אמרי שפר י' אב ה'תשע"ח

  "אשרי הגבר אשר תייסרנו י-ה ומתורתך תלמדנו: להשקיט לו מימי רע" (תהילים צ"ד, י"ב- י"ג), הגבר המאמין שהקשיים והייסורים שהוא נתקל בהם במהלך חייו, מן השמים שלחום יוכל לסבול את ייסוריו ולקוות לה' עד יכרה לרשע שחת.

     בדרך הלצה אומרים, שלכן ברמב"ם מופיע הלכות לשה"ר ואילו בשולחן ערוך אין הלכות לשה"ר כי הרמב"ם מביא גם את ההלכות שלא נוגעות בזמן הזה ואילו השו"ע לא מביא הלכות שאינן נוהגות בזה"ז... )הר"א דיסקין(

     בסיום מלחמת ששת הימים, לאחר ששוב דרכה רגל ישראל ליד שריד בית מקדשנו, חידש כ"ק הרה"ק רבי משה מרדכי מלעלוב זי"ע את מנהג אבותיו להיות בין מנחמי ציון וירושלים,  לפקוד את הכותל המערבי במוצאי תענית תשעה באב, ולקדש שם את הלבנה. מאות אנשים היו מצטרפים אל הרבי בנסיעתו אל הכותל, ולאחר קידוש הלבנה היה יוצא במחול, שותה 'לחיים' כנהוג ומברך את כולם שנזכה לראות במהרה בנחמת ציון.

     היה אומר הרה"ק ה'חוזה' מלובלין זיע"א (שיום פטירתו בתשעה באב), שהוא כבר צופה ורואה כיצד יושבים בני ישראל בליל תשעה באב בשולחן חג, ואומרים "ותיתן לנו ד' אלוקינו את יום תשעה באב הזה לששון ולשמחה"

הבית של הרב (לקראת שבת מלכתא – דברים)

     היה זה בימים בהם שלט השלטון הבריטי בארץ ישראל, שלטון ללא מצרים.  בירושלים התגוררו כמה אלפי משפחות יהודיות, שמנהיגן הרוחני היה רבה של ירושלים באותם ימים, הגאון רבי יוסף חיים זוננפלד זצ"ל. הרב היה הדמות הדומיננטית בחיי היהודים בירושלים, ולכן השלטון הבריטי חפץ להכירו, ושלח את הנציב העליון להיפגש עמו.  כשהבשילו המגעים לקראת הפגישה ונקבע לה מועד, החלו מקורבי הרב לדבר אל לבו כי ייאות לקבל את הנציב בדירה מכובדת ולא בביתו. הן הרב מתגורר בדירה טחובה וצפופה מתחת לבנין, ללא ריהוט מכובד וכורסאות נוחות, הייתכן לפגוש את הנציב הבריטי העליון בבית כזה?! אך הרב סירב להצעה, ואמר כי את הפגישה יקיים בביתו הפשוט והדל בשכונת בתי מחסה,  ללא כל שינוי...

     כשהגיע הנציב הבריטי לפגישה וירד מרכבו, נעמד מול הבית והחל מחפש , היכן הבית היפה כראוי למנהיג היהודים... הוא תר בעיניו אנה ואנה, אך מקורביו רמזו לו לבוא בעקבותיהם, והם כבר יובילוהו אל בית הרב. עם כל מדרגה שירד הנציב לכיוון הקומה שמתחת לבנין - בה שכן בית הרב, הלכו עיניו והתעגלו בתדהמה...  כשניצב על פתח הבית, נעמד הנציב המום, כאילו הקפיא אותו המראה.  הוא חשב כי הוא מגיע לבית נאה ומכובד, והנה הוא מגלה כי רב היהודים מתגורר בדירה טחובה, אי שם מתחת לאדמה, דירה צפופה ופשוטה שהדלות זועקת מקירותיה... דקות ארוכות עמד הנציב המום ומשתומם מפשטות הבית והעוני הזועק ממנו, עד שהתאושש והושיט את ידו לשלום... מיד אחרי שאילת שלום מנומסת, לא עצר כוח מלשאול בתדהמה: 'האומנם ?! זה ביתו של הרב?! כאן?! מתחת לאדמה?! הייתכן?! הרי שמו של הרב נערץ בפי כל, שמעו הגיע עד לממלכת בריטניה שאני פועל בשליחותה, האם ראוי שהרב מתגורר בבית שכזה?! האם לא היה אפשר למצוא לרב בית נורמאלי יותר?!' השאלות קלחו מפיו בשטף, לא היה ניתן לעוצרו... ההלם בו היה נתון היה כה דרמטי, עד ששכח בכלל את נושא השיחה לשמה הגיע, רק ביקש להבין את תנאי חייו ומגוריו של הרב. האומנם, בכזה בית מתגורר רבה של ירושלים?  

