאשר עזבו את הבית, נשתרבבה לשונו של אותו רשע וגרמה לחנוק בגרונו,  אשתו של המלשין כאשר ראתה כי חיי בעלה בסכנה, רצה אל החת"ס והתחננה לפניו שיתפלל לרפואתו, השיב לה החת"ס אני מתפלל עבורו תפילה ההוגנת לו, ותיכף אח"כ מת אותו רשע.

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 http://dosanova.co.il/

אמרי שפר ג' שבט ה'תשע"ח

אומרים בשם רבי יוסף חיים זוננפלד, 2 בעלי חיים עזרו לישראל ליציאת מצרים, החמור במשאם של ישראל ממצרים, והכלב שלא חרץ לשונו, ולמה לכלב נותנים רק נבלה, ולחמור עושים מצות פטר חמור ומכבדים אותו בפרסום גדול, מפני שהחמור נתן כתף פירוש שהוא טרח ברכוש גדול כמו שאמרו חז"ל אין לך עני שבישראל שלא לקח משא של 90 חמורים, רואים אנו מזה הבדל גדול בין מצווה הבאה ע"י טרחה למצווה הבא בנקל .

      אמר רבי שמחה בונם מפשיסחה: קודם ביאת המשיח יהיה קיץ בלי חום, וחורף בלי קור, לומדים בלי תורה, וחסידים בלי חסידות, צדיקים בלי מעשים טובים, ובעלי מידות ובם כל מום רע ...

      בתור עובדי ה' אנו צריכים לא רק לקיים את המצוות, אלא גם לשמוע אליהן – לקלוט ולהפנים את המסרים הנובעים מהן .   ( הרב אהרן ליכטנשטיין)

     בתיבת 'אתם' מרומז על מה שאמרו חז"ל "שלשה ספרים נפתחים בראש השנה צדיקים בינונים רשעים", א מרמזת על הצדיקים שהיא אות ראשונה, ת מרמזת על הרשעים שהיא אות אחרונה, ומ' מרמזת על הבינונים שהיא באמצע הא-ב .

     בתיה בת פרעה, כשהושיטה ידה לתיבה האם ידעה את מי היא מצילה? האם שיערה שזה מושיעם של ישראל, אבי הנביאים, מנחיל התורה, שעל ידו תיזכר גם היא לטובה לנצח נצחים?! ולמעשה, כל ילד יהודי הוא כמשה בתיבה, אין לנו מושג איזה עתיד מזהיר נכון לו, יתכן שיהיה לגדול הדור אם אך תינתן לו ההזדמנות, אם ייפתח לו פתח. האם נסתפק באנחה ומשיכת כתפיים או נושיט יד, כבתיה. נפתח יד, כמגיד מדובנא. וכל הפירות, לדורות עולם, יזקפו לזכותנו?! נתמוך, במעשה ובממון, ככל יכולתנו, בחינוך התורני. ובראש ובראשונה נפיק את המרב מבנינו ומבנותינו. מי יודע, אולי הם שיאירו לדור הבא!

     בתקופת החפץ חיים בולגריה זכתה לקבל עצמאות - והנושא הזה עשה רעש בכל העיתונות, ובעיתון המקומי 'המליץ' שהיה באותה תקופה נכתב כך: בולגריה כבר זכתה לעצמאות, בקרוב אצלנו היהודים. כאשר נודע הדבר לחפץ חיים הוא מירר בבכי ואמר: האם זו היא תקוות העם היהודי במשך 2000 שנה? להיות עצמאים? וכי זו הייתה משאת נפשו של רבי שמעון בר יוחאי? אולי של האר"י הקדוש? חלילה! משאת נפשו של העם היהודי מאז ומתמיד הייתה שהשכינה תצא מהגלות וכבוד שמים ימלא את העולם, ותתקיים בנו התפילה שאנו אומרים בראש השנה וידע כל פעול כי אתה פעלתו ויבין כל יצור כי אתה יצרתו ויאמר כל אשר נשמה באפו ה' א-לוקי ישראל מלך ומלכותו בכל משלה [מושלת]. וכל עוד לא הגענו לרמה הזו, הרי שאנו בגלות.

     בתניא מובא רוב הצרות בעולם בא ממחלוקת לשם שמים .

