אמרי שפר כ"ח תשרי ה'תשע"ח

אמר הגאון רבי אייזל חריף זצוק"ל צא וראה מה בין דורות ראשונים לדורות אחרונים: "דור המדבר" – פירקו כספם וזהבם, כדי לעשות להם א-לוהים , דורות אחרונים – פורקים א-לוהיהם, כדי לעשות כסף וזהב.

     אמר הרה"ק מווארקא זי"ע נח איש צדיק תמים היה בדורותיו (ו, ט) פירש רש"י יש דורשין לשבח ויש דורשין לגנאי. אומרים בשם הרה"ק מווארקא זי"ע,  שפירש רש"י זו על ענין שתיית יי"ש ללחיים, 'י"ש דורשין לשבח', קצת יי"ש כדי לומר לחיים ולברך איש את רעהו זהו לשבח, אבל 'ו י"ש דורשין לגנאי' , וי"ו מוסיף על עניין ראשון, אם כן 'ו י"ש' כשאתה מוסיף כבר הרבה יי"ש, זהו גנאי.

     בכדי לשבות את לב התלמיד ולמשוך את לבו לדברי תורה, הדרך היחידה המועילה לטווח רחוק הוא באמצעות חום ואכפתיות. הנפת פטיש מאיים כמו שעשה נח , יבריחו את השומעים. הגשת מגדנות כאברהם ירבו מקשיבים.

    ''הקב"ה ציווה: 'שופך דם האדם באדם דמו יישפך'. יש כאן רמז למקפח פרנסת חברו ושובר עסק של חברו ויורד לאומנות חברו" (רבי יצחק-אייזיק מקמרנה)

ולתתך עליון על כל הגויים (כו, יט). (דברים טובים – כי תבוא)

     ר' דוד קרונגלס היה איש קדוש. תפילתו הרעידה לבבות. שיחות המוסר שלו העלו את שומעיהן והביאו דמעות לעיניהם. כל מכריו הסכימו, ללא עוררין, לעובדה שר' דוד הוא איש קדוש והודו בכך. נדמה היה שבעיני ר' דוד שבילי רקיע ושבילי הארץ חד הם. הוא הביא את אש התורה שבערה בליטא של טרום המלחמה, אל תוך חייהם של אינספור בחורים באמריקה.

     בזמן מלחמת העולם השנייה,  היו בין אנשי הממשל הגרמני שסברו, כי חבל יהיה אם לא יישאר בעולם זכר לעם היהודי. מאמציהם השטניים להכחיד את העם היהודי היו יעילים כל כך, עד שנדמה היה כי העם היהודי עומד, חלילה, להיכחד ולהיעלם מן העולם כדרך שבטי האינקה והמאייה העתיקים. עובדה זו הייתה דווקא חיובית בעיניהם, אך הם החזיקו בדעה שכדאי לתעד את אורח חייהם של בני העם היהודי, למען ידעו הדורות הבאים שהיה פעם עם קדום, בעל תרבות מעניינת. למען מטרה זו הם טענו, שכדאי לבנות מוזיאון, שיוקדש לתיעוד מורשת העם שאיננו. הם תכננו שהמוזיאון יכלול חפצי אומנות יהודיים שאותם בזזו מהגטאות באירופה: פמוטי כסף,  חנוכיות מחוטבות, גביעי קידוש, קופסאות בשמים של הבדלה,  קופסאות אתרוגים ומגוון חפצי אומנות נוספים. אולם חשובים מכלי הכסף וחפצי האומנות, היו בעיניהם החפצים שייצגו את עצם מהותו של העם היהודי- ספרי הקודש. לשם כך יצאו הנאצים לאסוף, לשמר, לתעד ולהשיג מיליוני ספרים מישיבות,  מבתי מדרש ומבתי כנסת ברחבי אירופה. רכבות ששימשו עד כה להובלת בני אדם המירו את ייעודן ומולאו אינספור ארגזים של ספרי ש"ך וט"ז, קצות החושן ונתיבות המשפט, תלמוד בבלי וירושלמי, ראשונים ואחרונים, מדרשים ואגדות, תורת הנגלה והנסתר. הם אספו בסבלנות נאצית מבחר עצום של כתבים פרטיים, לצד ספרים מפורסמים. כתבים נדירים הונחו לצד ספרים נפוצים. ארגזים-ארגזים של ספרי קודש נערמו,  ספרי תורה ותפילין נאספו במחסנים, זכר לשש מיליון נשמות הקדושים. כשהסתיימה לבסוף המלחמה, חיכו הספרים לחזור לידי בעליהם האמתיים, אך ארך זמן עד שהדבר קרה. אנשי כוחות הברית היו עסוקים במיליוני עיסוקים של אחרי מלחמה.  השבת הספרים ליהודים הייתה מבחינתם בתחתית רשימת המשימות. אולם בסופו של דבר נפנו המנצחים גם לעניינים שנראו בעיניהם פעוטים. אחד מעניינים אלה היה המוזיאון שתכננו הנאצים להקים. המוזיאון שלעולם לא יקום, כי העם היהודי המנוסה ברדיפות ובניסיונות רבים להשמדתו, שורד למרות הכול, ונותר חי וקיים בעזרת ריבון העולם. האמריקנים לא ידעו מה לעשות בספרים רבים כל כך. אחרי ששקלו ודנו בדבר, החליטו לשלוח את ארגזי הספרים לישיבות שונות ברחבי העולם, שם יוכלו בני עם הספר ללמוד מתוכם. הספרים שייכים ליהודים בדין וביושר החליטו האמריקנים. וכה היה:

     ביום בהיר אחד הגיע לישיבת נר ישראל משלוח ספרים מאירופה. הישיבה הייתה בין הראשונות שהוקמו באמריקה, ולכן זכתה לקבל את אחד הארגזים. ר' דוד, שגילם את אש התורה וחי את המילים שלימד, כובד לפתוח את הארגז הראשון. אלה שחזו במעמד תיארו לאחר מכן את ארשת יראת הכבוד, שעיטרה את פניו הקורנות של המשגיח, בשעה שפתח את הארגז הראשון:

     ר' דוד חי בזמן השואה בשנחאי, שם התברר לו שהוא השריד היחיד שנותר ממשפחתו. הוא החליט שהדרך היחידה להתגבר על האובדן הנורא, היא להיות שקוע בתורה ולחדש חידושי תורה, וכך עשה. החלטה זו הניבה אוצר בלום של חידושי תורה על מסכת זרעים, ברובם על סוגיות שהיו בגדר שטחים בלתי כבושים עד כה, שהתפרסמו בספר 'דברי דוד'. הוא היה שריד מלחמה. וכמוהו היו גם הספרים. ר' דוד נטל לידיו הרועדות מהתרגשות את הספר שעמד בראש הערימה... ופניו חוורו. הוא עמד בלי נוע, משותק מתדהמה.  מהופנט. נסער מכדי לדבר. אנשים נרכנו קדימה בסקרנות, לראות מה מיוחד כל כך בספר. ברגע שראו את הספר, הבינו הכול- היה זה ספר "חכמה ומוסר", הספר שכתב רבו של ר' דוד, הרב ירוחם ליבוביץ, בעודו בעיירה מיר. כמה מטלטלת הייתה עבור המשגיח העובדה, שברגע שפתח את הארגז מצא את אוצרו של רבו האהוב, מונח בראש הערימה- מתנה משמים. אט אט, הרים המשגיח את הספר בעדינות ובאהבה,  ואחזו בחוזקה בין ידיו. היה זה רגע ניצחונו של אדם, שעבר סבל כה רב, ויצא ממנו מחוזק ומחושל. כל תלאותיו, כל המסע ממיר לשנחאי, כל השדרות הירוקות בבולטימור- כל אלה איבדו את משמועתם. רק הספר שכתב רבו... רק הוא עמד אל מול עיניו. אולם הרגע המדהים ביותר עדיין לא היה. כל העיניים נתלו במשגיח בזמן שפתח את כריכת הספר. כולם התבוננו היטב בתגובותיו. הם ראו את ההתרגשות נשקפת מפניו הקדושות. ולפתע שב המחזה על עצמו: אם לפני כן חוורו פניו,  הרי שעכשיו האפירו. "מה קרה?", התלחשו כולם, "מה ראה המשגיח בתוך הספר?" בלא מילים, הרים המשגיח הדגול את הספר והראה אותו לנאספים. כולם קראו את המילים הכתובות על הכריכה הפנימית בנשימה עצורה: "מספרי דוד קרונגלס",  היה רשום שם.מתוך אלפי הספרים, שעשו את דרכם לאמריקה אחרי המלחמה, היה מונח ספרו של ר' ירוחם "במקרה" בראש ערימת הספרים, בארגז שהגיע "במקרה" דווקא לישיבת נר ישראל, ו"במקרה" נפתח על ידי המשגיח. מחבר הספר היה "במקרה" רבו של המשגיח בכבודו ובעצמו. ואם בכך לא די,  העותק המסוים של הספר היה "במקרה" שייך לר' דוד עצמו בעודו תלמיד בישיבת מיר בפולין!! נראה היה כאילו ברגעים אלו קיבל המשגיח מתנה יקרה מכל הון רב, שאותה לא ראה שנים ארוכות ואליה התגעגע בלי סוף. מי שראה את ר' דוד באותו רגע, ראה תלמיד ששב ומתאחד עם רבו האהוב!

