יום שלישי, 30 במאי 2017

אמרי שפר ה' סיון ה'תשע"ז


אחד ממנהיגי ישראל אמר לבני עדתו: אני יודע שהקיץ בפתח, ואני יודע שחם – אבל עליכם לזכור כי ''שם'' בגיהינום, חם עוד יותר...


      בספר "ילקוט חמישאי" הביא בשם ספר "עיטורי תורה" שיש כאן דבר פלא, שפרשת נשא היא פרשה הכי גדולה בתורה ויש בה קע"ו פסוקים. והפרק הכי גדול בתנ"ך הוא בס' תהלים (מזמור קיט) "אשרי תמימי דרך", ויש בו גם כן קע"ו פסוקים. והמסכת הכי גדולה בש"ס היא מסכת בבא בתרא, ויש בה גם כן קע"ו דפים.


     הגרי"ז מבריסק זצ"ל היה מהדר שבכל פעם שעושים לו מנין בביתו יהא שם כהן שיברך ברכת כהנים. פעם אחת לא הגיע כהן, והוצרכו להמתין רבע שעה עד בא הכהן, התבטא שם אחד האנשים וכי כדאי בשביל כך להמתין כל כך הרבה זמן. השיב הגרי"ז זצ"ל כמה זמן אנשים משקיעים בנסיעה כדי לקבל ברכת גדול מישראל, ואכן כן כמה זמן כדאי להשקיע בשביל לקבל ברכת ד'.


    וידבר ה' אל משה במדבר סיני - במדרש רבה מובאים דברי חז"ל: "בשלשה דברים ניתנה התורה: באש ובמים ובמדבר... ולמה ניתנה בג' דברים הללו? אלא, מה אלו בחינם לכל באי העולם, כך דברי תורה חינם הםשנאמר (ישעיהו, נה): הוי כל צמא לכו למים". אש מים ומדבר - אמר המגיד מדובנא – הם שלש התכונות שצריכות להיות במבקשי התורה. אש – על האדם להיות בו אש קודש בעבודת ה'. מים - האדם צריך שירגיש צמא לדבר תורה, כאדם הצמא למים. מדבר - על האדם להסתפק במועט ולעשות עצמו כהפקר כמדבר (וקראת לשבת עונג(."

     וידבר ה' אל משה במדבר סיני" - פעם דרש רבי מאיר שפירא (ראש ישיבת חכמי לובלין), וכך אמר: הקב"ה נתן לבנ"י את התורה על מנת שיקיימוה אף במסירות נפש. ובמדרש רבה מובא: בג' דברים ניתנה התורה: באש, במים ובמדבר. באש - רמז למסירות נפשו של אברהם אבינו, שהושלך לכבשן האש למען אמונתו בה'. במים - רמז למעשהו הנפלא של נחשון בן עמינדב, שקפץ הראשון לים סוף לקדש שם ה'. במדבר - רמז למסירות נפשם של אבותינו, שהלכו במדבר אר??עים שנה מתוך אמונה בה' (קראת לשבת עונג(.


     יש האומרים שהמקום העשיר בעולם, הוא בית הקברות. שם תמצאו הכי הרבה יוזמות, רעיונות וחלומות שלא יצאו לפועל
     "יש להשתדל ולהפוך עולמות כדי ללדת ילדים. התורה מצווה 'פרו ורבו ומילאו את הארץ וכבשוה', ולכן עד שלא קיים את המצווה כפשוטה (באופן של 'כבשוה') הרי אפילו שיש בידו תירוצים, שכבר יצא ידי חובתו על פי 'שולחן ערוך' וכיוצא בזה, הרי בשעה שעושה חשבון צדק (אמתי) בנפשו אין ספק לאיזו מסקנה יגיע… בוודאי שאין לעשות חשבון שילד נוסף יביא לידי הוצאות נוספות כי בוודאי הקב"ה יכול לזון ולפרנס ילד יהודי נוסף כשם שהוא זן ומפרנס את העולם כולו!". ) הרבי מליובאוויטש(
    "ישנם הורים ש 'מרחמים' על הקב"ה, הזן ומפרנס מיליארדי אנשים, ולא רוצים להטריח עליו לדאוג לפרנסתם של מספר נפשות נוספות, ולכן מסתפקים בבן ובת. ( הרבי מליובאוויטש(


איפה הראש?  (הרב אלעד גרין)לב
      אחד האיסורים החמורים בצבאו של הצאר ניקולאי היה על שתיית אלכוהול. ראשי הצבא ידעו שאם יתירו לחיילים לשתות הם יפקדו על צבא שיכורים. משום כך נאסרה השתייה לגמרי , ורק במהלך מסיבות מאורגנות ותחת פיקוח יכלו הלוחמים להתפרק.
     באחד המחנות באמצע הלילה קבוצת חיילים קפצה מעל הגדר וברחה אל בית המרזח הסמוך. הם כבר לא יכלו להתאפק והבטיחו לעצמם רק כוסית אחת, הולכים וחוזרים ואף אחד לא ידע. כשהגיעו, כוסית אחת גררה עוד אחת, ואחרי שלוש כוסות גם הפחד נעלם והם שתו עוד ועוד. עד שהחליטו לחזור חזרה למחנה, מתנדנדים כשאדי האלכוהול דופקים להם בראש בדרך חזור הציע אחד החיילים להניח לרגע את הראש על האדמה 'לבדוק האם היא קרה או חמה'. הניחו את הראש ונרדמו.. וכך תפס אותם מפקד המחנה – חבורת שיכורים רדומה על הקרקע לא רחוק מהמחנה !
     הועמדו לדין. המפקד מכנס את כולם לחדר ואומר: "העונש על מעשה כזה ידוע לכולם. למרות זאת, נראה שאשחרר אתכם כנראה שמנענו מכם מדי הרבה זמן להתפרק. ובכן כולם משוחררים חוץ ממך" וכאן מצביע המפקד על חייל אחד ואומר – "כולם יוצאים מהחדר, אבל אתה נשאר לקבל את עונשך!"  . הבחור מתקומם – מה אתה רוצה ממני, אני אשם יותר מהאחרים אומר לו המפקד, אכן כן! את כולם מצאתי שכובים על הארץ כשראשם לכיוון המחנה. רק אתה שכבת עם הראש לכיוון הפאב, זאת אומרת שגם אחרי ששתית, כשאתה שיכור, אתה עדיין רוצה לחזור חזרה – על זה מגיע לך עונש!


