אמרי שפר כ"ח חשון ה'תשע"ט

 איתא בחז"ל: " בן שנתיים ושלוש, דומה לחזיר שפושט ידיו באשפה". "בן עשר שנה, קופץ כגדי". בגיל עשר הילד מקפץ כגדי, רץ מפה לשם. " בן עשרים, משפר גרמיה ) משפר את חזותו החיצונית( " נשא אישה הרי הוא כחמור" . "הוליד בנים - מעיז פניו ככלב להביא להם מזונות". "הזקין - הרי הוא כקוף"..

בסוף, הכול יהיה טוב. אז אם זה לא טוב, זה לא הסוף !!    

     בספר 'הערות' מבאר הנה שבת קודש היא מקור האמונה ומבואר בשם הגר"א שבשבת אנו מתפללים ג' תפילות, תפילת הלילה מעידה על חידוש העולם, תפילת שחרית יש בה עניין מתן תורה היינו חידוש אמונת תורה מן השמים. ובתפילת מנחה מזכירים אנו את אחדותו יתברך 'אתה אחד ושמך אחד' ולכן מצינו בחז"ל שהפליגו בחשיבות עניין שלש סעודות, שעל ידי השלש סעודות מבליעים בקרבנו את יסודות האמונה. כל סעודה כנגד התפילה הסמוכה לה, כנגד ג' יסודות האמונה. והנה יסודות האמונה אין די רק בידיעתם, אלא יש צורך שנשריש אותם בפנימיותינו כל השבוע.

     הימנע במידת האפשר מלאכול בחפזון. גם בביתך,  אל תבלע במהירות את מזונך. האכילה,  פעולת קודש היא, ודרושה לה צלילות דעת מרבית.

והותירך ה' לטובה בפרי בטנך"  (אוצרות התורה(.

     בספר "היא תתהלל" מובא סיפור נפלא: הישיבה בברנוביץ עמדה בפני משבר. ראש הישיבה, רבי אלחנן וסרמן זצ"ל, החליט להתדפק על דלתי נדיבים, כדי לזכותם בהצלת הישיבה. הוא בחר לצאת אל תומך הישיבות הנודע,  דייוויס, אשר רבים פקדו את ביתו והוא היה מקבלם סבר פנים יפות. דירתו מפוארת הייתה, ורחבת ידיים. מדרגות שיש הובילו אל שער הראשי. שטיחים מעוטרים מצפים את רצפת הבית מקיר אחד למשנהו, נברשות יקרות,  ספות וריהוט יוקרתי פיארו את הדירה. בית זה המה משך כל שעות היום סוחרים ואנשי עסקים, ואחרים שבאו לבקש תמיכה ועזרה.

     יום קר ומושלג היה אותו יום. הדרכים היו קשות ואפשרויות הגישה הרגילות נחסמו. ר' אלחנן לא שת ליבו אל קושי הדרך, והלך כשהוא מתבוסס בשלג... כשעצר, ראה את הבוץ והשלג שטינפו את מעילו ומגפיו, וחשב לעצמו: כיצד אוכל להיכנס לבית הגביר במצב כזה? הרי ודאי אלכלך את השטיחים היקרים...  בעודו מהרהר, נזכר כי ישנה כניסה צדדית דרך המטבח. באותה עת ישבו שתי בנותיו של דייוויס במטבח. והנה,  באופן בלתי צפוי נשמעו דפיקות בדלת המטבח החיצונית. הבנות הביטו בנכנס, שמא מוכר הביצים או מחלק הגבינה הוא, והנה לפניהם ניצבה דמותו של הגאון רבי אלחנן!. הן ספרו לאביהן בהתרגשות שר' אלחנן במטבח.  מיד הגיע דייוויס וראה את ר' אלחנן עומד בפתח, תוך התנצלות על הלכלוך. דייוויס פרץ בבכי מר, ואמר: 'מה עשית לי, רבי? מה חטאתי?! הרב קלקל לי את חינוך הבנות! בנותיי רואות בבית כל היום כסף וזהב, סוחרים קונים ומוכרים במשך כל היום, ואני חרד מדוע שתרצינה להינשא לבני תורה, הרי רק כסף תרצינה. אך זאת נחמתי, כי יודעות הן דבר אחד, שתורה שווה בעיני יותר מן הכסף. כשמגיע זמן השיעור, עוזב אני הכול והולך ללמוד, גם אם יהיה הבית מלא סוחרים. הלימוד אצלי קודש. ועכשיו, כשהרב קרא לי למטבח ולא נכנס לסלון, בכך ראו בנותיי כי השטיחים שווים יותר מהתורה.' ושוב פרץ בבכי... שאלו ר' אלחנן: 'מה רצונך כעת'? - 'ברצוני כי הרב יבוא מהדלת הראשית, ידרוך על השטיחים ויישב על הספות, שיתלכלכו!. ותראינה הבנות, וייכנס בליבן שהתורה וראש הישיבה חשובים יותר מהכול!'.

