אמרי שפר י"ד שבט ה'תשע"ז

אז ישיר. אומר בעל הטורים ישיר ר"ת י' שיר, שיש 10 שירים: שירת הים, שירת הבאר, שירת האזינו, יהושע, דבורה, חנה, דוד, שלמה, חזקיה, ושירה לעתיד לבוא בב"א, ולכן לא כתוב אז שר רק ישיר, כי לעתיד לבוא אנחנו עוד פעם נשיר בב"א.

     אם אתה מזכיר את גאולת קריעת ים סוף, "וים סוף להם בקעת, וזדים טיבעת, וידידים עברו ים, ויכסו מים צריהם,  אחד מהם לא נותר...", ששם הייתה הגאולה על ידי צעקה ל-ה''...  ומאחר שאתה מאמין שאפשר להיגאל ע"י צעקה ל-ה', אתה בעצמך עומד ומתפלל וצועק אל ה'... או... אז זה מראה שאתה בוטח בה', ואתה מתפלל כי אתה מאמין בתפילה, ואתה יודע שזו הכתובת.

     בפרשת המן פרק ט"ז פסוק ט"ז כתוב כל הא'-ב'. אומר בעל הטורים שמי שמקיים את התורה שניתנה בא'-ב' לא יחסר לו פרנסה. ובט"ז באייר התחיל המן לרדת, וסימנך ט"ז ט"ז ט"ז. פרק ט"ז, פסוק ט"ז, יום ט"ז.

     "ד' ילחם לכם ואתם תחרישון" (יד, יד( כאשר הדבר נוגע לכבוד שמים - "ד'" - עליכם להילחם "ילחם לכם", אבל "ואתם" כאשר מדובר בענייניכם הפרטיים, "תחרישון ". )אמרי שפר(

     הכנה לימי הפורים. "ט"ו בשבט" בגימ' פורים (בלי היו"ד(,  בבחינת שלושים יום קודם החג שואלין ודורשין בהלכות החג (פסחים ו.) (. אמרי חיים)

     "ובני ישראל הלכו ביבשה בתוך הים" (יד, כט ( ״ובני ישראל״, בעיני אנשי מעלה הנקראים ישראל, ״הלכו ביבשה״ גם ההליכה ביבשה בכל יום, הוא נס ממש כמו ״בתוך הים״, כי אף הטבע נס הוא.... ) .לקוטי שושנה(

     ויסע משה את ישראל מים סוף. אומר רש"י שבני ישראל רצו להישאר עוד לאסוף כסף וזהב, ואחרי כן באו במרה ולא היה להם מים כי הקב"ה רצה להראות להם שכסף לא שווה כלום, שהרי יש לכם הרבה כסף ואין לכם לשתות, האם אפשר לשתות כסף וזהב? )בעלי המוסר(.

     "חייב אדם לטרוח בדרישת טוב לעמו ולשקוד בעמל נפשו על תקנת חברו, אם דל ואם עשיר, וזאת מן החמורות ו??ן העיקרים הנדרשים מן האדם... וחייב אדם לחשוב מחשבות ולהעלות עצות הגונות ומתוקנות לחברו, וזה אחד מעיקרי דרכי גמילות חסדים"... (רבינו יונה שע"ת שער ג-יג,נד)

איני יודע קרוא וכתוב (ופריו מתוק).

     סיפור השגחה מדהים ביותר, התרחש ביהודי ירא ה', שגר לפני כמה עשרות שנים במרוקו, וביום מן הימים החליט לעלות לארץ ישראל. הבעיה היתה, שהיהודי לא ידע כלל קרוא וכתוב, ואפילו את צורת האותיות לא הכיר, וכאשר כמה מחבריו שמעו על כוונתו לעלות לארץ ישראל, לגלגו עליו והזהירו אותו: "בארץ ישראל האנשים מלומדים ואינטליגנטים, איך עולה על דעתך שתוכל להתקבל שם לעבודה?!".  בצר לו, החליט היהודי התמים שילך להתייעץ עם מורו ורבו - הגאון הקדוש רבנו מאיר אבוחצירא זצ"ל, וככל אשר יורה לו,  יעשה. רבי מאיר האזין ללבטיו, ואמר: "סע לארץ הקודש, והסר חשש מליבך! הלוא הקב"ה מפרנס מקרני ראמים ועד ביצי כינים, וכי הם יודעים קרוא וכתוב?! ואף על פי כן הקב"ה מפרנסם, ולמה הינך חושש שה' יתברך לא יפרנס גם אותך?" . כשהבחין רבי מאיר שהיהודי עדיין נתון בדאגה וחשש, אמר לו: "דע לך, שאם ירצה הבורא, דווקא בגלל שאינך יודע לקרוא ולכתוב, תהיה לך בס"ד פרנסה...".

