אמרי שפר י"ט אדר ה'תשע"ח

אל תנסה להעריך את גובה ההר לפני שתגיע לפסגתו. רק אז תבין עד כמה הוא היה נמוך.

    ארץ ישראל היא המקום היחידי, שיש בו מקצת מפלט לתורה והעיקר שאין בו גויים. כל הנגעים המצויים בארץ ישראל, דהיינו המינים והמינות, הפרת התורה והמצוות,  מצויים גם בחו"ל, אלא ששם יש עוד משהו נוסף, והוא - הגויים. נמצא שהנאחז בנימוקים רוחניים כביכול בגולה, נאחז למעשה בגויים אשר שם.  מה ליהודי שומר תורה בחו"ל, ומה לפורק עול תורה בארץ ישראל.

     בית המקדש הראשון עמד ארבע מאות ועשר שנה – ת''י – והבית השני עמד ארבע מאות ועשרים שנה – ת''כ. ביחד הרי זה ''כתית''. שני בתי מקדש האירו רק כמניין ''כתית''. אולם בית מקדש השלישי יהיה תמיד ונצחי – ''להעלות נר תמיד.

     בכל יום יש לך בחירה ליהנות מחייך או לשנוא אותם.  הדבר היחיד שבאמת שלך ושאף אחד לא יכול לשלוט בו או לקחת ממך, הוא הגישה שלך, אז אם אתה יכול לשמור על כך, כל שאר הדברים בחיים הופכים להיות פשוטים יותר.

אין עוד מלבדו 'ג'

     לקח רב בנושא זה ניתן ללמוד מן המעשה המעניין שלפנינו, על קשישה יהודיה שסיכנה את עצמה למען בחור ישיבה נרדף, שכלל לא הכירה,  שהתפרסם בספר "ועמך כולם".

     עמוסה בתרנגולות ובאווזים קשורים זה בזה בחבל שהסתבך בין רגליהם, עלתה הישישה לקרון הרכבת המיושן. איש לא היה מעוניין להתחכך בנוצותיהם הלבנבנות של התרנגולות המקרקרות, והכל פינו לה מקום. כך מצאה לה הזקנה מנוח על אחד מספסלי העץ, ותוך דקות מספר היו בעלי הכנף שעמה מסודרים למופת סביבה, כשמפעם לפעם היא מפזרת להם זרעונים בחיבה רבה.  צפירה חדה וארוכה נשמעה מרציף התחנה, ובטרם הספיקה הרכבת לנוע ממקומה, נחפז בקפיצה צעיר מבוהל אל קרון הרכבת. בעודו מתנשף, החלו גלגלי הרכבת לשקשק באיטיות על פני מסילת הברזל אל עבר הבלתי נודע.  רגליו הרועדות מפחד לא נשמעו לו, והוא חש כי הוא עומד לקרוס תחתיו. סריקה קלה גילתה לו שהקרון עמוס לעייפה באיכרים חסונים ובעקרות בית כפריות, ולא נותר לו מקום ישיבה, כי אם ליד אווזיה ותרנגוליה של הישישה שהמו וקרקרו בהתרגשות לרגל תזוזתה הרעשנית של הרכבת .

     לעיתים, טומנים החיים לאדם, הפתעות שאין הוא יכול לצפותן, הרהר לעצמו דוד מנדל. עוד הבוקר שקד על תלמודו בצוותא עם חברו הטוב, ועתה הוא מוצא עצמו רועד כעלה נידף, במחלקה הרביעית ברכבת נוסעים עמוסה לעייפה, העושה את דרכה מלוביץ לקייב.

     היה זה בעת שהוא עמד לקום ממקומו כדי ליישר את גוו, כשלפתע הופיע ראש הישיבה מלווה בקצין בכיר בעל סבר פנים חמורות,  שהציג צו המורה לבני הישיבה לפנות את העיר לוביץ תוך עשרים וארבע שעות, ולא, רע ומר יהיה גורלם.  הבחורים, שמלומדים היו בתלאות שהליט עליהם משטרו של סטאלין, הילכו בעצבות איש איש למקום לינתו, אספו את חפציהם המעטים וחזרו למקומות מגוריהם. דוד מנדל, רצה גם הוא לשוב לעירו, קייב, אלא שהוא, מבית עני ומרוד הגיע. במשך חדשים ארוכים צירפו הוריו פרוטה לפרוטה כדי לשגרו לישיבה הקדושה, ועתה, כאשר כיסיו ריקים ממצלצלים, לא ידע דוד מנדל את נפשו.  בפיו של ראש הישיבה שהיה אף הוא דל אמצעים,  לא היו בשורות עבור דוד מנדל. כסף, יקירי, אין לי, אמר בעיניים דומעות, אך אוכל לייעצך, כי בכל עת שתרגיש שצרה גדולה מתרגשת עליך, זמר בפיך את הפסוק אין עוד מלבדו, רבים נושעו בכך. ראש הישיבה, הרים את ידיו ובירך את תלמידו בהתרגשות, כי כל צרה ומכאוב לא יבואו עליו,  ובהסירו את ידיו מעל ראשו של דוד מנדל, זירזו לעשות כל שלאל ידו כדי לעזוב את המקום במהירות לבל יבולע לו.  