ישועה מפלאה (סיפור זה נכתב בכתב ידו של הרה"ח ר' יוסף קנובליך ונמצא בבית גנזיו של כ"ק האדמו"ר מפינסק קרלין זיע"א)
     ר' אפרים פוטלסקי, איש תמים וישר, נולד בליטא ובשנות צעירותו עלה ארצה והתגורר בבני ברק, יהודי שומר תורה ומצוות וקובע עיתים לתורה, לפרנסתו עבד כמנהל עבודה לשיפוצים ולבניית בניינים יום אחד קיבל עבודה לבנייה בתל אביב ברח' אחד העם, בזמן עבודתו פגש בו הרה"ח ר' יוסף קנובליך חסיד בעלז אמיתי בלב ונפש שהיה דבוק ברבותיו הק', והיה ממחזיקי המוסדות של בעלז בת"א, בתוך כדי שיחה עם הקבלן שאל אותו, אם יודע הוא באיזה בנין הוא עובד? השיב הלה בשלילה. אמר לו ריוסף: "דע לך , שבבית זה היה דר הרבי מבעלז זצוק"ל זי"ע"  . התרגש מאד הקבלן ואמר לר' יוסף: "אם כך, אספר לך סיפור שראיתי במו עיני מהרבי מבעלז, "
     לפני הרבה שנים עבדתי בבני ברק עם קבלן בניין שאת שמו אינני רוצה לפרסם, יחדיו עבדנו על מי מנוחות. באופן פתאומי נעשה הלה חולה עצבים רח"ל , וכל התרופות , שנתנו לו הרופאים , לא הועילו ולבסוף נאלצו לאשפזו במוסד לחולי נפש בחודשים הראשונים לאשפוזו ביקרתי אצלו פעמים רבות, אך לאט לאט המרחקים בין הביקורים גדלו, וכעבור תקופה פסקתי לבקרו , והוא פשוט נשכח מזיכרוני. שבע עשרה שנים ! הוא ישב בבית הרפואה . יום אחד פגשתי את אחד מידיד , יי שלא ראיתיו זה זמן, ובתוך שיחה שגלגלתי עימו עלה שמו של הקבלן שאושפז, שגם אותו ידיד הכירו משנים עברו, והוא שאל לשלומו. אמרתי לו , שזה שנים רבות לא שמעתי ממנו מאומה, ואינני יודע , מה עלה בגורלו אם חי הוא אם לאו. "ומה דעתך שניסע יחד לבקרו?"  שאל, נתתי את הסכמתי וקבענו למחרת לנסוע ולבקר את אותו יהודי כשבאנו, שאלנו את צוות הרופאים על מצבו, והם אמרו , שמאז שאושפז הוא באותו מצב. ניסינו לברר פרטים נוספים ולבדוק יותר לעומק אם לא כדאי לחשוב על כיוונים נוספים בטיפול אולם נענינו ע"י אנשי הצוות הרפואי , שאין להם רשות לשוחח אודות מצבו של החולה, רק עם בני המשפחה.
     בימים ההם הייתה אחותו של הרב אברהם יוסף וולף מנהל סמינר בית יעקב בבני ברק האחראית מטעם הממשלה לכל בתי הרפואה של בריאות הנפש בארץ. פנינו אליו , שידבר עם אחותו שתעזור לנו בקשר לאותו יהודי הוא מיד נענה לבקשתנו, ומסר לנו , שאחותו אמורה להגיע בשבוע הקרוב לביקור בבית הרפואה, היא ביקשה , שגם אנחנו נגיע באותו יום לשם, ואז בשעת מעשה תבקש לקבל לידיה את התיק ותראה , אם בכלל ניתן להתקדם בטיפול הרפואי של אותו יהודי כעבור מספר ימים נסענו לבית הרפואה ואכן המפקחת הגיעה לביקור ובתוך כדי סיור ביקשה לקבל לידה את התיק הרפואי של אותו אדם , שכבר שבע עשרה שנה שוהה שם. היא פתחה את התיק והחלה לעבור דף דף קטן וגדול. לפתע מצאה שם דף , שהיו כתובים עליו דברים , שהיא לא הבינה בהם מאומה. היא קראה לאנשי המשרד וביקשה פרטים לגבי הדף המוזר , הנמצא בתיק אך אף אחד מאנשי המוסד לא ידע לענות על שאלתה הללו נאלצו לברר אצל עובדים ותיקים וישנים , עד שהגיעו לאחד הרופאים , שעבד במחלקה הזו לפני שבע עשרה שנה והוא ידע לספר , שהוא זוכר היטב ביום שבא אותו חולה לאשפוז, הצטרפה אליו אשתו , והיא שהוציאה מתיקה את הפתק הזה וביקשה בתחנונים , שיכניסו את הפתק הזה לתיק הרפואי של בעלה , וגם הוא לא הבין ולא יודע , מה כתוב בפתקשמעה המפקחת את הסיפור על הדף המוזר ואמרה , "אני לא ממשיכה את הטיפול בתיק , כל זמן שאני לא יודעת , מה פשר הכתב. בעוד חודש אשוב לבקר פה ותדאגו להביא את אשתו של החולה , שתפתור לנו את החידה, מה עושה פה הפתק המוזר בתיק הרפואי ?" כעבור חודש שבה המפקחת, ובנוכחות האישה פתחה את התיק , שלפה את הפתק המוזר הגישה אותו לאשתו של החולה ושאלה: " מה ידוע לך על פתק זה?" בו ברגע שראתה האישה את הפתק, החווירו פניה והיא התעלפה.
     הצוות הרפואי טיפל בה מיד, ולאט לאט היא שבה לעצמה , כשכולם עומדים נרגשים מאד ממה שקורה, והיא התחילה לספר שלפני שבע עשרה שנה , כשבעלה חלה , ולרופאים לא היה לתת מזור למחלתו, היא הלכה אל הרבי מבעלז בת"א ובכתה תמרורים על בעלה , שהוא נאלץ להתאשפז בבית הרפואה לחולי נפש . שמע הרבי את דבריה, מסר לה פתק זה ואמר לה , "את הפתק הזה תכניסי לתיק הרפואי של בעלך. כשהפתק הזה ישוב לידך בחזרה - בעלך יבריא". היא שכחה מכל העניין, ורק עתה , כשהפתק חזר לידיה נזכרה בכל הסיפור , שהיה לה עם הרבי באותו שבוע שב בעלה הביתה לביתו לאחר שבע עשרה שנים של אישפוז, והוא בריא בגופו ושלם ברוחו, כשמדברי הרבי לא נפלו מאומה ארצה, והבטחתו התקיימה במלואה, "כשהפתק הזה ישוב לידך בחזרה , בעלך יבריא''.
      כל זה סיפר הקבלן שיפוצים להרה"ח ר' יוסף קנובליך , כשעיניו זלגו דמעות בזוכרו את המעשה הנוראי שריגש את כל הנוכחים שהיו במקום. לאחר מכן הוסיף , שבכל יום הוא מתפלל בכולל 'חזון איש', וכשסיפר יום אחד את כל הסיפור מהרבי שבדידו הוה עובדא, היו בין השומעים כמה אברכים , שלא האמינו , שהמעשה הוא אמיתי . למרבה הפלא סיפר, בדיוק ברגע זה נכנס לכולל הרב וולף בעצמו וכששמע על מה מדובר אמר , שאמש התקשרה אליו אחותו וסיפרה לו את כל המעשה הפלאי והמדהים עם הפתק של הרבי, שראתה זאת במו עיניה..

