אמרי שפר ו' תמוז ה'תשע"ז

אחד שאל אותי "אדם קנה פרחים לכבוד שבת, אך הם סגורים ומסוגרים. המכיר אתה פטנט שימהר את פתיחתם, ויפארו את שולחן השבת?" השבתי שכפית סוכר מהולים במים שבאגרטל יזרזו את פתיחת כותר הפרח. "ומה דעתך" המשיך ושאל "אם קנו זר פתוח מאוד, ורוצים שיעמוד בְיָפְיָם ולא ינבלו מהר, מה עושים ?" הפעם השבתי "כמה טיפות אקונומיקה בתוך המים יסייעו לפרח לשמר את פריחתו". חייך איש החינוך, כמי שקלע והשיג את מבוקשו, "השמע לאוזנך מה שאתה מוציא מפיך! לכל גיל גישה אחרת! הצעירים זקוקים ל 'סוכר' להביאם להתפתחות נאה, אך בכדי לשמור על הבוגרים, לעצירת כמישה, נאלצים להשתמש אף בחומר חריף!".

 אנשים חושבים "מי אני ומה כבר אני יכול להועיל", אבל זה כלל לא נכון, כיוון שלכל יהודי יש חלק מיוחד בתורה  ואותו הוא יכול לשתף עם אחרים ולזכות אותם. לפעמים דווקא האנשים הפשוטים הם אלו שהכי מצליחים להשפיע ולעשות שינוי. לכל יהודי יש כישורים מיוחדים ותכונות נפלאות שאיתם הוא יכול להצמיח ולהביא שפע גדול          לעולם.    

     אמרתי השבוע, ואני יודעת שזה נשמע חמוּר, שכשם שיש היום ועדות חקירה על תינוקות שנחטפו מאימותיהם, ועדת החקירה של הדור הבא תהיה לאיתור אימהות שנחטפות מחיק ילדיהן. התרבות הזו חוטפת אימהות מביתן. אימא היא כבר לא מובנת מאליה, והחיים חדלים מלהיות ֹ מבוארים לילדים, כי אין את הבאר הזו שת??אר ותסביר להם את החיים.  וכשהיא כבר בבית, זה מאוחר מדי. הם כבר ילדי אומנה. מי אימץ אותם? כל המכשירים, כל האייפונים. (הרבנית ימימה מזרחי)

     הבעיה היא שלקחו מאיתנו את העיקר. הפכו אותנוֹ עקרות. השכיחו מאיתנו את ''מושיבי עקרת הבית אם הבנים שמחה''. כיום הערבוב שהאישה לא עומדת בו וקורסת ממנו, אינו בין עבודות גבריות ונשיות אלא בין אישה דתייה יראה, לבין אישה מערבית.  כאישה דתייה-מערבית את גם יולדת 10 ילדים, גם אופה פטיפורים-ליגה, גם חברה בקבוצה של אימהות אופות, מבשלות ומכבסות, גם מתחבאת בבוידעם שבוע שלם כי את משכירה את הדירה שלך לשמחה של השכנה, גם עובדת ב הייטק עם תואר שלישי, גם במכון כושר לשמור על גזרה מושלמת וגם עושה בוטוקס בבוא הגיל. רק למות נשאר. אי אפשר לעמוד בשתי המערכות האלה, אי אפשר. (הרבנית ימימה מזרחי)

     הגאון רבי יעקב מליסא בעל "חוות דעת" ישב פעם בסעודה בה היה נוכח עשיר גדול שהיה גם קמצן גדול.  ביקשו הנוכחים מהעשיר כי יתרום בקבוק יין לכבוד הסעודה,  אך הוא כמובן סרב.  אמר לו רבי יעקב: אם תתרום יין, אראה לך נס גדול יותר ממה שעשה משה רבנו!".  הסתקרן העשיר ותרם את הסכום.  אמר לו רבי יעקב: זהו הנס! משה רבנו הוציא מן הסלע מים , ואני הוצאתי ממנו יין"... 

     המכשול הגדול ביותר שעומד בינינו לבן מה שאנחנו רוצים, זה אנחנו.

     הרה"ק רבי ברוך מקוסוב זצ"ל שאמר פעם שאחר התפילה הגיע אליו היצר וניסה להכשילו בהרהורי גאווה שהתפילה היום הייתה בכוונה גדולה, והשיב לו, שלא יתכן שהתפילה היום היתה כדבעי כי הרי ביקש "והסר שטן וכו'", ובאם כעת אחרי התפילה מגיעה השטן, ע"כ שהתפילה לא נתקבלה...

