אמרי שפר ד' אב ה'תשע"ח

אותיות "איכה" הן אותיות " אַיֶּכָּה". אדם מישראל בכלל, ושרידי הפליטה והחרב, האודים המוצלים מאש השואה בפרט, כשקוראים את מגילת "איכה", צריכים לשמוע באוזניהם את קול ה' הקורא אל היחיד: איכה? היכן אתה? מה עשית כדי למנוע חורבן חדש. האם תיקנת מעשיך ובנית את ביתך על יסודות כאלה שיבטיחו יציבות רוחנית ומוסרית לישראל? דבר זה אפשרי לעשותו, רק אם נגביר חיילים לתורה ולקיום מצוות.

    אמר האדמו"ר ה"קדושת ציון" לבחור מוכשר: העולם נוהגים לקרוא לבעל מוח מעולה "ראש ברזל," ואילו לאומן "בעל ידי זהב'' מדוע, הרי מתאים יותר לומר הפוך, ראש זהב וידי ברזל !? התשובה היא, טבע הזהב אפילו היה מונח שנים רבות , נשמר ביופיו ולא מתקלקל. ואילו ברזל, כאשר אינו בשימוש זמן רב, מחליד ושוב אינו ראוי לשימוש כבעבר. כך הוא אצל האדם! אדם שיש לו כישרונות בידיו אפילו אם לא ינצל אותם משך זמן רב, כשישוב להשתמש בהן לא יאבד מכישרונו, לכן נקרא בעל ידי זהב. לעומתו מי שחונן בכישרונות של בינה וזיכרון, אם לא ישתמש בהם ובפרט בימי הנעורים מוחו ייהפך לחלודה , כטבע הברזל הנוטה להחליד ולהתקלקל "... סיים הרבי " : נצל את ימי נעוריך כראוי, ואז ראשך ישמר ויפרח "!

    בבואנו להוכיח את חברנו ולבקר את דרכו, חובה עלינו לחשוב למרחוק: מה תהיה תוצאת דיבורנו? חיובית, או חלילה לא. כשנקפיד להוכיח את החבר ברמז, בלשון עדינה ובלי להרגיש יועצים מדופלמים ”המסייעים“ לו לצאת ממצב הביש אליו נקלע, גם המוכיח וגם המוכח יגדילו את זכויותיהם לכניסה לגן-עדן.

    במדרש, 'אלה הדברים' אל תקרי 'הדברים', אלא 'הדבורים' מה הדבורה כיון שהיא עוקצת, מתה, כך משה רבנו, עליו השלום , כיון שהוכיח את ישראל נסתלק מן העולם. אף אתה צא ולמד קל וחומר, מי שדבריו דבש ונופת צופים כך, קל וחומר, בן בנו של קל וחומר לסתם מגידי מישרים ומטיפי מוסר.