     הנוף שניבט מבעד חלונות הקרון התחלף במהירות.  הרכבת כבר שעטה במלא תנופתה, ובעוד שעה קלה אמורה היא להגיע לתחנתה הבאה, שם,  יעלה הכרטיסן חמור הסבר וידרוש ממנו כרטיס. דוד מנדל, שהספיק להתאושש קמעא מריצתו הטרופה, שב ונשם תכופות כשהדאגה הולכת ומכרסמת בלבו.  הישישה סיימה להאכיל את בעלי הכנף זו הפעם השלישית, כשדוד מנדל החליט לפנות אליה. על פי תווי פניה, היא הייתה היהודייה היחידה בקרון , ובעת צרה זו לא נותרו בידיו ברירות הרבה, אלא לשטוח בפניה את מצוקתו.  תוך שהוא מביט לכל עבר לראות כי איש אינו שומע את דבריו, לחש דוד מנדל משפטים אחדים באזני הישישה, שנראתה כמי שאינה קשובה לדבריו כלל.  לפני שסיים את לחישותיו, שאל בתחינה: אולי,  גברת, יכולה את לעזור לי? אך תמה המלה האחרונה מפיו של דוד מנדל, וראשה של הישישה, שבלאו הכי נראתה תשושה, החל להסתובב במעגלים קצרים, ותוך רגעים מספר שקעה בשינה עמוקה , שתוצאותיה נשמעו היטב בחלל הקרון.

     גלגלי הרכבת המשיכו במאוצתם, ודוד מנדל שהרהר במר גורלו, כלל לא שם לב שהקשישה ניעורה משנתה, ובטרם קמה ממקומה, אספה אל חיקה אווז גדול ותרנגולת רעשנית, ויצאה לסיור בין ספסלי הקרון.  עד מהרה ניעור הקרון כולו לחיים. צעקותיו של גברתן בעל כרס החרידו את הנוסעים מרבצם, והיא,  הישישה, כאילו אין הדברים נוגעים אליה, המשיכה לשוטט מאדם לאדם, כשהיא מציגה את כרטיסה ושואלת: אדוני! האם אפשר להגיע בכרטיס זה מלוביץ לקייב? בעוד הגברתן קורא ברמה: גברת!  אמרתי לך כבר, כן, כן, זה כרטיס טוב, זה כרטיס מצוין. תוך שהיא מקרבת את התרנגולת הצווחנית לראשי האנשים, המשיכה הישישה בסיורה, ועוד לפני שהציגה את שאלתה, כבר היו הכול עונים לקראתה בקול רם: כן, כן, זה מצוין.  דוד מנדל שהתפקח מהרהוריו לתוך ההמולה הנוראה, שח לעצמו במר לבו, כי לא זו בלבד שגורלו לא שפר עליו, אלא גם נגזר עליו לבלות את הנסיעה ליד אישה מוזרה ומסכנה זו, ובקרבו הוא זעק והתחנן לבוראו, כי יצילנו מהצרה העומדת להתרחש עליו, כאשר אין לו כרטיס להציג בפני הכרטיסן.  בפנים מלאות סיפוק שבה הקשישה אל מקומה,  הניחה את האווז והתרנגולת במקומם, ושוב שקעה בתרדמה עמוקה. לרגע, נדמה היה לו לדוד מנדל, כי מידי פעם היא ממצמצת קלות באחד מאישוניה, אך הוא לא ייחס כל חשיבות לכך. הקטר הניף את ידית הבלמים, וקרונות הרכבת האטו ממרוצתם. ככל שקולות השקשוק הלכו ושקטו, כך גברה והלכה פעימת לבו.

     מרחוק נראה הכרטיסן, בדיוק כפי שחזה דוד מנדל בחלומותיו השחורים. גבוה, רחב, בעל ארשת פנים אכזרית, ואזיקים נוצצים משתלשלים מחגורתו העבה, מיועדים לנוסעים מסוגו. לפתע, הרגיש דוד מנדל כי דבר מה נדחף לידו. מבט קל הבהיר לו,  כי הישישה דוחפת לידיו את כרטיסה שלה, שכבר היה מרופט ממשמושיה בו. כמעט פתח את פיו כדי לשאול אותה לפשר הדבר, אך היא פערה את עיניה לרגע, מצמצה לו בחומרה שישתוק, ושבה לתרדמתה העמוקה.  הכרטיסן הלך והתקרב, ודוד מנדל אחז את הכרטיס בידיו, כשכולו תמיהה וחרדה לגבי הבאות.  כרטיס, בבקשה רעם הקול, ודוד מנדל הציג את כרטיסו בפני הברנש. כרטיס, גברת, גברת, כרטיס,  זעם הכרטיסן כלפי הישישה ואווזיה. הוא עמד לצעוק שנית, כשלפתע נשמעו קולות נרגנים מארבע פינות הקרון: הנח לה למשוגעת הזו, אל תעיר אותה. תאמין לי נשמע הגברתן הכרסתן צועק "יש לה כרטיס, כולנו ראינו, רק אל תעיר אותה, סבלנו ממנה די והותר, הורה באצבעו העבה.  בלית ברירה המשיך הכרטיסן בדרכו, ולרגע נדמה היה לו לדוד מנדל, כי בת שחוק קלה מרחפת בזויות פיה של הקשישה הפיקחת, שהמשיכה לנום כמשאלת לבם של נוסעי הקרון, ולא הטרידה אותם עוד.

     תעוזה ואומץ לב בלתי רגיל הייתה אותה קשישה זקוקה לאגור, כדי להעמיד את נפשה בסכנה. די היה במעידה קלה, כדי שהיא ודוד מנדל יושלכו יחדיו לבית הכלא הסובייטי למשך שנים ארוכות. אולם, כאשר שמעתי כי בן ישיבה אתה, ידעתי כי אני חייבת לעשות הכול כדי להציל אותך מן הסכנה, סיפרה הישישה לבחור שהגיע להוקיר לה טובה.

