‏הצגת רשומות עם תוויות בית הקברות. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות בית הקברות. הצג את כל הרשומות

יום ראשון, 11 בפברואר 2018

אמרי שפר כ"ז שבט ה'תשע"ח



גדרות טובות מסייעות ליחסי שכנות טובים.(פתגם אנגלי)

    גדר יו"ט – ט''ו באב. יו"ט לעניין שמחה והודאה ולא כיו"ט שהוא חג ואסור במלכה ומצאנו כדבר הזה יו"ט לעניין שמחה והודאה בשבת (קיח, ב) אמר אביי תיתי לי דכי חזינא צורבא מרבנן דשלים מסכתיה עבידנא יומא טבא לרבנן, וכן ביומא (פרק ז משנה ד) "ויום טוב היה עושה לאוהביו בשעה שיא בשלום מן הקודש" ואינו יו"ט של איסור מלאכה אלא משמח=D7 והדאה (מ=D7ירי תענית פ"ד משנה ח(.

    גדר - קמצן העיירה סירב להשתתף במגבית לבניית גדר לבית הקברות. "אינני נותן לדברים מיותרים", הסביר. "המתים לא יכולים לצאת מהקברים והחיים לא רוצים להיכנס אליהם, אז בשביל מה גדר".

    גדר שומרת על מרחק בטוח מסכנה , אם אתה מוצא "בור" בחייך , בנה סביבו גדר ביטחון.

הרמב"ם,ִ הווזירִ וַטבעת הֶמֶלך (ובחרת בחיים)