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 http://dosanova.co.il/

אמרי שפר ט"ו אדר א' ה'תשע"ו

 

אמנם חטאם היה גדול, בכל זאת עלינו להודות שדור המדבר עלה על דורנו.  דור המדבר התפרק מכספו וזהבו כדי לעשות לו מהם אלהים,  ואילו דורות אחרונים מתפרקים מא-לוקים כדי לעשות ממנו כסף וזהב. (עפ"י הרב אייזל חריף(.

     הדרגה הנעלה ביותר היא, "לעבור את כל החיים מבלי לפגוע באף אחד" (ה"חזון איש")

"     ושמרתם את השבת כי קודש היא לכם ..." )לא, יד(  - אצל יום טוב נאמר (ביצה טו): חלקהו חציו לה' וחציו לכם, אבל בשבת "כי קודש הוא לכם". ה"לכם" הוא גם כן קודש, גם האכילה והשתייה שהם לצורכי הגוף קודש הם . )קדושת לוי(

     יש לך אדם שחוטא בארץ ואינו חוטא בשמים, בשמים ואינו חוטא בארץ, אבל מי שאומר לשון הרע חוטא בשמים ובארץ , שנאמר ”שתו בשמים ולשונם תהלך בארץ“. (מדרש רבה (קהלת ס‘, י“ב)

יְשועָהֻ מְפלָאה (פניני עין חמד עלון 522)

     ר' מנדל היה יהודי אשר היגר מרומניה לרוסיה והתיישב בעיר קישינב (כיום בירת מולדובה). עלילה מכוערת נרקמה כנגדו. ופתאום מצא את עצמו מסובך בתביעה משפטית מצד ממשלת רומניה, ובתביעה מממשלת רוסיה להסגירו לידיה. למעשה היה הוא איש עסקים מצליח.  אחד ממתחריו ברומניה ניסה לסחוט ממנו סכום כסף גדול. הוא סירב, והאיש הבטיח לנקום בו. הוא הפריח שמועה כי מנדל מצא אוצר גדול השייך לממשלת רומניה, וכדי שסודו לא יתגלה, ברח לרוסיה. מצבו של מנדל היה מסובך למדיי. אמנם ממשלת רוסיה לא הסכימה להסגירו, אבל החליטה להעמידו לדין בתחומה. נשלח לו זימון למשפט, ובד בבד נשלחה הזמנה לממשלת רומניה לשגר תובע מטעמה ועדים המאשרים את נכונות טענותיה. עד המשפט שוחרר הלה בערבות.

     שבור ומודאג נסע הוא אל 'הסבא משפולי' (הצדיק ר' אריה לייב זצוק"ל), לבקשו עצה וישועה. בבואו הרגיע אותו הצדיק באמרו כי ישים את מבטחו בה', ו"ישועת ה' כהרף עין". הרב הוסיף , כי כדאי מאוד להשתדל לקבוע את מועד המשפט לפורים . מנדל עדיין היה מלא דאגה ושאל בהיסוס: "מה אטען בבית המשפט כנגד כל הראיות שיציג התובע?" - "בעניין זה הסר דאגה", השיבו ה'סבא', "אשלח מטעמי ֵסנגור מצוין שיְיַצג אותך בבית המשפט". "וכיצד אדע לזהותו?", תמה, והצדיק השיב: "הוא יחבוש כובע לבן ויעטה כפפות אדומות ". מנדל התמלא שמחה לנוכח הצעתו הנדיבה של הרבי. הוא חש אסיר תודה ושאל: "כמה אצטרך לשלם בעבור עבודתו של הסנֵגור והוצאות הדרך?". חייך הצדיק ואמר כי זה עתה זכה לשדך יתום ויתומה, וזקוק הוא לסכום כסף גדול כדי להשיאם. "האם אתה מוכן לקבל עליך את הוצאות חתונתם?", שאל. מנדל הסכים מיד, ובו - במקום נתן לצדיק סכום נאה בעבור ההוצאות הראשונות והתחייב לשלם את השאר. הוא חזר לעירו ולאחר מאמצים והשתדלות הצליח לשנות את מועד המשפט ולקבוע אותו ליום פורים. מיד שלח מברק לרבי , כדי שיכין את הסנֵגור מבעוד מועד.

