אמרי שפר ד' אב ה'תשע"ח

אותיות "איכה" הן אותיות " אַיֶּכָּה". אדם מישראל בכלל, ושרידי הפליטה והחרב, האודים המוצלים מאש השואה בפרט, כשקוראים את מגילת "איכה", צריכים לשמוע באוזניהם את קול ה' הקורא אל היחיד: איכה? היכן אתה? מה עשית כדי למנוע חורבן חדש. האם תיקנת מעשיך ובנית את ביתך על יסודות כאלה שיבטיחו יציבות רוחנית ומוסרית לישראל? דבר זה אפשרי לעשותו, רק אם נגביר חיילים לתורה ולקיום מצוות.

    אמר האדמו"ר ה"קדושת ציון" לבחור מוכשר: העולם נוהגים לקרוא לבעל מוח מעולה "ראש ברזל," ואילו לאומן "בעל ידי זהב'' מדוע, הרי מתאים יותר לומר הפוך, ראש זהב וידי ברזל !? התשובה היא, טבע הזהב אפילו היה מונח שנים רבות , נשמר ביופיו ולא מתקלקל. ואילו ברזל, כאשר אינו בשימוש זמן רב, מחליד ושוב אינו ראוי לשימוש כבעבר. כך הוא אצל האדם! אדם שיש לו כישרונות בידיו אפילו אם לא ינצל אותם משך זמן רב, כשישוב להשתמש בהן לא יאבד מכישרונו, לכן נקרא בעל ידי זהב. לעומתו מי שחונן בכישרונות של בינה וזיכרון, אם לא ישתמש בהם ובפרט בימי הנעורים מוחו ייהפך לחלודה , כטבע הברזל הנוטה להחליד ולהתקלקל "... סיים הרבי " : נצל את ימי נעוריך כראוי, ואז ראשך ישמר ויפרח "!

    בבואנו להוכיח את חברנו ולבקר את דרכו, חובה עלינו לחשוב למרחוק: מה תהיה תוצאת דיבורנו? חיובית, או חלילה לא. כשנקפיד להוכיח את החבר ברמז, בלשון עדינה ובלי להרגיש יועצים מדופלמים ”המסייעים“ לו לצאת ממצב הביש אליו נקלע, גם המוכיח וגם המוכח יגדילו את זכויותיהם לכניסה לגן-עדן.

    במדרש, 'אלה הדברים' אל תקרי 'הדברים', אלא 'הדבורים' מה הדבורה כיון שהיא עוקצת, מתה, כך משה רבנו, עליו השלום , כיון שהוכיח את ישראל נסתלק מן העולם. אף אתה צא ולמד קל וחומר, מי שדבריו דבש ונופת צופים כך, קל וחומר, בן בנו של קל וחומר לסתם מגידי מישרים ומטיפי מוסר.