    הרמב"ם, שחוץ מגדולתו העצומה והנוראה בתורה - עד שכינוהו ה 'נשר הגדול', שכל התורה פרושה לפניו כנשר שרואה הכול , וחוץ מהיותו רופא מומחה ביותר, היה גם מהנדס. לכן ביקש ממנו המלך שיהנדס ויתכנן לו ארמון פאר שלא יחסר בו שום דבר.
הרמב"ם ביצע את עבודתו על הצד היותר טוב, ובסיום התהליך המלך הביט משתאה בארמון המרהיב ביופיו, ואמר לרמב"ם 'כל אשר תבקש ממני - אתן לך, כי הארמון מצא חן בעיניי עד מאוד'. אמר הרמב"ם 'אני מבקש דבר אחד: יש אסיר גוי, ווזיר, שיושב בבית הסוהר. הייתי רוצה שישחררו אותו ויחזור לחיק משפחתו'. 'אין בעיה', אמר המלך ומיד הורה לשחרר את הווזיר מבית האסורים. בינתיים המלך קרא לאומן אחר, גוי, שיבוא לעשות ציורים וכיורים על הארמון. אותו אומן הגיע והחל לצייר ציורים לשביעות רצון המלך. גם כאן אמר המלך לאומן 'אני אמלא את כל מבוקשך'. אמר לו 'יש לי גם כן רק בקשה אחת - להשליך את הרמב"ם לתוך הים, כיוון שאני שונא אותו' . 'אולי תבקש בקשה אחרת?', ביקש המלך. אך האומן הרשע אמר שאת זה בלבד הוא רוצה. המלך אמר 'בסדר, אם זה רצונך. אני חייב למלא אותו כפי שהבטחתי', ושלח לקרוא לרמב"ם. אמר לו המלך 'יש לך שלושה ימים אחרונים עלי אדמות '. ניסה הרמב"ם להעביר את רוע הגזירה, אך ללא הועיל. לאחר 3 ימים העלו אותו על אוניה, והגוי הווזיר היה אמור להשליכו ללב הים. אך אותו ווזיר לא שכח שהוא נמצא מחוץ לכלא בזכות הרמב"ם, ולאחר שנתרחקו מהחוף הוריד את הרמב"ם באיזה אי נידח, והבטיח לו שמדי כמה ימים הוא יבוא לתת לו אוכל ושתייה. וכך היה. הרמב"ם הודה לו מאוד, וביקש שיביא לו גם רשת דייגים, שיוכל מדי פעם לדוג דגים.
ויהי היום והמלך נשען על אדן החלון, והטבעת שעל ידו נפלה ישירות לתוך הים )כיוון שהארמון היה בנוי על שפת הים(. המלך לא ידע את נפשו מרוב צער, כיוון שבטבעת זו היה גם חותם המלך. בכעסו הגדול הוא אמר לווזיר שאם תוך 40 יום הוא לא ימצא את הטבעת - יכרתו את ראשו. ולא עזרו תחנוני הווזיר שאינו יכול למצוא את הטבעת. בינתיים הרמב"ם זרק את רשת הדיג שהביא לו הווזיר, והעלה כמה דגים ברשתו. הוא פתח את אחד הדגים, מצא בה את טבעת המלך ושמר אותה אצלו. כעבור כמה ימים הווזיר בא להביא לו אספקת אוכל נוספת, והרמב"ם הבחין שפניו לא כתמול שלשום, ושאלו 'למה נפלו פניך? '. סיפר לו הווזיר: 'המלך איבד את טבעתו שנפלה לים, והוא רוצה שאמצא אותה. ואם לא אביא אותה תוך 40 יום - הוא יהרוג אותי'. כששמע הרמב"ם את הדברים, הוציא מאמתחתו את הטבעת, הראה אותה לווזיר ואמר לו 'זאת הטבעת שאתה מחפש'. הווזיר שמח מאוד וביקש את הטבעת מיד.. הרמב"ם אמר לו שעליהם להתאזר בסבלנות, כיוון שהוא מתכנן פתרון מעניין. בינתיים ביקש מהווזיר שייקח עורות של דגים, ייבש ויביא אותם אליו. עשה הווזיר את כל מה שרבנו הרמב"ם הורה לו. ביום ה- 40 אמר הרמב"ם לווזיר 'עכשיו תיקח אותי לארמון המלוכה, ובעזרת ה' תבוא הישועה'.
    הגיע הרמב"ם לארמון המלוכה כשכולו לבוש בעורות של דגים, וביקש להיפגש בדחיפות עם המלך. מיד הביאו אותו למלך, אלא שלא הכירוהו כי ידיו, רגליו וכל גופו היו מכוסים בעורות של דגים, והיה נראה כמן דג-אדם שיצא מהמים. הציג הרמב"ם את עצמו בפני המלך, והמלך הביט בפניו, הכירו ושאל אותו 'איך יתכן שאתה חי? הרי נזרקת למצולות הים' . אמר לו הרמב"ם 'כשנזרקתי למצולות הים בא דג גדול ולקח אותי ללווייתן. אמר לי הלווייתן 'מה מעשיך וכישרונותיך?'. אמרתי לו שאני מהנדס, ושעשיתי למלך ארמון נפלא ביבשה. 'אם כך', אמר לי הלווייתן, 'תעשה לי גם ארמון בתוך הים', ועשיתי לו ארמון כזה. אמר לי הלווייתן 'עכשיו צריך לייפות את הארמון מבחוץ בציורים וכיורים למיניהם', ואמרתי לו שאני לא מומחה בזה, אבל יש אומן של המלך שהוא עשה את הציורים והכיורים לארמון. אמר לי הלווייתן 'אזי לך תבקש מהמלך שישלח אותו אליי רק לכמה ימים'. עניתי לו 'המלך לא יאמין לסיפור שלי'. מיד הוציא הלווייתן את טבעת המלך ואמר לי 'תן את זה למלך, כי הוא מחפש את הטבעת הזו זמן רב, וזו הראייה'... וכשראה המלך את הטבעת, שמח מאוד ואמר לרמב"ם 'אני מאמין לכל מילה. תקראו לאֹומן וקחו אותו לים'. והרמב"ם ביקש שימסור ד"ש ללווייתן.