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 http://dosanova.co.il/

אמרי שפר כ"א חשון ה'תשע"ז

 

  אדם חייב לדעת, אם חס ושלום נגזרה עליו גזירה, הוא יכול וצריך להתמודד אתה. צדיק וישר הוא, ברוך גוזר ומקיים.

     גַּם לִגְמַלֶּיך אֶשְׁאָב (כד, יט.) - נראה לרמז בזה גודל מעלת המחזיקים ידי תלמידי חכמים, הם תמכי אורייתא אף שאין בהם תורה אף על פי כן, גם הם ראויים לשכר טוב ולהשפעות טובות. וזה הפירוש גם לגמליך, הם הגומלין חסדים. אשאב להשפיע להם כל טוב וחסדים רבים. (תפארת שלמה)

     הגאון הגדול רבי שלום כהן שליט"א: "נכון שלתמוך בלומדי תורה זה דבר גדול מאוד, אבל זה לא מספיק. עליכם למצוא פנאי ביום ולעסוק בתורה בעצמכם"

     המהות של עם ישראל זה כוח הבחירה. לעמוד מול הטוב ומול הרע ואז להחליט לבחור בחיים. וזה הברכה הגדולה ביותר שיכולה להיות לאדם. לעשות טוב מכוח רצונו האישי. ולא מתוך כפייה של גורם אחר.

בזכות הכנסת ספר תורה (פניני בית לוי, גליון 407)

     אדי מינץ התעורר לאטו, ידו נשלחה מאליה אל מפסק השעון שעדיין לא צלצל, תוך כדי נזכר... אין פגישת עסקים היום, אין שיחות טלפון ואפילו לא טיול מאורגן המחייב לעמוד בלוח הזמנים, אלא סתם חופשת רווקים ללא התחייבות בארץ ישראל. בעצם, חשב לעצמו, מה גרם לאותה דחיפה פתאומית לטוס לישראל, ולעלות לירושלים? נזכר באזהרתו של אחד מידידיו שאמר לו: ”ירושלים אינה עוד עיר יפה בעולם, אלא משהו אחר שקשה להגדיר נמצא בה בריכוז גבוה “. כן, כך דיברה סבתא הזקנה והקטנה שנפטרה לעולמה בעודו ילד, ומאז שהלכה לה, נסתם הגולל על העולם הישן שעבר עליו הכלח כדברי הוריו. היא גם התרימה הרבה את אבא לטובת ירושלים. מוזר שאף פעם לא סרב לה. מפזמת הייתה לעומתו בקול עליז: שלח לחמך על פני המים לירושלים, אל היושבים אצל שער השמים.

     קשר מיוחד היה לו עם סבתא, ברית של סוד ושתיקה שלא ידע מה פישרה, אבל הייתה. והנה הוא כאן וגם זיכרונה נתבהר וחוזר, אכן מוזר.  הוא הציץ בשעון, עדיין השעה מוקדמת לארוחת הבוקר.  מחלון חדרו בקומה השישית, נשקפה היא וחיוך דק נפרס אליו באלפי גוונים מעל בתי האבן עטורי גגות אדומים. הוא לבש בזריזות את בגדי הספורט, החליק למטה במעלית ויצא בצעד קל מן המלון.  שלושתם חברו עליו כאחד, כחול השמים הדהים את עיניו,  משב צונן הטיח בושמו בנחיריו והשקט כה באוזניו.  מה קורה כאן? שאל את עצמו, הלא אין זו עיר רפאים. אך משראה אותם פוסעים במתינות ומנידים בראשם לעברו בחיוך, הצטלצלה המילה ”שבת“ בחלל האוויר והבין.  סקרנות משונה התעוררה בו לראות מה מסתתר מאחורי השקט, מה הם עושים בבית הכנסת, די והותר כנסיות ראה בחייו, אולי הגיעה השעה לראות גם בית כנסת יהודי בפעולה.

     אדי עצר לפני הבניין בו נבלעו האנשים. עכשיו הצטער על תלבושת הספורט, גם כיסוי ראש לא היה לו, היסוס התגנב ללבו וכבר חשב לסגת ממחשבותיו, כאשר הבחין בדלת הקטנה הפתוחה אל גרם מעלות בצד הבניין. בדחף פתאום התגנב פנימה, אשקיף עליהם מאחורי הקלעים, מעזרת הנשים. למזלו הייתה העזרה ריקה מאדם, וכך יכול היה לעקוב אחר המתרחש מתחתיו באין מפריע.  האמת שקצת התאכזב. קשה היה לו להגדיר מה הדבר שציפה לו, האם יופי מופלא, מנגינה ערבה, גילוי רוחני נשגב או שמא השתפכות נפש נרגשת? על כל פנים, אני לא קונה את זה, אמר לעצמו. בעצם גם לא ניסו למכור לך דבר, הודה.  אכן, משנפתח הארון וספר התורה הובל אל הבימה, נשתתק אדי מינץ במקומו, עיניו עקבו אחר גליל הקלף העבה שנפרס על השולחן ממש מתחתיו, יכול היה לראות בברור את ציור האותיות המרובעות אשר כמו קפצו לנגד עיניו.  קול הקורא בתורה נשמע באוזניו, כל היתר נשכח, רק יופי מופלא מנגינה ערבה, מעמקי מסתורין רחוקים, גילוי רוחני נשגב, אכן נפשו נרגשת הייתה עד מאוד משתפכת בדמעות. ” שלושת אלפי שנה שאנו קוראים בה מדי שבת בשבתו. זה קשר אשר לא במהרה אפשר לנתקו ואליו נקשרתי גם אני “. כך ניסה להסביר אדי גם להוריו המודאגים את פשר הליכתו הקבועה מדי שבת לשמוע את קריאת התורה בבית כנסת אורתודוקסי שבקליבלנד.

