אמרי שפר כ"ד אלול ה'תשע"ח

  "אומר המגיד מדובנא: כתוב, "ראה נתתי לפניך... ובחרת בחיים". למה לא כתוב "בחיים ובטוב"? כיוון שאתה אל תבחר מה טוב! אם ד' יזמן לך את הטוב, אדרבא! אבל אם לא - כך יותר טוב לך, אחרת ד' כבר היה נותן לך זאת ... 

   במדרש רבה כאן איתא לא נפלאת היא ממך, ואם נפלאת - היא ממך שאין אתה עסוק בה.

     בספרים הקדושים מובא, שיש כוח בכל יום מהשבוע האחרון של השנה לתקן כל יום מימי השבוע של כל השנה כולה.    

     הקשר בין אשה לדבש. בגימטריה שניהם שווים ל-306.

 הרפת הסודית לגידול פרה אדומה (שיחת השבוע, גיליון 1645)

אי-שם בצפון, ברפת שמורה, בבעלות חקלאי יהודי, גדלות בימים האלה פרות אדומות. לא, עדיין אין שם פרה אדומה 'תמימה', העומדת בדרישות התורה, אבל יש מי שממתין בדריכות לעגלה שתיוולד ותהיה כשרה כדין. שותף לסוד הוא הרב עזריה אריאל (48), ראש המכון התורני 'בית הבחירה', שעל-יד מכון המקדש, ורב קהילת 'משכן שמואל' בהר חומה.

בשלוש השנים האחרונות עורך הרב אריאל מחקר מעמיק על מצוות פרה אדומה. אין זה מחקר לשם הרצאות והעמקת הידע האישי, אלא הכנת הקרקע לקראת ביצועה של המצווה. "מטרת המחקר הייתה להבין איך מקיימים את המצווה הלכה למעשה בימינו", הוא אומר.

אדומה כרמזור או כעגבנייה?

מדוע נמשך המחקר שלוש שנים? "יש במצווה הזאת שאלות רבות ופרטים מורכבים", הוא מסביר. "כמו למשל, מה הכוונה 'אדומה'? האם זה אדום כמו ברמזור או כצבע עגבנייה? מבחינת ההלכה אדום הוא גוון חום-אדמדם". באחד משלבי המחקר נתקל הרב אריאל בתרגום לערבית שחיבר רבי סעדיה גאון על התורה, ושם נכתב ש 'אדומה' הכוונה צבע צהוב. "יש הסברים שכוונת רבי סעדיה היא לצהוב-חום", הוא אומר.

פרט נוסף ועיקרי שהעמיק בו נוגע לקיום המצווה בימינו, כשאין היכל; האם אפשר לקיים את הציווי "והִזה אל נוכח פני אוהל מועד", כשאין מקדש? הוא נדרש לעבודה רבה כדי לברר את הדברים, בעודו מגוּבה ומוּכוון בידי אביו, הרב ישראל אריאל , נשיא מכון המקדש.

דרוש כוהן טהור

בחזרה לרפת. "אנחנו מחכים שתיוולד עגלה תמימה שאין בה מום", הוא מספר, "כזו שאין לה שערות שחורות או לבנות. ביום שבו תהיה עגלה כזאת נגדל אותה בתנאים מיוחדים במשך שנתיים, ואז היא תהיה פרה העונה לכללי ההלכה ונוכל לקיים בה את מצוות פרה אדומה, לאחר שנקבל את הסכמת גדולי ישראל. לפי המסקנות שלנו אין שום מניעה לקיים את המצווה הזאת גם בימינו".

הרב אריאל מוסיף ומספר, כי מכון המקדש מחפש כוהן טהור, שנולד במחלקת יולדות המופרדת לגמרי משאר אגפי המרכז הרפואי, וכזה שלא ביקר מעולם במרכז רפואי שיש בו מתים. "אין הרבה כוהנים כאלה", הוא מבהיר, "אבל אנו בטוחים שנצליח לאתר אחד כזה".

נושמים גאולה

הרב אריאל מספר על רבים המתגייסים לעניין: "אני רואה בכל יום עד כמה לב ישראל ער. למשל, כשחיפשנו עצים שיתאימו לשריפת הפרה, ומייד קיבלנו פניות מכמה וכמה יהודים העוסקים בתחום".

לדבריו, העיסוק בנושא מצוות המקדש גורם לו לחיות גאולה. "אנחנו נושמים את הגאולה יום-יום", הוא חותם את השיחה. "הגאולה בפתח, ועל כולנו להיות מוכנים לקראתה, לשינוי החיים ברמת הפרט וברמת הכלל. הקב"ה נותן לנו את הכלים, ואין הדבר תלוי אלא בנו".

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 http://dosanova.co.il/

אמרי שפר ו' תמוז ה'תשע"ז

אחד שאל אותי "אדם קנה פרחים לכבוד שבת, אך הם סגורים ומסוגרים. המכיר אתה פטנט שימהר את פתיחתם, ויפארו את שולחן השבת?" השבתי שכפית סוכר מהולים במים שבאגרטל יזרזו את פתיחת כותר הפרח. "ומה דעתך" המשיך ושאל "אם קנו זר פתוח מאוד, ורוצים שיעמוד בְיָפְיָם ולא ינבלו מהר, מה עושים ?" הפעם השבתי "כמה טיפות אקונומיקה בתוך המים יסייעו לפרח לשמר את פריחתו". חייך איש החינוך, כמי שקלע והשיג את מבוקשו, "השמע לאוזנך מה שאתה מוציא מפיך! לכל גיל גישה אחרת! הצעירים זקוקים ל 'סוכר' להביאם להתפתחות נאה, אך בכדי לשמור על הבוגרים, לעצירת כמישה, נאלצים להשתמש אף בחומר חריף!".

 אנשים חושבים "מי אני ומה כבר אני יכול להועיל", אבל זה כלל לא נכון, כיוון שלכל יהודי יש חלק מיוחד בתורה  ואותו הוא יכול לשתף עם אחרים ולזכות אותם. לפעמים דווקא האנשים הפשוטים הם אלו שהכי מצליחים להשפיע ולעשות שינוי. לכל יהודי יש כישורים מיוחדים ותכונות נפלאות שאיתם הוא יכול להצמיח ולהביא שפע גדול          לעולם.    