החוויה היהודית





יום חמישי, 23 בנובמבר 2017

אמרי שפר ו' כסלו ה'תשע"ח



בעלי הרמז אמרו: כי "תתי" במספר קטן תשע. גם לאה יוצא תשע. "מתתי" במספר קטן שלוש עשרה וגם רחל יוצא שלוש עשרה. וזה שרמז לו לבן הארמי, "תתי" כלומר "לאה" אתן לך, ואילו "מתתי "  כלומר "רחל" מיועדת לאיש אחר

      בשריפת חמץ מכניסים לתוך השריפה גם את הכף והנוצה והנר שבדקו איתם אמש את החמץ, ונשאלת השאלה למה, הניחא הכף והנוצה , מובן הטעם שהם נשרפים, כי הם ממש נגעו ונדבקו בחמץ, אך מדוע צריכים גם לשרוף את הנר, הרי הנר לא נגע בחמץ, הנר הרי רק האיר לראות ולחפש במקומות שאפשר שנמצאים שם חמץ, ולפ"ד ניחא: כי נר שמחפש ועוזר למצוא 'חמץ', דינו בשריפה.
     בתהילים (קכו, ו) כתיב: "הלוך ילך ובכֹה נושא משך הזרע". מי שכל מעלתו היא ייחוסו, שהוא "נושא משך הזרע", אבל מעצמו אין לו כלום, הוא בבחינת "הלוך ילך ובכה"; אבל "בוא יבוא ברינה נושא אלומותיו" - מי שנושא אלומה ויבול משל עצמו, הוא "בוא יבוא ברינה ".    (רבי משה חפץ זצ"ל (   

     בתוך העופות טמאים נחשב גם עוף ששמו "ראה", ועל העוף הזה אומרים חז"ל (מס' חולין) למה נקרא שמה ראה, מפני שרואה למרחוק, עומדת בבבל ורואה נבלות בא"י. וקשה, אם לעוף כזה יש ראייה כל כך טובה שמבטה מגיעה מבבל לא"י, למה נחשב בין עופות טמאים, אלא תירץ הרה"ק מקוצק זי"ע - עוף שרואה רק נבילות - סימן שהיא טמאה.
     גדר  -  קמצן העיירה סירב להשתתף במגבית לבניית גדר לבית הקברות. "אינני נותן לדברים מיותרים", הסביר. "המתים לא יכולים לצאת מהקברים והחיים לא רוצים להיכנס אליהם, אז בשביל מה גדר ".

     זה הכלל: כל אדם גם אם ירצה וגם אם לא – הוא יהפוך להיות כמו אלה שהוא מסתובב איתם .
     טוב שברופאים - למה נקרא שמם רופאים, היה אומר רבי אייזל חריף – ללמדך שהם דומים לרפאים; מה המתים לא יודעים כלום, גם הם לא יודעים מאומה.