     בתעניות וסיגופים לא נשיג המטרה, ולכן צריך לעבוד את ה' בשכל ובמוח ובדעה, מוח שליט על הלב, ומביא בשם (הנועם אלימלך) שכתוב (יקרא כג, כב) 'בקצרכם את קציר ארצכם לא תכלה פאת השדה' וכתוב (דברים כ יט) 'כי תצור אל עיר ימים רבים להלחם עליה לתפשה לא תשחית את עצה לנדוח עליו גרזן כי ממנו תאכל ואותו לא תכרות כי האדם עץ השדה לבוא מפניך במצור'. שהכוונה לרמז על חודש אלול שיש בו תרצ"ו שעות, וזהו הכוונה 'כי 'תצור' (תרצ"ו) אם רוצה אתה להלחם בגוף, שנוטה אחר הלב, 'לא תשחית את עצה' לא תשחית הגוף בסיגופים, כי ממנו תאכל, רק על ידיו אפשר לעשות מצוות ומעש"ט, לאכול בעוה"ב ,     ובגופים חלשים א"א לעבוד את ה' ב93ורות אחרונים .  ( אמרי יוסף (

  ופרעה חולם ".    (אפריון שלמה, גיליון 236)

     לחלומות יש משמעות מיוחדת, ל 'משך חכמה' יש בפרשת בהר ביאור שלם שנאמר לו בחלום. יש אפילו פסקים של ראשונים שנפסקו על פי חלום  .  ו ה 'אור זרוע' קרא לספר שלו על שם ספק שהותר לו בחלום .

      במלחמת יום הכיפורים המצב היה קשה. להשמיד, להרוג ולאבד .   המדינה כבר הכינה את עצמה לרבבות של קברים .   בחסדיו הגדולים של השי"ת, ישראל צלחה את המלחמה ...  שמה לא ראו סייעתא דשמיא, אלא ראו את ה-'דשמיא' לבד .   

     אחרי המלחמה, מראיין אחד ברדיו העלה את רפול לשידור .   ורפול אומר לתומו, שהמזל של המלחמה היה שחטיבה 7 גויסה לפני הזמן . '  למה?' הוא לא יודע, אבל לולא כך היינו אבודים .  המראיין לא טמן את ידו בצלחת, ומיד העלה לשידור את מפקד חטיבה 7 ,יאנוש בן גל ...   שואל אותו המראיין: תגיד לי, מדוע גייסו את החטיבה שלך שבועיים לפני הזמן המיועד, הרי לא היו חששות למלחמה  ...?  אמר לו בן גל: לא תאמין, אבל חלמתי חלום. חלמתי שאמרו לי באמצע השינה :   תקום עכשיו! ותהפוך את העולם כדי לגייס את החטיבה, משום שעומדת לפרוץ מלחמה ...   באתי בבוקר לממונים עלי ואמרתי להם שחלמתי חלום .   אני רוצה לגייס את החטיבה עכשיו, עומדת לפרוץ מלחמה .   אמרו לי: 'אין שום בעיה, אתה יכול להתחיל לגייס את החיילים שלך בחלום .   נראה לך שאנחנו נגייס אלפי חיילים בגלל חלום  ?!'  אבל החלום היה כל כך מוחשי, שהרגשתי שאני חייב לפעול בעניין .   לא הרפיתי והפכתי שולחנות, עד שלבסוף הצלחתי לגייס את החטיבה.

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 http://dosanova.co.il/

אמרי שפר ג' סיון ה'תשע"ז

בדרך אגב סיפר האדמו"ר מבאבוב שליט"א, שפעם נכנס חסיד אחד אל אביו הרה"ק מבאבוב זי"ע, ואמר לו שהוא רוצה להתחיל להוציא עיתון מטעם חסידות באבוב, וכאשר הרבי התנגד ושלל רעיון זה מכל וכל, התעקש האיש ושאל "למה נגרע? – למה נהיה שונים מחסידות פלוני ופלוני שיש להם עיתון מטעם החסידות?" השיב לו הרבי בנועם שיחו, וכך אמר לו: עיתון – ציייטונג – הרי הוא "פה" – אם יהיה לנו עיתון, נצטרך לומר על כל דבר ודבר "מיינונג", ולחוות דעות על דא ועל הא – וזה אינני נועם במדבר תשע"ז שיח ד רוצה! – אני רוצה לשבת בפינה שלי, ולקרב כל יהודי באשר הוא אל אבינו שבשמים – אני רוצה "פה" – הלא הוא "פה סגור"...

      הורה טוב מלמד את ילדיו לאן להביט, ולא מה לראות.

