אמרי שפר י' אב ה'תשע"ח

  "אשרי הגבר אשר תייסרנו י-ה ומתורתך תלמדנו: להשקיט לו מימי רע" (תהילים צ"ד, י"ב- י"ג), הגבר המאמין שהקשיים והייסורים שהוא נתקל בהם במהלך חייו, מן השמים שלחום יוכל לסבול את ייסוריו ולקוות לה' עד יכרה לרשע שחת.

     בדרך הלצה אומרים, שלכן ברמב"ם מופיע הלכות לשה"ר ואילו בשולחן ערוך אין הלכות לשה"ר כי הרמב"ם מביא גם את ההלכות שלא נוגעות בזמן הזה ואילו השו"ע לא מביא הלכות שאינן נוהגות בזה"ז... )הר"א דיסקין(

     בסיום מלחמת ששת הימים, לאחר ששוב דרכה רגל ישראל ליד שריד בית מקדשנו, חידש כ"ק הרה"ק רבי משה מרדכי מלעלוב זי"ע את מנהג אבותיו להיות בין מנחמי ציון וירושלים,  לפקוד את הכותל המערבי במוצאי תענית תשעה באב, ולקדש שם את הלבנה. מאות אנשים היו מצטרפים אל הרבי בנסיעתו אל הכותל, ולאחר קידוש הלבנה היה יוצא במחול, שותה 'לחיים' כנהוג ומברך את כולם שנזכה לראות במהרה בנחמת ציון.

     היה אומר הרה"ק ה'חוזה' מלובלין זיע"א (שיום פטירתו בתשעה באב), שהוא כבר צופה ורואה כיצד יושבים בני ישראל בליל תשעה באב בשולחן חג, ואומרים "ותיתן לנו ד' אלוקינו את יום תשעה באב הזה לששון ולשמחה"

הבית של הרב (לקראת שבת מלכתא – דברים)

     היה זה בימים בהם שלט השלטון הבריטי בארץ ישראל, שלטון ללא מצרים.  בירושלים התגוררו כמה אלפי משפחות יהודיות, שמנהיגן הרוחני היה רבה של ירושלים באותם ימים, הגאון רבי יוסף חיים זוננפלד זצ"ל. הרב היה הדמות הדומיננטית בחיי היהודים בירושלים, ולכן השלטון הבריטי חפץ להכירו, ושלח את הנציב העליון להיפגש עמו.  כשהבשילו המגעים לקראת הפגישה ונקבע לה מועד, החלו מקורבי הרב לדבר אל לבו כי ייאות לקבל את הנציב בדירה מכובדת ולא בביתו. הן הרב מתגורר בדירה טחובה וצפופה מתחת לבנין, ללא ריהוט מכובד וכורסאות נוחות, הייתכן לפגוש את הנציב הבריטי העליון בבית כזה?! אך הרב סירב להצעה, ואמר כי את הפגישה יקיים בביתו הפשוט והדל בשכונת בתי מחסה,  ללא כל שינוי...

     כשהגיע הנציב הבריטי לפגישה וירד מרכבו, נעמד מול הבית והחל מחפש , היכן הבית היפה כראוי למנהיג היהודים... הוא תר בעיניו אנה ואנה, אך מקורביו רמזו לו לבוא בעקבותיהם, והם כבר יובילוהו אל בית הרב. עם כל מדרגה שירד הנציב לכיוון הקומה שמתחת לבנין - בה שכן בית הרב, הלכו עיניו והתעגלו בתדהמה...  כשניצב על פתח הבית, נעמד הנציב המום, כאילו הקפיא אותו המראה.  הוא חשב כי הוא מגיע לבית נאה ומכובד, והנה הוא מגלה כי רב היהודים מתגורר בדירה טחובה, אי שם מתחת לאדמה, דירה צפופה ופשוטה שהדלות זועקת מקירותיה... דקות ארוכות עמד הנציב המום ומשתומם מפשטות הבית והעוני הזועק ממנו, עד שהתאושש והושיט את ידו לשלום... מיד אחרי שאילת שלום מנומסת, לא עצר כוח מלשאול בתדהמה: 'האומנם ?! זה ביתו של הרב?! כאן?! מתחת לאדמה?! הייתכן?! הרי שמו של הרב נערץ בפי כל, שמעו הגיע עד לממלכת בריטניה שאני פועל בשליחותה, האם ראוי שהרב מתגורר בבית שכזה?! האם לא היה אפשר למצוא לרב בית נורמאלי יותר?!' השאלות קלחו מפיו בשטף, לא היה ניתן לעוצרו... ההלם בו היה נתון היה כה דרמטי, עד ששכח בכלל את נושא השיחה לשמה הגיע, רק ביקש להבין את תנאי חייו ומגוריו של הרב. האומנם, בכזה בית מתגורר רבה של ירושלים?  

     הרב זוננפלד האזין לשאלות שנורו לעברו, וכמו ציפה להן. מצחו נחרש קמטים, והוא לא הגיב או הסביר. תחת זאת, ביקש מאורחו לבוא בעקבותיו,  והובילו אל החלון היחיד בבית. הרב הסיט את הוילון, הצביע בעיניים עצובות על המראה הנשקף מהחלון, ואמר לאורחו: ' תביט נא, אתה רואה שם קיר בעל אבנים גדולות, הכותל המערבי? המקום הזה היה הבית של אבא שלי, הבית של בורא עולם, אביהם של עם ישראל.  הבית הגדול והקדוש בו כבודו של עולם התגורר, הפך למאכולת אש ונחרב עד היסוד - - - '  הרב ניגב את הדמעות שנקוו בעיניו, נאנח עמוקות והמשיך: 'נו, כשאבא שלי אין לו אלא חורבה, כשהוא לא זוכה לבית יפה משלו כבימי קדם,  כשלאבא אין בית - האם אני צריך יותר מחורבה? האם ראוי לי לטרוח עבור ביתי שיהיה יפה ונאה? הלא לאבא שלי אין בית בכלל, לאבא שלי לא נותרה אלא חורבה עלובה, שועלים הילכו בה!'