      כתוב במשלי פרק כ"ח פסוק ט' "מסיר אזנו משמוע תורה גם תפלתו תועבה", למה לא כתוב מלימוד תורה, אלא הפשט הוא שאם אומרים למישהו דבר תורה והוא אומר כבר שמעתי, אז הקב"ה אומר לו גם אני כבר שמעתי את התפילה שלך אתמול, מה אתה מבקש עוד פעם  ) בעלי המוסר (
האבא ,  הבן והעפיפון
ביום בהיר אחד יצאו אבא ובנו לפסטיבל עפיפונים ענק כדי לצפות במופעים שנערכו במסגרתו .  כשהם הגיעו למקום הבן הקטן התמלא בפליאה ואושר למראה השמיים ,  שהיו מלאים בעפיפונים ענקיים בכל הצורות והצבעים שניתן להעלות על הדמיון .  התלהבותו הייתה כל כך גדולה ,  עד שהוא הצליח לשכנע את אביו לקנות לו עפיפון קטן באחד מדוכני האירוע כדי שגם הוא יוכל להעיף אותו בשמיים .
האבא והבן טיפסו על גבעה קטנה ,  קשרו את העפיפון לגליל חוט שקנו גם כן ,  ומהר מאוד הם הצליחו להעיף אותו גבוה בשמיים .  ההתרגשות הרבה של הבן דעכה לאחר כמה רגעים כשהוא שם לב שהעפיפון הקטן שלו לא מגיע לגובה הרב של כל שאר העפיפונים הגדולים שהוא ראה לפני כן .
" אבא ,  אני חושב שהחוט הזה מושך את העפיפון שלי למטה .  אולי אם נחתוך אותו הוא יוכל לעוף גבוה יותר בשמיים ממש כמו ציפור  "  אמר הילד הקטן .
" זה לא רעיון טוב חמוד שלי ",  אמר האבא , "   אם נעשה את זה הוא ייפול ."
" אבל אבא !!!"    התלונן הילד הקטן , "   אני רוצה שהעפיפון יעוף גובה ואתה מחזיק אותו עם החוט ... תשחרר אותו !"
האבא הסתובב אל בנו ופתח את פיו כדי לענות לו ,  אבל ברגע האחרון הוא התחרט ,  לקח את גליל החוט שהחזיק את העפיפון ,  וקרע אותו .  באותו הרגע העפיפון זינק למעלה בפתאומיות ונסחף עם הרוח והילד הקטן צעק בהתרגשות ובאושר .  אך כעבור כמה שניות הוא התחיל לאבד גובה בפתאומיות והתרסק על האדמה במרחק רב מהם .  האבא התבונן על בנו הקטן וראה שהוא מאוד מבולבל ,  והוא אף פנה לאביו בעודם הולכים לעפיפון שהתרסק ושאל אותו :
" אבא ,  אני רציתי לחתוך את החוט כדי שהעפיפון יעוף גבוה באוויר ולא יהיה שום דבר שיחזיק אותו או ימשוך אותו למטה ,  למה הוא נפל ככה ?"
בעודם ממשיכים ללכת הסביר האבא לבנו את הסיבה : " אתה חשבת שהחוט מכביד על העפיפון ומונע ממנו לעוף גבוה ,  אבל האמת היא שהוא עזר לו להישאר בשמיים ולא ליפול .  הרוח לא תמיד חזקה מספיק כדי לתמוך בו , ולפעמים היא חזקה מדי ואי אפשר להתמודד איתה בלי עזרה .  כשחתכנו את החוט העפיפון איבד את התמיכה וההכוונה שהוא היה צריך כדי להתמודד עם הרוח .  לפעמים כשאנחנו נמצאים גבוה בשמיים ,  אנחנו רק מחפשים את מה שקושר אותנו לאדמה ומגביל אותנו ,  את מה שמונע מאיתנו לעוף אפילו יותר גבוה .  יכול להיות שהחוט שלנו היה קצר מדי ,  או שהעפיפון היה קטן מדי ,  אבל אי אפשר לנתק את האחד מהשני בלי שיהיו לכך השלכות ."
השניים מצאו לבסוף את העפיפון שלהם ,  לקחו אותו לביתם ותיקנו אותו ביחד .  הם החליפו את החוט הקצר בחוט חדש וארוך יותר ,  אבל כשהם יצאו להעיף אותו בשמיים פעם נוספת ,  הילד הקטן כבר לא רצה שאביו ייתן לעפיפון לעוף רחוק וגבוה מדי .  הילד הקטן הבין את מוסר ההשכל החשוב שאביו רצה ללמד אותו :
לפעמים יש לנו הרגשה שאנחנו מתקדמים מהר מאוד בחיים ומגיעים לגבהים מדהימים ומסעירים .  במצב הזה אנחנו תמיד נתפתה להתנתק מהדברים שמונעים מאיתנו לעוף אפילו יותר גבוה ,  מהדברים שקושרים אותנו לעבר ולמקומות בטוחים יותר .  בהרבה מאוד מקרים הדברים האלה הם המשפחה והחברים שלנו .  הבעיה היא שאנחנו שוכחים שהאנשים שאוהבים אותנו למעשה עוזרים לנו להגיע גבוה לשמיים בזכות התמיכה וההכוונה שלהם .  הם לא רוצים לעכב אותנו או למשוך אותנו למטה ,  אלא רק שנהייה בטוחים ,  שלא נתרסק ושלא נלך לאיבוד ונאבד את הקשר איתם .  אם נבחר להתנתק מהם לחלוטין ,  כמו העפיפון של הילד הקטן ,  הגורל שלנו עלול להיות זהה לשלו ...
הדג הטורף  ) מתוך הספר דורש ציון (
     סיפר לי יהודי מצרפת, שעוסק בחקר בעלי חיים באוניברסיטה: עשו מחקר על דגים. בנו אקווריום ענק, בגודל של חדר שלם, הכניסו לתוכו סוגים שונים של דגים ועקבו אחריהם. באחד הימים הכניסו לאקווריום קבוצה של דגים טורפים ,   לא לפני שבנו במרכז האקווריום מחיצת זכוכית אטומה, להפריד בין הדגים הטורפים לבין יתר הדגים . '
     ראש הלהקה' של הדגים הטורפים רצה להפגין את כוחו, והסתער על הדג ששחה מעבר למחיצה. כמובן, הוא התנגש בזכוכית וספג מכה קשה. אך הוא לא ויתר! הוא שחה בעוצמה חזקה יותר, מתוך נחישות גדולה להצליח, והפעם ספג מכה קשה יותר. כך השאירו את המחיצה למשך מספר ימים, במהלכן ניסו הדגים הטורפים לטרוף את הדגים האחרים, אך כל ניסיון הסתיים במכה עצמית .   לאחר תקופה הוציאו את המחיצה המפרידה, וראה זה פלא: הדגים הטורפים לא ניסו לטרוף את הדגים האחרים! מדוע? הם למדו שכל ניסיון נגיעה בהם  – מסתיים במכה עצמית כואבת !   
     הרי לנו לימוד מוסר מדגים! זה מסוכן לגעת בזולת, זה כמו לגעת באש !   הקב"ה נתן חכמה לבעלי החיים, כל אחד והתכונה המיוחדת לו, ונתן חכמה בלב האדם ללמוד מהם. על ידי התבוננות בכל בעלי החיים – "נעשה אדם ".  
החוויה היהודית