     היהודי החליט לציית לקול הצדיק, ועלה ארצה, ומיד בהגיעו נישק את אדמת ארץ ישראל.  לאחר שהתאקלם מעט בארץ, שכר דירה, ופנה ללשכת העבודה כדי לחפש עבודה. המתין שעה ארוכה בתור, וכשהביט מסביב, וראה למול עיניו בני אדם צעירים ממנו, מלומדים ומשכילים, נתמלא במבוכה ותסכול, "איזה מעביד יעדיף אותי על פניהם של הצעירים המוצלחים האלו...".  כשהגיע סוף סוף תורו, אמר היהודי לפקיד: "עליתי זה עתה לארץ ואני מחפש עבודה" - ומרוב לחץ ובלבול, 'פלט' לפתע - "אך איני יודע קרוא וכתוב"...  הפקיד רשם הכל לפניו, ומיודענו לא ידע את נפשו מרוב אכזבה, מדוע הייתי צריך לספר על בעייתי... אך התעשת וחיזק את עצמו באמונה בה' יתברך ובאמונת חכמים, שהקב"?? לא יעזבנו, אלא ידאג לפרנסתו.

     למחרת בבוקר, מתקבלת שיחת טלפון בביתו של היהודי, ממשרד הביטחון. "אתה מוזמן לראיון עבודה אצלנו, ונבקש שתגיע בהקדם". היהודי הגיע למקום, וביקשוהו לשבת בחדר ההמתנה, עד שיפנו אליו. היהודי יושב וממתין שעה ארוכה, מתבונן באנשים הרבים שנכנסים ויוצאים, אבל לפליאתו אף אחד אינו מזמין אותו להיכנס.  חולפות כבר שלוש שעות של המתנה מורטת עצבים, וכמעט שהאיש מחליט לשוב בחזרה לביתו.  לפתע, קראו לו וביקשו שיכנס למשרד. הפקיד שישב שם, תחקר אותו מעט, ובעיקר התמקד על אי ידיעתו קרוא וכתוב.  היהודי סיפר את האמת, "בצעירותי לא למדתי בבית ספר. לאחר מכן כשבגרתי, לא הצלחתי לקלוט את הקריאה והכתיבה". וכאן, קם הפקיד ומודיע לו: "התקבלת לעבודה, אתה תועסק בחברה לפיתוח אמצעי לחימה... עבודתך תהיה - גריסת ערימות מסמכים...".  היהודי השתאה, כיצד התרחש הנס?! אך מאוחר יותר, כשהתחיל לעבוד בשורות החברה, כבר הבין מה עומד מאחורי העסקתו; לחברה היתה ניירת רבה מאוד, של מסמכים סודיים ביותר, שהיה צורך יום-יומי לגרוס אותם. אך כאן מנהלי החברה נתקלו בבעיה - מי יטפל בגריסת המסמכים; עובדי החברה הינם מהנדסים ומומחים לייצור נשק, ולא שייך לבזבז את זמנם בגריסת ניירות, ולהביא סתם עובד מבחוץ, הם חששו מאוד, שמא יקרא את המסמכים הביטחוניים החשאיים.  הציע אחד המנהלים, לחפש אחר אדם שאינו יודע קרוא וכתוב, והוא יתעסק בגריסת המסמכים. בתחילה הדבר נשמע לשאר חברי ההנהלה הזוי, היכן ניתן למצוא יהודי שכזה, אך בכל זאת הם פנו ללשכת העבודה, וביקשו שאם מגיע אליהם אדם שאינו יודע קרוא וכתוב, שיודיעו להם מיד.  סיבבו מן השמים, שלאחר שהגיעה הבקשה ממשרד הביטחון, מיודענו יגיע ללשכת העבודה, ו'יפלוט' שאינו יודע קרוא וכתוב... וכאן הודיעו אפוא למשרד הביטחון שנמצא עובד בשבילם, והם הזמינו אותו לראיון.  כעת התברר שההמתנה בחוץ למשך שלוש שעות, היתה לשם 'בחינה' - לברר האם הוא אכן לא יודע לקרוא. האיש הושב בחדר ההמתנה, כאשר מסביבו הונחו עיתונים וספרים מעניינים. המצלמה הנסתרת צילמה אותו, והפקיד שישב בפנים צפה בו דרך המסך שלוש שעות רצופות, לראות האם יציץ בעיתון. בשלב מסויים, כעבור זמן ארוך של שיעמום, הוא באמת נטל לידיו את העיתון, אבל הוא פתח אותו לרוחב...  לאחר שעבר את המבחן, התקבל מיד לעבודה.