     הרב פרץ בבכי מר, לנגד עיני הנציב הבריטי, הנדהם מפרץ ההתרגשות הלא צפוי. הוא חשב שבא לפגוש אישיות רוחנית מנהיגותית, והוא פוגש לב שבור וכאוב, מרוסק מכאב ומבכה בצער, הזועק לעברו: 'כשלאבא שלי יש בקושי חורבה, האם אני ראוי לדירה יפה ונאה ?' - - - סיפור זה, המתואר בספר תולדותיו של הרב זוננפלד, מעניק לנו ראיה אחרת, פותח לנו פרספקטיבה חדשה על החיים. כמה אנו עשויים לפעול כדי לשפר את איכות חיינו, את הבית בו אנו מתגוררים, להתקדם בעבודה או לשפר את מעמדנו האישי, ואם איננו מצליחים - הדבר כואב לנו, מצער אותנו... אבל אם נתבונן בחסר של אבינו שבשמים, בצער העמוק על הגלות המתארכת וסאת הייסורים המדממת המוטלת על בניו אהוביו בגללה, בכאב האינסופי לנוכח ביזוי מקום מגוריו והיכלו הנשגב - יקבלו החסרים שלנו את מקומם האמיתי, הצער עליהם ייכנס למידתו הנכונה. חיינו הגשמיים יתגמדו, הכאבים האישיים שלנו יתקטנו, כי לאבינו האהוב אין בית בכלל, ביתו הפך לחורבה ,ירושלים ניתנה לביזה. וזה כואב הרבה יותר, מייסר שבעתיים...

     הבה נייחד את היממה הקרובה, לצאת קצת מהמחשבות על תנאי חיינו ומצבינו, עתידנו ודאגותינו האישיות. הבה נייחד את היממה הזו לחשוב כמה גדול הכאב והצער בראותנו את אבא בגלות, ומה נוכל לעשות כדי להחיש ולקרב ולמהר את הגאולה השלימה! כי בכוחות משותפים, באחדות אמת, בתפילות מקירות הלב ובשיפור רוחני אישי - נוכל לסייע, לבנות עוד אבן, להחיש ולקרב את היום בו 'במהרה יבוא אל היכלו האדון אשר אתם מבקשים!'

 החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 http://dosanova.co.il/

אמרי שפר ח' אב ה'תשע"ח

  

אילו היינו מאמינים באמת ובתמים בביאת המשיח ובגאולה הקרובה, לא היינו מחזיקים את הקינות בביתנו מתשעה באב זה לתשעה באב הבא . (רבי מרדכי מלכוביץ')

     ״אם יחסר לאדם איזה דבר כלשהו, עת טובה הוא להתפלל ולבקש מהקב״ה על זה בתשעה באב בעת שיושבים על הארץ״. דהיינו שדווקא בשיא החושך בזמן אמירת הקינות והבכיה שבתשעה באב שם יש עת רצון עצומה להיוושע בתפילה, כי כמו שלמדנו במאמר הנ״ל בתוך החושך הכי גדול נמצא האור הכי עצום !   (הרה״ק רבי פינחס מקוריץ זי״ע (אמרי פנחס ט באב)

     "אף אם אשמע בת-קול מן השמים שביום המחר יבוא משיח צדקנו – לא אאמין, שהרי 'אחכה לו בכל יום שיבוא', ואוסיף לצפות לבואו  היום  " (רבי יצחק מסקווירה)     

     בימי בין המצרים נוהגים להוסיף ביתר שאת וביתר עוז בלימוד התורה, ובפרט בהלכות התורה הנקראים "משפט" שנאמר: "ציון במשפט תפדה", ובמיוחד בענייני בניין בית המקדש - על יסוד מה שכתוב במדרש "גדול קרייתה בתורה כבנינה... ובשכר קרייתה שיתעסקו לקרות בה אני מעלה עליהם כאילו הם עוסקין בבניין הבית ".             

     הצעד הראשון בהשגת משהו בחיים, הוא החלטה שאתה לא מוכן להישאר במקום בו אתה נמצא כעט .  

     הקב"ה מצייר לנו את החיים ואנחנו צובעים אותם  .

    "ויצא מבת ציון כל הדרה" (איכה א,ו). ריבונו של עולם, אם נגזרה הגזירה שייצא מבת ציון כל הדרה, ההוד וההדר של ישראל – קח מהם את ה'יופי' של העניות,

     ככל שההר  .  גבוה יותר ,   כך הנוף מרהיב יותר .

בין המצרים  [זיכרון מיכאל קובץ שיטות קמאי ביצה]

     הר"ר יחיאל מיכאל יונגרמן זצ"ל ניצול השואה מסר נפשו להציל יהודים בימי השואה במלחמת העולם השנייה, והיה מלומד בניסים. פעמים רבות היה כפסע בינו לבין המוות .

     באחד הימים התפרצו אנשי הגסטאפו הגרמנים בליווי אנשי משטרה ההונגרית המיוחדת, לאחד מבתי החסות השוודית בו שהה הרב יונגרמן, בטענה כי הם מחפשים מרגלים רוסיים שהסתננו והתחבאו בין היהודים. הם הוציאו את כל היהודים וריכזו אותם בחצר לבדיקה ומיון. על כל היהודים היה להסתדר בשורה למסדר, ואנשי הגסטאפו עברו בין השורות והצביעו על החשודים, כל חשוד נלקח מיד לפינה אחרת בחצר ונורה למוות בו במקום. והנה איש גסטאפו הורה באצבעו על הרב יונגרמן ז"ל כחשוד, ופקד על אחד השוטרים ההונגרים לקחתו לפינת הנרצחים ולירות בו.