     הרב זוננפלד האזין לשאלות שנורו לעברו, וכמו ציפה להן. מצחו נחרש קמטים, והוא לא הגיב או הסביר. תחת זאת, ביקש מאורחו לבוא בעקבותיו,  והובילו אל החלון היחיד בבית. הרב הסיט את הוילון, הצביע בעיניים עצובות על המראה הנשקף מהחלון, ואמר לאורחו: ' תביט נא, אתה רואה שם קיר בעל אבנים גדולות, הכותל המערבי? המקום הזה היה הבית של אבא שלי, הבית של בורא עולם, אביהם של עם ישראל.  הבית הגדול והקדוש בו כבודו של עולם התגורר, הפך למאכולת אש ונחרב עד היסוד - - - '  הרב ניגב את הדמעות שנקוו בעיניו, נאנח עמוקות והמשיך: 'נו, כשאבא שלי אין לו אלא חורבה, כשהוא לא זוכה לבית יפה משלו כבימי קדם,  כשלאבא אין בית - האם אני צריך יותר מחורבה? האם ראוי לי לטרוח עבור ביתי שיהיה יפה ונאה? הלא לאבא שלי אין בית בכלל, לאבא שלי לא נותרה אלא חורבה עלובה, שועלים הילכו בה!'

     הרב פרץ בבכי מר, לנגד עיני הנציב הבריטי, הנדהם מפרץ ההתרגשות הלא צפוי. הוא חשב שבא לפגוש אישיות רוחנית מנהיגותית, והוא פוגש לב שבור וכאוב, מרוסק מכאב ומבכה בצער, הזועק לעברו: 'כשלאבא שלי יש בקושי חורבה, האם אני ראוי לדירה יפה ונאה ?' - - - סיפור זה, המתואר בספר תולדותיו של הרב זוננפלד, מעניק לנו ראיה אחרת, פותח לנו פרספקטיבה חדשה על החיים. כמה אנו עשויים לפעול כדי לשפר את איכות חיינו, את הבית בו אנו מתגוררים, להתקדם בעבודה או לשפר את מעמדנו האישי, ואם איננו מצליחים - הדבר כואב לנו, מצער אותנו... אבל אם נתבונן בחסר של אבינו שבשמים, בצער העמוק על הגלות המתארכת וסאת הייסורים המדממת המוטלת על בניו אהוביו בגללה, בכאב האינסופי לנוכח ביזוי מקום מגוריו והיכלו הנשגב - יקבלו החסרים שלנו את מקומם האמיתי, הצער עליהם ייכנס למידתו הנכונה. חיינו הגשמיים יתגמדו, הכאבים האישיים שלנו יתקטנו, כי לאבינו האהוב אין בית בכלל, ביתו הפך לחורבה ,ירושלים ניתנה לביזה. וזה כואב הרבה יותר, מייסר שבעתיים...

