אמרי שפר י"א אלול ה'תשע"ח

אך ישראל צדיק וחסיד, הבונה בית חדש, יאמר לנפשו כי עשיית מעקה הוא חסרון אמונה בה’, כיון שכל מעשיו ועליותיו וירידותיו הכול עבודת ה’, לא יכשל ולא יימוטו רגליו כי רגלי חסידיו ישמור, ואמר לו הקדוש ברוך הוא: אם תבנה אתה בית חדש, ועשית מעקה כי יהא בך חטא שנתגלגל חובתו של זה בביתך, שאם תעשה מעקה מכל מקום זה יכשל במקום אחר כי חייב הוא, אבל על כל פנים בביתך לא יארע מכשול”.

    בחודש אלול אנחנו שואפים רחוק, רוצים הכול, ותמיד מנקרת תחושה של: לשנות הכול לא נצליח בחודש אחד, ולעשות קצת.. איזה משמעות יש לזה ביחס למכלול הנדרש? זה מרגיש חסר משמעות, בטל בשישים, וכך אנו נשארים עם הרצון לשנות הכול, וחוסר המוטיבציה לשנות מעט...

    בכך שהאב משתתף ומזדהה במשחקיו של ילדיו מפעם לפעם, הוא גורם לכך שדמותו של האב תהיה חלק מכל פרט ופרט מפרטי חייו של הילד. באופן כזה האב אינו מופיע בתת ההכרה של הילד רק כקשור לעבודת ה', אלא כדמות בלתי נפרדת מחייו, האוהבת ומתעניינת בכל פרט מפרטי חייו.

“המקבל טובה מחברו, ראוי להללו ולברכו בסתר ובגלוי, שלא להיות כפוי טובה. ואפילו על פרוסת לחם שאוכל האורח אצל בעל הבית, תיקנו רבותינו ז"ל שיברך לבעל הבית. והנמנע מלברכו, מקצר ימיו ושנותיו. וכל שכן המקבל טובה יתירה וכל מין הנאה בין כסף בין שווה כסף שמחויב לברכו, ובזה יחולו ברכות על ראשו"). רבנו אליעזר פאפו זצ"ל.

מזקנים אתבונן... II(ברינה יקצורו, עלון 368)

    למעלה מיובל שנות חינוך והרבצת תורה, יש לו לרב דוד פוקס, ומהן הוא מספר סיפור חיים נוסף שיש בו כדי ללמדנו על יחסם האבהי של גדולי ישראל לילדי ישראל שגדלו בעולמות רחוקים מתורה ומצוות.

    קיץ אחד בשנת (ה'תש"ל) לפני כ- 48 שנים, נסעתי באוטובוס בדרכי לירושלים. לצידי התיישב נער לא דתי. אמרתי לו "שלום" והוא חייך וענה "גם לך". משם קצרה הדרך לשיחה הנעימה שהתפתחה בינינו, שיחה שממנה למדתי שזה עתה סיים הוא את לימודיו בכיתה ט' בתיכון לא דתי ברחובות , ושאביו הוא לא פחות מאשר פרופסור ב"מכון ויצמן". הוא ציין שזו היא לו פעם ראשונה, שמשוחח עם אדם דתי-חרדי . הוא שאל אותי לעיסוקי ועניתי שאני מחנך בישיבה תיכונית-תורנית. "מה זו ישיבה תיכונית-תורנית"? שאל הנעD7 בעניין רב. הסברתי לו בכמה מילים על הרקע של עולם הישיבות, וציינתי שעד הצהריים לומדים שם לימודי קודש, ואחר כך לומדים למבחני "בגרות ". התפלא הנער ואמר: "אני כבר ב 'חופש הגדול' ואתם עדיין לומדים?! האם אוכל לבוא מחר בבוקר לראות את הלימודים אצלכם"? הייתי מופתע, אך עניתי כמובן בחיוב.

למחרת בבוקר התייצב הבחור לשיעור הראשון בגמרא.  להפתעתי הוא לא התייאש גם בשיעור השני והשלישי והמשיך אתנו עד הערב. אז ניגש הוא אלי ושוב הדהים אותי באמרו: "רוצה אני לעבור ללמוד אצלכם"...  הסברתי לו שהדבר אינו כל כך פשוט, ושעליו יהיה להתגבר על פערי ענק, אך הנער היה נחוש כברזל. אמרתי לו: "טוב,  אבל עליך לשאול קודם כל את הוריך". כעבור מספר ימים, אני מקבל ממנו תשובה שהוריו הסכימו... שוב הופתעתי.

    העליתי את העניין בישיבת המורים הקרובה - וכמובן שקם קול זעקה.. ישיבת "נתיב מאיר" דאז נהגה סלסול בעצמה , ואפילו נערים מבתים דתיים מצוינים לא תמיד היו מתקבלים - וכיצד יקבלו נער מבית לא דתי שאין לו כל מושג ביהדות?! הטענה הייתה מובנת ולכן הצהרתי שאני מוכן להיות הר"מ )ר"ת ריש מתיבתא - כינוי למורה המלמד כיתה בעולם הישיבות( הפרטי של הנער, ולטפל בכל בעיה שתיווצר.

הייתי אמור ללמד בשנה הבאה את כיתה ט', והבחור כאמור עולה לכיתה יו"ד, ולכן נאלצתי למצוא ר"מ שיסכים להתחלף איתי ואכן מצאתי.  כך הפכתי לר"מ בכיתה יו"ד. די מהר התעוררו שאלות רבות על רקע הבית החילוני שבו חי הנער. למשל, אביו "הסכים"  לבוא אתו לבית כנסת בליל שבת ואפילו לעשות קידוש אחר כך, אך הבחור בא ושאל: "כיוון שאחרי ה"קידוש" אבי מדליק טלוויזיה, האם מותר לי לשתות מיין של מחלל שבת"...? שאלות מורכבות ולא תמיד קלות.  לבסוף חשתי שהשאלות גדולות מכפי מידתי והלכתי עם הבחור לרבי שלמה זלמן אויערבך זיע"א.  הרב זיע"א הנחה את הנער, שלא להגיע בשום אופן לשום עימות עם ההורים! הוא אף הורה לו (לימד אותו) שרשרת של הקלות הלכתיות, שאפילו אני הייתי המום לשמוע אותן... הרב גם הסביר לו ואמר: "...להלכה, איננו פוסקים כך, אך במקרה שלך, אני מקל כפי איזו דעה יחידה ". וכשראה הרב את עיני הקרועות לרווחה מרוב תדהמה,  הפטיר הוא לעברי: "הוא בא לשאול אותי, לא אותך"!...

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 http://dosanova.co.il/

אמרי שפר ט"ו תמוז ה'תשע"ח

 אומר רבי לוי יצחק מברדיצ'ב: "חצוצרה" – שתי מילים: חצי צרה.  רק כשתהיו שותפים האחד בצערו של האחר, רק כשתהיו אחים,  או-אז יקרה מה שכתוב בפרשה: ויהי בְנסַֹוע הָארֹן וֹיאֶמר מֹשה: "  קומו ה' וָיֻנסו משְנֶאיךָ מפניך וָיֻפצו אֹיֶביך . מתי האויבים שלנו יפוצו? כשאנחנו נהיה סמוכים האחד לאחר, כשנחוש בצרתו של האחר כאילו היא חצי צרה שלנו. זו חצוצרה ענקית שקולה עולה לפני ה' והיא מסוככת עלינו ככיפת הגנה מופלאה.