יום שלישי, 30 במאי 2017

אמרי שפר ה' סיון ה'תשע"ז


אחד ממנהיגי ישראל אמר לבני עדתו: אני יודע שהקיץ בפתח, ואני יודע שחם – אבל עליכם לזכור כי ''שם'' בגיהינום, חם עוד יותר...


      בספר "ילקוט חמישאי" הביא בשם ספר "עיטורי תורה" שיש כאן דבר פלא, שפרשת נשא היא פרשה הכי גדולה בתורה ויש בה קע"ו פסוקים. והפרק הכי גדול בתנ"ך הוא בס' תהלים (מזמור קיט) "אשרי תמימי דרך", ויש בו גם כן קע"ו פסוקים. והמסכת הכי גדולה בש"ס היא מסכת בבא בתרא, ויש בה גם כן קע"ו דפים.


     הגרי"ז מבריסק זצ"ל היה מהדר שבכל פעם שעושים לו מנין בביתו יהא שם כהן שיברך ברכת כהנים. פעם אחת לא הגיע כהן, והוצרכו להמתין רבע שעה עד בא הכהן, התבטא שם אחד האנשים וכי כדאי בשביל כך להמתין כל כך הרבה זמן. השיב הגרי"ז זצ"ל כמה זמן אנשים משקיעים בנסיעה כדי לקבל ברכת גדול מישראל, ואכן כן כמה זמן כדאי להשקיע בשביל לקבל ברכת ד'.


    וידבר ה' אל משה במדבר סיני - במדרש רבה מובאים דברי חז"ל: "בשלשה דברים ניתנה התורה: באש ובמים ובמדבר... ולמה ניתנה בג' דברים הללו? אלא, מה אלו בחינם לכל באי העולם, כך דברי תורה חינם הם, שנאמר (ישעיהו, נה): הוי כל צמא לכו למים". אש מים ומדבר - אמר המגיד מדובנא – הם שלש התכונות שצריכות להיות במבקשי התורה. אש – על האדם להיות בו אש קודש בעבודת ה'. מים - האדם צריך שירגיש צמא לדבר תורה, כאדם הצמא למים. מדבר - על האדם להסתפק במועט ולעשות עצמו כהפקר כמדבר (וקראת לשבת עונג(."