     ''תראה בן“, אמר לו מיסטר מינץ, ”כל זמן שהיית נוסע לבית הכנסת במכוניתך וחוזר, אני יכול להבין איך שהוא, אבל עכשיו שאתה הולך ברגל שעה וחצי הלוך ושעה וחצי חזור,  אינני יכול להבין את השיגעון ועוד במעמדך“ . ”אתה צודק אבא, גם אני לא מבין מדוע אינני יכול לוותר על בזכות הכנסת ספר תורה כך אבל בנפשי הדבר, כך אני חש“ . ”מצד שני לא אוכל לפגוע ברגשותיהם של אנשי בית הכנסת אשר מקבלים אותי כאחד מהם. מלבד זאת, היום אני מתחיל להבין שאינני יכול להיות קשור לתורה כתינוק מגודל מבלי לדעת טעמו של דבר. לכן החלטתי לעבור לגור סמוך לבית הכנסת, ללמוד את העסק ברצינות על מנת להצטרף לקהילה בעיר כיהודי מן המניין “. זה היה יותר מידי לבעל אחוזת מינץ המפורסמת ולאשתו האצילה, שניהם מראשי המי ומה בחברת בעלי המאה בקליבלנד.  אמו צנחה ברפיון איברים ואילו אביו הביט בבנו יחידו, נפנה לפתע לאשתו ואמר: ”הסבתא ניצחה“, ולא הוסיף עוד. ” כן“, אמר אדי בניסיון להמתיק את ”הבשורה המרה“, ”לא יזיק גם לכם להיות סבתא וסבא בקרוב, זה צעד מתבקש מיהודי מתחדש כמוני עכשיו''.

     כעבור שנה נזדמנו אנשי קהילת קליבלנד לירושלים. כמובן שלא נמנעו מלסור אל רבם הזקן שעלה מזה כמה שנים להשתקע בעיר הקודש.  הרב שדאג לשמור על קשר חם ורצוף עם בני קהילתו לשעבר,  התעניין גם הפעם בכל הנעשה בה. בין השאר סיפרו לו גם על חבר הקהילה החדש אדי מינץ, ועל דרכו המוזרה ליהדות שעברה מקליבלנד לירושלים וחזרה דרך קריאת התורה. ” מכל סיפורי ההשגחה המלווים את השבים למקורם“, שחו המבקרים לרב, ”עדיין לא שמענו שהתורה בעצמה קראה ליהודי לשוב מבלי שהבין בה מילה. הלא אתה, כבור הרב,  הכרת היטב משפחות רחוקות, איך אפשר להסביר תופעה משונה זו?“  נענה הרב שהיה נרגש בעליל לעומתם ואמר: ”לא נביא ולא בן נביא אנוכי לגלות נסתרות ההשגחה. אבל אספר לכם מעשה שקרה לפני ארבעים שנה בקליבלנד:

     יום אחד התברר שספר התורה נפסל לקריאה ונידון לגניזה. לרכישת ספר חדש לא היה די כסף, אי לכך זימנתי אלי מספר גבאי צדקה על מנת להטות שכם יחדיו למגבית מצווה זו. ראשונה לכולם נלחצה לעזרתנו גבאית צדקה מבוגרת מסוג הנשים של הדור הישן,  אישה נלהבת לכל דבר שבקדושה. הסברתי לה את מעלת זיכוי הרבים שיש כאן ודחיפות הדבר וביקשתי ממנה שתיטול אף היא חלק בגיוס התרומות.  שאלתה הראשונה הייתה מהו הסכום הנדרש לקניית ספר.  למשמע הסכום הנכבד, הרצינו פניה, אחר הרהור אמרה: ”כבוד הרב, האם יורשה לי לתרום את הסכום כולו?“ ”אכן זו שאלה רצינית שאת צריכה לשקול בזהירות“, השבתי, מופתע לא מעט. ” כבוד הרב, אל תבין אותי לא נכון“, אמרה, ”לא לחסכונותיי אני חוששת, שהרי זו להם ההשקעה הבטוחה ביותר, רק שאולי אין זו דרך ארץ לחטוף מצווה חשובה כל כך כולה לעצמי“. ”נו“, אמרתי בחיוך, ”אם כך את סוברת ודאי יש לך סיבה חשובה לחרוג הפעם מטבעך“. ”אכן“, השיבה הצדקנית הזקנה, ”תקווה ובקשה גדולה יש לי בעניין זה“. ”ומהי?“ התעניינתי לדעת. ” רצוני לבקש שבזמן חנוכת הספר, עת יקראו בו בציבור בפעם הראשונה יעוררו רחמים על נכדי הקטן המאושפז מאז לידתו בבית החולים, יתברך בזכות התורה לרפואה שלימה ויוכל להיכנס בבריתו של אברהם אבינו במהרה“.