    וכך עשה רבי אלחנן. בזכות זה, זכה דייויס לשני יהלומים - שני תלמידי חכמים גדולים - רבי אברהם יצחק בלוך ואחיו, שניהם מרביצי תורה, האחד ראש ישיבת טלז, והשני ר"מ בישיבה זו. כשפרצה המהפכה הקומוניסטית נטלו מדייוויס את כל רכושו, עד שהפך לעני מרוד. אך בזאת מצא נוחם לנפשו באומרו: מכל העושר שלי לא נשאר דבר, רק שני יהלומים אלו - שני חתניי

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 http://dosanova.co.il/

אמרי שפר ג' שבט ה'תשע"ח

אומרים בשם רבי יוסף חיים זוננפלד, 2 בעלי חיים עזרו לישראל ליציאת מצרים, החמור במשאם של ישראל ממצרים, והכלב שלא חרץ לשונו, ולמה לכלב נותנים רק נבלה, ולחמור עושים מצות פטר חמור ומכבדים אותו בפרסום גדול, מפני שהחמור נתן כתף פירוש שהוא טרח ברכוש גדול כמו שאמרו חז"ל אין לך עני שבישראל שלא לקח משא של 90 חמורים, רואים אנו מזה הבדל גדול בין מצווה הבאה ע"י טרחה למצווה הבא בנקל .

      אמר רבי שמחה בונם מפשיסחה: קודם ביאת המשיח יהיה קיץ בלי חום, וחורף בלי קור, לומדים בלי תורה, וחסידים בלי חסידות, צדיקים בלי מעשים טובים, ובעלי מידות ובם כל מום רע ...

      בתור עובדי ה' אנו צריכים לא רק לקיים את המצוות, אלא גם לשמוע אליהן – לקלוט ולהפנים את המסרים הנובעים מהן .   ( הרב אהרן ליכטנשטיין)

     בתיבת 'אתם' מרומז על מה שאמרו חז"ל "שלשה ספרים נפתחים בראש השנה צדיקים בינונים רשעים", א מרמזת על הצדיקים שהיא אות ראשונה, ת מרמזת על הרשעים שהיא אות אחרונה, ומ' מרמזת על הבינונים שהיא באמצע הא-ב .

     בתיה בת פרעה, כשהושיטה ידה לתיבה האם ידעה את מי היא מצילה? האם שיערה שזה מושיעם של ישראל, אבי הנביאים, מנחיל התורה, שעל ידו תיזכר גם היא לטובה לנצח נצחים?! ולמעשה, כל ילד יהודי הוא כמשה בתיבה, אין לנו מושג איזה עתיד מזהיר נכון לו, יתכן שיהיה לגדול הדור אם אך תינתן לו ההזדמנות, אם ייפתח לו פתח. האם נסתפק באנחה ומשיכת כתפיים או נושיט יד, כבתיה. נפתח יד, כמגיד מדובנא. וכל הפירות, לדורות עולם, יזקפו לזכותנו?! נתמוך, במעשה ובממון, ככל יכולתנו, בחינוך התורני. ובראש ובראשונה נפיק את המרב מבנינו ומבנותינו. מי יודע, אולי הם שיאירו לדור הבא!

     בתקופת החפץ חיים בולגריה זכתה לקבל עצמאות - והנושא הזה עשה רעש בכל העיתונות, ובעיתון המקומי 'המליץ' שהיה באותה תקופה נכתב כך: בולגריה כבר זכתה לעצמאות, בקרוב אצלנו היהודים. כאשר נודע הדבר לחפץ חיים הוא מירר בבכי ואמר: האם זו היא תקוות העם היהודי במשך 2000 שנה? להיות עצמאים? וכי זו הייתה משאת נפשו של רבי שמעון בר יוחאי? אולי של האר"י הקדוש? חלילה! משאת נפשו של העם היהודי מאז ומתמיד הייתה שהשכינה תצא מהגלות וכבוד שמים ימלא את העולם, ותתקיים בנו התפילה שאנו אומרים בראש השנה וידע כל פעול כי אתה פעלתו ויבין כל יצור כי אתה יצרתו ויאמר כל אשר נשמה באפו ה' א-לוקי ישראל מלך ומלכותו בכל משלה [מושלת]. וכל עוד לא הגענו לרמה הזו, הרי שאנו בגלות.

     בתניא מובא רוב הצרות בעולם בא ממחלוקת לשם שמים .

