אמרי שפר י"ז ניסן ה'תשע"ז

   אחד מי יודע פעם - שאלו את הרבי מבעלז, רבי יששכר בער, מדוע אומרים בליל הסדר ”אחד מי יודע... אחד א-לוקינו“, הלא ודאי שאנו יודעים זאת, הרי אמונה זו מלוה אותנו כל השנה.  השיב: אדם שהוא עשיר גדול, לעולם אינו מגלה כמה כסף יש לו. מתי הוא מגלה? אם קורה שהוא שותה כמה כוסות יין, אז נפתח פיו והוא מגלה את כל סודותיו. ”נכנס יין - יצא סוד“ (עירובין סב, א). אף אנחנו, כל השנה אין אנו מדברים על אוצרותינו. אבל לאחר ארבע הכוסות, נפתח הפה ואנו מספרים ומגלים את כל האוצרות: אחד א-לוקינו, שני לוחות הברית… )האדמו“ר מבעלז(

     ''בנחת מועיל יותר מאשר בכוח, זה יסוד לכל החיים'' (שמש ינון)  

     הרה"ק ר' מאיר מפרימשלאן זיע"א: בפרשת פיטום הקטורת נאמר: 'הדק היטב, היטב הדק, מפני שהקול יפה לבשמים'. למה הקב"ה מהדק (מייסר) אותי? כדי שאיטיב את מעשי וזהו 'הדק היטב', וגם אם מעשי טובים בכל זאת 'היטב הדק', ולמה? מפני שהקול שלי יפה לבשמים, ) עם שין ימנית(. דהיינו לקב"ה שנמצא בשמים. (הרב בן ציון סנה שליט"א((

     יש בן חורין שרוחו רוח של עבד, ויש עבד שרוחו מלאה חירות, הנאמן לעצמיותו - בן חורין הוא, ומי שכל חייו הם רק במה שטוב ויפה בעיני אחרים - הוא עבד.       

 הכסף שלא נגנב (דברים טובים – פסח)

     סיפר יהודי בשם י, י, ה, מארצות הברית, בעל נכסים רבים, ובבעלותו עומדים כמה וכמה דירות )שהוא משכיר) באזור מסוכן, אשר גנבים מצויים בו למכביר, וכל כך מסוכן המקום עד שבכל דירה שאינה מושכרת הוא מוכרח לשלוח איש מאנשיו לשהות בה, כי בלאו הכי פורצים הגזלנים לבית ושודדים על אתר את כל הרכוש.

     באחד הימים בהגיע היהודי אל הדירות, יצא מרכבו ושכח על הכסא ארבעים אלף דולר טבין ותקילין צרורים בצקלונם, ועליהם היו מונחים שני נגנים. משחזר, מצא שגנבים שיברו את החלון וגנבו את שני הנגנים – ס''ה הפסד של חמש מאות דולר לתיקון החלון ועוד ארבעים דולר על הנגנים, אך כל סכום הכסף נשאר במלואו בחסדי ה'. נתמלא היהודי שמחה, ובגיל ורנן נתן שבח והודאה לבורא עולם ששמר לו על כספו. הוסיף היהודי ואמר, אחר מעשה התבוננתי בעצמי, ואמרתי, אם לא היה לי שם סכום גדול של מעות בנוסף לנגנים הרי הייתי מתמלא צער ועגמת נפש על הפסד ממון של חמש מאות וארבעים דולר, אך כעת שכנגד ההפסד ניצלו לי שאר המעות הרבים שמח אני ומודה לא-לוקי, מכאן עלי ללמוד לכל עת וזמן כאשר יארע לי ח''ו איזה מקרה של עגמת נפש לשמוח בה '' א-לוקי בשאר רכוש, צאצאים ושאר קניינים אשר חלק לו ה'. ובפרט נוגעים הדברים לימים אלו,  בעת אשר עוסקים קשות בניקיון הבית לקראת היו''ט הקרב ובא, ומצוי שהקטנים המצויים בבית חוזרים ומלכלכים וכדו', ועל כל חד מוטלת החובה שלא להתכעס אלא אדרבה עליו לזכור להודות להקב''ה על שזיכהו בבן יקיר, בזרע של קיימא. וכפי שהיו אומרים זקני קרתא דשופרייא בצחות לשונם ''אזעלכע צרות אויף אלע עקרות''   )העקרות שנמנע מהם פרי בטן היו מתברכים בצרות כאלו).                                   

