יום חמישי, 28 ביוני 2018

אמרי שפר ט"ז תמוז ה'תשע"ח



אין בעיה בטעות שנעשתה. יש טעות במה שהביא אתכם לטעות. 
     "אין התורה מתקיימת אלא במי שממית עצמו עליה" – דהיינו, אדם אינו יכול לזכות למעלות ולמדרגות התורה, אא"כ עוקר מעצמו כל שמץ של "עצמיות", ויסלק ממנו את כל ה"אנוכיות", וימית את כל מה ששייך ל"ישות" – רק באופן זה יוכל לזכות לתורה.
     אנכי עומד בין ה' וביניכם (דברים ה', ה') – ה"אנכי" – ה"אני" של האדם – זהו המסך המבדיל בין יהודי להקב"ה... (הבעש"ט הק' זי"ע) 
     בספר פרי גני (ח''ג יו''ד אות קמב) כתב בשם הלכתא מאורייתא הטעם שמחלקים בפדיון הבן שום וסוכר כיוון ששום וסוכר עולה בגימטריא אברהם יצחק ויעקב, וזה בא לרמז לרך הנולד ולציבור המשתתפים ללכת בדרכי אבותינו הקדושים.
     גם ניסים הנעשים לאדם אינם מלמדים על מעלתו ויש לבדוק במעשיו ובדרכיו הטובים הם אם לא ניסים אינם ראיה לצדקות! (הגרי"ז מבריסק)

     גם עבד ללא בעלים – עדיין עבד הוא. בן-חורין הוא מי שאינו משועבד בנפשו, לא לאדם אחר ולא לעצמו" (רבי שמחה-בונם מפשיסחה)
     גם עשרים פרחים נובלים אפשר להחיות אם יודעים להשקות את השדה במקור צמיחתם.
     "ידידות של אדם נבון אחד, שווה יותר מזו של אנשים רבים חסרי תבונה כולם" (דמוררטוס)
והשבתי חיה רעה מן הארץ" [כו, ו] (ופריו מתוק).
     מעשה מדהים אירע לאחרונה, ביהודי שהכישו נחש ארסי, ומיד הובהל לבית החולים תוך כדי שאיבד את הכרתו לאחר טיפול של למעלה משבועיים (כשברוב הזמן המטופל היה ללא הכרה), הרופאים הצליחו בס"ד לייצב את מצב בריאותו, עד שהוחלט כי ניתן לשחררו לביתו בצאתו מבית החולים, ניגש להודות למנהל המחלקה שטיפל בו במסירות. 'אתה צריך לברך הגומל', אמר לו הרופא. 'בודאי', השיב, 'עלי להודות לה' יתברך על הצלתי מהכשת הנחש' . 'לא לא', אמר הרופא, 'כוונתי היתה שאתה צריך לברך הגומל על שהנחש הכיש אותך '... וביאר דבריו: 'כשהגעת לכאן ללא הכרה, עשינו לך סקירת מערכות, וגילינו, שיש לך בכליה נגע ממאיר גדול הוחלט שתחילה יש לטפל בהכשת הנחש, ולאחר מכן לגשת לטיפול בנגע המסוכן. והנה, לאחר הטיפול בהכשת הנחש, עשינו לך סי.טי., והתברר ש- - - אין זכר לאותו גידול ממאיר! והסיבה לכך היא – שארס הנחש חיסל את הגידול!' (נתוני התגלית נאספו ונחקרים כעת באוניברסיטאות בארה"ב). 'ולכן', סיים הרופא, 'עליך כעת לומר 'אודך ה' כי אנפת בי' (יעויין נדה ל"א.), ולהודות ולהלל לה' יתברך שזכית להכשת הנחש...'
     ומה השאלה שמתעוררת כעת? – הנה חקירת אירוע הכשת הנחש (במקום ישוב) העלתה, שהנחש היה מוחזק בידי לוכד נחשים, ולאחר שהלה התרשל בשמירתו, יצא הנחש והזיק. עכשיו מגיע היהודי שהוכש, ותובע את הלוכד לשלם לו דמי נזיקין (נזק שלם, כדין נחש שמועד מתחילתו, ב"ק ט"ו:). ומה משיב לו הלוכד? – 'הרי טובה עצומה נגרמה לך מהכשת הנחש, ואולי ניצלו חייך הודות להקשה זו, ואיך עולה בדעתך לתבוע על כך נזיקין?! אין זה נזק כי אם רווח והצלה!'... עם מי הדין?
