אמרי שפר י' אב ה'תשע"ח

  "אשרי הגבר אשר תייסרנו י-ה ומתורתך תלמדנו: להשקיט לו מימי רע" (תהילים צ"ד, י"ב- י"ג), הגבר המאמין שהקשיים והייסורים שהוא נתקל בהם במהלך חייו, מן השמים שלחום יוכל לסבול את ייסוריו ולקוות לה' עד יכרה לרשע שחת.

     בדרך הלצה אומרים, שלכן ברמב"ם מופיע הלכות לשה"ר ואילו בשולחן ערוך אין הלכות לשה"ר כי הרמב"ם מביא גם את ההלכות שלא נוגעות בזמן הזה ואילו השו"ע לא מביא הלכות שאינן נוהגות בזה"ז... )הר"א דיסקין(

     בסיום מלחמת ששת הימים, לאחר ששוב דרכה רגל ישראל ליד שריד בית מקדשנו, חידש כ"ק הרה"ק רבי משה מרדכי מלעלוב זי"ע את מנהג אבותיו להיות בין מנחמי ציון וירושלים,  לפקוד את הכותל המערבי במוצאי תענית תשעה באב, ולקדש שם את הלבנה. מאות אנשים היו מצטרפים אל הרבי בנסיעתו אל הכותל, ולאחר קידוש הלבנה היה יוצא במחול, שותה 'לחיים' כנהוג ומברך את כולם שנזכה לראות במהרה בנחמת ציון.

     היה אומר הרה"ק ה'חוזה' מלובלין זיע"א (שיום פטירתו בתשעה באב), שהוא כבר צופה ורואה כיצד יושבים בני ישראל בליל תשעה באב בשולחן חג, ואומרים "ותיתן לנו ד' אלוקינו את יום תשעה באב הזה לששון ולשמחה"

הבית של הרב (לקראת שבת מלכתא – דברים)

     היה זה בימים בהם שלט השלטון הבריטי בארץ ישראל, שלטון ללא מצרים.  בירושלים התגוררו כמה אלפי משפחות יהודיות, שמנהיגן הרוחני היה רבה של ירושלים באותם ימים, הגאון רבי יוסף חיים זוננפלד זצ"ל. הרב היה הדמות הדומיננטית בחיי היהודים בירושלים, ולכן השלטון הבריטי חפץ להכירו, ושלח את הנציב העליון להיפגש עמו.  כשהבשילו המגעים לקראת הפגישה ונקבע לה מועד, החלו מקורבי הרב לדבר אל לבו כי ייאות לקבל את הנציב בדירה מכובדת ולא בביתו. הן הרב מתגורר בדירה טחובה וצפופה מתחת לבנין, ללא ריהוט מכובד וכורסאות נוחות, הייתכן לפגוש את הנציב הבריטי העליון בבית כזה?! אך הרב סירב להצעה, ואמר כי את הפגישה יקיים בביתו הפשוט והדל בשכונת בתי מחסה,  ללא כל שינוי...

     כשהגיע הנציב הבריטי לפגישה וירד מרכבו, נעמד מול הבית והחל מחפש , היכן הבית היפה כראוי למנהיג היהודים... הוא תר בעיניו אנה ואנה, אך מקורביו רמזו לו לבוא בעקבותיהם, והם כבר יובילוהו אל בית הרב. עם כל מדרגה שירד הנציב לכיוון הקומה שמתחת לבנין - בה שכן בית הרב, הלכו עיניו והתעגלו בתדהמה...  כשניצב על פתח הבית, נעמד הנציב המום, כאילו הקפיא אותו המראה.  הוא חשב כי הוא מגיע לבית נאה ומכובד, והנה הוא מגלה כי רב היהודים מתגורר בדירה טחובה, אי שם מתחת לאדמה, דירה צפופה ופשוטה שהדלות זועקת מקירותיה... דקות ארוכות עמד הנציב המום ומשתומם מפשטות הבית והעוני הזועק ממנו, עד שהתאושש והושיט את ידו לשלום... מיד אחרי שאילת שלום מנומסת, לא עצר כוח מלשאול בתדהמה: 'האומנם ?! זה ביתו של הרב?! כאן?! מתחת לאדמה?! הייתכן?! הרי שמו של הרב נערץ בפי כל, שמעו הגיע עד לממלכת בריטניה שאני פועל בשליחותה, האם ראוי שהרב מתגורר בבית שכזה?! האם לא היה אפשר למצוא לרב בית נורמאלי יותר?!' השאלות קלחו מפיו בשטף, לא היה ניתן לעוצרו... ההלם בו היה נתון היה כה דרמטי, עד ששכח בכלל את נושא השיחה לשמה הגיע, רק ביקש להבין את תנאי חייו ומגוריו של הרב. האומנם, בכזה בית מתגורר רבה של ירושלים?  