     בתעניות וסיגופים לא נשיג המטרה, ולכן צריך לעבוד את ה' בשכל ובמוח ובדעה, מוח שליט על הלב, ומביא בשם (הנועם אלימלך) שכתוב (יקרא כג, כב) 'בקצרכם את קציר ארצכם לא תכלה פאת השדה' וכתוב (דברים כ יט) 'כי תצור אל עיר ימים רבים להלחם עליה לתפשה לא תשחית את עצה לנדוח עליו גרזן כי ממנו תאכל ואותו לא תכרות כי האדם עץ השדה לבוא מפניך במצור'. שהכוונה לרמז על חודש אלול שיש בו תרצ"ו שעות, וזהו הכוונה 'כי 'תצור' (תרצ"ו) אם רוצה אתה להלחם בגוף, שנוטה אחר הלב, 'לא תשחית את עצה' לא תשחית הגוף בסיגופים, כי ממנו תאכל, רק על ידיו אפשר לעשות מצוות ומעש"ט, לאכול בעוה"ב ,     ובגופים חלשים א"א לעבוד את ה' ב93ורות אחרונים .  ( אמרי יוסף (

  ופרעה חולם ".    (אפריון שלמה, גיליון 236)

     לחלומות יש משמעות מיוחדת, ל 'משך חכמה' יש בפרשת בהר ביאור שלם שנאמר לו בחלום. יש אפילו פסקים של ראשונים שנפסקו על פי חלום  .  ו ה 'אור זרוע' קרא לספר שלו על שם ספק שהותר לו בחלום .

      במלחמת יום הכיפורים המצב היה קשה. להשמיד, להרוג ולאבד .   המדינה כבר הכינה את עצמה לרבבות של קברים .   בחסדיו הגדולים של השי"ת, ישראל צלחה את המלחמה ...  שמה לא ראו סייעתא דשמיא, אלא ראו את ה-'דשמיא' לבד .   

     אחרי המלחמה, מראיין אחד ברדיו העלה את רפול לשידור .   ורפול אומר לתומו, שהמזל של המלחמה היה שחטיבה 7 גויסה לפני הזמן . '  למה?' הוא לא יודע, אבל לולא כך היינו אבודים .  המראיין לא טמן את ידו בצלחת, ומיד העלה לשידור את מפקד חטיבה 7 ,יאנוש בן גל ...   שואל אותו המראיין: תגיד לי, מדוע גייסו את החטיבה שלך שבועיים לפני הזמן המיועד, הרי לא היו חששות למלחמה  ...?  אמר לו בן גל: לא תאמין, אבל חלמתי חלום. חלמתי שאמרו לי באמצע השינה :   תקום עכשיו! ותהפוך את העולם כדי לגייס את החטיבה, משום שעומדת לפרוץ מלחמה ...   באתי בבוקר לממונים עלי ואמרתי להם שחלמתי חלום .   אני רוצה לגייס את החטיבה עכשיו, עומדת לפרוץ מלחמה .   אמרו לי: 'אין שום בעיה, אתה יכול להתחיל לגייס את החיילים שלך בחלום .   נראה לך שאנחנו נגייס אלפי חיילים בגלל חלום  ?!'  אבל החלום היה כל כך מוחשי, שהרגשתי שאני חייב לפעול בעניין .   לא הרפיתי והפכתי שולחנות, עד שלבסוף הצלחתי לגייס את החטיבה.