     השיב מו"ר הגאון יצחק זילברשטיין שליט"א מעשה אירע לפני שנים רבות, בראובן שזעם על שמעון, נכנס לחנותו, ושבר חביות יין יקרות שהיו מצויות שם. זמן מה לאחר שהזיק, נכנסו לחנות שוטרים ובלשים לערוך בה חיפוש, ולבדוק אם אין שם משקאות שלא שולם עליהם מכס. הם חיפשו היטב, אך העלו חרס בידם. הסיבה שלא מצאו מאומה היא, משום שלמרבה הפלא ראובן שבר את אותן חביות שלא שילמו עבורן מכס, ואלמלא היה שוברן, היה המוזג נענש בעונש חמור, ונמצא אפוא שגרם המזיק להצלת חברו... ונשאלה השאלה האם חייב ראובן לשלם עבור הנזק ? וכתבו כמה פוסקים (יעויין בשו"ת מקור חיים סי' ל"ג, ובפתחי חושן נזיקין פ"א הערה כ'), כי יש לחייב את השובר כיון שבשעה ששבר את החביות נתחייב בתשלומים, ומה שאחר כך באה הצלה לשמעון מכח שבירה זו, אין זה פוטרו מתשלום שכבר נתחייב בו, ואין לנו עסק בעתידות . והיה מקום לומר כן אף בנידוננו – שהגם שהכשת הנחש הצמיחה ברכה ורפואה, אך בשעת ההכשה היה נחשב הדבר כהיזק ולכן נצטרך לכאורה לומר ששלם ישלם בעל הנחש לאיש שהוכש. אולם, נראה שאין הנידון דומה לראייה; בנידון שבירת החביות, היה לפנינו מעשה היזק, ורק לאחר זמן צמחה מכך טובה כלשהי, ובזה אנו אומרים שחיוב התשלומים כבר חל בשעת ההיזק. במקרה דנן לעומת זאת, מציאות ריפוי הנגע, אינה דבר ש 'נולד' מאוחר יותר, כי כבר ברגע ההכשה, הארס שימש כסם מרפא לנגע המסוכן, והדרך היחידה (ככל הנראה) לגילוי וריפוי הנגע, הייתה על ידי הכשת הנחש, ובוודאי שכל אדם היה מוכן לקבל נשיכה כזו כדי להציל את חייו.
     ונציין למקרה נוסף שאירע לפני מספר שנים: מעשה ביהודי שהחליט לתרום את כלייתו הימנית (שנמצאה מתאימה לבנו שהוזקק להשתלה), והמנתח טעה וכרת את כלייתו השמאלית במקום הימנית! אלא שהתברר כי אותה כליה הייתה נגועה בסרטן... ואילו היה כורת הרופא את הכליה הימנית, היה הסרטן מתפשט, ונמצא כי יד ה' כיוונה את הרופא כדי להציל את חיי המנותח. והועלתה השאלה, האם הרופא חייב לשלם לאיש דמי נזיקין על כריתת הכליה הלא נכונה והשבנו - שנראה שהרופא פטור מדמי חבלה, מאחר ולא 'הזיק' אלא הוציא כליה נגועה. והרי מצווים כל ישראל לכרות כליה זו, ולכן עשה הרופא את מה שחייבים לעשות, מבלי שהיה מודע לכך. וגם בנידון שאלתנו נאמר כך לסיכום: לוכד הנחש פטור מלשלם ליהודי שהוכש דמי נזיקין.

לא בטעות (פניני בית לוי, עלון 482)
     נולדתי בבת ים וחזרתי בתשובה לפני 15 שנים. שנתיים לאחר החזרה בתשובה התחתנתי באולמי 'נפטון' בבת ים עם חוזרת בתשובה, כמוני. לאחר הנישואין עברנו לגור בבני ברק. בכל יום חמישי הייתי עושה רכיבה בת שעתיים על אופניים כדי לשמור על הכושר. הייתי נוסע לירקון ובחזרה, בלי לעשות לעצמי הנחות, נוסע במתכוון בעליות ולא בדרך מישור. חזרתי עייף מאד, אך בריא יותר ורזה יותר.