     היתה זו עבודה קלה ומסודרת, עם תנאים כלכליים מעולים שחבריו ה"מלומדים" לא חלמו עליהם ... והסיפור עדיין לא נגמר. לאחר שהיהודי נהנה במשך שנים ממשכורת הגונה, ברווח ולא בצמצום, החליט לצאת לפנסיה,  ולקבל את דמי הפנסיה הגבוהה המגיעים לו.  אמנם לא חלף זמן רב, והנה מגיע אליו שליח מטעם החברה בה הועסק. "תשמע - פנה אליו - היינו בטוחים שנמצא עובד אחר תחתיך, אך לא הצלחנו למצוא עוד אחד כמוך... נבקש שתחזור לעבודה" . היהודי התנצל ואמר שמעדיף להישאר פנסיונר. וכאן אומר לו השליח: "תחזור לעבודה, ונדאג שתמשיך לקבל פנסיה, וגם תזכה למשכורת מהחברה...".  היהודי סיים את סיפורו הנפלא ואמר: "זכיתי לראות בחוש, איך מתקיימים דברי מורי ורבי, הגר"מ אבוחצירא זי"ע, שדווקא מפאת חסרון ידיעת הקריאה והכתיבה, אתקבל לעבודה; ומי יודע אילו כן הייתי יודע לקרוא, אם הייתי זוכה למצוא כזו עבודה..."

 הפמוטים )'אורחות החיים'- הגרא"מ שך זצוק"ל(

     ''כאשר הייתי צעיר לימים" – פתח רבינו וסיפר –  "נהוג היה בחוץ לארץ כי יהודים עשירים מזמינים בכל שבת את העניים שבבני הקהילה לסעוד על שולחנם את סעודות שבת המלכה. בדרך כלל, היה כל עשיר מזמין לאחר תפילת ליל שבת את אחד מהעניים שבבית הכנסת, באופן אקראי, כך שלאיש מעניי העיר לא היתה קביעות בביתו של עשיר מסוים בדווקא.  יוצא מכלל זה היה זלמן האביון. זלמן נתן את עינו בזבולון הגביר, וחתם קבע על שולחנו... בכל ליל שבת לאחר התפילה, היה ממהר לגשת אליו ולשאול אם יוכל לסעוד על שולחנו, וזבולון, אשר ליבו רחב היה – מעולם לא השיב את בקשתו ריקם.  עם הזמן, נהיה לאורח של קבע בביתו של זבולון, הוא כבר לא היה ניגש בכל שבת בכדי להזמין את עצמו אל ביתו של הגביר... הדבר כבר היה מובן. הוא היה מצטרף אל זבולון הגביר לאחר התפילה כבקי ורגיל,  וזבולון מצידו לקח בחשבון תמיד כי זלמן מתכנן לסעוד על שולחנו את סעודות השבת...  