     אמרתי השבוע, ואני יודעת שזה נשמע חמוּר, שכשם שיש היום ועדות חקירה על תינוקות שנחטפו מאימותיהם, ועדת החקירה של הדור הבא תהיה לאיתור אימהות שנחטפות מחיק ילדיהן. התרבות הזו חוטפת אימהות מביתן. אימא היא כבר לא מובנת מאליה, והחיים חדלים מלהיות ֹ מבוארים לילדים, כי אין את הבאר הזו שת??אר ותסביר להם את החיים.  וכשהיא כבר בבית, זה מאוחר מדי. הם כבר ילדי אומנה. מי אימץ אותם? כל המכשירים, כל האייפונים. (הרבנית ימימה מזרחי)

     הבעיה היא שלקחו מאיתנו את העיקר. הפכו אותנוֹ עקרות. השכיחו מאיתנו את ''מושיבי עקרת הבית אם הבנים שמחה''. כיום הערבוב שהאישה לא עומדת בו וקורסת ממנו, אינו בין עבודות גבריות ונשיות אלא בין אישה דתייה יראה, לבין אישה מערבית.  כאישה דתייה-מערבית את גם יולדת 10 ילדים, גם אופה פטיפורים-ליגה, גם חברה בקבוצה של אימהות אופות, מבשלות ומכבסות, גם מתחבאת בבוידעם שבוע שלם כי את משכירה את הדירה שלך לשמחה של השכנה, גם עובדת ב הייטק עם תואר שלישי, גם במכון כושר לשמור על גזרה מושלמת וגם עושה בוטוקס בבוא הגיל. רק למות נשאר. אי אפשר לעמוד בשתי המערכות האלה, אי אפשר. (הרבנית ימימה מזרחי)

     הגאון רבי יעקב מליסא בעל "חוות דעת" ישב פעם בסעודה בה היה נוכח עשיר גדול שהיה גם קמצן גדול.  ביקשו הנוכחים מהעשיר כי יתרום בקבוק יין לכבוד הסעודה,  אך הוא כמובן סרב.  אמר לו רבי יעקב: אם תתרום יין, אראה לך נס גדול יותר ממה שעשה משה רבנו!".  הסתקרן העשיר ותרם את הסכום.  אמר לו רבי יעקב: זהו הנס! משה רבנו הוציא מן הסלע מים , ואני הוצאתי ממנו יין"... 

     המכשול הגדול ביותר שעומד בינינו לבן מה שאנחנו רוצים, זה אנחנו.

     הרה"ק רבי ברוך מקוסוב זצ"ל שאמר פעם שאחר התפילה הגיע אליו היצר וניסה להכשילו בהרהורי גאווה שהתפילה היום הייתה בכוונה גדולה, והשיב לו, שלא יתכן שהתפילה היום היתה כדבעי כי הרי ביקש "והסר שטן וכו'", ובאם כעת אחרי התפילה מגיעה השטן, ע"כ שהתפילה לא נתקבלה...

     ״זאת חוקת התורה... ויקחו אליך פרה אדומה״ (במדבר יט,ב). לכאורה היה צריך להיכתב ״זאת חוקת הפרה״, שהרי מדובר כאן בדיני פרה אדומה. אלא רמז יש כאן, שענייני טהרה הם עיקר התורה; שהטהרה היא היסוד לחיי התורה. (פניני תורה)

המציאה ה"לא" כשרה (פניני בית הלוי, גליון 436)

     בעירה הקטנה ידעו הכל כי ר' אליהו יכול לשבת בשלווה על התורה ועל העבודה בעת שאשתו מנהלת חנות מכולת קטנה ומוציאה ממנה את פרנסת ביתה. ואם כי מהחנות לא יכלו להגיע לעושר, הרי שלא חסרים היו בבית לחם לאכול ובגד ללבוש.  כאמור, ר' אליהו יושב מרבית שעות היום בבית הכנסת,  כולו עסוק וטרוד בדברי תורה, ואינו מתעניין כלל במסחרה של זוגתו ביודעו כי העסק נתון בידיים נאמנות.  במרוצת הזמן חסכה החנוונית סכום לא מבוטל, אותו צררה בארנק שמור לימים בהם לא תוכל יותר לעבוד, לעת זקנתה.  מכיוון ששמרה על ארנק זה מכל משמר, נהגה ליטול אותו עמה בכל אשר תלך.

     באחר הימים, בהגיעה לעת בוקר לפתוח את החנות,  הרגישה לפתע כי הארנק אינו מצוי ברשותה. חיוורון עז הציף את פניה. לרגע איבדה עשתונותיה בעומדה מבולבלת מבלי לדעת מה לעשות. היא שבה חיפשה בכל מקום אפשרי, אך הארנק איננו. כשהיא חזרה לחנות והתברר לה כי הארנק אבד, החלה לזעוק "הארנק איננו... הארנק איננו..."  לקוחות שהגיעו לקחת מצרכים, ניגשו בבהלה לברר את סיבת זעקתה, ובהיוודע להם על אבדת הארנק, מיהרו לבוא לעזרתה ושוב הציעו לחזור יחד איתה בדרך שעשתה לחנות המכולת, אולי יעזור ה' ותימצא האבדה.  כולם רצו בבהלה בשביל המוליך מן החנות לביתה, והציעו לה שתיכנס לביתה ותערוך חיפוש יותר לעומק. אכן היא "הפכה" את הבית, בדקה בכל זווית אפשרית, אך ללא הועיל. הארנק אינו בנמצא, כאילו בלעה אותו האדמה.  האנשים שבאו לעזרתה העלו הרס בידיהם, ואפילו אנשי המשטרה, אליהם פנתה בצרתה, לא מצאו את האבדה.  חזקה היא, כי צערו של אדם פג אט אט עם חלוף הימים.  גם החנוונית החלה במרוצת הזמן להשלים עם האבדה: "כפרת עוונות", הייתה אומרת בעת ששוחחה עם ידידותיה אודות האבדה "ה' נתן ה' לקח, יהי שם ה' מבורך".