ברכת כוהנים (לקראת שבת מלכתא, פרשת 'נשא')
    המכתב שמצא ר' פינחס בבוקרו של יום בתיבת הדואר, החסיר מלבו פעימה עוד לפני שפתח אותו. על המעטפה התנוסס לוגו בית המשפט המחוזי בעירו, ועצם הימצאות מכתב עם לוגו כזה - לא בישרה לו טובות....  הוא עלה הביתה, התיישב, ופתח את המעטפה. הוא החל לרוץ על פני השורות, ופניו החווירו כסיד. 12 עמודים של כתב תביעה מנוקד, בנוגע למישהו שטוען שהוא חתם ערבות צד ג' עבור מישהו אחר. עורכי הדין שהגישו את התביעה עשו עבודת מחקר מאומצת, טענו שבהכרח זה כתב ידו החתום על המסמך, ולכן הוא נתבע במיליוני שקלים,  באמצע יום בהיר, באמצע החיים. רעייתו הבחינה בסבר פניו המלבין בהדרגה, וחשה להגיש לו כוס מים. הוא כלל לא שתה, לא הצליח לפתוח את שפתיו מעוצמת ההלם. הוא זכר כי הייתה לו בעבר הרחוק מערכת יחסים עם אותו פלוני שנתבע, אך לא זכר את הפרטים לאשורם. כך או כך, את הערבות - ככל הזכור לו - לא חתם,  ובוודאי שלא התכוון להיות ערב למיליוני שקלים - סכום אותו מעולם לא החזיק בין כפות ידיו...
    בשעות הבאות, הסתובב ר' פינחס כסהרורי, כשמוחו ולבו אינם עמו. תחושה פנימית חזקה אמרה לו שהסתבך בדרך ללא מוצא. הוא כלל לא נחשב כאיש עסקים אמיד או קרוב לזה, מעודו הוא עמל לפרנסתו ותו לא. מהיכן נפלה עליו תביעה של מיליונים?!  מיהר ר' פינחס לשאול את רבו, לברר כיצד יוכל להינצל מהתביעה הנוראה שנפלה עליו ללא כל סיבה. בשעת ערב מאוחרת עלה לביתו של הגאון רבי חיים קנייבסקי שליט"א, וסיפר את כל הקורות אותו: על חייו שהתנהלו בשלווה, על התביעה המפתיעה שהתגלגלה עליו משום מקום, ועל היותו אובד עצות ועשתונות לנוכח ההתפתחויות, כשאינו יודע מה לעשות...  רבי חיים האזין לו בקשב, וכהרף עין פסק בשתי מילים: 'ברכת כוהנים!' ל ר' פינחס זה הספיק, המסר היה חד וברור. רבי חיים קובע, כי ההגנה הטובה עבורו, הדרך הרוחנית להינצל מהגזירה שנכפתה עליו - היא ברכת כוהנים!  לא אחר ר' פינחס לקיים את ההוראה, ובהידור רב.
    מדי בוקר בבוקר, תוכלו לראות את ר' פינחס מדלג בין המניינים, אוסף לחיקו עוד ועוד ברכות כוהנים . לפני שהוא יוצא לעבודתו מדי יום, הוא מחסן את עצמו בברכות כוהנים רבות ככל שיוכל, בכולן הוא עומד ומאזין בקשב רב, מכוון בכל מילה, ומקווה לטוב ... 12 שנים חלפו מאז מכתב התביעה הראשוני, ועדיין לא נרשמה כל התקדמות בתיק. פה התובע ביקש דחייה, כאן יצא בית המשפט לפגרה, ושוב הסתכסכו עורכי הדין בינם לבין עצמם. התביעה עודה מתגלגלת הלוך ושוב, אך בשתים עשרה השנים שחלפו - לא התקיים ולו דיון אחד, לא נרשמה כל התקדמות לרעתו של ר' פינחס!  ועד היום, מוסיף ר' פינחס להקפיד על החיסון היומי, אינו מפספס אף יום ברכת כוהנים, ומשתדל לשומעה כמה פעמים, בעיניים עצומות, בכוונה רצינית,  בדבקות לוהטת. הוא לא מוותר על ברכת כוהנים, והברכה הא-לוקית - מוסיפה ללוותו ולהגן עליו מדי יום ביומו, כשכל יום הוא מתבשר על דחייה נוספת בתהליך, המקרבת את קץ התיק ולו בשל הדחיות החוזרות ונשנות!  וסיפור זה, אותו שמענו מר' פינחס בעצמו, הוא 'נס משפטי' שעודו מתחולל,  כל יום, כל שבוע, וכל חודש. ברכת כוהנים מגינה עליו, שומרת על ר' פינחס מהתביעה. הוא שומע את ברכת הכוהנים ומכוון אליה, והקדוש ברוך הוא מקיים הבטחתו 'ואני אברכם', ומגן עליו מפני התביעה המאיימת...  כי הכוח הזה טמון בברכת הכוהנים, כפי שמגלה מדרש 'לקח טוב', שבברכת 'וישם לך שלום' טמונה הבטחה משמעותית: שאפילו אויבי האדם ישלימו עמו. מדהים! שלוש מילים בלבד, והן כוללות הבטחה לשלום אמת אפילו עם האויבים! כמה כדאי ללמוד מסיפור זה, המעורר התפעלות מעוצמתה של ברכת כוהנים. הרי כמה כסף, זמן ומשאבים, משקיעים אנשים כדי להתמגן מפני תביעה משפטית. כמה שעות של התייעצויות עם עורכי דין, מרדפים והתרוצצויות, הכול כדי להיות מוגן מסכסוך מתמשך, להסדיר את יחסי השותפויות, לדאוג לחיות בשלום ובאחווה.
    ברכת כוהנים מבטיחה זאת, מבטיחה. היא מנטרלת את התביעה, מבטלת את האיום, דואגת לחיי שלום ושלווה עם הקרובים לנו ועם אויבינו, עם החולקים עלינו וגם עם מי שקמים עלינו להזיקנו. זו עוצמה של הגנה שמימית מול כל צרה וצוקה, חיסון רב עוצמה נגד כל צרה משפטית או רפואית, בעיה עם ילד, או גזירה שניחתה עלינו.