החוויה היהודית




יום שני, 29 במאי 2017

אמרי שפר ד' סיון ה'תשע"ז

אמרי שפר ד' סיון ה'תשע"ז


 גימטריית המילה גבינה היא 70, והיא מזכירה את 70 הפנים של התורה.
      דאגה לעתיד - יהודי ממשפחה חסידית בא אל האדמו"ר רבי בן-ציון הלברשטאם מבובוב וביקש ברכה בעניין מסוים. הרבי נכנס עמו בדברים והחל להתעניין במצבו הגשמי והרוחני. במיוחד שאל על חינוך ילדיו. האיש סיפר כי שלח את אחד מילדיו לאוניברסיטה, כדי שילמד מדעים. שאלו הרבי: "למה אתה סבור שחשוב יותר שהבן ילמד מדעים משישתלם בלימוד התורה?". השיב האיש: "אם הבן יצליח בלימודיו ויקבל תואר ד"ר, יוכל להשיג משרה מכובדת, יתפרנס בכבוד, ויוכל לפרנס גם אותי עד מאה ועשרים". הגיב הרבי: "ומי יפרנס אותך אחרי מאה ועשרים?!"..
     הגימטרייה של המילה חלב היא 40. אנחנו אוכלים מאכלי חלב בשבועות לזכר 40 הימים שבהם שהה משה על הר סיני ולמד את התורה כולה (משה שהה 40 יום נוספים על הר סיני בתפילה למחילה על חטא העגל, ואז בפעם השלישית 40 יום עד ששב עם הלוחות השניים).לערכו המספרי של חלב, 40, יש משמעות נוספת והיא 40 הדורות שחלפו ממשה שהעלה את התורה על הכתב, עד לדורו של רבינא ורב אשי שכתבו את המהדורה הסופית של התורה שבעל פה, התלמוד. בנוסף לכך, התלמוד נפתח באות מ' – גימטרייה 40 – ומסתיים באות מ'
     ה"סוכת דוד" - מבואר התנאי "אוי כל צמא לכו למים", כדי ליהנות מהמים בהכרח להיות צמא, כי אדם ששבע ורווי כל צרכו, לא יוכל ליהנות מהמים, כי אינו מרגיש שיש לו צורך בהם, וממילא אף לא ייגש אל באר המים הזכים והצלולים שנמצאת לידו כדי ליהנות ממימיה הזכים, וגם אם יתנו לו מהם לא ישתה. התנאי הראשון להצליח בתורה הוא על ידי ידיעה והכרה, עד כמה התורה הקדושה היא חיי נפש עבורנו, כמים קרים לנפש עייפה.  


זאת תהיה תורת המצורע" (יד, ב(
     המצורע – המוציא שם רע (מדרש רבה(.  הכוח האצור בלשוננו גדול יותר מכל מה שנוכל לתאר לעצמנו על האדם לדעת שתוצאותיו של דיבור אסור הן הרות אסון כדי להבין מדוע התורה מדגישה כל כך את כוח הדיבור, די להעיף מבט חטוף בהשפעתה של המילה על הסביבה. לדוגמא אדם יכול להיכנס לחדר, לומר כמה מילים המביעות כעס, וכבר הצליח להרגיז את כל הנוכחים במקום וכתוצאה מכך יכול אח"כ להיגרם חורבן ממשפט אחד משפחות רבות נהרסו בגלל משפטים בלתי שקולים של איש אל אשתו וכן להיפך. מילה שנאמרת שלא במקומה לא ניתן לקחתה בחזרה גם אם נבקש אלף סליחות גם כאשר אדם אומר משפט קשה על רעהו אע"פ שהתנצל וביקש את סליחתו, הפצע נשאר פתוח ולא במהרה הוא מגליד כאשר אנו שולטים בכוח הדיבור בצורה הנכונה אנו שולטים גם בחיינו. הקב"ה נתן לנו הוראות מפורשות כיצד לשמור על לשוננו, עשה לנו מחסום עליון ותחתון בפה כדי שלא נתיר רסן לשוננו במהרה כי התוצאות הן חמורות, ואין פלא שכאשר האדם משחרר רסן לשונו הוא אינו יכול לראות את הנזק החמור העלול להיווצר ממשפט אחד הנה דוגמא נפלאה שהובאה בספר "אמרי שפר":
     מעשה בשליח תלמיד חכם מצפון הארץ שהגיע לארגנטינה לשם גביית כספים לישיבה מסוימת. בשבת עלה אותו תלמיד חכם לתיבה ודרש דברי אלוקים חיים, כשפיו מפיק מרגליות . הציבור שתה בצמא את דבריו הנלהבים, והתרשם מאוד מדברי תורתו. בסעודה שלישית שוב דרש הרב והחליט כי כעת כבר הקרקע מוכשרת לעריכת מגבית ופנה לעשות כן... והנה הוא רואה שחלה תפנית דרסטית בציבור, ואותם אנשים שהיו מקודם רתוקים למוצא פיו, החלו לפתע להזעיף לו פנים ולשלוח לעברו מבטי בוז מוסתרים. הוא גם ראה שהמגבית נתקלת בקשיים. הרב פנה אליהם ושאל בתמיהה "וכי מה קרה כעת ומדוע נשתנו פניכם אלי?" קם הגבאי ושאל "האם כבוד הרב גם סופר סת"ם? " הרב המופתע השיב "כן". פני כולם חוורו. הנה אמת נכון הדבר...
     הרב ביקש לשמוע במה העניין , ואז אמר הגבאי "אם כבוד הרב מבקש, אספר לו. זה עתה נודע לנו כי כבודו לוקח בעירו את ספרי התורה כביכול להגהה, ואחר כך מוכר אותם בגניבה, ובא לחוץ לארץ עד יעבור זעם ומעמיד פני חסיד... וכך מנהגך הרע תמיד!... " הרב תפס עת עצמו לבל יאבד עשתונותיו ושאל את הגבאי באיפוק מאיפה הוא יודע את זה. הגבאי השיב שפלוני אמר את זה. שאלו את פלוני היושב שם והוא הכחיש והשיב שלא אמר שהרב גונב תמיד ספר תורה, אלא ש"הרב גנב פעם אחת ספר תורה". "האם ראית אותי גונב ספר תורה?" ממשיך הרב ללחוץ. "לא ..." משפיל האיש את עיניו "אבל פלוני אמר שהוא ראה". ניגשים לפלוני "אתה ראית את הרב בגניבת ספר או ספרי תורה?" "לא" משיב האיש "אמרתי שהרב גנב ספר. לא אמרתי ספר תורה". "ומנין אתה יודע שגנבתי ספר?" שואל הרב. "אה" , משיב האיש בנימה בטוחה ומצביע על איש למדן וחכם שהיה בקהל "הוא אמר כך בפירוש!" החכם הלמדן משתומם "אני אמרתי שהרב גנב ספר?! אני בסך הכל שמעתי את הדרשה היפה של הרב וליקקתי את השפתיים כמו כולם, ואמרתי שדרשה כזאת יפה מסתמא הרב לא חיבר לבד אלא גנב אותה מאיזה ספר...". כך נראה פטפוט מיותר...