     וידבר ה' אל משה במדבר סיני" - פעם דרש רבי מאיר שפירא (ראש ישיבת חכמי לובלין), וכך אמר: הקב"ה נתן לבנ"י את התורה על מנת שיקיימוה אף במסירות נפש. ובמדרש רבה מובא: בג' דברים ניתנה התורה: באש, במים ובמדבר. באש - רמז למסירות נפשו של אברהם אבינו, שהושלך לכבשן האש למען אמונתו בה'. במים - רמז למעשהו הנפלא של נחשון בן עמינדב, שקפץ הראשון לים סוף לקדש שם ה'. במדבר - רמז למסירות נפשם של אבותינו, שהלכו במדבר אר??עים שנה מתוך אמונה בה' (קראת לשבת עונג(.


     יש האומרים שהמקום העשיר בעולם, הוא בית הקברות. שם תמצאו הכי הרבה יוזמות, רעיונות וחלומות שלא יצאו לפועל. 
     "יש להשתדל ולהפוך עולמות כדי ללדת ילדים. התורה מצווה 'פרו ורבו ומילאו את הארץ וכבשוה', ולכן עד שלא קיים את המצווה כפשוטה (באופן של 'כבשוה') הרי אפילו שיש בידו תירוצים, שכבר יצא ידי חובתו על פי 'שולחן ערוך' וכיוצא בזה, הרי בשעה שעושה חשבון צדק (אמתי) בנפשו אין ספק לאיזו מסקנה יגיע… בוודאי שאין לעשות חשבון שילד נוסף יביא לידי הוצאות נוספות כי בוודאי הקב"ה יכול לזון ולפרנס ילד יהודי נוסף כשם שהוא זן ומפרנס את העולם כולו!". ) הרבי מליובאוויטש(
    "ישנם הורים ש 'מרחמים' על הקב"ה, הזן ומפרנס מיליארדי אנשים, ולא רוצים להטריח עליו לדאוג לפרנסתם של מספר נפשות נוספות, ולכן מסתפקים בבן ובת. ( הרבי מליובאוויטש(


איפה הראש?  (הרב אלעד גרין)לב
      אחד האיסורים החמורים בצבאו של הצאר ניקולאי היה על שתיית אלכוהול. ראשי הצבא ידעו שאם יתירו לחיילים לשתות,  הם יפקדו על צבא שיכורים. משום כך נאסרה השתייה לגמרי , ורק במהלך מסיבות מאורגנות ותחת פיקוח יכלו הלוחמים להתפרק.
     באחד המחנות באמצע הלילה קבוצת חיילים קפצה מעל הגדר וברחה אל בית המרזח הסמוך. הם כבר לא יכלו להתאפק,  והבטיחו לעצמם רק כוסית אחת, הולכים וחוזרים ואף אחד לא ידע. כשהגיעו, כוסית אחת גררה עוד אחת, ואחרי שלוש כוסות גם הפחד נעלם והם שתו עוד ועוד. עד שהחליטו לחזור חזרה למחנה, מתנדנדים כשאדי האלכוהול דופקים להם בראש.  בדרך חזור הציע אחד החיילים להניח לרגע את הראש על האדמה 'לבדוק האם היא קרה או חמה'. הניחו את הראש ונרדמו.. וכך תפס אותם מפקד המחנה – חבורת שיכורים רדומה על הקרקע לא רחוק מהמחנה !
     הועמדו לדין. המפקד מכנס את כולם לחדר ואומר: "העונש על מעשה כזה ידוע לכולם. למרות זאת, נראה שאשחרר אתכם.  כנראה שמנענו מכם מדי הרבה זמן להתפרק. ובכן כולם משוחררים חוץ ממך" וכאן מצביע המפקד על חייל אחד ואומר – "כולם יוצאים מהחדר, אבל אתה נשאר לקבל את עונשך!"  . הבחור מתקומם – מה אתה רוצה ממני, אני אשם יותר מהאחרים?  אומר לו המפקד, אכן כן! את כולם מצאתי שכובים על הארץ כשראשם לכיוון המחנה. רק אתה שכבת עם הראש לכיוון הפאב, זאת אומרת שגם אחרי ששתית, כשאתה שיכור, אתה עדיין רוצה לחזור חזרה – על זה מגיע לך עונש!