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 http://dosanova.co.il/

אמרי שפר ז' אב ה'תשע"ז

 הנה ידוע, כי מאז שחרב בית המקדש, תפילות ישראל ממלאות את מקום הקרבנות, וכמאמר הנביא (הושע יד, ג) "ונשלמה פרים שפתינו".  אולם כאשר נתבונן נמצא, כי בדרך מופלאה אנו ממלאים מזה דורות אחר דין מדיני הקרבנות, בתפילותינו. " על כל קרבנך תקריב מלח" נאמר בפסוק (ויקרא ב, יג), ודמעותינו המלוחות, המלוות את תפילותינו, משמשות במקום המלח שהוקרב על הקרבנות.  הדמעות הם הביטוי הכי גדול לקרבת א-לוקים! כך למדנו מתורתו של המהר"ל שכל דבר שמוזכר ראשון בתורה הוא השורש לכל. ומצאנו בחז"ל שכשהקב"ה הפריד את המים העליונים ושם אותם למטה המים התחתונים בכו משום שרצו להיות קרובים ליוצרם. ואם כן, ראינו שקירבת א-לוקים הראשונה בבריאה הייתה על ידי דמעות.

     החודש הזה חציו זעם וחציו נחמה על כן נקרא שבת חזון,"חזון" ר"ת חציו זעם וחציו נחמה לומר שעוד ינחם אותנו ה' (מטעמים שם כב בשם ש"י(

     וכה פירש הרה״ק בעל ה׳אמרי נועם׳ מדז׳יקוב זי״ע את דברי הכתוב ׳איכה אשא לבדי טרחכם משאכם ורבכם׳ שהקב״ה אומר לעמו ישראל עם ה ׳איכה׳ כלומר עם הבכייה על החורבן שהיה בבית עולמים, ׳אשא לבדי׳, את זה אוכל לסבול לבדי ואל תרעישו על זה יותר מדי, אך את ׳טרחכם משאכם וריבכם׳, כל המריבות והמדנים שיש לכם בין אדם לחברו, זאת לא אוכל ׳לשאת לבדי׳ רק אתם בעצמכם צריכים להיטהר מזה העוון הגדול. כי זוהי כל עבודתכם בשנות הגלות, ובפרט בימי המצרים.

     חכמי המוסר אמרו בדרך צחות, שאדם שמתהלך כאשר דאגתו על פניו הוא בבחינת "בור ברשות הרבים", כלומר הוא מזיק את הזולת, כי כאשר אדם עצוב אספקלריא - עמומה הוא משרה עצבות על סביבתו, וכאשר הוא שמח הוא משמח את סביבתו, והא בהא תליא ואכמ"ל.

ושבו בנים לגבולם (סיפורי צדיקים, עלון 266)

     בימיו של האר"י הקדוש (רבי יצחק לוריא) ז"ל חי בעיר צפת יהודי ירא-שמים מופלג ותלמיד-חכם גדול, ושמו ר' אברהם הלוי ברוכים זיע"א. שנים רבות נהג ר' אברהם להשכים קום מדי לילה סמוך לחצות, לסובב בסמטאות העיר, להקיש על דלתות הבתים ולהעיר לעבודת הבורא את תלמידי-החכמים והמקובלים הרבים שגדשו את צפת. לא הייתה חולפת שעה ואלה היו מתנערים מיצועם וממהרים לבתי-הכנסת, כדי לערוך 'תיקון חצות' ולבכות את מר הגלות לאחר אמירת 'תיקון חצות' היו הכול לומדים בעיון ובהתמדה תורה - נגלה ונסתר בליל של קולות. לימוד היה בוקע אז מבתי-הכנסת ומתפשט בחלל האוויר של צפת. סמוך להנץ החמה היו פונים האנשים לטבילה במקווה, ולאחר מכן מתפללים שחרית בנחת ובכוונה.