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

אמרי שפר י"ח אדר ה'תשע"ז

דברי התורה "הם חיינו ואורך ימינו" אולם בתנאי "אשר יעשה אותם האדם – וחי בהם" (יקרא י"ח ה'). זאת אנו מתפללים ומבקשים מהקב"ה: "ותן בלבנו...ללמוד וללמד לשמור ולעשות ולקיים"...הנה אמרו חז"ל (פסחים נ') 'אשרי מי שבא לכאן ותלמודו בידו', מדוע לא נאמר ותלמודו בראשו, במוחו? אלא 'יד' רמז למעשה, כי עיקר חשיבותו של אדם בעוה"ב כאשר 'ותלמודו' כל מה שלמד בעוה"ז 'בידו' קיים.

     דרש הגה"צ רבי שמואל אהרן לידר: 'שאלתי פעם את הרה"ק רבי מוטל מסלונים, מפני מה מחויבים אנו בזכירת חטאם של ישראל במעשה העגל, ומה יש לנו בזה שנזכור זאת? והשיב לי, כי יש ללמוד משם עניין זה שאמרו חז"ל 'אל תאמין בעצמך עד יום מותך', שאפילו דור המדבר שהיו במדרגה גבוהה כל כך, פנים בפנים במעמד הר סיני וראו ניסי ה' ונפלאותיו, מכל מקום לשעה קלה חטאו בעגל, קל וחומר לאנשים בדורנו, כמה צריכים אנו להרגיש את העניין של 'אל תאמין בעצמך!' ("נטעי אשל")

     האדם צריך לדעת כי עיקר מטרת ביאתו לעוה"ז – לקיים כל מה שלומד. כי ללמוד בלבד יכול היה להישאר בשמים וללמוד מפי מלאך כל התורה, ומכיוון שנולד, מוכיח כי "אדם לעמל יולד" )איוב ה'(לעמל ר"ת ללמד על מנת לקיים.

     ורבנו המגיד הירושלמי הנודע הג"ר מרדכי דרוק זצ"ל, כשציטט דברי חז"ל הקד' שאמרו, 'למה נקרא שמם זוזים? שזזים מזה לזה' היה מספר בנוסטלגיה: מעשה בשני אנשי ירושלים של מעלה שבאו בקשרי שידוכין, הלך אבי החתן ולווה סכום 5 לירות משכנו מטבע רב בימים ההם ושלח את בנו החתן ליתן את המטבע כמתנה לכלה, שתקנה בזה מה שתרצה, חסה הכלה על אביה האביון, נטלה את המטבע ונתנה לאביה שיהיה לו עבור ההוצאות הרבות, נטל אביה את המטבע והעניקה לחתן כמתנה שיקנה בה מה שירצה, חס גם החתן על אביו, נטל את המטבע ותרמה לאביו שיכסה בה את ההוצאות המצטברות , שש אבי החתן במטבע, נטלה בידיו, ואץ רץ אל שכינו המלווה ופרע לו מיד את חובו. תכלית הדברים: החתן והכלה וכל הצדדים קיבלו מתנות ותמיכות, אף אחד לא חיסר מאומה, וכולם יצאו מרוצים ושמחים וללא חובות חדשים.

