אמרי שפר ד' אב ה'תשע"ח

אותיות "איכה" הן אותיות " אַיֶּכָּה". אדם מישראל בכלל, ושרידי הפליטה והחרב, האודים המוצלים מאש השואה בפרט, כשקוראים את מגילת "איכה", צריכים לשמוע באוזניהם את קול ה' הקורא אל היחיד: איכה? היכן אתה? מה עשית כדי למנוע חורבן חדש. האם תיקנת מעשיך ובנית את ביתך על יסודות כאלה שיבטיחו יציבות רוחנית ומוסרית לישראל? דבר זה אפשרי לעשותו, רק אם נגביר חיילים לתורה ולקיום מצוות.

    אמר האדמו"ר ה"קדושת ציון" לבחור מוכשר: העולם נוהגים לקרוא לבעל מוח מעולה "ראש ברזל," ואילו לאומן "בעל ידי זהב'' מדוע, הרי מתאים יותר לומר הפוך, ראש זהב וידי ברזל !? התשובה היא, טבע הזהב אפילו היה מונח שנים רבות , נשמר ביופיו ולא מתקלקל. ואילו ברזל, כאשר אינו בשימוש זמן רב, מחליד ושוב אינו ראוי לשימוש כבעבר. כך הוא אצל האדם! אדם שיש לו כישרונות בידיו אפילו אם לא ינצל אותם משך זמן רב, כשישוב להשתמש בהן לא יאבד מכישרונו, לכן נקרא בעל ידי זהב. לעומתו מי שחונן בכישרונות של בינה וזיכרון, אם לא ישתמש בהם ובפרט בימי הנעורים מוחו ייהפך לחלודה , כטבע הברזל הנוטה להחליד ולהתקלקל "... סיים הרבי " : נצל את ימי נעוריך כראוי, ואז ראשך ישמר ויפרח "!

    בבואנו להוכיח את חברנו ולבקר את דרכו, חובה עלינו לחשוב למרחוק: מה תהיה תוצאת דיבורנו? חיובית, או חלילה לא. כשנקפיד להוכיח את החבר ברמז, בלשון עדינה ובלי להרגיש יועצים מדופלמים ”המסייעים“ לו לצאת ממצב הביש אליו נקלע, גם המוכיח וגם המוכח יגדילו את זכויותיהם לכניסה לגן-עדן.

    במדרש, 'אלה הדברים' אל תקרי 'הדברים', אלא 'הדבורים' מה הדבורה כיון שהיא עוקצת, מתה, כך משה רבנו, עליו השלום , כיון שהוכיח את ישראל נסתלק מן העולם. אף אתה צא ולמד קל וחומר, מי שדבריו דבש ונופת צופים כך, קל וחומר, בן בנו של קל וחומר לסתם מגידי מישרים ומטיפי מוסר.