     בבוקר גשום, בוסס באדמה הבוצית של העיירה, יעקב הרוכל, על שכמו נשא כדרכו תרמיל מלא חפצים נחוצים סיכות למיניהם, מחטים, כפתורים, שרוכים ושאר מיני חפצים זעירים, שהכנסתם מועטה. הוא התאנח בקרב לבו,  חישב ומנה באצבעותיו הפנויות את שכר עמלו, כאשר לפתע נתקל באבן נגף. " אוך!!!! הפטיר יעקב, ספק בתרעומת ספק בכאב – כמעט הועפתי הצידה על כל מטעני היקר!" הוא פנה הצידה,  החליק את הרגל הניגפת, ובדרך תר בעיניו אחר המכשול בו נתקל. עיניו נפגשו בחפץ מוזר מעט. מתוך דחף פנימי הרכין עצמו למשש את הדבר, הרים אותו, הקריב אותו והביט בסקרנות. "זהו ארנק" – מלמל בינו לבין עצמו "מעניין אם נמצא משהו..."  הוא פתח את הארנק המרקיב והופתע מתוכנו: סכום מכובד של רובלים נקיים מונח בפנים שמורים ו"טריים"... שמחתו של יעקב הרוכל הייתה כה גדולה, עד שבהגיעו לעיירה כבר נודע לכולם אודות מציאתו.  גם לאוזניה של החנוונית, אשתו של רבי אליהו, הגיעה השמועה אודות הארנק שמצא הרוכל – מיד ניתר לבה בעוז: הלא יתכן כי הארנק הוא הארנק אותו איבדה! היא חשה לנעול את החנות ורצה בבהילות אל הרוכל כדי למסור לו סימנים ולהיוודע אם נכונה השערתה.  הסימנים שמסרה החנוונית התאימו למציאות, הסכום בארנק היה אותו סכום. אותו נקבה החנוונית פניה של החנוונית אורו "ברוך השם" מלמלה נרגשת – "שהאבדה נמצאה!" "ובכן" – פנתה אל הרוכל – "הב לי את ארנקי!" " לא אתן", השיב הרוכל בשלווה.  החנונית הביטה בו משתהה. הלצון חומד הוא?! אך הבעת פניו נשארה שלווה ורגועה. היא התאוששה מעט ושאלה אותו: "האם הסימנים שאמרתי לך נכונים? הרי אתה בעצמך אישרת כי הארנק – אבדתי הוא!" " נכון" – השיב הרוכל בקרירות "אמנם משוכנע אני כי הארנק שלך היה, אך אינני חייב להחזיר לך אותו..." " ומדוע לא תחזיר לי אותו?" שאגה החנוונית הנסערת "איך לא תבוש לדבר כך?" " אל בחמתך!" השיב הרוכל, "האנך יודעת את הדין, כי אדם שאיבד החפץ מבעלותו והתייאש ממנו – יצא החפץ מבעלותו?" שמתי לב בברור כי כבר התייאשת מאבדתך,  ומדוע עלי להחזיר לך דבר, שיצא על פי דין מרשותך ?!" החנוונית יצאה בריצה אל רב העיירה ותבעה את הרוכל לדין תורה. בבית הדין ניסו להשפיע על הרוכל שינהג "לפנים משורת הדין" ויחזיר את הארנק לחנוונית, אך הרוכל התעקש: "אינני עשיר כה גדול שאוכל לוותר על סכום כה נכבד! עני ואביון אני, ומציאה כשרה הגיעה לידי''!

     תכונה חגיגית הורגשה בעיר. הגאון הירושלמי רבי שמואל סלנט יצא את עיר הקודש בשליחות קדושה לעורר את נדיבי עם ישראל בתפוצות לנדב ולהפריש מכספם עבור עניי ארץ ישראל.  בכל מקום בואו התקבל בכבוד ויקר משום כבוד תורתו. גם בעיירה זו, אותה עבר בנסיעתו, התקבל בתשואות ובמאור פנים.  בשמוע החנוונית כי צדיק בא לעיר, מיהרה להשכים לפתחו, לשפוך לפניו את מצוקת לבה על דבר אבדתה ולספר לו כמה יגעה וטרחה שנים רבות כדי להגיע לסכום הנכבד, ועתה ייהנה ממנה מי שאינו ראוי לכך.  רבי שמואל סלנט הקשיב בתשומת לב מרובה לדברי החנוונית. הוא שאל אותה פרטים ופרטי פרטים אודות התנהגותה, צורכי המסחר, תעסוקת בעלה ואופן ומנהג עסקיה.  החנוונית הופתעה מתשומת לבו של הגאון הקדוש, המתעניין כאילו בפרטים, שנראו בעיניה כלא נחוצים לעצם העניין לשמו באה.  כעבור חקירה ודרישה אודותיה ואודות בעלה, שלח הרב לקרוא לרוכל. הלה, שפקודת הרב קדושה הייתה בעיניו,  מיהר לבוא לחדרו. " החזר תיכף ומיד את הארנק לבעלת האבדה!" ציווה הרב.  הרוכל מצמץ בעיניו, הפך בלשונו, משך בכתפיו, ולבסוף הפליט: "רבי קדוש, מדוע עלי להחזיר לאישה דבר שכבר התייאשה ממנו?..." " שמע בני" – דבר הרב רכות "האבדה אינה שייכת כלל לאישה, אלא לבעלה, כי הרי "מה שקנתה אישה קנה בעלה". אין לה רשות להתייאש מדבר השייך לבעלה. מכיוון ששמעתי מפיה כי בעלה, השקוע בלימוד התורה, לא ידע כלל על האבדה, הרי שלא התייאש ממנה כלל. ברור אפוא כשמש, כי הארנק שייך לאישה ולא לך, מכיוון שייאוש זה "ייאוש שלא מדעת" הוא...  בבושת פנים החזיר הרוכל את האבדה לחנוונית, ששבה לביתה בלב קל, מודה ומברכת את הקדוש ברוך הוא ואת הרב הקדוש, שעזר לה בחוכמת תורתו, לקבל את הכסף שכה טרחה עליו, ושמרה אותו לעת זקנה.