     ערב אחד לפני כ- 12 שנה חזרתי מכיוון רחוב סוקולוב, עליתי את העלייה התלולה של רחוב מימון ולאחר מכן התכוננתי לירידה הגדולה של מימון, עד בית הכנסת הגדול ומשם לרחוב רבי עקיבא ושמאלה לחברון. בירידה ברחוב מימון אני רואה חבורה של בחורים רצים אחריי. בהתחלה חשבתי שהם ממהרים לאיזשהו מקום, אבל הם רצו במהירות והיה נראה שהם מנסים להשיג אותי. מובן שלא בדיוק נתתי להם להשיג , גם בגלל שכשאני מריח תחרות אני רוצה לנצח בה, וגם בגלל שידעתי שאם יעקפו אותי אצטרך להאט כי הם עלולים לחסום לי את הדרך. העדפתי להית ראשון.
     אני פונה שמאלה ברחוב אחיעזר והם אחריי. ימינה ברבי עקיבא והם אחריי. האמת, זה היה ממש מוזר, כי הם רצו על הכביש , ואז הגעתי לרמזור המוביל לרחוב הרב קוק. הרכבים היו צמודים ולא יכולתי לעבור ביניהם המתנתי בסבלנות לרמזור הירוק. כאן אני רואה שהם עוקפים את הרכבים, ופתאום כמה מהם מופיעים מולי, מצדדיי ומאחוריי , ופשוט מתנפלים עליי. "תפסנו אותך", הם אמרו. "מה קרה לכם ? אני צועק, "תעזבו אותי". המנהיג שלהם, איש צעיר עם חולצה לבנה, צועק לי: "גנב, אתה לא זז מכאן!" במקביל הוא משדר במירס שהיה לו: "תפסתי אותו. בואו כולכם". מימיני ומשמאלי אני רואה 30 בחורים צעירים רצים ומצטרפים אל הקבוצה כדי לשמור עליי. המנהיג שלהם אומר בקשר: "זה בסדר, תפסתי את הגנב, תבואו ". נתקפתי חרדה. "מה אתם רוצים ממני? לא גנבתי כלום". הוא מתחיל לבדוק עליי, בלי להתבלבל. התנגדתי, אבל כמה חברה תפסו אותי והוא פשוט עושה עליי בדיקה. הם מפילים אותי מהאופניים ומתחילים לבדוק בסל מאחורה "תגיד איפה שמת את זה, גנב". בשלב הזה אני מתחיל להפנים את ההמולה שסביבי מאות ילדים, אנשים ונערים מתגודדים. התנועה נעצרה. אנשים יצאו מהמכוניות, מהמרפסות הציצו אנשים. מעולם לא הרגשתי בושה נוראה כזו. העיניים שלהם שידרו פחד ותיעוב. ראיתי את השפתיים שלהם לוחשות זה לזה: "הנה הגנב". שאלתי את המנהיג שלהם: "יש לך תעודת שוטר?" הוא אמר לי: "כן, אני שוטר". "תראה לי תעודה", ביקשתי. "שב בשקט כאן. אתה לא זז", ענה ובמקביל הוא משדר במירס: "תפסתי אותו, הוא פה לידינו, תבואו". "חכה לניידת", אמר, "ותעשה לעצמך טובה, אל תנסה לזוז". אני לוקח אותו הצידה ואומר לו: "יש לך טעות, תדע לך, אני לא אמחל לך לעולם על הבושות שאתה עושה לי. עדיף שתחזור בך". הוא אומר לי בקשיחות: "תפסו אותך, יש עדים שגנבת, תעשה לעצמך טובה. תישאר כאן ואל תזוז".  אני מתחנן אליו: "אני נשוי טרי, ואתה עושה לי בושות. בוא איתי לבית שלי, כאן ברחוב חברון, כמה בתים מכאן, תספר לסבתא שאתה גר כאן", הוא מגחך. אמרתי לו: "אתה רואה מעיל רוח כי יצאתי לספורט. בוא לבית שלי, אראה לך תעודת זהות שלי".  