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 http://dosanova.co.il/

אמרי שפר ח' כסלו ה'תשע"ח

אומר הרמב"ן: לעולם לא יצליחו בני עשיו למחות את שמנו. אם יעקב אומר "והיה המחנה הנותר לפליטה" זה אומר שזה לדורות אם יקום מלך וינסה לחסל את העם היהודי במקום אחד, יקום מלך אחר שיציל אותם במקום אחר... זאת אומרת - לא תהיה כליה מוחלטת על עם ישראל.      אמר  בעל חידושי הרי"ם זי"ע, מדוע החילוניים כל כך מצליחים במעשיהם הרעים, והלא השקר אינו ראוי לקיום. והמשיך , החילוניים עושים אמנם את מעשיהם למען השקר, אולם הם עושים זאת באמת ובתמים, ואילו החרדים עושים אמנם למען האמת, אולם אינם עושים זאת בכל האמת והתמימות.      האם ראיתם אדם שעובד ברפת עשרים שנה ומתחיל לעשות "מווו.."? לא. ואיך יתכן שה"חברה" אינה משפיעה עליו? התשובה היא שמבהמות - אין סיכוי שישפע! וכך יעקב, גר עם לבן ולא למד ממעשיו הרעים. מדוע? כי "ויהי לי שור וחמור" - התייחסתי ללבן כאילו הוא שור או חמור!...     חז''ל שייכו את התפילה של יעקב על היהודים בדורם של מרדכי ואסתר עפ"י ראשי התיבות: "הצילני נא מיד'' . המן, מפני ששם כל הצרה באה כיוון שאכלו מסעודתו של אותו רשע = התחברו לרשע ניסו להתקרב לגוי, השגיאה הזו הובילה לשמד על כל האנשים, נשים וטף ... ה 'שאגת אריה'      בעל ה 'שאגת אריה' ערך גלות בערוב ימיו. בימי הגלות נוהג היה לעבור מעיירה לעיירה בכל כמה חודשים, הוא היה שוכר חדר מגורים באחד הבתים, ומשקיע את כל עתותיו ללימוד תורה, בנוסף לזה הוא גם החמיר מאוד שלא לאכול 'חדש '  בחו"ל, ולשם כך נשא עמו לכל מקום גריסים וסיר מיוחד, והיה מבקש מאחת מבעלות הבית המקומיות שיבשלו עבורו את הגריסים בסיר שלו דווקא, כי הוא חשש אף לבליעות של איסור 'חדש '.   באחד ממסעותיו הוא הגיע אל עיירתו של הגאון רבי ישעי' פיק זצ"ל, וכאשר סר אל ביתו, הרב לא היה באותה עת בבית, וה שאגת אריה ביקש מהרבנית שתבשל עבורו מעט גריסים בסיר המיוחד. כאשר נכנס הג"ר ישעי' אל ביתו, סיפר לו שיש כאן יהודי שביקש מהרבנית לבשל עבורו גריסים והוא מחכה לו, עוד לפני שראה אותו רבי ישעיה, מיד אמר שאותו יהודי הוא בעל ה 'שאגת אריה', כי הוא ידע שהוא מחמיר ואינו אוכל אלא את הגריסים שלו ללא חשש 'חדש'. מה מאוד שמח רבי ישעי' לפגישתו עם ה שאגת אריה, ולהשתעשע עמו בדברי תורה, וכך היו נוהגים מדי יום ביום להיפגש ולשאת ולתת בדברי תורה .      במהלך שהייתו של ה שאגת אריה בעיירה, חיפש רבי ישעי' פיק משרת רבנות באחת העיירות עבור ה שאגת אריה, כדי שתתרחב דעתו ויחלץ ממצוקת הפרנסה ,   ויוכל להמשיך ללמוד ביישוב הדעת, הוא היה שולח מכתבים לראשי הקהילות ומחפש משרה ראויה לשמו של ה שאגת אריה .   יום אחד אמר ה שאגת אריה לרבי ישעי': "היום תגיע הצעה למשרה רבנית " , " מנין לך?", שאל רבי ישעי', ענה לו ה שאגת אריה: "כי היום יצאה אנחה מפי " , " אם כן" – תמה רבי ישעי' – "   מדוע לא נאנח הרב עד היום?". הסביר לו ה שאגת אריה: "בדרך כלל אני חושב כל העת בדברי תורה, ואין ליבי פנוי למחשבות על המשרה הרבנית שטרם הוצעה לי, אך היום כאשר פגשה אותי בעלת הבית המשכירה לי את החדר, ולא היה לי די ממון כדי לשלם עבור השכירות, היא כעסה וצעקה עלי נוראות, ואז דעתי הוסחה מלימוד תורה, ונאנחתי  ".       ואכן באותו יום הגיע מברק עם הצעה למשרה רבנית בעיירת 'מעץ', אך לא לשאגת אריה אלא לרבי ישעי' פיק עצמו, תיכף כאשר הגיעה אליו ההצעה הוא התיישב לכתוב להם כתב והציע להם את ה שאגת אריה לכהונת משרת ה 'רב ' ,  ותוך כדי הדברים הוא כתב להם שהרב המוצע הוא 'דכוותי'  ) כמוני ( . כאשר הקריא רבי ישעי' פיק את המכתב לשאגת אריה בטרם שליחתו, והוא שמע שרבי ישעי' כתב עליו 'דכוותי', הוא הגיב בתמיהה '"דכוותי??", בשמוע רבי ישעי' את תגובת ה שאגת אריה, התיישב תיכף וכתב מכתב חדש ותיקן שהרב המוצע 'לא הגעתי לקרסוליו '.       לאחר כמה ימים הגיעו ראשי קהילת 'מעץ' לבדוק מיהו בעל ה שאגת אריה המוצע להם למשרה הרמה, וכאשר הם ראו ששערו כבר מלבין, הם הביטו זה על זה, כאילו אומרים: 'לא לזאת הייתה כוונתנו, הרי לא היינו רוצים להחליף רב כל כמה שנים', ה שאגת אריה הבין ממבטם את אשר על ליבם ואמר: 'אל דאגה, אני מבטיח לכם שאשמש אצלכם כרב שלושים שנה', ראשי הקהילה נרגעו מהבטחת ה שאגת אריה וקיבלו אותו עליהם כרב העיירה .         מנהג היה שכשאר מגיע הרב החדש אל העיר, מתאספים נכבדי הקהילה בביתו ,   ובדרך כלל הרבנית הייתה מגישה לפני האורחים כיבוד, אך  ה שאגת אריה היה עני מרוד ולא היה לו כיבוד מספיק מכובד לכבד את האורחים, רק מעט קפה ,   וקוביות סוכר – שהיו אז המצאה חדשה - השיגו עבור האירוע המכובד, אך כיון שה שאגת אריה ורעייתו לא היו רגילים בקוביות סוכר, לא ידעה הרבנית שצריך להגיש את קוביות הסוכר יחד עם הקפה, והגישה אותם לאחר שסיימו לשתות את הקפה. האורחים צחקקו בינם לבין עצמם כאשר ראו את קוביות הסוכר מוגשות לבדן, ה שאגת אריה שראה את צחקוקם, כלל לא העלה בדעתו שהגיחוך הוא על כך שלא הגישו את קוביות הסוכר יחד עם הקפה, הוא חשב שהם מחייכים על כך שקוביות הסוכר מוגשים כמנה, ואמר: "אצלנו בוולאז'ין רגילים להגיש קוביות סוכר כמנה " .  מספרים שכאשר שמע הגאון מוילנא שה שאגת אריה נתמנה לכהן כרבה של  ' מעץ', שהייתה ידועה כקהילה עשירה, הסתובב בחדרו אנה ואנה והמליץ ע"כ את הפסוק: "סלסלה ותרוממך בין נגידים תושיבנה ".