ישועה מפלאה (סיפור זה נכתב בכתב ידו של הרה"ח ר' יוסף קנובליך ונמצא בבית גנזיו של כ"ק האדמו"ר מפינסק קרלין זיע"א)
     ר' אפרים פוטלסקי, איש תמים וישר, נולד בליטא ובשנות צעירותו עלה ארצה והתגורר בבני ברק, יהודי שומר תורה ומצוות וקובע עיתים לתורה, לפרנסתו עבד כמנהל עבודה לשיפוצים ולבניית בניינים.  יום אחד קיבל עבודה לבנייה בתל אביב ברח' אחד העם, בזמן עבודתו פגש בו הרה"ח ר' יוסף קנובליך חסיד בעלז אמיתי בלב ונפש שהיה דבוק ברבותיו הק', והיה ממחזיקי המוסדות של בעלז בת"א, בתוך כדי שיחה עם הקבלן שאל אותו, אם יודע הוא באיזה בנין הוא עובד? השיב הלה בשלילה. אמר לו ר' יוסף: "דע לך , שבבית זה היה דר הרבי מבעלז זצוק"ל זי"ע"  . התרגש מאד הקבלן ואמר לר' יוסף: "אם כך, אספר לך סיפור שראיתי במו עיני מהרבי מבעלז, "
     לפני הרבה שנים עבדתי בבני ברק עם קבלן בניין שאת שמו אינני רוצה לפרסם, יחדיו עבדנו על מי מנוחות. באופן פתאומי נעשה הלה חולה עצבים רח"ל , וכל התרופות , שנתנו לו הרופאים , לא הועילו ולבסוף נאלצו לאשפזו במוסד לחולי נפש.  בחודשים הראשונים לאשפוזו ביקרתי אצלו פעמים רבות, אך לאט לאט המרחקים בין הביקורים גדלו, וכעבור תקופה פסקתי לבקרו , והוא פשוט נשכח מזיכרוני. שבע עשרה שנים ! הוא ישב בבית הרפואה . יום אחד פגשתי את אחד מידיד , יי שלא ראיתיו זה זמן, ובתוך שיחה שגלגלתי עימו עלה שמו של הקבלן שאושפז, שגם אותו ידיד הכירו משנים עברו, והוא שאל לשלומו. אמרתי לו , שזה שנים רבות לא שמעתי ממנו מאומה, ואינני יודע , מה עלה בגורלו אם חי הוא אם לאו. "ומה דעתך שניסע יחד לבקרו?"  שאל, נתתי את הסכמתי וקבענו למחרת לנסוע ולבקר את אותו יהודי.  כשבאנו, שאלנו את צוות הרופאים על מצבו, והם אמרו , שמאז שאושפז הוא באותו מצב. ניסינו לברר פרטים נוספים ולבדוק יותר לעומק אם לא כדאי לחשוב על כיוונים נוספים בטיפול.  אולם נענינו ע"י אנשי הצוות הרפואי , שאין להם רשות לשוחח אודות מצבו של החולה, רק עם בני המשפחה.
     בימים ההם הייתה אחותו של הרב אברהם יוסף וולף מנהל סמינר בית יעקב בבני ברק האחראית מטעם הממשלה לכל בתי הרפואה של בריאות הנפש בארץ. פנינו אליו , שידבר עם אחותו שתעזור לנו בקשר לאותו יהודי.  הוא מיד נענה לבקשתנו, ומסר לנו , שאחותו אמורה להגיע בשבוע הקרוב לביקור בבית הרפואה, היא ביקשה , שגם אנחנו נגיע באותו יום לשם, ואז בשעת מעשה תבקש לקבל לידיה את התיק ותראה , אם בכלל ניתן להתקדם בטיפול הרפואי של אותו יהודי.  