    אומר רבי נתן: "גם". גם זֹאת, בהיֹוָתם בֶאֶרץ אֹיביֶהם, לֹא מַאסתים ולֹא גַעלתים – לַכלָֹתם.  אתם יודעים בזכות מה הַּעם הזה לא כלה,  אפילו שהוא מוקף אויבים מזעזעים? כי גם בארץ אויביהם, איפה שלא צריך, יש נשים שמפרישות חלה ואומרות: "ה', אנחנו יודעות שאין לך בית ואין לך כוהנים. ואנחנו מתגעגעות. כל כך מתגעגעות    .

     "איה הקדשה הוא בעינים על הדרך", איה הקדשה, כשרוצה אדם לחפש ולהגיע אל הקדושה, צריך לידע שהוא בעיניים, שהכל תלוי בשמירת עיניו כדבעי, אך הסכנה הגדולה היא, על אם הדרך,בעת שהולך בדרך ברחובה של עיר צריך הרבה סייעתא דשמיא שיוכל לשמור עיניו מלהסתכל מדברים המביאים לידי הרהור חטא ועוון.

     בספר "מליץ יושר" כתב: שבלעם התגאה במה שיש לו נבואה,   רצה הקב"ה להראות לו החמור מדבר ונשאר חמור, כך מה שזכית לנבואה לא מעלה אותך בדרגה ותישאר רשע.

וְנָפְלוּ אֹיְבֵיכֶם לִפְנֵיכֶם לֶחָרֶב...(כו',כז') (הרב ישראל ליוש)

     הגה"צ רבי שמשון פינקוס זצ"ל סיפר על פסוק זה סיפור המתאר באופן נפלא כיצד ניצל היהודי ע"י האויב בעצמו המבקש כל העת רעתו, ואילו האויב נפל לפניו לחרב.  

     מעשה שהיה כך היה, בעיירת דברצין היה רב יהודי צדיק וקדוש, כל תושבי העיירה יהודים וגויים כאחד העריכו אותו מאוד, כולם היו סרים למרותו, ואף הגויים היו שוחרים אל פתחו לשמוע את עצתו. דבר זה הפריע מאוד למושל העיר שהיה ידוע כרשע מרושע, הוא לא יכול היה לסבול את העובדה שאותו כולם כ"כ שונאים , למרות היותו מושל העיר, ואילו את הרב כולם אוהבים ומעריכים.  ברשעותו טיכס המושל עצה כיצד יוכל להיפטר מאותו רב צדיק, הוא העליל עליו עלילה שכביכול ריגל נגד השלטון. הרב נשפט ע"י המושל עצמו וחבר מושבעים שהיו מחבר מרעיו, ונדון למוות.

     שמח המושל שמחה גדולה על שהצליח להפטר מן הרב, עלה על מרכבתו ההדורה ונסע לביתו, והנה בדרך עברו דרך יער, ולפתע נשבר אחד מגלגלי הכרכרה, היא התהפכה והמושל יצא בנס ללא כל פגע, אך הרוכב שלו נפצע קשה מאוד, חמתו של המושל בערה בו ובלבו חשב כי אין זה סתם מקרה, בוודאי מישהו חיבל בכוונה בכרכרה שלו כדי שהוא ייהרג.  בעוד משרתיו של המושל מנסים לתקן את הגלגל השבור, נשמע לפתע קול שקשוק גלגלים, הנה עגלה עוברת. צווה המושל לעצור את העגלה ולצוות על העגלון להסיעו אל אחוזתו. עגלה רעועה זו הייתה , וסוסים כחושים רתומים לה, ממש לא לפי כבודו של המושל, אך לא הייתה לו כל ברירה, הרי רוצה הוא לצאת מן היער ולהגיע לארמונו מהר ככל האפשר.  בהגיעם אל הארמון בעוד המושל יושב עדיין בעגלה הרעועה, מותש וחבול מהקורות אותו ביער, הגיעו שני שוטרים ומספרים למושל כי הרב של דברצין ברח מן הכלא, וישנה שמועה שהוא שם פעמיו אל מעבר הגבול, ובכוונתו לצאת מגבולות המדינה, שם כבר אי אפשר על פי חוקי המדינה לתפוס אותו.  המושל לא ידע את נפשו מרוב כעס, וצעק בקולי קולות, 'אני בעצמי אסע ואתפוס אותו, לא אתן לו לברוח לי מתחת לאפי!', הוא צווה על העגלון בעל העגלה הרעועה להמשיך ולנסוע אל כיוון מעבר הגבול. אך לפני שהחלו בנסיעתם, ציווה על משרתיו להחליף את הסוסים הכחושים בסוסים טובים ומשובחים, כך יוכל להגיע בקלות ובמהירות אל מעבר הגבול. שני השוטרים באו בעקבותיו, והמושל מזרז את העגלון שיסע במהירות לרדוף אחר הרב הבורח.

     גשר צר מאוד שרחבו רק כרוחב עגלת סוסים אחת, קישר בין שני צדי הגבול, מצדו האחד גבול המדינה בה שכנה עיירת דברצין, ואילו חציו השני של הגשר כבר היה שייך למדינה הסמוכה, בהגיעם אל הגשר ציווה המושל לעגלון לעצור את העגלה, וכאן קיווה לחכות לרב ולתפוס אותו על חם בנתיב בריחתו. אך העגלון לא שם לבו לקריאותיו של המושל לעצור את העגלה, והמשיך לנסוע על הגשר לכיוון המדינה הסמוכה, כל צעקותיו של המושל לא הועילו לו, העגלון בשלו ובנסיעתו כאילו המושל כלל אינו מורה עליו לעצור.  בהגיעם לחלקו השני שכבר היה שטחה של המדינה השכנה, נעצר העגלון, אך מכיוון שהגשר היה צר מאוד לא יכול היה המושל לרדת מן העגלה, וכך הוא צעק על העגלון כשהוא יושב בתוך העגלה.  העגלון ניצל את המצב בו נמצא המושל, קפץ מן העגלה ניתק ממנה את הסוסים ופנה אל המושל: 'האם כבודו מכיר אותי? אני הוא הרב של דברצין... ומעומק הלב רציתי להודות לך על שהעמדת לרשותי שני סוסים משובחים כל כך, כי הסוסים שלי באמת היו כבר כחושים וספק אם הייתי מצליח להגיע איתם אל מעבר לגבול, וכמו כן אני מודה לך על שהסעת אותי עד לגבול..., אך אני רק מקווה שמהיום והלאה תתנהג טוב יותר אל היהודים שבתחום שיפוטך', וכשסיים את דבריו דהר הרב לדרכו.

     עוד המושל המום, הגיעו השוטרים שהיו מאחור ונתלוו אל המושל,  ולתדהמתם פוגשים את המושל כשהוא נסער עצבני וכועס, ובצר לו פוקד עליהם שיתפסו את הרב הבורח לצידו השני של הגבול, אך כאמור הגשר היה צר, והעגלה בה ישב המושל חסמה את המעבר ולא יכלו השוטרים לעבור ולתפוס את הרב, שכבר מזמן היה הרחק מהמושל ומהשוטרים.  המושל בחרונו נתקף בשיעול עז, איבד את שיווי משקלו ונפל למי הנהר שזרמו מתחת לגשר, מאותו יום והלאה לא ידעו יותר יהודי דברצין צער ומכאוב, והשקט והשלווה חזרו לשכון בעיירה.