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 http://dosanova.co.il/

אמרי שפר ז' חשון ה'תשע"ח

בקריאת "אחד" של שמע חושב האדם להמליך את הקב"ה על כל העולמות,  ושוכח להמליך על עצמו...

      דגירתה של התרנגולת על ביציה , כדוגמא להשקעה בחינוך הילדים .

     הגר"י צדקה התנגד באופן עקרוני לכך שיעמוד רכב לרשותו, והיה מזכיר בבת צחוק, כי המלך המשיח עתיד לבוא על חמור "וכי אנחנו זקוקים ליותר ממנו?"

     הרה"ק הבית אהרן זי"ע היה אומר מאת ד' הייתה זאת היא נפלאת בעינינו, אם אתה אומר על הכול כי "מאת ד' הייתה זאת" אז היא נפלאת בעינינו תראה נפלאות.

      המכסה שמים בעבים המכין לארץ מטר, איפה שיש עננים שחורים שנראה לך שחור תדע שמשם יצא ההשפעות מים.

     ואברם כבד מאד במקנה בכסף ובזהב (יג, ב) לשם מה היה לאברהם צורך בכול כך הרבה כסף וזהב? אלא שבסמוך נאמר "וילך למסעיו וגו' ויקרא שם אברם בשם ה'". אברהם אבינו ידע שכדי שהדברים שלו יהיו מקובלים ונשמעים, כדאי לו להיות קודם גביר...

"     ולאברם הטיב בעבורה" דהיינו כל הטוב של אברהם אבינו ע"ה היה בעבור אשתו ק"ו בן בנו של ק"ו אנחנו כמה חייבים לכבד ולהוקיר את האישה ואין צורך לומר שלא לפגוע בה או לכעוס עליה, שבסך הכול אנו מריעים בזה לעצמנו וכמו שאמר הקב"ה: לא מצאתי כלי מחזיק ברכה לישראל אלא השלום.

     זקנה היא כמו חשבון בנק, אתה מושך בחייך המאוחרים את כל ההפקדות שעשית במהלך הדרך אליה."

הניצוץ היהודי שלעולם לא כבה (פניני בית הלוי, עלון 451)