     מנהגו של הר"ר יחיאל מיכל במשך כל שנות המלחמה היה, כי את הטלית והתפילין שלו החזיק בתיק קטן שהיה תפור לשרוול מעילו וקשור ליד ימינו, ובכל מקום שהלך והתגלגל היו עמו תמיד הטלית והתפילין, ומעולם לא נפרד מהם גם במצבים הקשים ביותר. והנה כאשר הובל לירייה בחצר ושתי ידיו מורמות למעלה מעל ראשו, היטלטל לו באוויר תיק הטלית והתפילין, וככה הוא התקדם צעד אחד צעד, כאשר השוטר ההונגרי הולך אחריו עם רובה דרוך מוכן לירייה, ומלווה אותו עד שיגיע למקום בחצר הנרצחים. כאשר הרב יונגרמן הגיע למקום המיועד לירייה, תפש פתאום את תיק הטלית והתפילין בשתי ידיו, הסתובב במהירות כאשר ידיו מושטות קדימה והתחיל להתקדם לעבר פניו של השוטר ההונגרי שהחזיק מולו את הרובה מוכן ודרוך לירייה. והנה הבלתי יאומן קרה, כאשר עם כל צעד שעשה לקראת רובהו של השוטר ההונגרי כשהוא מחזיק בשתי ידיו לפניו את הטלית והתפילין החל השוטר ההונגרי לסגת לאחור, וכך צעדו כעשרה צעדים ,   כשהרב יונגרמן מתקדם לקראת השוטר, והשוטר נסוג לאחור לעיניהם הנדהמות של היהודים שעמדו במסדר.

     באמצע המצעד המוזר הזה נשמעה אזעקה ופצצות החלו נופלות מאווירונים של בנות הברית שהפציצו את בודפשט ללא הרף ,   אחת הפצצות נפלה על אותו בנין ששימש כבית חסות שוודי ,  ובמהומה שנוצרה החלו כולם לברוח ולחפש מחסה מפני הפצצות, וגם הרב יונגרמן זצ"ל הצליח להימלט ולהינצל, כאשר שאלו בנו הרב שלום מאיר יונגרמן שליט"א על סמך מה עשה זאת, ענה כי איננו יודע בעצמו, אך הרגיש מין דחף פנימי שלא יכל להשתלט עליו, ואמר שראה בעיניו של השוטר ההונגרי מן תדהמה מן התעוזה, ופחד מוזר מפני השקית של הטלית ותפילין.

מט' באב לפורים    (על-פי 'אהל אברהם')

בארשת פנים רצינית יצאו היהודים באותו בוקר של תשעה באב לתפילת שחר ית בבית הכנסת. נעלי עץ לרגליהם וצער החורבן על פניהם. ופתאום הִכה באפיהם ריח עז של דברי מאפה טריים. הם נדהמו למראה עיניהם: הקונדיטוריה הכשרה, בבעלות יהודית, הייתה פתוחה כבכל יום!

בעליה של הקונדיטוריה, ששכנה בלב העיר, היה יהודי שהחל לזלזל במצוות, והתקשה לוותר על הרווחים של יום עבודה. חמדת הממון שיבשה עליו את דעתו. באותו בוקר פתח את הקונדיטוריה כבכל יום. ההלם בקרב בני הקהילה היה גדול. פריצת גדר כזו לא נראתה בקהילת קהיר מעולם. הידיעה הועברה במהירות אל רב הקהילה, וזה מיהר לשגר שליחים לקונדיטוריה הסוררת ולבדוק אם אכן אמת הדבר. השליחים הבהולים שבו ובפיהם ההודעה הכאובה כי אכן הקונדיטוריה פתוחה בתשעה באב ושוקקת לקוחות. "צווּ עליו לסגור מייד את החנות!", הרעים הרב בקולו.

השליחים שבו אל המאפייה, והעבירו לבעליה את המסר החד-משמעי. האיש הרים את פרצופו מקערת הלישה שבה עיבד גוש בצק גדול, והביט בלעג בשני השליחים חמורי הסבר. "לא אסגור!", אמר באטימות. "הסתלקו מכאן". "זה יום חורבן בית המקדש!", ניסו השניים לדבר על ליבו. "דורות של יהודים צמים ומתאבלים ביום המר הזה, שבו נשפך דמם של מיליוני יהודים ובעקבותיו התפזרנו בכל קצוות הארץ, ואתה בועט ברגל גסה בכאבו של עם ישראל!". האיש הניף ידו בביטול ודחה בשאט נפש את דברי התוכחה. "מה לי ולאירוע שהתרחש לפני אלף ושבע-מאות שנים!", אמר בבוז. "וכי אני אשם בחורבן בית המקדש ועליי להפסיד פרנסה ולהתאבל?".. הרוחות בקהילה היהודית סערו. התנהלותו החצופה של האיש פגעה ברגשות הציבור כולו. ואולם דווקא המרא דאתרא, שאליו היו נשואות עיני הכול, שתק והורה לציבור להבליג על המעשה המחפיר.

חלפו הימים. שנה חדשה פרשה את כנפיה, ואחר-כך באה עונת החורף. הכול שכחו את רמיסת תשעה באב על-ידי בעל הקונדיטוריה. התקרב ובא יום הפורים. הרחוב היהודי לבש ססגוניות. יהודי קהילת קהיר נהגו לקנות ביום הזה דברי מאפה רבים, ולשלבם במרכז משלוחי המנות ששיגרו איש לרעהו ואישה לרעותה.