     דמות מרתקת וייחודית היה ר' אברהם. כל ימיו חי בדוחק ובפרישות, ופעל נמרצות לחיזוק כל ענייני הקודש של צפת.  הרבה לעסוק בתפילה ובתורה. אך את עיקר חייו ומעשיו הקדיש לעניין אחד - גלות השכינה. בכל פעם שהיה עולה עניין הגלות על שפתיו, אפף אותו צער עמוק. הוא היה מוכיח בשער, מעורר להרבות בקינה על בית-המקדש שחרב. כה רבות התעסק בגלות השכינה ובגאולתה, עד שהאר"י הקדוש בכבודו ובעצמו העיד עליו כי נשמתו היא גלגול של ירמיהו הנביא. יום אחד נפל ר' אברהם למשכב. מצבו הידרדר והלך עד שהגיע ממש לשערי מוות ר"ל. טובי הרופאים בסביבה הוזעקו למיטתו, אך הם אמרו נואש. מכריו השלימו בליבם עם המצב , ודומה היה כי גם ר' אברהם עצמו מכין את עצמו ליום המוות.  השמועה על מחלתו האנושה של ר' אברהם הגיעה לאוזני האר"י, והוא מיהר לבקרו. אמר לו האר"י: "דע לך ר' אברהם כי נשלמו ימיך, ולא נותר לך עוד זמן רב לחיות, אולם עדיין יש לפניך סיכוי להסיר את רוע הגזירה, לקום ממיטת חולייך ולשוב לאיתנך. זאת, אם תעלה לירושלים, להתפלל ליד שריד בית- מקדשנו, הכותל המערבי. אם תגיע לשם ותפיל תחינה, מעומק הנפש, תזכה לראות את השכינה הקדושה. והיה אם תזכה לכך,  מובטח אתה כי תחיה עוד שנים רבות". כששמע זאת ר' אברהם, גמר בליבו לצאת לירושלים ויהי מה.

     באותם ימים זה לא היה דבר של מה-בכך. הנסיעה התנהלה על-גבי חמורים, עברה בדרכים לא-סלולות וארכה ימים אחדים. היא גם עלתה סכום כסף שהיה למעלה מהישג-ידו של ר' אברהם. אף על פי כן קיבל עליו ר' אברהם את המסע.  בתוך ימים אחדים חלה התאוששות מה במצבו, עד שהצליח לרדת ממיטת חוליו ולעמוד על רגליו. משהתחזק גופו עוד והוא חש עצמו חזק דיו לקראת הדרך הארוכה והמתישה, החל למכור את מיטלטלי ביתו, כדי לממן את הנסיעה, שכן עני מרוד היה וכסף מזומן לא היה בידו. כשהכול היה מוכן לנסיעה הסתגר ר'  אברהם בביתו שלושה ימים ושלושה לילות, בתענית ובתפילה לקראת המסע. רק לאחר מכן יצא בדרך העולה לירושלים עיר- הקודש.

     דרך ארוכה וקשה עברה על ר' אברהם מצפת לירושלים.  כמה פעמים כבר היה נדמה לו שגופו החלוש לא יצליח לעמוד בטלטולי הדרך. רק אמונתו הגדולה נסכה בו כוח, עד שהגיע לירושלים. כשהגיע לעיר-הקודש לא פנה לאכסניה. הוא שם מיד את פעמיו אל הכותל המערבי. השעה הייתה שעת לילה. ר' אברהם החל לשפוך את תחינתו לפני הקב"ה, מתוך בכיות רמות וזעקות קורעות-לב, עד שאפסו כוחותיו. לפתע, מתוך העייפות הגדולה והחולשה הכבדה, הבחין בדמות לבושת שחורים, מיתמרת ועולה כענן מהכותל ועד לב השמים. הבין ר' אברהם כי אותה דמות לבושת שחורים היא-היא השכינה הקדושה השרויה בגלות,  עטופה שחורים, ומתגוללת בעפרה על בניה הנתונים בצרה ובשביה. כאב חד פילח את ליבו, כל גופו הזדעזע והוא שב ונפל על פניו, בוכה בכי מר: "ציון המסולאת בפז, אוי לי שראיתיך בכך!", ומרוב צער התעלף. בחזיון חלומו ראה את הדמות לבושת השחורים קרבה אליו ומניחה את ידיה על פניו, מוחה את דמעותיו ואומרת: "הנחם, בני אברהם, כי יש תקווה, ושבו בנים לגבולם. עוד אשוב לרחם עליהם ואקבצם". הקיץ ר' אברהם מעלפונו, ושב להכרתו כשהוא משנן לעצמו את הדברים שראה ושמע.