ונפלו אויביכם לפניכם לחרב" [כו, ח].  (ברכי נפשי).

     בכל דבר ודבר אפשר להרגיש את 'טביעת אצבעותיה' של ההשגחה העליונה. אדם שיתבונן סביבו, יראה את השי"ת במוחש, על כל צעד ושעל, אבל יש מקרים שההשגחה ממציאה את עצמה לבני האדם, ונעשית כאומרת להם: ' ראו אותי. הנה אני כאן, לצידכם'. והדבר קורה גם כאשר האדם מוקף בצרות על גבי צרות, רח"ל, ונדמה לו שכביכול 'שכחו אותו', וההשגחה העליונה אינה חופפת עליו. גם אז, יש והשי"ת ממציא את עצמו לפתע אל האדם הסובל והמתייסר, ואומר לו: 'הנה התבונן, כיצד אני שומר ומשגיח עליך '. גם בעיצומן של שנות השואה, כאשר מסביב שיכלה חרב, ומחדרים אימה, ובני אברהם יצחק ויעקב, ובהם גאונים וצדיקים, הומתו ונשחטו על קידוש השם, גם אז – היו מקרים רבים שבהם נראה הקב"ה, בעצמו ובכבודו,  והוכיח לכולם שהוא שומר על עמו ישראל.

     המעשה דלהלן התרחש בשנת תש"ג, בעיצומה של מלחמת העולם, כאשר הכיבוש הנאצי היה בשיאו. למעלה מ-3 שנים חלפו מאז שהנאצים השתלטו על צרפת, ובית הכנסת הגדול בעיר 'ליון' המשיך לפעול, והתקיימו בו מניינים כסידרן. בערב שבת אחד (בתאריך הלועזי 1943.12.10 ) החליטה המיליציה של העיר ליון, שהייתה ידועה כ 'גדודי ההלם של ממשלת וישי', שהגיעה השעה להפסיק את תפילותיהם של היהודים במקום, ולהרוס את בית הכנסת.  רב בית הכנסת, ששרד בס"ד את המלחמה, סיפר שבאותו ליל שבת, במהלך 'קבלת שבת', נכנס בחשאי אחד מחברי המיליציה לבית הכנסת ונעמד בירכתי בית הכנסת.  בידיו היו 3 רימוני יד, והוא התכונן להשליכם אל תוך קהל המתפללים, ולהימלט מיד החוצה.  המחבל ההוא פתח את דלת בית הכנסת, ונכנס מבלי שאיש יבחין בו. שניות ספורות לאחר שנכנס לבית הכנסת,  משך את ניצרות הרימונים, והתכונן להשליכם. אולם המראה שניגלה לעיניו ממש באותו רגע, הדהים אותו במידה כה רבה, עד שהוא קפא על מקומו בעיניים קרועות לרווחה, והרימונים נפלו מידיו, במקום בו עמד.  מספר מתפללים נפצעו מרסיסים, אבל ברוך השם לא היו הרוגים.

     מה הביא את הנאצי לקפוא על מקומו? – ברגע שהתכונן להשליך את הרימונים על קורבנותיו המיועדים, הסתובב לפתע כל הקהל לעבר הפתח בו עמד!!!  נראה היה לו שכל המתפללים קיבלו אות ברור שמאן-דהוא מתכונן לעשות להם רעה, והנה הם באים לעשות בו שפטים... הוא לא הבין מה קורה כאן, ומי גילה להם את הסוד הזה. הוא הרי נכנס לבית הכנסת כל כך בשקט,  עד שאיש לא הבחין בו, וכיצד קרה שכל האנשים ששהו באותה עת בבית הכנסת – ללא יוצא מן הכלל – הסתובבו אליו?! איש המיליציה היה בטוח שהנה-הנה הם מתכוננים עתה לרוץ לקראתו, ולהורגו.  

     ומה באמת קרה אז, בבית הכנסת? האם המתפללים ידעו על הכוונה הזדונית של מי שהיה אמור להיות רוצח- ההמונים? לא ולא. מחבל זה נכנס לבית הכנסת בדיוק ברגע בו ניגן הקהל את הקטע האחרון ב 'לכה דודי' – 'בואי בשלום עטרת בעלה', ועל פי הנהוג בכל קהילות ישראל הסתובב הקהל בבית הכנסת בליון לעבר הפתח , כדי לקבל את השבת ברוב שמחה וחדווה. וכך ניצלו חייהם של עשרות רבות מהמתפללים שהיו אמורים לקפח את חייהם, חלילה, על ידי 3 הרימונים שנצרותיהם כבר נמשכו ונפתחו.  

     בואו ונלמד מכאן שגם אם הגענו למצב שבו הצרות אופפות את נפשנו עד מאוד, וגם אם נראה לנו שחלילה אפסה כל תקווה, נמשיך להאמין בכל לבנו ומאודנו שהשי"ת יכול להצילנו מכל צרה וצוקה, ומכל נגע ומחלה, ואם נמשיך להאמין בו, ולהשליך עליו את יהבנו, נזכה לראות ישועות ונחמות.  שהרי רק הוא יודע את כל העתים והזמנים, ורק הוא מסדר את כל המאורעות בכל פינה בעולם, ורק הוא יכול לגרום לכך שהארור הזה יכנס לבית הכנסת בדיוק ברגע שבו מקבל הקהל את השבת--- ורק הוא, בכוחו הגדול ובזרועו הנטויה, יכול לסדר גם את כל הזמנים והמאורעות שלנו, כך שיביאו בסופו של דבר להצלתנו. אדם המעביר את חייו בדרך זו, אין מאושר ממנו. כל ימיו על אדמתו, יעברו עליו מתוך אושר ושלווה,  מנוחת הדעת ונהורא מעליא .

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 http://dosanova.co.il/

אמרי שפר כ"ח תשרי ה'תשע"ח

אמר הגאון רבי אייזל חריף זצוק"ל צא וראה מה בין דורות ראשונים לדורות אחרונים: "דור המדבר" – פירקו כספם וזהבם, כדי לעשות להם א-לוהים , דורות אחרונים – פורקים א-לוהיהם, כדי לעשות כסף וזהב.

     אמר הרה"ק מווארקא זי"ע נח איש צדיק תמים היה בדורותיו (ו, ט) פירש רש"י יש דורשין לשבח ויש דורשין לגנאי. אומרים בשם הרה"ק מווארקא זי"ע,  שפירש רש"י זו על ענין שתיית יי"ש ללחיים, 'י"ש דורשין לשבח', קצת יי"ש כדי לומר לחיים ולברך איש את רעהו זהו לשבח, אבל 'ו י"ש דורשין לגנאי' , וי"ו מוסיף על עניין ראשון, אם כן 'ו י"ש' כשאתה מוסיף כבר הרבה יי"ש, זהו גנאי.