חברות במבחן [חיים ולדר - אנשים מספרים על עצמם 7]

     הם היו חברים מגיל צעיר, התגוררו באותו רחוב, הלכו לאותו גן, למדו בביה"ס יחד הם היו ממש כמו אחים, הם המשיכו ללמוד באותה ישיבה וחברותם רק הלכה והתהדקה. מדובר בבעלי והחבר שלו, מאיר (שם בדוי(. התחתנו וכעבור 3 חודשים גם מאיר. כעבור שנה נולד לנו בן ושנה וחצי אח"כ תאומים. למאיר נולדו 2 ילדים. כשבני הגיע לגיל 5.5 רשמנו אותו לגן מצוין אך מרוחק. לאחר שנה, הכניס מאיר את בנו לאותו גן,  הם נעזרו זה בזה ועשו תורנות בהסעת הילדים לגן, אך יום אחד ההסדר הזה נפסק... "היום השחור" אנו מכנים אותו.

     בעלי נהג לנעול את הדלת הפונה לכביש והיה אומר לילדים לצאת מהצד של המדרכה, אצל מאיר הם היו יוצאים מאיזה צד שהתחשק להם, ואנחנו לא ידענו.  יום אחד, יצא בננו שלומי מהדלת הפונה לכביש, רכב שהגיע במהירות פגע בו והוא נהרג במקום. חיינו השתנו ללא היכר,  לא היה לנו מושג כיצד לאסוף את השברים, בננו האהוב איננו. ההלוויה והשבעה עברו כמו מולנו, מבלי יכולת לקלוט את האסון הנורא. מאיר נכנס להלם והסתגר בתוך עצמו ולאחר מספר ימים אזר כוחות ובא לנחם... איני רוצה לתאר מה היה שם... הטרגדיה הובילה לנתק מוחלט. מאיר שלח מכתבי סליחה והתנצלות, אבל אנחנו פשוט לא הגבנו,  הוא היה מחכה לבעלי שיצא מהבית והיה בוכה לפניו שיסלח לו ושלא ישכח את החברות שלהם, אך בעלי אמר לו בקול מנוכר, שהוא אינו מעוניין להמשיך ולהיות בקשר.

     כעבור חודש עברנו דירה לעיר אחרת, לאחר 9 חודשים ילדתי בת, הרגשתי שזו מתנה משמים על מה שאירע, הבת הייתה מעין תרופה, שהקלה מעט על האבדן הנורא.  חודש אח"כ, הוזעקתי בדחיפות לבית חולים. בעלי התמוטט בעבודה, הוא נלקח לביה"ח ובבדיקות התברר, שהוא סובל מאי ספיקת כליות, הכליות שלו פשוט חדלו מלתפקד . נכנסנו לעולם חדש, בעלי החזק, החסון והנמרץ הפך לשבר כלי, עזב את עבודתו והפך לנכה מאה אחוז, כשהוא נזקק לדיאליזה 3 פעמים בשבוע. לא האמנתי שזה קורה לנו, זו הייתה מכה כואבת ומתמשכת. חולשה קבועה, נסיעות קבועות לביה"ח, חיבור לדיאליזה שמתישה את הגוף, חיינו הפכו לבתי נסבלים. נרשמנו בתור להשתלת כליה, אך נאמר לנו כי התור ארוך ועלול לקחת שנים, גם בגלל סוג הדם הנדיר של בעלי, שמקשה על מציאת התורם. אחרי שנה הוברר לנו, כי הדיאליזות אינן מספיקות ובעלי נמצא באי ספיקת כליות קשה, נותרו לו 3 חודשים לחיות עד לקריסה סופית, ר"ל, והוא זקוק להשתלה דחופה להצלת חייו.