     ״זאת חוקת התורה... ויקחו אליך פרה אדומה״ (במדבר יט,ב). לכאורה היה צריך להיכתב ״זאת חוקת הפרה״, שהרי מדובר כאן בדיני פרה אדומה. אלא רמז יש כאן, שענייני טהרה הם עיקר התורה; שהטהרה היא היסוד לחיי התורה. (פניני תורה)

המציאה ה"לא" כשרה (פניני בית הלוי, גליון 436)

     בעירה הקטנה ידעו הכל כי ר' אליהו יכול לשבת בשלווה על התורה ועל העבודה בעת שאשתו מנהלת חנות מכולת קטנה ומוציאה ממנה את פרנסת ביתה. ואם כי מהחנות לא יכלו להגיע לעושר, הרי שלא חסרים היו בבית לחם לאכול ובגד ללבוש.  כאמור, ר' אליהו יושב מרבית שעות היום בבית הכנסת,  כולו עסוק וטרוד בדברי תורה, ואינו מתעניין כלל במסחרה של זוגתו ביודעו כי העסק נתון בידיים נאמנות.  במרוצת הזמן חסכה החנוונית סכום לא מבוטל, אותו צררה בארנק שמור לימים בהם לא תוכל יותר לעבוד, לעת זקנתה.  מכיוון ששמרה על ארנק זה מכל משמר, נהגה ליטול אותו עמה בכל אשר תלך.

     באחר הימים, בהגיעה לעת בוקר לפתוח את החנות,  הרגישה לפתע כי הארנק אינו מצוי ברשותה. חיוורון עז הציף את פניה. לרגע איבדה עשתונותיה בעומדה מבולבלת מבלי לדעת מה לעשות. היא שבה חיפשה בכל מקום אפשרי, אך הארנק איננו. כשהיא חזרה לחנות והתברר לה כי הארנק אבד, החלה לזעוק "הארנק איננו... הארנק איננו..."  לקוחות שהגיעו לקחת מצרכים, ניגשו בבהלה לברר את סיבת זעקתה, ובהיוודע להם על אבדת הארנק, מיהרו לבוא לעזרתה ושוב הציעו לחזור יחד איתה בדרך שעשתה לחנות המכולת, אולי יעזור ה' ותימצא האבדה.  כולם רצו בבהלה בשביל המוליך מן החנות לביתה, והציעו לה שתיכנס לביתה ותערוך חיפוש יותר לעומק. אכן היא "הפכה" את הבית, בדקה בכל זווית אפשרית, אך ללא הועיל. הארנק אינו בנמצא, כאילו בלעה אותו האדמה.  האנשים שבאו לעזרתה העלו הרס בידיהם, ואפילו אנשי המשטרה, אליהם פנתה בצרתה, לא מצאו את האבדה.  חזקה היא, כי צערו של אדם פג אט אט עם חלוף הימים.  גם החנוונית החלה במרוצת הזמן להשלים עם האבדה: "כפרת עוונות", הייתה אומרת בעת ששוחחה עם ידידותיה אודות האבדה "ה' נתן ה' לקח, יהי שם ה' מבורך".