      הרה"ק בעל "פני מנחם" מגור זי"ע דקדק על הנאמר במשנה (מסכת אבות פ"א, משנה ו'): והוי דן את כל האדם לכף זכות, למה נאמר "לכף" זכות, ולא נאמר סתם "והוי דן את כל האדם לזכות" – מהו ה"כף" – ברם, כשיש קדירת חמין, ורוצים לחפש חתיכת בשר שמן הטמון בתחתית הקדירה למטה, אזי משתמשים עם כף כדי לחפש אחר הטמון למטה למטה, ולכן אומרת המשנה: הוי דן את כל האדם "לכף" זכות – עם כף – שתחפש חיפוש אחר חיפוש אצל האדם לדונו לזכות... 

    ''ויחן״ לשון יחיד. רק בכוח האחדות מסוגלים בני ישראל לעמוד ״נגד ההר״, נגד הר השנאה הסובבת אותם. (רבי משה מקוברין)

הדמיון  (סיפורים לפרשה)

     אדם שהלך ביער ואיבד את דרכו. בעודו תועה בין עצי היער, הוא מבחין לפתע בקוף גדול, ורגעים אחדים לאחר מכן מנצנץ רעיון במוחו.  הוא קורא לקוף ואומר לו: "אתה יודע שיש בינינו איזשהו דמיון"... "לא שמעתי על כך מעולם"- אומר הקוף- אבל מה העניין?" "הסתבכתי"- משיב לו האדם- "אולי תוכל להראות לי את הדרך החוצה?" "אין בעיה"- ענה הקוף, והשנים החלו ללכת בסבך העצים.

     לא חולף זמן רב ולפתע נשמע שאגה אדירה של אריה, וכעבור רגעים אחדים הם מבחינים באריה אימתני רץ לכיוונם.  האדם החוויר כסיד, אולם הקוף לא איבד את עשתונותיו. הוא עזר לאדם לטפס על העץ הקרוב שהיה שם ואמר לו: "אל דאגה,  לכאן הוא לא יגיע"...  האריה העומד למטה התנפל על הגזע ואיים בקול מבשר רעות: " אני רעב, לא אזוז מפה עד שאחד מכם ירד"... "אל תדאג"- מניח הקוף יד על האיש הרועד מפחד- "הכל יהיה בסדר" . הזמן חלף באיטיות מרגיזה, שעה ועוד שעה... הלילה ירד, והקוף פנה אל האדם: "כעת לילה, עלינו לערוך תורנות שינה, מי יהיה הראשון שיישן?" "לך לישון"- אומר האדם- "אני אשאר לשמור, בין כה וכה לא אצליח להירדם מרוב פחד" ... והקוף נתלה בזנבו על אחד העצים ונרדם.  נותר לו האדם לבדו עם הארי שמתחתיו, מי יודע עד מתי אהיה תקוע כאן, כמו עלה לעץ? הרהר בתסכול.  לפתע עלתה בו מחשבה כלשהי: אני אדם, והוא בסך הכל קוף...  האריה אמר שהוא רוצה אחד משנינו, אם כן- מי חשוב יותר? הוא עבד לאט לאט את רעיון, ואז נתן לקוף מכה חזקה והעיף אותו מהעץ...  הקוף התעורר בבת אחת, וברגע האחרון נתפס באחד הענפים ונצל מלועו הפעור של האריה.  כעת לא ידע האדם היכן לקבור את עצמו מרוב בושה... מה יעשה? הוא לא העז להרים את עיניו אל הקוף, מצילו היקר, אשר הוא השיב לו רעה תחת טובה... בלית ברירה חיבק את הענף שעליו ישב ונרדם.

     שעות אחדות לאחר מכן, העיר אותו הקוף ואמר לו: "קום, האריה הלך"... הוא עזר לו לרדת למטה, והראה לו את הדרך לצאת מן היער הנורא ולהגיע לישוב בני אדם.  מתחיל האדם ללכת, וכעבור רגעים ספורים הוא חש בטפיחה על שכמו. הוא מסתובב לאטו, הקוף עומד שם ואומר לו : "עשה לי טובה, ידידי, כשאתה מגיע לשם, אל תספר לאף אחד שיש בנינו דמיון" ... כזה הוא האדם, מחד גיסא הוא נזר הבריאה ותפארתה, ומאידך גיסא - מידותיו הרעות עלולות להפוך אותו לגרוע ולפחות בין בעלי החיים.