בימים שלפני פורים היו ידי האופים מלאות עבודה. המומחים שבהם נהגו לקרוץ תופינים בדמויותיהם של גיבורי מגילת אסתר, ולהפליא בעוגות עשירות בטעמיהן, ומעוטרות עיטורים מרהיבים. היצירות האפויות הועמדו לתצוגה, ושבו את דמיונם של העוברים והשבים. רק האמידים שבין אנשי הקהילה יכולים היו להרשות לעצמם לקנות את המוצרים הייחודיים הללו. ימי הפורים היו התקופה הרווחית ביותר בשנה בעבור האופים היהודים. יומיים לפני הפורים הופיעו שני שוטרים חמורי סבר בפתח הקונדיטוריה של היהודי הסורר. לקול שקשוק האזיקים החווירו פניו של האיש. בטרם הספיק לפצות פה כבר נכבלו ידיו. "במה חטאתי?", שאל בתדהמה, "מדוע אתם עוצרים אותי בערב פורים דווקא, בעונה העמוסה ביותר בשנה?". השניים התעלמו ממחאותיו הקולניות, ובארשת פנים נחושה גררו אותו אל בית המעצר. "מה פשע פשעתי?", התחנן האיש ושאל. "איננו יודעים", השיבו לו השוטרים, "נצטווינו לכלוא אותך בפקודת רב הקהילה".

באותה עת נהנה רב הקהילה מסמכות שלטונית רחבה, ואף ניתנה לו הרשות לעצור יהודים מבני הקהילה בבית המעצר המקומי, על-פי שיפוטו האישי. זה היה גורלו של האופה, שהושלך לתא מעצר בלי שידע כלל במה הואשם. ישב האיש בתאו תוהה לפשר הדבר. כמה פעמים ביום נכנס הסוהר אל התא והכניס אליו מזון ומשק=94, אך לא אמר דבר. האופה אף לא זומן לחקירה. כך עברו עליו יום ועוד יום. גם את יום פורים בילה בכלא. ופתאום נכנס הסוהר, פתח את דלת התא ושילחו לחופשי.

תשוש ונסער מהחוויה הקשה שעבר מיהר האופה אל ביתו של הרב. הפעם היו צעדיו מהוססים, וגם זקיפות הקומה שאפיינה אותו נעלמה. גבהות הלב שבה נהג תמיד הסתלקה ממנו. "מדוע ציווית לשים אותי מאחורי סורג ובריח, ועוד בתקופה העמוסה ביותר בעבורי במהלך השנה?", שאל את הרב בקול כנוע. פניו היו מושפלות והזחיחות מהן והלאה. ניכר היה כי הבילוי בן כמה הימים במאסר נתן בו את אותותיו. "אומַר לך את הסיבה למעצרך", השיב הרב בניחותא. "זוכר אתה כי סירבת לבקשתי לסגור את חנותך בתשעה באב?". האיש קימט את מצחו, ואז הנהן בבושת פנים. "אבל למה דווקא עכשיו, בימי הפורים, המספקים לי פרנסה לכל השנה?", רטן בזעף. "וכי מה מיוחד בפורים?", הגיב הרב בטון מיתמם. "מדוע אירוע שקרה לפני אלפי שנים אמור לגרום ליהודים בימינו לנהור למאפייה שלך ולקנות דברי מאפה במחירים מפולפלים?".

האיש הרכין את ראשו בבושה. דבריו הנוקבים של הרב הוסיפו להלום בו: "מי שאיננו מתאבל בתשעה באב על האסון שהתרחש לפני דורות רבים, אינו ראוי לחגוג ולשמוח על נס שקרה אף הוא לפני שנים רבות".

האופה עזב בשתיקה את חדרו של הרב. מעתה והלאה המאפייה שלו לא נפתחה עוד בתשעה באב. הלקח נלמד.

  החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 http://dosanova.co.il/

אמרי שפר כ"ח תמוז ה'תשע"ח

 בליל תשעה באב, ביקש עיוור מאחד המתפללים, כי יסייע לו ללכת לביתו. האיש דחה אותו בטענה כי עדיין לא סיים את אמירת הקינות.  שמע הרה"ק רבי יחזקאל מקוזמיר את חילופי הדברים,  ואמר לאיש: המשך לקונן, אבל לא על חורבן בית המקדש, כי אם על חורבנך הפרטי, שכאשר יהודי הזקוק לעזרה מבקש ממך טובה, אתה דוחה אותה, ואינך מוכן לסייע לו.

         דברי־סופרים כדברי־תורה הם, ויש לשמוע אותם כשם ששומעים דברי אלוקים חיים.

     בגבולותיה של ארץ ישראל מצוי ים כינרת מחד וים המלח מאידך.  זה לעומת זה: ים שוקק חיים ומימיו מתוקים, לעומת ים המוות שמימיו מלוחים מאוד.  מה ההבדל בין שניהם ? מסביר הגה"ק רבי אלחנן וסרמן הי"ד: ים המלח מקבל את כל מימיו מבחוץ ואינו מעביר מאומה הלאה. מי שהוא רק 'מקבל' - אינו מוצא טעם בחייו )מימיו מלוחים(וסופו שמתנוון )ים המוות שאין בו בעלי חיים(.  אולם ים הכינרת - למרות שהא מקבל את מימיו מאחרים - הוא 'נותן' את מימיו הלאה . מי שנותן לאחרים - זוכה לחיים בעולם הזה ובעולם הבא! )במחשבה תחילה(

     בחמישה דברים האב זוכה לבנו ומוריש לו אותם, א': נוי. ב': כח. ג': עושר. ד': חכמה. ה': שנים. והרשע מעביר לבנו את היפוכן של דברים הללו. (בעל הטורים , פ' בהעלותך פי''א פי"ב(

הפרופסור והתפילין (מתוך 'משכני אחריך', שמות(

     הגאון האדיר רבי יחזקאל אברמסקי זצ"ל לקה בליבו. למיטתו הוזעק פרופסור מומחה למחלות לב, יהודי גרמני, בן למשפחה מתבוללת, שהיה רחוק מאד מכל ענין שריח יהודי עולה ממנו.