     ואכן, בקשתה נענתה במלואה, בשבת הראשונה שקראנו בספר התורה המהודר, נתברך התינוק, וזמן קצר לאחר מכן נכנס לבריתו של אברהם אבינו ונקרא שמו בישראל – אדי בן יעקב מינץ.  שבת שנייה, לאחר ארבעים שנה, הגיע אדי חביבנו זה לירושלים, לבית הכנסת הסמוך למלונו אשר לא במקרה הוא בית הכנס של יוצאי קליבלנד, ובוודאי לא במקרה הציץ בזמן קריאת התורה בספר שתרמה סבתו עליה השלום, זה הספר שעלה עמנו לארץ ישראל לפני כמה שנים, ממנו שמע את מה שראוי לנפש יהודי לשמוע והשלים את מעגל הברכה, שהרי כך אנו מברכים את התינוק בבריתו: שכשם שנכנס לברית, כן יכנס לתורה ולחופה ולמעשים טובים“, סיים הרב את דבריו.

     אדי עצמו קיים את אשר הבטיח להשתדל בו, ולקראת סוף השנה הכניס את בנו הראשון בבריתו של אברהם אבינו לשמחת הסבא והסבתא מינץ.

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

אמרי שפר ב' תמוז ה'תשע"ו

     המעשה הטוב שאתה עושה היום, עשוי להועיל או לך למישהו שאתה אוהב בזמן הכי פחות צפוי.

     המציאות היא יותר טובה מהדיווח.

     ''ויקחו אליך פרה אדומה" (יט, ב(  - נסמכה פרשת "פרה אדומה" לפרשת "קרח", ללמדנו על הצד השווה שביניהן: מה פרה זו מטהרת טמאים ומטמאה טהורים,  אף מחלוקת משדדת מערכות חיים, הופכת סדרי עולם, מעלה תחתונים, מורידה עליונים ומכניסה בעולם ערבוביה ואנדרלמוסיה . )על התורה(

     ומצינו במדרש (כלה רבתי ג') "כל הרודף שלום אין תפילתו חוזרת ריקם. ומי שהוא אוהב שלום ורודף שלום,  הקב"ה מורישו לחיי העולם הזה והעולם הבא (פרקי השלום סוף דרך ארץ זוטא(.

     זה לא בחירה לחיות , זו זכות להיות חיים.

     תורה - דורשת התמסרות לדבר שמבינים. תפילה - דורשת התמסרות אל מעל השכל וההבנה. הלומד תורה מרגיש כתלמיד בפני רבו. העומד בתפילה מרגיש כבן אצל אביו. )היום יום(

"דבר אל בני ישראל ואמרת אלהם ועשו להם ציצית על כנפי בגדיהם לדורותם ונתנו על ציצית הכנף פתיל תכלת" [טו, לח]. ציצית במסירות נפש.  (נצוצות (

     מתוך תלמידיו הרבים של הגאון רבי אליהו מוילנא, בלטו שניים: היו אלו האחים רבי משה ורבי יצחק אשכנזי.  שניהם נודעו כבחירי תלמידיו של ה'גאון', ור' משה אף התפרנס בזכות הספר אותו חיבר, 'ברית עולם', שנודע כספר עמוק בחכמת הקבלה.

     ביום מן הימים, החליט ר' משה כי יקבל עליו הלכה כלשהי, אותה יקפיד לקיים בכל עת ובכל מצב, לכל פרטיה ודקדוקיה, ואפילו אם המחיר לכך יהא כרוך במסירות נפש. לאחר מחשבה, גמר בדעתו כי ההלכה שהוא מקבל על עצמו שלא ללכת ד' אמות בלא ציצית, וכפי המוזכר בגמ' 'אמר ליה רב יוסף לרב יוסף בריה דרבה: אבוך במאי זהיר טפי? אמר ליה בציצית. יומא חד הוה קא סליק בדרגא, איפסיק ליה חוטא ולא נחית '... מאז, הקפיד שלא להתהלך רגע אחד ללא ציצית, והציצית – מהודרת תהיה בתכלית ההידור. ממון רב שהשקיע במצווה זו, ואף כאשר נדרשו לכך מאמצים רבים – לא הביט כלל על הקושי שבדבר. הדברים הגיעו לשיא, כאשר נאלץ למסור לשם כך את כל כספו, והוא עשה זאת בשמחה וללא כל פקפוק. וכך היה המעשה:

     היה זה כאשר ר' משה עשה את דרכו לביתו, לאחר ששב מן הכפר שבו שימש כמלמד. הפעם האחרונה שבה עשה את הדרך הלזו, היתה לפני חצי שנה. אז היו פניו מועדות לכפר, ומאז ועד עתה במשך כל התקופה לא פקד את ביתו ואת בני משפחתו. השמש עמדה ברום השמים, זמן 'מנחה גדולה' הגיע. הורה אפוא לעגלון כי יעצור את הסוסים ממרוצם, והוא נעמד בצידי הדרך לתפילת מנחה. עודו עומד בתפילה, גופו מתנועע בלהט, והנה נתפסו ציציותיו בענפי אילן. הניסיון לחלץ את חוטי הציצית המסובכים מן העץ לא עלה יפה. אחד החוטים נותר מסובך בין הענפים ונתלש מחבריו. ר' משה החניק זעקה שעמדה להיפלט מפיו. מחשבות רבות חלפו במוחו, אך הוא ידע: ללא ציצית כשרה – אין הוא זז מכאן ולו כדי צעד. אמת, המקום בו הוא עומד נחשב כמקום סכנה, ואף בלא ציצית הוא רשאי להסתלק משם – אך הוא לא יקל ראש לרגע במצווה שקיבל על עצמו, ואשר לקיומה מוכן הוא למסור את כל מאודו ואף את נפשו.  לכן פנה אל העגלון, הנפש החיה היחידה מלבדו בכל האזור: "ראה, ציצית טליתי נפסקה, ועתה איני יכול לזוז מן המקום. אולי תואיל להיכנס לעיירה הקרובה, והבא לי משם 'טלית קטן' שציציותיה כשרות ?" העגלון מילא את פיו בצחוק: 'ירדת מדעתך?' שאל בלעג 'לחזור מרחק של שעתיים והכל בכדי להביא טלית בד?  עלה על העגלה וסע לביתך, שם תוכל להתעטף בטליתות רבות ככל שתאווה נפשך...'  חילופי הדברים נמשכו עוד זמן רב, עדי פקעה סבלנותו של העגלון והוא איים להמשיך בדרכו בגפו. סוף דבר, לאחר התמקחויות ושידולים, מסר ר' משה לעגלון את צרור כספו, וזאת כדי שהלה יאות להביא עמו מהעיירה הקרובה טלית חדשה. הצרור, אגב, הכיל את כל כספו של ר' משה. המשכורת אותה קיבל בעד עבודתו משך כל מחצית השנה האחרונה, ואשר בה התכוון להאכיל את ילדיו ובני ביתו בכל התקופה הבאה... העגלון, מופתע מהסכום העצום המונח בחיקו, ואשר אותו לא ישתכר גם במאמץ של חודשי עבודה רצופים, לא ידע את נפשו משמחה: סכום כה גדול, והכל בשל חומרה טיפשית ובלתי מוסברת. מימיו לא נתקל בחסר דעה שכזה,  שימסור לו את כל כספו תמורת שליחות קלה שכזו... מסתבר שהסוסים בהם נהג, טובים היו ממנו. שכן לאחר מחשבה נמלך העגלון בלבו והחליט לוותר על כל הטירחה. מוטב יעשה דרכו לביתו, והיהודי ישאר במקום לבדו, אלא אם כן יחליט בסופו של דבר ללכת גם בלא טלית כשרה.  וכך נותר ר' משה במקום עד הערב, את הלילה עשה במקומו תחת האילן שבצד הדרך, אך הוא לא חשב לרגע ליסוג מהחלטתו: זו ההלכה שקיבל על עצמו, ולמענה הוא מוכן אף למסור את נפשו.

     יום חלף וגם יומיים, האוכל המועט שבצקלונו תם, וכמעט שכלתה נשמתו. ביום השלישי חלפו לידו עגלה ובה יהודים הנוסעים לוילנא, בשארית כוחותיו קרא להם ר' משה לעצור, והם עצרו תחתם בבהלה . חיוור כמת עומד ר' משה במקומו, ללא ניע. נוסעים חששו שמא אירע לו דבר מה. ירדו מן העגלה, הביטו בו אולי נחבל או קפא, אך לא: 'טלית כשרה', זו היתה בקשתו היחידה של האיש.  אחד הנוסעים פתח את קישורי תרמילו, שלף מתוכה ציצית כשרה שהניחה את דעתו של ההלך. ר' משה לבש את הטלית לגופו, וניאות לעלות על העגלה הנוסעת לעירו.  לאשתו, שציפתה בכליון עיניים למשכורתו של בעלה אחר ששה חודשי היעדרות, לא גילה ר' משה דבר מכל שאירע. ' נגנב' הסכים לומר, ולא יסף. וזו היתה אכן האמת לאמיתה...

     שנים אחדות חלפו, ולר' משה הגיעה הידיעה המעציבה: אחיו, ר' יצחק, חולה אנוש והוא עושה את שעותיו האחרונות בעולם הזה. מיד אץ ר' משה לאתר עגלה, שתביאהו חיש מהר לביתו של אחיו. בהגיעו, כבר שהו אנשי 'החברא קדישא' לצד מיטת החולה, שנראה כבר מינן לכל עניין. פרט לנשימותיו החלושות , לא נראה כל קשר בינו לבין החיים. ר' משה עמד למראשותיו רגע ושניים, לאחר מכן פנה לסובבים בבקשה כי יצאו מן החדר. הבקשה, המוזרה אמנם, התקבלה. אנשי החברא קדישא, התלמידים ובני המשפחה יצאו מן החדר,  תמהים מה מבקש האח לומר לחולה ברגעיו האחרונים.  אולם, הם טעו בהערכתם. ר' משה לא פנה כלל לאחיו החולה, כי אם פנה לקרן זווית והתייפח בתפילה: "ריבונו של עולם", זעק במר, "הורית בתורתך על מצוות ציצית, ואני קיימתיה כהלכתה בכל מאודי ובכל נפשי: מסרתי את כל כספי כדי לקיימה, אף שידעתי כי בכך גוזר אני עלי ועל משפחתי חיי רעב. כמעט ומסרתי עליה את נפשי, כאשר כפסע היה ביני ובין מיתה ברעב ובצמא על אם הדרך" . ר' משה השתהה רגע, אחר המשיך: "מצווה נוספת יש בתורתך, 'מבשרך אל תתעלם'. הריני מוסר אפוא את שכר המצווה לאחי, תעמוד מצווה זו שקיימתיה במסירות נפש, לזכותו, ותשלח לו רפואה שלמה מן השמיים" . בסיימו לא השתהה רגע נוסף בחדר. הדלת נפתחה, ר' משה חש החוצה ולבני המשפחה שנכנסו התגלתה עובדה מפליאה: פניו של החולה העלו סומק, אגלי זיעה השתקפו על מצחו הקודח ועיניו נפקחו לרווחה. " מים" זעקו אלו, "הביאו את הרופא", זעקו אחרים. בחסות ההמולה חמק ר' משה מן הבית, כשאיש לא שואלו מה חולל ברגעים הספורים בהם שהה בחדר...

