האמינו לי, הגאולה
כבר עומדת מעל הראש. הלוואי שרק יואילו בני ישראל להרים מעט את ראשם — ומיד תבוא
הגאולה" )רבי אברהם־יעקב מסדיגורה(
הרה"ק מקאריץ אמר מה שיכולים לפעול בתשעה באב הרבה דברים אבל חיוך קטן
יכול להרוס הכול
.הצום
האמיתי )על־פי
סיפורה של נכדתה, הגב' שרה פכטר,
הקול החלוש נשמע אך
בקושי מבין דרגשי העץ המסודרים לאורך הצריף. "אני רעבה!", ייבבה האסירה
האומללה, "אני חשה סחרחורת. עוד רגע ואתעלף. אנא בנות, עזרו לי" . האסירות הביטו בה בשתיקה.
אחרות הסבו את פניהן לעבר הקיר. זה עתה חילקו להן את מנת המזון היומית, מנה
זעומה ומגוחכת. אך המנה לא הספיקה למאשה. היא באפיסת כוחות. עיניה כבר בולטות
מחוריהן. היא נראית על סף התמוטטות. כמה מהאסירות הביטו
כה וכה בניסיון למצוא כמה פירורים להעניק לחברתן המיוסרת, אך לשווא. פתאום
נשמע קולה של לאה. "קחי, מאשה!", אמרה, וניגשה אל האסירה
המורעבת ובידה מנת המזון שזה עתה קיבלה. חברותיה ליוו אותה במבטי תדהמה: לאה הגישה
את מנת האוכל שלה, כולה, למאשה.
" תודה, לאה", אמרה מאשה. אין מילים
שהיו יכולות להכיל את הרגשות שחשה כלפי מיטיבתה.
בין
הדרגשים הייתה אסירה אחת שצפתה בכל הנעשֶה. היא הביטה בהערצה בלאה חברתה, איך
ויתרה על הדבר היקר ביותר לאסירה במחנה — בעבור חברתה. היא רצתה לחבק אותה ולומר
לה איזו התפעמות גרם לה המעשה שעשתה. היא לקחה את המנה האישית שלה, חצתה
אותה לשניים, והגישה את המחצית ללאה. זו הביטה במתנתה של חברתה וחייכה במבוכה. אלא
שאז לקחה את החצי, חילקה גם אותו לשניים, והעניקה חלק אחד, נוסף, למאשה
האומללה. אלה
היו ימי בין המצרים. הלילה ירד. דממה שררה בין הדרגשים. כל אחת מהאסירות
התכנסה בתוך עצמה, נלחמת את מלחמת ההישרדות
הפרטית שלה בתוך הגיהינום הנאצי. בסוף מגיעה העייפות מעבודת הפרך ומכריעה
את המחשבות הנוגות.
פתאום
נשמעה נעימת תפילה נוגה. מי מתפלל כאן? תמהו
האסירות בינן לבין עצמן. כמה מהן ניסו להציץ החוצה, אך ראו רק את קלגסי האס־ אס
האכזריים מפטרלים בין הצריפים. אחת האסירות, איטה שמה, אמרה בלחש:
"אולי התפילה בקעה מהלב שלנו. אנא ה', שמע את תפילותינו, את הקול הפנימי,
שמתפלל אליך מבעד למעטה של ייסורים ורעב"
.דבריה
המרגשים עוררו באחת את לב חברותיה. כולן פרצו בבכי. אחדות התיישבו על דרגשי העץ. פתאום
אמרה מישהי: "אתן יודעות? מחר צום תשעה באב". וכי מה היה
היום, חשבו האסירות בליבן, האם זה לא היה יום צום? ואתמול, ושלשום ?... אלא שבלב הבנות גמלה החלטה — לצום למחרת ויהי מה. הן
עצמן לא ידעו מניין צצה מחשבה זו בראשן, ומה ההיגיון בתוספת צום על הרעב
הבלתי־פוסק. ועם זה ידעו שכך יעשו.
בבוקר
תשעה באב סיימו האסירות את עבודתן מוקדם, והתאספו ברחבה למסדר. פתאום הבחינו במחזה
שלא מן העולם הזה: באמצע הרחבה סודרו כמה שולחנות, מכוסים מפות לבנות, ועליהם
סלסילות עמוסות לחם טרי ופירות עסיסיים.
"קדימה,
אִכלו!", נשמעה הפקודה.
"נו,
יהודיות... נראה אתכן צמות ביום הצום שלכן"
. אלא
שאף אחת מהאסירות לא נענתה. כאילו בתיאום מראש, נותרו כולן על מקומן
בלי תזוזה. הניסיון היה קשה מנשוא. דיי היה במראה המזון כדי להביאן לידי שיכרון
חושים . קלגסי האס־אס עמדו מן הצד
וגיחכו. " מי
שאינה אוכלת — תרים את ידיה למעלה!", פקדו באכזריות, בניסיון לגרום לאסירות
להפר את החלטתן. אך גם את הגזֵרה הזו ספגו האסירות בדממה,
והרימו את ידיהן למעלה. השמש קפחה על ראשיהן. הידיים רעדו מרעב
ומייסורים. אך אף אחת לא נכנעה. "רק מי שאוכלת רשאית ללכת!", הוסיפו
הקלגסים ברשעות. פתאום נשמע קול חלוש: "אני רעבה" . זו הייתה שוב מאשה האומללה. " אם
לא אוכל, אמות". דמעות זלגו מעיניה. חברותיה הפצירו בה לגשת אל השולחן
ולאכול. "את בסכנה ממשית. לכי לאכול". אך מאשה התביישה
לגשת לבדה אל השולחנות הערוכים. כיצד תראה אחר־כך את פניה לחברותיה? אין היא רוצה
להיות היחידה שמפרה את הצום. "קדימה, מאשה, לכי לאכול!"
, דחקו
בה האסירות. אך מאשה השיבה בבכי שטלטל את כולה. אין היא מסוגלת. לפתע
ניגשה אליה לאה, חברתה. היא אחזה בידה והחלה לפסוע עמה לעבר
שולחנות המזון. "בואי, גם אני אוכל!", אמרה לה. במהירות נטלה תפוח
מבריק, בירכה 'בורא פרי העץ', ונגסה. מאשה הביטה
בה בעיניים קרועות מתדהמה. בלי אומר ודברים הצטרפה אליה. כמה מהאסירות הביטו במבט מאשים בשתי
הבנות היחידות בקבוצה שנכנעו. השתיים ששברו את החזית האחידה מול הנאצים. לאה ומאשה
צעדו בשתיקה לדרכן.
את
הסיפור הזה הייתה סבתי מספרת בכל שנה בימים הסמוכים לתשעה באב. היא אומרת שהתפעמה
עד עומק נשמתה מגדלות הרוח של לאה, שבחרה להפר את הצום כדי להציל את חיי חברתה. מפיה נפלטה זעקה:
"לאה, צמת בגבורה!".