     הרב זוננפלד האזין לשאלות שנורו לעברו, וכמו ציפה להן. מצחו נחרש קמטים, והוא לא הגיב או הסביר. תחת זאת, ביקש מאורחו לבוא בעקבותיו,  והובילו אל החלון היחיד בבית. הרב הסיט את הוילון, הצביע בעיניים עצובות על המראה הנשקף מהחלון, ואמר לאורחו: ' תביט נא, אתה רואה שם קיר בעל אבנים גדולות, הכותל המערבי? המקום הזה היה הבית של אבא שלי, הבית של בורא עולם, אביהם של עם ישראל.  הבית הגדול והקדוש בו כבודו של עולם התגורר, הפך למאכולת אש ונחרב עד היסוד - - - '  הרב ניגב את הדמעות שנקוו בעיניו, נאנח עמוקות והמשיך: 'נו, כשאבא שלי אין לו אלא חורבה, כשהוא לא זוכה לבית יפה משלו כבימי קדם,  כשלאבא אין בית - האם אני צריך יותר מחורבה? האם ראוי לי לטרוח עבור ביתי שיהיה יפה ונאה? הלא לאבא שלי אין בית בכלל, לאבא שלי לא נותרה אלא חורבה עלובה, שועלים הילכו בה!'

     הרב פרץ בבכי מר, לנגד עיני הנציב הבריטי, הנדהם מפרץ ההתרגשות הלא צפוי. הוא חשב שבא לפגוש אישיות רוחנית מנהיגותית, והוא פוגש לב שבור וכאוב, מרוסק מכאב ומבכה בצער, הזועק לעברו: 'כשלאבא שלי יש בקושי חורבה, האם אני ראוי לדירה יפה ונאה ?' - - - סיפור זה, המתואר בספר תולדותיו של הרב זוננפלד, מעניק לנו ראיה אחרת, פותח לנו פרספקטיבה חדשה על החיים. כמה אנו עשויים לפעול כדי לשפר את איכות חיינו, את הבית בו אנו מתגוררים, להתקדם בעבודה או לשפר את מעמדנו האישי, ואם איננו מצליחים - הדבר כואב לנו, מצער אותנו... אבל אם נתבונן בחסר של אבינו שבשמים, בצער העמוק על הגלות המתארכת וסאת הייסורים המדממת המוטלת על בניו אהוביו בגללה, בכאב האינסופי לנוכח ביזוי מקום מגוריו והיכלו הנשגב - יקבלו החסרים שלנו את מקומם האמיתי, הצער עליהם ייכנס למידתו הנכונה. חיינו הגשמיים יתגמדו, הכאבים האישיים שלנו יתקטנו, כי לאבינו האהוב אין בית בכלל, ביתו הפך לחורבה ,ירושלים ניתנה לביזה. וזה כואב הרבה יותר, מייסר שבעתיים...

     הבה נייחד את היממה הקרובה, לצאת קצת מהמחשבות על תנאי חיינו ומצבינו, עתידנו ודאגותינו האישיות. הבה נייחד את היממה הזו לחשוב כמה גדול הכאב והצער בראותנו את אבא בגלות, ומה נוכל לעשות כדי להחיש ולקרב ולמהר את הגאולה השלימה! כי בכוחות משותפים, באחדות אמת, בתפילות מקירות הלב ובשיפור רוחני אישי - נוכל לסייע, לבנות עוד אבן, להחיש ולקרב את היום בו 'במהרה יבוא אל היכלו האדון אשר אתם מבקשים!'

 החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 http://dosanova.co.il/

אמרי שפר כ"ב סיון ה'תשע"ה

 ''אדם צריך להיות תמיד בשמחה, כל רגע, כל החיים. שמחה זה בחינה של גילוי אמונה. אם אדם בשמחה, סימן שהוא מאמין. אם רגע אחד הוא לא בשמחה, סימן שבאותו רגע הוא מנותק. כל עבודת האדם בעולם הזה זה או התחברות או התנתקות. כל המטרה פה זה להתחבר, מהשליחות האלוקית שלי פה, מהנתונים שלי, מהקשיים שלי, מהסבל שלי. אין בן אדם שלא קשה לו פה, כי אם לא קשה לו,  בשביל מה הוא בא לעולם, כל העולם הזה זה התמודדות, התמודדות , התמודדות, עם עוד ועוד קשיים. אבל אני לא לבד. יש ה'." )באור פני מלך( 

     ''בנה את החלומות של עצמך. אחרת, מישהו אחר ישכור אותך לבנות את החלומות שלו''

     ''האדם העשיר ביותר הוא לא זה שיש לו הכי הרבה אלא זה שצריך הכי פחות''

"     הטובה היא אם רעה" (במדבר יג,יט). הארץ טובה היא אפילו אם נדמה לאדם שהיא רעה . קדושת ארץ ישראל לעולם אינה מסתלקת ממנה. תחת פני ה'רעה' החיצונית חבויה תמיד ה'טובה', ובשעה שבני ישראל באים לארץ, הקדושה המוסתרת עולה ומתגלה. )ספר הזכות(

 כאחד הגדיים הזריזים (הרב י.לוי)

     זו הייתה ציפייה מורטת עצבים. לא היה יום, לא היה לילה. התפילות קרעו שחקים והגיעו עד כיסא הכבוד. בן, רוצים בן, אחד, בריא שנגדל אותו, נטפח אותו, נחנך אותו ונשלח אותו לתלמוד-תורה, שנזכה שיהיה לנו צאצא תלמיד חכם וירא אלוקים. איך אפשר - ריבונו של עולם - להקים משפחה מבלי לזכות לפרי בטן, לפעייה של תינוק, לחיוך הראשון, לשן המצחיקה בקדמת החך העליון, לנפנופי הידיים העקשניות, להחלפות, לבקבוקי המטרנה האינסופיים. איך אפשר?!.

     אליעזר וגרציה אדמון לא התייאשו, גם אחרי 18 שנות נישואין עקרים הם היו בטוחים שיש תקווה, שהקב“ה יאזין לתפילתם ואל שוועתם, והישועה בוא תבוא. בן או בת - העיקר המשכיות.

     גרציה אדמון אישה חרוצה וחזקה. חברותיה לעבודה מתארות אותה כמורה יסודית, קפדנית, אבל שופעת חמימות לתלמידותיה. חמימות לחוד, ודרישות לחוד. ההומור אמנם לא היה צד חזק באישיותה, אבל המורות וגם התלמידות ידעו שעצב גדול מימדים שוכן בליבה, ולמי יש מצב רוח לבדיחות באקלים הבודד הזה. כולן ידעו למה, רבות מהן במשך השנים שיננו את שמה ושם אמה, גרציה בת נעמי שמחה, לזרע של קיימא. אמן.

     אליעזר אדמון שכיר בחברת שיווק של צעצועי ילדים, יהודי פשוט וירא שמים בתכלית. בעודו עוסק בנסיעות מקצה הארץ לקצה, הוא משנן משניות וגורס מזכרונו את הסוגיה האחרונה של הדף היומי,עליה היה שוקד בערבו של יום. אליעזר וגרציה תמכו ועודדו זה את זו, אבל הכתלים הריקים, ההווה הכבד והשקט הנורא העיבו על שמחת חייהם. בן. רוצים בן. כמה אפשר לחכות?

     מסובב כל הסיבות נענה לתפילתם. הודו להשם כי טוב כי רב חסד הוא. אליעזר וגרציה החליטו לשמור בסוד את הבשורה הטובה, בבחינת אין הברכה שורה אלא בדבר הסמוי מן העין, וכאן במקרה הזה צריך גם המון המון ברכה וסיעתא דישמיא. בשליש השני של ההיריון, ולאחר שנועצה עם רופאת המשפחה, יצאו הזוג אדמון לבצע בדיקת אולטרא-סאונד, כדי לשמוע ולשמוח שהכול מתנהל בצורה בריאה ותקינה. רצו לשמוע...

     ”צר לי“ אמר להם ד“ר בליבשטיין בעיניים כבויות ”אבל האולטרא-סאונד חושף בעיה כאובה שיש לעוּבר. אני יודע שאתם מצפים לתינוק למעלה מ- 18 שנה, אבל אינני יכול להסתיר את המימצא הקשה...“. גרציה ואליעזר היו ישובים מולו, ועננה שחורה של קדרות החלה לסחרר אותם, והפכה את אבריהם לכבדים מנשוא. האם זה ניסיון שלא יוכלו לעמוד בו? האם לא כדאי שהאדמה תבלע אותם? אוליאנחנו רק חולמים?