     כעבור כמה ימים החל ר' אברהם במסעו חזרה לעיר צפת. הוא שב אל העיר מאושש, שמח וטוב-לב. כשראהו האר"י, הבחין מיד על פניו כי אמנם התפלל מעומק הלב ואף זכה לחזות בגילוי השכינה. אמר לו האר"י: "אשריך שזכית לרגע נדיר של גילוי פנים בתוך הסתר-הפנים הגדול של הגלות המרה. כל זאת בזכות שכל חייך השתתפת בצערה של השכינה ומשום שאתה מעיר ומעורר יהודים מדי לילה לבכות את הגלות. מעתה מובטחת לך אריכות ימים". זכה ר' אברהם ברוכים לחיות בעיר-הקודש צפת עוד עשרים ושתיים שנה ולהמשיך בעבודת ה'.

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

אמרי שפר ז' מנחם אב ה'תשע"ה

אומר הכתוב "ה' א-לקיך עמך לא חסרת דבר" (דברים ב'\ז') – הרי לך סיבה ומסובב, מסובב וסיבה כאחת: אם אתה שמח בחלקך ו"לא חסרת דבר", זוכה אתה להשראת השכינה, "ה' א-לקיך עמך". וגם בחילוף סיבה ומסובב: אם "ה' א-לקיך עמך", חש אתה כי "ה' א-לקיך עמך" והכל מידו, ואתה בטוח בו ודבק בו ואוהבו, ממילא "לא חסרת דבר": כלום חסר משהו למי ששרוי בבית המלך? (ע"פ "תורת אבות", מתוך "פנינים לשבת)

     אומר הכתוב "כקטן כגדול תשמעון" (דברים א'\י"ז) מצינו בגמרא (שבועות ל"א\א'): מנין לשנים שבאו לדין, אחד לבוש סמרטוטין ואחד לבוש איצטלית בת מאה מנה (בגד יקר), שאומרין לו: לבוש כמותו או הלבישהו כמותך- ת"ל: מדבר שקר תרחק". ורמז לדבר גם בפסוק זה: "כקטן כגדול תשמעון" – או שתשמע שניהם כאילו היו קטנים, או שתשמע שניהם כאילו גדולים הם…(ע"פ "פנים יפות", מתוך "פנינים לשבת")

      ''איכה ישבה בדד העיר רבתי עם" (איכה א'\א') – שלשה נתנבאו בלשון "איכה", ואנו קוראין נבואתם באותו פרק שחל בו תשעה באב: משה, ישעיה וירמיה. וירמיה, שראה אותם בניוולם, נבואתו קשה מכולם: "איכה ישבה בדד העיר", נוטריקון – "איבה", לרמז שהקשה בחורבנין בא מתוך שנאת חינם… ועל כן, סמך ישעיה יתדות גאולתנו בתיקון עמוד העולם של אברהם אבינו, הלא הוא גמילות חסדים: "ציון במשפט תפדה – ושביה בצדקה"! (ע"פ מדרשי חז"ל וחת"ם סופר, מתוך "פנינים לשבת'')

     בשכר מה זכה יהושע בן נון להנהיג את ישראל?  אומר הגרי"ש אלישיב שליט"א, שיהושע זכה לקבל את הנשיאות מפני דאגתו לרבים, שהרי חז"ל אומרים:  "כאשר משה רבנו ביקש שירשו בניו כבודו אמר לו ד' "בניך ישבו להם ולא עסקו בתורה, יהושע הרבה שרתך והרבה חלק לך כבוד, והוא היה משכים ומעריב בבית הועד שלך, הוא היה מסדר את הספסלים…" כלומר, ודאי שהיו בני משה רבנו גדולים בתורה, שאל"כ לא היה מבקש בשבילם את הנשיאות, אלא שעסקו בתורה לעצמם ולא עם הבאים ושבים, ורק יהושע העמיד ספסלים וכו' – וכעין מה שאמרו חז"ל  גדולה הכנסת אורחים יותר מקבלת פני השכינה, שקבלת פני שכינה היא רק לעצמו, ואילו הכנסת אורחים היא גם לאחרים/

הדלאי למה (חיים ולדר)

     ה'דלאי למה' הוא מנהיג טיבטי גולה. רבים נוהרים אחריו, אך יש אנשים מעַם אחד, שהוא אינו מוכן לקבל לשורותיו, מסיבות מעניינות: העם היהודי. סיפור מרתק על דרך חתחתים שעושה צעיר יהודי מרוחק מדת, אל אמונות הבל - עד לפגישה גורלית עם ה'דלאי למה', שמסביר לו איפה באמת נמצאת האמת