     עולמנו חרב עלינו, חזרתי הביתה ישירות לספר תהילים ואמרתי: "ריבונו של עולם, אם הסיפור הזה יסתיים בטוב,  אפרסם אותו ברבים ובכך יתגדל שמך בעולם ". ניגשתי לרב השכונה וסיפרתי לו את כל הסיפור. הוא השתתף בצערי ואמר: "לכי הביתה ותתחילי להתפלל, אני גם אלך לגדולי הדור וארעיש עולם למענכם". סיימתי בכל יום 3 ספרי תהילים, אך דבר לא השתנה, ראיתי את בעלי דועך מול עיני. חודשיים לאחר מכן, בעלי נקרא לבית החולים ונאמר לו כי יש תורם עבורו. הודיתי לה' על כך בכותל ואח"כ בישרתי לרב את הבשורה המשמחת, כי נמצא תורם, הרב שמח ואמר לי להמשיך להתפלל. בעלי עבר את הניתוח בהצלחה, ההחלמה היתה מהירה הוא שוחרר מביה"ח וחזר לחיים, פשוטו כמשמעו. השקט והשלוה חזרו לחיינו, בעלי חזר לעצמו. כחצי שנה לאחר הניתוח הגיע בעלי למקום עבודתי וביקש לשוחח איתי, ידעתי שיש לו משהו חשוב לומר לי. ירדתי, ישבנו ברכב, הוא נראה חיוור כולו, נחרדתי, מה הוא הולך לספר לי?! והוא סיפר: "עשיתי חשבון נפש גדול על מה שקרה לי ואיך אני יכול לשלם לקב"ה על החסד הגדול ולפתע נזכרתי במאיר. האמת שחשבתי על זה במהלך המחלה, אך זה גרם לי רק למרמור . כעת שמצבי השתפר, יכולתי לחשוב על כך שאולי זה לא בסדר שלא מחלתי לו והחלטתי לעשות מעשה.  התקשרתי לחבר משותף, הוא שמח מאוד לשמוע את קולי ושאל איך אנחנו מתאוששים... מדבריו הבנתי שהוא אינו יודע על מחלת הכליות שלי ואז שאלתי בעדינות, מה קורה עם מאיר והוא ענה: "בסדר, הוא מתאושש מהניתוח אבל מהסיפור שלכם אני חושב שהוא לא יתאושש לעולם" . "איזה ניתוח"? שאלתי. "אה, שכחתי שאתה מנותק, מאיר התנדב לתרום אחת מכליותיו, זה היה לפני חצי שנה בערך,  הוא עשה זאת כדי לכפר על מה שקרה, אף שאיש אינו מאשים אותו"... נפרדתי ממנו, ניתקתי את הטלפון וכמעט התעלפתי, אין לי ספק שיש קשר בין התרומה שלו לניתוח שלי, אני פשוט מרגיש את זה אבל אין לי שום דרך"... "יש דרך" אמרתי וביקשתי ממנו לנסוע לבית הרב, היה לי ברור שיש לו קשר לעניין. כשהרב ראה את הסערה על פנינו, הוא הבין. "מאיר ביקש ממני לפעול אצלכם שתמחלו לו, ראיתי כמה אתם כאובים וידעתי שלא הגיעה העת,  הרגעתי אותו ואמרתי לו להמתין בסבלנות...  כאשר חלית במחלת הכליות, לא יידעתי את מאיר, כי לא חשבתי שיש ענין בכך, אך כשהודעת לי על ההחמרה במצב ועל הצורך הדחוף בהשתלה, החלטתי לספר זאת למאיר.  מיד שסיפרתי הוא אמר בשקט: "יש לי את סוג הדם שלו", למאיר לא היו התלבטויות, הוא מיד אמר שהוא מעוניין לתרום, אך חשש שאם תדעו - תדחו אותו, פניתי לאחד מעסקני הרפואה והוא כבר דאג לעשות את הבדיקות,  שאישרו שאכן נכון הדבר וכי יש התאמה לביצוע ההשתלה. מכאן הדברים התגלגלו במהירות.. וכעת אתה צריך להחליט,  מאיר עשה זאת כדי לכפר על דברים שבינו לבין שמים, אתה תחליט אם זה מספיק גם למה שבינו ובינכם" . בעלי היה נרגש ואני בכיתי, אמרנו לרב שאיננו יודעים כיצד ליצור קשר עימו, אך הרב אמר שיארגן את הפגישה. קשה לתאר במילים את הפגישה שהתקיימה בלובי אחד המלונות,  אך בעקבותיה שב מאיר להיות חברו הטוב של בעלי.  כיום אנו הורים ל - 3 ילדים חמודים, בעלי עוסק בחינוך ורואה ברכה בעמלו ואני עקרת בית שמודה לה' שהביא אותנו אל הסוף הטוב... 