סביבו כולם אומרים: "כן זה הבחור. זה הבחור שגנב". הוא אומר לי: "חתיכת סיפור מצאת לעצמך כדי לגנוב מאנשים, אה?" הוא ממש צעק, ואני התבזיתי שבעתיים מול המון אנשים, נשים, נוער וילדים, שני מטר מהבית שלי. כולם מביטים בי עם המבט הזה השמור לגנבים. אני אומר לך שוב: "תדע לך, עשית טעות גדולה  . אני גר כאן. רק נסעתי לתומי באופניים. לא תהיה לך מחילה על הלבנת הפנים שאתה עושה לי ". תוך כדי שאנחנו הולכים לכיוון רחוב חברון, מגיעה ניידת משטרה במהירות, עוברת בין האנשים, חונה על אי תנועה בשביל הרושם יוצאים ממנה ארבעה שוטרים ולוקחים לי את הידיים כדי לאזוק אותן. הרגשתי שאני מתעלף מבושה ומכלימה. בשארית כוחותיי אמרתי: "אתם עושים טעות. אני גר שלושה בתים מכאן. תבדקו לפני שאתם עוצרים אותי סתם כך". הם מחפשים על האופניים לא בטעות רכוש גנוב ולא מוצאים כלום. תעודת הזהות לא הייתה אצלי , והשוטר מבקש את מספר הזהות, בודק במסוף, מול כל אלפי האנשים. הוא חוזר אחרי חמש דקות ואומר: "אין כלום עליו . אפילו לא דו"ח תנועה". אני רואה על הפנים שלו את הספק ומציע לו: "בוא תעלה אתי לביתי. אתה תבין שסתם העלילו עליי". הוא מחליט לעלות.
     אני נוקש על הדלת, אשתי פותחת, רואה אותי עם שוטר ועם האיש החרדי ועוד כמה עשרות בחדר המדרגות , ואינה מבינה מה קורה. אני נכנס עם השוטר ועם הבחור שבא אתי, מביא את תעודת הזהות. השוטר מוודא שזה באמת אני ואז אומר לבחור לצאת אתו החוצה. יצאתי אחריהם. הוא אומר לו: " חביבי, הייתה לך טעות. הבחור נקי. גם לא מצאנו כלום בכלים שלו וגם העבר שלו נקי לגמרי. אתה עשית טעות נוראה. אתה לא יכול לקפוץ על כל אחד ולהגיד שהוא גנב". והשוטר הלךרק הבחור נשאר. למרגלות הבניין מתגודדים אנשים כמו בהפגנה כל אלה שבאו מרבי עקיבא מחכים למטה עם השכנים שלי, עם בני אדם שמכירים אותי מבית הכנסת. הבחור מביט בי, נבוךואומר: אני מתנצל, אמרו לי, הייתי בטוח". ופתאום, איני יודע מה עבר עליי, אמרתי לו: "נכון שאמרתי לך שאיני מוחל לך לא בעולם הזה ולא בעולם הבא?" הוא הנהן בראשו. לקחתי אותו למרפסת, הראיתי לו את כל ההמונים למטה: "תסתכל", אמרתי לו, "איני יכול ללכת מחר למכולת. עשית לי שם של גנב. 'זה הגנב של אתמול', יגידו כולם, איש לא יסתכל לי בפנים יותר". "אני באמת מצטער" הוא ענה אמרתי לו: "לא בשביל הכבוד שלי ולא בגלל השם שלי. אני אמחל לך מחילה גמורה, רק תגיד לי מה היה שם ומה גנבו לכם". הוא השיב: "שתיים שלוש דקות לפני שעברת עם האופניים מישהו נכנס למשרד של הישיבה וגנב מהכספת 30,000. דולר, ואז ראינו אותך עם הקפוצ'ון והאופניים, ואמרו שזה אתה. אמרתי לכל הבחורים לרוץ אחריך, ואתה נסעת. היינו בטוחים שברחת".  חיבקתי אותו. הוא הזיע כולו. הצעתי לו: "תשתה כוס מים קרים תירגע". אני מבקש מחילה", הוא אומר. "תיכנס אלי הביתה ונדבר". כולם לא מבינים למה אני פתאום מחבק אותו ולוקח אותו אתי. נתתי לו לשתות. אשתי אינה מבינה מה קורה. התחלנו לדבר כמו שני חברים, ואחרי רבע שעה ליוותי אותו החוצה . אמרתי לו "אני מוחל לך בלב שלם, ובזכות הביזיון ובזכות המחילה יותרו הקשרים וניפקד אני ורעייתי בילדים". הוא הסתכל עליי. לא הבין, כמו שאתם אינכם מבינים את המילים האלה. בכה בדמעות והלך.