     הבה נייחד את היממה הקרובה, לצאת קצת מהמחשבות על תנאי חיינו ומצבינו, עתידנו ודאגותינו האישיות. הבה נייחד את היממה הזו לחשוב כמה גדול הכאב והצער בראותנו את אבא בגלות, ומה נוכל לעשות כדי להחיש ולקרב ולמהר את הגאולה השלימה! כי בכוחות משותפים, באחדות אמת, בתפילות מקירות הלב ובשיפור רוחני אישי - נוכל לסייע, לבנות עוד אבן, להחיש ולקרב את היום בו 'במהרה יבוא אל היכלו האדון אשר אתם מבקשים!'

 החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 http://dosanova.co.il/

אמרי שפר א' טבת ה'תשע"ח

 ''והנה עיניכם רואות ועיני אחי בנימין כי פי המדבר אליכם" (מ"ה י"ב). רש"י:

כי פי המדבר אליכם - בלשון הקודש. לכאורה היה צריך לומר "והנה אֹוזניכם שומעות

כי פי המדבר אליכם"? אלא משמע כי לפי ההתנהגות שרואים בבית, ניתן להכיר אם

מדברים רק לשון הקודש... ) כ"ק מרן אדמו"ר הקוה"ט בעל 'חכמת אליעזר' זצללה"ה(

  ''וייגש אליו יהודה ויאמר בי" ר"ת ויאמר יהודה גביע שלך

אצלנו לא ימצא ואם ימצא הוא ודאי דרך הנחה ואם יקניטני אדוני מלחמה

רבה בינינו תהיה

  ''ולא יכלו אחיו לענות אֹתו כי נבהלו מפניו" (מ"ה ג').

מדוע נאמר "מפניו"? אלא שבטי י- ה שהיו כה ישרים וצדיקים, נבהלו

"מפניו", בראותם שהגיעו למדרגה כזאת שלא הכירו את פני יוסף אחיהם, ולא

יכלו להבדיל ולהבחין בין פני יהודי לפני גוי.(הגר"א אנצוג זצ"ל)

יהודי גברא-אלימא דרש מהרב המקומי, תוך איומי סכין, שיחתום על מכתב

המעיד את כשרות המזון שבייצורו. הרב המפוחד החל לכתוב, ופתח במילים "לסדר

'ואחיו מת' עיין רש"י". המעיין אכן יראה כי על דברי יהודה יֶש לָנּו אב

זָקֵן וְיֶלֶד זְקֺנִים קָטָן וְָאחִיו מֵת, פירש רש"י "מפני היראה היה מוציא דבר שקר מפיו"...

אלפיים $ (דברים טובים – וירא)

  

נספר כאן מעשה מופלא שספר הגאון רבי שמואל וואזנר שליט"א.

  

יהודי חשוב באמריקה שבנו הגיע למצוות, רצה להעניק לילד מתנה גדולה, והודיע לו

שלקראת יום הבר מצווה שלו הם ייסעו לארץ ישראל, לבית מדרשו של הרב וואזנר

שליט"א, ושם יניח לו הרב את התפילין בפעם הראשונה. הילד התרגש מאד מהמתנה

הרוחנית שיועדה לו, והכין את עצמו היטב לקראת הטיסה ארצה. האבא ספר לילדֹ ו

שהגר"ש וואזנר אמר לו שמספר ימים לפני שהם מתכוננים לצאת מאמריקה, שיתקשר

אליו שנית, כדי לוודא שהכול בסדר, ושלא יגיעו לחנם. האבא כבר רכש את כרטיסי הטיסה

שעלו לו כ 2,000  דולר טבין ותקילין. כשבוע לפני הטיסה מתקשר האב אל הרב, ולתדהמתו הוא שומע