     בכדי לשבות את לב התלמיד ולמשוך את לבו לדברי תורה, הדרך היחידה המועילה לטווח רחוק הוא באמצעות חום ואכפתיות. הנפת פטיש מאיים כמו שעשה נח , יבריחו את השומעים. הגשת מגדנות כאברהם ירבו מקשיבים.

    ''הקב"ה ציווה: 'שופך דם האדם באדם דמו יישפך'. יש כאן רמז למקפח פרנסת חברו ושובר עסק של חברו ויורד לאומנות חברו" (רבי יצחק-אייזיק מקמרנה)

ולתתך עליון על כל הגויים (כו, יט). (דברים טובים – כי תבוא)

     ר' דוד קרונגלס היה איש קדוש. תפילתו הרעידה לבבות. שיחות המוסר שלו העלו את שומעיהן והביאו דמעות לעיניהם. כל מכריו הסכימו, ללא עוררין, לעובדה שר' דוד הוא איש קדוש והודו בכך. נדמה היה שבעיני ר' דוד שבילי רקיע ושבילי הארץ חד הם. הוא הביא את אש התורה שבערה בליטא של טרום המלחמה, אל תוך חייהם של אינספור בחורים באמריקה.

     בזמן מלחמת העולם השנייה,  היו בין אנשי הממשל הגרמני שסברו, כי חבל יהיה אם לא יישאר בעולם זכר לעם היהודי. מאמציהם השטניים להכחיד את העם היהודי היו יעילים כל כך, עד שנדמה היה כי העם היהודי עומד, חלילה, להיכחד ולהיעלם מן העולם כדרך שבטי האינקה והמאייה העתיקים. עובדה זו הייתה דווקא חיובית בעיניהם, אך הם החזיקו בדעה שכדאי לתעד את אורח חייהם של בני העם היהודי, למען ידעו הדורות הבאים שהיה פעם עם קדום, בעל תרבות מעניינת. למען מטרה זו הם טענו, שכדאי לבנות מוזיאון, שיוקדש לתיעוד מורשת העם שאיננו. הם תכננו שהמוזיאון יכלול חפצי אומנות יהודיים שאותם בזזו מהגטאות באירופה: פמוטי כסף,  חנוכיות מחוטבות, גביעי קידוש, קופסאות בשמים של הבדלה,  קופסאות אתרוגים ומגוון חפצי אומנות נוספים. אולם חשובים מכלי הכסף וחפצי האומנות, היו בעיניהם החפצים שייצגו את עצם מהותו של העם היהודי- ספרי הקודש. לשם כך יצאו הנאצים לאסוף, לשמר, לתעד ולהשיג מיליוני ספרים מישיבות,  מבתי מדרש ומבתי כנסת ברחבי אירופה. רכבות ששימשו עד כה להובלת בני אדם המירו את ייעודן ומולאו אינספור ארגזים של ספרי ש"ך וט"ז, קצות החושן ונתיבות המשפט, תלמוד בבלי וירושלמי, ראשונים ואחרונים, מדרשים ואגדות, תורת הנגלה והנסתר. הם אספו בסבלנות נאצית מבחר עצום של כתבים פרטיים, לצד ספרים מפורסמים. כתבים נדירים הונחו לצד ספרים נפוצים. ארגזים-ארגזים של ספרי קודש נערמו,  ספרי תורה ותפילין נאספו במחסנים, זכר לשש מיליון נשמות הקדושים. כשהסתיימה לבסוף המלחמה, חיכו הספרים לחזור לידי בעליהם האמתיים, אך ארך זמן עד שהדבר קרה. אנשי כוחות הברית היו עסוקים במיליוני עיסוקים של אחרי מלחמה.  השבת הספרים ליהודים הייתה מבחינתם בתחתית רשימת המשימות. אולם בסופו של דבר נפנו המנצחים גם לעניינים שנראו בעיניהם פעוטים. אחד מעניינים אלה היה המוזיאון שתכננו הנאצים להקים. המוזיאון שלעולם לא יקום, כי העם היהודי המנוסה ברדיפות ובניסיונות רבים להשמדתו, שורד למרות הכול, ונותר חי וקיים בעזרת ריבון העולם. האמריקנים לא ידעו מה לעשות בספרים רבים כל כך. אחרי ששקלו ודנו בדבר, החליטו לשלוח את ארגזי הספרים לישיבות שונות ברחבי העולם, שם יוכלו בני עם הספר ללמוד מתוכם. הספרים שייכים ליהודים בדין וביושר החליטו האמריקנים. וכה היה:

     ביום בהיר אחד הגיע לישיבת נר ישראל משלוח ספרים מאירופה. הישיבה הייתה בין הראשונות שהוקמו באמריקה, ולכן זכתה לקבל את אחד הארגזים. ר' דוד, שגילם את אש התורה וחי את המילים שלימד, כובד לפתוח את הארגז הראשון. אלה שחזו במעמד תיארו לאחר מכן את ארשת יראת הכבוד, שעיטרה את פניו הקורנות של המשגיח, בשעה שפתח את הארגז הראשון:

     ר' דוד חי בזמן השואה בשנחאי, שם התברר לו שהוא השריד היחיד שנותר ממשפחתו. הוא החליט שהדרך היחידה להתגבר על האובדן הנורא, היא להיות שקוע בתורה ולחדש חידושי תורה, וכך עשה. החלטה זו הניבה אוצר בלום של חידושי תורה על מסכת זרעים, ברובם על סוגיות שהיו בגדר שטחים בלתי כבושים עד כה, שהתפרסמו בספר 'דברי דוד'. הוא היה שריד מלחמה. וכמוהו היו גם הספרים. ר' דוד נטל לידיו הרועדות מהתרגשות את הספר שעמד בראש הערימה... ופניו חוורו. הוא עמד בלי נוע, משותק מתדהמה.  מהופנט. נסער מכדי לדבר. אנשים נרכנו קדימה בסקרנות, לראות מה מיוחד כל כך בספר. ברגע שראו את הספר, הבינו הכול- היה זה ספר "חכמה ומוסר", הספר שכתב רבו של ר' דוד, הרב ירוחם ליבוביץ, בעודו בעיירה מיר. כמה מטלטלת הייתה עבור המשגיח העובדה, שברגע שפתח את הארגז מצא את אוצרו של רבו האהוב, מונח בראש הערימה- מתנה משמים. אט אט, הרים המשגיח את הספר בעדינות ובאהבה,  ואחזו בחוזקה בין ידיו. היה זה רגע ניצחונו של אדם, שעבר סבל כה רב, ויצא ממנו מחוזק ומחושל. כל תלאותיו, כל המסע ממיר לשנחאי, כל השדרות הירוקות בבולטימור- כל אלה איבדו את משמועתם. רק הספר שכתב רבו... רק הוא עמד אל מול עיניו. אולם הרגע המדהים ביותר עדיין לא היה. כל העיניים נתלו במשגיח בזמן שפתח את כריכת הספר. כולם התבוננו היטב בתגובותיו. הם ראו את ההתרגשות נשקפת מפניו הקדושות. ולפתע שב המחזה על עצמו: אם לפני כן חוורו פניו,  הרי שעכשיו האפירו. "מה קרה?", התלחשו כולם, "מה ראה המשגיח בתוך הספר?" בלא מילים, הרים המשגיח הדגול את הספר והראה אותו לנאספים. כולם קראו את המילים הכתובות על הכריכה הפנימית בנשימה עצורה: "מספרי דוד קרונגלס",  היה רשום שם.מתוך אלפי הספרים, שעשו את דרכם לאמריקה אחרי המלחמה, היה מונח ספרו של ר' ירוחם "במקרה" בראש ערימת הספרים, בארגז שהגיע "במקרה" דווקא לישיבת נר ישראל, ו"במקרה" נפתח על ידי המשגיח. מחבר הספר היה "במקרה" רבו של המשגיח בכבודו ובעצמו. ואם בכך לא די,  העותק המסוים של הספר היה "במקרה" שייך לר' דוד עצמו בעודו תלמיד בישיבת מיר בפולין!! נראה היה כאילו ברגעים אלו קיבל המשגיח מתנה יקרה מכל הון רב, שאותה לא ראה שנים ארוכות ואליה התגעגע בלי סוף. מי שראה את ר' דוד באותו רגע, ראה תלמיד ששב ומתאחד עם רבו האהוב!