     בימים הראשונים היה לי לא נעים לצאת לרחוב. הרגשתי שכל העיניים ננעצות כאומרת "הנה הגנב", אבל משמים העלימו את העניין והתרגלתי. איש לא אמר לי דבר נחזור כמה שנים אחורה. כשהתחתנו. החתונה הייתה מאושרת והתחלנו בחיים רגועים ומאושרים, למרות הקשיים המלווים כל משפחה של בעלי תשובה. ככל שעברו השנים, השמחה הפכה להיות מתוחה. ילדים אין, וכבר התחלנו לדאוג. פנינו לרופאים הללו היו פסימיים. הם אמרו שהבעיה שלנו היא כזו שגם 20 שנה שיחלפו לא יעזרו לה. בינתיים חלפו להן השנים, ואז הגיע הסיפור שסיפרתי לך על הביזיון הנורא שהתבזיתי. בתוך כל העלבון הזה שנדמה לי כמו כבשן אש, החלטתי: 'אני מקבל על עצמי את כל הביזיון ומוחל מחילה גמורה, ובזכות זה נזכה לבשורות טובות בקרוב '. והנה הסיום של הסיפור. אולי לא תאמין אבל אחרי תשעה חודשים וחצי לאחר מכן נולדה לנו בת, קראנו לה יעל, כיום היא בת 11 , ואחריה נולדו עוד שלושה ילדים. זה הסיפור המצמרר שלנו, והמוסר ההשכל שלו כפול:
     לעולם אל תאשימו אדם כל עוד אינכם יודעים בוודאות שעשה משהו רע. הגמרא בסנהדרין מספרת שראו את ראובן רץ אחרי שמעון עם סכין לחורבה, ויצא עם סכין מגואלת בדם ומצאו את שמעון מת ומדמם, והגמרא אומרת שאי אפשר להרשיע את שמעון. "הווי דן את כל האדם לכף זכות". והמסר השני הוא שכר העלבון. אפילו גזירה נוראה נגזרה על אדם - בכוח הביזיון והמחילה לבטל אותה.


החוויה היהודית



יום רביעי, 27 ביוני 2018

אמרי שפר ט"ו תמוז ה'תשע"ח



 אומר רבי לוי יצחק מברדיצ'ב: "חצוצרה" – שתי מילים: חצי צרה רק כשתהיו שותפים האחד בצערו של האחר, רק כשתהיו אחים או-אז יקרה מה שכתוב בפרשה: ויהי בְנסַֹוע הָארֹן וֹיאֶמר מֹשה: "  קומו ה' וָיֻנסו משְנֶאיךָ מפניך וָיֻפצו אֹיֶביך . מתי האויבים שלנו יפוצו? כשאנחנו נהיה סמוכים האחד לאחר, כשנחוש בצרתו של האחר כאילו היא חצי צרה שלנו. זו חצוצרה ענקית שקולה עולה לפני ה' והיא מסוככת עלינו ככיפת הגנה מופלאה.
    אומר רבי נתן: "גם". גם זֹאת, בהיֹוָתם בֶאֶרץ אֹיביֶהם, לֹא מַאסתים ולֹא גַעלתים – לַכלָֹתם אתם יודעים בזכות מה הַּעם הזה לא כלה אפילו שהוא מוקף אויבים מזעזעים? כי גם בארץ אויביהם, איפה שלא צריך, יש נשים שמפרישות חלה ואומרות: "ה', אנחנו יודעות שאין לך בית ואין לך כוהנים. ואנחנו מתגעגעות. כל כך מתגעגעות    .