החוויה היהודית





יום שבת, 27 במאי 2017

אמרי שפר ג' סיון ה'תשע"ז



בדרך אגב סיפר האדמו"ר מבאבוב שליט"א, שפעם נכנס חסיד אחד אל אביו הרה"ק מבאבוב זי"ע, ואמר לו שהוא רוצה להתחיל להוציא עיתון מטעם חסידות באבוב, וכאשר הרבי התנגד ושלל רעיון זה מכל וכל, התעקש האיש ושאל "למה נגרע? – למה נהיה שונים מחסידות פלוני ופלוני שיש להם עיתון מטעם החסידות?" השיב לו הרבי בנועם שיחו, וכך אמר לו: עיתון – ציייטונג – הרי הוא "פה" – אם יהיה לנו עיתון, נצטרך לומר על כל דבר ודבר "מיינונג", ולחוות דעות על דא ועל הא – וזה אינני נועם במדבר תשע"ז שיח ד רוצה! – אני רוצה לשבת בפינה שלי, ולקרב כל יהודי באשר הוא אל אבינו שבשמים – אני רוצה "פה" – הלא הוא "פה סגור"...

      הורה טוב מלמד את ילדיו לאן להביט, ולא מה לראות.

      הרה"ק בעל "פני מנחם" מגור זי"ע דקדק על הנאמר במשנה (מסכת אבות פ"א, משנה ו'): והוי דן את כל האדם לכף זכות, למה נאמר "לכף" זכות, ולא נאמר סתם "והוי דן את כל האדם לזכות" – מהו ה"כף" – ברם, כשיש קדירת חמין, ורוצים לחפש חתיכת בשר שמן הטמון בתחתית הקדירה למטה, אזי משתמשים עם כף כדי לחפש אחר הטמון למטה למטה, ולכן אומרת המשנה: הוי דן את כל האדם "לכף" זכות – עם כף – שתחפש חיפוש אחר חיפוש אצל האדם לדונו לזכות... 

    ''ויחן״ לשון יחיד. רק בכוח האחדות מסוגלים בני ישראל לעמוד ״נגד ההר״, נגד הר השנאה הסובבת אותם. (רבי משה מקוברין)
הדמיון  (סיפורים לפרשה)
     אדם שהלך ביער ואיבד את דרכו. בעודו תועה בין עצי היער, הוא מבחין לפתע בקוף גדול, ורגעים אחדים לאחר מכן מנצנץ רעיון במוחו הוא קורא לקוף ואומר לו: "אתה יודע שיש בינינו איזשהו דמיון"... "לא שמעתי על כך מעולם"- אומר הקוף- אבל מה העניין?" "הסתבכתי"- משיב לו האדם- "אולי תוכל להראות לי את הדרך החוצה?" "אין בעיה"- ענה הקוף, והשנים החלו ללכת בסבך העצים.
     לא חולף זמן רב ולפתע נשמע שאגה אדירה של אריה, וכעבור רגעים אחדים הם מבחינים באריה אימתני רץ לכיוונם האדם החוויר כסיד, אולם הקוף לא איבד את עשתונותיו. הוא עזר לאדם לטפס על העץ הקרוב שהיה שם ואמר לו: "אל דאגה לכאן הוא לא יגיע"...  האריה העומד למטה התנפל על הגזע ואיים בקול מבשר רעות: " אני רעב, לא אזוז מפה עד שאחד מכם ירד"... "אל תדאג"- מניח הקוף יד על האיש הרועד מפחד- "הכל יהיה בסדר" . הזמן חלף באיטיות מרגיזה, שעה ועוד שעה... הלילה ירד, והקוף פנה אל האדם: "כעת לילה, עלינו לערוך תורנות שינה, מי יהיה הראשון שיישן?" "לך לישון"- אומר האדם- "אני אשאר לשמור, בין כה וכה לא אצליח להירדם מרוב פחד" ... והקוף נתלה בזנבו על אחד העצים ונרדם נותר לו האדם לבדו עם הארי שמתחתיו, מי יודע עד מתי אהיה תקוע כאן, כמו עלה לעץ? הרהר בתסכול לפתע עלתה בו מחשבה כלשהי: אני אדם, והוא בסך הכל קוף...  האריה אמר שהוא רוצה אחד משנינו, אם כן- מי חשוב יותרהוא עבד לאט לאט את רעיון, ואז נתן לקוף מכה חזקה והעיף אותו מהעץ...  הקוף התעורר בבת אחת, וברגע האחרון נתפס באחד הענפים ונצל מלועו הפעור של האריה כעת לא ידע האדם היכן לקבור את עצמו מרוב בושה... מה יעשה? הוא לא העז להרים את עיניו אל הקוף, מצילו היקר, אשר הוא השיב לו רעה תחת טובה... בלית ברירה חיבק את הענף שעליו ישב ונרדם.
     שעות אחדות לאחר מכן, העיר אותו הקוף ואמר לו: "קוםהאריה הלך"... הוא עזר לו לרדת למטה, והראה לו את הדרך לצאת מן היער הנורא ולהגיע לישוב בני אדם מתחיל האדם ללכת, וכעבור רגעים ספורים הוא חש בטפיחה על שכמו. הוא מסתובב לאטו, הקוף עומד שם ואומר לו : "עשה לי טובה, ידידי, כשאתה מגיע לשם, אל תספר לאף אחד שיש בנינו דמיון" ... כזה הוא האדם, מחד גיסא הוא נזר הבריאה ותפארתה, ומאידך גיסא - מידותיו הרעות עלולות להפוך אותו לגרוע ולפחות בין בעלי החיים.