השרוך שהפיל נברשת (ב.נ.- באר יחיאל(

     חבורת המנגנים השמיעה ניגונים עליזים . כל אנשי הקהילה נאספו ובאו לשמחת "חנוכת הבית" בישיבה . אגף חדש נבנה, בנין מפואר ובו בית מדרש , חדר אוכל ומטבח.  הנאספים לחצו את ידיהם של ראשי הישיבה והנדיבים שישבו במזרח , אחלו איחולים לבביים ואחר התיישבו ליד השולחנות הערוכים לסעודת המצווה.  בשמחה הביטו אנשי הקהילה סביבם . האולם היה גדול ומרווח , רהיטיו החדשים נאים ונעימים למראה, ואפילו נברשות ענק עשויות קריסטל פארו את תקרת האולם ונצצו באלפי נגוהות.  רק אחד מיהודי הקהילה לא נכח בשמחתה של הישיבה . היה זה ברל , העוזר לשמש . ברל , שהיה עייף מעבודות הניקיון וההכנה הקדחתנית לערב הגדול , נרדם לו אי שם למעלה , בעלית הגג של בית המדרש המפואר . שנתו לא ארכה לו , שכן קולות הזמרה ושירת החוגגים הפריעו משנתו . הוא התעורר בבהלה ושפשף את עיניו בחזקה . "וטהר לבנו לעבדך באמת..." הגיעו קולות השירה לאוזנו אוי , הפסדתי ! חשב ברל והזדרז לקום . הוא ישר את חולצתו וניער את האבק שדבק למכנסיו . ואז השפיל מבט לנעליו השחורות . שרוך היה חסר באחת מהן. "אני מוכרח להשיג עכשיו שרוך" מהרהר ברל.  הוא הסתכל סביב . מלבד כמה חפצים חסרי ערך , לא היה בו דבר . ברל משך בשרוך הבודד במבוכה . "איך אכנס לאולם ללא שרוך לנעלים" ? חשב בצער . לפתע אורו עיניו . יש עצה ! בפינה התגוללה פקעת חבלים שחורים. "משם אקח לי שרוך", שמח ברל . רץ ישר אל הפקעת הסבוכה והמגלגלת היטב, והחל להתיר את סבך החוטים . הוא לא ידע , לא חשב ולא נסה להבין למה משמשת הפקעת הזו . הוא בכלל לא העלה על דעתו שחבלים קשורים אלו מחזיקים את נברשת הקריסטל הענקית שבמרכז האולם שלמטה.  מתקיני הנברשות לא הספיקו לקבוע אותה בברגים חזקים אל התקרה , ולכן תלו את הנברשת באופן זמני , דרך חור בחבלים . וברל בתמימותו פתח את הקשרים , חבל אחרי חבל . הפקעת הסבוכה כמעט הותרה כולה . ואז סוף סוף מצא את קצה החוט , חתך ממנו כגודל שרוך ועמד להשחיל אותו בנעלו השחורה.  ולמטה , באולם – טרח ! בום ! מה נפל? איך? מה קורה פה? המסובים קפצו ממקומותיהם , נבהלים מהרעש והמראה.  הנברשת היקרה והיפה קרסה לפתע ונפלה באמצע האולם . הקריסטל הנוצץ התנפץ לרסיסים , זכוכיות עפו לכל עבר, מלאו את רצפת האולם ואת השולחנות והאוכל שעליהם.  כל השמחה נקטעה באחת . גם התזמורת הפסיקה פתאום מנגינותיה . שקט השתרר . הכול התאספו סביב השברים והזכוכיות ולא הבינו איך קרה הדבר לפתע פתאֹום ... רק ברל , שנכנס לאולם באמצע כל המהומה , מאושר בשני שרוכים אשר לזוג נעליו השחורות , היה היחיד שהבין מה קרה ועל מה ...

     הוא ראה , המסכן , את שעשה . ראה את שיירי פקעת החבלים , שהתיר אי שם למעלה , מונחים כאן , על הרצפה למטה , שזורים בבסיס הנברשת . ואז נזכר ברל בשיעור ששמע.  הרב הסביר אז שכל מעשה ודיבור שאדם עושה , בכוחו לשנות הרבה כאן , בעולם . גם בלי שנבין איך וכיצד , מעשה טוב משפיע לטובה על עושהו וגם על העולם כולו . לחוטא וגם לכל ברואי תבל . כששמע זאת ברל , לא הבין את משמעות הכוח והעוצמה שבמעשיו . אך עכשיו , למד לקח וקלט את המסר שלעולם לא ישכח.  הנה , עשה פעולה ללא מחשבה והתבוננות מספיקה ולא ידע כי במעשהו יחריב שמחתם של כל בני הקהילה . רצה ברל לצעוק בקול גדול ולומר : "ראו זאת כמשל , אנשים , הביטו בשברים והבינו , כי כל דיבור ומעשה משפיע . אל נא תשאלו ותקשו איך זה יהיה? ולמה דווקא מעשה שלי יחריב עולם? הנה לפניכם דוגמא שלעולם לא נדע תוצאות מעשינו . הלכתי לחפש שרוך נעל , ופתאום צנחה נברשת קריסטל ...על כן, עלינו תמיד להיזהר , לא להיות פזיזים , אלא לשקול כל צעד וכל דיבור.

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

אמרי שפר י"ז אדר ה'תשע"ז

 הלשון מחצית "השקל" הוא מלשון שיקול הדעת, ללמד שיש לבן אדם להתייעץ עם אחרים לפני ששוקל בדעתו לעשות מטוב עד רע, כי שיקול דעתו הוא רק מחצית.

     ויקחו "אליך" הקב"ה אמר למשה רק אליך אני מגלה טעמה של פרה אדומה, ולא לאחר, ואפילו שלמה המלך שהכתוב אומר עליו ויחכם מכל האדם שהיה בקי בכל מיני חכמה, לא השיג סודה של פרה אדומה, וזהו שאמר: אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני )קהלת ז'(, כלומר: חשבתי בלבי שאני אחכים ואגיע להבין סודה של פרה אדומה, והנה היא רחוקה ממני, "והיא רחוקה" בגימטריא "פרה אדומה".

     ונתנו. את המילה "ונתנו" אפשר לקרוא ישר והפוך, לרמז שהנותן צדקה, לא רק שאינו מפסיד בנתינה זו, אלא גם מקבל בחזרה שכר על זה, שעצם הנתינה הוא גם קבלה, וזה גם הטעם שהטעמים של "ונתנו" הוא קדמא ואזלא, שהנותן מקבל בחזרה. " זה" בגימטריא 12 , שכל 12 השבטים צריכים לתת מחצית השקל, וגם הכהנים. ]לפי המ"ד במשנה שכהנים חייבין במחצית השקל, וכן פסק הרמב"ם שהכהנים חייבין["

    "וראית את אחורי ופני לא יראו" (לג, כג)  רוב המאורעות בעולם בשעת מעשה לא מובן משמעותם אלא נראה כדברים רעים וקשים בלא מטרה ודבר פלא, אבל אחרי עבור זמן מה יש מן הדברים שרואים שזה היה דבר טוב או שמטרתו ניכרת ורואים את יד ההשגחה בזה, וזה מה שאמר הכתוב "וראית את אחורי" ע"י שתביט בתחילה על מה שיהא ניכר בסוף תשיג להבין יד ההשגחה העליונה בזה אבל "ופני לא יראו" דהיינו בתחילה אי אפשר להבין.  )תורת משה(

יהודי אמריקאי בשם ליברמן (ברינה יקצורו עלון 298)

     מלחמת העולם השנייה, פולין. קבוצת בנות פסעה במורד הרחוב שהיה הרוס בחלקו הגדול, בדרכן אל כיתת הלימוד המאולתרת. חיילים גרמנים עמדו בכל פינה ובחנו את העוברים ושבים. למרות שליבה של שרה הלם בפראות, היא ניסתה לשדר שלווה ורוגע כלפי חוץ. המראה שלה, לא הסגיר את יהדותה ולכן הוריה החליטו שעדיף שתישאר בעיירה, מאשר תעבור איתם לגטו. 'עם מראה כמו שלך, יש סיכוי גדול, שהנאצים יטעו ויחשבו שאת פולניה', אמר לה אביה בטרם נפרד ממנה לנצח.