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 http://dosanova.co.il/

אמרי שפר ה' אייר ה'תשע"ז

 האדמו''ר ה''בית ישראל'' מגור היה אומר בדרך צחות: מנין שאסור לעבור ברמזור אדום? שנאמר: ''ויאמר אליו אדום לא תעבור בי'' (במדבר כ יח).

    הגמרא אומרת, כי מסורת בידינו מאבותינו, שמקום הארון והכרובים לא נכללו בחשבון מידותיו של קודש הקודשים, משום שבדרך נס הם לא תפסו מקום.  אומר היה האדמו"ר רבי שלמה מרדומסק זצ"ל, כי דווקא שם, בארון שלא תפס מקום, שכנו שני לוחות הברית. מכאן, אמר, שהתורה אינה נמצאת אלא באלו שאינם תופסים מקום... ("שיח שרפי קדש" ה' 61.)

     הרה"ק המגיד מטשרנוביל זי ע" היה אומר: אותיות "שקר" שלוש הן.  שתים מהן כלולות בתיבת "רשע" ואילו אחת בתיבת "צדיק –" מכאן אנו למדים שלא כל רשע כולו שקר ..!. ולא כל צדיק כולו אמת!...

     ה"תפארת שלמה" אמר כל צדיק שאינו ממשיך על ישראל שפע של ברכה ופרנסה ועשירות, אינו צדיק כלל ואינו ראוי להיות מנהיגם של ישראל.  וזהו פירוש דברי רבותינו בתלמוד (קידושין מ') על הכתוב "אמרו צדיק כי טוב" וכי יש צדיק טוב ויש צדיק שאינו טוב? אלא טוב לשמים ולבריות הוא צדיק טוב,  טוב לשמים ורע לבריות זה צדיק שאינו טוב, צדיק רע לבריות, היינו שאינו ממשיך על ישראל שפע של טובה ופרנסה. והמשיך בדבריו ואמר זה היה חטאם של נדב ואביהוא שהסתפקו "בקרבתם לפני ה"' בלבד, ולא השפיעו על ישראל שפע של פרנסה וטובה, ולכן "וימותו" לא היו ראויים להיות מנהיגי ישראל.

לב טהור (אפריון שלמה, גליון 7 13)

     כל אחד יודע, בשביל להיחתם בספרי צדיקים, יש להתחזק ולעשות קבלות חדשות בעבודת ה'. אבל מהי עבודת ה'?  פעם שאלו תלמידי הבעל שם טוב את רבם מהי עבודת ה'?  אמר להם הבעל שם טוב: לכו לכפר פלוני שם יש אדם בשם ר' משה, לכו תלמדו ממנו עבודת ה' מהי.

     הגיעו התלמידים לכפר, שאלו האם יש פה ר' משה, אבל אף אחד לא ידע על מי הם מדברים, אין פה שום רב שקוראים לו משה. עד שאחד נזכר, אה נכון יש פה איזה עגלון שקוראים לו משה,  הוא גר בסוף הכפר. טוב, הלכו התלמידים לבית של משה העגלון, פתחו את הדלת והם רואים מולם אדם שנראה כמו חבית, שמן ענק. ביקשו ממנו התלמידים להתארח איזה יום-יומיים, והוא הסכים. טוב עכשיו רוצים לבחון את עבודת ה' שלו, אבל לא דובים ולא יער, הבן אדם בקושי יודע להתפלל, בקושי אומר ברכה, רק אוכל ואוכל כל היום,  בלי עין הרע אוכל בשביל 20 אנשים. טוב, אמרו התלמידים, כנראה הוא אחד מ-לו צדיקים, אולי רק בשבת הוא מתגלה.  חיכו לשבת, עוד לא אמרו קבלת שבת, הוא כבר סיים ערבית, וכשהם רק התחילו ערבית הוא כבר היה באמצע הקידוש. רק גמר את הקידוש והוא כבר התחיל לאכול, ואת זה הוא עשה באריכות. בבוקר, אותו הסיפור, עוד לא גמרו שחרית, הוא כבר היה אחרי מוסף וקידוש, יושב ואוכל בשר. הגיע מוצאי שבת, הם כבר עמדו לעזוב, אמרו לו תודה רבה על האירוח, ופנו אליו: רק תגיד לנו בבקשה, למה אתה אוכל כל כך הרבה? אמר להם משה העגלון: לפני הרבה שנים הלכתי עם אבא שלי ביער, וניגשו הנוצרים ורצו שהוא ינשק את הצלב, הוא לא הסכים, אמרו לו אם לא תנשק את הצלב אנחנו נהרוג אותך. ואבא אמר: "תהרגו אותי, אני את הצלב לא מנשק!". שפכו עליו נפט ושרפו אותו, אבל מה אני אגיד לכם, אבא שלי היה כזה קטנצ'יק, צנום, דק.  תוך 10 דק' נגמרה כל המדורה. ואני חשבתי לעצמי אז,  כשנשרפים לכבוד מלך מלכי המלכים ראויה מדורה גדולה מזו. לכן קיבלתי על עצמי לאכול ולאכול ולאכול, ואם פעם אחת גם אותי ישרפו, אז תהיה מדורה של שעה, כמו שראוי לעשות לפני המלך!  כזאת גסות, אבל ליבו לשמיים - עבד ה'. רחמנא ליבא בעי. 

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

אמרי שפר ג' חשון ה'תשע"ז

 

  אדם שאינו שומר את פיו ולשונו לדבר בקדושה וטהרה, אזי יכול להיות רשע כדור המבול, כי "מבול" ר"ת מות וחיים ביד לשון, וכשם שהאדם מדבר כך ניכר טבעו.

     ''אלה תולדות נח נח איש צדיק תמים היה בדורותיו את האלקים התהלך נח" (ו' ט'). בבעה"ט מביא רמז "האלקים התהלך נח" ס"ת 'חכם', וי"ל הכוונה בזה כי כדי ללכת בדרך הישר והטוב ולעבוד את השי"ת צריכים להיות חכם בכדי לדעת איך לנצח את היצ"ר. )מקור ברוך(

     הקלקול של דור המבול היה שהקדימו את הארץ לפני הא-לקות עשו את הארציות עיקר ואת הרוחניות טפל. (המגיד ממזריטש(

     בספר 'מגדל עוז' לרבינו יעקב מעמדין זצ"ל מובא: היונה שבה והעלה בפיה "לעת ערב", מדוע רק חזרה בערב? משום שיום זה שבת היה והיונה אינה תולשת גידולים בשבת. וזו היא הסיבה שמזמרים בשבת את הזמר "יום שבתון" שבו מוזכר "יונה מצאה בו מנוח", שכבר אז היא שמרה שבת.