החוויה היהודית






יום חמישי, 25 במאי 2017

אמרי שפר א' סיון ה'תשע"ז



 אומר הרמח"ל, ישנם אנשים אשר בביתם יחמירו בכל החומרות, אך כשייצאו לדרך מקילים הם, ולהיפך, ישנם אנשים אשר בביתם מקילים הם, ומחוץ לביתם יחמירו לעיני הציבור להראות עצמם כצדיקים, לכן אומר הכתוב "כאשר יחנו כן יסעושינהגו באותה הנהגה כשחונים בבית, וכשנוסעים בחוץ.
     אומרים שיש קדושה בשלושה ריחות: ריח של אבני הכותל המערבי, ריחו של תינוק שנולד וריח של הגשם הראשון. אלו שלושה ריחות שאין בשום מקום אחר. רק להריח, רק להביט ואת תקבלי מהאבנים הללו כוח עמידה.
      ''אם יש בך רק חיוך אחד, הענק אותו לאנשים שאתה אוהב''

     המילה עיר, באה משורש המילה עור, להתעורר. עיר, אם כן, היא מקום שבו אנחנו יכולים לעורר את היצירתיות והפוטנציאל שלנו, דרך אינטראקציה עם בני אדם נוספים באופן שלא היה יכול להתקיים אילו היינו לבד. באופן זה, ירושלים – עיר שלם – היא מקום לעורר אותנו לשלום שלום פנימי
     העולם קוראים לעני וביש מזל בכינוי 'שלומיאל'. מה הטעם לכך? אלא, רמז רומזים לו שהוא משבט שמעון, צא וראה שמכל השבטים היה שבט שמעון שלא האיר לו מזלו, והיה עני שבכולםוכתב רש"י )בראשית מט, ז( 'ואין לך עניים, סופרים ומלמדי תינוקות אלא משבט שמעון'. ושלומיאל היה נשיא שבט שמעון... )אמרות חכמה(
    הרה"ק רבי אברהם מרדכי ה"אמרי אמת" מגור זיע"א (יומא דהילולא ו' סיון) היה אומר: חג השבועות הוא לב של כל השנה ונותן כח לכל השנה. ועל זה נאמר (שה"ש ה' ב') 'אני ישנה ולבי ער ישנה' בגימטריא שס"ה כנגד ימי השנה. 'ולבי ער' בחג השבועות ולכן נוהגים להיות נעורים כל הלילה.
"      ושנִיִם יסעו", אומרים בעלי המוסר שאפשר לקרוא גם "וְשנִים יסעו" השנים של האדם נוסעים ובורחים, וצריך להזדרז ולאסוף תורה ומצוות.
     ''יכול להיות שנחווה תבוסות רבים בחיים, אך אסור לנו להיות מובסים''
היהדות ניצחה בסוף (מאת יאיר טיילור)

הנאצים שרפו, עינו, הרגו ורצחו חיים יהודיים שפרחו באירופה - אבל כיום בתי כנסת ובתי מדרש נמצאים ונבנים בכל מקום.
Facebook2TwitterGmailעוד1
ליל הבדולח היה יריית הפתיחה של מלחמת העולם הנאור, בראשות גרמניה, נגד היהודים
הדממה הרועמת של המקומיים ושל האומות הנאורות נגד הפוגרום הברברי והשפל שימשה עבור הנאצים נתיך לבחון את סובלנות העולם כלפי המאבק האנטי-יהודי שלהם.
אחד המקומות המשמעותיים ביותר לחוות את ליל הבדולח הוא ליד בימת ספר התורה בבית הכנסת העתיק בטראנוב. אמנם הוא לא הועלה באש בליל הבדולח, אבל עם כניסת הנאצים לעיר הם שרפו את המבנה העתיק ששימש את יהודי העיר מאות שנים. לאחר שעזבו, ניסו המקומיים לכבות את האש, אך המבנה קרס. רק מקום הבימה נותר עומד על תילו בארבעת עמודי אבן מרשימים ועליהם כיפה, אשר גם עליה ניכרים היטב שרידי השריפה.
בין העמודים הללו שמעו יהודי העיר מאות תקיעות שופר, אלפי פרשות שבוע, ואינספור דרשות ושיעורי תורה. סביב בימה זו חוו תושבי העיר את עוצמתו של יום הכיפורים ואת שמחת ימי הפורים, כאן הם ישבו בימי חול ובשבתות, למדו עם הילד או עם סבא. כאן הפגין הנכד הקטן את ידיעותיו התורניות לאחר שחזר מבית הספר, כאן פעלו תנועות נוער, כאן חגגו מי-יודע-כמה אלפי בר-מצוות, בריתות וחתונות, וכאן היו הסוחרים מוצאים את הפינה הרוחנית שלהם מול ארון הספרים היהודי

עמדתי בין העמודים הללו בעת המסע של ארגון "ערכים". מסע לפולין שהייתה ואיננה
.
עמדתי בין העמודים הגבוהים, והדממה צורמת וכואבת. היא זועקת: הנאצים ניצחו. העיר ש-70 אחוז מתושביה היו יהודים, המקום שבו העירייה הורכבה מנציגים יהודים, העיר שבה שקקו חיי רוח, העיר שבה גם אנשי היודנראט לא שיתפו פעולה עם הגרמנים ולא הסכימו להיות התליינים של אחיהם גם במחיר חייהם שלהם, הפכה להיות עיר זרה ומנוכרת. הבתים שסביב - שהיו כולם בבעלות יהודית – החליפו מזמן ידיים ומפתחות. כבר לא תמצא מזוזות בפתחי הבתים. רוב העיניים התכולות המקומיות המביטות בך – משדרות זרות ולעיתים אף עוינות
הניצחון הגדול 
הפוגרום שהתחולל כאן בעת האקציה הראשונה היה נורא. במשך שלושה ימים זרם דם יהודי בתעלת הניקוז שבמרכזו של הכביש. היהודים שאכלסו את המקום קבורים בקברי אחים ביער הסמוך. בהם גם קבר האחים המפורסם של 800 הילדים שנקברו שם בעודם חיים