     בבוקר גשום, בוסס באדמה הבוצית של העיירה, יעקב הרוכל, על שכמו נשא כדרכו תרמיל מלא חפצים נחוצים סיכות למיניהם, מחטים, כפתורים, שרוכים ושאר מיני חפצים זעירים, שהכנסתם מועטה. הוא התאנח בקרב לבו,  חישב ומנה באצבעותיו הפנויות את שכר עמלו, כאשר לפתע נתקל באבן נגף. " אוך!!!! הפטיר יעקב, ספק בתרעומת ספק בכאב – כמעט הועפתי הצידה על כל מטעני היקר!" הוא פנה הצידה,  החליק את הרגל הניגפת, ובדרך תר בעיניו אחר המכשול בו נתקל. עיניו נפגשו בחפץ מוזר מעט. מתוך דחף פנימי הרכין עצמו למשש את הדבר, הרים אותו, הקריב אותו והביט בסקרנות. "זהו ארנק" – מלמל בינו לבין עצמו "מעניין אם נמצא משהו..."  הוא פתח את הארנק המרקיב והופתע מתוכנו: סכום מכובד של רובלים נקיים מונח בפנים שמורים ו"טריים"... שמחתו של יעקב הרוכל הייתה כה גדולה, עד שבהגיעו לעיירה כבר נודע לכולם אודות מציאתו.  גם לאוזניה של החנוונית, אשתו של רבי אליהו, הגיעה השמועה אודות הארנק שמצא הרוכל – מיד ניתר לבה בעוז: הלא יתכן כי הארנק הוא הארנק אותו איבדה! היא חשה לנעול את החנות ורצה בבהילות אל הרוכל כדי למסור לו סימנים ולהיוודע אם נכונה השערתה.  הסימנים שמסרה החנוונית התאימו למציאות, הסכום בארנק היה אותו סכום. אותו נקבה החנוונית פניה של החנוונית אורו "ברוך השם" מלמלה נרגשת – "שהאבדה נמצאה!" "ובכן" – פנתה אל הרוכל – "הב לי את ארנקי!" " לא אתן", השיב הרוכל בשלווה.  החנונית הביטה בו משתהה. הלצון חומד הוא?! אך הבעת פניו נשארה שלווה ורגועה. היא התאוששה מעט ושאלה אותו: "האם הסימנים שאמרתי לך נכונים? הרי אתה בעצמך אישרת כי הארנק – אבדתי הוא!" " נכון" – השיב הרוכל בקרירות "אמנם משוכנע אני כי הארנק שלך היה, אך אינני חייב להחזיר לך אותו..." " ומדוע לא תחזיר לי אותו?" שאגה החנוונית הנסערת "איך לא תבוש לדבר כך?" " אל בחמתך!" השיב הרוכל, "האנך יודעת את הדין, כי אדם שאיבד החפץ מבעלותו והתייאש ממנו – יצא החפץ מבעלותו?" שמתי לב בברור כי כבר התייאשת מאבדתך,  ומדוע עלי להחזיר לך דבר, שיצא על פי דין מרשותך ?!" החנוונית יצאה בריצה אל רב העיירה ותבעה את הרוכל לדין תורה. בבית הדין ניסו להשפיע על הרוכל שינהג "לפנים משורת הדין" ויחזיר את הארנק לחנוונית, אך הרוכל התעקש: "אינני עשיר כה גדול שאוכל לוותר על סכום כה נכבד! עני ואביון אני, ומציאה כשרה הגיעה לידי''!

     תכונה חגיגית הורגשה בעיר. הגאון הירושלמי רבי שמואל סלנט יצא את עיר הקודש בשליחות קדושה לעורר את נדיבי עם ישראל בתפוצות לנדב ולהפריש מכספם עבור עניי ארץ ישראל.  בכל מקום בואו התקבל בכבוד ויקר משום כבוד תורתו. גם בעיירה זו, אותה עבר בנסיעתו, התקבל בתשואות ובמאור פנים.  בשמוע החנוונית כי צדיק בא לעיר, מיהרה להשכים לפתחו, לשפוך לפניו את מצוקת לבה על דבר אבדתה ולספר לו כמה יגעה וטרחה שנים רבות כדי להגיע לסכום הנכבד, ועתה ייהנה ממנה מי שאינו ראוי לכך.  רבי שמואל סלנט הקשיב בתשומת לב מרובה לדברי החנוונית. הוא שאל אותה פרטים ופרטי פרטים אודות התנהגותה, צורכי המסחר, תעסוקת בעלה ואופן ומנהג עסקיה.  החנוונית הופתעה מתשומת לבו של הגאון הקדוש, המתעניין כאילו בפרטים, שנראו בעיניה כלא נחוצים לעצם העניין לשמו באה.  כעבור חקירה ודרישה אודותיה ואודות בעלה, שלח הרב לקרוא לרוכל. הלה, שפקודת הרב קדושה הייתה בעיניו,  מיהר לבוא לחדרו. " החזר תיכף ומיד את הארנק לבעלת האבדה!" ציווה הרב.  הרוכל מצמץ בעיניו, הפך בלשונו, משך בכתפיו, ולבסוף הפליט: "רבי קדוש, מדוע עלי להחזיר לאישה דבר שכבר התייאשה ממנו?..." " שמע בני" – דבר הרב רכות "האבדה אינה שייכת כלל לאישה, אלא לבעלה, כי הרי "מה שקנתה אישה קנה בעלה". אין לה רשות להתייאש מדבר השייך לבעלה. מכיוון ששמעתי מפיה כי בעלה, השקוע בלימוד התורה, לא ידע כלל על האבדה, הרי שלא התייאש ממנה כלל. ברור אפוא כשמש, כי הארנק שייך לאישה ולא לך, מכיוון שייאוש זה "ייאוש שלא מדעת" הוא...  בבושת פנים החזיר הרוכל את האבדה לחנוונית, ששבה לביתה בלב קל, מודה ומברכת את הקדוש ברוך הוא ואת הרב הקדוש, שעזר לה בחוכמת תורתו, לקבל את הכסף שכה טרחה עליו, ושמרה אותו לעת זקנה.