     זלמן מיודענו, עני מרוד היה – כפשוטו ממש. בגדיו קרועים, נעליים מחוררות, וכל מראהו אומר מסכנות ודלות. באמצע השבוע, מעולם לא זכה זלמן לסעודה ראויה לשמה, הוא היה מסתפק מערב שבת לערב שבת בשאריות אשר היו הירקנים שבשוק מותירים לו בסופו של יום , וסעודות השבת אותן סעד בביתו של זבולון, היוו אפוא את עיקר מזונו השבועי.  דע עקא, שאם סבורים אנו כי עיקר מעייניו של זלמן היו נתונים לצלחתו, הרי שטעות היא בידינו... זלמן אמנם אכל לתאבון את מנתו ולא הותיר בצלחתו מעולם מאומה, אולם במהלך הסעודה, היתה תשומת ליבו נתונה תמיד לפמוטים המפוארים אשר ניצבו על השולחן והפיצו אור יקרות בחדר הגדול. הוא אהב להתבונן בהם, להתפעל מהתחריטים הנפלאים, ולהתמוגג מהעיצוב הנהדר.  המתבונן מהצד – יכול היה בהחלט לטעות ולסבור כי בפמוטיו שלו מתבונן זלמן. החביבות אשר ניכרה על פניו בהתבוננו בהם, השמחה בה הוא סקר את התבליטים והעיצובים המיוחדים, בהחלט הזכירה את שמחתו של קונה, אשר קנה במיטב כספו פמוטים אלו זה עתה, בכדי לפאר בהם את שולחנו...  

     התנהגות זו לא נעלמה מעיניו של זבולון הגביר, ובאחת השבתות הוא כבר לא הצליח להתאפק, פנה אל זלמן , והקשה: 'ידידי היקר, מוכרח אני לשאלך,  איזה עניין מוצא אתה בפמוטיי? איזו נחת מפיק אתה מהם? הלא אין הם שלך, הם לא רכושך, ומה מקום יש להתפעלות והתלהבות כה מרובה?'.  אולם זלמן לא התבלבל: 'אמת! נכון הדבר!' – הוא השיב לגביר, 'פמוטים אלו אמנם אינם שלי, אך בעצם, ר' זבולון, מה ההבדל? מה זה משנה אם שלי הם אם לאו?' ' מה ההבדל??', נזדעק הגביר, 'ההבדל הוא עצום ורב! אני הוא בעליהם של הפמוטים המיוחדים והיקרים הללו, ואילו אתה – אינך אלא אורחי,  אשר מתוקף הנסיבות יכול לצפות בהם בעת סעודות השבת!'  אולם זלמן לא השתכנע. 'נו נו...', הניד בראשו, 'אין זה הבדל כה גדול...  שכן הבה ונחשוב: כל עוד ניצבים הפמוטים על השולחן ונרות השבת דולקים בהם בליל שבת קדש – נהנים אנו מראייתם בשווה, אך כאשר הולך אני אל ביתי – הלא ממילא מסירים את הפמוטים מעל גבי השולחן ומאחסנים אותם בארון עד השבוע הבא, ואף אתה אינך נהנה מהם כלל..." ' אלא מאי?', המשיך זלמן והרצה את משנתו הסדורה בפני זבולון הגביר, 'צודק אתה. בכל אופן ישנו הבדל ביני ובינך... מאחר והפמוטים אינם שלי – הרי שאינני יכול למשכנם ולקבל הלוואה תמורתם, ואילו אתה,  אם תרד אי-פעם מנכסיך ותזדקק להלוואה – תוכל למשכנם או למכרם בכסף מלא! זהו אמנם הבדל מהותי אשר קיים בינינו. אולם אם שמח אתה בפמוטיך על שום אפשרותך למכרם בעת צרה – אוי לה לאותה שמחה!'..."