תוך כדי ההרהורים אני מאזין למרצה שהתלווה אלינו, המתאר את הזוועות שהתחוללו כאן. רציחות על ימין ועל שמאל. יללות הקורבנות והקרובים אליהם רועמים באוזניך, גם אל מול השלווה הנוכחית. אתה שומע את הקירות רועדים מן היריות. אתה שומע את הזעקות של הקורבנות מבין הצעקות של הגרמנים. הקטעים שנקראים מתוך יומנה של אחת מן הניצולות הבודדות דוקרות בלב. אבל שום דבר לא מכין אותך לסיום שלה: נותרו כמה בודדים מהאקציה הגדולה. מבועתים עד עמקי נשמתם ממה שהם ראו זה עתה. האחד מהם, מביט אל קרני השמש האחרונות, מציץ בשעונו ואומר "עדיין ניתן לקיים מצוות תקיעת שופר בזמנה
". 
כן, היום השלישי של האקציה היה ראש השנה. האקציה הסתיימה לפני השקיעה. בתוך הטירוף הרצחני היה גם מישהו שהצליח לשמור על שיווי משקל נפשי, על צלילות הדעת ועל קור רוח שמעבר לכוחות האנושיים. הרוח שלו לא נשברה גם מול התופת הנוראה הזאת. הנאצים הצליחו לשרוף לו את בית הכנסת, אבל הם לא יכלו לקחת ממנו את התפילה

היום, 79 שנה לאחר הכרזת המלחמה, 72 שנה לאחר שנדמה היה שהנאצים ניצחו, אתה עומד ליד הבימה החרוכה הזאת, ונזכר באלפי בימות כמותה שקיימות ופעילות בארץ ישראל ובארה"ב, בברלין ובוורשה. בימות שעליהן נקרא ספר התורה, מושמעות מילות התפילה ונשמעת תקיעת השופר. אתה נזכר במיליוני הילדים היהודיים שנולדו לניצולי המחנות וקיימו ברית מילה. שמאוחר יותר נישאו בחתונה יהודית והביאו דור נוסף לעולם. את הניצחון הענק שבכל אחד ואחת מהם

העולם היהודי חי, תוסס ופורח. אמנם אין היום תפילות על בימת בית הכנסת של טראנוב, אבל ישנן מאות אלפי תפילות, שיעורי תורה וחינוך יהודי באינספור בתי כנסת בעולם. היהדות זקפה את ראשה והמשיכה ??לאה, בזמן שמהנאציזם לא נותר כמעט שום דבר. הנאצים נוצחו, היהדות מעולם לא הובסה.
הצלתה של יהדות בולגריה  (מאת מרשל רוט)
כיצד ניצלו כל 50,000 יהודי בולגריה מהשואה.

Facebook443TwitterGmailעוד82
רבים מכירים את סיפור הצלתם של 8,000 יהודי דנמרק מהנאצים, על ידי הברחתם משוודיה בספינות דייג.
אולם רק מעטים מכירים את סיפור הצלתם של כל 50,000 היהודים הבולגרים. במשך עשרות שנים, כל התיעוד בנושא נשמר חתום על ידי הקומוניסטים הבולגרים, בניסיון למנוע את האדרתם של המלך, הכנסייה וחברי הפרלמנט הלא קומוניסטים, שהתנגדו לגרמנים מתוך סיכון עצמי רב.
עד לנפילת הקומוניזם בשנת 1991, הסיפור לא סופר, הסוד הגדול האחרון של תקופת השואה.
בולגריה היא מדינה קטנה שעם פרוץ מלחמת העולם השנייה הכילה 7 מיליון בני אדם. הקהילה היהודית, שהתגוררה בבולגריה מאז המאה השנייה לסה"נ, מנתה 50,000 איש בקירוב.
במהלך המלחמה, בולגריה יישרה קו עם גרמניה הנאצית בתקווה לקבל שוב את מקדוניה מיוגוסלביה ואת תראקיה מיוון, שנלקחו ממנה בעקבות תבוסתה במלחמת העולם הראשונה.
בשנת 1940 הציבה בולגריה הגבלות חברתיות וחוקיות לאזרחיה היהודים, בסגנון חוקי נירנברג הידועים לשמצה. בולגריה גם גירשה את היהודים הלא בולגריים בטריטוריות שהיא סיפחה מיוגוסלביה ויוון. ואז, בתחילת שנת 1943, הנאצים הודיעו לממשלה הבולגרית שכל יהודי בולגריה יגורשו לפולין הכבושה.
החדשות על הבשורה האכזרית הזו הפכו לנושא שיחה מרכזי באותם הימים, וההתנגדות הציבורית התחילה לנבוט. זאת הודות לתחושת הקרבה של האוכלוסיה הבולגרית הקטנה, ובמיוחד בשל העובדה שבולגריה הייתה מבוססת על מיעוטים שונים – ארמנים, טורקים, יוונים וצוענים, וכן יהודים.
הבישוף קיריל, איים לשכב על מסילת הרכבת והבטיח ליהודים "לכל אשר תלכו, אלך עמכם"
עם התקרבותו של תאריך הגירוש, יו"ר הפרלמנט הבולגרי, דימיטר פשב, הוביל קואליציה של 43 חברי פרלמנט מסיעת הרוב ששלחו מחאה רשמית לנאצים. העיתונות הבולגרית גינתה את הגירוש. פטריארך הכנסייה האורתודוכסית הבולגרית, ארכיבישוף סטפן, פעל נגד הגירוש והנפיק אישורי הטבלה מזוייפים במטרה להציל יהודים. הבישוף קיריל, שהנהיג את הכנסייה בפלובדיב, איים לשכב על מסילת הרכבת והבטיח ליהודים "לכל אשר תלכו, אלך עמכם".
לבסוף, תחת הלחץ הציבורי, המלך בוריס ה-2 אסר את הגירוש.
מכיוון שבולגריה הייתה בת בריתה של גרמניה, מחירה של התנגדות גלויה היה עלול להיות חורבן מוחלט בידי הכוחות הנאציים. ובכל זאת הגרמנים היו לחוצים מבחינה צבאית והיה עליהם להחליט כמה עוצמה להפעיל בתגובה לחתרנות הזאת. בסופו של דבר, הנאצים החליטו להימנע מעימות.
כך הפכה בולגריה למדינה היחידה באירופה שהצילה את כלל אוכלוסייתה היהודית ממחנות המוות הנאציים, והמלך בוריס זכה להיות המנהיג העולמי היחיד שהביס את היטלר פנים אל פנים במשך המלחמה (המלך בוריס מת תחת נסיבות עלומות בשנת 1943).
מתוך 50,000 היהודים הבולגרים, כ-40,000 עלו ארצה לאחר המלחמה. ביניהם היה מיכאל בר זוהר, שמאוחר יותר הפך לחבר כנסת, וחיבר ספרים רבים וביניהם הספר "הרכבות יצאו ריקות", שמתאר את הצלתה של יהדות בולגריה.
הספר תורגם לבולגרית, ו"הליגה נגד השמצה" (ארגון אמריקאי הלוחם בתופעות של גזענות והפליה) שלחה 30,000 עותקים מהספר לבולגריה, כדי להבטיח שתושבי המדינה יוכלו ללמוד על הפן ההרואי הזה בהיסטוריה של עמם.