     ”האמינו לי משפחת אדמון, הממצא הזה הוא נדיר, לעובר שלכם אין גפיים. לא ידיים... לא רגליים. הראש והגוף תקינים, הדופק סדיר... אבל...“. בכי כזה קורע לב, לא שמע ד“ר בליבשטיין מאז נכנס לתפקידו כרופא לפני 30 שנה. מרירות ויגון של 19 שנים עמוסות תקוות שנתמסמסו, נשפכו כמפלים אדירים על שולחנו, והוא נותר ישוב מאובן ונבוך. ”הלוואי ואני טועה... ביקשתי גם את חוות דעתו של ד“ר מגן, ולצערי... אני ממש מצטער...“. ד“ר בליבשטיין הגיש לבני הזוג כוסות מים קרים, ורק אחרי שעה ארוכה הם אזרו כוחות נפש וגוף לצאת מן המרפאה, אל אופק מבהיל לא פחות מעידן העקרות.

     כבוד הרב, אלה הממצאים. מה עושים? שאל אליעזר אדמון בעיניים לחות את גדול הדור. אנחנו מחכים לתינוק הזה עוד מעט 19 שנה. מה עושים?

     הרב ז. הרים את עיניו הטהורות והבורקות וחייך חיוך ענק של טוב לב ואהבת ישראל במימדים של אטמוספירה. חיוך שנכנס ללב הפצוע כמו תרופה מדהימה שפותרת כל מכאוב. אקמול של כל המחלות.”הו, ידידי החשובים אליעזר וגרציה אדמון, מזל טוב. אני שמח בשמחתכם. שיהיה בשעה טובה... נו אז האולטרא-סאונד אומר שאין ידיים, אין רגליים. לא נעים. אבל זה רצון השם, ואתם יודעים מה, אגלה לכם סוד. הבורא יתברך דואג לכל יציר נברא. ואם חלילה הוא צריך להיוולד עם איבר חסר, הוא משלים לו זאת עם איברים אחרים''.

     הסכיתו ושמעו ר‘ אליעזר וגברת גרציה, ליטף חיוכו של הרב את פניהם העגומות של בני הזוג ”רבי יעקב מעמדין מספר שבזמנו היה סופר סת“ם, שכתב מזוזות וספרי תורה הכי יפים ומהוקצעים באותה תקופה... עם הרגליים. ”כן, כן, עם הרגליים, כי הוא נולד בלי ידיים, וקיבל ברגליו, שהפכו לידיו, עוצמות וכישורים חסרי תקדים, ובנוסף הוא היה ירא-שמים ואנשים עמדו בתור לקנות ממנו ספרי תורה, תפילין ומזוזות. אגלה לכם עוד סוד, אחד מחכמי הדורות היה גביהה בן פסיסא, הוא נולד עם גיבנת ועליה עוד גיבנת. בקיצור כיעור לשמו. כשהגיעו שליחי העם המצרי למלך אלכסנדר מוקדון ותבעו שעם ישראל יחזיר להם את ביזת מצרים, חכמי ישראל עמדו פעורי פה ולא ידעו מה להשיב. אבל גביהה בן פסיסא ביקש להישלח, והשיב למצרים התובעים לאוזני המלך, שהוא מוכן להשיב את ביזת מצרים, בתנאי שהם, המצרים, ישלמו שכר עמל הכפיים של עבדי ישראל, 60 ריבוא עבדים כפול 400 שנה. המצרים ביקשו זמן לחשוב שלושה ימים, ולא שבו עד היום. ואם תשאלו מנין לגיבן הזה חוכמה כל כך גדולה. התשובה פשוטה: הכול בזכות אימא שלו פסיסא, שבנתה את אישיותו, שחינכה אותו שהגיבנת היא לא מגבלה, ושאין חכם ונבון כמוהו. וכך הוא צמח לאילן מפואר של חוכמה ויראת שמים מבלי רגשי נחיתות על כי גיבן הוא. גם במקרה שלכם, אני אומר דבר דומה. מי יודע איזה שכל מבריק ואיזו נשמה מופלאה נטועים בגוף הזה שיש שטוענים שאין לו ידיים ורגליים. מזל טוב, מזל טוב ושיהיה לברכה“.