     אתם יודעים היכן ממוקמת קנו? בדקו במפה של ניגריה במערב אפריקה. היה זה בסתיו 1963 . אך מי באקלים הלוהט, על גבול מדבר סהרה, יודע להבדיל בין הסתיו והאביב? רק העופות הדורסניים העטים ממעל, ויורדים אל חצרות הבתים כדי לחפש איזו חתיכת בשר זנוחה. העננים כיסו על השמש, והחול ממדבר סהרה מקשה על הראות. היה זה בשעות הצהריים המוקדמות בעיירה המוסלמית הקטנה הזו ואז לפתע נזכרתי . א-לוקים אדירים! הערב יום-כיפור! מה, למען השם, אני עושה בעיירה הנידחת הזו? מדוע לא דחיתי את הנסיעה בעוד שבוע, כדי שאוכל למכור את הצמיגים האלה? פשוט פרח מזיכרוני. וכך אני יושב,  בפונדק העתיק מימי הבריטים, בוהה בכנפי המאוורר המסתובבים וחושב על מחילה וסליחה...  קמתי, ניגשתי אל משרדו של מנהל הפונדק האנגלי. "מר ווקר, תוכל אולי לומר לי האם ישנם יהודים המתגוררים בקנו ? "יהודים" ? "כן, אדוני. יהודים". " ובכן... תן לי לחשוב. מר רוקח הוא יהודי, אך הוא לא חפץ שידעו על כך. אבל מר סידקי הוא יהודי. משום מה, החנות שלו סגורה היום" . "היכן מתגורר סידקי "? "מעל החנות שלו" . "תוכל לומר לי היכן ממוקמת החנות" ? "כמובן, אדוני. לך ברחוב המרכזי ותמצא את הבית בפינה השנייה,  לימינך. זהו הבית היחיד ברחוב אשר לו שתי קומות. לא תוכל לפספס אותו".  התחלתי לצעוד, הרחוב היה מלא חול. בקושי יכולתי לראות את פני האנשים ברחוב, אך סוף כל סוף הגעתי אל הבית. החנות הייתה סגורה ומסוגרת, הכול היה חשוך ושקט. התחלתי לנקוש על החלון באגרופי ולפתע נפתח החלון בקומה הראשונה. " מי שם"? שאל האדם מלמעלה. " שלום עליכם" אמרתי. " עליכם השלום, ברוך הבא. אנא עלה במדרגות בצדו האחורי של הבניין. כולם מחכים לך".  מחכים לי? לא הבנתי. מעולם לא פגשתי את האיש הזה. בכלל לא ידעתי שיש יהודים בקנו. מדוע הוא אמר זאת? אט-אט טיפסתי במעלה המדרגות, וכשפתחתי את הדלת מצאתי 9 יהודים, טליתות על כתפיהם, שקידמו אותי בברכת "ברוך הבא".  כעת הבנתי מדוע הם חיכו לי. אני הייתי היהודי העשירי. העשירי למניין.

להריח טבק (סיפורי צדיקים, עלון 250)

     מסופר על הגה"ק החיד"א זיע"א,  שהיה רגיל להריח טבק, בכל עת ובכל זמן קופסת אבק הטבק לא זזה מידו כל היום וגם בלילה, היה ננער משנתו משעה לשעה, נוטל את ידיו ומריח מן הטבק וחוזר לישון. פעם בהיותו בדרך מסעיו כשד"ר שליח דרבנן מארץ הקודש בצרפת, שבת שבתו בביתו של אחד הגבירים, ולן אצל גביר שני כי כך היה המנהג,  שהיו קונים בתרומה גדולה לטובת ארץ ישראל את הזכות שהשליח השד"ר יסעד או ילון אצל מישהו,  ושנים זכו בו, אותה שבת אחד לסעודה ואחד ללינה. הימים מות החורף היו, שלגים ורוחות עזים השתוללו וסערו בחוץ. וכשניעור הרב כדרכו באמצע הלילה לשאוף טבק, חיפש וחיפש ולא מצא את קופסתו. בתוך כך נזכר כי שכח והשאיר קופסתו במקום הסעודה בבית הגביר השני. מיד התלבש בזריזות והלך למקום שסעד שם ודפק בשער. ירדו בני הבית לראות מי הדופק ונתחלחלו חיל ורעדה בראותם כי מרן החיד"א בכבודו ובעצמו בא באמצע הלילה ובמזג אויר כזה. הרב הרגיעם באמרו שרק שכח משהו באולם הסעודה, נכנס ונטל את קופסת הטבק, ומיהר וחזר לבית מלונו.

     משהגיע לאכסניה שלו ושכב על משכבו נתן לעצמו דין וחשבון, מה עשה, בשביל קופסת טבק העיר משנתם את בני ביתו של הגביר, ואף את משרתי הבית שבודאי היו עייפים ויגעים מעבודתם במשך היום ומתוקה שנת העובד. מיד נתמלא כל לבו חרטה וצער גדול על המעשה אשר עשה, הניח את קופסת הטבק הצדה ושוב לא נגע בה והדיר עצמו מן הריח, וכל הלילה נדדה שנתו מעיניו בשל רגשי נוחם ומוסר כליות. למחרת בשבת בבקר ציוה הרב להכריז בעיר שידרוש בבית הכנסת הגדול אחרי קריאת התורה וכל בני העיר יתאספו לשם.  