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

אמרי שפר ט"ז שבט ה'תשע"ז

 האדמו"ר ממודז'יץ בעל ה"דברי ישראל" מפליג בספרו, בשבח שבעת האוקטבות המרכיבות את התווים, ומסביר שלא רק בחכמת הנגינה ישנם רק שבעה קולות באוקטבה, אלא אין בעולם בכלל יותר משבעה סוגי קולות, אלא שיש בהן אוקטבות חלוקות, גבוה מעל גבוה, אין מספר, והסימן לכל הם דברי חז"ל (פסחים קיב, א) "שבעה קולות שאמר דוד על המים"...

   החסידות החשיבה ביותר את השירה והזמרה. הרה"ק רבי פינחס מקוריץ זצ"ל העיד שהמהרי"ל, אביהם של מנהגי אשכנז, זכה למדרגות עליונות, מפני שעבר לפני התיבה כשליח ציבור בכוונת הלב ובמנגינות יפות ומיוחדות, שהעלו את תפילות הקהל לפני הקב"ה. רבי פינחס מקוריץ זצ"ל אמר שאילו הוא עצמו היה "בעל מנגן", היה מקבל על עצמו לנסוע מעיר לעיר ולעבור לפני התיבה בבתי כנסיות, לכבוד ה' יתברך. מרן החתם סופר אמר, שמוכן הוא להעניק שליש מתורתו למי שילמדו את עולם הנגינה.

     השירה הקיפה, ומקיפה עדיין, את כל חיי היהודי. החל משירת הלויים, דרך "פרק שירה", שירת המלאכים ושירת שבת ומועד.  אדונינו הגר"א מוילנא זי"ע אמר ש"חכמת המוזיקה שבחה הרבה, ורוב טעמי שירת הלויים וסודותיה, יסודות תיקוני הזוהר,  אי אפשר בלעדיה". 

    ''ויצעק אל ה' וַיורהו ה' עץ וישלך אל המים וימתקו המים'' (שמות ט"ו, כ"ג) הגאון רבי יחזקאל אברמסקי זצ"ל הביא בשם אחד האדמו"רים פירוש על פסוק זה, "אמנם אין זה פשט הפסוק", העיר רבי יחזקאל על דברי האדמו"ר, "אך המסר שבו נכון הוא עד מאוד" . האדמו"ר ביאר שפסוק זה משול הוא לדברי תורה, שהרי אין מים אלא תורה, "ולא יכלו לשתות מים ממרה כי מרים הם" - פעמים קורה שהתורה היא מרה,  קשה ללימוד, הדברים אינם מובנים. עמל רב נדרש, ולא קלה היא המלאכה. "ויצעק אל ה''" – דבר ראשון, עלינו להתפלל להשי"ת שיאיר עינינו בתורתו, אך תפילה לבדה איננה מספיקה, אלא "ויורהו ה' עץ" – ה' נותן לנו עצה, מה עלינו לעשות בעת הזאת: "וישלך אל המים" – זרוק עצמך אל התורה,  אל תיפול ברוחך, המשך לעמול למרות הקשיים, " וימתקו המים" – או אז תאיר לך ההצלחה פנים, והתורה תהיה מתוקה בפיך.

ויעתר אל ה'" [ח, כו]. נתאמץ בתפילה (רש"י).  (ופריו מתוק).

     לפנינו סיפור מפעים ומרגש עד דמעות, אותו סיפר מו"ר הגאון רבי יצחק זילברשטיין שליט"א:  לאחר אחד מ 'שיעורי הרופאים' שמסרנו לפני רופאי ישראל, הבחנתי ברופא בכיר, הממתין לי מחוץ לפתח בית המדרש. כשפניתי אליו, ראיתי שהוא מרוגש מאוד, ובידו הייתה שקית. שאלתי אותו: דוקטור, רצית לומר לי משהו? מחמת סערת- הרוחות בה היה נתון, היה קשה לו לדבר. הוא הכניס ידו לשקית, והוציא מתוכה סידור תפילה לתלמידים, השייך לבנו.  מה מיוחד כל כך בסידור הזה? - התעניינתי - מדוע גרם לך להתרגשות רבה כל כך?  והרופא סיפר:

     לפני כחמש עשרה שנה התחתנתי עם אשתי. כעבור כמה שנים בהם לא זכינו להיפקד, נודע לנו, כי על פי הרפואה, אין סיכוי שנזכה להביא ילדים לעולם.  משכך, החלטנו לאמץ ילד, וקיבלנו לאימוץ תינוק חמוד. גידלנו וחינכנו אותו בנאמנות ובמסירות רבה.  לפני כשנה - ממשיך הרופא לספר - הבן המאומץ עלה לכיתה א' בתלמוד תורה מסוים. כעבור כמה חודשים, נערכה לילדי הכיתה 'מסיבת סידור', בה קיבל כל ילד סידור תפילה מהודר.  והנה, לאחר המסיבה, הבחנתי שהבן נתון בהרגשת רוממות לא רגילה. פניו היו קורנות מאושר, היה אפשר לחוש את ההתרגשות הגדולה המתחוללת בקרבו. גם כשהגענו הביתה הוא עדיין היה מרוגש מאוד. הרגשתי שהוא נתון בסערה נפשית.  בני היקר - פניתי אליו - מה עובר עליך, מדוע אתה כל כך מרוגש?...  מה השאלה - תמה למולי - הרי קיבלתי היום סידור!  המשכתי להתעניין: ורק בגלל שקיבלת סידור אתה כל כך מרוגש ונסער?! והבן, שעדיין בטוח שאני אביו הביולוגי, השיב כשעיניו מוצפות בדמעות: אבא, הרי עכשיו שיש לי סידור, וברוך ה' יודע אני להתפלל, אוכל לבקש מהבורא - תן לי אח!!  כעת לא אפסיק להתפלל ולהתחנן - אנא ריבונו של עולם, חוס ורחם עלי, אני רוצה אח!...  כל כך ריחמתי על הילד הצדיק. ליבי ממש נחמץ. אך בוודאי שלא גיליתי לו שאין כמעט סיכוי שנוכל להביא ילד לעולם שיהיה כאחיו.

     וכאן, פורץ הרופא בבכי, ומסיים את סיפורו: מסיבת הסידור ההיא, נערכה לפני תשעה חודשים. היום, זכינו בסייעתא דשמיא להכניס את בננו הנולד לנו - לאחר 15 שנות עקרות - בבריתו של אברהם אבינו!... 

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

אמרי שפר ט"ו טבת ה'תשע"ז

אחד מגדולי התורה והחסידות אשר תמיד ראו אותו ממהר ורץ, נשאל לפשר הדבר, ענה: אדם צריך תמיד למהר ולרוץ כמו שנאמר (אבות ד')' הוי רץ למצווה ובורח מן העבירה', או שרצים למצווה או שבורחים מעבירה. ומי שרוצה שיהיה לו תמיד 'מזל' טוב, ישתדל להזדרז למצוות ומעשים טובים, כמו שדרשו דורשי רמזים 'מזל' ר"ת זריזים מקדימים למצוות. (באר יחיאל(

     בספר של"ה הק' )שער האותיות אוח ה'( "בכלל הזה יש ענין פרטי שמחויב אדם להלל לה' לעטישותיו והוזכר זה בפרקי ר' אליעזר וכו' ושמעתי במה שאומרים בעיטושם לישועתך קויתי ה' ויפה הוא והכוונה בזה ההילול לה' כשם שהושעתני עתה כן אני מקווה לישועתך כעין ברכת הגומל שאומרים מי שגמלך טוב הוא יגמלך טוב סלה" הלשון מוכיחה שהמעטש אומר את הפסוק והמשל מברכת הגומל הוא שהקהל אומר למי שאירע לו הוא יגמלך טוב.

     בעניין מי חייב לומר אסותא המתעטש עצמו או אחרים השומעים מצינו בזה מדרשים חלוקים, במדרש איתא: חייב אדם לומר לחברו בשעת עטישותיו. וכן בגמ' ברכות ובירושלמי משמע שהחיוב מוטל על אחרים השומעים לומר אסותא למתעטש. אולם בפרקי דר"א מבואר שהחיוב הוא על המתעטש עצמו דאיתא: לפיכך חייב אדם לומר "בעטישתו", וכן משמע בילקוט שמעוני חייב אדם בעטישה להודות וכו'. וכן בס' חיי משה סימן ר"ל הביא בשם המקור חיים שאם אין אחר בשעה שיתעטש נהג לומר לעצמו אסותא.

     דאגות רק עושות לך קמטים, וזה עוד דבר שצריך להדאיג אותך.