החוויה היהודית





אמרי שפר כ"ט אייר ה'תשע"ז


אם יש לך זמן להתלונן על זה, יש לך גם זמן להתפלל על זה.
     ביום שחרור ירושלים, בשנת תשכ"ז, נערך מפקד אוכלוסין, היו במדינת ישראל: 60 ריבוא גברים יהודיים מבין 20 שנה ומעלה. מספר זה היה בעת יציאת מצרים. וזה גם מספרם במדבר בעת מתן תורה הקשר של 60 ריבּוא לבניין ירושלים ולשחרור ירושלים: כתוב (תהילים קמ"ז, ב'): 'בוני ירושלים ה' נדחי ישראל יכנס'ְּ פסוק זה קושר את קיבוץ הגלויות לבניין של ירושלים. (הרב שמואל אליהו(
     האם זה קשה? לא אם יש לך את הגישה הנכונה. להשיג את הגישה הנכונה, זה קשה.

     הדבר היחידי שבגללו תסתכל לאחור, הוא כדי לראות עד כמה רחוק התקדמת.
הרב והפרופסור (מאת הרב ארי קאהן)

סיפור אמיתי ליום הזיכרון.
Facebook78TwitterGmailעוד27
לפני שנים רבות, כשעדיין הייתי בחור ישיבה צעיר, הייתה לי הזכות ללמוד אצל אחד מגדולי הרבנים בדור הקודם. שמו היה הרב ישראל זאב גוסטמן, אשר כפי הנראה היה אחד מגדולי רבני המאה ה-20, וללא ספק, גדול הרבנים ה"בלתי מוכרים". למרות שהוא הקפיד להתרחק מאורות הזרקורים ולכן היה בלתי מוכר לציבור הכללי, הוא היה מוכר היטב ללומדי התורה הרציניים.
הזינוק המטאורי שלו מילד פלא אל תפקידו הנכבד כדיין בבית דינו של הרב חיים עוזר גרודזינסקי, בערך בגיל 20, הוא חומר טוב לסיפורי אגדות – ובכל זאת, עובדה. שנים רבות אחר כך, שמעתי את הנוסח האישי והצנוע של הרב גוסטמן לאירועים שהובילו למינוי זה: רעיון ייחודי (ומבריק) אותו שיתף עם חבריו ללימודים, הוצג אחר כך בפני הרב חיים עוזר שהגיע לביקור. הרב הזמין את התלמיד הצעיר לחזור בפניו על הרעיון, במשרדו שבוילנא. הרב גוסטמן לא ידע שהרעיון שלו נגע במחלוקת בין הדיינים בבית דינו של הרב חיים עוזר, בתיק מורכב בו עסקו – ואפשר לאישה להינשא שוב.
אחד הדיינים שדן באותו מקרה, הרב מאיר באסין, בירר על הבחור, ותוך זמן קצר אירס אותו לבתו שרה. הרב באסין נפטר עוד לפני החתונה, והרב גוסטמן נאלץ למלא את מקומו כרבה של שפיניפישוק וכדיין בבית הדין. למרות שהרב גוסטמן טען שהוא בסך הכל היה "במקום הנכון ובזמן הנכון", ברור שהרב באסין והרב חיים עוזר הבחינו בגדולתו.
למרות שנראה כאילו צפויה לו קריירה ארוכה בפרברי וילנא, החיים היהודים בוילנא ומחוצה לה נגדעו במלחמת העולם השנייה. הרב גוסטמן הצליח להימלט, אם כי לא בלי פגע. הוא התחבא בין גוויות; הוא התחבא במערות; הוא התחבא בדיר חזירים... ואיכשהו ניצל.
בשבילי, הרב גוסטמן היה קשר-חי לעולם היהודי שהושמד על ידי הנאצים. מעולם לא הייתי צריך לתהות כיצד נראה רב בוילנא שלפני המלחמה, משום שהרב גוסטמן היה אתי 35 שנים אחרי המלחמה. הרב גוסטמן עמד בראש ישיבה קטנה בשכונת רחביה הירושלמית, וששה ימים בשבוע היה מלמד קבוצה קטנה של תלמידים נאמנים. אולם בימי חמישי בצהריים, היכל הישיבה היה מתמלא כולו: רבנים, אנשי רוח, דיינים, שופטים ומגוון של פרופסורים היו מצטרפים לתלמידים, יחד עם כל מי שחשקה נפשו בשיעור עמוק בגמרא, שנתן להם טעימה ממה שכמעט והושמד. וכשהרב גוסטמן היה מוסר שיעור, וילנא שוב הייתה חיה ותוססת.
אחד ממשתתפי השיעור הקבועים היה פרופסור מהאוניברסיטה העברית, ישראל אומן (זוכה פרס הנובל). פרופסור אומן היה תלמיד ישיבה מבריק לשעבר, שהחליט לפתוח בקריירה אקדמית, והכניס למערכת השבועית שלו את שיעורו של הרב גוסטמן, יחד עם תלמידים מפורסמים יותר או פחות מרחביה וירושלים.
הרב סקר את שורות הקברים של החיילים, ואמר: "כולם קדושים"
הייתה זאת שנת 1982, וישראל שוב הייתה במלחמה. חיילים גויסו, ויחידות המילואים הופעלו. בין המגויסים היה גם חייל מילואים, סטודנט שהתפרנס מהוראה, בשם שלמה אומן - בנו של ישראל אומן. בערב י"ט בסיוון, בקרב קשה במיוחד, שלמה נהרג.
הרב גוסטמן גייס את הישיבה שלו: כל תלמידיו הצטרפו לקיים עמו את מצוות לווית המת. בבית הקברות, הרב גוסטמן היה נסער: הוא סקר את שורות הקברים של הצעירים - החיילים שנהרגו בהגנה על הארץ. בדרך חזרה מבית הקברות פנה הרב גוסטמן לאדם שנסע איתו, ואמר: "כולם קדושים". נוסע נוסף שאל את הרב: "אפילו החיילים החילוניים?" והרב גוסטמן ענה: "כל אחד ואחד מהם". אחר כך הוא פנה אל הנהג ואמר, "קח אותי לביתו של פרופסור אומן".