ברכת כוהנים (לקראת שבת מלכתא, פרשת 'נשא')
    המכתב שמצא ר' פינחס בבוקרו של יום בתיבת הדואר, החסיר מלבו פעימה עוד לפני שפתח אותו. על המעטפה התנוסס לוגו בית המשפט המחוזי בעירו, ועצם הימצאות מכתב עם לוגו כזה - לא בישרה לו טובות....  הוא עלה הביתה, התיישב, ופתח את המעטפה. הוא החל לרוץ על פני השורות, ופניו החווירו כסיד. 12 עמודים של כתב תביעה מנוקד, בנוגע למישהו שטוען שהוא חתם ערבות צד ג' עבור מישהו אחר. עורכי הדין שהגישו את התביעה עשו עבודת מחקר מאומצת, טענו שבהכרח זה כתב ידו החתום על המסמך, ולכן הוא נתבע במיליוני שקלים,  באמצע יום בהיר, באמצע החיים. רעייתו הבחינה בסבר פניו המלבין בהדרגה, וחשה להגיש לו כוס מים. הוא כלל לא שתה, לא הצליח לפתוח את שפתיו מעוצמת ההלם. הוא זכר כי הייתה לו בעבר הרחוק מערכת יחסים עם אותו פלוני שנתבע, אך לא זכר את הפרטים לאשורם. כך או כך, את הערבות - ככל הזכור לו - לא חתם,  ובוודאי שלא התכוון להיות ערב למיליוני שקלים - סכום אותו מעולם לא החזיק בין כפות ידיו...
    בשעות הבאות, הסתובב ר' פינחס כסהרורי, כשמוחו ולבו אינם עמו. תחושה פנימית חזקה אמרה לו שהסתבך בדרך ללא מוצא. הוא כלל לא נחשב כאיש עסקים אמיד או קרוב לזה, מעודו הוא עמל לפרנסתו ותו לא. מהיכן נפלה עליו תביעה של מיליונים?!  מיהר ר' פינחס לשאול את רבו, לברר כיצד יוכל להינצל מהתביעה הנוראה שנפלה עליו ללא כל סיבה. בשעת ערב מאוחרת עלה לביתו של הגאון רבי חיים קנייבסקי שליט"א, וסיפר את כל הקורות אותו: על חייו שהתנהלו בשלווה, על התביעה המפתיעה שהתגלגלה עליו משום מקום, ועל היותו אובד עצות ועשתונות לנוכח ההתפתחויות, כשאינו יודע מה לעשות...  רבי חיים האזין לו בקשב, וכהרף עין פסק בשתי מילים: 'ברכת כוהנים!' ל ר' פינחס זה הספיק, המסר היה חד וברור. רבי חיים קובע, כי ההגנה הטובה עבורו, הדרך הרוחנית להינצל מהגזירה שנכפתה עליו - היא ברכת כוהנים!  לא אחר ר' פינחס לקיים את ההוראה, ובהידור רב.
    מדי בוקר בבוקר, תוכלו לראות את ר' פינחס מדלג בין המניינים, אוסף לחיקו עוד ועוד ברכות כוהנים . לפני שהוא יוצא לעבודתו מדי יום, הוא מחסן את עצמו בברכות כוהנים רבות ככל שיוכל, בכולן הוא עומד ומאזין בקשב רב, מכוון בכל מילה, ומקווה לטוב ... 12 שנים חלפו מאז מכתב התביעה הראשוני, ועדיין לא נרשמה כל התקדמות בתיק. פה התובע ביקש דחייה, כאן יצא בית המשפט לפגרה, ושוב הסתכסכו עורכי הדין בינם לבין עצמם. התביעה עודה מתגלגלת הלוך ושוב, אך בשתים עשרה השנים שחלפו - לא התקיים ולו דיון אחד, לא נרשמה כל התקדמות לרעתו של ר' פינחס!  ועד היום, מוסיף ר' פינחס להקפיד על החיסון היומי, אינו מפספס אף יום ברכת כוהנים, ומשתדל לשומעה כמה פעמים, בעיניים עצומות, בכוונה רצינית,  בדבקות לוהטת. הוא לא מוותר על ברכת כוהנים, והברכה הא-לוקית - מוסיפה ללוותו ולהגן עליו מדי יום ביומו, כשכל יום הוא מתבשר על דחייה נוספת בתהליך, המקרבת את קץ התיק ולו בשל הדחיות החוזרות ונשנות!  וסיפור זה, אותו שמענו מר' פינחס בעצמו, הוא 'נס משפטי' שעודו מתחולל,  כל יום, כל שבוע, וכל חודש. ברכת כוהנים מגינה עליו, שומרת על ר' פינחס מהתביעה. הוא שומע את ברכת הכוהנים ומכוון אליה, והקדוש ברוך הוא מקיים הבטחתו 'ואני אברכם', ומגן עליו מפני התביעה המאיימת...  כי הכוח הזה טמון בברכת הכוהנים, כפי שמגלה מדרש 'לקח טוב', שבברכת 'וישם לך שלום' טמונה הבטחה משמעותית: שאפילו אויבי האדם ישלימו עמו. מדהים! שלוש מילים בלבד, והן כוללות הבטחה לשלום אמת אפילו עם האויבים! כמה כדאי ללמוד מסיפור זה, המעורר התפעלות מעוצמתה של ברכת כוהנים. הרי כמה כסף, זמן ומשאבים, משקיעים אנשים כדי להתמגן מפני תביעה משפטית. כמה שעות של התייעצויות עם עורכי דין, מרדפים והתרוצצויות, הכול כדי להיות מוגן מסכסוך מתמשך, להסדיר את יחסי השותפויות, לדאוג לחיות בשלום ובאחווה.
    ברכת כוהנים מבטיחה זאת, מבטיחה. היא מנטרלת את התביעה, מבטלת את האיום, דואגת לחיי שלום ושלווה עם הקרובים לנו ועם אויבינו, עם החולקים עלינו וגם עם מי שקמים עלינו להזיקנו. זו עוצמה של הגנה שמימית מול כל צרה וצוקה, חיסון רב עוצמה נגד כל צרה משפטית או רפואית, בעיה עם ילד, או גזירה שניחתה עלינו.

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 http://dosanova.co.il/

אמרי שפר י"ז שבט ה'תשע"ח

אומר הגאון רבי שמשון פינקוס זצ"ל, כל שפע היוצא מאת הקב"ה נקרא חסד. אמנם, כלל גדול הוא בלי יוצא מן הכלל, שכל מה שיוצא מאת הקב"ה חייב לחזור אליו, כי אם יישאר מרוחק ממנו יתברך אין לך חורבן גדול מזה, שכן הריחוק הוא היסוד לכל הרע, כדכתיב (תהילים עג, כז): "כי הנה רחקיך יאבדו... ואני קרבת אלוקים לי טוב", ועל כורחך צריך שיחזור אליו, וזו נקראת מידת הגבורה, ששום דבר אינו מתנתק משליטתו יתברך

     אפשר לקרוא וללמוד הרבה ספרי מוסר, אבל העיקר לשמוע מאחר, כמש"כ (משלי ט"ו ל"א) "אזן שומעת תוכחת חיים בקרב חכמים תלין". אכן זהו שבחו של ישראל ששומעים וזוכים לחיים ולתורה, כמש"כ  ) שמות י"ד ד') "ויעשו כן" מפרש רש"י: להגיד שבחן ששמעו לקול משה, עי"ז זכו לנס קריעת ים סוף ולקבלת התורה.