     באחד הבקרים נכנס הפרופסור לחדרו של הרב, ומצא אותו יושב ולומד כשהוא מעוטר בתפילין . נעץ בו הפרופסור מבט משתומם, ושאל את בן הרב שעמד לצידו: "מה זה? מכשיר אלקטרודות חדש? מי נתן לכם מכשיר כזה? יש עוד פרופסור שמטפל בו?" " לא, לא" – מיהר הבן להסביר – "אלו הן תפילין". " מה פרוש תפילין? כוונתך לקוביות הללו? ומהם החוטים השחורים?  חשבתי שזו אינפוזיה..." – הרופא היה בור ועם הארץ בכל הנוגע לעניין כולו.  השיב לו: "הקב"ה ציוה את ישראל להניח תפילין. כל יהודי צריך להניח את הקוביות האלו על ראשו ועל ידו" . "לא הבנתי. תוכלו להסביר לי יותר?" – החזיר הרופא, הוא לא שנא את היהדות משום שבכלל לא ידע מהי, ומאחר שכבר הספיק להכיר את החולה המיוחד שלו, הבין כי הוא לא עושה סתם פעולות חסרות פשר, ויש משמעות לתפילין הללו.   

     החל הרב אברמסקי להסביר: "הקב''ה הוציא את בני ישראל ממצרים והציל את הבכורות, ואמר: "קדש לי כל בכור" (שמות יג, ב), וציוה : "והיה לך לאות על ידך ולזיכרון בין עיניך" (שם ,ט). דרך קיום מצות תפילין אנו נקשרים אל ה' ". "אני לא מבין, מה נותנות הקוביות הללו לקשר הזה" – הגיב הרופא – "בשביל מה צריך לעשות כך?" " בשביל להרגיש את הקשר בין האדם לקב"ה" - ענה לו הרב. " ולמה לא יקשור אדם את עצמו בלי תפילין?" – טען הרופא – " אני לא מבין!"  הרהר הרב אברמסקי לרגע ואמר: "האמת היא, שכמה שארצה להסביר לך לא אוכל. ההסברים שלי יובנו רק אם אתה בעצמך תעשה את הדבר. קח תפילין, תניח אותם במשך עשרה ימים, ולאחר מכן נשב ונדבר, ואסביר לך את העניין כולו".

     הרופא הסכים. לקח את התפילין שנתנו לו, שמע בתשומת לב את כל הסברי הרב איך בדיוק להניח. קיבל גם סדור שבו סימן לו הרב את ברכות השחר וברכות התורה, כדי שיקרא גם אותן מדי בוקר.  כבר באותו יום הקפיד לבצע את ההוראות.  כשאמר את ברכות השחר ניסה להבין מה הוא אומר. "אשר יצר את האדם בחכמה וברא בו נקבים נקבים..." כרופא, ובפרט רופא לב המכיר היטב את חלל הלב, היו הדברים הללו קרובים לליבו. התפעלותו הלכה וגברה – יש כאן מגמה רפואית בברכות... איזה יופי...  אמר את ברכות התורה, קרא 'שמע ישראל', 'ואהבת', כל מלה הטעים עד שחש במתיקותה . כל אותו היום ליוו אותו מילות הברכות הללו, ולעת ערב, כשסיים את המשמרת שלו, קרא לאדם דתי ממכריו, וביקש כמה הסברים מינימלים.  דרכו נודע לו שיש גם ציצית שכל יהודי מתעטף בה עם שחר. " איזה יופי!" – התפעל – "ומה עוד?" - " יש בית כנסת שבו מתפללים" ... - "תוכל לקחת אותי אתך?"  בשבת הקרובה הלך הפרופסור לבית הכנסת, ואגב כך למד שבשבת לא מניחים תפילין... הוא ביקש הסברים, וכך הכיר חלקים נוספים ובלתי מוכרים מן התפילה.  חלפו עשרה ימים, והוא לא חזר אל הרב אברמסקי. כעבור חודש הגיע הרב לבדיקה נוספת, מאחר שלא ידע אם הפרופסור קיבל את המלצתו להניח תפילין, נמנע מלשאול על כך. אך הפרופסור לא שכח. הוא הושיט את התפילין שהביא לו הרב, הודה לו נרגשות וסיפר: "כבר איני זקוק להן. יש לי תפילין משלי, יש לי גם ציצית, ובשבת אני מגיע לבית הכנסת. אינך חייב להסביר לי עוד, יש לי כבר תשובות לכל שאלותיי     "...

     זהו כוח טהרתה של התורה! קיום המצוות משרה על האדם קדושה עד שהדברים מתיישבים ישירות על הלב, ואין לו צורך בהסברים שכליים.  כשאמרו ישראל: "נעשה ונשמע", וקיבלו על עצמם עול תורה, הם התקדשו והיטהרו כמלאכי השרת, וכאדם הראשון קודם החטא. שוב אין הם זקוקים להסברים, שאלותיהם הוסרו, והם זכו לדבוק בהקב''ה באמת ובתמים.

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 http://dosanova.co.il/

אמרי שפר י"א אייר ה'תשע"ח

אומר המגלה עמוקות - אומר לנו הקב"ה: בשבת פרשת אמור,  כאשר תעלה לתורה ב 'פרשת המועדים' ותגיע למצות 'לקט שכחה ופאה' – תזכור היטב, שגם אני קיימתי ב 'שדה שלי' מצות פאה – הוא הכותל המערבי! – ואז תכוון " כן ה' אלוקינו ואלוקי אבותינו יגיענו למועדים ולרגלים אחרים הבאים לקראתנו לשלום " – אותם מועדים, שלעתיד לבוא, יהיו בי"ז בתמוז ותשעה באב ! )הגר"ב רוזנבלום(

      בהקדמת ר' איצל'ה מוולוז'ין, בנו של רבי חיים מוולוז'ין, לספר "נפש החיים" הוא כותב: "וכה היה דברו אלי תמיד שזה כל האדם לא לעצמו נברא. רק להועיל לאחרים ככל אשר ימצא בכוחו לעשות".