     פורים בא. חסידיו של 'הסבא משפולי' הכירו את דרכו לנהוג לעיתים בדרכים מתמיהות ובלתי מובנות כדי לפעול ישועה ליהודים, אולם אותו פורים היה מיוחד במינו.  בליל פורים, כשהתאספו החסידים סביב שולחן הרבי, העלה ה'סבא' בקשה מיוחדת: מבקש הוא לערוך את משפטו של היהודי מנדל הזקוק לישועה. אולם בית המדרש נהפך ל'בית משפט'. החסידים התארגנו והעמידו את רב העיר בתפקיד ה'שופט', ואליו צירפו עוד שני 'שופטים'. אחריו בחרו את ה'תובע' וה'מלשין' ואת הנאשם 'מנדל', וכן שניים שהיו 'עדים'. בשלב זה התערב הצדיק ואמר , כי הוא יהיהֵ הסנגור.

     המשפט נפתח. תחילה קם ה'תובע' והחל להציג את חומרת מעשהו של מנדל, כיצד העז לגזול את רכוש המדינה ולברוח. בשעה שדיבר צחקו החסידים ולגלגו עליו. ה'תובע' ניסה לבסס את טענותיו, וזימן את העדים. כאן נכונה לו הפתעה. ה'עדים' הפכו את עדותם וסיפרו , כי אין זו אלא עלילה, שכן הם שמעו בעצמם את האיש מאיים על מנדל , שיעליל עליו אם לא ייתן לו כסף.  כעת הגיע תורו של ה'סנֵגור'. 'הסבא משפולי' הניח על ראשו כיפה גדולה לבנה ועל ידיו עטה כפפות אדומות. שקט השתרר באולם, והוא פתח בנאום חוצב להבות. בטוב טעם הסביר באוזני ה'שופט' כיצד היה מנדל טרף לעלילה שפלה, אשר לא יאה כי ממשלה נאורה כרוסיה תאבה להאמין לה, ולכן אל לה להיכנע ללחצים המופעלים עליה מצד ממשלת רומניה. הדברים היו משכנעים מאוד וגם מרגשים ביותר, עד שנגעו ללב כל השומעים. בסיום דבריו לא נשאר כל ספק בצדקתו של מנדל, ולשופטים לאַ היה אלא לזכותו בדין ולשחררו. הם לא הסתפקו בכך ואף חייבו את ממשלת רומניה לשלם למנדל את הוצאות המשפט ובכלל זה דמי עגמת- נפש.

     קריאות שמחה פרצו מפיות החסידים, וההתוועדות העליזה חזרה להתנהל כמיטב מסורת שמחת הפורים.  מיד במוצאי פורים הגיע מברק ממנדל המבשר , כי זכה במשפט וכי בקרוב יבוא לשפולי. כאשר בא לעיר הקיפוהו החסידים ושאלו בסקרנות כיצד התנהל המשפט. הוא סיפר , כי אכן הסנגור ששלח הרבי היה מוצלח ביותר. "נאומו הנלהב והמשכנע הטה את לב השופטים, ותיכף לאחר מכן הכריזו השופטים על הזיכוי המוחלט", תיאר בקול נרגש. עוד סיפר כי למזלו הגדול חייבו השופטים את ממשלת רומניה בהוצאות משפטו ואף בדמי עגמת-נפש. שוב שאלו החסידים: "מה הייתה טענתו של הסנֵגור?". מנדל החל לחזור על הדברים, ותדהמה אחזה בחסידים. הלוא הדברים הם בדיוק מילה במילה , ממה שהשמיע הצדיק בנאומו במהלך המשפט המבויים בעת סעודת פורים!... הגיע תורו של מנדל להיכנס אל 'הסבא' ולהודות לו על הסנֵגור הנפלא. כאשר עמד על מפתן הדלת, בטרם פצה את פיו, חייך הצדיק ואמר: " נו מנדל, האם היטיב הסנגור ששלחתי למלא את תפקידו?"...

חוויית השבוע שלי

http://h-y.xwx.co.il/