ברכת כוהנים (לקראת שבת מלכתא, פרשת 'נשא')
    המכתב שמצא ר' פינחס בבוקרו של יום בתיבת הדואר, החסיר מלבו פעימה עוד לפני שפתח אותו. על המעטפה התנוסס לוגו בית המשפט המחוזי בעירו, ועצם הימצאות מכתב עם לוגו כזה - לא בישרה לו טובות....  הוא עלה הביתה, התיישב, ופתח את המעטפה. הוא החל לרוץ על פני השורות, ופניו החווירו כסיד. 12 עמודים של כתב תביעה מנוקד, בנוגע למישהו שטוען שהוא חתם ערבות צד ג' עבור מישהו אחר. עורכי הדין שהגישו את התביעה עשו עבודת מחקר מאומצת, טענו שבהכרח זה כתב ידו החתום על המסמך, ולכן הוא נתבע במיליוני שקלים,  באמצע יום בהיר, באמצע החיים. רעייתו הבחינה בסבר פניו המלבין בהדרגה, וחשה להגיש לו כוס מים. הוא כלל לא שתה, לא הצליח לפתוח את שפתיו מעוצמת ההלם. הוא זכר כי הייתה לו בעבר הרחוק מערכת יחסים עם אותו פלוני שנתבע, אך לא זכר את הפרטים לאשורם. כך או כך, את הערבות - ככל הזכור לו - לא חתם,  ובוודאי שלא התכוון להיות ערב למיליוני שקלים - סכום אותו מעולם לא החזיק בין כפות ידיו...
    בשעות הבאות, הסתובב ר' פינחס כסהרורי, כשמוחו ולבו אינם עמו. תחושה פנימית חזקה אמרה לו שהסתבך בדרך ללא מוצא. הוא כלל לא נחשב כאיש עסקים אמיד או קרוב לזה, מעודו הוא עמל לפרנסתו ותו לא. מהיכן נפלה עליו תביעה של מיליונים?!  מיהר ר' פינחס לשאול את רבו, לברר כיצד יוכל להינצל מהתביעה הנוראה שנפלה עליו ללא כל סיבה. בשעת ערב מאוחרת עלה לביתו של הגאון רבי חיים קנייבסקי שליט"א, וסיפר את כל הקורות אותו: על חייו שהתנהלו בשלווה, על התביעה המפתיעה שהתגלגלה עליו משום מקום, ועל היותו אובד עצות ועשתונות לנוכח ההתפתחויות, כשאינו יודע מה לעשות...  רבי חיים האזין לו בקשב, וכהרף עין פסק בשתי מילים: 'ברכת כוהנים!' ל ר' פינחס זה הספיק, המסר היה חד וברור. רבי חיים קובע, כי ההגנה הטובה עבורו, הדרך הרוחנית להינצל מהגזירה שנכפתה עליו - היא ברכת כוהנים!  לא אחר ר' פינחס לקיים את ההוראה, ובהידור רב.
    מדי בוקר בבוקר, תוכלו לראות את ר' פינחס מדלג בין המניינים, אוסף לחיקו עוד ועוד ברכות כוהנים . לפני שהוא יוצא לעבודתו מדי יום, הוא מחסן את עצמו בברכות כוהנים רבות ככל שיוכל, בכולן הוא עומד ומאזין בקשב רב, מכוון בכל מילה, ומקווה לטוב ... 12 שנים חלפו מאז מכתב התביעה הראשוני, ועדיין לא נרשמה כל התקדמות בתיק. פה התובע ביקש דחייה, כאן יצא בית המשפט לפגרה, ושוב הסתכסכו עורכי הדין בינם לבין עצמם. התביעה עודה מתגלגלת הלוך ושוב, אך בשתים עשרה השנים שחלפו - לא התקיים ולו דיון אחד, לא נרשמה כל התקדמות לרעתו של ר' פינחס!  ועד היום, מוסיף ר' פינחס להקפיד על החיסון היומי, אינו מפספס אף יום ברכת כוהנים, ומשתדל לשומעה כמה פעמים, בעיניים עצומות, בכוונה רצינית,  בדבקות לוהטת. הוא לא מוותר על ברכת כוהנים, והברכה הא-לוקית - מוסיפה ללוותו ולהגן עליו מדי יום ביומו, כשכל יום הוא מתבשר על דחייה נוספת בתהליך, המקרבת את קץ התיק ולו בשל הדחיות החוזרות ונשנות!  וסיפור זה, אותו שמענו מר' פינחס בעצמו, הוא 'נס משפטי' שעודו מתחולל,  כל יום, כל שבוע, וכל חודש. ברכת כוהנים מגינה עליו, שומרת על ר' פינחס מהתביעה. הוא שומע את ברכת הכוהנים ומכוון אליה, והקדוש ברוך הוא מקיים הבטחתו 'ואני אברכם', ומגן עליו מפני התביעה המאיימת...  כי הכוח הזה טמון בברכת הכוהנים, כפי שמגלה מדרש 'לקח טוב', שבברכת 'וישם לך שלום' טמונה הבטחה משמעותית: שאפילו אויבי האדם ישלימו עמו. מדהים! שלוש מילים בלבד, והן כוללות הבטחה לשלום אמת אפילו עם האויבים! כמה כדאי ללמוד מסיפור זה, המעורר התפעלות מעוצמתה של ברכת כוהנים. הרי כמה כסף, זמן ומשאבים, משקיעים אנשים כדי להתמגן מפני תביעה משפטית. כמה שעות של התייעצויות עם עורכי דין, מרדפים והתרוצצויות, הכול כדי להיות מוגן מסכסוך מתמשך, להסדיר את יחסי השותפויות, לדאוג לחיות בשלום ובאחווה.
    ברכת כוהנים מבטיחה זאת, מבטיחה. היא מנטרלת את התביעה, מבטלת את האיום, דואגת לחיי שלום ושלווה עם הקרובים לנו ועם אויבינו, עם החולקים עלינו וגם עם מי שקמים עלינו להזיקנו. זו עוצמה של הגנה שמימית מול כל צרה וצוקה, חיסון רב עוצמה נגד כל צרה משפטית או רפואית, בעיה עם ילד, או גזירה שניחתה עלינו.