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

אמרי שפר ט"ו אדר א' ה'תשע"ו

 

אמנם חטאם היה גדול, בכל זאת עלינו להודות שדור המדבר עלה על דורנו.  דור המדבר התפרק מכספו וזהבו כדי לעשות לו מהם אלהים,  ואילו דורות אחרונים מתפרקים מא-לוקים כדי לעשות ממנו כסף וזהב. (עפ"י הרב אייזל חריף(.

     הדרגה הנעלה ביותר היא, "לעבור את כל החיים מבלי לפגוע באף אחד" (ה"חזון איש")

"     ושמרתם את השבת כי קודש היא לכם ..." )לא, יד(  - אצל יום טוב נאמר (ביצה טו): חלקהו חציו לה' וחציו לכם, אבל בשבת "כי קודש הוא לכם". ה"לכם" הוא גם כן קודש, גם האכילה והשתייה שהם לצורכי הגוף קודש הם . )קדושת לוי(

     יש לך אדם שחוטא בארץ ואינו חוטא בשמים, בשמים ואינו חוטא בארץ, אבל מי שאומר לשון הרע חוטא בשמים ובארץ , שנאמר ”שתו בשמים ולשונם תהלך בארץ“. (מדרש רבה (קהלת ס‘, י“ב)

יְשועָהֻ מְפלָאה (פניני עין חמד עלון 522)

     ר' מנדל היה יהודי אשר היגר מרומניה לרוסיה והתיישב בעיר קישינב (כיום בירת מולדובה). עלילה מכוערת נרקמה כנגדו. ופתאום מצא את עצמו מסובך בתביעה משפטית מצד ממשלת רומניה, ובתביעה מממשלת רוסיה להסגירו לידיה. למעשה היה הוא איש עסקים מצליח.  אחד ממתחריו ברומניה ניסה לסחוט ממנו סכום כסף גדול. הוא סירב, והאיש הבטיח לנקום בו. הוא הפריח שמועה כי מנדל מצא אוצר גדול השייך לממשלת רומניה, וכדי שסודו לא יתגלה, ברח לרוסיה. מצבו של מנדל היה מסובך למדיי. אמנם ממשלת רוסיה לא הסכימה להסגירו, אבל החליטה להעמידו לדין בתחומה. נשלח לו זימון למשפט, ובד בבד נשלחה הזמנה לממשלת רומניה לשגר תובע מטעמה ועדים המאשרים את נכונות טענותיה. עד המשפט שוחרר הלה בערבות.

     שבור ומודאג נסע הוא אל 'הסבא משפולי' (הצדיק ר' אריה לייב זצוק"ל), לבקשו עצה וישועה. בבואו הרגיע אותו הצדיק באמרו כי ישים את מבטחו בה', ו"ישועת ה' כהרף עין". הרב הוסיף , כי כדאי מאוד להשתדל לקבוע את מועד המשפט לפורים . מנדל עדיין היה מלא דאגה ושאל בהיסוס: "מה אטען בבית המשפט כנגד כל הראיות שיציג התובע?" - "בעניין זה הסר דאגה", השיבו ה'סבא', "אשלח מטעמי ֵסנגור מצוין שיְיַצג אותך בבית המשפט". "וכיצד אדע לזהותו?", תמה, והצדיק השיב: "הוא יחבוש כובע לבן ויעטה כפפות אדומות ". מנדל התמלא שמחה לנוכח הצעתו הנדיבה של הרבי. הוא חש אסיר תודה ושאל: "כמה אצטרך לשלם בעבור עבודתו של הסנֵגור והוצאות הדרך?". חייך הצדיק ואמר כי זה עתה זכה לשדך יתום ויתומה, וזקוק הוא לסכום כסף גדול כדי להשיאם. "האם אתה מוכן לקבל עליך את הוצאות חתונתם?", שאל. מנדל הסכים מיד, ובו - במקום נתן לצדיק סכום נאה בעבור ההוצאות הראשונות והתחייב לשלם את השאר. הוא חזר לעירו ולאחר מאמצים והשתדלות הצליח לשנות את מועד המשפט ולקבוע אותו ליום פורים. מיד שלח מברק לרבי , כדי שיכין את הסנֵגור מבעוד מועד.