     חלפו להן שמונה שנים. הרב ז. הגיע לחתונה משפחתית בירושלים. לפתע ניגש אליו ילד כבן 7 ושאל: כבוד הרב האם אתה מכיר אותי? הרב ז. נוהג להשיב לילדים ”כן, אני מכיר אותך רק תזכיר לי מהיכן“. ”אתה היית הסנדק שלי“ השיב הילד המתוק מביט במבט חד עם זוג עיניים נבונות ”אני משכונת ”ארזי הלבנון“, מירושלים, ואימא שלי מורה“.

     ”אתה אביתר!? אני לא מאמין, היכן אתה לומד? באיזה סוגיה? נו ומה אומר רש“י, ומה מקשה עליו התוספות? נו ואיך הריטב“א מיישב זאת? ורבנו חננאל? אוי, אוי, איזה תלמיד חכם אתה אביתר“ סיכם הרב. אחרי דקות ארוכות של פלפול תלמודי, אחז הרב ז. את ידיו של אביתר הקטן ופרץ עמו במחול סוחף לצלילי התזמורת. ”כיצד מרקדין לפני הכלה“.

     גרציה ואליעזר מחו מרחוק דמעה של אושר, אביתר המוכשר שלהם, עם יד אחת בריאה ויד אחת תותבת, עם רגל אחת בריאה ורגל אחת תותבת, רקד בקצב מעורר כבוד, כאחד הגדיים הזריזים שבחבורה, עם גדול הדור. כן זה שנתן להם עצה שכולה אומרת כבוד לתורה, והודיה למי שאמר והיה העולם.

     כן, כן, ראוי לסכם ולהדגיש, באולטרא-סאונד ראו, אבל לא ראו כמו שצריך, וגם אם ראו כמו שצריך, מי אנחנו שנכניס עצמנו לכבשן ההנהגה של ריבון העולם, שמחליט בסופו של כל הריון עם כמה איברים יולד התינוק. אל תבטחו באולטרא-סאונד, שאין בו תשועה. התברכו מגדולי הדור ותיוושעו. כיצד מרקדין, ריקוד תורה שאין בו שמץ של תותב.

 חוויית השבוע שלי

http://h-y.xwx.co.il/

אמרי שפר י"ד סיון ה'תשע"ה

אין חבר נקנה , אלא בקשיי קשיים .

     אם אדם איבד את נאמנותו , אין לו מה לאבד יותר .

     ברגע ובשעה שאדם חושב שהכול אבוד, אז לפתע מתחילה לבקוע אורה ושמחה.

      האופנה אולם משתנה לעתים מזומנות אולם אין אנו חייבים להיות צמודים לתכתיביה.

הצלה מופלאה III (פניני עין חמד גיליון 484)

     היא הגיעה אל בניין 770, הידוע כמרכז חב"ד העולמי בניו-יורק. המקום בו שוכנים בית המדרש וחדר הלשכה של הרבי מליובאוויטש. אל המקום הגיעה אישה כבת שבעים, בעלת מראה יהודי אמריקאי טיפוסי. היא ביקשה לפגוש את הרבי כפי שרבים מבקשים החסידים מורגלים היטב למפגשים כאלה עם טיפוסים שונים שנקלעים למקום. לחלק ניכר מהם זרות אורחותיו של הרבי, והם בטוחים בתמימותם , שניתן לכל אחד להיכנס אל הצדיק בכל עת ובכל נקודת זמן. אבל האישה הזו נראתה שונה. משהו בעקשנות שלה לפגוש את הרבי היה לא שגרתי. היא נשאלה על ידי מאן דהוא, מדוע כל כך אכפת לה להיכנס לרבי ומהיכן היא מכירה אותו והיא השיבה שהיא חייבת את חייה לרבי. כמה בחורים צעירים שבדרכם נקרתה האישה, לשמע דבריה התגודדו סביבה וביקשו לשמוע את סיפורה בפרוטרוט.