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 http://dosanova.co.il/

אמרי שפר ט"ו סיון ה'תשע"ו

     בעבד המלך" מובא: תפילה קצרה זו נוראה ונשגבה היא, ובארבע תיבות אלו 'אל נא רפא נא' יש בהן סודות עמוקים, כמובא בחכמי הקבלה, וכשמתפלל בפניו יאמר: 'אל נא רפא נא לו בתוך שאר חולי ישראל', ושלא בפניו יאמר: 'אל נא רפא נא לפלוני בן פלונית בתוך שאר חולי ישראל'.

     "ונהי בעיננו כחגבים וכן היינו בעיניהם" - היה אומר הרה"ק רמ"מ מקוצק זי"ע – זה היה אחד מהחטאים הגדולים של המרגלים!!! "ונהי בעיננו כחגבים" – ניחא, אפשר עוד להבין, אבל – "וכן היינו בעיניהם" מה בכך, מה אכפת לך איך אתה נראה בעיני אחרים?...

     ''זקְנָה איננה תוצאה של מספר מסוים של שנים. אדם מזדקן כי הוא נעשה אדיש ּומְאֺבָן. השנים אולי יקמטו לו את העור, אבל אדישות תקמט את הנשמה"

     יהודי בא פעם אל הרה"ק בעל ה"חידושי הרי"ם" מגור זיע"א וביקש תרופה למחלת השכחה, השיב לו הצדיק: כתוב בתורה "ולא תתורו" ובהמשך כתוב "למען תזכרו", וזוהי התרופה הכי טובה ומועילה לזיכרון.

כיבוד הורים (אור לנוער.)

     תקועים היו ה"יהודי הקדוש" מפשיסחא ותלמידיו בלמוד, והנה הגיע ענין קשה מאד. התעמק הצדיק בלמודו, וכלל לא חש בנעשה סביבו. כל אותה עת ישבו סביבו התלמידים והמתינו עד אשר ימשיך רבם בשעורו. ואולם, עיונו של הצדיק באותה סוגיה חמורה ארך זמן רב. לפתע חש אחד התלמידים הממתינים ברעב. אמר אפוא לנפשו: ’בודאי יוסיף הרבי להגות בסוגיה עוד זמן רב. בינתיים יכול אני למהר לבית אמי ולטעום דבר מה על מנת להשקיט את רעבוני. עתה, מציק לי הרעב ומונע ממני להתעמק בלמוד. ואם לא אוכל כעת כיצד אצליח להתרכז בלמוד מאוחר יותר?’ ובמחשבה זו מיהר אל ביתו, אכל דבר מה ופנה לשוב אל בית המדרש. עודנו על סף הבית, וקולה של אמו השיגו: "אנא, בני, התוכל לעלות אל עלית הגג ולהוריד חבילת שחת? הן יודע אתה, בני, שאינני מסוגלת לטפס עד לגג, וכה זקוקה אני עתה לשחת!" "אבל, אמא", השיב הבן, "עלי לחזור מיד אל בית המדרש. הן הרבי יסיים עד מהרה את עיונו בסוגיה ויתחיל להסביר את הדברים באזני התלמידים!" "מוטב, בני", הבינה האם והפטירה אנחה, "שתשוב ללימודך. סלח לי על שבקשתיך לטפס אל עלית הגג. אך מה לעשות, ואני זקוקה לעתים קרובות לעזרתך. כן..." דמעה נגרה מעיניה, "לא קל להיות אשה אלמנה..." כשהמילים של אמו מלוות אותו יצא הבן מהבית ופסע לעבר בית המדרש. תחילה צעד במהירות, חושש היה שמא יפסיד שמץ מדברי רבו. אך הנה נעשו צעדיו מתונים קמעה, ולפתע עצר על מקומו בבהלה. "לשם מה אני לומד?" שאל את עצמו שאלה נוקבת. "לאיזו מטרה אני כה ממהר אל בית המדרש? האם כדי ללמד ולדעת עוד ועוד? וכי מה אשיג אם אוסיף לעצמי ידיעות והרי כל מטרתו של הלמוד היא על מנת לקיים את הדברים! "והנה, עתה", הכהו לבו, "לא מילאתי את בקשתה של אמי. אמנם למדתי הלכות כיבוד הורים, וההלכות שגורות על פי. אך כאשר הגיע הרגע לקיימן מה עשיתי? עזבתי את אמי ולא מילאתי את משאלתה. האם לשם כך למדתי את ההלכות? "לא! כל מטרת הלמוד הייתה על מנת לקיים את הדברים. ולכן, עלי למהר הביתה ולעשות את שבקשה אמי!" וחיש סב הנער על עקבותיו ושב לבית אימו.