     נולדתי בבית חילוני לחלוטין. לא סתם חילוני."אתיאיסט". לא מאמין בכלום, גם לא ביום כיפור, ואפילו בר מצווה לא עשו לי. בגיל 15-16 משהו "הסתובב" לי במוח. התחלתי להסתובב עם כל מיני אנשים מפוקפקים. נראיתי כמו משוגע, קרחת פה, קרחת שם וכרבולת באמצע. עשיתי צרות ובושות להורים. צרות ובושות - פירושו: לא רציתי ללכת לצבא. ואם יש דת שההורים שלי כן האמינו בה, השם שלה היה "צבא ההגנה לישראל". רק שאני נשארתי אתיאיסט גם לגבי הדת הזו. פשוט לא התאים לי. ההורים שלי התחילו לעשות לי שטיפות מוח, אבל זה לא עזר להם. הסתובבתי הרבה בארץ והעברתי את הזמן עם כל מיני טיפוסים משונים. זה לכשעצמו סיפור שלם. אני חושב שאני מכיר כל שביל וכל משעול בארץ.

     החלטתי לנסוע להודו, לחפש משמעות לחיי. איפה לא הייתי? נדדתי בכל מיני מקומות, הכרתי באופן אישי כתות מכל הסוגים והמינים. אנשים לא מבינים מה פשר המשיכה לכל הכתות הללו, אך מי שהיה שם - יודע גם יודע. הסיבה היא פשוטה: בעידן המתירני של היום, נער חילוני נורמלי, חווה עד גיל 17-18 את כל החוויות החומריות שקיימות בעולם. יש כאלה שמנסים, אולי יש עוד משהו שעדיין לא חוו, אז לוקח להם עוד שנה-שנתיים. בגיל 21, כולם אחרי הכול. הם יודעים שאין עוד שום דבר לשאוף אליו, הם לא מבינים לשם מה הם צריכים לחיות. נערים לא מעטים טרפו את נפשם בכפם, כי לא היה להם טעם בחיים. רק אז מגיעה ההבנה, שכדי ליהנות ממשהו, אתה חייב לחוות אותו במידה ובהגבלה. בגלל ההסתה הגדולה נגד החרדים - רבים אינם מעלים בדעתם להתקרב ליהדות. הם מחפשים משהו אחר ומוצאים אותו בהודו.

* * *

     יש משהו מקסים בהודו, חייבים להודות. אנשים חיים שם בראש אחר לגמרי. לא ממהרים לשום מקום, לא מודאגים משום דבר, לכל דבר יש להם תשובה, ויש שם אנשים ממש מדהימים.

     פגשתי שם נזירים ששלטו שליטה מדהימה בחייהם, יכלו להסתגף, לא לאכול, או לא להזיז יד במשך שנים. פגשתי אפילו נזיר שהתאמן בתרגילי נשימה. הוא החליט שאם נחש יכול לשלוט בנשימתו ולא לשאוף אויר במשך דקות ארוכות - גם הוא יוכל. התרשמתי מאד מהדבקות שגילו במטרתם. לא הכרתי דברים שכאלה. הייתי בן לדור מפונק, שמעולם לא התאמץ בשביל שום דבר. לא יכולתי שלא להתפעל מהנחישות שגילו. אבל בסופו של דבר, גם באמונה שלהם לא החזקתי. אמרתי לעצמי: "מה תכלית יש בזה? גם אם יש מקום להתפעל מכך שאדם מצליח להרים במשך שנים יד אחת או לעצור את נשימתו, מה התכלית כאן?"

     ככל שהתפעלתי מהיכולת הנפשית שגילו – כך בזתי להם על כך שבזבזו אותה על דברים של מה בכך. התגלגלתי והתגלגלתי, עד שהגעתי אל ה"דלאי למה".

     ה"דלאי למה" הוא טיבטי במקורו, ובשעה שהשתלטו הסינים על טיבט והרגו מליוני טיבטים – הצליחו מאמיניו להבריחו - ומאז הוא נמצא בהודו. ה"דלאי למה" הוא אחד המנהיגים הבודדים בעולם, שלא מוכן לשמוע על אלימות, גם לצורך הגנה. בגלל האמונה הזו שלו - לעם הטיבטי אין ארץ, והוא מושפל ומבוזה. ובכל זאת, כולם סוגדים לו ממש. האיש גם זכה בפרס נובל על דבקותו העיקשת בשלום.