      גם אם שורר סביבכם חושך מוסרי מוחלט, חובה עליכם להיות פנסים. אם רק תעשו זאת, חיש מהר תגלו שאתם לא לבד ומתלכדים סביבכם עוד אנשים שמחפשים את האור .  (הריי''צ)

    הגאון הצדיק רבי צבי הירש ברוידא זצ"ל, חתנו וממשיך מורשתו של הסבא מקלם זצ"ל, מסגר את תמונת אביו ותלה אותה נכחו, מול מקום מושבו. והסביר: "כה רחוק אני מצדקתו של יוסף. ובכל זאת, עם כל רוממותו, לא עמד בניסיון אלא כשנתגלתה לו דמות דיוקנו של אביו... מה לי לחכות עד שתתגלה לי דמות דיוקנו של אבי, הריני קובע אותה מולי"...

      הנה אדם בעל לבב, כשהתפנה, והרגיש איך שהקב"ה רופא כל בשר ועושה פלאי פלאות, אין לו שום מחלה ב"ה, ואין מה שעוצר את הפסולת בתוך הגוף להרעיל את האדם ולגרום לו למות תיכף, אלא מתנקה הוא בקלות, בחסד וברחמים – הרי באותם הרגעים עבר את קריעת ים סוף, ואם כן עליו לומר את ברכת "אשר יצר" בהתלהבות של הודאה להקב"ה.  ("תפארת שמשון" שמות עמ' קמב (

     הרבי הריי"צ ציין כי בדרך כלל קוראים לגשמים בשם "גשמי ברכה" כדי להשוות בין השניים. אם גשם יורד על שדה לא מעובדת, יגדלו בה רק קוצים; אבל אם הגשם מופיע אחרי החרישה והזריעה, היבול יהיה משובח .

     '' חייל היוצא למלחמה עושה זאת בשיר של ניצחון, וזה עצמו מקרב ומגדיל את הניצחון ".   (הריי''צ)

      '' טובה פעולה אחת מאלף אנחות "    (הריי''צ)

היום בו התרוקן הגיהינום  (מנדי קמינקר) (על-פי אוצר הסיפורים יד, ה)  

את כל חייו הקדיש הצדיק רבי משה לייב מסאסוב ל 'פדיון שבויים'. באותם ימים, היהודים היו נתונים לגחמותיהם של הפריצים המקומיים, ופעמים רבות הם מצאו את עצמם מושלכים לבית הכלא על לא עוול בכפם.

רבי משה היה נוסע מעיירה לעיירה ובכל פעם ששמע על יהודי הנמק בבית הסוהר היה שם הוא את פעמיו לבית הפריץ. בדרך כלל, לאחר משא ומתן קצר הוא היה עוזב בחופזה את הטירה המפוארת, בדרכו לגייס סכום עתק כתשלום כופר. אל הטירה היה שב כשהכסף בידו ומוציא את היהודי לחופשי.

מסופר שכאשר נפטר רבי משה לבית עולמו והגיע לעולם האמת, שאל הוא את עצמו: כיצד אוכל לעבוד את הבורא? הרי כל תרי"ג המצוות מוטלות רק על אנשים חיים, ואילו המתים פטורים מכל המצוות. אך האם יש דרך בה אוכל לעשות את רצונו של האלוקים רק לאחר פטירתי?

חשב וחשב, ולבסוף עלה בו רעיון. הלא בוודאי עבודת הבורא שלי לא הייתה מושלמת, ולבטח נכשלתי פה ושם (כך חושבים כל הצדיקים...). אם כן, דיני לגיהינום!

מיהר רבי משה לקיים את פסק הדין של עצמו וקפץ אל תוך הגיהינום הרותח.

מלאכי החבלה עקבו אחרי המתרחש בזעזוע עמוק. הלא אסור כי משהו יארע חלילה לצדיק הגדול, רבי משה לייב מסאסוב! מחוסר ברירה הם כיבו את כל האש הבוערת בגיהינום, וניגשו אליו כדי לשכנעו שיעזוב את המקום וילך לגן עדן, מקומו הטבעי.