     ב"אור החיים" הקדוש כתוב דבר נפלא "אם כסף תלווה את עמי" – אם אתה רואה שיש לך כסף יותר מכדי סיפוקך "את העני עמך" – החלק המיותר שנמצא אצלך זהו חלק של העני שנמצא עמך ולכך "לא תהיה לו כנושה" אל תתנשא עליו כיון שמשלו אתה נותן לו . וה"כלי יקר" מוסיף שלכן התורה אוסרת על המלווה לקחת ריבית והעני סובל את העניות במקומך ואיך יעלה על דעתך לבקש עוד.

     בפסוק: "זקן" – לפני האות ז' באה האות ו', לפני ק' – צ' ולפני נ' – מ', יוצא צום. אומרת התורה: "לא יקרחו קרחה" – אל להם לכוהנים לכעס, כדי שלא יפסידו את חכמתם מחמת הכעס. "ופאת זקנם" – את צדו של הזקן, האותיות שלפני מלה זו,  היינו צום – "לא יגלחו".

'בצלאל' של עצי החיים ) שיחת השבוע, גליון 1627)

הבקשה שנתקבלה במעבדת ספרי התורה הצה"לית הייתה לא-שגרתית: לתקן ספר תורה שהגיע בדרך-לא-דרך ממדינה ערבית ולחדש את עצי החיים שבלו. ספר התורה היה אמור להיכנס כעבור חודש ימים לבסיס סודי, אי-שם.

"לא קיבלתי יותר מדיי פרטים על הספר אפוף המסתורין", משחזר יונה אילוז , ששימש אחד מעובדי המעבדה, "אבל עבדתי עליו כמעט בלי הפסקה. עברתי על כל האותיות ואז ניגשתי להכנת עצי החיים, שהעניקו פנים חדשות לספר שנגאל. עשינו עבודה מהירה ומקצועית, ובדיוק בתום החודש הוא הועבר ליעדו".

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 http://dosanova.co.il/

אמרי שפר כ"ז תמוז ה'תשע"ז

 אב ר"ת, א'ליהו ב'א. א'לול ב'א. א'דום ב'בל - טיטוס מאדום החריב בית שני,  נבוכדנצר מבבל החריב בית ראשון. אב לכל המועדות, כתוב בספרים שלעתיד לבוא יהיה יום תשעה באב ראש לכל המועדים, לכן נקרא אב שהכוונה אב לכל המועדות.

     איך שאתה מברך לקב"ה , הקב"ה מברך אותך ...

     בספר "דרכי דוד" מובא, שהרה"ק רבי דוד מקשאנוב זי"ע היה אומר בשם רבו הרה"ק רבי אשר מראפשיץ זי"ע, שיום אחד בלא דברים בטלים, חשוב הרבה יותר מתענית.

     ''ג' מתנות נבראו בעולם, זכה באחת מהן נטל חמדת כל העולם,  זכה בחכמה זכה בכל, זכה בגבורה זכה בכל, זכה בעושר זכה בכל,  אימתי בזמן שהן מתנות שמים ובאות בכוח התורה אבל גבורתו ועשרו של ב"ו אינו כלום שכן שלמה אומר (קהלת ט) שבתי וראיתי תחת השמש כי לא לקלים המרוץ ולא לגיבורים המלחמה וגם לא לחכמים לחם וגם לא לנבונים עושר וגם לא ליודעים חן כי עת ופגע יקרה את כולם, וכן ירמיה אומר (ירמיה ט) כה אמר ה' אל יתהלל חכם בחכמתו וגו' ומתנות אלו בזמן שאינן באין מן הקב"ה סופן להפסק ממנו" (במדבר רבה פכ"ב)

     הגמרא המספרת על הגוי שהרג את אביו הזקן באשקלון והניחו לפני כלבו. 'מה כתוב כאן' ? שאל האדמו"ר הקלויזנבורג זצ"ל . ותירץ, שהגוי ההוא הבין שאדם זקן כבר לא שווה מאומה, גם אם הוא אבא שלו, שהרי אין לו כבר מה לעשות בעולם... ואם כן עדיף לתת את בשרו לכלב, שלפחות הכלב - שיש לו עוד מה לעשות בעולם - ייהנה ממנו...  אבל אנחנו, עם ישראל קדושים, יודעים שהדבר אינו כן   ואדרבה, ככל שהאדם מזקין והולך, כך יש הרבה יותר מה ללמוד ומה לקבל ממנו. אשרינו מה טוב חלקנו. )עלינו לשבח(

     הלשון, קולמוס הלב ושליח המצפון.

              הנה בפסוק נאמר (דברים כ"ג, כ"ד): מוצא שפתיך תשמור ועשית כאשר נדרת לה' אלקיך. ומפרש ק"ז הגה"ק בעל "שמן רוקח" זי"ע באופן נפלא (דרשת מנחת ערב, דרוש ט'), דהנה אמרו חז"ל (מס' נדה דף ל' ע"ב), שקודם ביאת האדם לעולם, משביעים אותו תהי צדיק ואל תהי רשע – ומלמדנו הכתוב – אם אדם רוצה לדעת איך לקיים את השבועה להיות צדיק ולא רשע, אזי יעשה כך, "מוצא שפתיך תשמור" – שישמור על הדיבורים היוצאים מפיו, מה לומר ואיך לדבר, ולהיות עומד בדיבורו – ואז יוכל להתקיים המשך הכתוב, "ועשית כאשר נדרת לה' אלקיך" – שיוכל לקיים את השבועה שנשבע קודם ביאתו לעולם שיהיה צדיק ולא רשע.