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

אמרי שפר ז' מנחם אב ה'תשע"ה

אומר הכתוב "ה' א-לקיך עמך לא חסרת דבר" (דברים ב'\ז') – הרי לך סיבה ומסובב, מסובב וסיבה כאחת: אם אתה שמח בחלקך ו"לא חסרת דבר", זוכה אתה להשראת השכינה, "ה' א-לקיך עמך". וגם בחילוף סיבה ומסובב: אם "ה' א-לקיך עמך", חש אתה כי "ה' א-לקיך עמך" והכל מידו, ואתה בטוח בו ודבק בו ואוהבו, ממילא "לא חסרת דבר": כלום חסר משהו למי ששרוי בבית המלך? (ע"פ "תורת אבות", מתוך "פנינים לשבת)

     אומר הכתוב "כקטן כגדול תשמעון" (דברים א'\י"ז) מצינו בגמרא (שבועות ל"א\א'): מנין לשנים שבאו לדין, אחד לבוש סמרטוטין ואחד לבוש איצטלית בת מאה מנה (בגד יקר), שאומרין לו: לבוש כמותו או הלבישהו כמותך- ת"ל: מדבר שקר תרחק". ורמז לדבר גם בפסוק זה: "כקטן כגדול תשמעון" – או שתשמע שניהם כאילו היו קטנים, או שתשמע שניהם כאילו גדולים הם…(ע"פ "פנים יפות", מתוך "פנינים לשבת")

      ''איכה ישבה בדד העיר רבתי עם" (איכה א'\א') – שלשה נתנבאו בלשון "איכה", ואנו קוראין נבואתם באותו פרק שחל בו תשעה באב: משה, ישעיה וירמיה. וירמיה, שראה אותם בניוולם, נבואתו קשה מכולם: "איכה ישבה בדד העיר", נוטריקון – "איבה", לרמז שהקשה בחורבנין בא מתוך שנאת חינם… ועל כן, סמך ישעיה יתדות גאולתנו בתיקון עמוד העולם של אברהם אבינו, הלא הוא גמילות חסדים: "ציון במשפט תפדה – ושביה בצדקה"! (ע"פ מדרשי חז"ל וחת"ם סופר, מתוך "פנינים לשבת'')

     בשכר מה זכה יהושע בן נון להנהיג את ישראל?  אומר הגרי"ש אלישיב שליט"א, שיהושע זכה לקבל את הנשיאות מפני דאגתו לרבים, שהרי חז"ל אומרים:  "כאשר משה רבנו ביקש שירשו בניו כבודו אמר לו ד' "בניך ישבו להם ולא עסקו בתורה, יהושע הרבה שרתך והרבה חלק לך כבוד, והוא היה משכים ומעריב בבית הועד שלך, הוא היה מסדר את הספסלים…" כלומר, ודאי שהיו בני משה רבנו גדולים בתורה, שאל"כ לא היה מבקש בשבילם את הנשיאות, אלא שעסקו בתורה לעצמם ולא עם הבאים ושבים, ורק יהושע העמיד ספסלים וכו' – וכעין מה שאמרו חז"ל  גדולה הכנסת אורחים יותר מקבלת פני השכינה, שקבלת פני שכינה היא רק לעצמו, ואילו הכנסת אורחים היא גם לאחרים/

הדלאי למה (חיים ולדר)

     ה'דלאי למה' הוא מנהיג טיבטי גולה. רבים נוהרים אחריו, אך יש אנשים מעַם אחד, שהוא אינו מוכן לקבל לשורותיו, מסיבות מעניינות: העם היהודי. סיפור מרתק על דרך חתחתים שעושה צעיר יהודי מרוחק מדת, אל אמונות הבל - עד לפגישה גורלית עם ה'דלאי למה', שמסביר לו איפה באמת נמצאת האמת

     נולדתי בבית חילוני לחלוטין. לא סתם חילוני."אתיאיסט". לא מאמין בכלום, גם לא ביום כיפור, ואפילו בר מצווה לא עשו לי. בגיל 15-16 משהו "הסתובב" לי במוח. התחלתי להסתובב עם כל מיני אנשים מפוקפקים. נראיתי כמו משוגע, קרחת פה, קרחת שם וכרבולת באמצע. עשיתי צרות ובושות להורים. צרות ובושות - פירושו: לא רציתי ללכת לצבא. ואם יש דת שההורים שלי כן האמינו בה, השם שלה היה "צבא ההגנה לישראל". רק שאני נשארתי אתיאיסט גם לגבי הדת הזו. פשוט לא התאים לי. ההורים שלי התחילו לעשות לי שטיפות מוח, אבל זה לא עזר להם. הסתובבתי הרבה בארץ והעברתי את הזמן עם כל מיני טיפוסים משונים. זה לכשעצמו סיפור שלם. אני חושב שאני מכיר כל שביל וכל משעול בארץ.