     עוד קודם לכן, חברתה הטובה של אימה, סידרה לה דרכון מזויף עם שם פולני מובהק, וכך יכלה שרה להסתובב ברחבי פולין הכבושה בחופשיות יחסית, בעוד משפחתה עולה בסערה השמיימה. אחד השוטרים סימן לקבוצה לעצור, הוא הביט בקשיחות בפניהן המבוהלות של הבנות וסקר אותן אחת לאחת, עד שעיניו ננעצו בעיני שרה. 'את! צאי החוצה! את יהודיה '! צרח החייל בקול. 'אתה טועה!' זעקו הבנות וגם שרה ביניהן אבל זה לא עזר לה. החייל לקח אותה בכוח והעלה אותה על גבי טנדר צבאי שנסע משם הישר אל המפקדה המקומית של הגסטאפו. ארבעה ימים היא הייתה עצורה במקום, כשבמשך כל הזמן הזה הגרמנים מנסים לשבור את רוחה,  ולהוציא ממנה את ה 'הודאה' בכך שהיא יהודייה. בסופו של דבר, היא יצאה משם שבורה ורצוצה, ועם ההבנה שמהיום והלאה היא לא תוכל להסתכן יותר ולהסתובב ברחובות.  כמובן שזה היה מאוד קשה להסתגר כל היום בביתה של המשפחה הפולנית שאצלה הסתתרה, אבל לא הייתה לה ברירה, אלא להישען על רחמי הדיירים שזרקו לה מדי פעם כמה שאריות של אוכל.

     הרעב הלך וגדל מיום ליום. הבטן הריקה לא נתנה מנוח, ובלית ברירה החליטה שרה שהיא צריכה לצאת ולחפש מזון בכוחות עצמה. המראה שלה היה נוראי, עובדה שהגבירה את אפשרות חשיפתה לעיני העוברים והשבים. היא תרה בעיניה אחר מזון כלשהו, תוך שהיא מנסה שלא להתבלט. באחת הסמטאות גילתה מטמון של ממש, בסמוך לפח הזבל, היה זרוק שק תפוחי אדמה רקובים למחצה. היא עטה על השלל במהירות והחלה לנבור בשק, על מנת להוציא את תפוחי האדמה שנותרו ראויים למאכל. לפתע הבחינה שמישהו נועץ בה עיניים רעות. היא הרימה את ראשה ונתקלה במבט שטני של חייל נאצי שכיוון לעברה אקדח. ליבה הלם בפראות, היא הבינה שגורלה כנראה נחרץ, הנאצי התבונן בה במשך כמה רגעים, ואז שאל לפתע: 'האם את קשורה ליהודי אמריקאי בשם ליברמן' ? 'כן' ענתה שרה, 'לאבי יש ידיד מאוד טוב, שהוא עיתונאי אמריקאי בשם ליברמן'. 'אליו התכוונתי', פלט החייל תוך שהוא מסמן לה עם אקדחו להסתלק מיד.

     ימי המלחמה תמו ושרה עלתה בודדה לארץ ישראל, תוך כדי שהיא מנסה לפתור את התעלומה: מיהו אותו ליברמן שהיא זכרה במעורפל מילדותה, ומה לו ולחייל נאצי. שנים רבות חלפו, ההתמודדות עם החיים החדשים, לא נתנו לשרה זמן מיותר עבור חיפושים של אדם אלמוני הגר באמריקה, אבל יום אחד נודע לה במקרה שעיתונאי אמריקאי ותיק בשם ליברמן הגיע לכמה ימים לארץ. לאחר מאמצים, היא הצליחה לקבוע איתו פגישה בלובי המלון בו התאכסן.  במשך שעה ארוכה היא סיפרה לו את המאורעות שעברו עליה ואת העובדה המפתיעה שחייה ניצלו בזכות הזכרת שמו. מר ליברמן גירד במצחו תוך כדי ניסיון לדלות משם בדל זיכרון, לאחר כמה דקות של מחשבה הוא שאל: 'הייתה לו צלקת מעל האף'? 'כן', ענתה שרה. 'זה היה שנים רבות לפני המלחמה' התחיל מר ליברמן לספר, 'הגעתי לסקר מטעם העיתון שלי, את המחוזות הנידחים בגרמניה ואת התושבים העלובים שהתגוררו בהם. לפתע ראיתי נער צעיר ומוכה היושב על הגדר כשעיניו כבויות ועצובות. 'שאלתיו: ' האם יש לך מה לאכול'? והוא ענה לי בעצב שחייו נוראים,  בביתו אין אוכל ואין ביגוד מינימאלי. רחמי נכמרו עליו.  לקחתי אותו אל בית המלון בו התאכסנתי, נתתי לו אוכל וגם ביגוד חדש מכף רגל ועד ראש. 'הנער הנרגש, לא ידע כיצד להודות לי, וכשיצא בירר לשמי ולמקצועי', 'אני מבטיח לך מר ליברמן' הוא אמר, 'שאם אמצא אי פעם אדם הקשור אליך אעזור לו עד כמה שאוכל'...

     ללמדנו, כי נתינה לאדם היא הלקיחה לעצמו. כל זה אמור אף לפני שאנו מחשבים את השכר העצום הצפוי לנו על כל מעשה טוב לעתיד לבוא. כל מי שאינו מתבונן בדברים אלה,  עלול ללכת אחרי עצת היצר, המשתדל לשכנע אותנו שמצוות הם בבחינת נתינה. עלינו לפקוח את עינינו ולהבין כי "מלווה ה' חונן וגמולו ישיב לו" (משלי יט, יז). מי שנותן וחונן את הדל הוא מלווה את ה', זו הלוואה שמלווה לה' כביכול וה' כאילו חייב לו, "וגמולו ישיב לו" לא רק מה שנתת לעני תקבל בחזרה אלא גם תקבל על זה גמול.  נו, עם הבטחה כזו של הקב"ה, לא כדאי להרבות בנתינה?...

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

אמרי שפר ב' תמוז ה'תשע"ו

     המעשה הטוב שאתה עושה היום, עשוי להועיל או לך למישהו שאתה אוהב בזמן הכי פחות צפוי.

     המציאות היא יותר טובה מהדיווח.

     ''ויקחו אליך פרה אדומה" (יט, ב(  - נסמכה פרשת "פרה אדומה" לפרשת "קרח", ללמדנו על הצד השווה שביניהן: מה פרה זו מטהרת טמאים ומטמאה טהורים,  אף מחלוקת משדדת מערכות חיים, הופכת סדרי עולם, מעלה תחתונים, מורידה עליונים ומכניסה בעולם ערבוביה ואנדרלמוסיה . )על התורה(

     ומצינו במדרש (כלה רבתי ג') "כל הרודף שלום אין תפילתו חוזרת ריקם. ומי שהוא אוהב שלום ורודף שלום,  הקב"ה מורישו לחיי העולם הזה והעולם הבא (פרקי השלום סוף דרך ארץ זוטא(.