     בפסוק (דברים ל"ב, ה'): שיחת לו לא בניו מומם, דהיינו, "שיחת לו" – אם הוא בעצמו מושחת, הוא מדבר בעת התפילה לדוגמא, "לא", זה לא מדבר אליו כלום, הוא ממשיך בדרכיו הלאה כאילו לא אירע כלום, "בניו מומם", רק כשרואה כן אצל בניו שהם מדברים בעת התפילה וכדומה – אז הוא מחשיב את זה למום, "דור עיקש ופתלתול"

     והנה ידוע, שאסור להוסיף על מצוות התורה, כי כמו שהוא מוסיף, כך הוא יבוא לגרוע, וזהו הרמז בפסוק, "והיה כאשר תרי"ד" – כאשר תוסיף מצוות על תרי"ג מצוות התורה, וכגון, כאשר תוסיף מצוה, ותאמר שאותו פלוני "מצוה" להרוג וכדו' – שבכך הלא הוספת 'מצוה' על תרי"ג המצוות – ובכך יהיו תרי"ד מצוות במקום תרי"ג – "ופרקת עולו" – אז תבוא גם לגרוע מהמצוות, ותאמר שלאותו פלוני "אסור" לעזור, "אסור" ליתן לו צדקה...

    

     ידוע בשם הרה"ק ה"ערוגות הבושם" זצ"ל, שלכן אנו מתפללים בכניסתנו לסוכה שבזכות מצות סוכה נזכה "לחסות מזרם וממטר" – דהיות שיש רמ"ח מצוות עשה – לכן אנו מבקשים בתפילה זו להינצל מזר"ם שהוא אחד פחות מרמ"ח,  וממט"ר שהוא אחד יותר על רמ"ח... – שלא נוסיף על המצוות ועי"כ לא נגרע מהמצוות.

      ותהי ראשית ממלכתו בבל (י,י(  ראשית המלכת הקב"ה היא.. בבל היינו ע"י לימוד תלמוד הבבלי.

לא יחרץ

     מספרים על המגיד מדובנא, שפ"א הגיע למקום של לצים ואפיקורסים שלעגו לכל דבר שבקדושה, כשראוהו אמרו לו: ידוע ידענו שנודע שמך בשער בת רבים שאתה מספר משלים מאוד יפים ולבסוף מוסר השכל ע"פ פסוקי התורה ומדרשי חז"ל, אנחנו איננו מכירים בזה [ח"ו], וברצוננו לשמוע רק את המשל ולא הנמשל המשולב בפסוקי התורה.

     נענה להם המגיד, וישא משלו ויאמר:

     פ"א היה איזה מלמד תינוקות אשר החליט לקחת את תלמידיו יחד אתו לטיול ביער הסמוך לעיר. פחדו תלמידיו ואמרו לו: רבינו, כלבים מסתובבים ביער, וקול נביחתם מטיל מורא על כל בנ"א, ילדים לא כ"ש?! עצם המלמד את עיניו, פתח את עיניו ויאמר: הנה יש סגולה בדוק ומנוסה, לומר הפסוק: לא יחרץ כלב לשונו, ומיד הכלבים משתתקים. או אז נרגעו הרוחות והתחילו לטייל ביער. עוד הם מדברים ומתעסקים בדבר של מה בכך, ופתאום קול חבורת כלבים מהדהדת ביער וקול הכלב הולך וחזק מאוד. כשמוע המלמד את קולם וירא את אשר לפניו, כי סכנה נשקפת לחייו, ויברח וירץ העירה כל עוד נשמתו בו. ובהרגעת הרוחות שנית, וישאלו הילדים את המלמד לדעת מה זה ועל מה זה. הלוא הוא הוא בעל העצה לומר הפסוק: לא יחרץ כלב לשונו, וכשבא מעשה לידו ברח כילד ואילו ה'פסוק' לא אמר???

     ענה המלמד: העצה עצה טובה היא, והסגולה סגולה היא, והפסוק פסוק הוא, אבל מה אעשה בראותי שאלו הכלבים [וכאן הראה המגיד מדובנא באצבעו על הלצים] אינם מניחים אותי אף לומר פסוק, אלא מיד הם נובחים

לא ישאיר חובות (פניני בית לוי, גליון 306)

     חדרו של הרופא ד“ר בלניקוב בבית החולים תל-השומר היה שקט לגמרי. השקט לא נבע מכך שהחדר היה ריק. נכחו בו שלושה אנשים: הרופא עצמו ד“ר דני בלניקוב, וזוג חרדי בני ברקי. ר‘ שלמה יוסף מירסקי (בדוי) ואשתו פנינה. השנים נראו באותו רגע כאילו יד נעלמה שאבה את החיות מקרבם. פניהם נמתחו על עצמות לחייהם וארשת של בהלה וחרדה נצנצה מאישוניהם. המילים ששמעו מהרופא היו קשות וחדות כסכין. כמה ימים של מתח נפשי קשה עברו עליהם עד לאותו מעמד. מזה שבועות אחדים עובר ר‘ שלמה יוסף תקופה לא פשוטה שהתחילה עם שיעול טורדני והמשיך בכאבים חזקים בגב ובצלעות. ר‘ שלמה יוסף, אברך צעיר באמצע שנות הארבעים השקוע עמוק בלימודיו בכולל, ייחסו בתחילה את הכאבים והשיעול להתקררות חולפת, אבל הכאבים התגברו ותחושת המחנק לא הניחו לו לישון בלילות. כמעט בכל נשימה שלו חש כאב חד כסכין שחותך את ריאותיו.

     ר‘ שלמה יוסף אינו מן המפונקים. כל עוד יכול היה לסבול את כאביו נשאם בדומיה, אלא שמיום ליום חש את מצבו מחריף והולך. הלך לרופא בקופת חולים וזה שלחו בבהילות לסדרת בדיקות וצילומים. התוצאות הגיעו די מהר. רופא המשפחה ניסה להסוות את תגובתו הקודרת לנוכח פענוחי המעבדה והשורות באותיות לטיניות המצורפות אליהם, אבל ר‘ שלמה יוסף לא היה מן הטיפשים וקלט שמשהו לא בסדר. הוא קיווה לטוב ובתוך לבו ככר קיננה פניקה קלה. עמדו הוא וזוגתו והמתינו למוצא פי הרופא. ספר תהלים פתוח בידיהם, השפתיים לוחשות והלב מפרפר בין תקווה ליאוש. אפשר היה לחתוך את המתח בסכין.