     החלטתי לנסוע להודו, לחפש משמעות לחיי. איפה לא הייתי? נדדתי בכל מיני מקומות, הכרתי באופן אישי כתות מכל הסוגים והמינים. אנשים לא מבינים מה פשר המשיכה לכל הכתות הללו, אך מי שהיה שם - יודע גם יודע. הסיבה היא פשוטה: בעידן המתירני של היום, נער חילוני נורמלי, חווה עד גיל 17-18 את כל החוויות החומריות שקיימות בעולם. יש כאלה שמנסים, אולי יש עוד משהו שעדיין לא חוו, אז לוקח להם עוד שנה-שנתיים. בגיל 21, כולם אחרי הכול. הם יודעים שאין עוד שום דבר לשאוף אליו, הם לא מבינים לשם מה הם צריכים לחיות. נערים לא מעטים טרפו את נפשם בכפם, כי לא היה להם טעם בחיים. רק אז מגיעה ההבנה, שכדי ליהנות ממשהו, אתה חייב לחוות אותו במידה ובהגבלה. בגלל ההסתה הגדולה נגד החרדים - רבים אינם מעלים בדעתם להתקרב ליהדות. הם מחפשים משהו אחר ומוצאים אותו בהודו.

* * *

     יש משהו מקסים בהודו, חייבים להודות. אנשים חיים שם בראש אחר לגמרי. לא ממהרים לשום מקום, לא מודאגים משום דבר, לכל דבר יש להם תשובה, ויש שם אנשים ממש מדהימים.

     פגשתי שם נזירים ששלטו שליטה מדהימה בחייהם, יכלו להסתגף, לא לאכול, או לא להזיז יד במשך שנים. פגשתי אפילו נזיר שהתאמן בתרגילי נשימה. הוא החליט שאם נחש יכול לשלוט בנשימתו ולא לשאוף אויר במשך דקות ארוכות - גם הוא יוכל. התרשמתי מאד מהדבקות שגילו במטרתם. לא הכרתי דברים שכאלה. הייתי בן לדור מפונק, שמעולם לא התאמץ בשביל שום דבר. לא יכולתי שלא להתפעל מהנחישות שגילו. אבל בסופו של דבר, גם באמונה שלהם לא החזקתי. אמרתי לעצמי: "מה תכלית יש בזה? גם אם יש מקום להתפעל מכך שאדם מצליח להרים במשך שנים יד אחת או לעצור את נשימתו, מה התכלית כאן?"

     ככל שהתפעלתי מהיכולת הנפשית שגילו – כך בזתי להם על כך שבזבזו אותה על דברים של מה בכך. התגלגלתי והתגלגלתי, עד שהגעתי אל ה"דלאי למה".

     ה"דלאי למה" הוא טיבטי במקורו, ובשעה שהשתלטו הסינים על טיבט והרגו מליוני טיבטים – הצליחו מאמיניו להבריחו - ומאז הוא נמצא בהודו. ה"דלאי למה" הוא אחד המנהיגים הבודדים בעולם, שלא מוכן לשמוע על אלימות, גם לצורך הגנה. בגלל האמונה הזו שלו - לעם הטיבטי אין ארץ, והוא מושפל ומבוזה. ובכל זאת, כולם סוגדים לו ממש. האיש גם זכה בפרס נובל על דבקותו העיקשת בשלום.

     הוקסמתי מאישיותו של ה"דלאי למה". הייתי מגיע בכל יום, בארבע וחצי לפנות בוקר - ל"דרשה" שלו. הוא אדם חכם ומשכיל. לא מצאתי שום נקודת ביקורת עליו.

* * *

     בינתיים התחילו בבית לדאוג לי. אבא שלי כתב לי במכתב, שהוא שמע שהשתגעתי. עניתי לו בנימוס, שאני נמצא על פרשת דרכים גדולה. כששלחתי את המכתב ידעתי לפתע, שרק מהנוסח המעודן - הוא יבין שהבן שלו קצת השתגע. מה פתאום אני כותב ככה בנימוס?