     הוא טיפס אל עלית הגג, חיטט בין החפצים עד אשר מצא את חבילת השחת המבוקשת. "הנה, אמא, השחת שבקשת" הגיש את החבילה לאמו בעינים מושפלות מבושה. "אנא, מחלי לי על שלא מילאתי את בקשתך מיד". על פניה של האם הסתמן חיוך של קורת רוח. "רוב תודות, בני. ועתה, רוץ ללימודיך, מקוה אני שלא הפסדת ולו גם מעט מדברי רבך!" כשלבו קל עליו מיהר הנער אל בית המדרש. "אנא ה’" רחשו שפתיו, "אינני רוצה להפסיד את דברי הרבי, עשה שלא אאחר!" בידים רוטטות פתח את דלתו של בית המדרש. בחלל החדר עמדה דומה. ה"יהודי הקדוש" שקוע היה עדיין בעיונו. והנה, אך נפתחה הדלת, הרים הצדיק ראשו מן הספר וחיוך האיר את פניו הקדוש. הוא קם ממקומו ופנה אל התלמיד הניצב על הסף. "האם ידוע לך מי מלוה אותך כעת?" הנער היתום השפיל פניו במבוכה. חבריו התבוננו חליפות ברבם ובחברם אך זולת הנער שבפתח לא ראו מאומה. "אמור נא", שב ה"יהודי הקדוש" לשאול, "איזו מצווה חשובה קיימת זה עתה, שבזכותה בא עמך מלוה כה נכבד?" והנער עדיין שותק במבוכה. "כשנכנסת הנה", המשיך ה"יהודי הקדוש", "ראיתי כי האמורא אביי מלוה אותך. ובהיכנסו, האיר את עיני וישב את הקושיה החמורה שהתלבטתי בה שעה ארוכה. אמור לי אפוא, על מה ולמה זכית למלווה גדול שכזה?" או אז פצה הנער את פיו ובקול לחש סח את אשר עבר עליו בשעה האחרונה. "הבנתי שטעיתי", סיים, "ולכן שבתי הביתה ומילאתי את רצון אמי". "אכן", פנה הצדיק אל תלמידיו, "ברור כשמש על שום מה זכה חברכם ללוויו של אביי. אביי יתום היה מאביו ומאמו. ושמו הנו ראשי תיבות של המלים: "אשר בך ירחם יתום. האמורא אביי לא זכה בימיו לקיים את המצווה החשובה, מצות כבוד אב ואם, ולפיכך מאז פטירתו נוהג הוא ללוות את המקימים את המצווה הזו, שכן עז רצונו להצטרף אל אלו הזוכים לקיים את המצווה החשובה, מצוות כבוד אב ואם" *(מעשיהם של צדיקים).

חוויית השבוע שלי

http://h-y.xwx.co.il/