בשביל הוצאות שבת
צריך אדם לחלק לצדקה יותר מן המתבקש, שיהיה לעני לעשות
את השבת ברווח ולא בצמצום. ולומדים אנו זאת - " אמר הגאון רבי חזקיהו מדיני ז''ל בדרך צחות "- מהמשנה הראשונה במסכת שבת ': יציאות השבת שתיים
שהם ארבע , ' לגבי הוצאות השבת צריכים
לתת שתיים - שהם ארבע.".
בשביל כבוד צריך לעבוד.
"
בשביל לחלום... צריך קודם כל לישון ."
בשבת הגיהינום שובת ועל כך הקב"ה אומר: האש שלי, פיו של גיהינום, שובתת בשבילכם, ולכן גם האש שלכם תשבות ביום השבת. (בעל הטורים)
המכתב אל ר'
משה (מעשיהם של צדיקים).
ריב פרץ בין פריץ העיירה לבין היהודי , שחכר את משקו ואת פונדקו. כעס הפריץ על
היהודי והודיע לו , שמהיום והלאה בטלה החכירה מכל וכל! נדהם היהודי: בלא השדות
והפונדק החכורים יוותר ללא מקור פרנסה! עצוב ומדוכא, כאדם שעולמו חרב עליו, בא
האיש האומלל אל הרבי בעל ה"צמח צדק", וסח באוזניו את הצרה , שפקדה אותו.
הרבי האזין לדברי היהודי, ולבסוף נתן לו אגרת עבור יהודי אחר, בשם ר ' משה,
המתגורר בעיירתו. "מכתב זה יעזור לך", עודדו, והיהודי יצא מחדרו רגוע.
בהיותו ברחוב הביט אל מעטפת המכתב - ונפלו פניו: על המעטפה נכתב "לכבוד ר '
משה ראטנר". התפלא האומלל, הייתכן , שה"צמח צדק"
טעה והחליף משה במשה? זאת לדעת: שני יהודים הנושאים את השם משה
התגוררו בעיירה. אחד מהם, המכונה "משה הקטן" (משום קומתו הנמוכה), היה
אדם עשיר, ויחסיו
עם פריצי האזור – היו מצוינים. ואילו משה השני, שהכל כינוהו "משה הגדול"
(משום קומתו הגבוהה), היה אמנם אדם מכובד, אך לא עסק בצרכי הציבור. שם משפחתו של
"משה הגדול" היה ראטנר. התפלא היהודי: מדוע פונה ה"צמח
צדק" למשה הגדול שישתדל בעדי, כלום אין כאן טעות? נבוך ואובד עצות עמד בפתח
בית הרבי. להיכנס ולשאול את הרבי על העניין לא העז. ללכת אל משה הגדול גם כן לא
רצה. לבסוף החליט להימלך בבני ביתו של הרבי ולנהוג בעצתם. הוא פנה אל אחד מבניו של
ה"צמח צדק" וספר לו על לבטיו. "אבי אינו טועה", השיב הבן.
"סע לעיירתך ועשה , כפי שאמר לך לעשות ".
כשהגיע היהודי לעיירתו פנה אל משה ראטנר, הוא "משה הגדול, והגיש לו את מכתבו
של הרבי. הלה התפלא למראה אגרתו של הרבי. אך את מצוות הרבי החליט לקיים. "עלה
ושב בחדרון הקטן שבעלית הגג", אמר ליהודי שבא אל ביתו, "אמור שם תהלים,
נמתין לישועה שתבוא, ואולי תבוא היא באמצעותי". עלה
החוכר לחדרון, ובעיניים נוטפות דמעות קרא פרקי תהלים. יומיים תמימים ישב שם,
והישועה עדיין לא באה. ביום השלישי נקלעה כרכרה הדורה רתומה
לסוסים אבירים לקרבת ביתו של ר ' משה הגבוה - שקעה שם בבוץ סמיך ואחד מציריה נשבר.
יום חורף גשום היה אותו יום ובתוך הכרכרה השבורה ישבו הפריץ ובתו הצעירה ורעדו
מקור. שעות ארוכות ישבו כך, ואיש לא בא לעזרת ם. היום ירד ומבעד לחרכי הכרכרה
הבחין הפריץ באור חלוש, הבוקע מעליית גג סמוכה. בלית ברירה עזב הפריץ את הכרכרה
ופנה אל עליית הגג לבקש עזרה. הוא הקיש על דלת העץ, והחוכר, ששלושה ימים אומר
תהלים בעלייה, ניגש לדלת ופתחה. מצמץ החוכר מול פני הפריץ, אדם רע מעללים שנשלו
מפרנסתו. אולם הפריץ לא הכירו ושטח בפניו את הבקשה: "עזרו לי, כרכרתי נשברה ,
ואיננו יכולים להיחלץ מן הבוץ". פנה החוכר להעיר את ר ' ' משה הגדול '
ולספר לו על האורח. הלה ניגש והזמינו ללגום כוס תה חם. עד מהרה הובאה לבית גם בת
הפריץ והשניים נהנו מהכנסת האורחים. הם אכלו ושבעו, לנו את שנתם, ובבוקר תוקנה
הכרכרה והייתה נכונה לצאת לדרך. בטרם יצאו, ניגש הפריץ וביקש לשלם. "לא אקח
כסף ממך", סירב 'משה הגדול'. "יהודי אינו מכניס אורחים תמורת בצע כסף.
אולם אם באמת ברצונך לגמול עמי טובה - תוכל לעשות זאת:
אחד מידידיי חכר את השדות והפונדק שלך בעבר. אתה נישלת אותו מתפקידו, והאיש נותר
ללא פרנסה. מצבו אינו קל. עליו לפרנס אישה וילדים. השב לו את השדות
ואת הפונדק - ויהא זה חסדך עמדי!"
. מסכים
אני", התלהב הפריץ אסיר התודה. "ויותר מכך: את הפונדק אתן לידידך
במתנה!". ואכן, החוכר חזר אל שדותיו והפונדק הפך לנחלתו. עתה הבין כי רבנו
ידע, כמובן, את אשר הוא כותב על מעטפת המכתב, ולא היה לו להרהר על כך...