     באותו הלילה דיברתי עם מישהו מאנשי ה"דלאי למה", והוא הבטיח להכניס אותי אליו אחרי ה"דרשה" שלו. ובאמת נכנסתי. הוא היה אדם עדין ומאיר פנים לכל אחד. הוא קד לפניי והציע לי לשבת. דיברתי אליו במהירות. אמרתי לו שהלילה החלטתי להצטרף אל דתו, אם הוא מוכן לקבל אותי. הוא שאל באנגלית מאין אני.עניתי מישראל. הוא שאל אם אני יהודי. עניתי שכן. ואז הוא הגיב בצורה קצת מוזרה. הפנים המאירות שלו הפכו לתמהות, ואפילו קצת כועסות. הוא אמר שאינו מבין את הצעד שלי, ולא יאפשר לי לעשות אותו. הוא אמר שכל הדתות מנסות לחקות את היהדות. הוא אמר כי הוא בטוח שהתהלכתי בישראל עם עיניים סגורות. זה הביטוי שהוא השתמש בו. הוא ביקש ממני לעלות על מטוס, לחזור לארץ ולפתוח שם את העיניים. הוא הוסיף שאף אחד אינו מעדיף את החיקוי על המקור. הוא שילח אותי בהינף יד.

* * *

     באותו יום לא יכולתי לחשוב על שום דבר אחר. חשבתי: "אני, בחור מישראל שלא יודע כלום על הדת שלי - צריך לעשות את כל הנדודים האלה, כדי לשמוע ממנהיג גוי שהייתי עיוור, ושהלכתי לקצה העולם כדי למצוא את מה שהיה לידי ממש?" חזרתי לישראל ונכנסתי לישיבה. ראיתי שהדלאי-למה צדק. ביהדות יש אינטנסיביות לאורך כל מהלך החיים. יש בה חוקים, מעצורים והמון סיבות לחיות. לפחות 613. (תרי"ג מצוות).

     כשנתיים לאחר שחזרתי בתשובה, אני מקבל הצעת שידוך. נעניתי לה. נפגשתי עם בחורה בגילי, גם היא כמוני חוזרת בתשובה, גם היא כמוני חיפשה בהודו, בגואה ואיפה לא. מצאנו שפה משותפת. גילינו שלשנינו היו אותם לבטים, אותו ייאוש מהחיים, אותו חיפוש אחר משמעות ואותה חזרה אל המקורות. כעבור כמה פגישות הודעתי לשדכנית שאני רוצה לסגור, ואכן התארסנו. מיד לאחר האירוסין, אני פונה לשדכנית ואומר לה שאני רוצה לתת לה דמי שידוכין, והיא אומרת: "לא מגיע לי." אני שואל: "מה פירוש 'לא מגיע'? הרי זה מנהג יהודי לשלם דמי שדכנות." והיא אומרת: "זה באמת מנהג יהודי, אבל אני לא השדכנית." "ומי השדכנית?" אני שואל. "אני לא יודעת," היא עונה. "ארוסתך נגשה אליי עם פתק, וביקשה ממני להציע לך אותה. היא אמנם לא ידעה כלום עליך, אבל אמרה שמישהו שהיא סומכת עליו נתן לה את השם."