     הרה"ק מרן בעל "אמרי חיים" מוויז'ניץ זי"ע שמע בצעירותו את אביו מרן הרה"ק בעל "אהבת ישראל" מוויז'ניץ זי"ע אומר, שהוא חיפש שפה, שבו יוכלו לומר דברים שבקדושה ולא מצא אלא "לשון הקודש". תמה בנו ה"אמרי חיים" זי"ע: וכי אדם המדבר רק בלשון הקודש, האם אינו יכול לדבר לשון הרע רכילות וליצנות? השיב לו אביו: אם הוא מדבר דברים הללו, הרי זה כבר לא "לשון הקודש!"...

הבטחת הרבי (סיפור ששמע הרב אליעזר ג. מכפר חב"ד, מבעל המעשה בעצמו.)

▪היה זה לפני למעלה מ 30 שנה, התגוררנו אז ברומניה, והיינו משפחה שמחה ומאושרת.

באחד הימים פרצה שריפה בביתינו, כולנו ניצלנו בחסדי השם, אך אחותי הקטנה בת החמש נכוותה קשות.

שבועיים שלמים היו הוריי ליד מיטתה בבית הרפואה עד שב"ה מצבה החל להשתפר.

▪לילה אחד החליטו הוריי לחזור הביתה לאגור כוחות, ומחר בבוקר לחזור לבית הרפואה.

כשחזרו בבוקר מצאו את מטתה של אחותי ריקה!!

שאלו רופאים, אחיות, אך אף אחד לא ידע.

עד שחדרה להכרתם לאט לאט ההבנה שאחותי פשוט נחטפה עבור בצע כסף, דבר שהיה נפוץ בתקופה ההיא.

את כל רומניה הוריי חרשו בחיפוש אחריה אך לשווא. וביתנו הפך לבית מלא אבל ויגון.

▪בצר להם החליטו הוריי לעלות לארץ. להתחיל מחדש. היה זה באמצע שנות ה 80.

בארץ השתלבתי באחת הישיבות ועשיתי חייל בלימודיי.

והנה בשיא פריחתי גילו אצלי ה"י.. דבר זה נפל על הוריי כרעם חזק.

אמרתי להוריי אני נוסע לרבי מליובאוויטש לבקש ברכה לרפואה שלימה.

▪כשהגעתי לרבי , בקשתי ברכה לרפואה שלימה. הרבי נתן לי דולר לצדקה ואמר לי רפואה שלימה, הכל יעבור.

ואגב. כך הוה המחלה נעלמה לגמרי וכיום אני נשוי עם ילדים וכו'.

*אך כאן רק מתחיל הסיפור*.

▪כשהייתי מול הרבי החלטתי גם לבקש ברכה עבור אחותי שנאבדה. שטחתי בפני הרבי את כל סיפור החטיפה.

הרבי נותן לי דולר ואומר לי בזה הלשון:

*"בשנת תש"ס תראו ניסים"*.

חטפתי הלם. הרבי מדבר איתי על עוד למעלה מעשר שנים.

אמרתי לרבי שוב, "לא שמעתי" , והרבי חוזר ואומר "בשנת תש"ס תראו ניסים".

▪עברו שנים מאז. הרבי התכסה מעינינו בשנת תשנ"ד. ואנחנו כמעט ושכחנו מאותה הבטחה.

▪והנה בתאריך כ' באלול *תש"ס* ( 2000 למנינם) אשתי חיפשה עובדת זרה לעזרה בנקיון הבית. היה לידינו כמין מקום שבו העובדות היו מתרכזות בחיפושם אחר עבודה.

אשתי הלכה, וחזרה עם עובדת זרה.. רומניה.

▪תוך כדי העבודה היא מספרת שהיא גדלה במנזר נוצרי אך זכור לה שהוריה יהודיים.

קפצתי מהספה ואמרתי לה יש לך הוכחה.

והיא בפשטות אמרה יש לי תמונה יחידה. הוציאה את ארנקה והראתה לנו תמונה שלה עם אימה.. זאת אומרת עם אימי..

רצתי לאימי להראות לה את התמונה.. מיותר לציין מה היה שם..

▪שאלתי את אימי יש לך עוד סימן. והיא ענתה , שעל גופה של אחותי במקום מסוים נשארה צלקת.

טסנו הבייתה בחזרה, ו.. הצלקת הייתה.

▪אחותינו חזרה אלינו בצורה ניסית לחלוטין, בשנת תש"ס בדיוק כפי נבואתו של הרבי.

בברכת חודש טוב וגאולתי, 🌸 ראובן כהן.

 הוא עוד ישוב! (תודתנו לבנם, הרב יוסף-יצחק גורביץ')

בכל בוקר, בשעה שמונה בדיוק, הייתה חנה פותחת את דלת ביתה כדי סדק צר. היא ציפתה בדריכות לטריקת הדלת בקומה שמעליה. לרגע הזה המתינה בכל בוקר, שהשכן החסיד, שהיה מגיבורי המחתרת החב"דית בברית-המועצות, יאמר לה אותן מילים: "חנה, אין לך מה לדאוג. אני אומר לך, בעלך יחזור!".

סיפורה העצוב התחיל בשנת תש"ו. אחרי מלחמת העולם השנייה נפתח חלון הזדמנויות צר ליציאה מברית-המועצות. אזרחי פולין, שברחו לתחומה בזמן המלחמה, הורשו לשוב לארצם. יהודים רבים, אזרחי רוסיה, ניצלו את ההזדמנות, בעזרת זיופי מסמכים והתחזות לפולנים, וכך יצאו מהכלא הסובייטי.