     זה לא בחירה לחיות , זו זכות להיות חיים.

     תורה - דורשת התמסרות לדבר שמבינים. תפילה - דורשת התמסרות אל מעל השכל וההבנה. הלומד תורה מרגיש כתלמיד בפני רבו. העומד בתפילה מרגיש כבן אצל אביו. )היום יום(

"דבר אל בני ישראל ואמרת אלהם ועשו להם ציצית על כנפי בגדיהם לדורותם ונתנו על ציצית הכנף פתיל תכלת" [טו, לח]. ציצית במסירות נפש.  (נצוצות (

     מתוך תלמידיו הרבים של הגאון רבי אליהו מוילנא, בלטו שניים: היו אלו האחים רבי משה ורבי יצחק אשכנזי.  שניהם נודעו כבחירי תלמידיו של ה'גאון', ור' משה אף התפרנס בזכות הספר אותו חיבר, 'ברית עולם', שנודע כספר עמוק בחכמת הקבלה.

     ביום מן הימים, החליט ר' משה כי יקבל עליו הלכה כלשהי, אותה יקפיד לקיים בכל עת ובכל מצב, לכל פרטיה ודקדוקיה, ואפילו אם המחיר לכך יהא כרוך במסירות נפש. לאחר מחשבה, גמר בדעתו כי ההלכה שהוא מקבל על עצמו שלא ללכת ד' אמות בלא ציצית, וכפי המוזכר בגמ' 'אמר ליה רב יוסף לרב יוסף בריה דרבה: אבוך במאי זהיר טפי? אמר ליה בציצית. יומא חד הוה קא סליק בדרגא, איפסיק ליה חוטא ולא נחית '... מאז, הקפיד שלא להתהלך רגע אחד ללא ציצית, והציצית – מהודרת תהיה בתכלית ההידור. ממון רב שהשקיע במצווה זו, ואף כאשר נדרשו לכך מאמצים רבים – לא הביט כלל על הקושי שבדבר. הדברים הגיעו לשיא, כאשר נאלץ למסור לשם כך את כל כספו, והוא עשה זאת בשמחה וללא כל פקפוק. וכך היה המעשה:

     היה זה כאשר ר' משה עשה את דרכו לביתו, לאחר ששב מן הכפר שבו שימש כמלמד. הפעם האחרונה שבה עשה את הדרך הלזו, היתה לפני חצי שנה. אז היו פניו מועדות לכפר, ומאז ועד עתה במשך כל התקופה לא פקד את ביתו ואת בני משפחתו. השמש עמדה ברום השמים, זמן 'מנחה גדולה' הגיע. הורה אפוא לעגלון כי יעצור את הסוסים ממרוצם, והוא נעמד בצידי הדרך לתפילת מנחה. עודו עומד בתפילה, גופו מתנועע בלהט, והנה נתפסו ציציותיו בענפי אילן. הניסיון לחלץ את חוטי הציצית המסובכים מן העץ לא עלה יפה. אחד החוטים נותר מסובך בין הענפים ונתלש מחבריו. ר' משה החניק זעקה שעמדה להיפלט מפיו. מחשבות רבות חלפו במוחו, אך הוא ידע: ללא ציצית כשרה – אין הוא זז מכאן ולו כדי צעד. אמת, המקום בו הוא עומד נחשב כמקום סכנה, ואף בלא ציצית הוא רשאי להסתלק משם – אך הוא לא יקל ראש לרגע במצווה שקיבל על עצמו, ואשר לקיומה מוכן הוא למסור את כל מאודו ואף את נפשו.  לכן פנה אל העגלון, הנפש החיה היחידה מלבדו בכל האזור: "ראה, ציצית טליתי נפסקה, ועתה איני יכול לזוז מן המקום. אולי תואיל להיכנס לעיירה הקרובה, והבא לי משם 'טלית קטן' שציציותיה כשרות ?" העגלון מילא את פיו בצחוק: 'ירדת מדעתך?' שאל בלעג 'לחזור מרחק של שעתיים והכל בכדי להביא טלית בד?  עלה על העגלה וסע לביתך, שם תוכל להתעטף בטליתות רבות ככל שתאווה נפשך...'  חילופי הדברים נמשכו עוד זמן רב, עדי פקעה סבלנותו של העגלון והוא איים להמשיך בדרכו בגפו. סוף דבר, לאחר התמקחויות ושידולים, מסר ר' משה לעגלון את צרור כספו, וזאת כדי שהלה יאות להביא עמו מהעיירה הקרובה טלית חדשה. הצרור, אגב, הכיל את כל כספו של ר' משה. המשכורת אותה קיבל בעד עבודתו משך כל מחצית השנה האחרונה, ואשר בה התכוון להאכיל את ילדיו ובני ביתו בכל התקופה הבאה... העגלון, מופתע מהסכום העצום המונח בחיקו, ואשר אותו לא ישתכר גם במאמץ של חודשי עבודה רצופים, לא ידע את נפשו משמחה: סכום כה גדול, והכל בשל חומרה טיפשית ובלתי מוסברת. מימיו לא נתקל בחסר דעה שכזה,  שימסור לו את כל כספו תמורת שליחות קלה שכזו... מסתבר שהסוסים בהם נהג, טובים היו ממנו. שכן לאחר מחשבה נמלך העגלון בלבו והחליט לוותר על כל הטירחה. מוטב יעשה דרכו לביתו, והיהודי ישאר במקום לבדו, אלא אם כן יחליט בסופו של דבר ללכת גם בלא טלית כשרה.  וכך נותר ר' משה במקום עד הערב, את הלילה עשה במקומו תחת האילן שבצד הדרך, אך הוא לא חשב לרגע ליסוג מהחלטתו: זו ההלכה שקיבל על עצמו, ולמענה הוא מוכן אף למסור את נפשו.

     יום חלף וגם יומיים, האוכל המועט שבצקלונו תם, וכמעט שכלתה נשמתו. ביום השלישי חלפו לידו עגלה ובה יהודים הנוסעים לוילנא, בשארית כוחותיו קרא להם ר' משה לעצור, והם עצרו תחתם בבהלה . חיוור כמת עומד ר' משה במקומו, ללא ניע. נוסעים חששו שמא אירע לו דבר מה. ירדו מן העגלה, הביטו בו אולי נחבל או קפא, אך לא: 'טלית כשרה', זו היתה בקשתו היחידה של האיש.  אחד הנוסעים פתח את קישורי תרמילו, שלף מתוכה ציצית כשרה שהניחה את דעתו של ההלך. ר' משה לבש את הטלית לגופו, וניאות לעלות על העגלה הנוסעת לעירו.  לאשתו, שציפתה בכליון עיניים למשכורתו של בעלה אחר ששה חודשי היעדרות, לא גילה ר' משה דבר מכל שאירע. ' נגנב' הסכים לומר, ולא יסף. וזו היתה אכן האמת לאמיתה...