כעבור מספר ימים נסענו לבית הרפואה ואכן המפקחת הגיעה לביקור ובתוך כדי סיור ביקשה לקבל לידה את התיק הרפואי של אותו אדם , שכבר שבע עשרה שנה שוהה שם. היא פתחה את התיק והחלה לעבור דף דף קטן וגדול. לפתע מצאה שם דף , שהיו כתובים עליו דברים , שהיא לא הבינה בהם מאומה. היא קראה לאנשי המשרד וביקשה פרטים לגבי הדף המוזר , הנמצא בתיק,  אך אף אחד מאנשי המוסד לא ידע לענות על שאלתה.  הללו נאלצו לברר אצל עובדים ותיקים וישנים , עד שהגיעו לאחד הרופאים , שעבד במחלקה הזו לפני שבע עשרה שנה והוא ידע לספר , שהוא זוכר היטב ביום שבא אותו חולה לאשפוז, הצטרפה אליו אשתו , והיא שהוציאה מתיקה את הפתק הזה וביקשה בתחנונים , שיכניסו את הפתק הזה לתיק הרפואי של בעלה , וגם הוא לא הבין ולא יודע , מה כתוב בפתק. שמעה המפקחת את הסיפור על הדף המוזר ואמרה , "אני לא ממשיכה את הטיפול בתיק , כל זמן שאני לא יודעת , מה פשר הכתב. בעוד חודש אשוב לבקר פה ותדאגו להביא את אשתו של החולה , שתפתור לנו את החידה, מה עושה פה הפתק המוזר בתיק הרפואי ?" כעבור חודש שבה המפקחת, ובנוכחות האישה פתחה את התיק , שלפה את הפתק המוזר הגישה אותו לאשתו של החולה ושאלה: " מה ידוע לך על פתק זה?" בו ברגע שראתה האישה את הפתק, החווירו פניה והיא התעלפה.
     הצוות הרפואי טיפל בה מיד, ולאט לאט היא שבה לעצמה , כשכולם עומדים נרגשים מאד ממה שקורה, והיא התחילה לספר שלפני שבע עשרה שנה , כשבעלה חלה , ולרופאים לא היה לתת מזור למחלתו, היא הלכה אל הרבי מבעלז בת"א ובכתה תמרורים על בעלה , שהוא נאלץ להתאשפז בבית הרפואה לחולי נפש . שמע הרבי את דבריה, מסר לה פתק זה ואמר לה , "את הפתק הזה תכניסי לתיק הרפואי של בעלך. כשהפתק הזה ישוב לידך בחזרה - בעלך יבריא". היא שכחה מכל העניין, ורק עתה , כשהפתק חזר לידיה נזכרה בכל הסיפור , שהיה לה עם הרבי.  באותו שבוע שב בעלה הביתה לביתו לאחר שבע עשרה שנים של אישפוז, והוא בריא בגופו ושלם ברוחו, כשמדברי הרבי לא נפלו מאומה ארצה, והבטחתו התקיימה במלואה, "כשהפתק הזה ישוב לידך בחזרה , בעלך יבריא''.
      כל זה סיפר הקבלן שיפוצים להרה"ח ר' יוסף קנובליך , כשעיניו זלגו דמעות בזוכרו את המעשה הנוראי שריגש את כל הנוכחים שהיו במקום. לאחר מכן הוסיף , שבכל יום הוא מתפלל בכולל 'חזון איש', וכשסיפר יום אחד את כל הסיפור מהרבי שבדידו הוה עובדא, היו בין השומעים כמה אברכים , שלא האמינו , שהמעשה הוא אמיתי . למרבה הפלא סיפר, בדיוק ברגע זה נכנס לכולל הרב וולף בעצמו וכששמע על מה מדובר אמר , שאמש התקשרה אליו אחותו וסיפרה לו את כל המעשה הפלאי והמדהים עם הפתק של הרבי, שראתה זאת במו עיניה..

החוויה היהודית