     המשימה שלנו בעולם הזה היא להישאר בשמחה בכל מצב, אני לא אתן לעצמי להיות בעצבות. בשום פנים ואופן לא! אני אסגור את הבית ואתחיל לרקוד, ולהודות לה', ולשיר, ולשמוח ולהגיד ברוך ה' שלא עשני גוי, ברוך ה' שיש לי רגליים ואני יכול לרקוד ולשמוח. אני אתחיל לחייך, אני אעשה הכל מלאכותי כמו שאמר רבינו, כי המלאכותי זה הכי אמיתי, כי המלאכותי הזה נקרא שאתה מנצח את השטן, שרוצה להפיל אותך לעצבות, אתה לא נותן לו, אתה משמר את עצמך, בצורה מלאכותית, אבל הרצון שמסתתר מאחורי המלאכותיות הזאת הוא אמיתי, הכי אמיתי שיש.

     השפעת הסנדק על התינוק  - סיפר הגאון ר' חיים קנייבסקי שליט"א: "נכנס אלי אדם עם שני ילדיו, האחד נראה הגון, והשני נראה כגוי גמור!  זה שנראה צדיק – אבא זצ"ל )הסטייפלר( היה הסנדק שלו. ואילו אצל השני – איני רוצה לומר מי היה הסנדק...והוסיף, שהחזון-איש הקפיד מאוד שהסנדק יהיה הגון." ) ..והערב נא(

"    וידגו לרוב בקרב הארץ" )מח, טז(  יש לומר בדרך צחות, שיעקב אבינו בירך שיהיו כמו דגים, והיינו כמו שהדגים יש בהם מידת השתיקה, שהרי אינם יכולים לדבר מחמת שפיהם מלא מים, כמו כן הם גם כן יאחזו במידת השתיקה ולא ידברו דברים בטלים וכל שכן דברים האסורים,  ובפרט כאשר עוסקים בדברי תורה ותפילה שאז פיהם מלא "מים", ודו"ק. )כאריה ישאג(

     יעקב תבע את החולי אמר לפניו ריבון העולמים אדם מת בלא חולי אינו מיישב בין בניו פירש במת"כ אינו יכול לצוות אותם ולסדר וליישב עניין ירושתם מתוך שהוא חולה שניים או ג' ימים הוא מיישב בין בניו א"ל הקב"ה חייך דבר טוב תבעת וממך הוא מתחיל )בראשית מ"ח א'( ויאמר ליוסף הנה אביך חולה" )מד"ר תולדות פס"ה(. "תניא עד יעקב לא הוי חולשא אתא יעקב ובעי רחמי והוי חולשא שנאמר ויאמר ליוסף הנה אביך חולה" )גמרא בבא מציעא דף פ"ז(.

הקב"ה "מקדים רפואה למכה"  (אגעדאנק – פרשת מקץ – חנוכה)

     סיפור על נס גמור וגלוי, שממנו נוכל ללמוד נקודה נוספת בהנהגת השי"ת.  סיפר יהודי, כיום בעל מאפיה בניו יורק, שבשנות המלחמה באירופה נותר עם אחותו הצעירה בבונקר בגטו. כל משפחתם נהרגה והוא הרגיש אחריות בשמירה על האחות. יום אחד הוא יצא מהבונקר לחפש אוכל וכשחזר לא מצא את אחותו. אנשים סיפרו לו שבא שוטר מהגיסטפו ולקח אותה למטה המשטרה. הוא רץ כמטורף אל תוך לוע הארי, וזעק, "תחזירו לי את אחותי,  תחזירו לי את אחותי"! הסדיסטים נהנו מצעקותיו, וצחקו עליו. באותו זמן ממש, ירד במדרגות הבניין קצין עטור במדליות, ושאל בכעס: "מה הן הצעקות כאן"? השוטרים ענו לו שהגיע לכאן "ז'יד אחד", שרוצה שנחזיר לו את אחותו. הקצין פנה אל הבחור באכזריות ואמר לו: "את אחותך תקבל בחזרה כשיצמחו לך שערות בכף היד, ועד אז כולכם תמותו, יהודים מלוכלכים".  פשט הנער את כף ידו והראה לעיניו הנדהמות של הנאצי את כף היד והיא מלאה בשערות. הקצין נבהל מהמראה וצעק "בן השטן קח מהר את אחותך ותברח מכאן לפני שאהרוג את שניכם". הם ברחו מן המקום וחיים עד היום הזה.