     פורים בא. חסידיו של 'הסבא משפולי' הכירו את דרכו לנהוג לעיתים בדרכים מתמיהות ובלתי מובנות כדי לפעול ישועה ליהודים, אולם אותו פורים היה מיוחד במינו.  בליל פורים, כשהתאספו החסידים סביב שולחן הרבי, העלה ה'סבא' בקשה מיוחדת: מבקש הוא לערוך את משפטו של היהודי מנדל הזקוק לישועה. אולם בית המדרש נהפך ל'בית משפט'. החסידים התארגנו והעמידו את רב העיר בתפקיד ה'שופט', ואליו צירפו עוד שני 'שופטים'. אחריו בחרו את ה'תובע' וה'מלשין' ואת הנאשם 'מנדל', וכן שניים שהיו 'עדים'. בשלב זה התערב הצדיק ואמר , כי הוא יהיהֵ הסנגור.

     המשפט נפתח. תחילה קם ה'תובע' והחל להציג את חומרת מעשהו של מנדל, כיצד העז לגזול את רכוש המדינה ולברוח. בשעה שדיבר צחקו החסידים ולגלגו עליו. ה'תובע' ניסה לבסס את טענותיו, וזימן את העדים. כאן נכונה לו הפתעה. ה'עדים' הפכו את עדותם וסיפרו , כי אין זו אלא עלילה, שכן הם שמעו בעצמם את האיש מאיים על מנדל , שיעליל עליו אם לא ייתן לו כסף.  כעת הגיע תורו של ה'סנֵגור'. 'הסבא משפולי' הניח על ראשו כיפה גדולה לבנה ועל ידיו עטה כפפות אדומות. שקט השתרר באולם, והוא פתח בנאום חוצב להבות. בטוב טעם הסביר באוזני ה'שופט' כיצד היה מנדל טרף לעלילה שפלה, אשר לא יאה כי ממשלה נאורה כרוסיה תאבה להאמין לה, ולכן אל לה להיכנע ללחצים המופעלים עליה מצד ממשלת רומניה. הדברים היו משכנעים מאוד וגם מרגשים ביותר, עד שנגעו ללב כל השומעים. בסיום דבריו לא נשאר כל ספק בצדקתו של מנדל, ולשופטים לאַ היה אלא לזכותו בדין ולשחררו. הם לא הסתפקו בכך ואף חייבו את ממשלת רומניה לשלם למנדל את הוצאות המשפט ובכלל זה דמי עגמת- נפש.

     קריאות שמחה פרצו מפיות החסידים, וההתוועדות העליזה חזרה להתנהל כמיטב מסורת שמחת הפורים.  מיד במוצאי פורים הגיע מברק ממנדל המבשר , כי זכה במשפט וכי בקרוב יבוא לשפולי. כאשר בא לעיר הקיפוהו החסידים ושאלו בסקרנות כיצד התנהל המשפט. הוא סיפר , כי אכן הסנגור ששלח הרבי היה מוצלח ביותר. "נאומו הנלהב והמשכנע הטה את לב השופטים, ותיכף לאחר מכן הכריזו השופטים על הזיכוי המוחלט", תיאר בקול נרגש. עוד סיפר כי למזלו הגדול חייבו השופטים את ממשלת רומניה בהוצאות משפטו ואף בדמי עגמת-נפש. שוב שאלו החסידים: "מה הייתה טענתו של הסנֵגור?". מנדל החל לחזור על הדברים, ותדהמה אחזה בחסידים. הלוא הדברים הם בדיוק מילה במילה , ממה שהשמיע הצדיק בנאומו במהלך המשפט המבויים בעת סעודת פורים!... הגיע תורו של מנדל להיכנס אל 'הסבא' ולהודות לו על הסנֵגור הנפלא. כאשר עמד על מפתן הדלת, בטרם פצה את פיו, חייך הצדיק ואמר: " נו מנדל, האם היטיב הסנגור ששלחתי למלא את תפקידו?"...