     "איה הקדשה הוא בעינים על הדרך", איה הקדשה, כשרוצה אדם לחפש ולהגיע אל הקדושה, צריך לידע שהוא בעיניים, שהכל תלוי בשמירת עיניו כדבעי, אך הסכנה הגדולה היא, על אם הדרך,בעת שהולך בדרך ברחובה של עיר צריך הרבה סייעתא דשמיא שיוכל לשמור עיניו מלהסתכל מדברים המביאים לידי הרהור חטא ועוון.
     בספר "מליץ יושר" כתב: שבלעם התגאה במה שיש לו נבואה,   רצה הקב"ה להראות לו החמור מדבר ונשאר חמור, כך מה שזכית לנבואה לא מעלה אותך בדרגה ותישאר רשע.
וְנָפְלוּ אֹיְבֵיכֶם לִפְנֵיכֶם לֶחָרֶב...(כו',כז') (הרב ישראל ליוש)
     הגה"צ רבי שמשון פינקוס זצ"ל סיפר על פסוק זה סיפור המתאר באופן נפלא כיצד ניצל היהודי ע"י האויב בעצמו המבקש כל העת רעתו, ואילו האויב נפל לפניו לחרב 
     מעשה שהיה כך היה, בעיירת דברצין היה רב יהודי צדיק וקדוש, כל תושבי העיירה יהודים וגויים כאחד העריכו אותו מאוד, כולם היו סרים למרותו, ואף הגויים היו שוחרים אל פתחו לשמוע את עצתו. דבר זה הפריע מאוד למושל העיר שהיה ידוע כרשע מרושע, הוא לא יכול היה לסבול את העובדה שאותו כולם כ"כ שונאים , למרות היותו מושל העיר, ואילו את הרב כולם אוהבים ומעריכים ברשעותו טיכס המושל עצה כיצד יוכל להיפטר מאותו רב צדיק, הוא העליל עליו עלילה שכביכול ריגל נגד השלטון. הרב נשפט ע"י המושל עצמו וחבר מושבעים שהיו מחבר מרעיו, ונדון למוות.
     שמח המושל שמחה גדולה על שהצליח להפטר מן הרב, עלה על מרכבתו ההדורה ונסע לביתו, והנה בדרך עברו דרך יער, ולפתע נשבר אחד מגלגלי הכרכרה, היא התהפכה והמושל יצא בנס ללא כל פגע, אך הרוכב שלו נפצע קשה מאוד, חמתו של המושל בערה בו ובלבו חשב כי אין זה סתם מקרה, בוודאי מישהו חיבל בכוונה בכרכרה שלו כדי שהוא ייהרג בעוד משרתיו של המושל מנסים לתקן את הגלגל השבור, נשמע לפתע קול שקשוק גלגלים, הנה עגלה עוברת. צווה המושל לעצור את העגלה ולצוות על העגלון להסיעו אל אחוזתו. עגלה רעועה זו הייתה , וסוסים כחושים רתומים לה, ממש לא לפי כבודו של המושל, אך לא הייתה לו כל ברירה, הרי רוצה הוא לצאת מן היער ולהגיע לארמונו מהר ככל האפשר בהגיעם אל הארמון בעוד המושל יושב עדיין בעגלה הרעועה, מותש וחבול מהקורות אותו ביער, הגיעו שני שוטרים ומספרים למושל כי הרב של דברצין ברח מן הכלא, וישנה שמועה שהוא שם פעמיו אל מעבר הגבול, ובכוונתו לצאת מגבולות המדינה, שם כבר אי אפשר על פי חוקי המדינה לתפוס אותו המושל לא ידע את נפשו מרוב כעס, וצעק בקולי קולות, 'אני בעצמי אסע ואתפוס אותו, לא אתן לו לברוח לי מתחת לאפי!', הוא צווה על העגלון בעל העגלה הרעועה להמשיך ולנסוע אל כיוון מעבר הגבול. אך לפני שהחלו בנסיעתם, ציווה על משרתיו להחליף את הסוסים הכחושים בסוסים טובים ומשובחים, כך יוכל להגיע בקלות ובמהירות אל מעבר הגבול. שני השוטרים באו בעקבותיו, והמושל מזרז את העגלון שיסע במהירות לרדוף אחר הרב הבורח.