     כעבור ימים אחדים קם ר' יצחק ממיטת חוליו, בריא ושלם ללא זכר ממחלתו. מאז חי חמש עשרה שנים נוספות,  בהן לא נזקק לפקוד את חדרו של הרופא ולוא פעם אחת. בזכות מצוות ציצית שאחיו הקדוש מסר את נפשו עליה... 

ברוך שומר הבטחתו (פניני בית לוי, גליון 334)

     אומרים בשם המהרי“ל דיסקין זצ“ל, שבא הכתוב לספר בשבחו של משה רבינו: מתוך שהיה צריך להכריע ולפסוק במחלוקות ולזכות את הזכאי ולחייב את החייב, ולהוכיח את מי שחייבים להוכיחו, הרי לא כולם היו שבעי רצון ממנו ולכן לא ביכו אותו כל בית ישראל אלא ”בני ישראל“ בלבד.  זוהי גדלותו של מנהיג ומוכיח, שאין הכל מרוצים ממנו מתוך שהוא עומד על דעתו ומנהיג את הכלל לפי דעתה של תורה,  מבלי להירתע מאלו המתריסים נגדו שהוא ”בעל מחלוקת “!ונמצא, ששבח הוא למשה רבינו שהטיל את מרותו בכוח מבלי לשים לב לרכישת אהדה בכל הציבור. ולפיכך משבחתו תורה – ”ויבכו אותו בני ישראל“ ולא כל בית ישראל!  אגב לא כל אחד זוכה שרבים יבכו את מותו או ילוו אותו בהלוויה אך יש כאלה שיש להם זכות מיוחדת.

     הרי לפנינו מעשה נפלא המעיד על כך: שעת לילה בהיכל התורה הגדול. בית-המדרש של ישיבת ”חברון“ בשכונת גאולה בירושלים החליף פנים באותו לילה. מאות תלמידי הישיבה נסעו לעיר אחרת לכלולות אחד הבחורים המופלגים בישיבה.  רק שלושה בחורים נשארו בבחינת ”נר התמיד“, שאורו לא יכבה לעולם ועד. את דממת הלילה פילח צלצול צורמני של הטלפון.  הצלצולים הרמים לא אבו להיפסק והתריעו בקול אזעקה על משהו שהתרחש. אחד הבחורים רץ אל הטלפון. ” ישיבת חברון?“ - שאל הקול בקוצר רוח. ” כן“ – השיב הבחור.  האישה מעברו השני של הקו נשמה בהקלה. ”כאן מדברים מבית- הרפואה ”שערי צדק“. אנו מצטערים להודיע שהגברת מרת מינה נפטרה לפני שעה אצלנו. אנו מבקשים לטפל בדחיפות בסידורי הלוויה והקבורה.“  מרת מינה הייתה המבשלת של ישיבת חברון. אישה ערירית וגלמודה שאין לה נפש בעולמה. את כל נשמתה הכניסה באותם תבשילים שהייתה מכינה לבחורי הישיבה, אשר רבים היו לה כבנים. מדי פעם הייתה מרת מינה מוחה את עיניה הלחות מצער הערירות.  והנה, בבת-אחת התקלקל הכל. לא מצאה המבשלת הגלמודה עיתוי אחר למות בו אלא באחד הלילות הנדירים בהם ישיבת ”חברון“ כולה נמצאת מחוץ לעיר. ” אין לה מזל!“ – לחשו הבחורים בצער כאשר סיפר להם החבר את הבשורה הרעה.

     השעה תשע בערב ועד שהבחורים יחזרו מהחתונה יחלפו עוד שלוש ואולי ארבע שעות. אין מלינים את המת בירושלים, אי אפשר לעכב את קבורתה של האישה, ובמקום הלווית ענק תהיה הלוויה של מת מצווה עם מנין מצומצם ורק שלושה מהם תלמידי ישיבת ”חברון“...  אחד הבחורים נזעק: ”אי אפשר להרשות דבר כזה! ראש הישיבה הבטיח לה, ההבטחה הזו הייתה כל עולמה של המבשלת. הבה נלך מיד אל הרב ונציע בפניו את שאלתנו.“  אחד הבחורים פתח וסיפר לרב על מה שאירע וסיים: ”באנו לשאול אם יש מקום להיתר במקרה כזה להלין את המת עד למחרת כדי שנוכל לקיים את הבטחת רבינו ולגמול עם המבשלת חסד של אמת, כאשר נלווה אותה לבית עולמה במלוא הכבוד או שמא אין שום היתר ועלינו לקיים את הלוויה עוד הלילה.“  הגרצ“פ פרנק נענע את ראשו מצד אל צד בתקיפות ואמר נחרצות: ”לא ולא! חס וחלילה!“ הבחורים עמדו נדהמים ולא פצו פה. ”עליהם לדאוג שהלוויה תתקיים תיכף ומיד בזריזות הגדולה ביותר!“ – ציווה עליהם הרב והוסיף – ”ההבטחה דבר גדול הוא לכשעצמו, אולם אם איתרע מזלה של המבשלת למות בדיוק בלילה הזה כאשר כל הבחורים אינם בעיר, אין שום היתר לדחות את הלוויה למחר. לו ידעתם כמה צער נגרם לנשמתו של אדם כאשר הגוף אינו מובא עדיין לקבורה, הייתם מזרזים ביותר ולא מעלים על הדעת לעכב את הלוויה אפילו ברגע אחד!  ואילו יודע היה אדם איזה צער ועינוי נפש נגרמים לנשמתו בין ברוך שומר הבטחתו המיתה לקבורה, היה לוקח כסא, הולך לבית הקברות ויושב ליד בור קברו, כדי שבהגיע השעה, יתגלגל לקברו תיכף ומיד ולא תתעכב קבורתו אפילו לרגע אחד! כאן ישנה מימרה של יקירי ירושלים: מוטב לו לגוף לנוח אלף שנים מתחת לאדמה לאחר המיתה מאשר לשהות שעה אחת מעל האדמה בלא קבורה!“