     הוקסמתי מאישיותו של ה"דלאי למה". הייתי מגיע בכל יום, בארבע וחצי לפנות בוקר - ל"דרשה" שלו. הוא אדם חכם ומשכיל. לא מצאתי שום נקודת ביקורת עליו.

* * *

     בינתיים התחילו בבית לדאוג לי. אבא שלי כתב לי במכתב, שהוא שמע שהשתגעתי. עניתי לו בנימוס, שאני נמצא על פרשת דרכים גדולה. כששלחתי את המכתב ידעתי לפתע, שרק מהנוסח המעודן - הוא יבין שהבן שלו קצת השתגע. מה פתאום אני כותב ככה בנימוס?

     באותו הלילה דיברתי עם מישהו מאנשי ה"דלאי למה", והוא הבטיח להכניס אותי אליו אחרי ה"דרשה" שלו. ובאמת נכנסתי. הוא היה אדם עדין ומאיר פנים לכל אחד. הוא קד לפניי והציע לי לשבת. דיברתי אליו במהירות. אמרתי לו שהלילה החלטתי להצטרף אל דתו, אם הוא מוכן לקבל אותי. הוא שאל באנגלית מאין אני.עניתי מישראל. הוא שאל אם אני יהודי. עניתי שכן. ואז הוא הגיב בצורה קצת מוזרה. הפנים המאירות שלו הפכו לתמהות, ואפילו קצת כועסות. הוא אמר שאינו מבין את הצעד שלי, ולא יאפשר לי לעשות אותו. הוא אמר שכל הדתות מנסות לחקות את היהדות. הוא אמר כי הוא בטוח שהתהלכתי בישראל עם עיניים סגורות. זה הביטוי שהוא השתמש בו. הוא ביקש ממני לעלות על מטוס, לחזור לארץ ולפתוח שם את העיניים. הוא הוסיף שאף אחד אינו מעדיף את החיקוי על המקור. הוא שילח אותי בהינף יד.

* * *

     באותו יום לא יכולתי לחשוב על שום דבר אחר. חשבתי: "אני, בחור מישראל שלא יודע כלום על הדת שלי - צריך לעשות את כל הנדודים האלה, כדי לשמוע ממנהיג גוי שהייתי עיוור, ושהלכתי לקצה העולם כדי למצוא את מה שהיה לידי ממש?" חזרתי לישראל ונכנסתי לישיבה. ראיתי שהדלאי-למה צדק. ביהדות יש אינטנסיביות לאורך כל מהלך החיים. יש בה חוקים, מעצורים והמון סיבות לחיות. לפחות 613. (תרי"ג מצוות).

     כשנתיים לאחר שחזרתי בתשובה, אני מקבל הצעת שידוך. נעניתי לה. נפגשתי עם בחורה בגילי, גם היא כמוני חוזרת בתשובה, גם היא כמוני חיפשה בהודו, בגואה ואיפה לא. מצאנו שפה משותפת. גילינו שלשנינו היו אותם לבטים, אותו ייאוש מהחיים, אותו חיפוש אחר משמעות ואותה חזרה אל המקורות. כעבור כמה פגישות הודעתי לשדכנית שאני רוצה לסגור, ואכן התארסנו. מיד לאחר האירוסין, אני פונה לשדכנית ואומר לה שאני רוצה לתת לה דמי שידוכין, והיא אומרת: "לא מגיע לי." אני שואל: "מה פירוש 'לא מגיע'? הרי זה מנהג יהודי לשלם דמי שדכנות." והיא אומרת: "זה באמת מנהג יהודי, אבל אני לא השדכנית." "ומי השדכנית?" אני שואל. "אני לא יודעת," היא עונה. "ארוסתך נגשה אליי עם פתק, וביקשה ממני להציע לך אותה. היא אמנם לא ידעה כלום עליך, אבל אמרה שמישהו שהיא סומכת עליו נתן לה את השם."