     כשסיימו קריאת התורה, עלה הרב על הבימה ובקול ספוג דמעות סיפר לקהל כל אותו מעשה שהיה לו עם קופסת הטבק. והמשיך ואמר רבותי גם מקודם ידעתי גם ידעתי מיעוט ערכי הדל אדם מועט לעולם, אך מתוך מכשול הטבק שקרה לי נוכחתי כי חדל אישים הנני, שלא יכולתי למשול בעצמי ולשלוט על רצוני אפילו שעה קלה. רבותי במטותא מכם אם יש את נפשכם לחלק כבוד לארץ הקודש, אינני רשאי למנוע,  אבל לי לשמי עיניכם הרואות כי אינני כדאי וראוי לכבוד. הריני מבקש סליחה ומחילה, סיים מרן החיד"א מכל העובדים בבתי שני הגבירים ומבעלי הבתים, שהעזתי בהם פנים להפריע מנוחתם. ולשם תשובת המשקל הנני נודר בזה נדר גדול לא-לקי ישראל, על דעת המקום ברוך הוא ועל דעת הקהל הקדוש הזה, שמהיום והלאה לא אוסיף לשאוף טבק כל עיקר מעתה ועד עולם. וה' הטוב יכפר בעדי.  בשמעם את הדברים האלה געו כל העם בבכייה. ואמרו שמעולם לא נשמעה דרשה שתעורר להרהורי תשובה בכל הלבבות כדרשה זו שדרש מרן החיד"א באותה השבת.

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 http://dosanova.co.il/

אמרי שפר ג' אב ה'תשע"ז

אל הרבי מגור, בעל" הבית בישראל" נכנס חסיד והחל לתנות את כל צרותיו. כשסיים, שמע את הרבי אומר לו: "מה ביכולתי לעשות?- לך תתלה את עצמך!" יצא החסיד מהרבי, וכולו מבולבל: "מה עלי לעשות כעת?" -הרהר - "האם יתכן כי הרבי ציווה עלי לתלות את עצמי?! הלא גם כך יש לי מספיק צרות...” ובמר לבו החל לבכות. הגבאי שהבחין בבכיו נגש אליו ושאלו לפשר הדבר. והחסיד השיבו דברים כהווייתם. -"לא הבנת", הסביר לו הגבאי, "כוונתו של הרבי הייתה: שאם תתלה את עצמך בה', אז תזכה להושע !!”

     ״א קמצא ובר-קמצא חרוב ירושלים״ (גיטין נה). במה אשמתו של קמצא, והלוא הוא לא נכח בסעודה כלל?! אלא אוהב נאמן צריך לבוא לשמחת חברו גם אם לא הוזמן, ואילו קמצא המתין להזמנה. לכן גם לו חלק בחורבן. (רבי יצחק מוורקי)

     הרבי מליובאוויטש הסביר מדוע נהוג בדורות האחרונים להשתמש   בפסוק "הושיעה את עמך" לצורך ספירת עשרה למניין. וכך אמר: פעם נהוג היה למנות עשרה למניין בעזרת הפסוק 'ואני ברוב חסדך אבוא ביתך, אשתחווה אל היכל קודשך, ביראתך' (שיש בו עשר מילים), אך לאחרונה נהגו לומר את הפסוק 'הושיעה את עמך וברך את נחלתך, ורעם ונשאם עד העולם'. הטעם הוא שבדורות הראשונים בחרו פסוק המתאים לתפילה בבית הכנסת, ואילו בדורות האחרונים, כאשר מתקרבים והולכים לביאת המשיח, הדבר הראשון שאומרים בהתאספנו לבית הכנסת לתפילה הוא תפילה לגאולה – "הושיעה את עמך"!

     "ידע שור קונהו וחמור אבוס בעליו". (ישעיה א. ג) - השור הוא בעל חי הפיקח יותר מן החמור. משום כך הוא גם יודע את בעליו. החמור לעומתו יודע ומכיר רק את האבוס, כלומר הוא רואה את  השעורים שבאבוס ואוכל אותם. ולכן הוא מדמה בנפשו הבהמית כי האבוס הוא הבעלים שלו המאכילו, ואיננו מסוגל להבין כי יש מי שנתן את השעורים בתוך האבוס. כך בדיוק הם האנשים אשר הם שקועים בהבלי העולם הזה, ובדמיונם הם חושבים שפרנסתם תלויה בכישרון פלוני או במקום אלמוני. וכמו הפתגם השגור בפי עמי הארצות 'לולי עשר אצבעותי– מי יודע היכן הייתי בא'... והרי אלו כאותם החמורים אשר מכירים רק את האבוס ואינם מעלים על דעתם שיש להם מנהיג הדואג למאכלם. ("לב אליהו")

''אדם כי ימות באהל" II ( "להשאר יהודי" פי"א עמודים 971 981 )