אבל רבי משה לא מיהר. "בחיי, עסקתי תמיד בפדיון שבויים" הוא אמר. "גם כעת אני רוצה לעסוק בכך. אם עליי לעזוב את המקום וללכת לגן עדן, לא אלך לבדי! כל השבויים, אלו הסובלים כאן בגיהינום, יבואו יחד עמי!"

מלאכי החבלה המבולבלים ניגשו לבית הדין של מעלה לדעת מה הם אמורים לעשות.

בבית הדין של מעלה נפסק כי יש לפתוח את ספר חייו של רבי משה (כמו שנאמר: "כל מעשיך בספר נכתבים") ולבדוק. אם הוא התמסר כל חייו למצוות פדיון שבויים גם הפעם יש למלא את בקשתו. אולם, אם הוא התרשל בקיום המצווה אפילו פעם אחת, יהיה עליו ללכת לגן עדן לבדו.

בדקו בספר ונמצא כתוב כי אכן בכל פעם בו רבי משה שמע על יהודי הזקוק לעזרה, הוא עזב את כל עסקיו ונחלץ לעזרתו של היהודי.

באותו היום התרוקן הגהנום, ורבי משה פסע בראש שיירה ארוכה של רשעים ישירות לתוך גן העדן.

חוסר פרנסה לטובה …   " (להתעדן באהבתך,  " עלון 190)

     אחר תפילת מנחה בשבת קודש נהג הגאון בעל ה 'חפץ חיים זצ"ל לשבת יחד עם המתפללים בבית המדרש, ואמר בפניהם דברי אגדה בענייני אמונה והתחזקות בכח התפילה וכיוצא בדברים אלו, כדי למשוך את לב השומעים ויבואו לשמוע דברי א - לוקים חיים ולא ילכו בעת כזאת להסתובב לבטלה ברחובות ובשווקים .

      פעם אחת סיפר לפניהם, מעשה שהיה באיש פשוט שנהג בין מנחה של שבת קודש למעריב של מוצאי שבת קודש לשפוך שיחו לפני הקב"ה באמירת תהילים מעומק הלב ובהשתפכות הנפש, ובפרט אם הייתה לו איזו צרה ח"ו היה מתחנן לפני ה' שיענהו וימלא משאלותיו לטובה ולברכה . פעם נכנס אורח לבית המדרש וכאשר ראה את היהודי אומר פסוקי תהילים בהשתפכות הנפש ובהתלהבות החליט אף הוא לעשות כמעשיו, ומן המחשבה למעשה נטל ספר תהילים והתחיל לומר פסוקי תהילים במתינות והתעוררות הלב, כאשר בכל אותה שעה נתן מבטו מפעם לפעם על ההוא גברא השופך ליבו לפני אדון הכל בכוונה עצומה, לפתע שמע והנה הוא פורץ בדמעות שליש ודמעות כמים ניגרות מעיניו  .  ויהי כראותו כן נזכר אף הוא מכל חבילות הצרות והייסורים שהוא סובל מידי יום ביומו, ועל ידי זה הצטרף עמו בלב נשבר לשפוך שיחו לפני הקב"ה בדמעות שליש וכך המשיכו לעמוד זה בזוית זו וזה בזוית זו ואמרו תהילים עד שהגיע זמן תפילת ערבית .

      אחר התפילה ניגש האורח אל האיש שאמר את תהילים, והתנצל לפניו על שהוא מתערב בעסקיו אך ביקש לשאול אותו מדוע בכה כל כך בעת אמירת תהילים, שמא יש בידו לעזור לו, ואף אם לאו הרי אמרו  ) יומא עה. (  "דאגה בלב איש ישיחנה – לאחרים". פתח הלה וסיפר לו שיש לו בת שהגיעה לפרקה והיא מושלמת בכל המעלות והמידות טובות, אך מחמת עניותו אין מי שירצה להשתדך עימו, ודבר זה מעיק מאוד על ליבו, וביותר מתגבר צערו בשבת קודש כאשר הוא מסב עמה בסעודה ועיניו רואות וכלות איך השנים עוברות ואין לאל ידו להושיע לה, ועל כן ביקש מהקב"ה שיעזור לו, כי אינו יודע מאין יבוא עזרו .   נענה האורח ואמר לו, שאף הוא סובל מצרה דומה, כי יש לו בחור תלמיד חכם ומשכיל, ואין מי שירצה להשתדך עמו בגלל שאין הפרוטה מצויה בכיסו, וכיון שכן אמרו זה לזה שמצא מין את מינו, והוא ענבי הגפן בענבי הגפן דבר נאה ומתקבל, ובתוך זמן קצר השתדכו יחד, ומזיווג זה יצאו ארבעה עמודי עולם, הלא המה: הגאונים רבי יהודה הכהן בעל ה 'קונטרס הספיקות', רבי חיים הכהן, רבי אריה לייב הכהן בעל ה 'קצות החושן', ורבי מרדכי אב"ד חורדוב שהאירו עיני ישראל בתורתם זי"ע .