     סיפור ה"נס" הוא, שבהיותו ילד, נכווה קשות בידו והרופאים השתילו לו עור חדש בכף היד. העור נלקח ממקום בגוף המצמיח שער וכך נתמלאה ידו בשערות.  וכי השלמת הסבר הדברים מקלקלת את הנס?! אנו מצפים לנס שיקרה לפי הזמנה ובאותו רגע ממש. אבל כשהשי"ת מקדים רפואה למכה ומכין את ההצלה עשר שנים קודם המעשה, וכי אין בזה נס גמור? לדעתי זהו נס יותר גדול כשהנס נסתר בתוך מאורעות החיים.  אכן, עבודתנו ותפקידנו לפתח את הכלים בכדי לקלוט את מעשי השי"ת. לחדר את השכל והרגש כדי להבין את הנסים והנפלאות שבכל יום ערב ובקר וצהרים.

ירייה אחת פחות (הרב יחזקאל שובקס)

     שביבי מידע הגיעו כל העת ל-FBI[ לשכת החקירה הפדרלית[  בארה"ב, אודות כת מסוכנת אשר בראשו עומד מנהיג בשם "ג'יימס נייהופט". מדובר במנהיג כריזמטי אשר הצליח לפתות כמה אנשים אשר הולכים אחריו באש ובמים. בין חברי הכת בלטו צעירים אשר בקושי החלו לצעוד את צעדיהם הראשונים בחייהם , וכבר בחרו לעזוב הכל וללכת שולל אחר מנהיג הכת.  לאחר שחברי הכת נעצרו ונשפטו כמה פעמים לאחר שנתפסו עוברים על החוק, נוצרה בקרבתם תסיסה קשה נגד שלטונות החוק, והכל בגיבויו של מנהיג הכת. וכך נולד הרעיון המטורף וההזוי, להקים לעצמם כמין טריטוריה מבוצרת ושמורה היטב, בה יוכלו לחיות את חייהם כרצונם.  השממה השקט והשלווה אשר שוררים דרך קבע במדבריות של מדינת "נוואדה" בארה"ב קסמו להם, ומשום כך הקימו לעצמם מבצר קטן, בית בן שני קומות, קרוב לעיירה נידחת בדרום "נוואדה". המבצר הוקף בחומה, מגדלי שמירה הוקמו מסביב,  וארסנל נשק בגודל בינוני הובא למקום.

     ברגע שהגיעה הידיעה לאף.בי.איי. כי אכן חברי הכת התבצרו בתוך המבצר הגיע העת לפעול. הצבא קיבל "אור ירוק" מן הממשל לצאת לפעולה. ההוראה היתה ברורה: לתפוס ולעצור את כל חברי הכת, בין אם בחיים ובין אם לא. מתוך יחידות הריינג'רס [הכוחות המיוחדים בחיל הרגלים של צבא ארה"ב] נבחרה אחת הפלוגות לפעולה. מפקד הפלוגה היה לא אחר מאשר יהודי בשם ג'ייקוב ליכטמאנס. הוריו היו ילידי פולין אשר היגרו לארה"ב לפני מלחמת העולם הראשונה. כמו רבים מבני גילו בחר ג'ייקוב להתגייס לצבא האמריקני, שם העפיל בדרגותיו עד שהגיע לתפקידו הרם.

     כמה ימים לפני שיצאו לשטח, מסר המפקד את ההוראות לפני פקודיו. אחת ההוראות שעליהן חזר שוב ושוב היתה ההוראה: " לנצור אש!" המפקד דרש מאת החיילים סבלנות רבה ולא למהר ללחוץ על ההדק. "אל תשכחו שמדובר בבני בריתנו, אמריקאים כמותנו, ואנו מצווים לשמור על חייהם".  בשעת לילה מאוחרת, שוחחו החיילים ביניהם על הוראתו ההססנית של המפקד הפחדן ומוג הלב. החיילים שנמנו על היחידות המובחרות אומנו כל השנים על אומץ לב בלתי רגיל.  ההוראה הזאת של המפקד היתה בניגוד ממש לאופיים. " הכל בגלל הבן האובד!" - הפטיר אחד החיילים, וכולם הנהנו בראשם. למרות שהם לא הכירו את בני משפחתו של המפקד, לא מזמן גונבה לאוזניהם השמועה, שלפני כעשר שנים נעלם בנו בן השמונה עשרה, ומני אז לא הצליחו לעלות על עקבותיו.

     הסיפור התחיל כאשר הבן יצא לטיול יחד עם חבריו למזרח הרחוק, וביום מן הימים נעלם להם מן העיניים.  האבא שהיה קשור היטב לרשויות, הפעיל את מיטב החוקרים באף.בי.איי. על מנת לאתר את בנו אך לשווא. מאז עברו עשר שנים ושום בדל של מידע אודות בנו לא הגיע אליהם. החיילים הוותיקים אשר הכירו את המפקד בשנים עברו, טענו שהוא השתנה, ממפקד קשוח וחסר פשרות הוא הפך לאדם רכרוכי וסבלן.  