השרוך שהפיל נברשת (ב.נ.- באר יחיאל(

     חבורת המנגנים השמיעה ניגונים עליזים . כל אנשי הקהילה נאספו ובאו לשמחת "חנוכת הבית" בישיבה . אגף חדש נבנה, בנין מפואר ובו בית מדרש , חדר אוכל ומטבח.  הנאספים לחצו את ידיהם של ראשי הישיבה והנדיבים שישבו במזרח , אחלו איחולים לבביים ואחר התיישבו ליד השולחנות הערוכים לסעודת המצווה.  בשמחה הביטו אנשי הקהילה סביבם . האולם היה גדול ומרווח , רהיטיו החדשים נאים ונעימים למראה, ואפילו נברשות ענק עשויות קריסטל פארו את תקרת האולם ונצצו באלפי נגוהות.  רק אחד מיהודי הקהילה לא נכח בשמחתה של הישיבה . היה זה ברל , העוזר לשמש . ברל , שהיה עייף מעבודות הניקיון וההכנה הקדחתנית לערב הגדול , נרדם לו אי שם למעלה , בעלית הגג של בית המדרש המפואר . שנתו לא ארכה לו , שכן קולות הזמרה ושירת החוגגים הפריעו משנתו . הוא התעורר בבהלה ושפשף את עיניו בחזקה . "וטהר לבנו לעבדך באמת..." הגיעו קולות השירה לאוזנו אוי , הפסדתי ! חשב ברל והזדרז לקום . הוא ישר את חולצתו וניער את האבק שדבק למכנסיו . ואז השפיל מבט לנעליו השחורות . שרוך היה חסר באחת מהן. "אני מוכרח להשיג עכשיו שרוך" מהרהר ברל.  הוא הסתכל סביב . מלבד כמה חפצים חסרי ערך , לא היה בו דבר . ברל משך בשרוך הבודד במבוכה . "איך אכנס לאולם ללא שרוך לנעלים" ? חשב בצער . לפתע אורו עיניו . יש עצה ! בפינה התגוללה פקעת חבלים שחורים. "משם אקח לי שרוך", שמח ברל . רץ ישר אל הפקעת הסבוכה והמגלגלת היטב, והחל להתיר את סבך החוטים . הוא לא ידע , לא חשב ולא נסה להבין למה משמשת הפקעת הזו . הוא בכלל לא העלה על דעתו שחבלים קשורים אלו מחזיקים את נברשת הקריסטל הענקית שבמרכז האולם שלמטה.  מתקיני הנברשות לא הספיקו לקבוע אותה בברגים חזקים אל התקרה , ולכן תלו את הנברשת באופן זמני , דרך חור בחבלים . וברל בתמימותו פתח את הקשרים , חבל אחרי חבל . הפקעת הסבוכה כמעט הותרה כולה . ואז סוף סוף מצא את קצה החוט , חתך ממנו כגודל שרוך ועמד להשחיל אותו בנעלו השחורה.  ולמטה , באולם – טרח ! בום ! מה נפל? איך? מה קורה פה? המסובים קפצו ממקומותיהם , נבהלים מהרעש והמראה.  הנברשת היקרה והיפה קרסה לפתע ונפלה באמצע האולם . הקריסטל הנוצץ התנפץ לרסיסים , זכוכיות עפו לכל עבר, מלאו את רצפת האולם ואת השולחנות והאוכל שעליהם.  כל השמחה נקטעה באחת . גם התזמורת הפסיקה פתאום מנגינותיה . שקט השתרר . הכול התאספו סביב השברים והזכוכיות ולא הבינו איך קרה הדבר לפתע פתאֹום ... רק ברל , שנכנס לאולם באמצע כל המהומה , מאושר בשני שרוכים אשר לזוג נעליו השחורות , היה היחיד שהבין מה קרה ועל מה ...