     וסיים ה 'חפץ חיים' ואמר למאזיניו, שלבד מה שאפשר ללמוד מסיפור זה כמה גדולה כוחה של תפילה היוצאת מעומק הלב, יש כאן עוד לימוד גדול  ,  שלפעמים מהרהר האדם מדוע אין הקב"ה מזמן לי פרנסה טובה ועל ידי זה אוכל לשדך את צאצאי ולמצוא להם זיווגים הגונים וכיוצא בזה. אך האמת שדווקא בגלל שלא היה להם פרנסה נדבק טוב בטוב והשתדכו זה בזה, ומה שנראה לאדם כפורענות היא הטובה הגדולה ביותר עבורו .

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 http://dosanova.co.il/

אמרי שפר ג' אב ה'תשע"ז

אל הרבי מגור, בעל" הבית בישראל" נכנס חסיד והחל לתנות את כל צרותיו. כשסיים, שמע את הרבי אומר לו: "מה ביכולתי לעשות?- לך תתלה את עצמך!" יצא החסיד מהרבי, וכולו מבולבל: "מה עלי לעשות כעת?" -הרהר - "האם יתכן כי הרבי ציווה עלי לתלות את עצמי?! הלא גם כך יש לי מספיק צרות...” ובמר לבו החל לבכות. הגבאי שהבחין בבכיו נגש אליו ושאלו לפשר הדבר. והחסיד השיבו דברים כהווייתם. -"לא הבנת", הסביר לו הגבאי, "כוונתו של הרבי הייתה: שאם תתלה את עצמך בה', אז תזכה להושע !!”

     ״א קמצא ובר-קמצא חרוב ירושלים״ (גיטין נה). במה אשמתו של קמצא, והלוא הוא לא נכח בסעודה כלל?! אלא אוהב נאמן צריך לבוא לשמחת חברו גם אם לא הוזמן, ואילו קמצא המתין להזמנה. לכן גם לו חלק בחורבן. (רבי יצחק מוורקי)

     הרבי מליובאוויטש הסביר מדוע נהוג בדורות האחרונים להשתמש   בפסוק "הושיעה את עמך" לצורך ספירת עשרה למניין. וכך אמר: פעם נהוג היה למנות עשרה למניין בעזרת הפסוק 'ואני ברוב חסדך אבוא ביתך, אשתחווה אל היכל קודשך, ביראתך' (שיש בו עשר מילים), אך לאחרונה נהגו לומר את הפסוק 'הושיעה את עמך וברך את נחלתך, ורעם ונשאם עד העולם'. הטעם הוא שבדורות הראשונים בחרו פסוק המתאים לתפילה בבית הכנסת, ואילו בדורות האחרונים, כאשר מתקרבים והולכים לביאת המשיח, הדבר הראשון שאומרים בהתאספנו לבית הכנסת לתפילה הוא תפילה לגאולה – "הושיעה את עמך"!

     "ידע שור קונהו וחמור אבוס בעליו". (ישעיה א. ג) - השור הוא בעל חי הפיקח יותר מן החמור. משום כך הוא גם יודע את בעליו. החמור לעומתו יודע ומכיר רק את האבוס, כלומר הוא רואה את  השעורים שבאבוס ואוכל אותם. ולכן הוא מדמה בנפשו הבהמית כי האבוס הוא הבעלים שלו המאכילו, ואיננו מסוגל להבין כי יש מי שנתן את השעורים בתוך האבוס. כך בדיוק הם האנשים אשר הם שקועים בהבלי העולם הזה, ובדמיונם הם חושבים שפרנסתם תלויה בכישרון פלוני או במקום אלמוני. וכמו הפתגם השגור בפי עמי הארצות 'לולי עשר אצבעותי– מי יודע היכן הייתי בא'... והרי אלו כאותם החמורים אשר מכירים רק את האבוס ואינם מעלים על דעתם שיש להם מנהיג הדואג למאכלם. ("לב אליהו")

''אדם כי ימות באהל" II ( "להשאר יהודי" פי"א עמודים 971 981 )

     סיפר הגאון הצדיק רבי יצחק זילבר - היה זה במחנה העבודה סמוך לקאזאן, את מחזור התפילה תאמינו או לא, הביא לי מזכיר המפלגה הקומוניסטית של המחנה, היהודי וישנב!  איך העזתי לפנות אליו בבקשה שכזו?! נוכחתי לדעת כי למרות דיבוריו, הוא איש הגון, לכן החלטתי לפנות אליו: "אם אתן לך כתובת ואבקש ממך להביא לי ספר, האם תעשה זאת ?" וישנב השיב "אביא", והוא אכן הביא. בנוסף הביא לי גם משניות,  תנ"ך ואפילו הגדת כיס קטנה. הוא הגיש לי את הספרים בהוסיפו אזהרה חמורה: "אף אם יקרעו אותך לגזרים, לעולם אל תאמר מי הביא לך את הספרים".