     שלושת הבחורים יצאו מביתו של הרב מצוידים בהוראה ברורה: ” הלוויה במניין מצומצם עוד הלילה.“ ” אנו צריכים לטפל בכל הסידורים במהירות.“ – תפס אחד הבחורים פיקוד – ”עלינו לגשת לחברה קדישא, לארגן חלקת קבר, לדאוג לטהרה, להלוויה. אנו צריכים מיד לרוץ לבית-החולים.“  אך בטרם ניגשו לכל הסידורים חזרו לישיבה לכבות את האורות ולנעול את הדלתות. עוד ממרחק שמעו את טירטורו של הטלפון במשרד. עיניהם נפגשו במבט שואל: מה קרה שוב ?ימיה האחרונים של המבשלת מרת מינה היו רוויים בייסורים,  מחלתה הכריעה את גופה החלש והיא הלכה ודעכה כנר. בשארית כוחותיה כתבה על פיסת נייר את מספר הטלפון של הישיבה ולחשה לעבר האחיות: ”רחמו עלי, כשאמות אנא הודיעו להנהלת הישיבה כדי שהבנים החביבים שלי, תלמידי הישיבה , יוכלו להשתתף בהלוויתי!“  האחיות לא ידעו על מה בדיוק היא מדברת, אך את מבטה הנוצץ בכל פעם שהזכירה את ”הבנים החביבים שלי“ לא יכלו להחמיץ,  הן הבינוה לליבה הכאוב והבטיחוה נאמנה. והנה הגיעו הרגעים האחרונים. עם רדת הלילה הלך והידרדר מצבה של מרת מינה. הרופאים הוזעקו למיטתה ויצאו בפנים חמורות: היא גוססת.“ קבעו. עוד כמה רגעים עברו והכל נפסק.  הרופאים קבעו את מותה.

     האחיות לא שכחו את תחנוניה בעודה על ערש דווי. אחת מהן ניגשה למשרד בית-הרפואה, מסרה את ההודעה לישיבה וידעה כי מילאה את חלקה, עוד שעה קלה תעבור הגופה לחדר המתים ולכל היתר תדאג הישיבה...  הצרחות ההיסטריות זעזעו את כל הבניין הישן של בית-הרפואה ”שערי צדק“: ”היא לא מתה! היא חיה! היא נושמת! היא זזה! היא פותחת עיניים!.  כמה אחיות ראו פתאום תנועה משונה מתחת לסדין הצחור המכסה את הגופה. התקרבו וראו לתדהמתן הרבה את ידיה של הנפטרת זזות ומושכות את הסדין למטה, מגלות עניים פקוחות לרווחה... בית הרפואה היה כמרקחה. הרופאים הוזעקו שוב למיטתה של המבשלת ולפליאתם לא היה גבול. ” הרי היא כבר הייתה מתה!“ לחשו בפלצות – ”זה לא יכול להיות!“  האחיות התרוצצו לכל עבר כשהן צועקות: ”נס תחיית המתים!“  ואכן, זה היה נראה נס ברור של תחיית המתים. מותה של האישה כבר נקבע באופן ברור ביותר. לא היו נשימה ודופק, לחץ דם עמד על אפס ולפתע מהפך שכזה...  ואז נזעקה האחות המטלפנת: ”ריבונו-של עולם! הרי כבר הודעתי לישיבה!“ והיא אצה מיד אל המשרד. ”כאן מדברים שוב מבית-הרפואה ”שערי צדק“. דיברנו איתכם לפני זמן קצר,“ שמע הבחור קול נרגש ומתנשף – ”רצינו להודיע כי חלה טעות, כלומר, מרת מינה לא מתה, זאת אומרת, היא מתה אבל קמה לתחייה או שהייתה לנו טעות...“ ” מה קורה איתה עכשיו?“ – שאל הבחור בתדהמה ”הייתי אומרת שהיא גוססת אבל בשום פנים לא מתה, ”חברים!“ – הכריז הבחור חגיגית – ”כל התכניות מבוטלות המבשלת עדיין לא מתה!“ והוא סיפר לחבריו המופתעים את אשר התרחש...  קול התורה של שלושת הבחורים התחדש במשנה תוקף לכל חי.

     בצהרי היום צעדו מאות בני הישיבה אחר ארונה של המבשלת הערירית, חולקים לה את כבודה האחרון.  מן השמים עיכבו את מותה שעות ארוכות, שמרו את הבטחתו הברורה של ראש הישיבה הגאון רבי יחזקאל סרנא: ”בבוא יומך האחרון, תזכי למה שלא הרבה אנשים זוכים, מאות לומדי תורה ילכו אחר מיטתך וילוו אותך למנוחות.

חוויית השבוע שלי

http://h-y.xwx.co.il/