     שנים אחדות חלפו, ולר' משה הגיעה הידיעה המעציבה: אחיו, ר' יצחק, חולה אנוש והוא עושה את שעותיו האחרונות בעולם הזה. מיד אץ ר' משה לאתר עגלה, שתביאהו חיש מהר לביתו של אחיו. בהגיעו, כבר שהו אנשי 'החברא קדישא' לצד מיטת החולה, שנראה כבר מינן לכל עניין. פרט לנשימותיו החלושות , לא נראה כל קשר בינו לבין החיים. ר' משה עמד למראשותיו רגע ושניים, לאחר מכן פנה לסובבים בבקשה כי יצאו מן החדר. הבקשה, המוזרה אמנם, התקבלה. אנשי החברא קדישא, התלמידים ובני המשפחה יצאו מן החדר,  תמהים מה מבקש האח לומר לחולה ברגעיו האחרונים.  אולם, הם טעו בהערכתם. ר' משה לא פנה כלל לאחיו החולה, כי אם פנה לקרן זווית והתייפח בתפילה: "ריבונו של עולם", זעק במר, "הורית בתורתך על מצוות ציצית, ואני קיימתיה כהלכתה בכל מאודי ובכל נפשי: מסרתי את כל כספי כדי לקיימה, אף שידעתי כי בכך גוזר אני עלי ועל משפחתי חיי רעב. כמעט ומסרתי עליה את נפשי, כאשר כפסע היה ביני ובין מיתה ברעב ובצמא על אם הדרך" . ר' משה השתהה רגע, אחר המשיך: "מצווה נוספת יש בתורתך, 'מבשרך אל תתעלם'. הריני מוסר אפוא את שכר המצווה לאחי, תעמוד מצווה זו שקיימתיה במסירות נפש, לזכותו, ותשלח לו רפואה שלמה מן השמיים" . בסיימו לא השתהה רגע נוסף בחדר. הדלת נפתחה, ר' משה חש החוצה ולבני המשפחה שנכנסו התגלתה עובדה מפליאה: פניו של החולה העלו סומק, אגלי זיעה השתקפו על מצחו הקודח ועיניו נפקחו לרווחה. " מים" זעקו אלו, "הביאו את הרופא", זעקו אחרים. בחסות ההמולה חמק ר' משה מן הבית, כשאיש לא שואלו מה חולל ברגעים הספורים בהם שהה בחדר...

     כעבור ימים אחדים קם ר' יצחק ממיטת חוליו, בריא ושלם ללא זכר ממחלתו. מאז חי חמש עשרה שנים נוספות,  בהן לא נזקק לפקוד את חדרו של הרופא ולוא פעם אחת. בזכות מצוות ציצית שאחיו הקדוש מסר את נפשו עליה... 

ברוך שומר הבטחתו (פניני בית לוי, גליון 334)

     אומרים בשם המהרי“ל דיסקין זצ“ל, שבא הכתוב לספר בשבחו של משה רבינו: מתוך שהיה צריך להכריע ולפסוק במחלוקות ולזכות את הזכאי ולחייב את החייב, ולהוכיח את מי שחייבים להוכיחו, הרי לא כולם היו שבעי רצון ממנו ולכן לא ביכו אותו כל בית ישראל אלא ”בני ישראל“ בלבד.  זוהי גדלותו של מנהיג ומוכיח, שאין הכל מרוצים ממנו מתוך שהוא עומד על דעתו ומנהיג את הכלל לפי דעתה של תורה,  מבלי להירתע מאלו המתריסים נגדו שהוא ”בעל מחלוקת “!ונמצא, ששבח הוא למשה רבינו שהטיל את מרותו בכוח מבלי לשים לב לרכישת אהדה בכל הציבור. ולפיכך משבחתו תורה – ”ויבכו אותו בני ישראל“ ולא כל בית ישראל!  אגב לא כל אחד זוכה שרבים יבכו את מותו או ילוו אותו בהלוויה אך יש כאלה שיש להם זכות מיוחדת.

     הרי לפנינו מעשה נפלא המעיד על כך: שעת לילה בהיכל התורה הגדול. בית-המדרש של ישיבת ”חברון“ בשכונת גאולה בירושלים החליף פנים באותו לילה. מאות תלמידי הישיבה נסעו לעיר אחרת לכלולות אחד הבחורים המופלגים בישיבה.  רק שלושה בחורים נשארו בבחינת ”נר התמיד“, שאורו לא יכבה לעולם ועד. את דממת הלילה פילח צלצול צורמני של הטלפון.  הצלצולים הרמים לא אבו להיפסק והתריעו בקול אזעקה על משהו שהתרחש. אחד הבחורים רץ אל הטלפון. ” ישיבת חברון?“ - שאל הקול בקוצר רוח. ” כן“ – השיב הבחור.  האישה מעברו השני של הקו נשמה בהקלה. ”כאן מדברים מבית- הרפואה ”שערי צדק“. אנו מצטערים להודיע שהגברת מרת מינה נפטרה לפני שעה אצלנו. אנו מבקשים לטפל בדחיפות בסידורי הלוויה והקבורה.“  מרת מינה הייתה המבשלת של ישיבת חברון. אישה ערירית וגלמודה שאין לה נפש בעולמה. את כל נשמתה הכניסה באותם תבשילים שהייתה מכינה לבחורי הישיבה, אשר רבים היו לה כבנים. מדי פעם הייתה מרת מינה מוחה את עיניה הלחות מצער הערירות.  והנה, בבת-אחת התקלקל הכל. לא מצאה המבשלת הגלמודה עיתוי אחר למות בו אלא באחד הלילות הנדירים בהם ישיבת ”חברון“ כולה נמצאת מחוץ לעיר. ” אין לה מזל!“ – לחשו הבחורים בצער כאשר סיפר להם החבר את הבשורה הרעה.