     כאשר חיילי היחידה החלו להתקרב למבצר, נשמעה הירייה הראשונה מכיוון אחד ממגדלי השמירה. היא החטיאה את המטרה, אך המסר היה ברור: הם פותחים במלחמה!  המפקד ג'ייקוב שליווה את הפלוגה היה נחוש לנצור אש על אף הסכנה המוחשית. במקום זאת הוא הורה לפקודיו לסגת אחורה.  הם נסוגו אחורנית וחיכו לשעת לילה מאוחרת, ואז תחת העלטה הכבדה התקרבו החיילים עד למרחק של מאה מטרים מן המבצר,  ואז ניתנה ההוראה: "לפרוץ!"  המתבצרים היו המומים ברגע הראשון, אך מהר מאוד התעשתו והחלו לירות לכל עבר. הם לא היו מספיק מאומנים, ולכן היריות החטיאו שוב ושוב את המטרות. החיילים ביקשו להחזיר אש אך המפקד לא אישר אלא לירות באוויר, רק מתוך כוונה להפחיד ולאיים, בשום אופן לא מתוך כוונה להרוג.  הקרב הסתיים בסופו של דבר עם כמה פצועים קל, אשר פונו מן המקום.  בניגוד לתחזיות נמצאו שם לא פחות מאשר מאתיים ארבעים איש, רובם מצויידים בנשק. הנס היה עצום. אירוע כזה יכל להסתיים באסון ממש.

     המתבצרים הועברו כולם תחת אבטחה כבידה לבית המעצר . למחרת הגיע המפקד לבית המעצר, ועבר מתא לתא כדי להכיר מקרוב את המתבצרים. לפני שנכנס לתא הרביעי, לא שיער מראש איזה דראמה תתחולל שם, ובוודאי שהוא לא היה מוכן לכך נפשית . "אבא" - זו היתה ממש צרחה. ברגע הראשון לא קלט ג'ייקוב את המתחולל. הוא לא הכיר את האיש המגודל שלפניו. אך אז הגיעה צרחה נוספת: "אבא, אתה לא מכיר אותי ?" למשמע הצרחות הגיעו הסוהרים, והם היו עדים למפגש היסטורי ומרגש בין אבא ובין בנו אשר הלך שולל אחר כת מטורפת.  את שכרו על אורך הרוח והרצון לשמור על חיי המתבצרים קיבל ג'ייקוב במקום. התברר שבנו עמד בראש אחד ממגדלי השמירה. מסתבר למדאי שאם החיילים היו יורים למוות, הוא היה אחד הנפגעים הראשונים  . *

     בפרשת השבוע אנו מוצאים שהשבטים סיפרו ליעקב אבינו על כל מעלליו של האיש אדוני הארץ, שדיבר איתם קשות ויתן אותם מרגלים וגם לקח מהם שמעון. ומה היתה תגובתו של יעקב? הנה תמצית דבריו: "זאת עשו, קחו מזמרת הארץ בכליכם והורידו לאיש מנחה מעט צרי ומעט דבש נכאת ולט בטנים ושקדים... וא-ל ש-די יתן לכם רחמים..." על הפסוק בפרשת ויצא: "אם אשר תמצא את אלוהיך לא יחיה", כותב רש"י ז"ל: "ומאותה קללה מתה רחל בדרך", כי קללת צדיק אפילו על תנאי מתקיימת. כך אומרים בשם צדיקים: אם קללתו של יעקב - אפילו בטעות - התקיימה, לו היה יעקב מקלל את ה'משנה למלך' במפורש בוודאי היה מת מיד. פלא ומופת הוא, שדווקא הביטחון הרב של יעקב אבינו שהאמין בבורא העולם כפי שאמר להם: 'וא-ל ש-די יתן לכם רחמים', זה מה שמנע ממנו לקלל את ה'משנה למלך '. במקום זאת בחר לשלוח לו מתנות.  בזכות האמונה האיתנה של יעקב אבינו זכה שיוסף יוותר בחיים.  חנוכה - הוא הזמן הראוי לחזק את אמונתנו ובטחוננו בבורא העולם, וכפי שנפלו אז רבים ביד מעטים, כן בימינו כוח התורה ינצח.

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/