     חגיגת האירוסין מסתיימת, ואני מטייל עם ארוסתי החדשה ושואל אותה בחשדנות: "מה הסיפור עם השידוך הזה? תגידי לי מי בדיוק השדכן, כדי שאוכל לתת לו דמי שידוכין." והיא אומרת לי: "בשביל זה אתה צריך לנסוע עד הודו." לפני שאני שואל מה או מי, היא ממשיכה: "עדיין לא סיפרתי לך שבסוף סידרת החיפושים שלי, בהודו הגעתי ל'דלאי למה'. מאד התרשמתי ממנו ורציתי להצטרף לשורותיו. הוא פגש בי ואמר לי שאם אני יהודייה, אל לי להחליף זהב בכסף, וכי עליי לחזור לשורשיי. הוא התלחש עם אחד המזכירים שלו, וזה הלך למספר דקות וחזר עם כרטיסייה קטנה. ה'דלאי למה' העתיק לי על פתק קטן שם של בן אדם ואמר לי: 'זו הנשמה התאומה שלך.' "חזרתי לארץ ונכנסתי לפנימייה של בנות חוזרות בתשובה. התהליך היה קל ומהיר. כמו שאומרים - גיליתי את האור, בתחילה בגלל המלצת ה"דלאי-למה" שממנו הוקסמתי, ואחר כך כבר היה אור חזק הרבה יותר שמשך אותי. רק אחרי שנה התחלתי לחפש אחריך. פניתי לכל מיני שדכנים עם השם שלך, והם לא מצאו אותך בישיבות לבעלי תשובה. בסוף אחת מחברותי החלה לברר, ומצאה אותך. מהפגישה הראשונה ראיתי שה'דלאי למה' הוא 'שדכן מקצועי'. הוא ידע בדיוק את מי אני מחפשת ורשם את שמך בפתק."

* * *

     זה הסיפור שלנו. אני חושב שהוא סיפור מיוחד במינו. אנחנו נשואים כבר עשר שנים, ויש לנו ארבעה ילדים. אני שקוע בלימוד התורה כל היום, ואשתי עקרת בית נפלאה. אפילו ההורים שלי ושלה, שהם אנשים אמידים ומשכילים, אינם יכולים שלא להתפעל מהצורה שבה אנו חיים ומהצלחת השידוך בינינו. גם הם יודעים את הסיפור על ה"דלאי למה", ואפילו סיפרו בגאווה לחברים שלהם, שה"דלאי למה" בכבודו ובעצמו שידך את הבן שלהם...

     האמת היא, שעל אף שאנו רחוקים מהעבר כרחוק מזרח ממערב, עדיין נשארה לשנינו פינה חמה בלב ל"דלאי למה". שמענו על כמה מקרים נוספים, שבהם שלח אנשים חזרה לארץ, להתקרב אל אמונתם. אכן, אדם מיוחד במינו.

* * *

     לפני כמה שנים הוא ביקר בארץ. ממש רצינו לבקר אותו, מתוך הכרת הטוב, אך אשתי שתחי' אמרה לי: "אני חושבת שהוא היה מעדיף שלא נעשה זאת." הבטתי בה וידעתי שהיא צודקת. זו אולי עצת היצר, כדי לגרום לבלבול בין קודש לחול.

     אחרי שנסע מכאן, הלכתי לרב שלי ושאלתי אותו מה מותר ומה אסור לחשוב בעניין שלו. הוא אמר לי, שכאדם, עליי לחוש כלפיו הכרת הטוב, ולראות בו חסיד אומות העולם, אך יותר מכך - גם הוא עצמו לא ירצה שאחוש, אחרת היה מספח אותי ואת אשתי אליו, ולא היה שולח אותנו לכור מחצבתנו.

     "תזכור אותו כאדם," הציע לי מורי ורבי. "אך שכח אותו בתור ה'דלאי למה'. זה לא טוב בשבילך." חזרתי לביתי עטוף מחשבות. הוא צדק, מורי ורבי. זו לא היתה רק הכרת הטוב שמשכה אותי אליו. זה היה הוא עצמו, ואולי אפילו מה שהוא מייצג בתוך ליבי.

     ליצר הרע יש מהלכים משלו. הוא חזק מרצונו של ה"דלאי למה" - שאתרחק ממנו, וחזק מרצוני אני. עבודה זרה אינה דבר שנמחק כל כך מהר מהלב.

* * *

     הגעתי לביתי, פתחתי את אלבום התמונות אל מול עיניה של רעייתי, לקחתי את תמונת ה"דלאי למה" וקרעתי אותה, בנחת, לא בשנאה, אלא מתוך הערכה. מי כמוהו יודע שאין זו כפיות טובה, אלא ההוכחה הגדולה ביותר להכרת טובתי כלפיו, בכך שקיימתי את בקשתו באופן המלא ביותר.

חוויית השבוע שלי

http://h-y.xwx.co.il/