     כעבור שנים זכיתי להיפגש עם בנו. היה זה בשנת תשנ"ב, בעת שערכתי סדר פסח בישיבה במוסקבה. לקראת סופו סיפרתי כיצד ערכתי את הסדר במחנה העבודה. לא היה זה במקרה, יד ה' כיוונה את הדברים. בין הנוכחים היו בני זוג מהעיר קאזאן.  כאשר חזרו לעירם חיפשו ומצאו את הבן של וישנב וסיפרו לו את הדברים.  הלה נסע מיד למוסקבה להפגש איתי. הוא חיבקני ונישקני ואף סיפר: "הייתי בן חמש שנים בלבד, אך זוכר אני את אבא מספר בכבוד ובהערכה, כי במחנה יש יהודי אחד שאינו עובד בשבת!"  למדתי עמו מעט תנ"ך, והוא הקשיב בריכוז ובהתעניינות רבה.  אחר כך לימדתי אותו לומר "קדיש", והוא אמר קדיש על הוריו.  האם היו להבאת ספרי הקודש בסיביר השלכות שם בעולם הבא? ודאי, אפילו רק בשביל הקדיש הזה היה הכול שווה!

     שנים עברו, ויוסף וישנב התקשר אלי לירושלים. הוא עמד לעבור ניתוח מסוכן וביקש שאתפלל למענו. חשבתי לעצמי, כי כל מה שעברתי במחנה העבודה לא היה לשווא. אולי היה הכל בעבור היום הזה, בו יתקשר אלי בנו של וישנב ובפיו בקשה שכזו...  במחנה קיבלתי על עצמי לדאוג לאספקת המים לאסירים, זו הייתה עבודה שתלויה רק בי, בכך יכולתי לשמור את השבת. אלא שכל איש מישראל חייב ללמוד תורה - גדולי ישראל הגם שהיו מתפרנסים במלאכות לא קלות, בזמנים קשים, תמיד למדו - חיפשתי זמן ללימוד תורה, אך - איה אמצאהו? מחמש וחצי בבוקר עד שבע וחצי בערב הייתי נושא ללא הרף דליי מים מהנהר למחנה. לצריף הייתי מגיע תשוש לגמרי, ומתי אלמד?בצעידה רגילה ארך לי "המסלול" מנהר קאזנקה עד למחנה שעה אחת. ניסיתי לרוץ, הזמן התקצר לארבעים וחמש דקות. כך התחלתי לעבוד בריצה. במשך ארבעים וחמש דקות נשאתי דליי מים מהנהר למחנה, ואז למשך רבע שעה הייתי סר לצריף, אל מאחורי הוילון, שם החבאתי את ספרי הקודש. באותם חמש עשרה דקות הגיתי בתורה ושוב הייתי רץ לכיוון הנהר...  הצריף היה מואר בנורה בת ארבעים ווט בלבד. אמנם היה חלון,  אך הוא היה מכוסה בשכבה עבה של קרח. מבעד הוילון שם הסתתרתי, חדר בקושי האור. זמן מה סבלתי עקב הקריאה באפלולית, אך לאחר מכן הסכנתי ללמוד בחושך. עד היום נשארה עימי מיומנות זו - לפעמים אני מדגים אותה לשומעי שיעורי, אני מכבה את האור, מכסה את ראשי בטלית - וקורא...  כך הצלחתי ללמוד כשלש וחצי שעות מדי יום. למדתי על פה את משניות ראש השנה ויומא. גם את מסכת קינים הביא לי וישנב. מחוץ לכלא למדתי מסכת זו, אך לא הצלחתי לרדת לעומקה, ואילו בכלא - הצלחתי! עד היום אפשר לבחון אותי על פה - לפתוח כל מקום בהם ולצטט, זה נשאר לי כנכס מהכלא. 

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

נקודה שבועית, פרשת השבוע "חוקת" ה'תשע"ו

בשבת הקרובה נקרא את פרשת "חוקת", פרשה בה מסופר על מותה של מרים הנביאה אחות משה, אחת הנשים הדגולות שקמו לנו.

ננצל עובדה זו כדי לסקור קצת על פועלה:

במסכת סוטה מסופר שכאשר היו בני ישראל רק בתחילת דרכם בשעבוד מצרים, בשעה שפרעה גזר את הגזרה הנוראה: "כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו" עמד עמרם אביהם של מרים ואהרון שהיה גדול הדור ואמר לכולם: "לשווא אנו עמלים", ומיד גרש את אשתו וכך כולם גירשו אחריו את נשותיהן.

מיד אמרה לו ביתו מרים: "אבא, קשה גזרתך יותר משל פרעה, שפרעה גזר אלא על הזכרים ואתה גזרת על הזכרים ועל הנקבות", מיד עמד והחזיר את אשתו, עמדו כולם והחזירו נשותיהם.