     הוא ראה , המסכן , את שעשה . ראה את שיירי פקעת החבלים , שהתיר אי שם למעלה , מונחים כאן , על הרצפה למטה , שזורים בבסיס הנברשת . ואז נזכר ברל בשיעור ששמע.  הרב הסביר אז שכל מעשה ודיבור שאדם עושה , בכוחו לשנות הרבה כאן , בעולם . גם בלי שנבין איך וכיצד , מעשה טוב משפיע לטובה על עושהו וגם על העולם כולו . לחוטא וגם לכל ברואי תבל . כששמע זאת ברל , לא הבין את משמעות הכוח והעוצמה שבמעשיו . אך עכשיו , למד לקח וקלט את המסר שלעולם לא ישכח.  הנה , עשה פעולה ללא מחשבה והתבוננות מספיקה ולא ידע כי במעשהו יחריב שמחתם של כל בני הקהילה . רצה ברל לצעוק בקול גדול ולומר : "ראו זאת כמשל , אנשים , הביטו בשברים והבינו , כי כל דיבור ומעשה משפיע . אל נא תשאלו ותקשו איך זה יהיה? ולמה דווקא מעשה שלי יחריב עולם? הנה לפניכם דוגמא שלעולם לא נדע תוצאות מעשינו . הלכתי לחפש שרוך נעל , ופתאום צנחה נברשת קריסטל ...על כן, עלינו תמיד להיזהר , לא להיות פזיזים , אלא לשקול כל צעד וכל דיבור.

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

אמרי שפר כ"ה אדר ה'תשע"ז

אף פעם אל תתווכח עם שוטה - הוא רק יגרור אותך לרמה שלו.

   בשבת הגיהינום שובת ועל כך הקב"ה אומר: האש שלי, פיו של גיהינום, שובתת בשבילכם, ולכן גם האש שלכם תשבות ביום השבת. (בעל הטורים)

     הרה"ק מסאטמער זי"ע היה אומר דבמשנה כתוב 'יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ' ולא כתיב הפוך 'יפה דרך ארץ עם תלמוד תורה', כשאתה עובד גם תלמד הוי אומר שכל הזמן תהיה עסוק בתלמוד תורה, כמו שפעם היה וויכוח בין תלמידי גאון אחד אם ללכת לחתונה או שזה ביטול תורה, ענה הגאון מי אומר שצריכים ללכת לחתונה עם הראש, אנחנו יודעים שהולכים עם הרגליים והראש נשאר בתורה.  וזהו 'ולחשוב מחשבות' שהמחשבה צריכה להיות תמיד במחשבה נכונה גם בעת עיסוקינו בענייני העולם הזה.

     ״יציאות השבת שתיים שהן ארבע״ (שבת ב,א). ההוצאות שיהודי מוציא לכבוד שבת יוחזרו לו בחזרה בתוספת ריבית, כפליים – ״שתיים שהן ארבע״. (מאוצרנו הישן)

''לא יחרץ כלב'' (לוי שייקביץ)

     בווילנה ידעו הכול כי בשעות הלילה אין להתקרב לאחוזה הגדולה, השוכנת בפרוור יוקרתי. זה היה מתחם רחב ידיים, מגודר ומוגן היטב. בתוכו היה מעין יער קטן, שהקיף חווילה ענקית, מפוארת ומרובת קומות.הטירה הזו הייתה בבעלות יהודית. בני משפחה עשירה התגוררו בה, וכשנישאו ילדיהם — השתכנו בה גם משפחותיהם.

     מהמקום הזה ניהלו את עסקיהם המסועפים ברחבי המדינה ואף מחוצה לה. הם נשאו ונתנו באמונה וביושר, שכן יראת השמים שלהם נודעה כקודמת לחכמתם. תושבי העיר החילו עליהם את המאמר 'תורה וגדולה בשולחן אחד', שכן העניקו מממונם לצדקה ביד רחבה. הם תמכו בלומדי תורה ובמפעלי עזרה, ושמם נישא בהערצה בפי כול. ביתם היה פתוח לאורחים ולנזקקים, והללו התקבלו בכבוד וקיבלו את כל משאלותיהם. אולם כל זה נעשה בשעות היום בלבד. עם רדת החשֵכה הוגפו שערי המתחם, ואיש לא הורשה להיכנס פנימה. הסיבה הייתה ביטחונית. רכוש רב היה שמור במרתפי הטירה, כסף מזומן וחפצים בעלי ערך. אלו היו מושא לחמדתם של גנבי האזור. עושרה של המשפחה היהודית הצית את דמיונם של רבים, והללו היו עלולים לנסות לפרוץ אל תוך המתחם.כדי להתגונן מפני הגנבים הסתייעו בני המשפחה בכלבי שמירה אימתניים, ששימשו מגיני האחוזה בשעות הלילה. הכלבים היו קשורים בשעות היום, אך בלילה שוחררו ושוטטו בחצר הגדולה. אם אדם זר היה מנסה להיכנס פנימה, רע ומר היה גורלו. הכלבים היו פותחים בנביחות רמות גם אם אדם זר היה מהין להתקרב לחומת האחוזה, ואלה היו מקיצות את בני הבית והשומרים משנתם.אך היו מקרים שפושעים ניסו להרעיל כלבי שמירה. הם היו משליכים לעברם נתחי בשר מורעלים. הכלבים היו מתפתים, עטים על הבשר ומתים. כך יכלו הגנבים לחמוק פנימה ולבצע את זממם.