     היא נעתרה להם והחלה לגולל דבריה: "מדי יום, בשעות אחר הצהריים, אני נוהגת לצאת לטיול ברכבי הפרטי. אני מקפידה עד מאוד על הטיול היומי הזה. עד לפני מספר שנים נהגתי לצאת לטיול רגלי, ללא רכב. אלא שיום אחד הגיע אליי כושי עצום בגודלו, הלה לפת את צווארי ובא לרוקן את ארנקי. משניסיתי להתנגד , הוא איים כי ידקור אותי בסכין גדולה שהוציא. למזלי הגדול, בדיוק באותו רגע עברה במקום ניידת משטרה, ואורותיה המהבהבים הבריחו מהמקום את האיש. הודיתי לבורא העולם על הצלתי , אך מאז לא שבתי עוד לטייל רגלית בגפי. כשאני לבד אני עושה את דרכי ברכב ." "לא מכבר, ביום שגרתי אחד, יצאתי כהרגלי לנסיעתי היומית. עמדתי לפני רמזור אדום, וממכונית שעצרה לצדי הביט עליי אדם הדור פנים, בעל זקן לבן, שישב ליד הנהג. הוא רמז לי באצבעו ללחוץ על כפתור הנעילה של דלתות הרכב. תחילה, לא ייחסתי לרמיזתו כל חשיבות. הן אין לי ילדים ברכב , ומדוע אפוא נחוץ שאנעל את הדלתות. אך האיש חזר וסימן באצבעו שוב ושוב ." "זה נראה לי מאוד משונה, מדוע אדם זר יבקש לעשות כן, אבל ידעתי , כי נזק בוודאי שלא ייגרם לי מהנעילה. נעתרתי לסימוניו. "בינתיים התחלף הרמזור. האיש בעל הזקן הלבן חייך, ומכוניתו פנתה ימינה ונעלמה מעיניי ." "

     בעודי מהרהרת על האיש המוזר , הגעתי לרמזור אדום נוסף. עצרתי והמתנתי שיתחלף הרמזור, ופתאום הבחנתי באדם בעל עור שחום גוף עצום ממדים, שניצב ליד מכוניתי כשסכין גדולה אחז בידו. רעדתי כל כולי. בסרט הזה כבר הייתי... האיש ניסה לפתוח את הדלת הימנית של המכונית, ומשנוכח , שהיא נעולה, סב סביב המכונית וניסה להגיע אל הדלת הסמוכה אליי ." זיעה צוננת שטפה את גופי. חשבתי כבר על הגרוע מכול. למזלי, לפני שהספיק לשבור את זכוכית החלון באגרופו, התחלף הרמזור לירוק, ואני לחצתי בכל כוחי על דוושת הגז ונסעתי במהירות מן המקום - ניצלתי! ." "בעודי המומה ממה שאירע לי, הכה בתודעתי פתאום זיכרון אותו יהודי עטור זקן לבן, שביקש ממני לנעול את דלתות הרכב. האיש המוזר הזה. מהיכן הוא ידע מה יקרה לי בעוד כמה דקות?! לא רציתי לדמיין מה היה קורה לי ומה היה מצבי לולא שמעתי בקולו...". "הרגשתי צורך עז להודות למציל את חיי. הבנתי , שמדובר באדם קדוש ובעל רוח- הקודש ורציתי גם לבקש את סליחתו על שבתחילה הקלתי ראש להצעתו. אולם לא ידעתי מיהו ולא ידעתי לאן נסע. חשתי מין החמצה בלב. ייתכן ולעולם לא אפגוש את האיש ." "מאז חלפו כמה חודשים. המשכתי לנסוע מדי יום, בדלתות נעולות כמובן.

     אמש ישבתי מול מרקע הטלוויזיה ושוטטתי בין התחנות בחיפוש אחר משהו מעניין. את עיניי צדה תמונה יהודית מרהיבה שניבטה מאחד הערוצים. המוני חסידים עומדים צפופים בבית- כנסת ומנגנים מנגינות שובות לב. שמתי לב שעיני כולם מופנות לכיוון אחד ." "המצלמה סקרה את המון האדם ואז התרכזה באדם אחד, זה שעיני כולם נישאו אליו. ואז נדרכתי. קפצתי ממקומי כנשוכת נחש. כן! אני מכירה אותו! זה האדם שהציל את חיי! אני בטוחה בכך במאת האחוזים!" "המשכתי לצפות, ובשלב מסוים פרסמו על המרקע מספר טלפון דרכו ניתן להתקשר ולשאול שאלות, או להביע התרשמויות אישיות. מבלי להסס, התקשרתי למספר הטלפון, הזדהיתי ושאלתי , מי האיש וכיצד אפשר להגיע אליו. התברר לי , כי מי שהציל את חיי הוא הרבי מליובאוויטש. הטלפן החביב גם הסביר לי כיצד להגיע לכאן. זו הסיבה בשלה באתי לפה", סיימה האישה. "באתי לפגוש באדם שהציל את חיי ופשוט להודות לו באופן אישי, ולכן אני חייבת להיכנס אליו! ". 

חוויית השבוע שלי

www.h-y.xwx.co.il