עמרם היה אדם ריאלי שראה שעתידים בני ישראל לחיות תחת עול הנוגשים ואלה חיים ללא תקווה ואור, והוא חשב שכדאי להביא את החיים האלה לקיצם על ידי איבוד העם, ולדעתו היה צורך פשוט להפסיק את הילודה, וסופו של עם ישראל נראה בבירור באופק.

אולם מרים הנביאה הצילה את המצב והיא בכוחה ראתה מעבר לאורך חיי ההווה הנורא של כור הברזל המצרי, והיא נטעה באביה אמונה מחודשת לעתיד טוב יותר, למרות האפילה הגדולה בה הם היו.

היא העזה לומר לאביה שגזירתו אכזרית מגזרת פרעה ולמרות כל הקשיים חייבים להמשיך את קיום העם.

דבריה נכנסו בליבו של עמרם והוא שב לאשתו וכך כל העם אחריו ומשה המושיע של ישראל נולד.

כך גם פעלה בשעה ששמרה על אחיה משה כשהיה בתיבה במי היאור. מרים המתינה בצד. היא המתינה לראות כיצד תהיה הצלתו של משה ולא אם יינצל משה. ההבדל הוא מהותי.

היה לה ברור בראיה של תקווה ואופטימיות שמפה ייצא טוב.

ואכן מרים מופיעה ברגע הנכון כשבת פרעה מגלה את התיבה, והיא מציעה את שירותיה של מינקת עבריה, היא אימה יוכבד, ומגדלת אותו עבור בת המלך.

סיפורה של מרים הוא כוח התקווה. זוהי תקווה שמנעה ברגע קריטי את חורבן העם.

שבת שלום!

חוויית השבוע שלי

http://h-y.xwx.co.il/

תודות : לצחי מיכאלי

לע"נ יעקב בובר, שבתאי טורס, שמואל פולק, מאיר גרינברג, יצחק שניצר ואברהם פישר שנפלו במלחמות ישראל והיו נצר אחרון למשפחתם

חוקת,מרים הנביאה,נשים דגולות,עמרם,נוגשים,תקווה,מושיע,בת פרעה,חורבן,אמונה,

אמרי שפר ד' מנחם אב ה'תשע"ה

  אלה הדברים אשר דבר משה אל כל ישראל" (א, א(  מורגל היה בפיו של הרה"ק רבי שמחה בונם מפשיסחא זי"ע לומר ׳אלה הדברים אשר דיבר משה׳ מה הם, שיהיו ׳אל כל ישראל׳ שיהיו כל ישראל מקורבים ומאושרים יחדו באחדות שלמה. אף זו תורה גדולה היא.

"      אם באת לבית הכנסת כדי לדבר, לאן תלך כדי להתפלל".

     השו"ע מביא הלכה "שיהא ירא שמים דואג ומיצר על החורבן" שאל האדמו"ר מקוצק הרי השו"ע מיועד לכל כלל ישראל א"כ למה מביא השו"ע הלכה ליראי שמים בלבד? וכי מה יעשה מי שאינו ירא שמים? ותירץ: ירא שמים יתאבל על החורבן, ומי שאינו ירא שמים שיתאבל על החורבן של עצמו! (ציוני תורה)

צום ט' באב נדחה מפני כבוד השבת. לרמוז שהגאולה תלויה בשמירת שבת. נתחזק בשמירת שבת ובלימוד הלכותיה.

המלון הטוב ביותר בעיר

      גיורא בן-שם קרא שוב את השלט ולא היה מסוגל להאמין למראה עיניו. איך זה יכול להיות? הוא תכנן את הטיול הזה עד לפרט האחרון. זאת הפעם הראשונה שהוא נוסע לבדו רחוק כל כך, מבאר שבע עד לצפת – כנציג באר שבע שנשלח לכנס 'תלמידים למען עולם טוב יותר'. הוא ארז בקפידה כל מה שהיה צריך ועלה על האוטובוסים הנכונים. הבעיה הייתה שאיכשהו הוא עשה טעות גדולה בעניין התאריכים, והגיע יום שלם לפני הזמן! לא רק שהתכנסות הנציגים עדיין לא התחילה, אלא שחדרי המגורים שיועדו לשהותם עדיין סגורים על מנעול ובריח. אין איפה להיות, אין איפה לאכול – והוא 'תקוע' לבדו, זר בעיר זרה בלי מקום לשהות בו!