     בני המשפחה היו מודעים לחשש הזה, ולכן נהגו להחזיק בחדרי השינה כלי נשק, לכל צרה שלא תבוא. כך התנהלו חייהם במרוצת השנים.

     לילה אחד, בשעת חצות, כאשר עלטה שררה באחוזה ובני הבית נמו את שנתם, נשמעו לפתע דפיקות רמות על דלת הבית. בני המשפחה התעוררו בבהלה. מעולם לא נשמעו דפיקות בדלת בשעה מאוחרת כל־כך. האם אדם זר הצליח לחמוק מן הכלבים? ואם אכן אלה גנבים, מה פשר הדפיקות המנומסות בדלת? הגברים נטלו את כלי הנשק וחשו אל הדלת. "מי שם?", קראו."אלעזר־משה הורביץ", נשמע קול מּוכר. פניהם של בני המשפחה חוורו. הם הביטו זה בזה בתדהמה. האין זה חלום? האּומנם בפתח ביתם רבם האהוב, אב־בית־הדין? שמו של הגאון, מחבר ספר השאלות ותשובות 'אהל משה', נישא בהערצה בפי כול. הוא היה אהוב על כל בני הקהילה.אך כיצד הצליח להיכנס אל תוך האחוזה בלי שהכלבים השמיעו ולו נביחה אחת, תמהו בני הבית. נראה היה שהתמיהה הזו הציקה להם עוד יותר מהשאלה מה מביא את הגאון באישון לילה לבקר ביקור פתע בביתם.

     בידיים רועדות שמטו את כלי הנשק ומיהרו להסיר את הבריח הכבד ולפתוח את הדלת לרווחה. כשנראתה דמותו של הגאון בפתח, נפערו עיניהם בתדהמה. מאחוריו עמדה להקת הכלבים כמשמר כבוד. כעת הבינו שנס פלאי סייע לגאון להינצל מכלבי הטרף."אני מבקש את סליחתכם על שהפתעתי אתכם בשעה מאוחרת כל־כך", חייך הגאון אל בני הבית, ואלה מיהרו להכניסו פנימה ולהציע לו משקה חם.

     "מה מביא את כבודו אלינו?", שאלו. "ההכרח לא יגונה", השיב הגאון. "במשך כל היום עסקתי במצוות פדיון שבויים. אני זקוק לסכום כסף גדול, כדי לשלם את דמי הכופר שיאפשרו לשחרר יהודי מכלאו. התרוצצתי וקיבצתי ככל שידי משגת, אך עד עתה לא הצלחתי להשלים את הסכום הדרוש. לכן נאלצתי לבוא אליכם, כדי לשתף אתכם במצווה החשובה, ולהביא את פדיון השבויים לידי גמר טוב עד אור הבוקר".

     בני המשפחה העניקו לגאון בשמחה את יתרת הסכום ואף הוסיפו על הדרוש. הגאון הודה להם במילים נרגשות. הוא קם ויצא מן הבית, ובני המשפחה המשתאים ליוו אותו.כאשר יצא הגאון ממפתן הדלת, קמו כל הכלבים שרבצו על מדרגות הבית בדומייה, והחלו לפסוע במתינות אחרי הגאון העושה את דרכו לעבר השער, כמו מלווים אותו בשובו ממצוות פדיון שבויים.