את הגאון האדיר בעל "שבט הלוי" אומר לוֹ : החלטתי שלא כדאי לכם לבוא אלי

לבני ברק, מה קרה לפתע? שאל האב ההמום, הרי הילד כבר מתכונן לכך נפשית זמן רב,

והגר"ש וואזנר מסביר: נכון שיש עניין שבפעם הראשונה שהילד מניח תפילין הוא יעשה

זאת על ידי רב, אבל האם חשבת – אבא יקר, כמה דברים לא טובים עלול הילד שלך לראות

במהלך הדרך הארכה שתעשה אתו מאמריקה עד לארץ ישראל, וכי הצר שווה בנזק המלך, האב

ההמום נסה להסביר לרב שהילד עלול להתאכזב בצורה קשה, וכו', אבל כמובן שכל התירוצים והאמתלות לא הועילו במאומה. שום דבר שבעולם אינו שווה שיקריבו עליו את הנזק שעלול להיות לילד מראית דברים אסורים ,  פסק הגאון שליט"א. והאב המשיך לשאול: ומה אעשה עם שני הכרטיסים שקניתי במחיר של 2,000 דולר? ענה לו הרב בזה הלשון: לך ותקנה מסגרת גדולה ויפה, ותשים בתוכה את שני הכרטיסים , ובראש המסגרת תכתוב באותיות קידוש לבנה:  הקרבנו את שני הכרטיסים הללו שמחירם היה,2,000דולר, על מנת שהבן יקיר שלנו לא יראה דברים אסורים. ואכן הבן הזה גדל לנצורות.

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 http://dosanova.co.il/

אמרי שפר ל' ניסן ה'תשע"ז

    ״אדם כי יהיה בעור בשרו שאת או ספחת״ (ויקרא יג,ד). בארבעה שמות נקרא האדם: איש, גבר, אנוש ואדם. על-פי הזוהר התואר אדם הוא החשוב במעלה. לכן בפרשת נגעים מוזכר רק השם אדם. כי נגעים באים על עוון לשון הרע, והמידה המגונה הזאת מצויה מאוד אצל אנשים רמי מעלה דווקא. (רבי מרדכי מאיזביצה(

    בימי ספירת העומר אנו יוצאות יחד למצעד החיים. זה שם הפוך לצעדות המוות האכזריות של הנאצים,  שמצאו את ה"פתרון" בסוף המלחמה: למה לבזבז גז,  תחמושת ומזון ? שפשוט יצעדו בשלג עד שימותו.  ומה רואים? שהצועדים נאבקים על כל צעד וצועדים כל צעד. בשביל מה, אנשים? אישה שאיבדה הכול בשואה, את אישהּ, את ילדיה, את כבודה, הייתה רבנית גדולה בכיסוי ראש וכעת היא עומדת קירחת בשלג, מה את נלחמת על עוד צעד, על עוד פרוסת לחם ? "די", אומרת אשת איוב. "ֹעְודך מֲחִזיק בֻּתָמֶּתך ? ברך א-לקים וֻמת תגיד חס ושלום שאין א-לוקים ותמות. מה הוא עונה לה – " כַּדֵבּר אַחת הנָּבֹלות תַּדֵבִּרי ?" והמדרש הנפלא מבאר: "נבלות" – פרח נובל. הרי כולנו ננבל בסוף, כמו הפרחים, איוב אומר לה. אבל האם זו סיבה לנבול לפני הסוף? כל צעד שיש בחיים האלה,  צריך להוקיר ולכבד. רק להבין, שאנחנו במצעד מופלא של חיים. איזה נס זה, להיוולד. איזה נס זה, חיים.   (הרבנית ימימה מזרחי)   

     בספר חסידים (סימן תל"ד) כתב: מעשה באדם אחד שהיה נוהג בעצמו, כשהיה אדם אָ בֵ ל רח"ל, היה חוזר לביתו בלא מנעלים,  להצטער עם האבל, והיה אותו יום שמת, בו יום שנקבצו כל הקהילות לאותו העיר, ויום ט' באב היה, והלכו הכל יחפים, והראה הקב"ה שהטוב והישר בעיניו עשה אף על פי שלא הוצרך לעשות...