     השעה תשע בערב ועד שהבחורים יחזרו מהחתונה יחלפו עוד שלוש ואולי ארבע שעות. אין מלינים את המת בירושלים, אי אפשר לעכב את קבורתה של האישה, ובמקום הלווית ענק תהיה הלוויה של מת מצווה עם מנין מצומצם ורק שלושה מהם תלמידי ישיבת ”חברון“...  אחד הבחורים נזעק: ”אי אפשר להרשות דבר כזה! ראש הישיבה הבטיח לה, ההבטחה הזו הייתה כל עולמה של המבשלת. הבה נלך מיד אל הרב ונציע בפניו את שאלתנו.“  אחד הבחורים פתח וסיפר לרב על מה שאירע וסיים: ”באנו לשאול אם יש מקום להיתר במקרה כזה להלין את המת עד למחרת כדי שנוכל לקיים את הבטחת רבינו ולגמול עם המבשלת חסד של אמת, כאשר נלווה אותה לבית עולמה במלוא הכבוד או שמא אין שום היתר ועלינו לקיים את הלוויה עוד הלילה.“  הגרצ“פ פרנק נענע את ראשו מצד אל צד בתקיפות ואמר נחרצות: ”לא ולא! חס וחלילה!“ הבחורים עמדו נדהמים ולא פצו פה. ”עליהם לדאוג שהלוויה תתקיים תיכף ומיד בזריזות הגדולה ביותר!“ – ציווה עליהם הרב והוסיף – ”ההבטחה דבר גדול הוא לכשעצמו, אולם אם איתרע מזלה של המבשלת למות בדיוק בלילה הזה כאשר כל הבחורים אינם בעיר, אין שום היתר לדחות את הלוויה למחר. לו ידעתם כמה צער נגרם לנשמתו של אדם כאשר הגוף אינו מובא עדיין לקבורה, הייתם מזרזים ביותר ולא מעלים על הדעת לעכב את הלוויה אפילו ברגע אחד!  ואילו יודע היה אדם איזה צער ועינוי נפש נגרמים לנשמתו בין ברוך שומר הבטחתו המיתה לקבורה, היה לוקח כסא, הולך לבית הקברות ויושב ליד בור קברו, כדי שבהגיע השעה, יתגלגל לקברו תיכף ומיד ולא תתעכב קבורתו אפילו לרגע אחד! כאן ישנה מימרה של יקירי ירושלים: מוטב לו לגוף לנוח אלף שנים מתחת לאדמה לאחר המיתה מאשר לשהות שעה אחת מעל האדמה בלא קבורה!“

     שלושת הבחורים יצאו מביתו של הרב מצוידים בהוראה ברורה: ” הלוויה במניין מצומצם עוד הלילה.“ ” אנו צריכים לטפל בכל הסידורים במהירות.“ – תפס אחד הבחורים פיקוד – ”עלינו לגשת לחברה קדישא, לארגן חלקת קבר, לדאוג לטהרה, להלוויה. אנו צריכים מיד לרוץ לבית-החולים.“  אך בטרם ניגשו לכל הסידורים חזרו לישיבה לכבות את האורות ולנעול את הדלתות. עוד ממרחק שמעו את טירטורו של הטלפון במשרד. עיניהם נפגשו במבט שואל: מה קרה שוב ?ימיה האחרונים של המבשלת מרת מינה היו רוויים בייסורים,  מחלתה הכריעה את גופה החלש והיא הלכה ודעכה כנר. בשארית כוחותיה כתבה על פיסת נייר את מספר הטלפון של הישיבה ולחשה לעבר האחיות: ”רחמו עלי, כשאמות אנא הודיעו להנהלת הישיבה כדי שהבנים החביבים שלי, תלמידי הישיבה , יוכלו להשתתף בהלוויתי!“  האחיות לא ידעו על מה בדיוק היא מדברת, אך את מבטה הנוצץ בכל פעם שהזכירה את ”הבנים החביבים שלי“ לא יכלו להחמיץ,  הן הבינוה לליבה הכאוב והבטיחוה נאמנה. והנה הגיעו הרגעים האחרונים. עם רדת הלילה הלך והידרדר מצבה של מרת מינה. הרופאים הוזעקו למיטתה ויצאו בפנים חמורות: היא גוססת.“ קבעו. עוד כמה רגעים עברו והכל נפסק.  הרופאים קבעו את מותה.

     האחיות לא שכחו את תחנוניה בעודה על ערש דווי. אחת מהן ניגשה למשרד בית-הרפואה, מסרה את ההודעה לישיבה וידעה כי מילאה את חלקה, עוד שעה קלה תעבור הגופה לחדר המתים ולכל היתר תדאג הישיבה...  הצרחות ההיסטריות זעזעו את כל הבניין הישן של בית-הרפואה ”שערי צדק“: ”היא לא מתה! היא חיה! היא נושמת! היא זזה! היא פותחת עיניים!.  כמה אחיות ראו פתאום תנועה משונה מתחת לסדין הצחור המכסה את הגופה. התקרבו וראו לתדהמתן הרבה את ידיה של הנפטרת זזות ומושכות את הסדין למטה, מגלות עניים פקוחות לרווחה... בית הרפואה היה כמרקחה. הרופאים הוזעקו שוב למיטתה של המבשלת ולפליאתם לא היה גבול. ” הרי היא כבר הייתה מתה!“ לחשו בפלצות – ”זה לא יכול להיות!“  האחיות התרוצצו לכל עבר כשהן צועקות: ”נס תחיית המתים!“  ואכן, זה היה נראה נס ברור של תחיית המתים. מותה של האישה כבר נקבע באופן ברור ביותר. לא היו נשימה ודופק, לחץ דם עמד על אפס ולפתע מהפך שכזה...  ואז נזעקה האחות המטלפנת: ”ריבונו-של עולם! הרי כבר הודעתי לישיבה!“ והיא אצה מיד אל המשרד. ”כאן מדברים שוב מבית-הרפואה ”שערי צדק“. דיברנו איתכם לפני זמן קצר,“ שמע הבחור קול נרגש ומתנשף – ”רצינו להודיע כי חלה טעות, כלומר, מרת מינה לא מתה, זאת אומרת, היא מתה אבל קמה לתחייה או שהייתה לנו טעות...“ ” מה קורה איתה עכשיו?“ – שאל הבחור בתדהמה ”הייתי אומרת שהיא גוססת אבל בשום פנים לא מתה, ”חברים!“ – הכריז הבחור חגיגית – ”כל התכניות מבוטלות המבשלת עדיין לא מתה!“ והוא סיפר לחבריו המופתעים את אשר התרחש...  קול התורה של שלושת הבחורים התחדש במשנה תוקף לכל חי.

     בצהרי היום צעדו מאות בני הישיבה אחר ארונה של המבשלת הערירית, חולקים לה את כבודה האחרון.  מן השמים עיכבו את מותה שעות ארוכות, שמרו את הבטחתו הברורה של ראש הישיבה הגאון רבי יחזקאל סרנא: ”בבוא יומך האחרון, תזכי למה שלא הרבה אנשים זוכים, מאות לומדי תורה ילכו אחר מיטתך וילוו אותך למנוחות.

חוויית השבוע שלי

http://h-y.xwx.co.il/