     חגיגת האירוסין מסתיימת, ואני מטייל עם ארוסתי החדשה ושואל אותה בחשדנות: "מה הסיפור עם השידוך הזה? תגידי לי מי בדיוק השדכן, כדי שאוכל לתת לו דמי שידוכין." והיא אומרת לי: "בשביל זה אתה צריך לנסוע עד הודו." לפני שאני שואל מה או מי, היא ממשיכה: "עדיין לא סיפרתי לך שבסוף סידרת החיפושים שלי, בהודו הגעתי ל'דלאי למה'. מאד התרשמתי ממנו ורציתי להצטרף לשורותיו. הוא פגש בי ואמר לי שאם אני יהודייה, אל לי להחליף זהב בכסף, וכי עליי לחזור לשורשיי. הוא התלחש עם אחד המזכירים שלו, וזה הלך למספר דקות וחזר עם כרטיסייה קטנה. ה'דלאי למה' העתיק לי על פתק קטן שם של בן אדם ואמר לי: 'זו הנשמה התאומה שלך.' "חזרתי לארץ ונכנסתי לפנימייה של בנות חוזרות בתשובה. התהליך היה קל ומהיר. כמו שאומרים - גיליתי את האור, בתחילה בגלל המלצת ה"דלאי-למה" שממנו הוקסמתי, ואחר כך כבר היה אור חזק הרבה יותר שמשך אותי. רק אחרי שנה התחלתי לחפש אחריך. פניתי לכל מיני שדכנים עם השם שלך, והם לא מצאו אותך בישיבות לבעלי תשובה. בסוף אחת מחברותי החלה לברר, ומצאה אותך. מהפגישה הראשונה ראיתי שה'דלאי למה' הוא 'שדכן מקצועי'. הוא ידע בדיוק את מי אני מחפשת ורשם את שמך בפתק."

* * *

     זה הסיפור שלנו. אני חושב שהוא סיפור מיוחד במינו. אנחנו נשואים כבר עשר שנים, ויש לנו ארבעה ילדים. אני שקוע בלימוד התורה כל היום, ואשתי עקרת בית נפלאה. אפילו ההורים שלי ושלה, שהם אנשים אמידים ומשכילים, אינם יכולים שלא להתפעל מהצורה שבה אנו חיים ומהצלחת השידוך בינינו. גם הם יודעים את הסיפור על ה"דלאי למה", ואפילו סיפרו בגאווה לחברים שלהם, שה"דלאי למה" בכבודו ובעצמו שידך את הבן שלהם...

     האמת היא, שעל אף שאנו רחוקים מהעבר כרחוק מזרח ממערב, עדיין נשארה לשנינו פינה חמה בלב ל"דלאי למה". שמענו על כמה מקרים נוספים, שבהם שלח אנשים חזרה לארץ, להתקרב אל אמונתם. אכן, אדם מיוחד במינו.

* * *

     לפני כמה שנים הוא ביקר בארץ. ממש רצינו לבקר אותו, מתוך הכרת הטוב, אך אשתי שתחי' אמרה לי: "אני חושבת שהוא היה מעדיף שלא נעשה זאת." הבטתי בה וידעתי שהיא צודקת. זו אולי עצת היצר, כדי לגרום לבלבול בין קודש לחול.

     אחרי שנסע מכאן, הלכתי לרב שלי ושאלתי אותו מה מותר ומה אסור לחשוב בעניין שלו. הוא אמר לי, שכאדם, עליי לחוש כלפיו הכרת הטוב, ולראות בו חסיד אומות העולם, אך יותר מכך - גם הוא עצמו לא ירצה שאחוש, אחרת היה מספח אותי ואת אשתי אליו, ולא היה שולח אותנו לכור מחצבתנו.

     "תזכור אותו כאדם," הציע לי מורי ורבי. "אך שכח אותו בתור ה'דלאי למה'. זה לא טוב בשבילך." חזרתי לביתי עטוף מחשבות. הוא צדק, מורי ורבי. זו לא היתה רק הכרת הטוב שמשכה אותי אליו. זה היה הוא עצמו, ואולי אפילו מה שהוא מייצג בתוך ליבי.

     ליצר הרע יש מהלכים משלו. הוא חזק מרצונו של ה"דלאי למה" - שאתרחק ממנו, וחזק מרצוני אני. עבודה זרה אינה דבר שנמחק כל כך מהר מהלב.

* * *

     הגעתי לביתי, פתחתי את אלבום התמונות אל מול עיניה של רעייתי, לקחתי את תמונת ה"דלאי למה" וקרעתי אותה, בנחת, לא בשנאה, אלא מתוך הערכה. מי כמוהו יודע שאין זו כפיות טובה, אלא ההוכחה הגדולה ביותר להכרת טובתי כלפיו, בכך שקיימתי את בקשתו באופן המלא ביותר.

חוויית השבוע שלי

http://h-y.xwx.co.il/