     מה עכשיו? מכיוון שלא הייתה לו ברירה אחרת, הוא התקשר אל הוריו מטלפון ציבורי. הם נדהמו לשמוע על הטעות, והורו לו בדאגה לחפש אכסניית נוער או בית מלון בסביבה, כדי לבלות שם את הלילה, ולחייב את כרטיס האשראי שלהם. הוא בקושי הספיק להוריד את השפופרת, כשמישהו טפח על כתפו. הוא פנה לאחור וראה מולו נער ידידותי למראה, בערך בן גילו, חבוש כיפה. "סליחה שאני מתערב," הוא אמר, "שמעתי שאתה אומר בטלפון שאתה צריך מקום כדי להיות בו." גיורא הנהן בעגמומיות. "כן," הוא נאנח. "הגעתי לכנס לפני הזמן, ואני תקוע. מכיר איזו אכסניית נוער בסביבה, שבה אני אוכל לנחות ללילה, ואולי גם איזו מסעדה סבירה?" "אכסניה? אהה, חכה רגע, תן לי להרים טלפון הביתה." הנער שלף מהכיס את הסלולארי שלו, ולאחר שיחה שקטה, פנה אל גיורא בחיוך. "בוא אחריי ואקח אותך למקום הכי טוב בעיר."

     גיורא והנער, ששמו היה אהרון, צעדו ברחובות העיר עד שלאחר כמה דקות נעצרו מול בניין דירות רגיל למראה. גיורא לא הבין. "איפה אנחנו? זה לא נראה לי כמו מלון או אכסניה." "אקח אותך לאן שאתה רוצה," אמר אהרון, "אבל עדיין מוקדם, ואם לא אכפת לך, בוא ניכנס קצת לבית שלי." גיורא משך בכתפיו. אהרון נראה בחור טוב – הם אפילו גילו שהוא מכיר את אחד מבני הדודים של גיורא – וממילא לא היה לו משהו טוב יותר לעשות, אז למה לא?

     הם נכנסו לדירתו הנאה אך פשוטה של אהרון, שם קיבלה אותם אמא שלו. "שבו, הגעתם בדיוק בזמן לצהריים", היא אמרה בחיוך, והזמינה אותם להצטרף לארוחה חמה שהמתינה על שולחן המטבח. האוכל הריח ונראה מצוין, וגיורא היה בהחלט רעב לאחר הנסיעה הארוכה שלו. אבל הוא תכנן לאכול במסעדה ולא רצה להטריד את האנשים החביבים האלה. אהרון הרגיע אותו שזה באמת בסדר, ומכיוון שהוא בכל מקרה אוכל, גיורא מוזמן להצטרף אליו.

     הנערים אכלו בתיאבון רב, ואז הראה אהרון לגיורא את החדר שלו. התברר שגידול דגי נוי הוא תחביב המשותף לשניהם, והם בילו המון זמן בהתבוננות באקווריום של אהרון. גיורא נהנה מאוד, אבל שם לב שמתחיל להיות מאוחר. "אהרון, היה נהדר, אבל נראה לי שעדיף שאתחיל ללכת למלון, אז אם לא אכפת לך..." בדיוק אז נכנסה לחדר לאה, אחותו של אהרון. "בסדר, חדר האורחים מוכן!" חדר אורחים? על מה היא מדברת? לפני שהספיק לשאול, הוביל אותו אהרון לחדר קטן ומטופח והצביע על המיטה המוצעת. "כאן אתה ישן הלילה גיורא. אני מקווה שיהיה לך נוח." למה הוא מתכוון? הם עומדים לתת לו, לאדם זר, להישאר בבית שלהם ללילה? "אה... לא, לא תודה. אני לא יכול להטריח אתכם כל כך בשבילי. בואו נתקשר פשוט למלון ו..." "לא. באמת. יש לנו כל הזמן אורחים", הבטיח לו אהרון. "כל הזמן? אתה מתכוון שזאת אכסניה בחצי פנסיון או משהו כזה?" אהרון הסתיר חיוך. "אה... כן, אפשר להגיד, מאז ימיו של הסבא-רבה-רבה שלנו אברהם אבינו, שתמיד חיפש אורחים, בית יהודי תמיד משמש אכסניה בחצי פנסיון – וגם בפנסיון מלא – לכל מי שצריך ארוחה חמה ומיטה רכה. וזה, ידידי, כולל אותך."

     גיורא היה המום. זה באמת נראה טוב יותר מאיזה מלון מרוחק... ואז הוא נזכר במשהו. "אבל אהרון, יש לי בעיה. אין לי מזומן, רק כרטיס אשראי. האם אני יכול לשלם לך בזה?" אהרון פרץ בצחוק. "אתה לא יכול לשלם לנו כלום. הכל חינם! הכנסת אורחים זאת מצווה – העונג כולו שלנו, לצעוד בעקבות אבותינו."

     גיורא נדהם מנדיבותם של אהרון ומשפחתו כלפי אדם זר. הוא ידע שמחר, כשיגיע סוף סוף לכנס בנושא שיפור העולם, תהיה לו הצעה חדשה-ישנה – הכנסת אורחים יהודית מהסוג הישן – להוסיף לרשימת הדרכים הנפלאות להפוך את העולם למקום שטוב יותר לחיות בו.

חוויית השבוע שלי

http://h-y.xwx.co.il/