     גשר צר מאוד שרחבו רק כרוחב עגלת סוסים אחת, קישר בין שני צדי הגבול, מצדו האחד גבול המדינה בה שכנה עיירת דברצין, ואילו חציו השני של הגשר כבר היה שייך למדינה הסמוכה, בהגיעם אל הגשר ציווה המושל לעגלון לעצור את העגלה, וכאן קיווה לחכות לרב ולתפוס אותו על חם בנתיב בריחתו. אך העגלון לא שם לבו לקריאותיו של המושל לעצור את העגלה, והמשיך לנסוע על הגשר לכיוון המדינה הסמוכה, כל צעקותיו של המושל לא הועילו לו, העגלון בשלו ובנסיעתו כאילו המושל כלל אינו מורה עליו לעצור בהגיעם לחלקו השני שכבר היה שטחה של המדינה השכנה, נעצר העגלון, אך מכיוון שהגשר היה צר מאוד לא יכול היה המושל לרדת מן העגלה, וכך הוא צעק על העגלון כשהוא יושב בתוך העגלה העגלון ניצל את המצב בו נמצא המושל, קפץ מן העגלה ניתק ממנה את הסוסים ופנה אל המושל: 'האם כבודו מכיר אותי? אני הוא הרב של דברצין... ומעומק הלב רציתי להודות לך על שהעמדת לרשותי שני סוסים משובחים כל כך, כי הסוסים שלי באמת היו כבר כחושים וספק אם הייתי מצליח להגיע איתם אל מעבר לגבול, וכמו כן אני מודה לך על שהסעת אותי עד לגבול..., אך אני רק מקווה שמהיום והלאה תתנהג טוב יותר אל היהודים שבתחום שיפוטך', וכשסיים את דבריו דהר הרב לדרכו.
     עוד המושל המום, הגיעו השוטרים שהיו מאחור ונתלוו אל המושל ולתדהמתם פוגשים את המושל כשהוא נסער עצבני וכועס, ובצר לו פוקד עליהם שיתפסו את הרב הבורח לצידו השני של הגבול, אך כאמור הגשר היה צר, והעגלה בה ישב המושל חסמה את המעבר ולא יכלו השוטרים לעבור ולתפוס את הרב, שכבר מזמן היה הרחק מהמושל ומהשוטרים המושל בחרונו נתקף בשיעול עז, איבד את שיווי משקלו ונפל למי הנהר שזרמו מתחת לגשר, מאותו יום והלאה לא ידעו יותר יהודי דברצין צער ומכאוב, והשקט והשלווה חזרו לשכון בעיירה.
ונפלו אויביכם לפניכם לחרב" [כו, ח] (ברכי נפשי).
     בכל דבר ודבר אפשר להרגיש את 'טביעת אצבעותיה' של ההשגחה העליונה. אדם שיתבונן סביבו, יראה את השי"ת במוחש, על כל צעד ושעל, אבל יש מקרים שההשגחה ממציאה את עצמה לבני האדם, ונעשית כאומרת להם: ' ראו אותי. הנה אני כאן, לצידכם'. והדבר קורה גם כאשר האדם מוקף בצרות על גבי צרות, רח"ל, ונדמה לו שכביכול 'שכחו אותו', וההשגחה העליונה אינה חופפת עליו. גם אז, יש והשי"ת ממציא את עצמו לפתע אל האדם הסובל והמתייסר, ואומר לו: 'הנה התבונן, כיצד אני שומר ומשגיח עליך '. גם בעיצומן של שנות השואה, כאשר מסביב שיכלה חרב, ומחדרים אימה, ובני אברהם יצחק ויעקב, ובהם גאונים וצדיקים, הומתו ונשחטו על קידוש השם, גם אז – היו מקרים רבים שבהם נראה הקב"ה, בעצמו ובכבודו והוכיח לכולם שהוא שומר על עמו ישראל.