    המהר"ל אומר לנו, שאנחנו צריכות לתת כבוד לאריכות ימים. ולמה אין לנו הערכה כלפי הארכת ימים? כי הושפענו מהפסיכולוגיה המודרנית שמפארת את איכות החיים, הרבה יותר מאשר את אריכוּת החיים. שלא תטעי, אומר הקב"ה.  כל מה  אֶורך יִמים בִּימָינהּ. בְּשֹׂמָאלהּ  – עֶושׁר וָכֹבוד.  שאתם קוראים לו "איכות חיים", שזה עושר וכבוד, זה משמאל, כתופעות לוואי. אך אריכות ימים זו ה-ברכה!  (הרבנית ימימה מזרחי)   

לחמא עניא שאפינו בסמרקנד

כשהרב מיכאל מישולובין מקריית מלאכי אופה מצות מהודרות לקראת חג הפסח, צפים ועולים א??לו זיכרונות מהימים שבהם אפיית מצות הייתה כרוכה באתגרים קשים.

מאז היותו ילד חש את אימת הקומוניזם. הוא למד בחדר מחתרתי. "היינו לומדים בהיחבא בביתו של המשפיע החסידי הרב ברקה חן", הוא מספר ופולט אנחה, המבטאת את קשיי אותם ימים. "הוא היה אז בחור צעיר, והחדיר בנו את אהבת התורה הקדושה".

הכשרת טחנת קמח

הלימוד החשאי היה כרוך בסיכון. "רשמית היינו אמורים ללמוד בבית הספר הממשלתי", הוא מספר. "כשהיו באים לביתנו לביקורת היינו ממציאים תירוצים ובכל פעם נקבנו בשמו של בית ספר אחר שבו כביכול אנחנו לומדים. היה צריך להיזהר גם מהשכנים. הקפדנו לצאת מהבית בכל יום עם ילקוט על הגב, ולמעשה צעדנו אל הבית שבו למדנו תורה".

את חוויית אפיית המצות לא ישכח: "בדרך כלל עוד לפני פורים היינו קונים חיטים בשוק אוזבקי. היו לנו סימנים לבדוק שהחיטה לא נשטפה במים. השלב הבא היה הכשרת טחנת קמח. הכשרת הטחנה ארכה לפעמים יומיים. כל משפחה מצאה מקום משלה לאפיית המצות".

שוחד חיטה

הרב מישולובין מתרפק בגעגועים על הידורי המצווה של אותם ימים. "שנה אחת נסעתי עם הרב רפאל חודידייטוב כדי להשיג חיטה. שבוע שלם בילינו ליד שדות חיטה, בתקווה להשיג את מבוקשנו. החוק אסר על החקלאים למכור חיטה בדרך ישירה. רק בעזרת מתן שוחד לבעל שדה חיטה הצלחנו להשיג מעט חיטים. אבל איזו שמחה הייתה לנו, כשחזרנו ובידנו חיטה שמורה משעת הקצירה!"...

והיו גם שנים שקיבלו מצות מוכנות מארץ ישראל, מארה"ב או מגרוזיה. "ברור שהשלטונות ידעו על כך, אולם בחרו להעלים עין", הוא מבהיר. "גם יכולנו לערוך סדר בלי חשש. סמרקנד לא הייתה מוסקווה".

הידורי מצה

את אווירת הפסח הוא זוכר היטב. "היינו מהדרים בכל שנה לקנות כלים חדשים. אני נזכר כעת באחת מאפיות המצה שנחרתו בלבי. הרב שמעיה מרינובסקי, רבה של סמרקנד, אפה מצות עם בחורים שלמדו בישיבת 'תומכי תמימים' המחתרתית. אלה היו בחורים יראי שמים, מסורים, וכל שלבי האפייה נעשו בתכלית ההידור ממש, מתוך הקפדה על כל פרט. עד היום אני מתמלא תענוג כשאני נזכר ברגעים הללו".

הרב מישולובין עלה לארץ ישראל, השתקע בשכונת חב"ד שבקריית מלאכי והקים משפחה לתפארת. "נכון, הייתה לנו קצת מסירות נפש", הוא מסיים, "אבל כמו בימים שהיינו מאחורי מסך הברזל

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/