     הרופא נכנס לחדר, ארשת פניו רצינית ולא מבשרת טובות. הוא קרא לפנינה ושאל אותה בשקט האם בעלה הוא ”אדם חזק“. היא לא ירדה לסוף דעתו וענתה ”בודאי“. הרופא שהתכוון לחוסן נפשי ולא גופני, קיבל אישור על כוונתו הלא ברורה וזימן מיד גם את ר‘ שלמה יוסף אל שולחנו. ”תראו, הממצאים אינם קלים. מדובר בגידול ממאיר ואלים במיוחד, ומה שגרוע יותר, מן המהירים ביותר מסוגו. ישנם כמה סוגי טיפולים אפשריים, אבל אני רוצה שתהיו מוכנים לכל התרחישים ותכינו את בני המשפחה“. ”להכין את המשפחה, למה?“ מלמלה פנינה חצי משותקת. הרופא הביט בהם בעיניו האפורות, עינים שכבר ראו הכל. ”אני לא רוצה להשלות אתכם. הבה נקרא לילד בשמו: לשלמה יוסף נותרה תקופת חיים קצרה במקרה הטוב ביותר, שלושה חודשים“.

     ברגעים הראשונים שניהם היו נסערים ובכו כתינוקות, אבל כבר בדרך הביתה החלו מתאוששים. חדורי אמונה ובטחון בבורא הרחמן היו. לרופאים ניתנה רשות לרפאות, לא לייאש. שבו הביתה ואחרי ששקלו וטרו במצב ובבשורת האיוב שנחתה על ראשם, החליטו לנסוע מיד למירון. להתפלל על קברו של התנא רבי שמעון בר יוחאי. לקרוע את שבעת הרקיעים ולפעול ישועה גדולה. עוד בדרך למירון הספיקו לסיים את ספר תהילים כולו, וכשהגיעו לאתרא קדישא לציונו של התנא רשב“י, נפרצו כל הסכרים ושניהם געו בבכי מר כל אחד בפינתו שלו. זה עומד במערה הקטנה ושטוח כולו על הציון המשופע כמין גג, ודמעותיו ממיסות את ציפוי האבן, וזו עומדת במערה הגדולה של רבי שמעון ורבי אלעזר בנו, ונחלי דמעות ניגרים מעיניה כשני מעיינות. הצד השווה שבשניהם, העתרת תפילות ותחנונים לבורא כל העולמים שישלח להם עזרתו מן השמיים.

     לצדו של ר‘ שלמה יוסף עמד אברך חסידי שהרגיש בלבו כי משהו כאן מאוד אינו כתקנו. אדם שבוכה ככה, כנראה זקוק לרחמי שמים מרובים. למען האמת, כל מי שלא היה חרש יכול היה להבין במה מדובר, כיון שהמילים ”רפואה שלמה! רחמים! אבא יקר תרפא אותי!“ חזרו על עצמם בתדירות של אחת לכמה דקות, בבכיות איומות. כשנפרד מעם הציון ניגש האברך לר‘ שלמה יוסף ולחש לו באוזנו. ”הבנתי הכל, אבל דע לך כי לפי מה ששמעתי, לא הרחק מכאן נמצא בדיוק בימים אלו צדיק יסוד עולם, הרבי הקדוש רבי משה מרדכי מלעלוב, (הסיפור התרחש בחודש תמוז תשמ“ו, בעת שהרבי הברכת משה מלעלוב זיע“א שהה אז בצפת, בהר כנען), ידוע כי הוא משיירי כנסת הגדולה ודעתו נשמעת בשמים. הכל יודעים כי כוחו רב לחולל ישועות. לדעתי עליך לנסוע אליו כעת“.

     ר‘ שלמה יוסף ראה בזאת תחילתה של ישועה, רק סיים תפילתו וכבר טורחים ליידע אותו על הצדיק שדבריו נשמעים בשמים. למען האמת, הוא הספיק להתוודע לרבי בעבר ובשנים הקודמות שימש כבעל קורא בבית הכנסת שלו ברח‘ רבי עקיבא 65 בבני ברק. הוא היה נרגש כל כך עד ששכח לשאול את האברך לכתובתו המדויקת של הרבי והיכן הוא נמצא. המתין לזוגתו שתצא אל החצר וסח לה מה ששמע. מיד שאלה אותו שאלה פרקטית, ”והיכן בדיוק הרבי נמצא“ ועל כך לא היה לו מענה. ”כאן בגליל“ ענה תשובה סתמית. עמדו אובדי עצות בחצר המערכה והחלו לשאול, אולם איש לא ידע לומר להם איפה נמצא הרבי מלעלוב. אותו אברך שנידב את המידע כמו התאדה. יצאו אל הכביש היורד מן ההר והנה עוצרת על ידם מונית שירות. הנהג הוריד נוסע שהגיע לתפילה בציון, והתכונן לחזור. בהחלטה של רגע ניגשו אליו. ”אתה מהאזור?“ ”כן“. ”אולי אתה יודע היכן נמצא האדמו“ר מלעלוב?“ ”בטח“ קרנו פני הנהג בחיוך טוב. ”הסעתי כמה פעמים את הגבאים של הרבי. אני מכיר אותם“. ”אנחנו צריכים להגיע דחוף אל הרבי מלעלוב“. ”פגשתם את האיש הנכון“, אמר להם. ”הרבי נמצא כעת בדירה בהר כנען, לא הרחק מכאן. בואו עמי ותוך דקות ספורות תגיעו אליו“. ”השגחה פרטית,“ מלמלו כשנכנסו למונית, הם חשו מעודדים ודימו לראות חיוך ראשון משמים. ברם, כשהגיעו לבית הרבי הקדוש, נתקלו בגבאי נמרץ שעמד על משמרתו ולא הרשה לאיש להיכנס. כשראה את הזוג הודיע להם שאין אפשרות להיכנס אל הרבי, כיון שאינו חש היום בטוב ולא מקבל אנשים. (המעשה התרחש כאמור בחודשי חייו האחרונים, ואמנם באותם ימים בצפת החל מצבו מתדרדר).

     אבל, לא ידע אותו גבאי מאיזה חומר קורצה מרת פנינה. בשעה שחיים ומוות מונחים על כף המאזניים לא יכניעוה גבאים ומשמשים. היא ניגשה אל הגבאי. מילותיה היו שקטות אך ספוגות עוצמה: ”היכנס נא אל הרבי הקדוש ואמור לו שנמצא כאן זוג שמשווע לישועה גדולה. בעלי חולה מאד וכל רגע הוא קריטי עבורו. לא נזוז מכאן עד שנכנס אל הרבי“.

     הגבאי, אדם חכם ובעל ניסיון רב, הבין שאמנם מדובר במקרה לא פשוט. הוא נכנס אל חדר הרבי, ויצא בסבר פנים חייכניות. ”הרבי ניאות לקבלכם“. ר‘ שלמה יוסף וזוגתו נכנסו. החדר היה רווי קדושה. דמות מלאכית זוהרת בהוד קדומים מוטלת הייתה במיטה בתנוחה של חצי ישיבה. ניכר היה שאינה שייכת לעולם. הגוף אכול כולו, אבל הפנים המיוסרות זרחו במתיקות שלא מעלמא הדין, והעיניים היו עזות מבט, מקרינות אור יקרות ועוצמה רוחנית בלתי מוסברת.