     המעשה דלהלן התרחש בשנת תש"ג, בעיצומה של מלחמת העולם, כאשר הכיבוש הנאצי היה בשיאו. למעלה מ-3 שנים חלפו מאז שהנאצים השתלטו על צרפת, ובית הכנסת הגדול בעיר 'ליון' המשיך לפעול, והתקיימו בו מניינים כסידרן. בערב שבת אחד (בתאריך הלועזי 1943.12.10 ) החליטה המיליציה של העיר ליון, שהייתה ידועה כ 'גדודי ההלם של ממשלת וישי', שהגיעה השעה להפסיק את תפילותיהם של היהודים במקום, ולהרוס את בית הכנסת רב בית הכנסת, ששרד בס"ד את המלחמה, סיפר שבאותו ליל שבת, במהלך 'קבלת שבת', נכנס בחשאי אחד מחברי המיליציה לבית הכנסת ונעמד בירכתי בית הכנסת בידיו היו 3 רימוני יד, והוא התכונן להשליכם אל תוך קהל המתפללים, ולהימלט מיד החוצה המחבל ההוא פתח את דלת בית הכנסת, ונכנס מבלי שאיש יבחין בו. שניות ספורות לאחר שנכנס לבית הכנסת משך את ניצרות הרימונים, והתכונן להשליכם. אולם המראה שניגלה לעיניו ממש באותו רגע, הדהים אותו במידה כה רבה, עד שהוא קפא על מקומו בעיניים קרועות לרווחה, והרימונים נפלו מידיו, במקום בו עמד מספר מתפללים נפצעו מרסיסים, אבל ברוך השם לא היו הרוגים.
     מה הביא את הנאצי לקפוא על מקומו? – ברגע שהתכונן להשליך את הרימונים על קורבנותיו המיועדים, הסתובב לפתע כל הקהל לעבר הפתח בו עמד!!!  נראה היה לו שכל המתפללים קיבלו אות ברור שמאן-דהוא מתכונן לעשות להם רעה, והנה הם באים לעשות בו שפטים... הוא לא הבין מה קורה כאן, ומי גילה להם את הסוד הזה. הוא הרי נכנס לבית הכנסת כל כך בשקט עד שאיש לא הבחין בו, וכיצד קרה שכל האנשים ששהו באותה עת בבית הכנסת – ללא יוצא מן הכלל – הסתובבו אליו?! איש המיליציה היה בטוח שהנה-הנה הם מתכוננים עתה לרוץ לקראתו, ולהורגו 
     ומה באמת קרה אז, בבית הכנסת? האם המתפללים ידעו על הכוונה הזדונית של מי שהיה אמור להיות רוצחההמונים? לא ולא. מחבל זה נכנס לבית הכנסת בדיוק ברגע בו ניגן הקהל את הקטע האחרון ב 'לכה דודי' – 'בואי בשלום עטרת בעלה', ועל פי הנהוג בכל קהילות ישראל הסתובב הקהל בבית הכנסת בליון לעבר הפתח , כדי לקבל את השבת ברוב שמחה וחדווה. וכך ניצלו חייהם של עשרות רבות מהמתפללים שהיו אמורים לקפח את חייהם, חלילה, על ידי 3 הרימונים שנצרותיהם כבר נמשכו ונפתחו 
     בואו ונלמד מכאן שגם אם הגענו למצב שבו הצרות אופפות את נפשנו עד מאוד, וגם אם נראה לנו שחלילה אפסה כל תקווה, נמשיך להאמין בכל לבנו ומאודנו שהשי"ת יכול להצילנו מכל צרה וצוקה, ומכל נגע ומחלה, ואם נמשיך להאמין בו, ולהשליך עליו את יהבנו, נזכה לראות ישועות ונחמות שהרי רק הוא יודע את כל העתים והזמנים, ורק הוא מסדר את כל המאורעות בכל פינה בעולם, ורק הוא יכול לגרום לכך שהארור הזה יכנס לבית הכנסת בדיוק ברגע שבו מקבל הקהל את השבת--- ורק הוא, בכוחו הגדול ובזרועו הנטויה, יכול לסדר גם את כל הזמנים והמאורעות שלנו, כך שיביאו בסופו של דבר להצלתנו. אדם המעביר את חייו בדרך זו, אין מאושר ממנו. כל ימיו על אדמתו, יעברו עליו מתוך אושר ושלווה מנוחת הדעת ונהורא מעליא .


החוויה היהודית