     סיפר הגאון הצדיק רבי יצחק זילבר - היה זה במחנה העבודה סמוך לקאזאן, את מחזור התפילה תאמינו או לא, הביא לי מזכיר המפלגה הקומוניסטית של המחנה, היהודי וישנב!  איך העזתי לפנות אליו בבקשה שכזו?! נוכחתי לדעת כי למרות דיבוריו, הוא איש הגון, לכן החלטתי לפנות אליו: "אם אתן לך כתובת ואבקש ממך להביא לי ספר, האם תעשה זאת ?" וישנב השיב "אביא", והוא אכן הביא. בנוסף הביא לי גם משניות,  תנ"ך ואפילו הגדת כיס קטנה. הוא הגיש לי את הספרים בהוסיפו אזהרה חמורה: "אף אם יקרעו אותך לגזרים, לעולם אל תאמר מי הביא לך את הספרים".

     כעבור שנים זכיתי להיפגש עם בנו. היה זה בשנת תשנ"ב, בעת שערכתי סדר פסח בישיבה במוסקבה. לקראת סופו סיפרתי כיצד ערכתי את הסדר במחנה העבודה. לא היה זה במקרה, יד ה' כיוונה את הדברים. בין הנוכחים היו בני זוג מהעיר קאזאן.  כאשר חזרו לעירם חיפשו ומצאו את הבן של וישנב וסיפרו לו את הדברים.  הלה נסע מיד למוסקבה להפגש איתי. הוא חיבקני ונישקני ואף סיפר: "הייתי בן חמש שנים בלבד, אך זוכר אני את אבא מספר בכבוד ובהערכה, כי במחנה יש יהודי אחד שאינו עובד בשבת!"  למדתי עמו מעט תנ"ך, והוא הקשיב בריכוז ובהתעניינות רבה.  אחר כך לימדתי אותו לומר "קדיש", והוא אמר קדיש על הוריו.  האם היו להבאת ספרי הקודש בסיביר השלכות שם בעולם הבא? ודאי, אפילו רק בשביל הקדיש הזה היה הכול שווה!

     שנים עברו, ויוסף וישנב התקשר אלי לירושלים. הוא עמד לעבור ניתוח מסוכן וביקש שאתפלל למענו. חשבתי לעצמי, כי כל מה שעברתי במחנה העבודה לא היה לשווא. אולי היה הכל בעבור היום הזה, בו יתקשר אלי בנו של וישנב ובפיו בקשה שכזו...  במחנה קיבלתי על עצמי לדאוג לאספקת המים לאסירים, זו הייתה עבודה שתלויה רק בי, בכך יכולתי לשמור את השבת. אלא שכל איש מישראל חייב ללמוד תורה - גדולי ישראל הגם שהיו מתפרנסים במלאכות לא קלות, בזמנים קשים, תמיד למדו - חיפשתי זמן ללימוד תורה, אך - איה אמצאהו? מחמש וחצי בבוקר עד שבע וחצי בערב הייתי נושא ללא הרף דליי מים מהנהר למחנה. לצריף הייתי מגיע תשוש לגמרי, ומתי אלמד?בצעידה רגילה ארך לי "המסלול" מנהר קאזנקה עד למחנה שעה אחת. ניסיתי לרוץ, הזמן התקצר לארבעים וחמש דקות. כך התחלתי לעבוד בריצה. במשך ארבעים וחמש דקות נשאתי דליי מים מהנהר למחנה, ואז למשך רבע שעה הייתי סר לצריף, אל מאחורי הוילון, שם החבאתי את ספרי הקודש. באותם חמש עשרה דקות הגיתי בתורה ושוב הייתי רץ לכיוון הנהר...  הצריף היה מואר בנורה בת ארבעים ווט בלבד. אמנם היה חלון,  אך הוא היה מכוסה בשכבה עבה של קרח. מבעד הוילון שם הסתתרתי, חדר בקושי האור. זמן מה סבלתי עקב הקריאה באפלולית, אך לאחר מכן הסכנתי ללמוד בחושך. עד היום נשארה עימי מיומנות זו - לפעמים אני מדגים אותה לשומעי שיעורי, אני מכבה את האור, מכסה את ראשי בטלית - וקורא...  כך הצלחתי ללמוד כשלש וחצי שעות מדי יום. למדתי על פה את משניות ראש השנה ויומא. גם את מסכת קינים הביא לי וישנב. מחוץ לכלא למדתי מסכת זו, אך לא הצלחתי לרדת לעומקה, ואילו בכלא - הצלחתי! עד היום אפשר לבחון אותי על פה - לפתוח כל מקום בהם ולצטט, זה נשאר לי כנכס מהכלא. 

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/