גם בערל וחנה גורביץ', זוג צעיר, שטרם מלאה שנה לחתונתם, ביקשו לצאת אל העולם החופשי. הוענקו להם זהויות בדויות, אך בעוד חנה קיבלה את מסמכיה הפולניים, לבעלה הובטח כי יקבל אותם בתחנת ביניים.

התכנית השתבשה. הרכבת הגיעה לעיר הגבול לבוב, ושוטרי הגבול ציוו על הנוסעים המבקשים להמשיך בדרכם לפולין לרדת מהרכבת לביקורת גבולות. מצבו של בערל היה בכי רע. בהעדר מסמכים היה צפוי להיות מואשם בהברחת הגבול.

בני הזוג נקלעו לדילמה אכזרית. האם חנה תצא לחופשי במחיר ניתוק מבעלה? באותם רגעים מורטי עצבים התפתח דיון בין החסידים שהיו ברכבת. אף עלתה מחשבה לערוך גט ביניהם, כדי שלא להותיר את האישה הצעירה עגונה, אם בעלה יישלח לסיביר, אך הדבר לא היה מעשי.

בבדיקה טען בערל כי הוא אזרח פולני ומסמכיו אבדו. למזלו, הבדיקה לא הוכיחה כי הוא אזרח רוסי, וכך ניצל מעונש חמור ביותר, אך נאמר לו כי יועמד לדין על העדר מסמכים אישיים.

רעייתו התקשתה להיפרד ממנו. המעמד היה קשה מנשוא. רק בכוח הצליחו חברותיה לגרור אותה אל הרכבת, ובכייה קרע את הלבבות.

חנה יצאה לפולין, עברה למחנה מעבר בגרמניה ומשם לפריס. היא התגוררה בבית אחותה ובעלה, ועבדה לפרנסתה בתיקון בגדים בחנות. ימיה היו רצופים בכיות ודמעות. הדאגה לבעלה הדידה שינה מעיניה.

באותם ימים קשים הייתה קרן אור אחת שהפיחה בה מעט תקווה: אלה היו המילים שהשמיע באוזניה שכנהּ, החסיד ר' יצחק גולדין, כשהיו נפגשים בכל בוקר בדרכם לעבודה: "חנה, אין לך מה לדאוג. אני אומר לך, בעלך יחזור!".

חנה נתלתה במילים האלה כטובע הנאחז בקש. בכל בוקר ציפתה לשעה הזאת, ותזמנה את מועד יציאתה לטריקת הדלת בקומה שמעליה.

אך הימים חלפו ואין שום אות חיים מהבעל. בשלב כלשהו גמלה בלבה החלטה לשוב לברית-המועצות ולחפש את בעלה. היא ביקשה את ברכתו של אדמו"ר הריי"צ (רבי יוסף-יצחק שניאורסון) מליובאוויטש, שכבר היה בארה"ב.

תשובת הרבי הייתה חד-משמעית: "מוטב שהוא יגיע אליה, משהיא תגיע אליו". דברי הרבי היו מעודדים. חנה נותרה בפריס, תוהה ומתפללת: האוּמנם ישוב בעלה?

בינתיים הועמד בערל למשפט קצר ונגזרו עליו שנתיים מאסר. החסידים שנשארו ברוסיה ניסו לפעול לשחרורו. בשלב מסוים אף הצליחו לאשר את שחרורו של אסיר אחד, וביקשו שזה יהיה בערל. אלא שהוא ביקש באצילות נפש להעניק את השחרור לציפה קוזלינר, חסידת חב"ד, שהייתה כלואה באגף הנשים. ואכן זו השתחררה, ובערל הועבר למחנה עבודה.

שנה וחצי לאחר פרידתה של חנה מבעלה קרה הנס. ממשלת פולין קָבלה לפני שכנתה הסובייטית כי לא כל אזרחיה הפליטים שבו אל תחומה. הגבול נפתח שנית לשמונה שבועות, כדי לאפשר לפולנים שאין ברשותם מסמכים – לשוב לארצם.

יום אחד קרא המפקד לבערל ושאל לפרטיו האישיים. תהפוכות הזמן השכיחו ממנו את זהותו הפולנית המזויפת, ומרוב מבוכה לא ענה דבר. הוא חשד שמטרת הזימון להעבירו לסיביר והחל להתחנן שישאירוהו במחנה הנוכחי. המפקד סטר על לחיו והורה לו להתלוות אליו. בערל נלקח לעיר בריסק, בגבול רוסיה-פולין, ולתדהמתו נאמר לו: "חצה את הגבול!".

בפולין החל בערל לחפש אחר חסידי חב"ד. הוא נדד ממקום למקום, עד שפגש יהודי שומר מצוות. "חסיד חב"ד אתה מחפש?", קימט הלה את מצחו, "אני מכיר אחד, בפריס – איצ'ה גולדין!". בערל מיהר לשלוח מברק לכתובת שקיבל מהאיש. הכסף שהיה ברשותו הספיק לארבע מילים: "בערל גורביץ'. חי בפולין".

את קריאות השמחה שנשמעו בבניין שבפריס – אין לתאר. איצ'ה גולדין, החסיד שהבטיח לאישה האומללה כי בעלה ישוב, זכה להיות המלאך המבשר לה את הבשורה הנפלאה. הוא אמר לה: "חנה, בכל יום, כשאמרתי לך שבעלך יחזור, לא האמנתי לשום מילה שיצאה מפי! אך האם הייתה לי ברירה? ראיתיך, אישה צעירה, שבורה ורצוצה, והמילים יצאו מאליהן!".

לבני הזוג גורביץ' נולדו אחד-עשר ילדים. הם הקימו ביֶר שבצרפת בית ספר לבנות, שבו התחנכו במרוצת השנים אלפי נערות מצפון אפריקה.

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/