     הגאון עצמו — הוא לא שם לב כלל לשיירת הכלבים בבואו ובלכתו, ולא הבחין בהם. אולם בני המשפחה לא הצליחו במשך זמן רב לכבוש את התפעלותם מהפלא שראו במו־עיניהם. הם סיפרו על כך לתושבי העיר, וכך נפוץ הסיפור על דבר קדושתו של רבם, והכול שחו בנפלאות התורה המשעבדת את העולם ובריותיו ללומדיה

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

אמרי שפר כ"ג ניסן ה'תשע"ה

אמרי שפר כ"ג  ניסן ה'תשע"ה

"כשאדם נמצא בעמק הוא רואה את הדברים הגדולים. כשהוא עומד בפסגה כל הדברים נראים לו קטנים."

     כשאדם עושה מצווה בשמחה זה סימן שלבו שלם לא-לוקיו.

     כשאדם קובע את התנהגותו בשבת בראשית בהרחבה, הרחבה זו באה לידי ביטוי בכל השנה כולה בכל העניינים, בהרחבה בגשמיות ובהרחבה ברוחניות.

     כשאוכלים סעודת שבת ואומרים "לכבוד שבת קודש" בעת האכילה, שמא ראוי לומר "לכבוד הבייכל" [הכוונה להבטן]... (הרה"ק מקאצק זי"ע)

טלפון בהשגחה (ברינה יקצורו, עלון 180)

     כתוב בתורה הקדושה: "כִי מִי גוֹי גָדוֹל אֲשֶר לוֹ אֱֹ-לקִים קְרֹבִים אֵּלָיו כה' אֱֹ-לקֵּינּו בְכָל קָרְאֵּנּו אֵּלָיו" (דברים ד'). כמה מאושר צריך להיות כל יהודי היודע שבורא כל העולמות הוא אביו, המנהל את חייו בכל רגע, וכל מקרה ודבר בחייו הוא חסד ה' הנעשה לטובתו! יהודי כזה שמח בכל מצב ובוטח בה'.

     לפנינו מעשה מדהים המראה שהכל מושגח: מלון 'גלי צאנז' בעיר נתניה. בשבת זו, אמורים להתארח כאן במלון קרוב למאה ילדים מיוחדים, הבאים מטעם ארגון החסד "רפואה וחיים" של חסידות ויז'ניץ. מאה ילדים שברא אותם הקב"ה מיוחדים במינם. ילדים מיוחדים אלו יוצאים הישר ממקום לימודיהם ביום שישי, ונוסעים לשבת של הנאה ושל שמחה בנתניה. כל ילד מקבל מתנדבת אחת, יקרה ומסורה, שמטפלת רק בו במשך השבת.

     יום שישי בצהרים. בלובי המלון יושב רכז הארגון, הרב נפתלי ויינברגר שליט"א, מוטרד במחשבות. מארגן נוסף של השבת נגש אליו ושואלו: "הרב ויינברגר, קרה משהו? אתה נראה מטרד ביותר", הרב ויינברגר נאנח עמוקות. "אמו של אחד התקשרה וספרה שבנה חלה בחזרת ואינו יכול יבוא לשבת", חזרת? זו לא מחלה מסוכנת", אומר המתנדב. "נכון" מסכים הרב ויינברגר, אני רק חושב את מי להביא במקומו". "מה פרוש את מי? תבחר את המקרה הקשה ביותר", מייעץ המתנדב, 'המקרה הקשה ביותר'? תוהה הרב ויינברגר, "איך אני יכול לדעת מה הכי קשה כאן..."?

     שני המארגנים שקעו במחשבות. את מי באמת יבחרו להביא לשבת במקום הילד שלא מגיע? רשימת הילדים מונחת לִפְנֵּיהם. כל ילד וסיפורו הכואב, כל משפחה והקושי שלה. לבסוף הרב החליט על אחד השמות. דוקא לא בין המקרים הקשים ביותר, אבל ליבם אמר שהילד הזה זקוק לעזרה. הם מתקשרים לביתו של הילד. אין תשובה. איש אינו עונה בבית. מתנדבי האגודה מנסים לאתר את מספר הפלאפון של האב ומתקשרים אליו. הרב ויינברגר מחייג ושומע את אב המשפחה מדבר בקול שקט ושבור. "שלום, מדבר נפתלי ויינברגר 'מרפואה וחיים'. תגיד, אולי אתה רוצה לשלוח את הבן שלך לקיטנה היום. סליחה שאנו מודיעים לך ככה מהרגע להרגע. אבל בדיוק עכשיו ביטל מישהו את ההגעה שלו לשבת, אז רציתי להזמין את הבן שלך כאורח הכבוד לשבת".