חוויית השבוע שלי

http://h-y.xwx.co.il/

אמרי שפר כ"ח שבט ה'תשע"ה

''אדם אינו מה שהוא חושב שהוא, אלא מה שהוא חושב שאחרים חושבים שהוא'' הרה"ק רבי יחזקאל לוינשטיין אומר: עיקר עבודת האמונה היא: "וידעת היום והשבות אל לבבך כי השם הוא האלוקים בשמיים ממעל וכו' אין עוד. " ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם..." (כה, ח) – ''בתוכם" נאמר ולא "בתוכו", ללמדך שכל אדם חייב לבנות את המשכן בלבו, והקב"ה שוכן בתוכם) רבי מנחם מנדל מקוצק( ועשית שלחן וגו' (כה, כג) ועשית לו מסגרת ) כה, כה( ''ציווה לעשות מסגרת לשולחן לרמוז שיאכל אדם במסגרת מסוימת ואל ירבה הענוגים מופרזים. (כלי יקר( הצדקה הטובה ביותר (ישא ברכה, גליון 458) רבי זרח אייצליץ זצ"ל מגדולי התלמידי חכמים של העיר פראג, נפל לעת זקנתו ממעמדו הכלכלי וירד מנכסיו פלאים, עד כי רבו נושיו. בלב כבד נכנס להשיח את דאגתו לפני רבי יחזקאל לנדוי זיע"א רבה של פראג בעל הספר המפורסם לשם ולתהילה "הנודע ביהודה". באותם ימים התכונן הנודע ביהודה לאחד מנשואי ילדיו, ובארון שבביתו היו מוצנעים שלושת אלפי דינרים לצורך הנישואין. כשסיפר רבי זרח על מצבו הקשה, שאלו הנודע ביהודה מהו הסכום לו הוא זקוק בכדי לשלם לנושים ולהשאר במעמדו ובכבודו. נקב רבי זרח בסך של שלושת אלפי דינרים. מיד ללא שהות קם הנודע ביהודה ומבלי לספר דבר, פתח ורוקן את התיבה ומסר את כל הסכום לרבי זרח. ימים מספר לאחר מכן, ניגשה הרבנית לארון ופחד וחרדה מילאו את ליבה - הארון ריק. היא ניגשה לבעלה ולא הרפתה הרבנית והפצירה בו שיגלה לה. גילה לה שהלווה את המעות לאדם בטוח.. כששמעה הרבנית את שם הלווה, צעקה שמצבו של רבי זרח בכי רע ורבו נושיו. שהרי הדבר גלוי ומפורסם בכל העיר. הנודע ביהודה הרגיעה ואמר לה שרבי זרח ירא שמים ובודאי שישלם בזמן. יום הנישואין הלך וקרב והנודה ביהודה היה מעורב בפסק דין בקשר לעיזבון של גביר עצום שנפטר. היורשים החליטו על דעת עצמם לתת לנודה ביהודה: "מעלת פסק" בסך שלושת אלפי דינרים, כשהגיעה פסק לבדו, כפה לרבנית ואמר: החוב של רבי זרח, נפרע בשלמות, עד ההחלטה האחרונה". נמצאים אנו בפרשת תרומה, והרבה אינם מודעים לדבר שהלוואה היא בדרגת הצדקה הגבוהה ביותר וכפסק השו"ע (יו"ד סי' רמט סע' נ). נרבה בגמחי"ם של הלוואות וכיוצא בהם ונראה ישועות! חוויית השבוע שלי http://h-y.xwx.co.il/