המשפחה חזרה זה עתה מבית הקברות והייתה צריכה להתחיל את השבעה – שבוע האבלות על הבן, האח הבעל והאב (שלמה היה נשוי ואב לילד אחד. אלמנתו, שלומית, ילדה את בתם השנייה זמן קצר אחרי שהוא נהרג).
הרב גוסטמן נכנס וביקש לשבת ליד הפרופסור אומן, שאמר: "הרב, אני כל כך מעריך שבאת לבית הקברות, אבל עכשיו הרב ודאי צריך לחזור לישיבה." הרב גוסטמן השיב, תחילה ביידיש ואחר כך בעברית, כדי שכל הנוכחים יבינו:
"אני בטוח שאתה לא יודע, אבל היה לי בן בשם מאיר. הוא היה ילד מקסים. הוא נלקח מתוך ידיי ונרצח. אני נמלטתי. מאוחר יותר מכרתי את נעליו של בני כדי שיהיה לנו מה לאכול, אבל לא הייתי מסוגל לאכול את האוכל הזה – אז נתתי אותו לאחרים. מאיר שלי קדוש, הוא וכל ששת המיליונים שנהרגו קדושים."
ואז הוסיף הרב: "אני אספר לך מה קורה עכשיו בעולם האמת, בגן עדן. מאיר שלי מצרף את שלמה שלך למניין ואומר לו, 'אני נהרגתי בגלל שאני יהודי – אבל לא יכולתי להציל אחרים. אבל אתה, שלמה, אתה נהרגת בהגנה על עם ישראל וארץ ישראל.' מאיר שלי קדוש – אבל שלמה שלך הוא שליח ציבור – חזן במניין השמימי הקדוש".
הרב גוסטמן המשיך: "מעולם לא הייתה לי הזדמנות לשבת שבעה על מאיר שלי; תן לי לשבת כאן איתך רק עוד קצת."
פרופסור אומן השיב, "חשבתי שלעולם לא אוכל להתנחם, אבל הרב, ניחמת אותי."
הרב גוסטמן לא הניח לזיכרונות הכואבים לשלוט בחייו. הוא מצא נחמה בתלמידיו, בבתו ובנכדיו, ובכל ילד יהודי. הוא ואשתו היו משתתפים מדי שנה בתהלוכה שבה היו ילדים צועדים בירושלים בשירה ובריקוד. רב שנקרה בדרכו באחת השנים, שאל את הרב גוסטמן מדוע הוא מבזבז מזמנו היקר על אותו בילוי חסר תוכן. הרב גוסטמן הסביר: "אנחנו, שראינו דור של ילדים מת, נהנים לראות דור של ילדים ששרים ורוקדים ברחובות."
"אני חושב על הנעלים האלה כל יום בחיי"
אחד התלמידים הפציר פעם ברב גוסטמן לחלוק את זיכרונותיו מהגטו והמלחמה בצורה יותר פומבית ולעתים קרובות יותר. הוא ביקש ממנו לספר לאנשים על בנו ועל הנעליים שלו, והרב השיב לו: "אני לא יכול, אבל אני חושב על הנעלים האלה כל יום בחיי. אני רואה אותן כל לילה לפני שאני נרדם".
בכ"ח בסיוון תשנ"א (1991), נפטר הרב גוסטמן. אלפים צעדו ברחובות ירושלים וליוו אותו במסעו האחרון. ובליל כ"ט בסיוון, 9 שנים אחרי ששלמה אומן נפל במלחמה, נקבר גוסטמן בהר הזיתים. ואני מאמין שכאשר הוא נכנס לגן-עדן הוא התאחד עם אשתו, רבותיו ובנו האהוב מאיר. אני בטוח גם ששלמה אומן וכל שאר החיילים הקדושים שנהרגו בהגנה על העם והארץ, הגיעו לקבל את פניו של הרב המיוחד.
ב-10 בדצמבר 2005, זכה פרופסור ישראל אומן בפרס נובל בכלכלה. ואני בטוח שהוא נשא עמו לשטוקהולם את זכרם של אשתו אסתר ובנו שלמה. ויש לי הרגשה שהוא נשא גם את זכרו של רבו, הרב גוסטמן.
יהי רצון מלפני א-לוקים שעם ישראל יקדש את שמו בחיי קדושה ויהיה אור לגויים – ויהי רצון שלא ייקראו עוד ילדים, חיילים ותלמידים למניין הקדוש בגן עדן.
בשולי הדברים
בפעם האחרונה בה פגשתי את הרב גוסטמן, הלכתי בשכונת מאה שערים/גאולה בירושלים עם אשתי ובני הבכור שישב בעגלה. היה זה יום ששי בבוקר, וכשראינו את ראש הישיבה, בירכנו אותו בשלום, איחלנו לו "שבת שלום", ואז עשיתי דבר שאני כמעט ולא עושה: ביקשתי ממנו לברך את בני. הרב גוסטמן הביט בפעוט, חייך ואמר: "יהי רצון שהוא יהיה ילד כמו כל הילדים".
בהתחלה אשתי ואני היינו המומים; איזו מין ברכה זאת? ציפינו לברכה שהילד יגדל להיות צדיק או תלמיד חכם, אבל לא, הוא בירך אותו שהוא יהיה "כמו כל הילדים".
שנים רבות חלפו עד שהבנו את דבריו. הוא בירך את הילד בילדות נורמאלית, שיהיו לו חיים נורמאליים, שתהיה לו בריאות... במבט לאחור, אני מבין איזו ברכה נפלאה נתן הרב גוסטמן, ומדוע.
לאחר שנים רבות, הבן הזה - מתתיהו, ובננו השני- הלל, שירתו ביחידות קרביות בצה"ל. אמיצים, חזקים ואידיאליסטים – חיילים נפלאים ויהודים נפלאים. ואני מתפלל שהם וכל חבריהם ישובו הביתה בשלום ויחיו חיים נורמאליים – "כמו כל הילדים".
(מאמר זה מורכב משילוב של ידע אישי והרכבה מחדש של פרטים כפי ש

החוויה היהודית