     שקט בקו. האב המום לגמרי, מתקשה להאמין שהטלפון הזה מגיע אליו. "אתה מתקשר אליי לבקש ממני שאשלח את הילד המיוחד שלי לקיטנה שלכם"? צועק האבא בקול. הרב ויינברגר נבהל מעט. אולי נעלב האב, אולי ההזמנה אינה מוצאת חן בעיניו? ואז מספר אביו של הילד המיוחד: "אני נמצא פה בתחנת דלק עם המשפחה", מספר היהודי, "אנחנו בדרך למירון לעשות חלאקה, לאחד הילדים שלנו. את ילדנו המיוחד, השארנו אצל חברה של אשתי, אותה הילד אוהב. למרבה הצער, נפטר חמיה של החברה. היא ובעלה נוסעים עתה מהבית ואמרו שהבן שלנו לא יוכל להיות אצלם בשבת. החלטתי לחזור הביתה. הילדים אמנם מתמרמרים כאן, אבל אין לנו ברירה. וככה, דקה לפני שאני מתניע את הרכב להסתובב ולחזור הביתה, אתם מתקשרים לבקש לארח את הילד שלנו לשבת! יש השגחה יותר פרטית מהשגחה פרטית כזו? אדם רק צריך משהו, וכבר הקב"ה שולח לו את הישועה פעמים, אפילו לפני שביקש ממש "טרם יקראו ואני אענה"! "אין לכם משג איזה חסד עצום אתם עושים איתנו, הילדים הבריאים שלנו, בקושי זוכים לשבתות שבהן אנחנו מתייחסים אליהם. כל כך התכוננו לשבת זו, וכמה הצטערנו מביטולה, ועכשיו אנחנו שמחים כל כך בזכותכם!

     ההורים הביאו את הילד למלון והשמחה היתה מרוממת ומלווה בדמעות של אושר. השבת נכנסה והיתה מלאה בחוויות לילד המיוחד במלון ואף למשפחתו. מיד כשיצאה השבת, אביו של הילד מחייג לרב ויינברגר שמח ומאושר, ומבקש לשלם על האירוח. הרב ויינברגר מסרב בכל אופן, ומודה לאב על שנתן לו את הזכות להיות עם הבן שלו... "תבינו", אומר האב, "מישהו נתן לי לשלם לכם על האירוח בשבת זו". הסתבר, כי באותה שבת שהה במירון עשיר גדול מאנגליה. האיש, בעל לב חם נפגש עם אביו של הילד. בין היתר, סיפר האברך לעשיר, על ההשגחה הפרטית שליוותה אותם בנסיעתם למירון, והחסד הגדול שעשו אגודת 'רפואה וחיים'. "כמה עולה לך שבת כזו"? התעניין העשיר... "לי, השבת לא עולה כלום, האגודה היא שמשלמת, אך אינני יודע מניין להם הכסף". העשיר היה מופתע וביקש שאברר לו זאת. "איך זה שיבואו אנשים, יקחו את הבן שלך, יטפלו בו, ירחצו אותו, ישמרו עליו, יארחוהו במלון על חשבונם בלי לבקש ממך כסף..."? "עשיתי ברורים אחדים", מספר האב לרב נפתלי ויינברגר, "וגליתי פתאום שאתם אוספים פרוטה לפרוטה כדי להגיע לסכום שיכסה את הוצאות השבת הזו. גם אני עצמי הייתי מופתע. תמיד אני טרוד כל כך ולא זוכר בדיוק לחשב זאת... אז הנה, הוא (העשיר) כל כך התפעל, שהשאיר לי בעבורכם סכום נכבד בעבור הוצאות השבת לבני ולילדים נוספים".

     הפעם היה תורו של הרב ויינברגר להתרגש עד דמעות... באמת לא ידעתי איך אני 'מכסה' את השבת הזו..." – הוא אמר. "סמכתי ובטחתי בה' שיעזור לי להגיע לסכום הנדרש. והנה, הקב"ה ברוב רחמיו, ידע את המצוקה של ההורים, את השמחה וההנאה של הילדים, את הרצון שלנו להיטיב לברואיו באמת, אז ה' דאג לנו גם לפרט הזה. ללמדנו, שהעולם מנוהל כל רגע ורגע בהשגחה ובדיוק מופלא ע"י הבורא חי העולמים, כל דבר נעשה ברגע המתאים. אין טעויות! הכל נעשה בשלמות ע"י בורא כל העולמות, וה' חפץ להיטיב לעושה רצונו...! כי אין עוד מלבדו.

חוויית השבוע שלי

www.h-y.xwx.co.il