     התקרב הבעל למיטת הרבי ואילו האשה עמדה מוצנעת בצד. אך היא נטלה את רשות הדיבור, ובדמעות שליש סיפרה על מכאוביו של בעלה, על תוצאות הבדיקות ועל חוות דעתו הקטלנית של הרופא. הרבי שמע את הדברים, פניו התעוותו בכאב מייסר על צערם הגדול שקע דקות ספורות בשרעפים. אחרי כן ענה במילים שקטות אך החלטיות ”בעזרת ה‘ יתברך, שלמה יוסף בן חנה ייצא מהמחלה ויהיה בריא כאחד האדם“. הביטו בני הזוג זה על זו, הרבי נשמע יותר כמבטיח ולא רק כמברך. אך פנינה – למרות שמחתה על הברכה החד-משמעית, עדיין לא נחה דעתה. עד עתה זכו להשיא רק שניים מתוך שמונת צאצאיהם, ועדיין יש פעוטות בבית. האם יזכה בעלה להוביל את כולם לחופה? ”שהרבי יברך – הפצירה – שבעלי יזכה להוביל את כל ילדיו לחופה“. הרבי, כל הטוב שבעולם משתקף מפניו הטהורות. זקן ומלא רחמים. ”בעלך יוביל את כל ילדיו לחופה“ שוב בירך – הבטיח. ופנינה החליטה שאם מזלה משחק לה, הרי יש לנצל את שעת הכושר עד תום. המחלה עדיין בעיצומה, הטיפולים – הבהיר הרופא – יהיו יקרים מאד ועלות התרופות גדולה. בעלה יזכה להוביל את כל הילדים לחופה, אך החובות, מה יהיה עליהם? האם תוכל להתמודד עם עול החובות לבדה. בשנת תשמ“ו איש לא חלם על ועדות צדקה ממוסדות הנכנסות לעובי הקורה לעזור למשפחות שיקיריהם חלו או שבקו חיים, וגם עול החתונות משתרג על צווארם. כבר עתה הם בעלי חוב גדולים מנישואי שני הגדולים, ועדיין ששה ילדים לא נישאו. עת רצון היא ועליה לנצל זאת.

     ”רבי קדוש, יסולח נא לי אם אני מרבה בדברים, אבל דומה שעדיין צרתנו צרה היא. כבר עתה אנו בעלי חובות גדולים מהחתונות הקודמות, ומרבית הילדים עודם בבית. איך נתמודד עם כל החובות. ובפרט אם חלילה, מי יודע... ”לא רצתה לפתוח פה לשטן חלילה. קולו של הרבי היה חלוש אבל ברור ביותר. ”בעזרת ה‘ יתברך תזכו לחתן את כל הילדים ובעלך לא ישאיר אחריו חובות“. פני הזוג אורו. הדברים נכנסו ללבם. חשוב כי משמים נענו.

     כשיצאו מחוץ לחדר התלווה אליהם הגבאי ואמר בחיוך. ”כל הכבוד, ידעת לעמוד על שלך. ומשמים יסייעו לכם ככל אשר שאלתם“. ומספר להם הגבאי כיצד בחוש רואים איך השכינה מדברת מתוך גרונו של הרבי. וסיפר להם כמה סיפורים ועובדות על אותות ומופתים שחולל הרבי.

     ר‘ שלמה יוסף ופנינה חזרו לביתם. מדברי הרבי לא נפל צרור ארצה. המחלה האנושה נרפאה כליל. אלא שלא עובר זמן רב והגידול מתפרץ במקום אחר. המחלה שוב נותנת אותותיה. שלמה יוסף ופנינה ניגשים לרופאים, ושוב ”מתבשרים“ כי המחלה אנושה וקשה מאד. הפעם כבר ידעו מאליהם את הכתובת. אצו לבית הרבי ושטחו את לבם. נזף בהם הרבי. ”לשם מה רצתם לשאול ברופאים? אין הם יודעים כלום! לכו לביתכם לחיים ולשלום ואל תדרשו שוב ברופאים“. חדורי אמונה שבו אל ביתם ומאז לא הלכו לרופאים. לא עבר זמן רב והמחלה נעלמה כפי שהופיעה.

     אבל... שוב חלה ר‘ שלמה יוסף, והפעם היכה הגידול הממאיר במקום שלישי. אלא שהפעם כבר לא נסע לבית החולים. דברי הרבי היו לו כאורים ותומים. ובינתיים נסתלק לבית עולמו הרבי הקדוש מלעלוב בכ“ד טבת תשמ“ז אך דבריו עושים פירות, מיודענו הבריא כליל חזר לעצמו ושב לשגרת חייו. במשך השנים השיא את כל ילדיו. אלא שנטל החובות הרובץ על גוו תפח והלך משידוך לשידוך. ככל שניסה להצטמצם, לא היה די בכך. חובותיו עלו למעלה ראש והגיעו לידי סכום בלתי מתקבל על הדעת. מעתה היה סדר היום סובב והולך סביב השאלה, היכן מוצאים גמ“ח חדש כדי לגלגל חובות. לבם של הילדים נצבט למראה אביהם הכורע תחת החובות.

     כשהגיעו מים עד נפש – התאספו כל בני המשפחה לדון בפתרונות. הצעות מגוונות עלו על השולחן. הצד השווה שבכולם שלא היה בהן ממש. לבסוף עלתה הצעה קשה לעיכול אבל ברת ביצוע: למכור את הבית הגדול בבני ברק ולקנות דירה צנועה בפריפריה, באחת הערים החרדיות החדשות. ”כך תוכל לגור לידינו, אבא“, זרחו עיני הצאצאים, ” והעיקר, הפער בין דירה בבני ברק לדירה בפרויקטים הוא כה גדול, עד כי בהפרש שבין שתי הדירות תוכל לפרוע את כל חובותיך“.

     ר‘ שלמה יוסף וזוגתו התלבטו וחככו בדבר ימים ולילות. בסופו של דבר התקבלה ההחלטה והדירה נמכרה, ואמנם היה בה די כדי לסלק את החובות שהצטברו, עד לפרוטה האחרונה!

     את ההמשך איש לא צפה. ר‘ שלמה יוסף עבר להתגורר בשכנות לצאצאיו. החל לרוות נחת ולהתהלך ללא גב שחוח מחובות, כאשר לפתע פתאום חזרה וניעורה המחלה הישנה והתפרצה בכל חריפותה הקטלנית. הפעם לא היה מי שיבטיח שהמחלה תיעלם. המחלה נגסה בגופו המיוסר חלקה אחר חלקה. לא יצאו ימים רבים ור‘ שלמה יוסף השיב את נשמתו לבוראה. ובימי השבעה ישבו בניו ונזכרו בדברי הרבי הברכת משה מלעלוב זיע“א, ”לא ישאיר אחריו חובות“. לא ידעו אם טוב עשו שנתנו לו את הרעיון למכור את דירתו בבני ברק, אולי אם לא היה מזדרז לפרוע את חובותיו, בעידודם, היה עדיין מאריך ימים. מאידך, אין חכמה ואין עצה ואין תבונה נגד ה‘! כיון שהגיע זמנו ללכת מן העולם, שום דבר לא היה יכול למנוע זאת, והבטחתו הנושנה של הרבי נשכחה מלב. אבל כעת ראו בחוש כיצד נתקיימה. הרבי הבטיח שאביהם לא יעזוב את העולם עם חובות ואכן כך היה. הוא לא השאיר חובות. דברי הרבי התקיימו במלואם.

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/